תנ״ך
פירוש
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃ (ג) וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר׃ (ד) וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכׇל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑היְ־הֹוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽןא׃ (ה) וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵ֠ךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ב מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעׇבְדֵֽנוּ׃ (ו) וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ׃ (ז) וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ׃ (ח) וַיְחַזֵּ֣ק יְהֹוָ֗היְ־הֹוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃ (ט) {שני} וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּג אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כׇּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃ (י) וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהֹוָֽהיְ־הֹוָֽה׃ (יא) וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הֲֽמִבְּלִ֤יד אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ (יב) הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָ֒אוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּה וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהֹוָ֔היְ־הֹוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּו לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ (יד) יְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּןז׃ (טו) {שלישי} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ־הֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃ (טז) וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃ (יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכׇל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ (יח) וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑היְ־הֹוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ (יט) וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃ (כ) וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כׇּל־הַלָּֽיְלָה׃ (כא) וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהֹוָ֣היְ־הֹוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּ֠ם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כׇּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃ (כב) וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔הח מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ (כג) וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃ (כד) וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהֹוָה֙יְ־הֹוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הׇם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃ (כה) וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהֹוָ֔היְ־הֹוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ (כו) {רביעי} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ־הֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃ (כז) וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שׇׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהֹוָ֛היְ־הֹוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ (כח) וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃ (כט) וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ (ל) וַיּ֨וֹשַׁע יְהֹוָ֜היְ־הֹוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃ (לא) וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙יְ־הֹוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהֹוָ֑היְ־הֹוָ֑ה וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהֹוָ֔הי־הֹוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן =ל,ש,ק3,ו,ל3 (געיה קלה באות יו״ד); בכתי״ל נכתבה הגעיה בין שני הפתחים, אך יותר צמוד לפתח של האות יו״ד. כל שאר כתבי־היד מוכיחים שמדובר על געיה ימנית באות יו״ד, ואין אפשרות לשייך את הגעיה לאות וי״ו.
• ל1,ב,ש1,ל9=וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן (אין געיה)
• ל1,ב,ש1,ל9=וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן (אין געיה)
ב וַיֹּֽאמְרוּ֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙ (חסר שווא באות מ״ם)
• ל!=וַיֹּֽאמרוּ֙ (חסר שווא באות מ״ם)
ג וַיַּשִּׂ֤יגוּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַיַּשִׂ֤יגוּ (חסר דגש באות שי״ן)• הערות דותן וברויאר
• ל!=וַיַּשִׂ֤יגוּ (חסר דגש באות שי״ן)• הערות דותן וברויאר
ד הֲֽמִבְּלִ֤י =א(ס),ב,ש1,ק3,ו (בחטף פתח וגעיה)
• ש=הֲמִבְּלִ֤י (אין געיה)
• ל!=הַֽמִבְּלִ֤י (חסרות נקודות החטף בה״א הַתֵּמַהּ)
• דפוסים=הֲמִבְּלִ֤י (חטף פתח ואין געיה)
• הערת ברויאר
• ש=הֲמִבְּלִ֤י (אין געיה)
• ל!=הַֽמִבְּלִ֤י (חסרות נקודות החטף בה״א הַתֵּמַהּ)
• דפוסים=הֲמִבְּלִ֤י (חטף פתח ואין געיה)
• הערת ברויאר
ה הִֽתְיַצְּב֗וּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (צד״י דגושה)
• ל!=הִֽתְיַצְב֗וּ (חסר דגש באות צד״י)
• לפי ברויאר (כתר, ב.3, עמ׳ 46) ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ (בשתי נקודות לזקף קטן!), ולפיו הטעמה זו מסתברת; אבל מעיון בצילום כתי״ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע!
• הערות דותן וברויאר
• ל!=הִֽתְיַצְב֗וּ (חסר דגש באות צד״י)
• לפי ברויאר (כתר, ב.3, עמ׳ 46) ש=הִֽתְיַצְּב֔וּ (בשתי נקודות לזקף קטן!), ולפיו הטעמה זו מסתברת; אבל מעיון בצילום כתי״ש ברור לגמרי שיש רק נקודה אחת לרביע!
• הערות דותן וברויאר
ו תֹסִ֛פוּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר יו״ד)
• ל!=תֹסִ֛יפוּ (כתיב מלא יו״ד)
• הערת ברויאר
• ל!=תֹסִ֛יפוּ (כתיב מלא יו״ד)
• הערת ברויאר
ז תַּחֲרִשֽׁוּן =ל1?,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר יו״ד)
• ל!=תַּחֲרִישֽׁוּן (כתיב מלא יו״ד)
• הערת ברויאר
• ל!=תַּחֲרִישֽׁוּן (כתיב מלא יו״ד)
• הערת ברויאר
ח חוֹמָ֔ה =א(ר),ל1,ש,ש1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברנית ומ״ש (כתיב מלא וי״ו)
• ל!,ב=חֹמָ֔ה (כתיב חסר וי״ו); וראו עוד ברויאר, כתר ארם צובה, עמ׳ 98 והערת המסורה בכתי״ב.
• הערת ברויאר
• ל!,ב=חֹמָ֔ה (כתיב חסר וי״ו); וראו עוד ברויאר, כתר ארם צובה, עמ׳ 98 והערת המסורה בכתי״ב.
• הערת ברויאר
(א) אי-אפשר להגיע לוודאות בשיחזרור מסלול יציאתם של בני ישראל ממצרים. למרות ציוני מקומות מדויקים בסיפור, אין זיהוי לרוב המקומות. גם ים סוף יכול להיות מזוהה עם כמה אגמים בדלתא, או עם האגמים המרים, או עם מפרץ סואץ, או ימת ברדוויל בצפון סיני. סביר שארץ גושן היתה במזרח הדלתא, אולי בוואדי טמילת, המקשר בין הדלתא לאגם המר. סביר לזהות את רעמסס בדלתא המזרחית, ואת פיתום עם אחד התילים בוואדי טמילת. מגדול ובעל צפון הם כנראה מצודות גבול בין מצרים לסיני. 
באדיבות רב דן בארי
(ב) פי החירות – במצרית, בית האובליסקים. באכדית חירה היא תעלה.
באדיבות רב דן בארי
(ג)
באדיבות רב דן בארי
(ו) הסוס בוית בערבות אסיה ואירופה בערך ב-3500 לפני הספירה. סוסים אלה היו שונים מגזעי הסוסים שפותחו לשימושים השונים של הסוס עד ימינו. הגזע הקרוב ביותר לסוס שבוית אז הוא הטַרְפָּן. שימושו במלחמה על ידי שבטים הודו-אירופאים מתועד בתרבויות נוודים בערבות מזרח אירופה וסיביר, שם מצאו קבורות של לוחמים עם נשקם, מרכבתם וסוסיהם. שם המציאו את המרכבה, אחרי שאימצו את הגלגל (שהומצא על ידי השוּמֵרים) והמציאו את גלגל החישורים.
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי המרכבה והסוסים הופיעו במצרים בתקופה מאוחרת יחסית בהיסטוריה שלה. עד תקופת האבות שלנו, כאלף וחצי אלף שנה של תולדותיה, לא היו סוסים במצרים. על כן לא היו גם מרכבות. המרכבה הופיעה באנטוליה בערך ב- 2000-. משם היא נפוצה בכל החבל הסורי והכנעני. החיקסוס, כנענים שהשתלטו על מצרים התחתונה בתקופת הביניים השנייה במאה ה-17 לפני הספירה, הם שהכניסו למצרים את הסוס ואת המרכבות. בבירתם בתל אד-דבעה נמצאו שלדי סוסים מ-1700-. השם סוס במצרית הוא ssm , והוא לקוח מן המילה ״סוס״ בשפה הכנענית. השליטים החיקסוס נהנו מיתרון צבאי גדול בשל הסוס והמרכבה, ומנעו מן המצרים של עמק הנילוס לגדלו ולהתאמן בשימושו. 
באדיבות רב דן בארי השימוש במרכבה התפשט במצרים אחרי גירוש החיקסוס. הוא מאפיין את העוצמה הצבאית של פרעוני השושלת ה-18 וה-19, שלפי הנראה יציאת מצרים היתה בזמנם. במקדש פרעה יעחמס הראשון, שלחם בחיקסוס בסביבות 1550 באבידוס נמצא ציור קיר המראה מרכבה. מימי תחותמס השלישי (סביב 1450) הסוסים והמרכבות נעשות מוטיב מרכזי באיורים על קירות המקדשים, באוסטרקונים (שברי אבן או חרס קטנים) ובציורים ותבליטים על קירות הקברים. 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי
המרכבות היו חלק חשוב של הצבא המצרי. עיקר הקרב היה מתבצע על ידי חיילים רגליים, חמושים במגן ורומח. התפקיד של חיל מרכבות היה להלום את האויב על ידי מתקפה של הסוסים הדוהרים. כלוחמים, העומדים על המרכבה היו קשתים. המרכבה איפשרה ניידות וחיפוש עמדות נוחות כדי לירות חיצים על צבא האויב, כולל המרכבות שלו. המצרים פיתחו מרכבה קלה במיוחד, עשויה עץ וחיזרן. היא נשאה אשפה גדולה לחיצים ולחניתות. היא נמשכה על ידי זוג סוסים, הרתומים לרכב באמצעות יצול שאליו חובר מעין עול שאליו קשרו את הריתמה, עשויה רצועות בד או עור רחבות העוטפות את החזה של הסוס. השימוש במרכבות במלחמה ירד בהדרגה אחרי הרבע הראשון של האלף הראשון לפני הספירה, עם השימוש בחיל פרשים, במיוחד על ידי אשור, ואחר כך ביוון (אולי בזכות פיתוח סוסים חזקים יותר, המסוגלים לשאת פרש כבד). המרכבה המשיכה לשמש בתהלוכות נצחון, ובתחרויות ריצה בקירקסים של העולם הרומי והביזנטי.
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי
(ז) שלישים – לכאורה מדובר על לוחם שלישי העומד על המרכבה, חוץ מן הנהג והקשת. ואמנם כך היו המרכבות של החתים, מאוישות בשלושה, והשלישי, השליש, נושא מגן. אך מרכבותיהם היו חזקות וכבדות. הן מתוארות בתבליט על קיר מקדש הקבורה של רעמסס השני, הרמסאום. אך המצרים פיתחו מרכבה קלה מאוד, שנשאה רק שני אנשים. בהקשרים אחרים במקרא, שליש מכוון לפקיד גבוה בממשל. יתכן שכאן המשמעות היא שהלוחמים שעל המרכבות הם גיבורים, חיילים מיומנים במיוחד.
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי
(ח)
באדיבות רב דן בארי
(ט)
באדיבות רב דן בארי
(יא) בתקופת יציאת מצרים כבר לא קברו את הפרעונים בפירמידות, אלא בקברים חפורים עמוק בהר, על הגדה המערבית של הנילוס. בחוץ עמד ציון עם מצבה. שטחים גדולים הוקדשו לערי מתים אלה, וזה היה מאפיין בולט של ארץ מצרים. בדלתא קברו בבתי קברות מחוץ לערים. לכן השאלה הרטורית הצינית של בני ישראל את משה ״המבלי אין קברים בארץ מצרים...״.
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי
(יז)
באדיבות רב דן בארי
(כא) הרוח הנושבת במשך זמן יכולה לדחוף כמות גדולה של מים ולגרום לירידת פני המים. אם המים לא עמוקים במקום אחד, ירידה של שני מטר יכולה לגלות רצועת קרקעית ים שאפשר לדרוך עליה. במאה ה-19 היה קצין בריטי במצרים עד לייבוש אגם גדול בדלתא המזרחית של הנילוס, אחרי לילה שלם של רוח מזרחית. התמונות המובאות כאן מראות קרקעית ים מגולה, אבל מסיבה אחרת: השפל.
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי
(כד)
באדיבות רב דן בארי 
באדיבות רב דן בארי
(כה)_-_282.jpg)
באדיבות רב דן בארי
(כז)
באדיבות רב דן בארי רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
(ב) פי החירות – במצרית, בית האובליסקים. באכדית חירה היא תעלה.
(ג)
(ו) הסוס בוית בערבות אסיה ואירופה בערך ב-3500 לפני הספירה. סוסים אלה היו שונים מגזעי הסוסים שפותחו לשימושים השונים של הסוס עד ימינו. הגזע הקרוב ביותר לסוס שבוית אז הוא הטַרְפָּן. שימושו במלחמה על ידי שבטים הודו-אירופאים מתועד בתרבויות נוודים בערבות מזרח אירופה וסיביר, שם מצאו קבורות של לוחמים עם נשקם, מרכבתם וסוסיהם. שם המציאו את המרכבה, אחרי שאימצו את הגלגל (שהומצא על ידי השוּמֵרים) והמציאו את גלגל החישורים.
המרכבות היו חלק חשוב של הצבא המצרי. עיקר הקרב היה מתבצע על ידי חיילים רגליים, חמושים במגן ורומח. התפקיד של חיל מרכבות היה להלום את האויב על ידי מתקפה של הסוסים הדוהרים. כלוחמים, העומדים על המרכבה היו קשתים. המרכבה איפשרה ניידות וחיפוש עמדות נוחות כדי לירות חיצים על צבא האויב, כולל המרכבות שלו. המצרים פיתחו מרכבה קלה במיוחד, עשויה עץ וחיזרן. היא נשאה אשפה גדולה לחיצים ולחניתות. היא נמשכה על ידי זוג סוסים, הרתומים לרכב באמצעות יצול שאליו חובר מעין עול שאליו קשרו את הריתמה, עשויה רצועות בד או עור רחבות העוטפות את החזה של הסוס. השימוש במרכבות במלחמה ירד בהדרגה אחרי הרבע הראשון של האלף הראשון לפני הספירה, עם השימוש בחיל פרשים, במיוחד על ידי אשור, ואחר כך ביוון (אולי בזכות פיתוח סוסים חזקים יותר, המסוגלים לשאת פרש כבד). המרכבה המשיכה לשמש בתהלוכות נצחון, ובתחרויות ריצה בקירקסים של העולם הרומי והביזנטי.
(ז) שלישים – לכאורה מדובר על לוחם שלישי העומד על המרכבה, חוץ מן הנהג והקשת. ואמנם כך היו המרכבות של החתים, מאוישות בשלושה, והשלישי, השליש, נושא מגן. אך מרכבותיהם היו חזקות וכבדות. הן מתוארות בתבליט על קיר מקדש הקבורה של רעמסס השני, הרמסאום. אך המצרים פיתחו מרכבה קלה מאוד, שנשאה רק שני אנשים. בהקשרים אחרים במקרא, שליש מכוון לפקיד גבוה בממשל. יתכן שכאן המשמעות היא שהלוחמים שעל המרכבות הם גיבורים, חיילים מיומנים במיוחד.
(ח)
(ט)
(יא) בתקופת יציאת מצרים כבר לא קברו את הפרעונים בפירמידות, אלא בקברים חפורים עמוק בהר, על הגדה המערבית של הנילוס. בחוץ עמד ציון עם מצבה. שטחים גדולים הוקדשו לערי מתים אלה, וזה היה מאפיין בולט של ארץ מצרים. בדלתא קברו בבתי קברות מחוץ לערים. לכן השאלה הרטורית הצינית של בני ישראל את משה ״המבלי אין קברים בארץ מצרים...״.
(יז)
(כא) הרוח הנושבת במשך זמן יכולה לדחוף כמות גדולה של מים ולגרום לירידת פני המים. אם המים לא עמוקים במקום אחד, ירידה של שני מטר יכולה לגלות רצועת קרקעית ים שאפשר לדרוך עליה. במאה ה-19 היה קצין בריטי במצרים עד לייבוש אגם גדול בדלתא המזרחית של הנילוס, אחרי לילה שלם של רוח מזרחית. התמונות המובאות כאן מראות קרקעית ים מגולה, אבל מסיבה אחרת: השפל.
(כד)
(כה)
_-_282.jpg)
(כז)
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Tanakh
Peirush