×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר ט״זתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת קרח} וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן⁠־יִצְהָ֥ר בֶּן⁠־קְהָ֖ת בֶּן⁠־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן⁠־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃ (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי⁠־שֵֽׁם׃ (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב⁠־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל⁠־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל⁠־קְהַ֥ל יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל⁠־פָּנָֽיו׃ (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל⁠־קֹ֜רַח וְאֶֽל⁠־כׇּל⁠־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֶת⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֛וֹ וְאֶת⁠־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר⁠־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃ (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ⁠־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכׇל⁠־עֲדָתֽוֹ׃ (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂ֩ימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן ׀ קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר⁠־יִבְחַ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב⁠־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל⁠־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ⁠־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ט) הַמְעַ֣טא מִכֶּ֗ם כִּֽי⁠־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת⁠־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אַחֶ֥יךָ בְנֵי⁠־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם⁠־כְּהֻנָּֽה׃ (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכׇל⁠־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְאַהֲרֹ֣ן מַה⁠־ה֔וּא כִּ֥י [תַלִּ֖ינוּ] (תלונו) עָלָֽיו׃ (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (יג) הַמְעַ֗טב כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי⁠־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם⁠־הִשְׂתָּרֵֽר׃ (יד) {שני} אַ֡ף לֹ֣א אֶל⁠־אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן⁠־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃ (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אַל⁠־תֵּ֖פֶן אֶל⁠־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת⁠־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ (טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכׇל⁠־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר׃ (יז) וּקְח֣וּ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ׃ (יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃ (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל⁠־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־כׇּל⁠־הָעֵדָֽה׃ (כ) {שלישי} גוַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥הד אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע׃ (כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל⁠־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכׇל⁠־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כׇּל⁠־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף׃ (כג)  הוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל⁠־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן⁠־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם׃ (כה) וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל⁠־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל⁠־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אׇהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל⁠־תִּגְּע֖וּ בְּכׇל⁠־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן⁠־תִּסָּפ֖וּ בְּכׇל⁠־חַטֹּאתָֽם׃ (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רַחו דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אׇֽהֳלֵיהֶ֔םז וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם׃ (כח) וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כׇּל⁠־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי⁠־לֹ֖א מִלִּבִּֽי׃ (כט) אִם⁠־כְּמ֤וֹת כׇּל⁠־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כׇּל⁠־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי׃ (ל) וְאִם⁠־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת⁠־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (לא) וַֽיְהִי֙ח כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם׃ (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת⁠־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת⁠־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כׇּל⁠־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כׇּל⁠־הָרְכֽוּשׁט׃ (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכׇל⁠־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל׃ (לד) וְכׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן⁠־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃ (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הַמְעַ֣ט =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <הֽמעט? אין מתג בה"א וגם בשני [פס' י"ג]>
• דפוסים וקורן=הַֽמְעַ֣ט (בגעיה)
ב הַמְעַ֗ט =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו <הֽמעט? אין מתג בה"א [פס' ט] וגם בשני [כאן]>
• דפוסים וקורן=הַֽמְעַ֗ט
ג ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ד וַאֲכַלֶּ֥ה =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַאַכַלֶּ֥ה (חסרות נקודות החטף באות אל"ף)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
ה ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ו מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רַח =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=מִשְׁכַּן⁠־קֹ֛רֶח (סגול באות קו"ף)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד
ז אׇֽהֳלֵיהֶ֔ם ל=אָֽהֳלֵיהֶ֔ם בגעיה ימנית
ח וַֽיְהִי֙ =ב,ק3,ו ושיטת-א (געיה)
• ל,ש,ש1=וַיְהִי֙ (אין געיה)
ט כׇּל⁠־הָרְכֽוּשׁ =ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל,ב=כׇּל⁠־הָרֲכֽוּשׁ (חטף)
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
(א) ויקח קרח וגו׳ ודתן ואבירם וגו׳: מלשון ״ולוקח נפשות חכם״ (משלי יא,ל), שלקח לב ונפש בני אדם, עד שהגיע שקמו המה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים לחלוק על משה ואהרן. והנה לפי לשון הכתוב ״ודתן ואבירם וגו׳⁠ ⁠״ מוכח שגם המה היו בלוקחי נפשות ולא בין הנפתים, וא״כ ׳ויקחו׳ מיבעי. אבל יש לדעת ולהתבונן מכל ענין הפרשה מהליכות המחלוקת ומהעונש שהגיע להם, כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם – קרח, דתן ואבירם, ור״ן איש. שהרי אנו רואים שלא היו בכלל לוקחי המחתות אלא קרח ור״ן איש, ולא דתן ואבירם, וגם הנהיג המקום יתברך שמו כבוד בר״ן איש ולא בקרח ודתן ואבירם כאשר יבואר. על כרחך יש להבין שר״ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה׳, והיתה מניעת הכהונה (שהיא גורמת דבקות ואהבת ה׳) כאש בוערת בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע״י עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה׳ אמת בפי משה ואין להרהר אחריו ח״ו, רק הרהרו בלבם אחר רצון ה׳ ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה׳, כי ״עזה כמות אהבה״ (שיר השירים ח,ו). וכל זה מבואר במדרש (במדבר רבה יח,ח) שהביא רש״י (פסוק ז׳) ׳מה ראה קרח לשטות זה׳, כי על הר״ן איש כבר כתיב (להלן יז,ג) ״את מחתות החטאים האלה בנפשותם״, אבל קרח שפקח היה מה ראה וכו׳. ולכאורה אינו מבואר מה זה ישוב על ר״ן איש במה שכתוב ״את מחתות החטאים וגו׳⁠ ⁠״. [וידעתי שיש מקום לפרש ע״פ דאיתא בסנהדרין (נב,א) שפירוש ״בנפשותם״ – על עסקי נפשותם, שאכלו ושתו בבית קרח, וע״י זה נפתו. אבל מכל מקום נראה שבעלי המדרש כיוונו באופן אחר]. אלא משמעות זה הכתוב הוא כעין פירוש הכתוב בנזיר שנטמא (לעיל ו,יא) ״וכפר עליו מאשר חטא על הנפש״, וביארנו שמה, שנצטער מיין, והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה׳, וזה אינו לפי ערכו, והבחינה על זה שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה מיקרי ׳חוטא על נפשו׳. והכי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה׳ ע״י עבודה, אע״ג שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה, וזה מיקרי ״החטאים האלה בנפשותם״ – שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות, מה שאינו לפי הרצון ממנו יתברך שמו. ומשום הכי סמך ענין הלז לפרשת ציצית, שהוזהרו חסידי עליון בחוט של תכלת שבכל חסידותם לא יסורו ממצות ה׳, כמו שביארנו באזהרה ״ולא תתורו וגו׳⁠ ⁠״. והר״ן איש סירבו על זה והגיע להם מה שהגיע. והנה לא היה אפשר להם לקחת מחתות וכדומה ולהקריב במשכן, שהרי הלוים שמרו שלא יקרב זר, משום הכי היו מוכרחים לעשות מחלוקת על משה ואהרן ולפרוץ גדר. כל זה היה הליכות ר״ן איש, ובשביל שמ״מ כיונו לשם שמים משום הכי נענשו בשריפה באש שיצאה מקדש הקדשים (להלן פסוק ל״ה), והיה בזה ענין כבוד גם כן כמו שיבואר. {וישראל נצטערו הרבה על מותם כמבואר להלן (יז,י)}. לא כן דתן ואבירם, המה היו רחוקים מתאוה עליונה זו, כי אם שהיו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים, כדאיתא בנדרים (סד,ב), וכ״ש עתה כאשר נגזר עליהם למות במדבר ולא ליכנס לארץ זבת חלב ודבש, משום הכי נענשו בבליעה בארץ כרוח הבהמה. אמנם קרח באמת היה אדם גדול וראוי לתאות הר״ן איש, וכה היה נראה לפני בני אדם שזהו מבקש גם הוא. אבל באמת תוכו לא כן היה, וקנאת השררה אכלתהו, על כן עשה מעשה הר״ן איש ונענש כדתן ואבירם. והיינו שתמה המדרש ׳אבל קרח שפיקח היה׳ לא נכנס לשטות לבקש חסידות מה שאין כן רצון הקב״ה, ועל כרחך כסבור להשיג תאות הכבוד, והיה נכון לבו בטוח שיצא לחיים, א״כ מה ראה לבטוח לחלוק על משה. וכל דברים אלו מבוארים במקרא בפרשת פינחס (להלן כו,ט) ״הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח, בהצותם על ה׳⁠ ⁠״, מבואר שהר״ן איש ׳הצו על ה׳⁠ ⁠׳, והמה ״הצו על משה ועל אהרן״, ויבואר עוד שמה. זהו כלל הענין. ועיין עוד בספר דברים (יא,ה) בפסוק ״ואשר עשה לכם במדבר וגו׳⁠ ⁠״. והנה ידוע, אשר יראי ה׳ ועמוסים בפרישות אינם יכולים להצית מחלוקת, שנדרש לזה לגבב דברי נרגן ולשון הרע וכדומה, וגם כי באמת בלבבם האמינו במשה ותורתו, רק שהיה קשה להם לקבל זה הדין, וא״כ לא מצאו ידים לעשות מחלוקת. וכן דתן ואבירם שהיו ידועים לבעלי ריב ומדון ושונאי משה, לא היה בכוחם להמשיך הקהל אחריהם, ומי פתי יסיר דעתו אחר אנשים שהולכים אחר לבבם. אבל קרח שהיה גדול הדור הוא היה בכוחו להמשיך אחריו רבים וכן שלמים. ובאשר גם הוא לאו אורחיה לדבר עם בני אדם ולפתות ברוב דברים, על כרחך לקח אליו את דתן ואבירם ומסר להם דברים כפי דעתו הרחבה, והמה הלכו בשליחות קרח ולקחו לבב ר״ן איש להמשך אחר קרח. נמצא כל הענין נקרא על שם קרח והוא העיקר, ודתן ואבירם האמצעים, אשר על ידם הרחיב הפירצה. משום הכי כתיב ״ויקח קרח״ והם אחריו, ואחריהם נמשכו ר״ן איש חסידי הדור . ועליהם נאמר (משלי כא,טז) ״אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח״, פירוש, ״רפאים״ הוא כמו ׳פראים׳, אלא ׳פראים׳ הם בלי עול דרך ארץ, ו״רפאים״ הם בלי עול מלכות שמים ויראת ה׳. ואמר הכתוב כי מי שהוא ירא אלהים באמת אלא שתועה מדרך השכל, הרי סופו לנוח ב״קהל רפאים״, ולהיות אפיקורוס, ולבזות חכמים כמו אפיקורוס ממש, ועיין דברים (ב,יא). וכן היה בר״ן איש הללו, שתעו מדרך השכל ונמשכו אחרי פרעות דתן ואבירם וביזו את משה ואהרן. (ב) נשיאי עדה: מנהיגי הדור. קריאי מועד: שישבו עד כה עם משה ואהרן בכל ״מועד״ שנדרשו לעצה ותושיה. אנשי שם: משמעו בשני אופנים, א׳, מפורסמים בשם לאנשי מעלה. ב׳, אנשי מעשה טוב, ועל זה כתיב (קהלת ז,א) ״טוב שם משמן טוב״, ובמשנה אבות (ד,יב) ׳וכתר שם טוב עולה על גביהם׳. [ואולי בא זה הלשון ממה שכתוב בפרשת נח (בראשית ט,יח) ״ויהיו בני נח... שם וגו׳⁠ ⁠״, וביארנו מלשון ״ויהיו״ דמי שנהג במצוות ומעשים טובים נקרא ע״ש ׳שם׳. וזהו ״אנשי שם״]. והודיע הכתוב עד כמה הגיע כח דברי נרגן של קרח דתן ואבירם, עד שלקחו לב אנשי מעלה הללו, שמצד הסברא לא היו ראוים לבא לידי מדה זו לומר למשה ואהרן ״ומדוע תתנשאו על קהל ה׳⁠ ⁠״, אם מצד שהיו ״נשיאי עדה״, וכל מנהיג יודע שאי אפשר להנהיג את הדור בלי איזו התנשאות, וא״כ לא היה להם לשפוט את משה ואהרן למתנשאים שלא לשם שמים ח״ו. אם מצד שהיו ״קריאי מועד״, וישבו יחדיו עמם, וראו רוב ענוותנותם והליכות דרך ארץ שלהם שלא בהתנשאות יתירה ח״ו. אם מצד שהיו ״אנשי שם״ ואין איש אפרתי מוצא פה ולשון להגיד למי שגדול ממנו ״מדוע תתנשאו״ אפילו אם היה כן ח״ו, וזהו מדת פחותי ערך, וכל הפגום פוגם, אם מצד יראת ה׳ ודאי לא היה ראוי להרהר אחר רבן של ישראל להוכיח אותם, אם לא בעבירה ברורה כשמש אשר על זה מצוה להוכיח אפילו תלמיד לרב. אבל כל כך גבר פיתוי אנשי נרגן אלו, עד שנשקע המון המניעות בתוך ים דבריהם. {והיינו שנמשל נזק המחלוקת לנזק אש, כמו שכתבתי להלן (כא,כח), וכידוע הלשון ׳אש המחלוקת׳, ללמד כי כמו שנזק אש איתא בב״ק (י,א) שמועדת לאכול בין שראוי לה בין שאינו ראוי לה, כך מחלוקת עושה דברים שאינם ראויים מצד השכל, וקולט אנשים יקרים שאינם ראויים לכך}. (ג) כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה׳: מוכשרים שתשרה עליהם שכינה ורוח הקודש גם אילו לא היה משה בקרבם, ורק עתה עוד משה חי והוא גדול מהם, בא הדבור הכל על ידו. וידוע מאמרם ז״ל בפרק יש נוחלין (ב״ב קלד,א) שהיו בימי הלל כמה שראוי היה לחול עליהם רוח הקודש כמו על משה, אלא שאין הדור ראוי לכך. וכבר פירשנו בספר שמות (יג,ג) דבר המשורר (תהילים קיד,א) ״בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו״. כי בהיותם במצרים לא היו גדולי הדור המכונים בשם ״ישראל״ ראוים לרוח הקודש ולהשיג מעלת הקדושה, מחמת שני דברים, א׳, מחמת שהיו במצרים מקום טומאה ואין השכינה שורה שם, ב׳, שהיה ״בית יעקב״ היינו כל הדור, מעורבב במעשה ״עם לועז״, ואם כן אין הדור זכאי לכך. אבל ״בצאת ישראל ממצרים״, וגם ״בית יעקב מעם לועז״, ״היתה יהודה לקדשו״ – השיג מעלת הקדושה, ״ישראל ממשלותיו״ – גדולי הדור לכוחם הגבוה למשול ביראת אלהים, וכפי הדרש במועד קטן (טז,ב) על הפסוק (שמואל ב כג,ג) (״אמר אלהי ישראל, לי דבר צור ישראל) מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים״ – ׳מי מושל בי׳ וכו׳. והיינו שאמרו – כי לא כן בדור הזה אשר ״כל העדה כולם קדושים״ והשכינה שרויה ביניהם, וא״כ אע״ג שהיו באמת ודאי יודעים שמעלת משה ואהרן גדולה מהם, אבל ״מדוע תתנשאו וגו׳״, והרי גם בלעדי משה ואהרן היתה השכינה שורה על אחרים שראויים לכך. (ד) ויפול על פניו: לתפלה, וכפירוש הרשב״ם , וכמו שכתבתי בספר ויקרא (ט,כד) ובכמה מקומות. ובין כך השיג רוח הקודש וידע להשיב דבר. ועיין להלן פסוק י״ז. (ה) ויודע ה׳ וגו׳: באשר ידע משה שבלבם על כהונה ועל לויה, ועוד מה שבלב קרח על נשיאות אליצפן, על כן השיב משה שלשה דברים: ויודע ה׳ את אשר לו: היינו לוים שנאמר בהם (שמות לב,כו) ״מי לה׳ אלי״, וכבר ביארנו שם שהם מייחדים מעשיהם אך לשם שמים ולכבודו יתברך. ואת הקדוש: היינו קדושת העבודה. והקריב אליו: מכבר בעת בריאת שמים וארץ בטבע היצירה, כך היא נשמת אהרן מסוגלת לכהונה, ונשמת הלוים להיות נבחרים לשמו. אלא שהגיע ע״י גלגולי מעשה העגל להתגלות הענין. ועיין להלן (יז,יט) מה שכתבתי שם. ואת אשר יבחר בו: היינו לנשיאות, שדרך להתחלף, אבל לא כרצון בני האדם, אלא ׳אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי לה׳. והוא יתברך ״יקריב אליו״ בכל דור ודור. ואמר על כל אלה ״בקר״. אין פירושו מחר דוקא, אלא משמעו שיגיע עת אשר יהיה הדבר ברור לכל, ומכונה בשם ״בקר״ (כמו) שהיום ׳מבקר׳ ומוכיח כל דבר על מכונו. והיה זה ברוח הקודש, כי ללויים עוד לא הגיעה הבחינה למחר עד שהגיע דבר המטות. (ו) זאת עשו: מיד לצורך הענין, שהוא מביא ל׳ביקור׳ בדבר הכהונה ״ואת הקדוש״, (ז) ועל זה אמר: ותנו בהן אש: בתוכן, ולא עליהן שיהיו מלאות גחלים כמו ביום הכפורים, כדי לשנות מדרך עבודה. ועיין להלן פסוק י״ח. לפני ה׳ מחר: זה הפרט יתגלה ביום מחר. ומובן דאינך פרטים יתגלו כל דבר בעתו. וכן אפילו ענין הנשיאות בהמשך הזמן ניתן לדעת, אשר אך לו יתברך המתנשא לכל לראש. (ט) המעט מכם: לפירוש המפרשים ׳המעט לכם׳ מיבעי {וכתרגום אונקלוס ״הזעיר לכון״}. אלא הכי פירושו, וכי עון קל הוא, שאתם באמת מוכשרים להשיג רוח הקודש ונבואה ע״י מה שהבדיל (אתכם) למשכן ה׳. ולעמוד לפני העדה לשרתם: בכל דבר שבין אדם לשמים, בתפלה וכדומה, כמו שכתבתי בספר דברים (י,ח), וכל זה גורם אהבת ה׳, ובכל זאת ״ובקשתם גם כהונה״, ואם כן אות הוא שלא משום שאתם מבקשים חסידות ואהבת ה׳ אתם נכנסים לתגר הלז, אלא משום כבוד הכהונה. וכי עון קל הוא בעיניכם לבקש להשתמש בתגא של עבודה לכבוד עצמכם, וזה עצמו כדאי למנוע מכם תאוה זו. דבאמת מעלת הכהונה אינה ראויה כי אם למי שזוכה לעשות מעשיו אך לשם שמים ולא לכבוד עצמו. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (כח,לה). {שבא לזו התכלית המעיל של תכלת}. (י) {ויקרב אותך וגו׳: עוד יותר משארי הלויים. היינו במה שבני קהת עבודת הקודש עליהם שגורמת אהבת ה׳, כמו שכתבתי לעיל (ז,ט)}. (יא) הנועדים: עלינו. על ה׳: לתקן, באשר הוא יתברך היסב להתחר בנו. וכיוצא בזה בספר שמות (טז,ז) כמו שכתבתי שם בשם המכילתא. ועיין להלן (יז,כ). (יב) לא נעלה: שהמשכן היה עומד במקום גבוה כמו בית המקדש, ומשה ובית דינו היו בהר. ועיין מה שכתבתי להלן (כא,יט) עה״פ ״ומנחליאל במות״. על כן אמרו ״לא נעלה״. (יג) להמיתנו במדבר: אי אפשר להבין הדברים כמשמען, דהאיך משה ממיתם ח״ו. אלא על כרחך כוונתם שחושדים אותו שהוא מבקש מה׳ שיגזור כן באשר ידע שלא יבא לארץ ישראל ושוב לא ישתרר עליהם. דזה היה ידוע דיהושע מכניס ישראל לארץ, כמו שכתבתי ריש פרשת שלח (לעיל יג,ב), משום הכי ביקש מה׳ שיעכבם במדבר ארבעים שנה ובזה האופן כדי שיהא הוא מתנשא לראשם. גם השתרר: לא השתררות לבד ביקש בזה אלא עוד דבר גדול אשר ההשתררות טפלה לאותו דבר, ורמזו לו בזה שגם (על) חייו לא היה בטוח שהרי הנבואה היתה ידועה דמשה מת במדבר, על כן ביקש כל זה כדי שיחיה וגם ישתרר. וכל זה הטילו קוצים לעיני משה. (יד) אף לא וגו׳ ותתן לנו וגו׳: עוד ׳לא הביא׳ אותנו והנה מתפאר עלינו כי ׳נותן לנו׳ וגו׳. {תנקר: שלא נראה את הרעות שאתה עושה לנו}. (טו) ויחר למשה: נצטער הרבה, ואינו מלשון כעס, וכמו שכתבתי בספר בראשית (לא, לה-לו). {מדלא כתיב ׳ויחר אף משה׳. והא שהרגיש משה רבינו כל כך, יותר משהיה בדיבור אהרן ומרים שלא הרגיש משה מאומה, כמו שכתבתי שם (לעיל יב,ג), היינו משום דשם לא היה נוגע הדיבור להנהגת העם, כי אם לכבודו של משה שלא נהגו בו כבוד כל כך, וזה לא נגע בלבו כלל. משא״כ כאן שהראו להמון העם דמשה מבקש רעתם חס ושלום, ובזה תגיע רעה רבה לכלל ההנהגה}. אל תפן אל מנחתם: פירוש רש״י מנחות התמידים אינו ע״פ הגמרא בחגיגה (ו,ב) שמשעת מרגלים לא הקריבו תמידים כלל, וא״כ לא היתה מנחה. והנראה על פי מה שכתבתי ריש ספר ויקרא (ב,א) דלהשחתת המדות הבאה ע״י אחת מארבע מרות שנתקלקלו, באה מנחה, לכפר ולרפא חולי המרה ומה שנתעוות בשעת החולי, וכענין האמור בשאול (שמואל א כו,יט) ״אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה״, ובמלאכי (ב,יג) ״וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ וגו׳ מאין פנות אל המנחה״, יע״ש. {וקרבנות יחיד הקריבו, כדאיתא במו״ק (טו,ב), וכמו שכתבתי בהעמק שאלה סימן קס״א}. ואמר משה, שאם יביאו מנחה לכפר על דברי עזות כל כך שדברו בשביל כעס ותרעומת עלי ״אל תפן אל מנחתם״, כי לא מחמת כעס ומכאוב לב הגיע להם זה העון, שהרי אין להם על מה לכעוס שהרי – ״לא חמור אחד מהם נשאתי״. [הרחב דבר: ובזה יתפרש יפה מקרא (ישעיהו א,יג) ״לא תוסיפו הביא מנחת שוא״ שאין לו משמעות. ולדברינו הפירוש, שמביאים על מה שעושים שלא כראוי כאילו בא להם מחמת קלקול איזו מרה שמביאה לידי מעשים אלו, ובאמת המה עושים בשאט נפש בלא הסתת הטבע המקולקל, וא״כ הרי זו ״מנחת שוא״.] לא חמור אחד מהם נשאתי: לפי הפשט, מנהגם היה שהמשתרר על הצבור ׳ינשא׳ על הסוס, כלשון המקרא בקהלת (י,ז) ״ראיתי עבדים על סוסים, ושרים וגו׳⁠ ⁠״, אלמא דראוי להיות להיפך. אך גם המשרת את אדוניו בדרך נותנים לו חמור. ואני לא לבד שלא לקחתי סוסו של אחד מהם, אפילו חמור לא לקחתי לרכוב. [הרחב דבר: ורש״י פירש בשם מדרש חז״ל – אפילו חמור שהרכבתי את אשתי ואת בני בשעה שהלכתי ממדין למצרים לא היה משלהם. ויש להעיר, יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא היה משל צבור? אלא מזה מוכח שהעוסק בתמידות בצרכי צבור אין זה מן החסידות שלא יאכל משלהם, שהרי יהיה מוכרח להאציל איזו שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי צבור, והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהיה ניזון משלהם. וגם משה ניזון אז משל צבור, ורק החמור שהביא את אשתו היה משלו. ובאמת לא היה בשביל שנצרך משה לאשתו ובניו במצרים, שהרי מיד שבו למדין, אלא כך בקשה היא ממנו לראות תפארת יציאת מצרים, וכדתניא במכילתא פרשת יתרו, ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי צבור, ודאי ממדת חסידות שלא להעמיס על הצבור יותר מן ההכרח לחייו.] ולא הרעותי את אחד מהם: להתכבד בקלון מי מהם שיהא גורם כעס המביא לידי עזות בלי דעת, אבל המה אינם בכעס כי אם עזי נפש ברצון, וא״כ אין ראוי שתקובל מנחתם לכפרה על זה. (טז) היו לפני ה׳: במועד קטן (טז,א) פירשו חז״ל – ׳לפני בית דין׳, ולמדו מכאן דמזמינין לדין. והוא פלא, איזה דין תורה היה כאן, והיאך מוכח מ״לפני ה׳⁠ ⁠״ בכאן יותר מבכל מקום דמשמעו לפני אהל מועד. אלא הוא שהיה קשה לחז״ל מה העלה משה בזה המאמר יותר ממה שכבר אמר לקרח. וכבר העירו המפרשים ז״ל בזה. אבל כד דייקת, לא ציוה הפעם ליתן אש במחתות. והסיבה לזה, שמתחילה הבין משה שקרח ודתן ואבירם כופרים בכל מה שאמר משה בשם ה׳ שלא כן הוא, ומשום הכי אמר שיתן אות במה שכולם יהיו נשרפים מאש הקטורת, רק את אשר יבחר ה׳ הוא יחיה. אבל עתה התבונן מדברי דתן ואבירם שהוא נחשד דהקב״ה עושה על פי בקשת משה, וגם זה עון פלילי, וכדאיתא במסכת שבת (קמט,ב) ׳כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה, שנאמר ״לא יגורך רע״⁠ ⁠׳, מכ״ש לבקש רע על דורו ח״ו. ולפי זה החשד מה יועיל זה האות שלא יאמרו גם בזה ככה. משום הכי אמר ״היו לפני ה׳⁠ ⁠״ היינו דין תורה. והענין, דכל דיני תורה הקבועים לדורות המה עיקר טבע הבריאה כמו חוקות שמים וארץ, כמו שכתבתי בספר בראשית (א,א) ובספר ויקרא ריש פרשת בחוקותי. והנה, מכבר נאמרה פרשה לדורות בפרשת בהעלותך (לעיל ח,יט) ״ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש״. והלא לא כפרו קרח ודתן ואבירם בתורת משה הבאה לדורות עולם (שהם חוקות שמים וארץ), אלא חשבו שכל גדולי ישראל ראויים לגשת אל הקודש. על כן היה בזה דין תורה שאם אינם ראויים יהיו ניגפים ומתים מיד. ולא מהקטורת כלל יגיע העונש, שזהו עונש לשעה, ולא טבע שמיקרי ׳דין תורה׳, משום הכי ניתן לחשוד, אלא הזמינו עצמכם לדין, היינו לעונש הניגשים אל הקודש שלא כראוי. (יז) ונתתם עליהם קטרת: ולא הזכיר אש, וכמו שביארנו. ומכל מקום שייך לשון ״והקרבתם״, באשר שהוא דרך הקרבה, כמו דכתיב ׳הקטרה׳ בשמיני למלואים אע״ג שעדיין לא ירדה האש. ואע״ג שנצטוה ברוח הקודש שיעמדו כולם בקטורת, כמו שכתוב לעיל פסוק ד׳, מ״מ ברור שלא היה דבור מפורש בזה, שהרי לא נכתב, אלא ברוח הקודש ראה כי כן יש לצוות ולעשות. והיה סבור מתחילה לצורך הענין שישימו גם אש, ועתה ראה לצורך הענין שיהיו בלא אש, ויהא ניכר לכל אדם שיצאה האש ״מאת ה׳⁠ ⁠״ (פסוק ל״ה) הוא קודש הקדשים, ולא מאת הקטורת. ועיין להלן (יז,יב) בדיוק לשון (פסוקנו) ״ונתתם״ ולא ׳ושימו׳, כמו לעיל (פסוק ז׳) וכן בסמוך (פסוק י״ח) כתיב ״וישימו״. אלא שהוא משום שכן ציוה משה שלא יתנו אש, עיי״ש. (יח) ויתנו עליהם אש: כאשר הר״ן איש מאז היתה תשוקתם להקטיר לפני ה׳ גם שלא ברצון ה׳, אלא שלא יכלו לבא לאהל מועד, שהלוים היו לגדר. ועתה כי נפרץ הגדר והגיעו לידי מעשה זה של המחתות, שוב לא שמעו למשה אלא עשו כמו שאמר משה תחילה. ומשום הכי לא כתיב ׳ויעשו כן׳, אלא ״ויתנו עליהם אש״. וכתיב ״עליהם (אש״) ולא ׳בהן׳, היינו מלאות גחלי אש כעבודת יום הכפורים, אחר שנתכוונו להקטיר באופן היותר טוב, ולא כדבר משה. ומשה ואהרן: ולא כמו שאמר משה שיעמוד אהרן עם חמשים ומאתים איש, אלא עמד עם משה. והיינו משום שלא שמעו הר״ן איש לפקודת משה, ואהרן לא הורשה לעמוד עם אש שלא בזמנו, על כן סר מחברתם ועמד עם משה בפני עצמו, לראות מה יעשה ה׳. (יט) ויקהל עליהם קרח: עוד מבערב הקהיל את כל העדה שיהיו מוכנים לבא בבוקר אל אהל מועד, לראות שיקובל הקטורת שלו לרצון, כאשר בטוח היה, כפירוש רש״י (לעיל פסוק ז׳) בשם המדרש (במדבר רבה יח,ח) שראה כ״ד משמרות מבניו. (וטעות הדפוס הוא במדרש רבה, וצריך לומר ׳י״ד משמרות׳ שיצאו מהימן מבני קרח). את כל העדה: לא כל עדת ישראל נקבצו ובאו לכך, שהרי בסמוך (פסוק כ״ד) כתיב ״דבר אל העדה לאמר העלו מסביב וגו׳⁠ ⁠״, הרי היתה עדה אחרת סביב משכן קרח דתן ואבירם רחוק מאהל מועד. אלא הכי פירושו, אותה העדה שנקהלו לפתח אהל מועד לא היתה ביאתם לכבודו של משה ואהרן ולראות במפלתן של המלינים עליהם, אלא להיפך, שהיו כל הקהל באים מחמת שהקהילם קרח לראות בקלקלתן של משה ואהרן חלילה. אבל מי שלא נפתה לקרח לא הלך כלל לפתח אהל מועד, ואדרבה כמה נקבצו לדתן ואבירם להתרעם עליהם, ו׳ברוך חכם הרזים׳ שאין דעתן של בני אדם שוה. אל כל העדה: בשביל שהנקהלים החלו להתלוצץ ולהקל בכבוד משה ואהרן, על כן נראה כבוד ה׳, ונפל פחד ה׳ עליהם. (כא) העדה הזאת: שנקבצו ובאו הנה, וראוים לעונש משום שהיו מקטני אמנה בדבר משה. (כב) לכל בשר: שרוח שלו רך ונפתה, כמו בשר שהוא רך, וכדאיתא בסנהדרין (סא,ב) מפי אחרים גריר אבתרייהו. ועוד יש לפרש ״לכל בשר״ – שהרוח דומה לבשר, להיותו נמשך אחר הנאת עצמו, והרי זה כמו תענוג בשרים. ועיין להלן (כז,טז) ובספר בראשית (ו,ג) וספר דברים (ה,כב). והנה הועילה תפלתם, ובא דבור בפני עצמו על עדה אחרת שעמדו סביב למשכן קרח דתן ואבירם. (כד) למשכן קרח דתן ואבירם: אבל הר״ן איש נצולו מגזירה זו דבליעה, משום שהם כיונו לשם שמים, וגם בעיקר מחלוקת היו נפתים כמו שכתבתי לעיל (פסוק א׳), וכל חטאם היה בהקריבם לפני ה׳, ועל כן לא נענשו בני ביתם כמו קרח דתן ואבירם. (כה) וילך אל דתן ואבירם: לפי הפשט הלך להזהיר את העדה כאשר נצטוה. אבל בסנהדרין (קי,א) למדו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, הרי פירשו שהלך משה להוכיחם ולפייסם. ולמדו זה מדלא כתיב ׳וילך אל משכן קרח דתן ואבירם׳, אלא הלך גם לזו התכלית לפגוע בדתן ואבירם שהיו אצל משכן שלהם, ולא כקרח שהיה אז פתח אהל מועד. וילכו אחריו זקני ישראל: בכל מקום שהלך משה לצורך ישראל הלכו אחריו הזקנים לסייעו ולכבודו, ומדוע כתיב מפורש כאן. אלא באשר משה בעצמו לא קרא אותם לכבודו, משום שראה עדה גדולה מקילים בכבודו ושמחים בכשלונו, וכסבור היה אולי הזקנים גם כן רוח אחרת בקרבם. משום הכי מפרש הכתוב כי הלכו אחריו זקני ישראל – כדרך הנשיא המלך וזקנים אחריו. וראוי לדעת כי נשתנה מנהג הכבוד ממה שהיה בימי האבות שמבואר בספר בראשית (מח,טו) להיפך, עיי״ש בשם מדרש רבה. (כו) וידבר אל העדה לאמר: אחר שהוכיחם ולא הטו אוזן. או כאשר ראה שכל כך העיזו שלא יצאו לקבל פני משה והזקנים כפי דרך ארץ, שוב ידע שאין תקוה מהם. פן תספו בכל חטאתם: באיזה חטא קל שלהם. אע״ג שאינו הולך אחריהם בעון מחלוקת החמור, מ״מ אם יהיה בידם איזה חפץ שלהם חל על זה חרון אף ה׳, ובעידן ריתחא ענשי אעשה גם כן, יחול החרון על האדם. והיינו פירוש ״בכל חטאתם״ – אפילו חטא אחר שלהם שיש עמכם. (כז) יצאו נצבים: ולא נחתו מפחד אשר לפניהם. וכסבורים שלא בא משה והזקנים אלא להזהיר את העם שלא יהיו נגררים אחריהם ולא יהיו נספים בעולם הבא. (כח) כי לא מלבי: הוא דבר אחר. ואמר שני דברים: א׳, כי לא הייתי בודה מלב, אלא בשליחות ה׳. ב׳, כי לא בקשתי מהקדוש ב״ה גדולות לאחי ולשבטי. ולא כמו שחשבו דתן ואבירם. (כט) ופקודת כל האדם: לעזוב מה שלהם לזרעם אחריהם, וכדומה, מה שהחולה ׳מפקד׳ מחמת מיתה שאינה פתאומית, אזי תדעו ״כי לא ה׳ שלחני״, והכל בדוי, והמה נקיים לגמרי. {ופקודת כל האדם יפקד: שהיו נוהגין לקבור בכוכין, ואח״כ ׳פוקדין׳ עליהם אולי לא מתו באמת, כדתניא במסכת שמחות. מבני הגאון מורינו חיים ברלין (נ״י) ז״ל}. (ל) וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה׳: במה שחשבו כי הוא מליבי, היינו שאני בקשתי זאת, ולאהבת הקב״ה אותי נשא פני לדכא את ישראל ולהוריד כבודם, וא״כ הרהרו גם אחרי וגם אחרי הקב״ה ששמע בקול איש על זה. משום הכי יהיה ענשם כל כך קשה שירדו חיים שאולה. אבל אם היה באמת ע״י בקשת משה, אע״ג שהיה מ״מ ענשם על שחשדו גם זה שלא בא בשליחות כלל, אבל זה החשד של שקר לא היה אלא על משה ואין זה ׳נאץ את ה׳⁠ ⁠׳, והיה העונש קל מזה, שהיו מתים במגפה וכדומה. (לא) ותבקע האדמה אשר תחתיהם: לא נפלו תיכף ומיד כמו ברעידת הארץ, דאי היה כן לא היה עוד רעש ופחד על מי שלא נפל כרגע. אלא מתחילה ׳נבקע׳ ונעשה פה, ואחר כך... (לב) ותפתח וגו׳: אותו הפה החל לבלוע בכח המשיכה אחד אחד מי שהיה ראוי להבלע. ואת בתיהם: אין הכוונה בתים ממש, שהרי לא היה להם בתים כי אם אהלים. אלא הפירוש – משפחתם וזרעם, כמו ״בית יעקב״ וכמו שכתבתי בספר שמות (יב,כג יב,כז). ומשום הכי פירש הכתוב ״ואת כל האדם אשר לקרח״, דלא כמו דתן ואבירם שנבלע כל זרעם ולא נשתייר מביתו מאומה, משא״כ קרח שבניו לא מתו. אלא ״כל האדם (אשר לקרח״) היינו עבדיו והנגררים אחריו באהלו. וקרח עצמו לפי המדרש נבלע גם הוא עמם. ולפי הפשט יבואר עוד להלן (כו,י). (לג) (חיים) שאולה: עמוק לפי תהום. ואע״ג שלא נראה לאדם מה שנעשה עמם בבטן הארץ, אבל הכתוב מגיד שכך היה. ויאבדו מתוך הקהל: לא כמו קבורים שניכר כמו אדמה חפורה בזה המקום, אבל כאן כשנסתם הפה היו אבודים ולא ניכר מקומם איה. {ואע״ג דבב״ב ריש פרק הספינה (עד,א) איתא שהיה מקום בית הבליעה ניכר, ועיין מה שכתבתי להלן (כו,י), מ״מ לא ניכר אנה הלכו ונשטפו בתהום האדמה}. (לד) לקולם: בשעה שהפה היה שואף ובולע היו צועקים מר {שיתפסו אותם ולא יניחום לירד, אבל המה נסו וחששו פן תבלע הארץ בכח הבליעה גם אותם}, וחשו שארי אנשים פן אח״כ יהיה הפה בולע גם אותם, כמו שבבית דתן ואבירם היו נבלעים אחד אחד מכל המקום שהיו. (לה) מאת ה׳: ולא מאש הקטורת. אלא ״מאת ה׳⁠ ⁠״ היינו מקודש הקדשים, והיה בזה מיתה במגפה כמו הדין לזר הקרב, ועיין להלן (יז,יד). אמנם נתכבדו שהיה בזה כעין שריפת נדב ואביהוא דכתיב ג״כ ״מאת ה׳⁠ ⁠״ (ויקרא י,א). {ומשום הכי כתיב ״מקריבי הקטורת״, ללמדנו שהעונש פגע בהם משום הקטורת ולא בעוון המחלוקת שהיה טפל בכוונתם}.מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144