‹ר3› פרשה פתוחה
יְהֹוָ֥הי״י֥ חֲ֝קַרְתַּ֗נִי וַתֵּדָֽע׃ כל הצלע הקצר נכתב ביחד בכתבי־היד (כתי״א וכתי״ל) באופן טבעי, ואין ראוי לחלק אותו רק כדי לשמור על מספר חלקים זוגי, בניגוד למה שעשו במהדורות ברויאר ומג״ה. במקרה זה והדומים לו (כגון מזמור קמ״ב) ניתן לומר שמהדורת ״סימנים״ הולמת את מנהג כתבי־היד באופן הרבה יותר מובהק מאשר ברויאר ומג״ה.
אָ֭נָֽה =א?,ל?,ק-מ? (דחי וקו של געיה להורות על מקום הטעם), וכך במהדורתו הראשונה של ברויאר (מוסד הרב קוק) ובמג״ה, וכמו כן בדפוסים וקורן וסימנים. הקו די ישר בכתר ובכי״ל, אך נטוי באופן ניכר בכתי״ק-מ. בכתי״ש1 אין קו בכלל באות נו״ן (אָ֭נָה), עובדה שמצביעה על געיה ולא מרכא.
• א?,ל?,ק-מ?=אָ֭נָ֥ה (דחי ומרכא?); במהדורותיו האחרונות של ברויאר (חורב וכתר ירושלים) נדפסה התיבה במרכא וכן במכון ממרא.
וּ֝בִתְקוֹמְמֶ֗יךָ א=וּ֝בִתְקוֹמֲמֶ֗יךָ (חטף)