Ibn Ezra Second Commentary Shemot 4 – אבן עזרא פירוש שני שמות ד‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא⁠־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא⁠־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (ב) וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהֹוָ֖הי״י֖ [מַה⁠־זֶּ֣ה] (מזה) בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה׃ (ג) וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ^א אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ^ב אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נׇס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו׃ (ד) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ׃ (ה) לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי⁠־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהֹוָ֖הי״י֖ אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב׃ (ו) וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא⁠־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג׃ (ז) וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל⁠־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל⁠־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה⁠־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ׃ (ח) וְהָיָה֙ אִם⁠־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן׃ (ט) וְהָיָ֡ה אִם⁠־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן⁠־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת׃ (י) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל⁠־יְהֹוָה֮י״י֮ בִּ֣י אֲדֹנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖^ג אֶל⁠־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד⁠־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜הי״י֜ אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֮ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי⁠־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (יב) וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶֽהְיֶ֣ה עִם⁠־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר׃ (יג) וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדֹנָ֑י שְֽׁלַֽח⁠־נָ֖א בְּיַד⁠־תִּשְׁלָֽח׃ (יד) וַיִּֽחַר⁠־אַ֨ף יְהֹוָ֜הי״י֜ בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי⁠־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה⁠־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ׃ (טו) וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת⁠־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶֽהְיֶ֤ה עִם⁠־פִּ֙יךָ֙ וְעִם⁠־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ (טז) וְדִבֶּר⁠־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל⁠־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה⁠־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה⁠־לּ֥וֹ לֵֽאלֹהִֽים׃ (יז) וְאֶת⁠־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה⁠־בּ֖וֹ אֶת⁠־הָאֹתֹֽת׃ (יח) {ששי} וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שׇׁב׀ אֶל⁠־יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה^ד נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל⁠־אַחַ֣י אֲשֶׁר⁠־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם׃ (יט) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤הי״י֤ אֶל⁠־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי⁠־מֵ֙תוּ֙ כׇּל⁠־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת⁠־נַפְשֶֽׁךָ׃ (כ) וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת⁠־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת⁠־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל⁠־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שׇׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת⁠־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ׃ (כא) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮י״י֮ אֶל⁠־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כׇּל⁠־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר⁠־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת⁠־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת⁠־הָעָֽם׃ (כב) וְאָמַרְתָּ֖ אֶל⁠־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כג) וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת⁠־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי^ה וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת⁠־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ׃ (כד) וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהֹוָ֔הי״י֔ וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃ (כה) וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת⁠־עׇרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן⁠־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃ (כו) וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃ (כז) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙י״י֙ אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק⁠־לֽוֹ׃ (כח) וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כׇּל⁠־דִּבְרֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כׇּל⁠־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ׃ (כט) וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת⁠־כׇּל⁠־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ל) וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר⁠־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ (לא) וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי⁠־פָקַ֨ד יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶת⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת⁠־עׇנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ^ו׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א הַשְׁלִיכֵ֣הוּ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו ומסורות טברניות (כתיב מלא יו״ד)
• ב=הַשְׁלִכֵ֣הוּ (כתיב חסר יו״ד)

^ב וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות טברניות ומ״ש (כתיב חסר יו״ד)
• ל=וַיַּשְׁלִיכֵ֥הוּ (כתיב מלא יו״ד) וכמו כן במ״ק-ל (!)
• הערת ברויאר

^ג דַּבֶּרְךָ֖ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=דַּבֶּרְךָ (חסר טעם הטפחא)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד

^ד אֵ֣לְכָה =ש
• ל,ל1,ב,ש1,ק3,ו=אֵ֣לֲכָה (חטף)
• דפוסים=אֵֽלְכָה⁠־נָּ֗א (תיבה מוקפת בגעיה)
• הערות ברויאר והמקליד

^ה וְיַֽעַבְדֵ֔נִי =ל,ק3,ו (בגעיה וטעם זקף קטן)
• ב,ש,ש1=וְיַעַבְדֵ֔נִי (אין געיה)
• ל1,דפוסים=וְיַ֣עַבְדֵ֔נִי (מונח וזקף קטן)

^ו וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ =ל1,ב,ש,ש1 ובדפוסים
• ל,ק3,ו=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ (נקודה בוי״ו עיצורית)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד

E/ע

הערותNotes

(א) ויען – הנה השם אמר שיאמינו בו הזקנים (שמות ג׳:י״ח), רק לא הזכיר ככה, הן ושמעו לקולך, אולי לא יאמינו בלב. (ב) ויאמר – זה האות לא נתנו למשה שיאמין, כי כבר נתן לו אות הסנה. רק עשה לו האות שיעשה ככה לבני ישראל, על כן כתוב: למען יאמינו (שמות ד׳:ה׳), והטעם: תעשה כן להם. והוא נתן לו בנמצא עמו תמיד, כי מטהו משענתו כמנהג הזקן, כי כדרך רועה לא בא אל פרעה. (ג) ויאמר – דעת חכמי המחקר, אין^א יתכן זה, והוצרכו לומר להסיר היבשת. וכל דבריהם רוח, כי הוא דרך מופת, ואיננו על דרך התולדת. (ג-ד) ויאמר – אמר יפת: זה המופת רמז כי פרעה היה בתחלה דבר רך כמו מטה, ונהפך לנחש, וכתוב: התנים^ב הגדול (יחזקאל כ״ט:ג׳), ובסוף ישוב כבראשונה, והיה כלא היה. (ו) ויאמר – האות הראשון מטהו שהוא נמצא בידו, והשני בידו.
אמר יפת: בעבור שחשד ישראל שלא יאמינו, נצטרעה ידו. אם כן היה ראוי להיות זה האות הראשון.
ור׳ ישועה אמר: כי זה רמז לישראל, שהיו בתחלה חפשים, ונגעם השם בעבדות מצרים, והוא ירפאם, וישובו חפשים.
ויאמר הגאון: כי החיק הוא בית הזרוע. וככה: ובחיקו ישא (ישעיהו מ׳:י״א), שאהו בחיקך (במדבר י״א:י״ב).
ואחרים אמרו: כי הוא הבגד הסמוך לחזה. (ח) והיה – ידענו כי השם ידע אם יאמינו אם לא יאמינו, רק הכתוב דבר כנגד משה, שאם היו מקצת ישראל שלא יאמינו לאות הראשון, יאמינו לאות האחרון.
והכתוב אמר: לקול האות – ואין לו קול, רק דברה תורה כלשון בני אדם, כמו: מות וחיים ביד לשון (משלי י״ח:כ״א).
ואמר הכתוב: האות האחרון, אעפ״י שיש שם אות שלישי, בעבור שלא הראה לו עתה רק אלה שני האותות, כי השלישי עתיד לעשות. (ט) והיה – ואם היו עוד מקצת ישראל שלא יאמינו באות האחרון, תעשה האות השלישי ויאמינו. וכתיב: ויעש האותות לעיני העם (שמות ד׳:ל׳).
וזה האות השלישי שהוא: והיו לדם ביבשת, הוא חלק מהמכה הראשונה בעשר המכות העתידות להיות. (י) ויאמר – כל המפרשים פה אחד אמרו: כי פירוש בי – לשון בקשה.
ור׳ יהודה הלוי אמר: כי היא דרך קצרה. והטעם: בי אדני העון (שמואל א כ״ה:כ״ד), כאומר, עשה בי ענש מה שתרצה, והניחני מזה שלא תשלחני. וככה: בי אדני ידבר נא עבדך דבר (בראשית מ״ד:י״ח) – עשה בי מה שתרצה והניחני שאדבר.
איש דברים – יודע לדבר צחות, שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם, או שיכבדו על פיו אותיות ידועות.
ומנהג העברים, כאשר ירצו להשוות שני דברים או ג׳, יוסיפו מלת גם בתחלה. כמו: משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך (שופטים ח׳:כ״ב).
וטעם שלשם – כי לא יאמר תמול כי יום^ג ליום הזה שהוא מדבר בו, והנה יהיה שלשום שעבר לשם הזה, והמ״ם כדרך לשון רבים, בעבור היום ואתמול, ואעפ״י שאין השי״ן קמוצה כמשפט.
או המ״ם נוסף באחרונה, כאשר הוא נוסף בראשונה: ויהי כמשלש חדשים (בראשית ל״ח:כ״ד).
גם מאז דברך – מעת דברך, כמו: מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (שמות ה׳:כ״ג), כי לא סר כובד לשונו, רק נשאר כאשר היה. (י-יב) והאומר: ששכח לשון מצרים, איננו נכון, כי הוא אומר שני דברים: כבד פה וכבד לשון.
ועוד נלמד מתשובת השם: מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, שאיננו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד שהיה כבד פה, כי לא יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד.
וזהו טעם: ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר – שיורנו לדבר מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו. (יא) ויאמר – הנה מצאנו: אלם – כנגד שימת הפה, ועור כנגד פקח ונשאר חרש לבדו, ואין אחר כנגדו.
והאמת, כי מלת פקח – כנגד החרש והעור, ככתוב: פקוח אזנים (ישעיהו מ״ב:כ׳), לפקוח עינים עורות (ישעיהו מ״ב:ז׳). (יב) ועתה – הנה לא הבטיחו שיסור כבד לשונו, רק יורנו מה שידבר. (יג) ויאמר – כבר פירשתי (ראב״ע בראשית פירוש ראשון י״ב:י״א, ראב״ע תהלים פירוש שני פ׳:ט״ו), כי כל נא במקרא כמו: עתה. וככה: דבר נא באזני העם (שמות י״א:ב׳), שמע נא יהושע הכהן (זכריה ג׳:ח׳), יומת נא את האיש הזה (ירמיהו ל״ח:ד׳), אוי נא לנו (איכה ה׳:ט״ז).
שלח נא ביד תשלח – חסר אשר, כאילו הוא כתוב: ביד אשר תשלח. כמו: עם לבבם שלם (דברי הימים ב ט״ז:ט׳) – עם אשר לבבם שלם. והטעם: שישלח זה השליחות ביד אהרן אחיו, שהוא איש דברים, כי איננו כבד לשון, והוא רגיל להנבא לישראל. וכתוב ביחזקאל: כי השם ב״ה שלח נביא בישראל לפני בא משה אדונינו (יחזקאל כ׳:ה׳),⁠^ד וכתוב: ויאמר י״י אל אהרן לך לקראת משה (שמות ד׳:כ״ז). ועוד, כי הוא גדול ממנו בשנים, אולי יחר לו, שיהיה משה שליח אל פרעה. על כן אמר השם: וראך ושמח בלבו (שמות ד׳:י״ד).
והנה משה איננו^ה ממאן ללכת, רק בתחלה אמר: לא איש דברים אנכי – כי קשה הוא לדבר לפני למלך מי שהוא כבד פה, וחשב כי השם יחדש לו אות להסיר כובד הפה.
וכאשר השיבו השם והוריתיך – ידע כי כובד לשונו לא יסור. והנה תמה: למה לא שלח השם אהרן לפרעה. ובעבור זה אמר: שלח נא ביד תשלח. ומתשובת השם: הלא אהרן אחיך הלוי (שמות ד׳:י״ד) יתברר לנו כל זה. (יד) ויחר – חלילה להיות פירוש זה הפסוק: ויבקש המיתו (שמות ד׳:כ״ד), כי עתה היה ראוי שיבקש, אם היה ממאן ללכת, ולא כאשר הלך, כאשר אמרו אחרים.⁠¹ למה יבקש המיתו בעת לכתו.⁠² ואין זה דומה לדבר בלעם (במדבר כ״ב:כ״ב-ל״ד), גם^ו דבר יעקב אבינו (בראשית ל״ב:כ״ג-כ״ט) איננו כן.⁠³
ואם טען טוען אנה מצאנו חרון אף שלא חדש שום נזק, הראינו לו: ויחר אף י״י בם וילך (במדבר י״ב:ט׳), ולא בא נזק לאהרן.
וטעם הלוי – שכן היה נודע בישראל: הנביא הלוי, כי היה בהם אחרים ששמם כשמו. (טז) ודבר^ז – אין זה גרעון למשה, רק מעלה גדולה, כי אהרן דומה לפה שיוציא דבורי הנשמה שאיננה נראה, כמו: המלאכים שאינם נראים כי אינם גוף. והנה ידמה משה כמעלת המלאך, וזהו: ואתה תהיה לו לאלהים.
והנה אין אלהים בכל המקרא רק השם הנכבד, או מלאכיו הקדושים, כי על ידם יראו מעשה השם בארץ, או קדושי מטה העושים משפטי השם בארץ. וכל אלהים שהוא עבודה זרה, דבר הכתוב ככה כנגד מחשבת העובדים, כמו: אל חנניה הנביא⁴ (ירמיהו כ״ח:ה׳). (יז) ואת – טעם האותות – שיהפך המטה לנחש לעיני ישראל ולתנין לעיני פרעה, ולהכות בו את היאור, ולהעלות את הצפרדע, ולהוציא את הכנים, ולהוריד הברד, ולהביא את הארבה, ולהיות חשך. (יח) וילך – יתר – הוא יתרו, כמו: גשם (נחמיה ו׳:ב׳) – הוא גשמו (נחמיה ו׳:ו׳), ושלמה (רות ד׳:כ׳) – הוא שלמון (רות ד׳:כ״א).
והנה אמר לו שילך לראות אחיו ולא גלה לו הסוד. (יט) ויאמר – אין מוקדם ומאוחר בתורה. הכי פירושו: וכבר אמר, וככה: ויצמח י״י אלהים מן האדמה (בראשית ב׳:ט׳), ורבים ככה. הנה עתה בהשיבו צאן יתרו אליו הבטיחו השם שילך בלי פחד אל מצרים, כי מת פרעה ועבדיו היודעים דבר המצרי. וזהו: וימת מלך מצרים (שמות ב׳:כ״ג), כי כל הימים שהיה חי לא היה נכון להיות משה שליח אל פרעה. (כ) ויקח – לא ידענו אם נולד גרשום בימי בחורותיו בברחו אל מדין, או בזקנותו. ואל תסמוך אל דברי הימים של משה, כי הבל כל הכתוב בו. ובנו השני הוא אליעזר נולד עתה בהנבאו, וחשב להוליך אשתו ובניו אל מצרים, שיצאו יחדיו עם ישראל.
ולא היתה עצה נכונה, כי הוא בא להוציא ישראל, והם יראו שבא עם אשתו ובניו לגור שם. ואל תתמה: איך יחשוב הנביא בדברי העולם דבר שאיננו נכון. כי הנה מצאנו: דוד שאל אל נתן הנביא היש ישר לבנות בית לשם, והוא השיב: כל אשר בלבבך עשה וי״י עמך (שמואל ב ז׳:ב׳-ג׳). ובלילה נאמר לו בנבואה לנתן: שיאמר אל דוד שלא יבנה הבית (שמואל ב ז׳:ד׳-ה׳).
והוצרכו הזקנים (בבלי מגילה ט׳.) לתרגם על החמור – על נושא אדם, בעבור שהוא דרך גרעון שתרכב אשת הנביא על חמור אחד, היא ושני בניה.
ויפת אמר: כי הוא שם המין, כמו: ויהי לי שור וחמור (בראשית ל״ב:ו׳). ולא דבר נכונה, כי אין זה מקום להזכיר שם המין.
רק הוא כמשמעו, והחמורים שהם במצרים יקרים ונכבדים מהפרדים. ואין לתמוה אם רכב גרשם^ח בנה אחריה, אולי קטן היה, והיה אליעזר בחיקה, כי עוד לא נמול.
וטעם וישב ארצה מצרים – כי הוא לבדו שב, כי כאשר פגש השם את משה, נמול אליעזר, ובהתרפאו, שבה צפורה עם בניה אל אביה, ומשה הניחם ושב אל מצרים.
ואמר על המטה: מטה האלהים – בעבור שנעשה בו האות. ומטה האלהים הוא מטה משה, והוא מטה אהרן, כי בידו היה כאשר עשה בו האותות. (כא-כד) ושב עתה לפרש, בעבור שהזכיר מטה האלהים, מה שאמר השם אל משה כל המופתים שהוא עתיד לעשותם במצרים. והזכיר לו האות שיצאו בעבורו ממצרים היא מכת בכורים. והנה: ויהי בדרך במלון היה^ט ראוי להיותו דבק עם: ויקח משה את אשתו ואת בניו (שמות ד׳:כ׳). ורבים כזה בתורה, כמו: שלם ישלם אם^י אין לו^יא (שמות כ״ב:ב׳) כי הוא דבק עם: חמשה בקר ישלם תחת השור (שמות כ״א:ל״ז).⁠⁵ (כא) ויאמר – זה אמר לו במדין. והנה הודיעו כי השם יחזק את לבו ולא ישלחם בעבור כל המופתים שיראה עד המופת האחרון. (כב-כג) ואמרת – טעם בני בכרי – זה הגוי שיעבדוני, שעבדוני אבותם בתחילה, ואני חומל עליו כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו (מלאכי ג׳:י״ז). ואתה לקחתו לעבד עולם לך, לכן אני אהרוג אני את בנך בכורך. (כג) ואמר – והנה אמרתי לך פעם אחר פעם לשלח בני לעבדני – להקריב לי זבחים, ואתה מאנת, על כן, אני מענישך.
וחסירי הדעת יחשבו כי עם משה ידבר, וזה שיגעון. ועוד, אליעזר איננו בכור משה. (כד) ויהי – היתה קבלה בידם שלא יומל הבן בשמיני אם הוא חולה, או הוא בדרך שאין יכולת במוליכו^יב להתעכב. ובעבור כי משה לא יוכל להתעכב^יג בשליחות השם, ראה בעצתו שלא יומל, כי יסתכן הנער אם יוליכו. הנה שלח השם מלאכו להזכיר משה שיניח עצתו, ויומל הנער, וילך לו לבדו, והנער יהיה עם אמו עד שיתרפא.
והנה טעם ויפגשהו – שבא חלי על משה מהשם שלא עלה על לבו.
ויבקש המיתו – אם לא יומל בנו. ובעבור שאחזתו רעדה לא יוכל הוא עצמו למולו, ומלה אותו צפורה. כי הוא גלה לה זה הסוד.
ואל תתמה בעבור שהוא כתוב: ויפגשהו י״י^יד – כי מלאך השם הוא. וכמוהו: וי״י הולך לפניהם יומם (שמות י״ג:כ״א), ושם כתוב: ויסע מלאך האלהים (שמות י״ד:י״ט).
ורב שמואל בן חפני אמר: חלילה חלילה להיות השם מבקש להמית משה שהולך בשליחותו להוציא עמו. רק ביקש להמית אליעזר והוא סימן ויפגשהו, גם המיתו, ואחר כן פירש שהוא אליעזר. על כן כתוב: את ערלת בנה (שמות ד׳:כ״ה). ולא הזכירו בתחילה, כי עוד לא נקרא שמו. וכמוהו: ויהי בלדתה ויתן יד (בראשית ל״ח:כ״ח). (כה-כו) ותקח צפורה^טו צור – כמו: חרבות צורים (יהושע ה׳:ב׳), שהם חדים, וכמוהו: אף תשוב צור חרבו (תהלים פ״ט:מ״ד).
וטעם ותגע לרגליו – לפי דעתי: לרגלי משה, כדרך: וראה את הדם על המשקוף {וגו׳} ולא יתן המשחית (שמות י״ב:כ״ג).
על כן: וירף ממנו – ממשה, שסר החולי והרעדה.
ורב שמואל אמר: כי לרגליו – לרגלי אליעזר, גם כן: וירף ממנו. אם כן, יש להשיב עליו אם החולי היה על אליעזר, איך מלה אותו להוסיף לו מכאוב על מכאובו.
ומנהג הנשים לקרא הבן כאשר יומל חתן.
וטעם דמים – כי איש דמים⁶ אתה לי, כי בעבורו ימות בעלי. (כו) וירף – דמים – בלשון הקודש על שני ענינים: האחד – שפיכות דמים, כמו: כי איש דמים אתה^טז (שמואל ב ט״ז:ח׳). והמפרש שהוא חיים איננו לשון. והשני – לשון רבים מדם ממש, כמו: בדמיך חיי (יחזקאל ט״ז:ו׳).
והנה אמרה בראותה שסר החולי ממשה: אין אתה בני חתן דמים (שמות ד׳:כ״ה) שהוא מענין הריגה, רק אתה חתן מתבוסס בדמי המילה.
ומולות – שם דבר, והנה על לשון רבים בעבור דמים. (כז) ויאמר – לא היה מתנבא אהרן כי אין צרך, כי משה הוא השליח אל פרעה, ואהרן היה שליח לפני זה אל ישראל, ומרים לנשים. על כן אמר: ואשלח לפניך^יז את משה אהרן^יח ומרים (מיכה ו׳:ד׳).
הר האלהים – הוא חורב. (כח) ויגד – שלחו לפרעה גם לישראל תחילה.
ואת כל האותות אשר צוהו – לעשות לישראל בתחלה,⁠^יט ואחר כך אותות אחרים לפרעה. (כט) וילך – הזקנים הם היועצים בכל דור ודור, כי לא יוכלו לדבר עם שש מאות אלף איש, רק הזקנים ידברו להם. (ל) וידבר – כי הוא המליץ. על כן משה לא דבר עם ישראל לעולם רק על ידי אהרן. במותו, היה המליץ תחתיו, אלעזר^כ בנו. (לא) ויאמן – אחר ששמעו כי פקד השם את עמו, כי הגיע הקץ האמור לאברהם.
ענים^כא – מגזרת: ענוי.
ויקדו – מבעלי הכפל, כמו: קדקד, על משקל: ויתמו ימי בכי אבל משה (דברים ל״ד:ח׳), ידמו כאבן (שמות ט״ו:ט״ז). והאומרים כי הם מבעלי הנו״ן מי יתן וידמו כאבן, כי יוסיפו שרשים שאינם בלשון הקודש ובעבור המשקל. והלא יראו כי: רדו (בראשית מ״ב:ב׳)^כב על משקל: בנו לכם ערים^כג (במדבר ל״ב:כ״ד). והם שני שרשים,⁠^כד כי כל מה שנוכל שלא נעשה שרשים רבים בעבור המשקל הוא הנכון. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

¹ ראב״ע מתנגד כאן לפירוש רשב״ם בראשית ל״ב:כ״ט, שמות ד׳:י״ד.

² השוו ראב״ע שמות פירוש שני ד׳:כ״ד בשם רשבח״ג.

³ ראב״ע מתנגד כאן לפירוש רשב״ם בראשית ל״ב:כ״ט, שמות ד׳:י״ד.

⁴ שנקרא ״הנביא״ מספר פעמים בירמיהו כ״ח, למרות שהיה נביא שקר.

⁵ השוו ראב״ע ויקרא י״ט:כ״ה.

⁶ השוו ללשון הפסוק בשמואל ב ט״ז:ח׳.

^א בכ״י פריס 176 בגליון: ס״א איך.

^ב בכ״י פריס 176: התנין.

^ג בכ״י פריס 176 בגליון: ס״א אם.

^ד ״וכתוב ... אדונינו״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.

^ה כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176 חסרה מלת: איננו.

^ו כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: עם.

^ז כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176 נוספה מלת: זה.

^ח בכ״י פריס 176: גרשון.

^ט כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: והיה.

^י כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ואם.

^יא כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176חסרה מלת: לו.

^יב כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: במולידו. ובגליון: ס״א במולידיו.

^יג כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176 הושמט ע״י הדומות:״ובעבור... להתעכב״.

^יד בכ״י פריס 176 מופיע כאן שם ה׳ מלא של ארבע אותיות.

^טו כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176, לוצקי 827 חסרה מלת: צפורה.

^טז בכ״י פריס 176 נוסף כאן: לי.

^יז כן בפסוק ובכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 176: להם.

^יח כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ואהרן.

^יט כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: בכתחלה.

^כ כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: אליעזר.

^כא בכ״י פריס 176: וענים.

^כב כן בכ״י פריס 176, 177. בכ״י וטיקן ניאופיטי 2 (במקום ״רדו״): ״ראו (בראשית ל״ט:י״ד), גם: יראו את י״י קדושיו (תהלים ל״ד:י׳)״. ועיינו בהערות הבאות.

^כג כן בכ״י לוצקי 827, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176, ברסלאו 53, וינה 39, ועוד עדי נוסח (בהשפעת ירמיהו כ״ט:ה׳): בתים. בכ״י פריס 177 רק ״בנו לכם״.

^כד כן בכ״י פריס 176, 177. בכ״י וטיקן ניאופיטי 2 נוסף כאן: ״והיה לו להיות יראו על משקל: קראו בקול גדול (מלכים א י״ח:כ״ז), והנה נשתנה המשקל בשרש אחד״. ועיינו בהערות הקודמות.

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון