Abarbanel Yonah 4 – אברבנאל יונה ד‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) וַיֵּ֥רַע אֶל⁠־יוֹנָ֖ה רָעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיִּ֖חַר לֽוֹ׃ (ב) וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֶל⁠־יְהֹוָ֜הי״י֜ וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְהֹוָה֙י״י֙ הֲלוֹא⁠־זֶ֣ה דְבָרִ֗י עַד⁠־הֱיוֹתִי֙ עַל⁠־אַדְמָתִ֔י עַל⁠־כֵּ֥ן קִדַּ֖מְתִּי לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֑ישָׁה כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י אַתָּה֙ אֵֽל⁠־חַנּ֣וּן וְרַח֔וּם אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב⁠־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל⁠־הָרָעָֽה׃ (ג) וְעַתָּ֣ה יְהֹוָ֔הי״י֔ קַח⁠־נָ֥א אֶת⁠־נַפְשִׁ֖י מִמֶּ֑נִּי כִּ֛י ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ (ד) ^אוַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔הי״י֔ הַהֵיטֵ֖ב חָ֥רָה לָֽךְ׃ (ה) וַיֵּצֵ֤א יוֹנָה֙ מִן⁠־הָעִ֔יר וַיֵּ֖שֶׁב מִקֶּ֣דֶם לָעִ֑יר וַיַּ֩עַשׂ֩ ל֨וֹ שָׁ֜ם סֻכָּ֗ה וַיֵּ֤שֶׁב תַּחְתֶּ֙יהָ֙ בַּצֵּ֔ל עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִרְאֶ֔ה מַה⁠־יִּהְיֶ֖ה בָּעִֽיר׃ (ו) וַיְמַ֣ן יְהֹוָֽהי״יֽ⁠־אֱ֠לֹהִ֠ים קִיקָי֞וֹן וַיַּ֣עַל׀ מֵעַ֣ל לְיוֹנָ֗ה לִֽהְי֥וֹת צֵל֙ עַל⁠־רֹאשׁ֔וֹ לְהַצִּ֥יל ל֖וֹ מֵרָֽעָת֑וֹ וַיִּשְׂמַ֥ח יוֹנָ֛ה עַל⁠־הַקִּֽיקָי֖וֹן שִׂמְחָ֥ה גְדוֹלָֽה׃ (ז) וַיְמַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ תּוֹלַ֔עַת בַּעֲל֥וֹת הַשַּׁ֖חַר לַֽמׇּחֳרָ֑ת וַתַּ֥ךְ אֶת⁠־הַקִּֽיקָי֖וֹן וַיִּיבָֽשׁ׃ (ח) וַיְהִ֣י׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל⁠־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת⁠־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל⁠־יוֹנָ֔ה הַהֵיטֵ֥ב חָרָֽה⁠־לְךָ֖ עַל⁠־הַקִּֽיקָי֑וֹן וַיֹּ֕אמֶר הֵיטֵ֥ב חָֽרָה⁠־לִ֖י עַד⁠־מָֽוֶת׃ (י) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔הי״י֔ אַתָּ֥ה חַ֙סְתָּ֙ עַל⁠־הַקִּ֣יקָי֔וֹן אֲשֶׁ֛ר לֹא⁠־עָמַ֥לְתָּ בּ֖וֹ וְלֹ֣א גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן⁠־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן⁠־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃ (יא) וַֽאֲנִי֙ לֹ֣א אָח֔וּס עַל⁠־נִינְוֵ֖ה הָעִ֣יר הַגְּדוֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ⁠־בָּ֡הּ הַרְבֵּה֩ מִֽשְׁתֵּים⁠־עֶשְׂרֵ֨ה רִבּ֜וֹ אָדָ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־יָדַע֙ בֵּין⁠־יְמִינ֣וֹ לִשְׂמֹאל֔וֹ וּבְהֵמָ֖ה רַבָּֽה׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א ‹פפ› ל=פרשה סתומה

E/ע

הערותNotes

(א) ומפני זה וירע ליונה רעה גדולה ויחר לו והרעה שנזכרה כאן היא חולי שבעצבון לבו נפל וחלה חולי ורעה גדולה ובקש למות, והיה זה לפי שיונה חשב שלא תשוב הגזרה מעליהם כי אם כשישובו מדרכם הרעה באמונות ובמעשים אבל כשראה שהחזיקו בע״ז שלהם ולא עשו תשובה במה שבינם למקום שהוא העיקר אלא במה שבינם לחבריהם ושעכ״ז נחם השם על הרעה נתקיים במחשבתו שהיה משוא פנים בדבר, כי הנה העבודה זרה הוא היותר חמור שהיה ביניהם והם לא שבו ממנו ולמה אם כן נחם השם על הרעה אשר דבר לעשות להם אין זה אלא שהוא נושא להם עון ופשע ישמרם כאישון עינו כדי שיהיו שבט אפו וכלי זעמו להנקם בהם מישראל, והתלונן הנביא בלבו מהשם למה היה כוונתו להשחית את ישראל על הע״ז שהיו עובדים ולאנשי נינוה עבר על פשעם וזהו אמרו וירע ליונה רעה גדולה ויחר לו רוצה לומר שראה בעיני שכלו רעה גדולה שהיה מוכנת לבא על ישראל ושחרה אפו על היות הקדוש ברוך הוא חומל וסולח לנינוה ונוקם ובעל חמה לישראל. (ב) ולכן התפלל אל ה׳ ויאמר אנא ה׳ הלא זה דברי עד היותי על אדמתי ופירוש הפסוק הזה לדעתי כן הוא, הלא זה דברי שדברתי ואדבר בעוד שאהיה חי והוא שכל זה החסד וההטבה שאתה עושה לנינוה אינו מאהבתך אותם ולא מפני ששורת הדין כן אבל הוא כולו על אדמתי כלומר שאתה מאריך פנים לאשורים כדי שיבא על אדמתי אדמת ישראל להחריבה ועל כן קדמתי לברוח תרשישה כי ידעתי שאתה תהיה לנינוה בסבת אדמתי חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ותנחם על הרעה, האמנם אין הדברים האלה עצם תפלת הנביא כמ״ש מיד. (ג) ועתה ה׳ קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי ר״ל ועתה אחרי שאלה הצלת ועל אדמתי תשפוך חמתך ויהיו האשורים מטה זעמך מאחר שכבר עשיתי שליחותי עתה מחולי זה שחליתי קח את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי ואל אראה ברעה אשר ימצא את עמי ובאבדן מולדתי. הנה התבאר שלא היה מתרעם יונה מסליחת נינוה אלא ממה שהיה רואה כוונת הקב״ה לנינוה שהיה מכוין להשחית את ישראל ושלכן שאל את המוות כדי שלא יראה בחרבן השבטים על ידי האשורים. והותרו בזה השאלות השנית והשלישית: (ד) והנה ה׳ הוכיח את יונה על כעסו באומרו ההיטב חרה לך ר״ל היש תכונה רעה כתכונתך שחרה לך ההטבה שאני מטיב את נינוה, וכ״פ הראב״ע בשם יפת היחר לך שאיטיבה אני למי שארצה, ואין זה מדרך האיש הטוב שיחר לו על ההטבה כי טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו, והראיה המורה על הפירוש הזה שלא תמצא תשובת יונה על זה המאמר, ואם היה אומרו ההיטב חרה לך שאלה היה וראוי שישיבהו היטב חרה לי כמו שאמר אחר זה אלא שהיא תוכחה, ואפשר לומר ג״כ שיונה לא רצה להשיב על המאמר הזה בהיותו שאלה לפי שיודע בודאי שהכל גלוי לפני כסא כבודו ושהקב״ה היה יודע אמתת כוונתו שלא חרה לו על הטבת נינוה כי אם על השחתת ישראל העתידה לבוא ממנה. (ה) ואמנם אומרו ויצא יונה מן העיר חשב הראב״ע שזה היה אחרי המ׳ יום ושאז ידע יונה שנחם השם על הרעה, וכן חשב שמאמר היטב חרה לך הראשון הוא עצמו מה שנאמר לו אחרי הקיקיון, ואינו נכון כי יבואו א״כ הכתובים שלא כסדר בקדימה ואיחור, וגם יהיה מאמר ויאמר ה׳ ההיטב חרה לך כפול ומותר אין ענין לו.
ויותר נכון לפרש שמיד אחר הכרוז שעשה הנביא התעוררו אנשי נינוה לתשובה והודיע השם לנביא שנחם על הרעה, ויונה יצא מן העיר שלא להתחבר עם האשורים הרשעים וישב מקדם למזרח העיר ויעש שם סוכה לשבת שם עד אשר יראה מה יהיה בעיר, כי הוא חשב שאף על פי שימלטו אנשי נינוה ממהפכה הכוללת כיון שנחם השם מאותה רעה אשר דבר לעשות הנה לא ינקו ולא ימלטו משתבא עליהם עונש אחר לכולם או למקצתם או לבתי אלהיהם, כי הנה במעשה העגל אחרי שהתפלל משה קודם רדתו מההר ונאמר שם (שמות לב, יד) וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו הנה אח״כ ויגוף ה׳ את העם והוצרך מרע״ה לשבת בהר ארבעים יום על סליחתם, וכן היה ענין יונה שעם היות שידע מהשם שנחם על הרעה אשר דיבר לעשות מההפכה הכוללת ישב בסוכה לראות מה יהיה בעיר אם יגוף ה׳ את העם או מה יעשה בהם. (ו) ואז זימן הקב״ה הקיקיון שצמח שם לפי שעה, ושמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה לפי שעם היות לו כבר סוכה לשבת תחתיה הנה השמש היה עובר בסכך הסוכה ונוגע על ראשו גם כי יבשו עצי הסכה ולא היה לו בה כבר צל. אמנם בבוא הקיקיון שהעלין שלו הם גדולים בהתפשטם על הסוכה היו עושות צל הרבה כפול ומכופל, ולכן שמח יונה בו ואמר להציל לו מרעתו כי היה יונה חולה מהקדחת כמ״ש למעלה וירע ליונה רעה גדולה שהוא החולי כמו שפירשתי וכבוא השמש בגבורתו עליו אולי שימות כאשר שאל מאת הש״י ולכן כדי להציל לו מרעתו ר״ל רעת חליו ורעת שאלתו ששאל המות בא הקיקיון ויונה שמח בו כדרך המוקדחים שיתענגו וישמחו בדברים הקרים. (ז) האמנם לפי שטובות העולם הזה אינן מתמידות ועוד מעט יחדלו זימן הקב״ה תולעת בעלות השחר למחרת שמחתו ותך את הקיקיון ר״ל שחתכו מלמטה וכאשר נפסק ממנו לחות הארץ ונחתך יבשו העלים שהיו לצל וייבש. (ח) ונוסף על זה שבזרוח השמש זימן הקדוש ברוך הוא רוח קדים חרישית כלומר משמיע שאון עד שהיה מחריש האזנים והוא רוח חם מאד והכה השמש על ראש יונה ויתעלף כלומר שהביאו אל העילוף והוא הכנסת הרוח חיוני בלב וישארו האברים כמתים, עד שיונה בראותו כי הגיע עד שערי מות שאל את נפשו למות כלומר שאמר לנפשו צאי ממני כי טוב מותי מחיי פן אראה ברע אשר ימצא את עמי. (ט) ולפי שיונה לא שאל חיים ולא בריאות כי אם המות ומצד אחר חרה לו על הקיקיון שחלף הלך לו כי היה שמח בו, לכן הוכיחו השם באומרו שהיו שני הדברים האלה סותרים זה את זה, והוא אומרו ההיטב חרה לך על הקיקיון ר״ל אם הדבר כדבריך שהמות טובה למה חרה לך על הקיקיון ביבשו נראה שהיו החיים טובים בעיניך ולכן שמחת בקיקיון שמאריך לך החיים וחרה לך בהעדרו מפני שהוא מביא למות, והנביא השיבו היטב חרה עלי עד מות כלומר לעולם אומר לך שהמות היא היטב האמנם חרה לי מהקיקיון לא מפני המות אלא בעבור העונש והצער שאסבול עד המות הנה אם כן המות טובה היא אבל צער השמש קודם המות הוא אשר חרה לי. (י) ואף הוכיחו השם על עצם הענין באומרו אתה חסת על הקיקיון רוצה לומר אתה חמלת וחסת על זה שלא היה מעשה ידך שלא עמלת בו ולא גדלתו וגם שלא היה דבר נחשב למאומה לפי שבין לילה היה ובין לילה אבד. (יא) ואיך אם כן אני לא אחוס על נינוה שהיא עיר גדולה ומעשה ידי להתפאר ובנין גדול ועצום לא כקיקיון, כי הנה יש בה הרבה ויותר משתים עשרה רבוא אדם שכל רבוא הוא עשרת אלפים שהוא ראוי יותר לחוס עליהם, ואין לך שתאמר שלא חסת על הקיקיון בעבורה כי אם בעבור התועלת המגיע לך כי לך היה מגיע הצל ולי יגיע מן נינוה השם והגדולה שהוא כמו הצל, וא״ת שהם עובדים ע״ז ושלא שבו ממנה הנה הם כדמות ב״ח בלתי מדברים כי אחרי שאין להם תורה ולא נצטוו בה וחלק השם צבא השמים לכל העמים ומפני זה אין ראוי שיענשו עליה, ולזה אמר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה שלא אמר זה על התינוקות כדברי המפרשים כי הנה בעיר הנדחת היו נדונים התינוקות בחטאת אביהם כי הם איברי האדם וחלקו, אבל אמר זה אל אנשי נינוה כולם שהיו בתוך העיר הרבה משתים עשרה רבוא אדם מבלי תורה ולכן בענין הע״ז לא ידעו בין ימינם לשמאלם והם כבהמה רבה, אמנם ישראל שעמדו על הר סיני ונצטוו על הע״ז ושמעו מפי הגבורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אין ראוי לפוטרן בענין הע״ז כמו לאנשי נינוה. הנה התבאר שהטענה הזאת היתה חזקה להציל את נינוה ושהקל וחומר שעשה הקב״ה ליונה מהקיקיון הוא ישר ובריא אולם אין עליו פירכא כלל, גם כי היה יונה נהנה מהקיקיון כמו שהבן נהנה מאביו ואוהב אותו להיות מגין עליו ומהנה אותו, והש״י היה אוהב את נינוה להיותו פעולתו ומעשיו, הנה א״כ היה האל ית׳ לנינוה כמו האב והיה יונה אל הקיקיון בערך הבן וידוע שרחמי האב על הבן יותר גדולים מרחמי הבן על האב וגם זה מכח הטענה והקל וחומר זאת, והותרה במש״פ בזה השאלה הרביעית, וגם הותרה השאלה החמשית שהנה לא השיב הקב״ה ליונה עם תשובת אנשי נינוה לפי שלא היתה תשובה שלימה כיון שתמיד היו עובדי עבודה זרה ונפסדים באמונותיהם, וכן הותרה השאלה הו׳ שלא היתה טענת הש״י להציל את נינוה בעבור הילדים והבהמות כי אם מפני שהעם היושב בה היה עם הדומה לחמור נמשל כבהמות נדמו ולכן לא נתחייבו כליה מפאת אמונותיהם במה שלא נצטוו עליו, אמנם ישראל לא לבד היה ביניהם עון הע״ז כי אם גם גלוי עריות ושפיכות דמים והטיית משפט איפת רשע ומאזני רשע וכל שאר העבירות שזכרו הנביאים ולכן לא ניתנו למחילה, ועכ״ז לא עשה בהם הקדוש ברוך הוא כליה כמהפכת סדום ועמורה לפי שהקל מעונשם כרחמיו וכרוב חסדיו זהו פירוש הנבואה הזאת אצלי: (סיום) ובפרק שני דמסכת תעניות (משנה תענית ב׳:א׳) שנינו סדר תעניות כיצד מוציאין את התיבה לרחבה של עיר ונותנין אפר מקלה ע״ג התיבה ובראש הנשיא ובראש אב ב״ד וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו וזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושין אחינו לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים גורמין שלא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ואומר ויתכסו שקים האדם והבהמה, ובגמרא מאי עבוד אסרו את הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד אמרו לפניו רבונו של עולם אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמין על אלו, וכמה מענינים אחרים אמרו שם וכן בפרקי רבי אליעזר בתשובת אנשי נינוה כדי ללמוד לפושעים דרך ה׳ לעשות תשובתן שלימה:
והנה מתקני ההפטרות סמכו לנבואה הזאת שלשה פסוקים אחרים שהם מנבואת מיכה והם מי אל כמוך וגומר, וענינם שהקדוש ברוך הוא לנינוה לא היה עובר על פשע מוחל וסולח בהחלט אבל האריך להם אפו עד שנחרבו אחר כך ע״י נבוכדנצר, אבל לישראל בשובם אליו אינו כן כי הוא נושא עון ועובר על פשע לחלוטין והוא אומרו מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו כי בעבור היותם נחלתו ועמו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא לעשות עמהם ולא יעשה כן לשאר הגוים החטאים בנפשותם, ולכן נקוה לו שישוב ירחמנו יכבוש עונותינו והוא לזמן הגאולה העתידה שאז תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, שהנה התחיל מיעקב שהוא האחרון שבאבות ולא זכר יצחק לפי שענין הפסוק הוא שהקדוש ברוך הוא יתן אמת ליעקב בתת לבניו החסד שנתן לאברהם והוא ירושת ארץ שבעת העממים וכאילו אמר תתן אמת ליעקב מהחסד שעשית לאברהם כי אליו נעשה החסד במעמד בין הבתרים והאמת הוא קיומו לכל בני יעקב לא לכל בני יצחק אשר עשו מכללם, האמנם כדי לכלול יצחק עם שאר האבות אמר עוד אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם כי לכל אחד משלשת האבות נשבע עליו: ובזה נשלם פירוש נבואת יונה עם הפסוקים שהתחברו אליה בסדר ההפטרות ותהלה לאל יתברך:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון