×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמואל ב כ׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) וְשָׁ֨ם נִקְרָ֜א אִ֣ישׁ בְּלִיַּ֗עַל וּשְׁמ֛וֹ שֶׁ֥בַע בֶּן⁠־בִּכְרִ֖י אִ֣ישׁ יְמִינִ֑י וַיִּתְקַ֣ע בַּשֹּׁפָ֗ר וַ֠יֹּ֠אמֶר אֵֽין⁠־לָ֨נוּ חֵ֜לֶק בְּדָוִ֗ד וְלֹ֤א נַחֲלָה⁠־לָ֙נוּ֙ בְּבֶן⁠־יִשַׁ֔י אִ֥ישׁ לְאֹהָלָ֖יו יִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיַּ֜עַל כׇּל⁠־אִ֤ישׁ יִשְׂרָאֵל֙ מֵאַחֲרֵ֣י דָוִ֔ד אַחֲרֵ֖י שֶׁ֣בַע בֶּן⁠־בִּכְרִ֑י וְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ דָּבְק֣וּ בְמַלְכָּ֔ם מִן⁠־הַיַּרְדֵּ֖ן וְעַד⁠־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (ג) וַיָּבֹ֨א דָוִ֣ד אֶל⁠־בֵּיתוֹ֮ יְרוּשָׁלַ֒͏ִם֒ וַיִּקַּ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ אֵ֣ת עֶשֶׂר⁠־נָשִׁ֣ים ׀ פִּלַגְשִׁ֡ים אֲשֶׁ֣ר הִנִּ֩יחַ֩ לִשְׁמֹ֨ר הַבַּ֜יִת וַֽיִּתְּנֵ֤ם בֵּית⁠־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ וַֽיְכַלְכְּלֵ֔ם וַאֲלֵיהֶ֖ם לֹא⁠־בָ֑א וַתִּהְיֶ֧ינָה צְרֻר֛וֹת עַד⁠־י֥וֹם מֻתָ֖ן אַלְמְנ֥וּת חַיּֽוּת׃ (ד) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל⁠־עֲמָשָׂ֔א הַזְעֶק⁠־לִ֥י אֶת⁠־אִישׁ⁠־יְהוּדָ֖ה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וְאַתָּ֖ה פֹּ֥ה עֲמֹֽד׃ (ה) וַיֵּ֥לֶךְ עֲמָשָׂ֖א לְהַזְעִ֣יק אֶת⁠־יְהוּדָ֑ה [וַיּ֕וֹחֶר] (וייחר) מִן⁠־הַמּוֹעֵ֖ד אֲשֶׁ֥ר יְעָדֽוֹ׃ (ו) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל⁠־אֲבִישַׁ֔י עַתָּ֗ה יֵ֧רַֽע לָ֛נוּ שֶׁ֥בַע בֶּן⁠־בִּכְרִ֖י מִן⁠־אַבְשָׁל֑וֹם אַ֠תָּ֠ה קַ֞ח אֶת⁠־עַבְדֵ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ וּרְדֹ֣ף אַחֲרָ֔יו פֶּן⁠־מָ֥צָא ל֛וֹ עָרִ֥ים בְּצֻר֖וֹת וְהִצִּ֥יל עֵינֵֽנוּ׃ (ז) וַיֵּצְא֤וּ אַחֲרָיו֙ אַנְשֵׁ֣י יוֹאָ֔ב וְהַכְּרֵתִ֥י וְהַפְּלֵתִ֖י וְכׇל⁠־הַגִּבֹּרִ֑ים וַיֵּֽצְאוּ֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לִרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן⁠־בִּכְרִֽי׃ (ח) הֵ֗ם עִם⁠־הָאֶ֤בֶן הַגְּדוֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּגִבְע֔וֹן וַעֲמָשָׂ֖א בָּ֣א לִפְנֵיהֶ֑ם וְיוֹאָ֞ב חָג֣וּר׀ מִדּ֣וֹ לְבֻשׁ֗וֹ וְעָלָ֞ו חֲג֥וֹר חֶ֙רֶב֙ מְצֻמֶּ֤דֶת עַל⁠־מׇתְנָיו֙ בְּתַעְרָ֔הּ וְה֥וּא יָצָ֖א וַתִּפֹּֽל׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר יוֹאָב֙ לַעֲמָשָׂ֔א הֲשָׁל֥וֹם אַתָּ֖ה אָחִ֑י וַתֹּ֜חֶז יַד⁠־יְמִ֥ין יוֹאָ֛ב בִּזְקַ֥ן עֲמָשָׂ֖א לִנְשׇׁק⁠־לֽוֹ׃ (י) וַעֲמָשָׂ֨א לֹא⁠־נִשְׁמַ֜ר בַּחֶ֣רֶב׀ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד⁠־יוֹאָ֗ב וַיַּכֵּ֩הוּ֩ בָ֨הּ אֶל⁠־הַחֹ֜מֶשׁ וַיִּשְׁפֹּ֨ךְ מֵעָ֥יו אַ֛רְצָה וְלֹא⁠־שָׁ֥נָה ל֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְיוֹאָב֙ וַאֲבִישַׁ֣י אָחִ֔יו רָדַ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן⁠־בִּכְרִֽי׃ (יא) וְאִישׁ֙ עָמַ֣ד עָלָ֔יו מִֽנַּעֲרֵ֖י יוֹאָ֑ב וַיֹּ֗אמֶר מִי֩ אֲשֶׁ֨ר חָפֵ֧ץ בְּיוֹאָ֛ב וּמִ֥י אֲשֶׁר⁠־לְדָוִ֖ד אַחֲרֵ֥י יוֹאָֽב׃ (יב) וַעֲמָשָׂ֛א מִתְגֹּלֵ֥ל בַּדָּ֖ם בְּת֣וֹךְ הַֽמְסִלָּ֑הא וַיַּ֨רְא הָאִ֜ישׁ כִּֽי⁠־עָמַ֣ד כׇּל⁠־הָעָ֗ם וַיַּסֵּב֩ אֶת⁠־עֲמָשָׂ֨א מִן⁠־הַֽמְסִלָּ֤הב הַשָּׂדֶה֙ וַיַּשְׁלֵ֤ךְ עָלָיו֙ בֶּ֔גֶד כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ה כׇּל⁠־הַבָּ֥א עָלָ֖יו וְעָמָֽד׃ (יג) כַּאֲשֶׁ֥ר הֹגָ֖ה מִן⁠־הַֽמְסִלָּ֑הג עָבַ֤ר כׇּל⁠־אִישׁ֙ אַחֲרֵ֣י יוֹאָ֔ב לִרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י שֶׁ֥בַע בֶּן⁠־בִּכְרִֽי׃ (יד) וַֽיַּעֲבֹ֞ר בְּכׇל⁠־שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָבֵ֛לָה וּבֵ֥ית מַעֲכָ֖ה וְכׇל⁠־הַבֵּרִ֑ים [וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ] (ויקלהו)ד וַיָּבֹ֖אוּ אַף⁠־אַחֲרָֽיו׃ (טו) וַיָּבֹ֜אוּ וַיָּצֻ֣רוּ עָלָ֗יו בְּאָבֵ֙לָה֙ בֵּ֣ית הַֽמַּעֲכָ֔ה וַיִּשְׁפְּכ֤וּ סֹֽלְלָה֙ה אֶל⁠־הָעִ֔יר וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּחֵ֑ל וְכׇל⁠־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אֶת⁠־יוֹאָ֔ב מַשְׁחִיתִ֖ם לְהַפִּ֥יל הַחוֹמָֽה׃ (טז) וַתִּקְרָ֛א אִשָּׁ֥ה חֲכָמָ֖ה מִן⁠־הָעִ֑יר שִׁמְע֤וּ שִׁמְעוּ֙ אִמְרוּ⁠־נָ֣א אֶל⁠־יוֹאָ֔ב קְרַ֣ב עַד⁠־הֵ֔נָּה וַאֲדַבְּרָ֖ה אֵלֶֽיךָ׃ (יז) וַיִּקְרַ֣ב אֵלֶ֔יהָ וַתֹּ֧אמֶר הָאִשָּׁ֛ה הַאַתָּ֥ה יוֹאָ֖ב וַיֹּ֣אמֶר אָ֑נִי וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ שְׁמַע֙ דִּבְרֵ֣י אֲמָתֶ֔ךָ וַיֹּ֖אמֶר שֹׁמֵ֥עַ אָנֹֽכִי׃ (יח) וַתֹּ֖אמֶר לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֨ר יְדַבְּר֤וּ בָרִֽאשֹׁנָה֙ לֵאמֹ֔ר שָׁא֧וֹל יְשָׁאֲל֛וּ בְּאָבֵ֖ל וְכֵ֥ן הֵתַֽמּוּ׃ (יט) אָנֹכִ֕י שְׁלֻמֵ֖י אֱמוּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֗שׁ לְהָמִ֨ית עִ֤יר וְאֵם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לָ֥מָּה תְבַלַּ֖ע נַחֲלַ֥ת יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (כ) וַיַּ֥עַן יוֹאָ֖ב וַיֹּאמַ֑ר חָלִ֤ילָה חָלִ֙ילָה֙ לִ֔י אִם⁠־אֲבַלַּ֖ע וְאִם⁠־אַשְׁחִֽית׃ (כא) לֹא⁠־כֵ֣ן הַדָּבָ֗ר כִּ֡י אִישׁ֩ מֵהַ֨ר אֶפְרַ֜יִם שֶׁ֧בַע בֶּן⁠־בִּכְרִ֣י שְׁמ֗וֹ נָשָׂ֤א יָדוֹ֙ בַּמֶּ֣לֶךְ בְּדָוִ֔ד תְּנוּ⁠־אֹת֣וֹ לְבַדּ֔וֹ וְאֵלְכָ֖ה מֵעַ֣ל הָעִ֑יר וַתֹּ֤אמֶר הָאִשָּׁה֙ אֶל⁠־יוֹאָ֔ב הִנֵּ֥ה רֹאשׁ֛וֹ מֻשְׁלָ֥ךְ אֵלֶ֖יךָ בְּעַ֥ד הַחוֹמָֽה׃ (כב) וַתָּבוֹא֩ הָאִשָּׁ֨ה אֶל⁠־כׇּל⁠־הָעָ֜ם בְּחׇכְמָתָ֗הּ וַֽיִּכְרְת֞וּ אֶת⁠־רֹ֨אשׁ שֶׁ֤בַע בֶּן⁠־בִּכְרִי֙ וַיַּשְׁלִ֣כוּ אֶל⁠־יוֹאָ֔ב וַיִּתְקַע֙ בַּשֹּׁפָ֔ר וַיָּפֻ֥צוּ מֵעַל⁠־הָעִ֖יר אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֑יו וְיוֹאָ֛ב שָׁ֥ב יְרוּשָׁלַ֖͏ִם אֶל⁠־הַמֶּֽלֶךְ׃ (כג) וְיוֹאָ֕ב אֶ֥ל כׇּל⁠־הַצָּבָ֖א יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנָיָה֙ בֶּן⁠־יְה֣וֹיָדָ֔ע עַל⁠־[הַכְּרֵתִ֖י] (הכרי) וְעַל⁠־הַפְּלֵתִֽי׃ (כד) וַאֲדֹרָ֖ם עַל⁠־הַמַּ֑ס וִיהוֹשָׁפָ֥ט בֶּן⁠־אֲחִיל֖וּד הַמַּזְכִּֽיר׃ (כה) [וּשְׁוָ֖א] (ושיא) סֹפֵ֑ר וְצָד֥וֹק וְאֶבְיָתָ֖ר כֹּהֲנִֽים׃ (כו) וְגַ֗ם עִירָא֙ הַיָּ֣אִרִ֔י הָיָ֥ה כֹהֵ֖ן לְדָוִֽד׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הַֽמְסִלָּ֑ה א=הַֽמֲסִלָּ֑ה (חטף)
ב מִן⁠־הַֽמְסִלָּ֤ה א=מִן⁠־הַֽמֲסִלָּ֤ה (חטף)
ג מִן⁠־הַֽמְסִלָּ֑ה א=מִן⁠־הַֽמֲסִלָּ֑ה (חטף)
• חסר ברשימת ברויאר בכתר ירושלים.
ד [וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ] (ויקלהו) א-כתיב=וַיִּקָּ֣ל֔הֲוּ
ה סֹֽלְלָה֙ א=סֹֽלֲלָה֙ (חטף)
E/ע
הערותNotes
(א) וכאשר ראה שבע בן בכרי משבט בנימין שהיה המלך שותק ולא השיב דברים לא לבני יהודה ולא לבני ישראל, עם היותו הוא ממשפחת ושבט בנימין הנכלל עם בני יהודה, הנה לשנאתו את דוד בעבור ענין שאול תקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד, רוצה לומר אתם בני ישראל ובני יהודה מתוכחים למי יש חלק רב במלך, אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה ולאומים יהגו ריק, כי אין לנו חלק כלל בדוד לא רב כבני יהודה ולא מעט כבני ישראל ולא נחלה בבן ישי איש לאוהליו ישראל, ואין אנו צריכין למלך כי אם להיות כל איש שורר בביתו. (ב) ומהתעוררות האיש הבליעל הזה עלו בני ישראל מאחרי דוד ונטו אחרי שבע בן בכרי, אמנם בני יהודה דבקו במלכם, רצה לומר בדוד שהיה משבטם ובאו עמו עד ירושלים. (ג) ושם לקח את נשיו ופלגשיו אשר שכב אבשלום אותם ויתנם במשמר, רוצה לומר בבית שתהיין שם נשמרות מאד וכלכלן בכבודן ולא בא אליהן עוד. ובמסכת סנהדרין (בירושלמי פרק ב׳ כ׳ ע״א) חלקו בדבר אם היו אסורות לו או מותרות? והיה דעת רבי יודן בן פזי שהיו מתרות לו, אלא שכבש יצרו מהן תמורת מה שהשביעו במה שהיה אסור לו, ורבנן דקסרין אמרו שהיו אסורות לו, ומה כלי הדיוט שנשתמש בו המלך אסור להדיוט, כלי המלך שנשתמש בו הדיוט אינו דין שיהא אסור למלך? ולזה אמר ותהיין צרורות עד יום מותן אלמנות חיות, רוצה לומר שהיו קשורות בלי שום היתר עוד: (ד) ויאמר המלך אל עמשא וגו׳. הנה דוד כאשר אמר שבע בן בכרי אין לנו חלק בדוד, לא עשה כלום, כדי שלא לערבב את שמחתו עד בואו ירושלם, ואחרי היותו שמה ושם את נשיו במשמר, מיד אמר לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים ואתה פה עמוד עמדי, רוצה לומר שילך בארץ לקבץ את איש יהודה עד שלשת ימים ואז ישוב הוא ויעמד שם לפני המלך. (ה) והלך עמשא לזעוק העם ויוחר מן המועד, רוצה לומר מהיום השלישי אשר אמר לו המלך שישוב ויעמוד לפניו. (ו) ולפי שאחר בואו אמר דוד לאבישי אחי יואב עתה ירע לנו שבע בן בכרי מאבשלום ולכן קח את עבדי אדוניך, ופירשו המפרשים שאמר אדוניך על יואב. ואני אחשוב שלא קרא אדונו כי אם המלך עצמו, וצוהו שיקח עבדי המלך אדונו וירדוף אחריו פן ימצא ערים בצורות ויתחזק בהם והציל את עיני ראותנו והשגחתנו, כי לא נוכל עוד להרע אותו ובזה יתקבצו ישראל אליו. או יהיה והציל את עינינו כדברי רלב״ג שיבדיל ויפריש מה שעינינו עליו, והוא להשיב אלינו כל המלכות. והנה לא צוה זה דוד את יואב לפי שלא היה רצונו לצוותו עוד דבר, למה שהרג את אבשלום ועבר מצותו, והיה רצונו לשום את עמשא לשר הצבא. (ז) ומאשר אחר בואו צוה הדבר לאבישי לעשותו במהירות, ולזה יצאו אחריו אנשי יואב שהיה אחיו, ואין ספק שגם כן יצא יואב כמו שיזכור, ולא זכרו הכתוב בכלל היוצאים עם עמשא מפני כבודו, שלא יאמרו שיצא תחת ממשלת אחיו הקטן ממנו, ככרתי ופלתי ושאר הגבורים שהיו עבדי דוד ויצאו עם אבישי: (ח) וספר הכתוב שכאשר היו הולכים סמוך לאבן הגדולה אשר בגבעון היה בא עמשא לפניהם אל המלך לירושלם, והנה יואב שהיה הולך עם אבישי היה חגור חרב מצומדת ודבקה על מתניו בתערה שהוא התיק שלה והוא יצא ותפול, ופירשו בו והוא יואב יצא מעם האבן ותפול החרב מן התערה ולקחה בידו השמאלו כדי שלא ישמור עמשא ולא יחשוב שהיה בידו החרב להכותו, כי ראה אותה נופלת בדרך מקרה. (ט-י) ולזה כאשר יואב החזיק בזקנו לנשקו ואמר השלום אחי, לא נשמר עמשא ממנו והכהו יואב אל החומש, רוצה לומר אל הצלע החמשי אשר מרה וכבד בה תלויים בה כדברי חכמינו ז״ל (סנהדרין פרק ו׳ מ״ט ע״א) או הוא כנוי ללב, חומש שבו חוזק הגוף והוא הלב, מגזרת (שמות י״ג י״ח) וחמושים, ולכן אינו מתמיד אחרי ההכאה. ואבישי ויואב לא התמהמהו עוד שמה, כי מיד רדפו אחרי שבע בן בכרי. (יא) ונשאר על החלל איש מנערי יואב, וכבוא העם היה אומר לכם ומזהירם, מי אשר חפץ ביואב ומי אשר לדוד ירדוף אחרי יואב, רוצה לומר לא יתמהמה שם: (יב) והנה עמשא היה מתגולל בדמים בתוך המסלה, ולכן כל הבאים בראותם במסלה (שהוא אמצע הדרך) עמשא נופל מת היו מתבהלים ועומדים ולא ירצו לרדוף, עד שבראות האיש מנערי יואב שהיה עומד כל העם ונפסק מלרדוף ושלא הועילה אזהרתו, החזיק בפגר עמשא והסיר אותו מן המסלה והשליכו בשדה מרוחק מן הדרך והשליך עליו בגד, בראותו שכל הבאים עליו היו עומדים שם: (יג) וכאשר הוגה מן המסלה, רוצה לומר שהוסר הפגר מן המסלה, עבר כל איש אחרי יואב ולא היו מתמהמהים שם, ואמנם למה הרג יואב את עמשא, הכתוב יורה עליו שלפי שראה את דוד שהיה שונא אותו על הריגת אבשלום, ושהיה רצונו לעשות עמשא שר הצבא, חם לבו בקרבו ומתוך קנאתו הרגו. והנה לא קלל דוד את יואב על זה ולא אמר על עמשא דברי קינות כמו שעשה על אבנר, לפי שהיה בבלבול שבע בן בכרי והיה ירא וחרד מבני ישראל ופחד אולי יואב יטה גם כן אליו, גם כי הוא המית את אבשלום, ואיך יעשה דוד על עמשא יותר ממה שעשה על אבשלום בנו? וחכמינו ז״ל בסנהדרין (פרק ו׳ מ״ט ע״א) אמרו שאמר יואב שהיה עמשא מורד במלכות, מאשר אחר המועד אשר צוהו דוד שיבא, הנה במה שאמרתי הותרה השאלה החמשית: (יד) ויעבור בכל שבטי ישראל. ספר הכתוב ששבע בן בכרי (שאמר ממנו בסמוך לרדוף אחרי שבע בן בכרי) הוא עבר בכל ישראל לפתותם ולדבר על לבם כנגד דוד, ועבר עד אבלה שהוא בלי ספק העיר אשר בא שמה. ואמרו עוד ובית מעכה וכל הברים הוא דבק למטה, יאמר ששבע בן בכרי עבר בכל שבטי ישראל והלך אבלה ושבית מעכה וכל הברים נקהלו ויבאו אף אחריו עד אבלה אשר נשגב שמה. ויראה ששאר השבטים נקהלו אבל לא באו אחריו, ואלה נקהלו ובאו אחריו שמה. והמפרשים פירשו ויקהלו ויבאו אף אחריו, אחרי יואב לרדוף אחרי שבע בן בכרי. ולפי דרכם יותר נכון הוא שנפרש הפסוק כלו על יואב, יאמר ויעבור בכל שבטי ישראל אבלה, רוצה לומר שיואב עבר בכל שבטי ישראל והלך אבלה אחרי שבע בן בכרי, כי ידע כי היה שם, ובית מעכה וכל הברים נקהלו ויבאו אף אחריו, כי נתקבצו גם כן אחרי יואב לרדוף אחרי שבע בן בכרי כלם וצרו עליו באבלה הסמוכה לבית מעכה: (טו) ואמרו וישפכו סוללה אל העיר ותעמוד בחיל, רוצה לומר שהסוללה עמדה ונתעכבה בחיל שהוא החומה, כי לא יכלה לעבור בה להזיק בבני העיר, עד שבעבור זה היו כל העם משחיתים להפיל החומה ארצה, וזה בראותם שלא תועיל הסוללה, וזהו פירוש הפסוק לדעתי. ועיין שהשמות בדברים יורו בהם על מה שיהיה בהם, הנה שבע בן בכרי נכנס באבלה להשגב שם, והאבלות סגר בעדו, והיה סימן מיתתו: (טז-יז) וכו׳ וספר שקראה אשה חכמה מן העיר אל יואב, ותאמר לאמר דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל וגו׳. הפסוקים האלה הם בלא ספק קשי היישוב וההבנה והם סובלים פירושים רבים, ואני אזכיר מה שאמרו בהם זולתי מחכמינו ז״ל ומהמפרשים, ועליהם תטוף מלתי ומה שיראה לי בפירושם. ואומר שחכמינו ז״ל במדרש תנחומא (פרשת ויגש) ומדרש קהלת (דף ק״ט ע״ג) אמרו, שהאשה החכמה הנזכרת כאן היתה סרח בת אשר, ופירשו בתנחומא האתה יואב, אתה הוא השר של ישראל? אתה הוא שנאמר בך יושב בשבת תחכמוני? ויאמר אני, רוצה לומר אם טוב ואם רע אני הוא. ובמדרש קהלת אמרו (קהלת ט׳ י״ח) טובה חכמה מכלי קרב, טובה חכמה, זו חכמתה של סרח בת אשר, מכלי קרב, מכלי קרבו של יואב, האתה יואב? לא אתה בן תורה ולא דוד בן תורה, לא כן כתיב בתורה (דברים כ׳ י׳) כי תקרב על עיר וגו׳ וקראת אליה לשלום? וכן התמו, עד כאן תמו דברי תורה שלא תתקיים. אמר לה ואת מאן? אמרה ליה אנכי שלומי אמוני ישראל, אני הוא שהשלמתי מנינם של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן ליוסף נאמן למשה, ואתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? עיר, זו אבל ובית מעכה, ואם בישראל, אני הוא אם בישראל. מיד ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי, חלילה לדוד חלילה לי ליואב, לא כן כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד, אם במלך למה בדוד? אמר ר׳ עזריא ללמדך שכל המעיז פניו בתלמידי חכמים וגדול הדור כאלו מעיז פניו במלך דוד שהיה מלך וחכם וגדול, אמר ר׳ יודל כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בהקדוש ברוך הוא. כתיב נשא ידו במלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואחר כך בדוד שהוא מלך ישראל עד כאן. ולפי דבריהם שהיה הדרוש בקריאה לעיר לשלום, אפשר לפרש הכתובים כן, דבר ידברו, רוצה לומר היה לכם לדבר בראשונה לשלום, שנאמר וקראת אליה לשלום, ואם שאול ישאלו בני חילך באבל (כלומר בשלומה) וכן התמו, מיד השלימו בני העיר עמכם, לפי שאנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שאנו בני העיר תמיד היינו שלומים ונאמנים למלך, כן פירש רש״י הפסוקים. ואפשר גם כן לפרשם באופן אחר על יסוד דעתם שזכרתי, והוא דבר ידברו בראשונה לאמר, הנה דברו וצוו הנביאים והחכמים בזמן הקודם לאמר שאול ישאלו באבל, שבבוא אדם לצור על אבל שישאלו להם לשלום בתחלה קודם שילחמו בה וישפכו עליה סוללה, וכן התמו, רוצה לומר כן היה המנהג תמיד לעשותו, וזה דבר צוהו התורה לאומות העולם, כל שכן לאבל שהיא משלומי אמוני ישראל, ולכן אוכיחך למה תבלע נחלת השם. ואם היתה המדברת סרח בת אשר כדבריהם, תאמר על עצמה אנכי שלומי אמוני ישראל. ורד״ק נפלא מאד מדעתם שחיתה סרח בת אשר כל כך שנים מיום הכנסם למצרים עד עתה שעברו תרפ״ד שנה, ואין המלט מהיותה נמנית בבאי מצרים ובבאי הארץ וחיתה אם כן בהכרח אז ר״נ שנה, ואם הטבע יעשה פלא כזה מי המונע שיעשה פלא יותר גדול מחיים יותר ארוכים? אם לא שנאמר שסרח בת אשר שנמנית בביאת הארץ לא היתה זו שנמנית בביאת מצרים. והנה רלב״ג פירש הפסוקים באופן אחר שני, שאמרה האשה ליואב הנה הבאים עם שבע בן בכרי דבר ידברו בראשונה אלינו קודם שבאת לצור עלינו, והדבור אשר דברו היה ששאול ישאלו באבל אם יסכימו להמשך אחרי שבע בן בכרי? וכן התמו והסכימו אנשי העיר הזאת להשיבם, אנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר העיר הזאת לא תהיה עם שבע בן בכרי ולא תמרוד במלך דוד, כי אנחנו היינו מעולם משלומי אמוני ישראל שלא מרדו במלכם חלילה, ואחר שכן היה דעתינו והסכמתינו להיות שלמים ושלא נמרוד במלך, למה אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל? רוצה לומר עיר שאינה קטנה כי אם גדולה שיש לה בנות הרבה והם הכפרים אשר סביבותיהם, למה תבלע נחלת השם? ואפשר עוד לפרש הפסוקים באופן שלישי, והוא שהאשה החכמה רצתה להתנצל עצמה מאשר באה לדבר עמו ולא בא אדם אחר לזה, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר אל תחשוב שעשיתי זה מעצמי, כי בראשונה קודם כל הדברים אנשי העיר הזאת דברו ביניהם ואמרו שאול ישאלו באבל, רוצה לומר יואב והעם אשר אתו הנה ישאלו איש ממנו לדבר עמו על עניני אבל וכן התמו, רוצה לומר שאנשי העיר הסכימו ביניהם שאני עם היותי אשה אדבר עמך, לפי שאנכי שלומי אמוני ישראל, רוצה לומר שבבוא איש אל החומה אולי שהמורים בחצים יורו נגדו וימיתוהו פתאום ולא יתנוהו לדבר דבר, ואנכי להיותי אשה אהיה משלומי אמוני ישראל, כי הנשים והטף פטורים מהמלחמה ואני מהשלומים בה, ולזה באתי לדבר עמך ולא בא אדם אחר. ואחרי ההקדמה הזאת אמרה דבריה, אתה תבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת השם? רוצה לומר שהדבר הזה מגונה משני פנים, אם מצד העיר שהיא רבתי עם, והשני מצד היותם נחלת השם מאמינים בני מאמינים. והנה ראיתי אני עוד לפרש הפסוקים באופן רביעי, והוא שהאשה החכמה הוכיחה ליואב על שבבואו לעיר מיד התחיל להלחם בה, ושבהיות ההתחלות רעות יחוייב שיהיו התכליות גם כן כמותם, ואתה תדע שהעיר נקראת אבלה לא אבל, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר כל ימי שמעתי אומרים ומשל קדמוני הוא שכאשר שאול ישאלו ויתחילו האנשים באבל, רוצה לומר באבלות ובדאגה, כן יתמו ימיהם, כי יהיה הסוף והתכלית דומה להתחלה, ואם הם בראשונה שאלו ויבקשו דברי אבלות ותמו בהם, ולכן אומר שאנכי, רוצה לומר העיר הזאת שלומי אמוני ישראל, למה אם כן תבקש להמית עיר ואם בישראל? הלא ידעת כי אם תעשה זה כאן בפרט, אין ספק שאחרי כן תעשה רע יותר כללי, ותבלע נחלת השם שהוא ישראל כלו, כי המתחיל בהפסד המעט יכלה בהפסד הרב. גם אפשר לי לפרש זה עוד באופן חמשי, והוא שהאשה החכמה רצתה לשבח עיר אבלה, ולזה אמרה דבר ידברו בראשונה לאמר, רוצה לומר היה ספור קדום בפי האנשים שאם שאול ישאלו באבל, רוצה לומר אם הוא מקום צדק ומשפט ומישרים או אם הוא מערת פריצים? וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל וגו׳, רוצה לומר כן יסיימו תשובתם שאנחנו יושבי העיר הזאת שלומי אמוני ישראל? ואם כן למה תבקש להמית עיר ואם בישראל? שכל השואלים בעדם יסיימו בתושבחתה, ולמה תבלע נחלת השם? ויואב השיבה חלילה חלילה לי מהיות כוונתי להשחית העיר, אבל איש מהר אפרים נשא ידו במלך בדוד ונכנס כאן, תנו אותו לבד ואלכה מעל העיר. והאשה נדרה לו שתשליך את ראשו בעד החומה, ובאה אל העם בחכמתה ודברי שכלה ודברה אליהם דברי כבושים, רוצה לומר שהם עתידים להכבש ויהרגו כלם כמורדים במלכות בהחזיקם בידי שבע בן בכרי המורד, ושלכן ראוי שיתנוהו וכן עשו. ובתוספתא אמרו, (ועיין בירושלמי במסכת תרומות פרק ח׳ מ״ו ע״ב) תאני סיעה של בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אמרו להם גויים תנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים את כלכם, אפילו הם הורגים את כלם לא ימסרו נפש אחת מישראל, יחדוהו להם, כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו ואל יהרגו כלם, רבי שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים בזמן שהוא בפנים והם מבחוץ אבל הוא והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנו להם ואל יהרגו, כגון שהוא אומר ותבוא האשה אל העם בחכמתה, אמרה להם הוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כלכם, רבי שמעון אומר אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה עד כאן. (ועיין עוד מזה בבראשית רבה צ״ד ק״ו ע״ג וע״ד): והנה לא נתנו את שבע בן בכרי חי כמו ששאלו יואב, והוצרכו להמיתו ולכרות את ראשו ולהשליכו אל יואב, לפי שלא יתעללו בו אנשי יואב. ואולי ששבע בן בכרי בקש שיעשו כן, כי בחר שיהרג על ידם ולא יוליכוהו אל דוד, או פחדו אנשי העיר אם יתנהו חי שיגיד ליואב וגם לדוד שהיו אנשי העיר עמו במורדו, ולכן הרגוהו ביניהם ונתנו לו את ראשו, וכראות יואב את ראש שבע בן בכרי שב אל ירושלם, כי היה הדבר מפורסם וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון לעשות עוד. הנה התבארו הפסוקי׳ והותר׳ השאל׳ הששית: (כג) ויואב אל כל הצבא וגו׳. עם היות שלמעלה (סימן ח׳ י״ח) זכר מספר השרים אשר לדוד כאשר זכר המלכתו על ישראל, ראה עתה לזוכרם פעם אחרת לפי שמת אבשלום ועתה שב דוד למלכותו כאלו נמלך מחדש. ולפי שהיה דעתו להסיר יואב מהיותו שר הצבא ולשום עמשא תחתיו, הודיענו הכתוב בכאן שנתגאה יואב במה שהרג אבשלום ובמה שהרג שבע בן בכרי, ולא יוכל דוד עוד להסירו, ולכן היה יואב אחרי מות שבע בן בכרי אל כל הצבא ישראל, רוצה לומר שר הצבא על כל ישראל כמו שהיה מקודם ולא נעשה בו שינוי, ובניהו בן יהוידע היה גם כן על הכרתי ועל הפלתי כמו שהיה קודם גם כן, כי גם בזה לא נעשה שנוי כלל. (כד) אבל הוסיף דוד עתה שר אחר והוא אדורם שמנהו על המס, רוצה לומר להעלות מס מישראל. והנה קודם זה לא היה דוד גובה מס מישראל, אבל עתה שראה שמרדו ישראל וחזיקו בידי אבשלום, ראה להטיל בהם מס, ולכן מנה עתה אדורם על המס. ואמנם המזכיר היה יהושפט בן אחילוד, והסופר היה שיא, והוא שריה שזכר למעלה (בסימן ח׳ י״ז) כי בשניהם רוצה לומר במזכיר ובסופר לא נעשה שנוי, והיו כמו שהיו: ורלב״ג פירש שיהושפט היה מזכיר לאדורם את דבר המס ושולח אליו לגבותו, ושיא היה הסופר לכתוב חשבונות המס, והיו אם כן זולת הנזכרים למעלה. ואמנם בענין הכהנים שזכר למעלה שהיו צדוק ואביתר, זכר כאן שהוסיף דוד עמהם עירה היאירי גם כן לכהן המלך, רוצה לומר שהיה נותן לו מתנותיו. ואמרו היאירי הוא התיחסו לאביו או לאבי אביו, לא להיותו מבני יאיר כי הוא היה כהן וזרע יאיר היה ממנשה. וכך פירשוהו חכמינו ז״ל ואמרו במסכת עירובין, (פרק ו׳ ס״ג ע״א) אמר רבי חייא בר אבא כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש, שנאמר (איוב ל״ב ו׳) ויען אליהו בן ברכאל הבוזי וגו׳ צעיר אני לימים וגו׳ על כן זחלתי וגו׳, וכתיב התם (דברים ל״ב כ״ד) עם חמת זוחלי עפר וגו׳. זעירי אמר נקרא חוטא, שנאמר (תהלים קי״ט י״א) בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך. אמר רבי אבא בר כהנא כל המשגר מתנותיו לכהן אחד מביא רעה לעולם, שנאמר וגם עירא היאירי היה כהן לדוד, לדוד היה כהן לכל העולם לא היה כהן? אלא שהיה משגר לו מתנותיו, וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד וגו׳: וכפי דרך המתרגם יהיה אמרו היה כהן לדוד, שהיה גדול ובעל עצתו, על דרך (בסימן ח׳ י״ח) ובני דוד כהנים היו, ולכן נקרא עירא היאירי שהיה מבני יאיר והיה גדול ורם בבית דוד. הנה התבאר שאחרי מות אבשלום השיב דוד כל שריו לקדמותם, לקיים מה שנאמר (תהלים צ״ב ט״ו) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×