Abarbanel Shemuel I 25 – אברבנאל שמואל א כה‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) וַיָּ֣מׇת שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּקָּבְצ֤וּ כׇל⁠־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּסְפְּדוּ⁠־ל֔וֹ וַיִּקְבְּרֻ֥הוּ בְּבֵית֖וֹ בָּרָמָ֑ה וַיָּ֣קׇם דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל⁠־מִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃ (ב) וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹשֶׁת⁠־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת⁠־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃ (ג) וְשֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ נָבָ֔ל וְשֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ אֲבִגָ֑יִל וְהָאִשָּׁ֤ה טֽוֹבַת⁠־שֶׂ֙כֶל֙ וִ֣יפַת תֹּ֔אַר וְהָאִ֥ישׁ קָשֶׁ֛ה וְרַ֥ע מַעֲלָלִ֖ים וְה֥וּא [כָֽלִבִּֽי] (כלבו)׃ (ד) וַיִּשְׁמַ֥ע דָּוִ֖ד בַּמִּדְבָּ֑ר כִּי⁠־גֹזֵ֥ז נָבָ֖ל אֶת⁠־צֹאנֽוֹ׃ (ה) וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֖ד עֲשָׂרָ֣ה נְעָרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לַנְּעָרִ֗ים עֲל֤וּ כַרְמֶ֙לָה֙ וּבָאתֶ֣ם אֶל⁠־נָבָ֔ל וּשְׁאֶלְתֶּם⁠־ל֥וֹ בִשְׁמִ֖י לְשָׁלֽוֹם׃ (ו) וַאֲמַרְתֶּ֥ם כֹּ֖ה לֶחָ֑י וְאַתָּ֤ה שָׁלוֹם֙ וּבֵיתְךָ֣ שָׁל֔וֹם וְכֹ֥ל אֲשֶׁר⁠־לְךָ֖ שָׁלֽוֹם׃ (ז) וְעַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י גֹזְזִ֖ים^א לָ֑ךְ עַתָּ֗ה הָרֹעִ֤ים אֲשֶׁר⁠־לְךָ֙ הָי֣וּ עִמָּ֔נוּ לֹ֣א הֶכְלַמְנ֗וּם וְלֹֽא⁠־נִפְקַ֤ד לָהֶם֙ מְא֔וּמָה כׇּל⁠־יְמֵ֖י הֱיוֹתָ֥ם בַּכַּרְמֶֽל׃ (ח) שְׁאַ֨ל אֶת⁠־נְעָרֶ֜יךָ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֗ךְ וְיִמְצְא֨וּ הַנְּעָרִ֥ים חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי⁠־עַל⁠־י֥וֹם ט֖וֹב בָּ֑נוּ תְּנָה⁠־נָּ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֤א יָֽדְךָ֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבִנְךָ֖ לְדָוִֽד׃ (ט) וַיָּבֹ֙אוּ֙ נַעֲרֵ֣י דָוִ֔ד וַיְדַבְּר֧וּ אֶל⁠־נָבָ֛ל כְּכׇל⁠־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּשֵׁ֣ם דָּוִ֑ד וַיָּנֽוּחוּ׃ (י) וַיַּ֨עַן נָבָ֜ל אֶת⁠־עַבְדֵ֤י דָוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר מִ֥י דָוִ֖ד וּמִ֣י בֶן⁠־יִשָׁ֑י הַיּוֹם֙ רַבּ֣וּ עֲבָדִ֔ים הַמִּתְפָּ֣רְצִ֔ים אִ֖ישׁ מִפְּנֵ֥י אֲדֹנָֽיו׃ (יא) וְלָקַחְתִּ֤י אֶת⁠־לַחְמִי֙ וְאֶת⁠־מֵימַ֔י וְאֵת֙ טִבְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר טָבַ֖חְתִּי לְגֹֽזְזָ֑י^ב וְנָֽתַתִּי֙ לַאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אֵ֥י מִזֶּ֖ה הֵֽמָּה׃ (יב) וַיַּהַפְכ֥וּ נַעֲרֵֽי⁠־דָוִ֖ד לְדַרְכָּ֑ם וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ כְּכֹ֖ל הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ (יג) וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד לַאֲנָשָׁ֜יו חִגְר֣וּ׀ אִ֣ישׁ אֶת⁠־חַרְבּ֗וֹ וַֽיַּחְגְּרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת⁠־חַרְבּ֔וֹ וַיַּחְגֹּ֥ר גַּם⁠־דָּוִ֖ד אֶת⁠־חַרְבּ֑וֹ וַֽיַּעֲל֣וּ׀ אַחֲרֵ֣י דָוִ֗ד כְּאַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֔ישׁ וּמָאתַ֖יִם יָשְׁב֥וּ עַל⁠־הַכֵּלִֽים׃ (יד) וְלַאֲבִיגַ֙יִל֙ אֵ֣שֶׁת נָבָ֔ל הִגִּ֧יד נַֽעַר⁠־אֶחָ֛ד מֵהַנְּעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה שָׁלַח֩ דָּוִ֨ד מַלְאָכִ֧ים ׀ מֵהַמִּדְבָּ֛ר לְבָרֵ֥ךְ אֶת⁠־אֲדֹנֵ֖ינוּ וַיָּ֥עַט בָּהֶֽם׃ (טו) וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים טֹבִ֥ים לָ֖נוּ מְאֹ֑ד וְלֹ֤א הׇכְלַ֙מְנוּ֙ וְלֹֽא⁠־פָקַ֣דְנֽוּ מְא֔וּמָה כׇּל⁠־יְמֵי֙ הִתְהַלַּ֣כְנוּ אִתָּ֔ם בִּֽהְיוֹתֵ֖נוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ (טז) חוֹמָה֙ הָי֣וּ עָלֵ֔ינוּ גַּם⁠־לַ֖יְלָה גַּם⁠־יוֹמָ֑ם כׇּל⁠־יְמֵ֛י הֱיוֹתֵ֥נוּ עִמָּ֖ם רֹעִ֥ים הַצֹּֽאן׃ (יז) וְעַתָּ֗ה דְּעִ֤י וּרְאִי֙ מַֽה⁠־תַּעֲשִׂ֔י כִּֽי⁠־כָלְתָ֧ה הָרָעָ֛ה אֶל⁠־אֲדֹנֵ֖ינוּ וְעַ֣ל כׇּל⁠־בֵּית֑וֹ וְהוּא֙ בֶּן⁠־בְּלִיַּ֔עַל מִדַּבֵּ֖ר אֵלָֽיו׃ (יח) וַתְּמַהֵ֣ר [אֲבִיגַ֡יִל] (אבוגיל) וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי⁠־יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן [עֲשׂוּיוֹת֙] (עשוות) וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל⁠־הַחֲמֹרִֽים׃ (יט) וַתֹּ֤אמֶר לִנְעָרֶ֙יהָ֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י הִנְנִ֖י אַחֲרֵיכֶ֣ם בָּאָ֑ה וּלְאִישָׁ֥הּ נָבָ֖ל לֹ֥א הִגִּֽידָה׃ (כ) וְהָיָ֞ה הִ֣יא׀ רֹכֶ֣בֶת עַֽל⁠־הַחֲמ֗וֹר וְיֹרֶ֙דֶת֙ בְּסֵ֣תֶר הָהָ֔ר וְהִנֵּ֤ה דָוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו יֹרְדִ֖ים לִקְרָאתָ֑הּ וַתִּפְגֹ֖שׁ אֹתָֽם׃ (כא) וְדָוִ֣ד אָמַ֗ר אַךְ֩ לַשֶּׁ֨קֶר שָׁמַ֜רְתִּי אֶֽת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁ֤ר לָזֶה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְלֹא⁠־נִפְקַ֥ד מִכׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֖וֹ מְא֑וּמָה וַיָּשֶׁב⁠־לִ֥י רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃ (כב) כֹּה⁠־יַעֲשֶׂ֧ה אֱלֹהִ֛ים לְאֹיְבֵ֥י דָוִ֖ד וְכֹ֣ה יֹסִ֑יף אִם⁠־אַשְׁאִ֧יר מִכׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֛וֹ עַד⁠־הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃ (כג) וַתֵּ֤רֶא אֲבִיגַ֙יִל֙ אֶת⁠־דָּוִ֔ד וַתְּמַהֵ֕ר וַתֵּ֖רֶד מֵעַ֣ל הַחֲמ֑וֹר וַתִּפֹּ֞ל לְאַפֵּ֤י דָוִד֙ עַל⁠־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרֶץ׃ (כד) וַתִּפֹּל֙ עַל⁠־רַגְלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר בִּֽי⁠־אֲנִ֥י אֲדֹנִ֖י הֶעָוֺ֑ן וּֽתְדַבֶּר⁠־נָ֤א אֲמָֽתְךָ֙ בְּאׇזְנֶ֔יךָ וּשְׁמַ֕ע אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲמָתֶֽךָ׃ (כה) אַל⁠־נָ֣א יָשִׂ֣ים אֲדֹנִ֣י ׀ אֶת⁠־לִבּ֡וֹ אֶל⁠־אִישׁ֩ הַבְּלִיַּ֨עַל הַזֶּ֜ה עַל⁠־נָבָ֗ל כִּ֤י כִשְׁמוֹ֙ כֶּן⁠־ה֔וּא נָבָ֣ל שְׁמ֔וֹ וּנְבָלָ֖ה עִמּ֑וֹ וַֽאֲנִי֙ אֲמָ֣תְךָ֔ לֹ֥א רָאִ֛יתִי אֶת⁠־נַעֲרֵ֥י אֲדֹנִ֖י אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְתָּ׃ (כו) וְעַתָּ֣ה אֲדֹנִ֗י חַי⁠־יְהֹוָ֤הי״י֤ וְחֵֽי⁠־נַפְשְׁךָ֙ אֲשֶׁ֨ר מְנָעֲךָ֤ יְהֹוָה֙י״י֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהוֹשֵׁ֥עַ יָדְךָ֖ לָ֑ךְ וְעַתָּ֗ה יִֽהְי֤וּ כְנָבָל֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים^ג אֶל⁠־אֲדֹנִ֖י רָעָֽה׃ (כז) וְעַתָּה֙ הַבְּרָכָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁר⁠־הֵבִ֥יא שִׁפְחָתְךָ֖ לַֽאדֹנִ֑י וְנִתְּנָה֙ לַנְּעָרִ֔ים הַמִּֽתְהַלְּכִ֖ים בְּרַגְלֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ (כח) שָׂ֥א נָ֖א לְפֶ֣שַׁע אֲמָתֶ֑ךָ כִּ֣י עָשֹֽׂה⁠־יַעֲשֶׂה֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ לַאדֹנִ֜י בַּ֣יִת נֶאֱמָ֗ן כִּֽי⁠־מִלְחֲמ֤וֹת יְהֹוָה֙י״י֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם וְרָעָ֛ה לֹא⁠־תִמָּצֵ֥א בְךָ֖ מִיָּמֶֽיךָ׃ (כט) וַיָּ֤קׇם אָדָם֙ לִרְדׇפְךָ֔ וּלְבַקֵּ֖שׁ אֶת⁠־נַפְשֶׁ֑ךָ וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֶ֔יךָ וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ אֹיְבֶ֙יךָ֙ יְקַלְּעֶ֔נָּה בְּת֖וֹךְ כַּ֥ף הַקָּֽלַע׃ (ל) וְהָיָ֗ה כִּֽי⁠־יַעֲשֶׂ֤ה יְהֹוָה֙י״י֙ לַֽאדֹנִ֔י כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר⁠־דִּבֶּ֥ר אֶת⁠־הַטּוֹבָ֖ה עָלֶ֑יךָ וְצִוְּךָ֥ לְנָגִ֖יד עַל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃ (לא) וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את ׀ לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפׇּךְ⁠־דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהֹוָה֙י״י֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת⁠־אֲמָתֶֽךָ׃ (לב) וַיֹּ֥אמֶר דָּוִ֖ד לַאֲבִיגַ֑ל בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֧ר שְׁלָחֵ֛ךְ הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לִקְרָאתִֽי׃ (לג) וּבָר֥וּךְ טַעְמֵ֖ךְ וּבְרוּכָ֣ה אָ֑תְּ אֲשֶׁ֨ר כְּלִתִ֜נִי הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ מִבּ֣וֹא בְדָמִ֔ים וְהֹשֵׁ֥עַ יָדִ֖י לִֽי׃ (לד) וְאוּלָ֗ם חַי⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר מְנָעַ֔נִי מֵהָרַ֖ע אֹתָ֑ךְ כִּ֣י׀ לוּלֵ֣י מִהַ֗רְתְּ [וַתָּבֹאת֙] (ותבאתי) לִקְרָאתִ֔י כִּ֣י אִם⁠־נוֹתַ֧ר לְנָבָ֛ל עַד⁠־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר מַשְׁתִּ֥ין בְּקִֽיר׃ (לה) וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ מִיָּדָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־הֵבִ֖יאָה ל֑וֹ וְלָ֣הּ אָמַ֗ר עֲלִ֤י לְשָׁלוֹם֙ לְבֵיתֵ֔ךְ רְאִי֙ שָׁמַ֣עְתִּי בְקוֹלֵ֔ךְ וָאֶשָּׂ֖א פָּנָֽיִךְ׃ (לו) וַתָּבֹ֣א אֲבִיגַ֣יִל ׀ אֶל⁠־נָבָ֡ל וְהִנֵּה⁠־לוֹ֩ מִשְׁתֶּ֨ה בְּבֵית֜וֹ כְּמִשְׁתֵּ֣ה הַמֶּ֗לֶךְ וְלֵ֤ב נָבָל֙ ט֣וֹב עָלָ֔יו וְה֥וּא שִׁכֹּ֖ר עַד⁠־מְאֹ֑ד וְלֹא⁠־הִגִּ֣ידָה לּ֗וֹ דָּבָ֥ר קָטֹ֛ן וְגָד֖וֹל עַד⁠־א֥וֹר הַבֹּֽקֶר׃ (לז) וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד⁠־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת⁠־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מׇת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן׃ (לח) וַיְהִ֖י כַּעֲשֶׂ֣רֶת הַיָּמִ֑ים וַיִּגֹּ֧ף יְהֹוָ֛הי״י֛ אֶת⁠־נָבָ֖ל וַיָּמֹֽת׃ (לט) וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִד֮ כִּ֣י מֵ֣ת נָבָל֒ וַיֹּ֡אמֶר בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֡הי״י֡ אֲשֶׁ֣ר רָב֩ אֶת⁠־רִ֨יב חֶרְפָּתִ֜י מִיַּ֣ד נָבָ֗ל וְאֶת⁠־עַבְדּוֹ֙ חָשַׂ֣ךְ מֵרָעָ֔ה וְאֵת֙ רָעַ֣ת נָבָ֔ל הֵשִׁ֥יב יְהֹוָ֖הי״י֖ בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ וַיְדַבֵּ֣ר בַּאֲבִיגַ֔יִל לְקַחְתָּ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (מ) וַיָּבֹ֜אוּ עַבְדֵ֥י דָוִ֛ד אֶל⁠־אֲבִיגַ֖יִל הַכַּרְמֶ֑לָה וַיְדַבְּר֤וּ אֵלֶ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר דָּוִד֙ שְׁלָחָ֣נוּ אֵלַ֔יִךְ לְקַחְתֵּ֥ךְ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (מא) וַתָּ֕קׇם וַתִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָ֑רְצָה וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה אֲמָֽתְךָ֙ לְשִׁפְחָ֔ה לִרְחֹ֕ץ רַגְלֵ֖י עַבְדֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ (מב) וַתְּמַהֵ֞ר וַתָּ֣קׇם אֲבִיגַ֗יִל וַתִּרְכַּב֙ עַֽל⁠־הַחֲמ֔וֹר וְחָמֵשׁ֙ נַעֲרֹתֶ֔יהָ הַהֹלְכ֖וֹת לְרַגְלָ֑הּ וַתֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ מַלְאֲכֵ֣י דָוִ֔ד וַתְּהִי⁠־ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (מג) וְאֶת⁠־אֲחִינֹ֛עַם לָקַ֥ח דָּוִ֖ד מִֽיִּזְרְעֶ֑אל וַתִּהְיֶ֛יןָ גַּֽם⁠־שְׁתֵּיהֶ֥ן ל֖וֹ לְנָשִֽׁים׃ (מד) וְשָׁא֗וּל נָתַ֛ן אֶת⁠־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ אֵ֣שֶׁת דָּוִ֑ד לְפַלְטִ֥י בֶן⁠־לַ֖יִשׁ אֲשֶׁ֥ר מִגַּלִּֽים׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א גֹזְזִ֖ים א=גֹזֲזִ֖ים (חטף)

^ב לְגֹֽזְזָ֑י =ל,ק (אין חטף, והגעיה מתחת לאות גימ״ל); בכתי״ש1 אין געיה.
• א=לְגֹֽזֲזָ֑י (חטף); הקו של הגעיה נכתבה בכתר מימין לאות גימ״ל (תחת האות למ״ד), אמנם מקומו בגימ״ל וכך גם אצל ברויאר ומג״ה.

^ג וְהַֽמְבַקְשִׁ֥ים א=וְהַֽמֲבַקְשִׁ֥ים (חטף)

(הקדמה) פרשת שנים עשר במה שקרה עוד לדוד מהיותו בורח מפני שאול עם נבל הכרמלי ואשתו, וענין מיכל שנתנה לפלטי בן ליש, ומה שקרה לדוד עם שאול כאשר לקח חניתו וצפחת המים מראשותיו, ובמה שקרה לו בארץ אכיש מלך גת. תחלת הפרשה וימת שמואל ויקבצו כל ישראל וגו׳, עד ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל וגו׳.
והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
השאלה הראשונה מה היתה הסבה אשר נבל השיב בדברים רעים לדוד? באמרו מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים מתפרצים איש מפני אדוניו, והנה דברי דוד היו דברים טובים דברים ניחומים, ולמה השיב עליהם דברים הקשים כגידים? והיה לו לתת לו מהמאכל אשר עשה לגוזזיו המעט אם רב כאשר עם לבבו, ואף שיהיה איש היותר כילי שבעולם לא ימשוך ידו מתת בגוזזי צאנו לחם ומים לשואלים ממנו בתחנונים, ואין ספק שנבל לא היה משוגע גמור והיה יודע מעלת דוד ושהיה נמשח למלך, ואיך גנהו בדבריו וקראו עבד ללא סבה? וראוי לדעת מחשבתו בזה:
השאלה השנית במה שנשבע דוד כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר לנבל מכל אשר לו עד הבקר משתין בקיר, ואמר אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים והושע ידי לו, ולמה יומת נבל מה עשה? האם ראוי שיהרגו את האדם לפי שלא יתן את כל אשר לו לשואל אותו ממנו? ונבל בהיותו כילי ולא ירצה לתת משלו לדוד ואנשיו לא היה בעבור זה בן מות, ואיך דוד המלך ע״ה שהיה ירא אלהים וסר מרע יסכים לשפוך דם נקי על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו? ונתחסד ולא רצה להרוג את שאול:
השאלה השלישית במה שאמרה אביגיל לדוד והיה כאשר יעשה ה׳ לאדוני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם חנם, ויורה שהיתה מבקשת ממנו שאחרי שימלוך לא יצוה להרוג את נבל ולא ישלח לפגוע בו, וזה היה באמת מאמר בטל, האם יעלה על הדעת שעם כל מה שעשתה אביגיל לדוד מהעבודה והמנחה, והיות נבל בלתי ראוי לעונש כלל כפי הדין, שאחרי שנרצה דוד לה והעביר את חטאתו שישמור עוד עברתו לנצח, ובהיותו על כסא מלכותו יהרגהו? זה יהיה בלתי אפשר ואיך בקשה עליו:
השאלה הרביעית באמרו ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש וגו׳, ואם מיכל היתה מקודשת לדוד איך נתנה שאול לאשה לאיש אחר? ואיך לקחה פלטי בן ליש והיא היתה אשת איש? ואם נאמר שנעשה כל זה באיסור, יקשה אם כן איך לקחה אח״כ דוד ואיך בקש מאבנר שישיבה אליו? ולא היו לה ממנה בנים והיתה כבר נבעלת לאחר והיו לדוד נשים אחרות הרבה, ומיכל היתה כבר אסורה לו כיון שנבעלה לאדם אחר, ולא מצינו שנתן לה גט, ואפילו שהיה נותן לה גט אסורה לו, מכיון שהלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה:
השאלה החמשית במה שאמר דוד אל אבנר הלא איש אתה ומי כמוך בישראל ולמה לא שמרת את אדוניך המלך כי בא אחד העם להשחית את המלך אדוניך לא טוב הדבר הזה אשר עשית חי ה׳ כי בני מות אתם, והדין הזה היכן מצא דוד? ואיך נשבע חי ה׳ שהיו בני מות לפי שהיו ישנים ולא היו יקצים כלם לשמור את המלך? והנה המלך לא צוה על זה והם לא מרדו בו ומדוע יהיו בני מות? ואין זה מחקי המלך שיהיו השרים יקצים בהיותו בשדה ישן:
השאלה הששית במה שיספר שהיה דוד ואנשיו בארץ אכיש מלך גת ושהיו עולים והפשיטו את הגשורי והגרזי והעמלקי שהם יושבי הארץ והיה אומר לאכיש שפשטו על נגב יהודה והירחמאלי והקיני, ואיך לא היו אנשי הארץ מכירים אותם שמבני ישראל המה? ואיך לא היה נמלט מהם איש לבוא לצעוק אל המלך? ועם היות שאמר ואיש ואשה לא יחיה דוד להביא גת לאמר פן יגידו עליו, הנה השכל לא יסבול שלא ישאר איש בכל הארץ, אף כי אח״כ באו לשרוף את צקלג בעבור זה ויורה שנשארו מהם אנשים שהיו יודעים אותו, ואיך לא באו אם כן לצעוק אל המלך אותם הנשארים ששרפו את צקלג? ויראה שהדבר הזה היה מגונה מאד שיהיה דוד הורג את אנשי אכיש בארצו ועושה עמו חסד, ואיך היה דוד מסכן עצמו בדבר הזה עם אכיש מלך הארץ ועם כל מלכותו שיקומו עליו ועל אנשיו ויהרגוהו על הדבר הרע הזה? והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: (א) וימת שמואל וגו׳. זכר הכתוב הזה שמת שמואל בזה הפרק שנפרד שאול מדוד, וחז״ל אמרו (תענית ה׳ ע״ב) שמת שמואל שבעה חדשים קודם מיתת שאול, וזה לא ימצא בכתוב, והם לקחו זה לפי שהשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים אינם בכלל החמשים ושתים שנה שחשבו שחיה שמואל, ואני כבר כתבתי ששמואל חיה שבעים שנה ויותר ואם כן אינו מחוייב שמת שבעה חדשים קודם מיתת שאול. ואפשר שנאמר שמת שנה או שנתיים קודם, כי הכתוב לא העיד עליו כלל. ובענין סמיכות הספור אפשר שנאמר שכיוון לומר שבמות שמואל נקבצו כל ישראל ויספדו לו וזה עשו לשלמותו, אבל להפך היה בענין נבל שמת בפחיתותו ונבלותו ולא ספדו עליו הוי אדון והוי הודו. ובדברי חז״ל במדרש שמואל (פר׳ כ״ג) אמר רבי יוסי ושמואל מת מיתה ודאי, וימת שמואל אין הדברים אמורים שם כי אם לענין נבל, שנאמר וימת שמואל וכתיב בתריה ואיש במעון ומעשהו בכרמל, א״ר שמואל בר נחמני הכל סופדין וטופחין במיתת הצדיק וזה הרשע עושה לו מרזחים. ודבריהם בקשור הפרשיות קרובים הם אל הפשט, שהכתוב יאמר שמת שמואל בזה הפרק ושנתקבצו כל ישראל ועשו לו הספד וכבוד עשו לו במותו ויקברוהו בביתו שהיה לו נחלת אבות ברמה, ודוד הלך למדבר פארן דואג על מיתת אותו צדיק: (ב) ואיש היה בעיר מעון ומעשהו ומקנהו היה בכרמל ולא נצטער על מיתת שמואל, ויעל על גוזזי צאנו בשמחה וגיל ולא התאבל על אדם כשר, ולכן נענש ומת. והכרמל ידמה שהיה מקום עבודה רבה בזריעה ובאילנות ולמרעה הצאן, ואולי היה כרמל שם עיר הנזכר בערי יהודה סמוך למעון, כמו שכתוב (יהושע ט״ו נ״ד) מעון כרמל וזיף ויוטה, והיו המקומות האלה סמוך למדבר פארן כי משם הלך דוד לנבל. ואפשר לפרשו שהיה לאיש הזה מעון ומעשה בכרמל, כי היה לו מעון ובית במקום מעשהו ועבודתו וסביב מרעה צאנו בשדה, וזה יורה על עושרו: (ג) והיה שם האיש נבל מילדותו או שקראוהו בני אדם כן על רוע תכונותיו וכילותו, ושם אשתו אביגיל, ר״ל אב השמחה והגיל, והורה זה על טוב מזגה ותכונתה, ולזה הביא אחר השמות זכרון תכונותיהם, באמרו והאשה טובת שכל ויפת תואר, ר״ל שהיתה שלימה בנפשיי ובגופני, והאיש היה קשה בדבריו ורע מעללים, כי הדבור והמעשה כלו היה רע, והוא כלבי, ר״ל מטבע הכלב ומתכונתו אשר ישנאו לבעלי מינם ולא יניחום לאכול ממה שבבית אעפ״י שלא יחסר מזונם, כמו שאמר (ישעיהו נ״ו י״א) והכלבים עזי נפש לא ידעו שובעה. או יהיה כלבי כמו שהוא בכתב, והוא כלבו, ר״ל שהיה תוארו דומה לכחו הנפשיי ולמזג לבו, ושהיה תוכו כברו ברוע. ובמדרש שמואל (פרש׳ כ״ג) פירשו שהיה ממשפחת כלב בן יפונה, ולזה אמר והוא כלבי: (ד-ו) ובהיותו גוזז את צאנו שלח אליו דוד עשרה נערים וצוה אותם שישאלו אותו לשלום ויאמר לו כה לחי, ר״ל כה יהיה כל ימי חייך שתהיה אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. או יהיה לחי כמו לעשיר, שהעשיר יקרא חי, כאמרו (קהלת ו׳ ח׳) מה לעני יודע להלוך נגד החיים. והיותר נכון שהוא כמו לעת חיה, ר״ל לשנה האחרת, אמר ואמרתם לנבל שכה יהיה לחי לשנה האחרת שתהיו אז כלכם בשלום. (ז) והיה עקר המאמר ששמע שגוזזים לו את צאנו ושיתן בידם מה שירצה. והנה נתן טענות לזה, באמרו הרועים אשר לך לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל, ר״ל שעם היות שאנשי הצבא מלומדי מלחמה ילעיגו מעובדי האדמה וישחקו מהרועים גם יגזלו מידם מה שיוכלו וכ״ש בהיותם בשדה וחוץ מהיישוב מקום הרשע, שבלי ספק אנשי המלחמה תמיד יגזלו מן האויבים או מהאוהבים מה שימצאו בשדה, עכ״ז לא כן ענין רועיך. כי לא הכלמנום בלעג ושחוק ולא נפקד מהם מאומה עם היותם בכרמל מקום מוכן לגזל. ואם נפרש לא הכלמנום שלא גזלו מהם, יהיה פירוש ולא נפקד מהם ע״י אחרים, להגיד שהם לא לקחו מהם כלל והצילום עוד מאחרים אנשי רשע או חיות רעות שלא יקחו מהמקנה, וכמו שאמר הנער לאביגיל חומה היו עלינו: (ח) שאל את נעריך (והם הרועים שזכר) ויגידו לך כל זה, באופן שימצאו הנערים (ר״ל נערי דוד) חן בעיניך, ועכ״ז לא הייתי שולח לשאול ממך דבר כ״א לפי שעל יום טוב באנו, ר״ל יום גוזזים את צאנך שאתה עושה י״ט ולא תוסיף ולא תרבה בעבורנו בהוצאה, ולכן היה גזרת המאמר תנה נא מאשר תמצא ידך לעבדך דוד. וחז״ל אמרו (עיין רש״י) אמר שהיה ערב ר״ה, ושלח לומר לו צריכים אנו מזון לסעודת י״ט, וזהו כי על יום טוב באנו: (ט) והנה ספר הכתוב שדברו אל נבל כל הדברים האלה בשם דוד וינוחו, וכתב הרב המורה בפ׳ ס״ז ח״א, שפירושו עמדו מדבר, להגיד שלא אמרו עוד דברים אחרים יהיו מחייבים ומכריחים לנבל להשיבם קשות. ואפשר אצלי לפרש וינוחו שנחו מעמל הדרך, שאחרי שדברו הדברים האלה מיד וינוחו במושבו של נבל, כי לקחו חזקה בבית ושמו שם כליהם קודם שישיבם דבר. והיה נבל חרה אפו לפי שבאו עשרה נערים יחד וראה אותם רבים וחרה אפו ג״כ לפי שחנו בביתו קודם שידעו תשובתו, ולפי שהיה כילי ורע התכונה חשב שיצטרך כל המזון אשר היה לו מוכן לגוזזיו לתת להם להיותם עשרה. ולמה שהיו שואלים מזון לדוד ולשש מאות איש אשר אתו. (י) ולכן השיבם קשות מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו, ואחשוב אני שנבל לא דבר כלל לנגד כבוד דוד, כי ידע שמשיח ה׳ הוא וחותן למלך, ולא אמר עליו עבדים המתפרצים כי אם על אנשיו, וזהו מי דוד ומי בן ישי, ר״ל מי דוד ומי בן ישי? אינו כי אם איש אחד, אבל עם היות שהוא בן ישי ומתנשא לאמר אני אמלוך לא הייתי חושש לזה והייתי שולח לו בר ולחם ומזון כפי הצריך לכבודו, אבל מה אעשה כי רבו העבדים, רוצה לומר אנשיו ההולכים אתו שהם עבדיו שכלם מתפרצים איש מפני אדוניו שהם שש מאות איש רבים הם. (יא) ואיך אקח אם כן את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה? ולא אמר זה על דוד, כי כבר היה יודע אי מזה הוא ושהוא בן ישי וחותן למלך, כי אם על אנשיו שיצטרך לתת להם כל אשר לו כפי רבוים, והמורה על זה שנבל לא דבר כנגד דוד כי אם כנגד אנשיו, הוא מה שאמר הנער לאביגיל והאנשים טובים לנו מאד וגו׳, חומה היה עלינו וגו׳, ולא דבר מענין דוד לפי שנבל לא הטיח דברים נגדו כי אם נגד אנשיו. הנה ביארתי שמה שהניע לנבל לדבר תשובתו הרעה, לפי שנערי דוד נחו ולקחו חזקה בבית קודם שישמעו תשובתו, ולפי שראה אותם רבים ושהיו שואלים מזון לשש מאות איש, ועם כל זה לא דבר כנגד דוד כי אם נגד עבדיו, ועם זה הותרה השאלה הראשונה: (יב) ויהפכו נערי דוד וגו׳. ספר שנערי דוד חזרו עם התשובה הרעה ההיא אשר נתן להם נבל ויגידו אותה לדוד. (יג) ושהוא צוה לאנשיו חגרו איש חרבו וגם דוד חגר חרבו ועלו עמו כארבע מאות איש: (יד) והנה נער מנערי נבל אשר היו עם הצאן הגיד לאביגיל הענין, ששלח דוד מלאכים לברך את נבל ושגער בהם ושלם רעה תחת טובה, הוא שלח לברכו ונבל קלל אותם, והברכה היתה השלום אשר אמר לתת לו וגם אמרו כה לחי והיא ברכה על התמדת טובתו. (טו) והודיע שהאנשים אשר קלל נבל ואשר בזה בדבריו היו טובים לרועים מאד, שלא הכלימו אותם בלעג ובשחוק ולא גזלו ולא גנבו מהם מאומה עם היותם ביניהם בשדה, והוא דבר מתמיה לאנשי הצבא מלומדי המלחמה לעשות כן, ולא די שהיו הם מושכים עצמם מן הגזל אבל גם היו מונעים את אחרים מלגזול אותם. (טז-יז) וזהו חומה היו עלינו וגו׳, ר״ל להצילם מכל אויב אחר ואורב. וחתם הנער דבריו באמרו ועתה דעי וראי מה תעשי, ר״ל לתקן זה דעי אתה וראי מה תעשי בעצמך ולא תחוש לדבר כלל אל נבל ולהתייעץ עמו בזה, כי באמת כלתה הרעה אל אדונינו נבל ועל כל ביתו, והוא בן בליעל מדבר אליו, ר״ל נבל הוא בן בליעל לשידבר אליו אדם ולהחזירו מכוונתו. וגם יתכן לפרשו על דוד, יאמר עם היות דוד איש תם וישר, הנה הוא מרגיש כ״כ בקלון שיהפך לבן בליעל כשידברו אליו זה, כי יבא עם כל חילו להשמיד להרוג ולאבד. ולא פירשתי בן בליעל על המגיד הדבר לדוד, לפי שהיו עשרה, ואיך יאמר עליהם והוא בן בליעל? (יח) וזכר הכתוב שאביגיל התפעלה מדברי הנער ובמהירות רב לקחה מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשויות, רוצה לומר מתוקנות כראוי, או ר״ל בריאות ושמנות. וכתב רש״י בשם ר׳ קלונימוס מרומ״י שהיו ממולאות בשר דק וביצים, וחמש סאים קלי והוא הלחם היבש הראוי לשמור ימים רבים, ומאה צמוקים והם ענבים היבשים, ר״ל מאה כלים מלאים מהם או מאה אשכולות, ומאתים דבלים והם התאנים היבשים, וכל דבלה הוא כבר עשוי מתאנים יבשות כדמות ככר לחם. ותלך היא ונערותיה ולאישה לא הגידה דבר. (יט) ואמרה לנערים עברו לפני, לפי שיתפייס דוד ראשונה בראותו את המנחה ואז ישמע את דבריה, והוא ע״ד (בראשית ל״ב כ״א) אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני. והיה מטוב שכלה שלא אחרה לעשות. (כ) כי בהיותה יורדת בסתר ההר והנה כבר היה דוד בא ואנשיו, וכשראתה אותם בפתע ירדה מעל החמור מהרה והשתחוה לו אפים ארצה לכבוד מעלתו. (כא) וספר הכתוב שבהיותה פוגשת בו היה דוד אז מדבר לאנשיו אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר וישב לי רעה תחת טובה: (כב) ואמרו כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף, אינו שבועה כדברי המפרשים אבל הוא בכל מקום כמשמעו, ר״ל ככה יתן הש״י ויותר יוסיף מהעושר והטוב לאויבי דוד כאשר נתן לנבל אם אשאיר לנבל עד אור הבקר אפילו כלב א׳ להשתין בקיר, ויהי׳ א״כ השבועה בזה שאם הוא ישאיר לנבל משתין בקיר יתן ה׳ לאויביו של דוד עושר ומקנה רב מאשר לנבל. שיהיה לדוד זה בלי ספק עונש נמרץ בהגדלת מעלת אויביו, כמו שכתוב (תהלים ל״ח ב׳) ואויבי חיים עצמו ורבו שונאי שקר. ורש״י כתב שהיה דוד אומר זה בלבו, או שאמרו קודם לזה ואין צורך, שהכתובים מתישבים כסדרן כמו שאמרתי. ואמנם כוון דוד להשמיד את כל אשר לנבל לפי שמורד במלכות היה, ומפני זה היה בן מות, לפי שהיה כבר גלוי ומפורסם בכל ישראל שהיה דוד משוח למלך, וכמו שיראה מדברי אביגיל שהיה הענין מפורסם ביניהם, והיה מחוייב אם כן נבל לעשות כל אשר יצוהו, ואמר הכתוב (יהושע א׳ י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך יומת, וכל שכן אם כלל דוד באמרו היום רבו עבדים המתפרצים באדוניהם, שבקראו עבד למלך ישראל היה חייב מיתה, וגם שנאמר שלא כלל בזה את דוד הנה מרד בדברו ושאל ממנו לפרנסו ולא שמע לו והיה בעבור זה בן מות, ולזה הסכים דוד לקחת את כל אשר לו, כי המורד במלך ומי שיברך אותו ממונו למלך (סנהדרין מ״ח ע״ב), והותרה השאלה הב׳: (כד) ותפול על רגליו. כיון שאביגיל אמרה ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדוני, אין ראוי שנפרש בי אני אדוני העון שהיתה היא החטאת בדבר הזה, אם לא שאמרה זה להכנס עמו בדברים כמו שפירשו רש״י ז״ל. ואני אחשוב שעון הנזכר בכאן הוא עונש, כמו (איכה ה׳ ז׳) ואנחנו עונותיהם סבלנו, יאמר שראוי אליה לדבר לפי שהעונש והרע אשר יעשה דוד לבית נבל היא תסבול אותו ועליה יהיה, ולכן אליה ראוי לבקש עליו וזהו ותדבר נא אמתך וגו׳, רוצה לומר אחרי אשר עלי יהיו כלנה ראוי לשפחתך שתדבר ותבקש על עצמה וראוי לך אדני שתשמע דברי אמתך. (כה) והדברים אשר אדבר הם שלא ישים אדוני לבו אל איש הבליעל שהוא נבל, כי שמו יורה עליו, ולכן לא תחוש לנבלה אשר עשה כי השנאה לא תחול כי אם בין האנשים אשר יהיו מתיחסים, ומי הנבל הזה אשר מלך ישראל יתפעל מדבריו? ואם תאמר שהיה לי למחות בידו, דע אדוני שאני אמתך לא הייתי שם ולא ראיתי את נערי אדוני אשר שלחת: (כו-כז) ובמה שאמרה עוד ועתה אדוני חי השם וגו׳, ועתה יהיו כנבל אויביך וגו׳, ועתה הברכה הזאת וגו׳, אחשוב אני שנתנה הבחינות אשר בהם ראוי אליך שלא יתעורר להמית את נבל ולהשחית את כל אשר לו, וזה שאם יתעורר לזה לא יהיה כי אם לאחת משלש סבות או לכלם. אם להיותו מן הדין והתורה שימות נבל כי המרה את רוחו ויבטא בשפתיו נגד דוד דברים אשר לא כדת, ולקיים דוד דבר השם יתברך ותורתו יתעורר להרגו. ואם מפני תאות הנקמה שהאדם מפני כבודו יבחר להנקם מאויביו, פן יאמרו שידם רמה והוא לא יוכל להתנקם מהם ופן יקומו עליו פתאום להכותו ויצורו עליו פעם אחרת, ולכן ישכים האדם להרוג את אויבו ליראתו ממנו שיהרגהו. ואם לצורך המזון שהיה צריך לדוד ואנשיו, והיה מתעורר ללכת על בית נבל מפני הבזה והשלל אשר יקח שמה, והנה אמרה אביגיל שאין ראוי לדוד שיזיק לנבל ולביתו מאחת מהסבות האלה. לא לחשבו שבזה יבחר השם ושהוא ממצותיו, ועל זאת אמרה ועתה אדוני חי השם וחי נפשך אשר מנעך השם מבוא בדמים והושיע ידך לך, ופירושו אצלי חי השם וחי נפשך, שלא נמנעה מיתת נבל במקרה, או מפאת תחנוני לפניך, אבל האלהים בשמים רצה וסבב שלא תמיתהו, והוא יתברך היה המונע ממך מיתתו לא אני, וזהו חי השם וחי נפשך וגו׳, שהשם הוא הסבה העצמית אשר מנעך מבוא בדמים, רוצה לומר חי השם וחי נפשך אדוני שהשם הוא היה אשר מנעך מבוא בדמים וגו׳ והוא היה אשר הושיע את ידך לך לשלא תהרגהו, ואם הוא יתברך המונע ממך מיתתו, מבואר הוא שלא יחפוץ בזה ושאין הריגתו טוב וישר בעיניו, וזהו כנגד הבחינה הראשונה. ואם תעשה ההתעוררות הזה ותרצה להמית לנבל להסיר אויביך מעל פני האדמה לשלא יזיקוך פעם אחרת, ולבל יאמרו פעם אחרת כחנו ועוצם ידינו עשה נגד דוד והוא לא יכול להנקמם ממנו, והיא הבחינה השנית, לזה אשיב שעתה יהיו כנבל אויביך, כלומר מי יתן והיה שכל אויביך יהיו כנבל ולא תצטרך יותר להנקם ולהנצל מהם, וכאלו אמרה לך נאה להלחם עם השרים הגדולים, כי אין ראוי לגבור שיעזוב נקמת הגדולים וישוב להתרעם ולהנקם מהפחותים, לך ראוי להלחם עם שאול, לך ראוי להנקם ממנו ומאבנר שר צבאו ומדואג האדומי הנצב על עבדיו, שהם האויבים אשר ראוי להנצל מהם ושמהם ראוי שתחוש אל הכבוד והנקמה, אבל לנבל שהוא עובד אדמתו סכל נעדר אין לך קלון מדבריו אין לך כבוד מהריגתו אין לך ממנו נקמה אין לך ממנו הצלה, כי אינו נושא לדברים האלה. ואמרו חכמינו ז״ל (עיין ילקוט חדש ערך דוד) ועתה יהיו כנבל אויביך נבאה שלא יאריך ימים שאול על נבל. ואם תחוש לבחינה הג׳ שהיה לצורך המזון, הנה לזאת תשובתך בצדק והיא המנחה אשר הבאתי אשר יש בה מהמזון מה שדי, ועל זאת אמרה ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדוני, ועם היות שאינה כפי הראוי למעלתך תן אותה לנערים ההולכים ברגלי אדוני. הנה רשמה בזה ג׳ סבות, מצד האל יתברך ומצותו, מצד נבל וכבודו ונקמתו והצל עצמו ממנו, ומצד דוד ממה שיצטרך אל המאכל והמזון, ובשלשתם אמרה ועתה ועתה ועתה: (כח) ואמנם אמרה עוד שא נא לפשע אמתך וגו׳, אפשר שיפורש שישא חטאה במה שלא הביאה המנחה הראויה למעלתו. והנכון אצלי לפרשו שישא חטאה במה שהרבתה הדברים לפניו ותאמר טענותיה כאשה מעזת פנים לפני כבודו, ואמרה זה על דרך הקדמה למה שתרצה להכנס עמו עוד בדברים ולהוכיח כוונתה ודרושה מפאת טענה רביעית חזקה מאד, והיא שידוע ומפורסם הוא בכל ישראל שאתה עתיד ומזומן לשתי מעלות עליונות. האחת בעולם הזה, כי עשה יעשה השם לאדוני בית והוא המלכות, ויהיה נאמן עד אלף דור לזרעך ולא כבית שאול שקרע השם את מלכותו מעליו, והיה זה לך לפי שמלחמות השם אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך, רוצה לומר כל מלחמותיך הם עם אויבי השם ולא כשאול שהרג את כהני השם על לא חמס בכפם, ואתה תמיד נלחם בעבורו, ורעה שתעשה לאדם אחד מבני ישראל (לא בשפיכת דמים ולא בגזל ובעושק) לא תמצא עוד כל ימי הארץ כך וגם כן לא נמצא במה שעבר מימיך. (כט) עם היות שקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך (רמזה בזה לשאול שהסגירו בידו האלהים במערה ולא רצה דוד לשלוח ידו בו לפי שלא חפץ להתגאל בדם בני ישראל) וזהו ורעה לא תמצא בך מימיך עם היות שקם אדם לרדפך ומפני זה היה לך להרגו, כי היה ענין מעשה המערה מפורסם בכל ישראל. ואחרי אשר זכרה המעלה העליונה הזאת אשר יעלה דוד אליה בעולם הזה, זכרה עוד מעלה אחרת שיזכה אליה בעולם הבא אחרי שובו לעפרתו, והיא אמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם. רוצה לומר אחרי מותך תמלוך נפשך בעונג האלהי בחיים הנצחיים, ורמזה בזה המאמר אמתת ההשארות לצדיק בעונג ולרשע בצער, ושהצרור והדבוק האמתי לנפש הוא עם השם אלהיך, לא עם השכל הפועל כמו שחשבו המתפלספים, ואת נפש אויביך באותו עולם הנפשות יקלענה בתוך כף הקלע, רוצה לומר שלא תהיה צרורה במנוחה נכונה ובישיבה עליונה, כי אם מתנועע בצער מופלג כאבן שישליכו בכח גדול בקלע מזן אל זן. וכן הבין המתרגם הצרור הנזכר בכאן על העונג הנפשיי, מסכים למה שאמרו חכמינו ז״ל (שבת פרק כ״ג דף קנ״ב ע״ב) ר׳ אליעזר אומר נשמתן של צדיקים תחת כסא הכבוד גנוזות, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם, ונשמתן של רשעים מטורפות ומשוטטות מסוף העולם ועד סופו ואין להם מנוחה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואחרי אשר הקדימה המעלות האלה גופנית ונפשיית אשר היה דוד עתיד להגיע אליהם, הוציאה תולדה אחת מהם. (ל) והיא והיה כאשר יעשה השם לאדוני ככל אשר דבר, והוא דבור כולל על שתי המעלות הנזכרות, ופרטה אותן אחת לאחת באמרה את הטובה עליך, והיא הנפשיית שנקראת טוב בעצם, שאין עניני העולם הזה טובים בהחלט בפני עצמם כי אם הנפשיים, ולזה אמרה הטובה עליך שאותו הטוב הוא סמוך ומחובר לאדם ואין כן עניני העולם הזה שהם חיצוניים ונפרדים ממנו. וזכר המעלה הזאת הנפשיית ראשונה להיותה הקודמת בקדימת מעלה ושלימות, אחר כן זכרה המעלה הגופנית באמרה וצוך לנגיד על ישראל שהוא המלכות. (לא) הנה להשגת המעלות האלה לא תהיה זאת לפוקה ולמכשול לאדוני ולשפוך דם חנם, רוצה לומר אם אתה תמנע מהרוג את נבל ומהשחית את ביתו לא תמצא עון אחר מונע אותך מהשגת המעלות האלה העתידות לבוא עליך, ובזה רמזה שאם יהרוג את נבל תהיה מיתתו לפוקה ולמכשול לפניו ויענש עליו בהכרח, אם בעולם הזה בענין המלכתו, ואם בעולם הבא בקבול שכרו, ולכן טוב לו שלא ישפוך דם נקי ולא יהיה אז אותו עון לו לפוקה ולמכשול, ולזה אמרה עוד ולהושיע אדוני לו, רצונה בענין ההמלכה והמלחמות שיושיעהו מידי אויביו, והיטב השם לאדוני, רוצה לומר בעולם הנשמות הוא הטוב האמיתי ייטיב לו שם, ולא יהיה שפיכות דם נבל למכשול לפניו. ומה שאמרה עוד וזכרת את אמתך, פירוש שאז בימים ההם תזכור זאת העצה הנפלאה אשר נתנה לך האשה הזאת וישמח לבך בזה, כי תמצא עצמך נקי מרציחת נפש שהיה דעתך להרגו, ולפי שאז תהיה נקי המחשבה תדע ותבין שבצדק כל אמרי פי. וגם אפשר לפרש וזכרת את אמתך שמלבד כל הטענות האלה שזכרה תזכור עוד אותה שאם יהרוג את נבל וישמיד את ביתו עליה תהיה הרעה והיא תסבול אותה ועליה תשפוך חמתו, ולכן בעבורה ראוי שיחדל מזה. ורבותינו ז״ל (מדרש שמואל פרק כ״ג ועיין רלב״ג) אמרו שנבאה בזה שימות מהרה נבל ושיזכרה דוד ללקחה לו לאשה כמו שהיה אחר כך. וכבר נוכל לפרש הפסוקים האלה באופן אחר, והוא שאביגיל רצתה לתת ארבעה טענות אחרות לשאין ראוי לדוד שיהרוג את נבל על חלומותיו ועל דבריו: הטענה הראשונה לפי שלא היה נבל בן מות כפי הדין, יען דוד לא היה עדין מלך ונבל בדברו נגדו לא היה מורד במלכות, וכבר העירו חכמינו ז״ל לזה בפרק קמא דמסכת מגילה, (דף י״ד ע״ב) אמרה אביגיל דוד עדין שאול קיים ועדיין לא יצא טבעך בעולם, והטענה הזאת רמזה במה שאמרה כי עשה יעשה השם לאדוני בית נאמן, רוצה לומר שיעשה ביתו בית מלכות בעתיד, אבל עדין לא נעשה ואינו מלך בהווה ואין אם כן נבל מורד במלכות, ואמרה זה ברמז לכבודו: הטענה השנית היא לפי שהיה דוד תמיד מתעסק במלחמות עם פלשתים ועם יתר האויבים מהאומות, ולהיותו בסכנה מתמדת היה ראוי אליו שלא יחטא לפני האלהים, באופן שעונותיו לא ילכדונו ולא תסור ממנו בחטאתיו השמירה האלהית, וזהו מה שאמרה כי מלחמות השם אדוני נלחם שהם המלחמות שילחם עם האומות, ומה שאמרה ורעה לא תמצא בך מימיך, הוא תפילה לאל שישמרהו ולא תבואהו רעה בכל ימיו: הטענה השלישית לפי שקם שאול לרדפו ולבקש את נפשו ודוד מפני זה בסכנה עצומה כל היום וכל הלילה, ומפני זה ראוי שיעשה מצות לשבשכרם ובזכותם יצילהו השם יתברך מידו ולא יחטא כי יכשל בפשעו, ואל זאת הטענה רמזה באמרה ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך שהוא שאול, ועל כל זה והיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלהיך, רוצה לומר שיצילהו השם מידו וישמור את נפשו והוא צרור החיים אשר זכרה כלומר שישמור אותו ממות, ואמרה ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, רצתה ששאול ילך מזן אל זן רודף אחריו כאשר ירדוף הקורא בהרים ולא ימצא מנוח לכף רגלו כאבן המתנועע בקלע, ואף על פי כן השם לא יעזבנו בידו: הטענה הרביעית מפאת הכבוד ושמו הטוב, והוא שעתה בהיותו דוד הולך נרדף בהרים לא יחוש לזה, אבל כאשר יעשה השם לו את הטוב אשר דבר עליו, והוא אשר יצוהו לנגיד ולמלך על ישראל, אין ראוי שיצא עליו שם רע בהתחלת מלכותו ששפך דמים לבקשת השררה ולקחת נכסי נבל, והלא גנאי הוא לו וכדאי בזיון וקצף, וזהו ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני וגו׳, ובמה שאמרה והיה כאשר יעשה השם לאדוני וגו׳ וצוך לנגיד, רמזה למה שאמרתי שאינו עדין נגיד ולא צוהו השם עדינה אבל יצוה אותו בעתיד, ולכן לא קראתו בדבריה מלך כי אם אדוני לבדו. הנה אמרה ולמכשול לב לאדוני להעיר שהוא בעצמו יתחרט מזה אחר כך בלבו, כי עם היות שלא יצעק אדם ממנו עליו יהיה דוד עצמו בלבו מתחרט מהיותו שופך דם נבל ויהיה חטאתו נגדו תמיד, וזהו ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם נקי. או נאמר שכוונה בזה שעבירה גוררת עבירה, ואם יעשה הדבר הרע הזה יהיה לו אחר כך לפוקה ולמכשול בהיותו מלך והרשות בידו, לשיהיה נקל בעיניו על כל דבר שיזדמן שיעלה חמתו וימהר לשפוך דם חנם, כי יפותה לבו מפאת התכונה הרעה אשר יקנה מזה להרוג אנשים, וזהו ולא תהיה לך זאת לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם נקי, ועם היותו מלך הנה יתחרט מהפועל הרע שיצא מידו, וזהו והטיב השם לאדוני וזכרת את אמתך, רוצה לומר עם כל הטוב אשר ייטיב השם לאדוני שתמלוך על כל ישראל אין ספק שתזכור את אמתך, רוצה לומר שהיא אלמנה סוערה עניה לא נוחמה ויקרא עליך אל השם והיה בך חטא, אחרי אשר אתה הסיבות אלמנותה ועוניה. הנה מכל ד׳ הסבות האלה הכריחתו שישכך חמתו ולא יהרוג את נבל. ולפי שהיו אלה דברים קשים, הוצרכה להקדים שא נא לפשע אמתך שישא חטאה על מה שתדבר נגדו. הנה התבארו הפסוקים בב׳ אופנים נאים מאד, והותרה השאלה השלישית שאין פירוש ולא תהיה זאת לך לפוקה שאחרי מלכותו לא יצוה להרוג את נבל, כי אם שלא יהיה לו אז לפוקה מה שהוא עושה נגדו עתה כמו שפירשתי: והנה מנו חכמינו ז״ל (מגילה פרק א׳ דף יד ע״א) אביגיל בכלל הנביאות, למה שראו בדבריה עתידות במה שאמרה ועתה יהיו כנבל אויביך וגו׳, ובאמרה וזכרת את אמתך וגו׳, לפי פירושם, והנבואה הזאת אינה כי אם מדרגת רוח הקדש אשר תאמר נבואה בדרך כלל, וכמו שפירשתי בענין חנה לא שיאמרו שבא אליה הדבור הנבואיי כדבורה וחולדה, והוכיחו גם כן נבואתה במה שאמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, כפי הפירוש הראשון האמיתי אשר זכרתי ושהסכימו בו חכמינו ז״ל, וכאשר תתבונן תמצא במאמר המדעי הזה נכללו בו ז׳ שרשים יקרים מסודות המציאות בענין הנפשי:
(המחבר ממציא ז׳ שרשים בהשארות הנפש מפסוק זה) השרש הראשון הוא שנפש השכלית תשאר נצחית מבין שאר חלקי הנפש, כי עם היות שנודה בהיותה הווה, לא יתחייב מזה שתהיה נפסדת, אחרי אשר אין לה סבות ההפסד, ואין חדוש השכל והתהוותו כהויית שאר הצורות וחדושם, ולזה לא ימנע ממנו הנצחיות, והוא בהפך דעת האפיקורוס המאמין שהנפש תכלה ותפסד בהפסד הגוף, וכבר הניח השורש הזה שלמה המלך ע״ה באמרו (קהלת י״ב ז׳) וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, והסתכל שבעפר אמר כשהיה וברוח לא אמר כשהיה, וסבתו אצלי שבתורה ובמצות ישתלם החלק הנפשיי ויקבל עליו שכרו אחרי המות ואין כן הגוף, כי הוא לא ישתלם כלל כי עפר הוא ואל עפר ישוב, ולכן אמר בו כשהיה, רוצה לומר באותו ערך ומדרגה שהיה קודם הבריאה, מה שאין כן ברוח שישוב אבל לא כשהיה, כי אם יותר שלם ומוכן לקבול השכר או לקבול העונש. ובמסכת שבת (פרק כ״ג קנ״ב ע״ב) אמרו, אל האלהים אשר נתנה, תנה לו כמה שנתנה לך, מה הוא בטהרה אף אתה בטהרה. ובמדרש קהלת (דף קי״ד ע״ד) דרשו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, אימתי כאשר ישוב העפר אל הארץ כשהיה, ואם לאו ואת נפש אויביך יקלענה וגו׳, ירצו שישוב העפר אל הארץ בלי לכלוך החטאת כמו שהיה בבריאתו, ואז הרוח ישוב אל האלהים וישאר השכל נצחי וחי. והשורש הראשון הזה רמזה האשה החכמה באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים:
השרש השני הוא שההשארות ההוא לנפש הוא באיש, ולא יתאחדו הנפשות אחרי צאתם מגופותיהם בהדבקם והתאחדם עם השכל הפועל, כמו שחשבו בזה רבים מהפלוסופים, אבל כל נפש ונפש תשאר נבדלת בעצמה, ועם היות שהמספר והרבוי והפרטיות בדברים אשר בכאן הוא כפי החומר והמקרים ולא יושכל מנין בדברים הנבדלים, הנה יתחלפו הנפשות כפי זכויותיהם וידיעותיהם, כמו שנאמר בשכלים הנבדלים לדעת האומר שאין השתלשלותם בדרך עלה ועלול ועם כל זה הם רבים ומתחלפים. וכבר ביארו השרש הזה חכמי האמת, אמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ״ג ע״ב), דרש רבא ואיתמר תאני רב יוסף, מאי דכתיב (תהלים ק״ד כ׳ וכו׳) תשת חשך ויהי לילה? זה העולם שדומה ללילה. בו תרמוש כל חיתו יער, אלו רשעים שבו דומין לחיות. תזרח השמש יאספון, תזרח השמש לצדיקים ויאספון הרשעים. ואל מעונותם ירבצון, שאין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור בפני עצמו. יצא אדם לפעלו, אלו הצדיקים שיצאו לקבל שכרם. ולעבודתו עדי ערב, למי שהשלים עבודתו עדי ערב, הנה אמרו שלכל צדיק וצדיק תהיה מדרגה מתחלפת ונבדלת בעולם הנשמות, ואליו רמזה האשה יראת השם באמרה והיתה נפש אדוני צרורה, רוצה לומר נפשו בפרט ובאיש:
השרש השלישי הוא שאין ההשארות כפי המושכלו׳ והדעות העיוניות כמו שחשבו רבים מהמתפלספים מבני עמנו, (וכבר ביטל הדעת הזה הר׳ חסדאי ז״ל בספרו, והר״י ן׳ שם טוב הרחיב הדבור בזה בספר כבוד אלהים אשר עשה, ישלם השם פעלו), אבל הוא כפי התורה והמצוות והמעשים הרצוים אצלו יתברך, וכבר ביאר זה דוד ע״ה באמרו (שם קי״ט א׳, ב׳, וכו׳) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם, אשרי נוצרי עדותיו וגו׳, אף לא פעלו עולה וגו׳, רוצה לומר שהאושר וההצלחה האמתית הוא בעיון התורה האלהית ובעשיית מצותיה וההתרחק ממצות לא תעשה, וכבר אמתו גם זה חכמינו הקדושים אמרו במשנה (קדושין פרק א׳ דף ל״ט ע״ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ופירשו בגמרא ההטבה הזאת ואמרו שהוא הטוב הצפון לצדיקים, ואמרו שהמוסרים נפשם על קדושת השם מדרגתם בשכר הנפשיי עצום מאד, באמרם הרוגי לוד אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם, ובמס׳ בבא בתרא (פרק א׳ דף י׳ ע״ב) אמרו שאלו את שלמה איזהו בן העולם הבא? אמר להם אותם שכתוב בהם (ישעיה כ״ד כ״ג) ונגד זקניו כבוד, כי הא דרב יוסף בריה דר׳ שמעון ב״ל וכו׳. וכל זה ממה שיורה שאין הגמול הנפשיי מיוחד למושכלות העיוניות כי אם למצות האלהיות, ואל זה רמזה האשה הגדולה הזאת באמרה, כי מלחמות השם אדוני נלחם, והוא בעשיית המצות, ורעה לא תמצא בך מימיך, והוא בההרחקה מן העבירות, ויקם השם לרדפך, והם הייסורים הממרקים, ובזכות כל זה אמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו׳:
השרש הרביעי הוא שההשארות והדבקות הנפשיי אחרי המות אינו מיוחס אל השכל הפועל, כמו שהאמינו הפלוסופים ונטו אליו רבים מחכמי אומתינו שהנפש בו תדבק ובו תתעדן, אבל הדבקות והעונג והשכר הוא מהאל יתברך ועמו יוחדו הנפשות השלמות, אמר איוב (איוב י״ב ט׳) אשר בידו נפש כל חי וגו׳, ואמר שלמה (קהלת י״ב ז׳) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, רוצה לומר שאחרי שהאל יתברך הוא נותן הנפש השכלית כמו שכתוב (ישעיה נ״ז י״ז) ונשמות אני עשיתי, ראוי שאחרי הפרדה מהגוף אליו יתדבק ושבה אל בית אביה כנעוריה. וכבר ביארו זה חז״ל במס׳ חגיגה (חגיגה י״ב:), ערבות רם ונישא שוכן עליו, ערבות שבו צדק ומשפט וצדקה גנזי חיים גנזי שלום גנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות וטל שעתיד הקב״ה להחיות בו את המתים, צדק ומשפט, דכתיב (תהלים פ״ט ט״ז) צדק ומשפט מכון כסאך, צדקה דכתיב (ישעיה נ״ט י״ז) וילבש צדקה כשריון, גנזי חיים, שנאמר (תהלים ל״ו י׳) כי עמך מקור החיים, גנזי שלום, שנאמר (שופטים ו׳ כ״ד) ויקרא לו השם שלום, גנזי ברכה, שנאמר (תהלים כ״ד ה׳) ישא ברכה מאת השם, נשמתן של צדיקים, שנאמר (בסימן זה כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלהיך, ונשמות ורוחות שעתידין להבראות, שנאמר (ישעי׳ נ״ז ט״ז) ונשמות אני עשיתי, וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו את המתים, שנאמר (תהלים ס״ח י׳) גשם נדבות תניף וגו׳, וענין זה המאמר שהדברים האלה כלם הם מפעל ההשגחה האלהית, ולזה יחסום הכתובים לאל יתברך להיותו הפועל אותם, והם צדק ומשפט וצדקה, שהם השגחתו בבני אדם והטבתו אותם בדרך השגחה, וזכרו החיים והשלום והברכה, להיותם שכר יראי שמו, והנשמות שעתידין להבראות, להיותם מפועל הסבה הראשונה ואינם מהשכל הפועל, ונשמות של צדיקים אחרי השלמתם והפרדם מהגופות, לפי שהדבקות וההשארות הוא בו יתברך ולא בשכל אחר, והטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות את המתים, רמזו על שהתחיה תהיה נסיית ובהשגחתו יתברך לא בדרך טבע, ולזה כוונו גם כן באמרם בסוף המאמר (הנ״ל), ושם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי רם ונשא שוכן עליו, שנאמר (תהלים שם ה׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, רוצה לומר שהנשמות הנשארות הם שמה במדרגות השכלים כפי מדרגותיהם, וייחסו כל זה לערבות להעיר שהאלוה יתברך הוא המניע הגלגל העליון והוא המשגיח העולם השפל בדברים הנזכרים האלה. והנה לא זכרו שם עונש הרשעים לפי שאין רע יורד מלמעלה, והוא מתחייב אליהם מחטאתם, ע״ד אמרו (שמואל א ב׳ ל׳) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. הנה השרש הזה רמזה אביגיל, באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלהיך, רוצה לומר שתדבק בסבה הראשונה יתברך לא בשכל הפועל:
השרש החמשי הוא במהות העונג הנפשיי ושכר עולם הנפשות, שהוא ההשגה האלהית והוא העונג המופלא אשר לא תשוער אמתתו באלה החיים הגשמיים להמנע זה ממנו מצד החומר. ולהיות השכר ההוא השגת הנפש ממנו יתברך מה שהשגתו נמנעת בעודה בגוף, אמרו חכמינו ז״ל (חגיגה פרק ב׳ דף י״ב ע״ב) שהוא האור הגנוז לצדיקים לעולם הבא ויתמיד זמן בב״ת, ויתחלפו בו מדרגות האנשים כפי התחלפם באהבה והעבודה בעוד בחיים חיותם בגוף ונפש, וההשגה הזאת תתחבר אליה העונג האלהי, למה שהיה כמו שזכר החוקר (אריסטו) במה שאחר הטבע, העדון והערבות משיג ממשיגי ההשגה, וההשגה ההיא נקראת חיים, כי כל מושכל ושכל בפעל הוא חי, כמו שביאר הפילוסוף באותו מקום, וכבר העירו חז״ל (ברכות י״ח ע״א) גם כן לזה באמרם צדיקים אפילו במותם הם חיים. ובמדרש תהלים (ריש מזמור ל׳) אמרו, יעלזו חסידים בכבוד, באיזה כבוד? בכבוד שעושה הקדוש ברוך הוא אל צדיקים כשנפטרין מן העולם ואז מקלסין אותו, אמר ר׳ חייא ב״ר יוסי אין בין הצדיקים חיים למתים אלא הדבור בלבד והם מקלסין להקדוש ברוך הוא הוי ירננו על משכבותם. ואליו רמזו גם כן באמרם (ברכות פרק ב׳ דף י״ז ע״א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ירצו בעטרות זכויותיהם ומעשיהם הטובים, וזיו השכינה הוא השפע וההשגה התמידית שיהנו ויערבו עמה. ואליה רמזה אשת חיל זאת באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, רוצה לומר בצרור ההשגה והשפע שנקרא חיים, או בקבוץ השכלים הנבדלים שהם חיים באמת:
השרש הששי הוא שלא היה ההשארות לבד לנפשות השלמים שישארו במושכלותיהם או במעשיהם הנרצים, אבל גם הרשעים נשארים נפשותיהם להענש בעולם הנפשות, וזה ממה שיורה שאין עונש הנפש שתפסד בהפסד הגוף כדעת קצת מחכמי אומתינו, אבל הוא שתשאר בחיים הנפשיים ושם תקבל עונשה, ומזה יתבאר שאין הנפש השכלית הכנה כדברי אלכסנדר (אלכסנדר מוקדון), כמו שבא בח״ג מספר הנפש, וכמו שיראה שנטה אליו המורה בפרק ס״ט חלק א׳ מספרו, אבל באמת נפש האדם אשר היא צורתו הוא עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו, ולכן היתה נשארת אחרי המות אם לקבל השכר ואם לקבל העונש, וכבר אמתו זה בפרקי ר׳ אליעזר, אמרו כל הנפשות חוזרות ונאספות איש אל דור אבותיו ואל עמיו, הצדיקים עם הצדיקים ורשעים עם הרשעים, שכן הוא אומר (בראשית ט״ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו׳. ובמדרש קהלת (דף צ״ד ע״א) אמרו, תאנא אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים כלם עולות למרום, אלא שנשמתן של צדיקים הם נתונות באוצר, ונשמתן של רשעים מטרפות בארץ, הוא שאמרה אביגיל לדוד ברוח הקודש, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף וגו׳:
השרש השביעי במהות עונש הרשעים, והוא שאין עונשם ההפסד וההעדר הגמור, אבל הוא עונש מופלג וצער מתמיד אשר לא ידומה מהותו באלה החיים, להיות הנושא שם דק רוחני משיג מאד מה שיגיעהו. וכבר נמצא בזה דעות לחכמינו ז״ל, מהם אמרו שהוא אש דק מעניש בגבול נמרץ, באמרם אש שלנו אחד מששים בגיהנם, ויכנו העונש ההוא אל היותם נדונים לשריפה, להיות האש היותר דק שבפעולים, ולהיות הנפש רוחנית דקה ביחס עובי גשמיותה, ויתחלפו ג״כ מדרגות העוברים בזה, שקצתם נדונים י״ב חדש, ומהם נדונים לדורי דורים וכמו שבא במס׳ ר״ה (ראש השנה י״ז:), והרמב״ן זה דעתו בשער הגמול אשר לו. ובפרקי ר׳ אליעזר (פרק ל״ד) אמרו מה בין נפשות של צדיקים לנפשות של רשעים? תניא ר׳ אליעזר אומר נפשות של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ונשמתן של רשעים רוממות והולכות תדיר, הללו במנוחה והללו אין להם מנוחה, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, ר״ל שכמו שהאבן בקלע יש לה תנועה מבולבלת, פעם למעלה ופעם למטה, פעם ביושר ופעם בסבוב, לסבת המכריח יכריחנה על זה הערבוב, כן ימצא בעולם הנשמות לנשמתן של רשעים מהערבוב והבלבול מפאת המכריח המעניש אותן, וזה צער נפלא להן היותן נעות ונדות מענין רע יוצא מן הטבע לענין רע, ולא תסור מהיותה בעונש עד תום הזמן המוגבל לענשה אם מעט ואם הרבה או בב״ת כפי מה שגזרה חכמתו ית׳, ואל זה רמזה האשה היקרה פום ממללת רברבן, באמרה ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, והבן אמרו בתוך כף הקלע, שגם בזה לא תהיה נפש אויביו כאבן, שעם כל תנועת׳ המבולבלת בקלע הנה תצא משם ותבקש מקומה ושם תנוח במקומה הטבעית, אבל נפש הרשע לא תהיה כן, כי יקלענה ענשה ותמיד תהיה בתוך כף הקלע לא תצא משם ולא תשוב למקומה ולא תמצא מנוח לכף רגלה. הנה שבעת השרשים האלה נכללו במאמר הזה, והראיתיך על אבן אחת שבעה עינים, והוא מה שיורה שרוח ה׳ דבר בה ומלתו על לשונה: (לב) ויאמר דוד לאביגיל וגו׳. השיב דוד לדברי אביגיל שאמת יהגה חכה, ונתן הודאה וברכה לאל ית׳ אשר שלחה לקראתו למונעו מהריגת נבל, ובזה הסכים עם מה שאמרה אשר מנעך ה׳ מבוא בדמים כמו שפירשתי. (לג) ואמר שמלבד ההשגחה האלהית גם כן יברך את טוב טעמה ונועם דבריה, וזהו וברוך טעמך וגו׳. עוד אמר שהתחברה סבה ג׳ אשר מנעהו מהריגתו והיא בעבור כבודה וכדי שלא יגע אליה הרעה, מסכים למה שאמרה וזכרת את אמתך כמו שפירשתי בפירוש השני, ולזה אמר וברוכה את אשר כליתני היום. הנה אם כן הביא ג׳ סבות, האחד מפאת האל שהוא סבב ביאתה למונעו, הב׳ מפאת טענותיה הטובות, הג׳ מפאת עצמה ובעבורה. (לד) וכדי להוקיר דבריה בעיניה נשבע דוד חי ה׳ אלהי ישראל אשר מנעני מהרע אותך, ר״ל לביתך ולכל אשר לך, והשבועה היא כי לולי מיהרת ובאת לקראתי אם יותר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר. ואמרו (בפסוק הקודם) והושיע ידי לי, וכן אמרה אביגיל והושע ידך לך, פירושו אצלי שלא ימנע מהנקמה מבלתי יכולת, כי אם שידו ויכלתו הוא המושיע לו והוא הושיעו מהנקמה, שיכלתו לא לבד יושיע את נבל אבל יושיע את דוד מעשות רע: (לה) והנה לקח דוד מיד אביגיל המנחה אשר הביאה לו, ואמר לה עלי לשלום ראי שמעתי בקולך בדבר הזה ולא ירים איש את ידו ואת רגלו כנגד ביתך, וגם מלבד זה אמר עוד ואשא פניך, ר״ל לעתיד בכל אשר תאמר נפשך אני אשא פניך ואעשה כל מה שתצוה: (לו) והנה אביגיל לטוב שכלה כאשר באה לביתה לא דברה כלל לבעלה, כדי שלא לערבב את השמחה שהיה בגוזזי צאנו, וגם אולי יראה מפני נבל בהיותו שכור, אולי יאמר למה הלכת אליו? ויעבור עליו רוח קנאה ויקנא את אשתו, או יצטער על המנחה אשר הוליכה אליו, ולזה לא דברה כלל ביום ההוא. (לז-לח) וביום מחרתו הגידה לו וימת לבו בקרבו מהפחד והסכנה אשר הגידה לו אם לא היתה הולכת שם, וגם נצטער על המנחה אשר הביאה לו, ולכן מת לבו בקרבו ויהי לאבן, והוא שבטלו הרגשותיו כלם מרוב הפחד, ובעשרת הימים נגפהו השם וימת. ובדרש אחז״ל בראש השנה פ״ק (דף י״ח ע״א) עשרה ימים מאי עבדתיהו? אמר רב יהודה כנגד עשרה לוגמות שנתן לעבדי דוד, אמר רב נחמן כנגד עשרה ימים שבין ר״ה ליום הכפורים. ובמדרש שמואל (סוף פר׳ כ״ג) אמרו גם כן זה. ואפשר שנ׳ שהיה חוליו שחוריי ונדמה לו גודל הסכנה אשר עבר עליו והתפעל מהדמיון בהיותו ליראה מתמדת, והיה פחדו מהנערים ההם אשר ראה למה שחשב שהיו באים להרגו, ולכן היה מצייר בכל אחד מהם בפחד יום אחד ומפני כן התמיד עשרה ימים בחוליו. ועוד דרשו במדרש שמואל (שם) ויהי כעשרת הימים ויגוף ה׳ את נבל, והלא אין מגפה אלא לג׳ ימים? דתניא המת ליום אחד הרי זו מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה לשלושה מיתה של מגפה, אלא תלו לו שבעה ימי אבלו של שמואל, כדי שלא יתערב אבלו של רשע בתוך אבלו של צדיק: (לט) וספר הכתוב שכאשר שמע דוד שמת נבל נתן הודאות לאל ית׳ ואמר, ברוך ה׳ אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל ואת עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב ה׳ בראשו, ויראה בפסוק הזה כפל דברים, כי אשר רב את ריב חרפתי הוא עצמו ואת רעת נבל השיב, ויראה שדוד בירך והודה לאל ית׳ על ג׳ דברים, האחד שרב את ריב חרפתו כשהעניש עליו את נבל, הב׳ שחשך אותו מרעה והוא שמנעו מלהורגו כמו שהיתה כוונתו, הג׳ שרעת נבל לא באה על ביתו ולא על נכסיו ולא על אשתו, כי אם לבד על נבל, וזהו ואת רעת נבל השיב ה׳ בראשו, ר״ל ולא בדבר אחר מכל ביתו, ואמר זה לפי שהיה מכוון לקחת אשתו לאשה והיה חפץ בנכסיו ובממונו, וגם לשלמות אביגיל היה חפץ שלא יכלול עונש נבל אותה ואת כל אשר לה, ולזה מיד שלח דוד וידבר באביגיל לקחת אותה לאשה: (מ-מא) וספר שכאשר באו עבדיו לדרוש אותה היא השתחווה אפים ארצה, ואמרה דברים כנגד דוד כאלו היתה מדברת נגדו, להיות שם שלוחיו ושלוחו של אדם כמותו, והיא אמרה הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני, ר״ל אינני ראויה להיות אשה לאדני המלך כי אם לשפחה לרחוץ רגלי עבדיו. (מב) וזכר שהלכה לפניו עם נערותיה כפי הראוי לכבודה ותהי לו לאשה. (מג) וכן זכר שלקח דוד אשה אחרת אחינועם מיזרעאל, והיו שתיהן תמיד עמו: (מד) ושאול נתן את מיכל וגו׳. בענין הזה הרבו חז״ל דעותיהם. מהם אמרו במסכת סנהדרין (סנהדרין י״ט:) שקדושי פלטי במיכל בעבירה היו, ומהם אמרו שקדושי דוד במיכל קדושי טעות היו, כמו שנאמר (סי׳ י״ז כ״ה) יעשרנו המלך עושר גדול ואותו העושר היה מלוה אצל שאול והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואעפ״י שהיו ערלות פלשתים קדושין ג״כ, חשב שאול כי היה דעת דוד על העושר שהוא מלוה, ודוד היה דעתו על מאתים ערלות שהרי למוהר נתנם ולקדושין. ומהם אמרו (שם סוף ע״ב) כי פלטי לא בא עליה, וכל הימים אשר היתה עמו חרב היה בינו לבינה שלא יגע בה, ומה שאמר (שמואל ב ג׳ י״ב) שכאשר הלכה מיכל לדוד הלך פלטי הלוך ובכה אחריה על המצוה הזאת שהלכה מידו היה עושה זה, והדברים האלה כלם רחוקים מאד מדרך הפשט. וכתב רד״ק שנראה בעיניו כי גט נתן דוד למיכל, ושהכריחו שאול לתתו בהיותו בורח מפניו וחוזר, מפני שלא תשאר בתו עגונה, ושאז נתנה לפלטי בן ליש לאשה, ולפי שלא נתן הגט דוד ברצונו וגט המעושה בישראל שלא כדין פסול, לכן חזר ללוקחה, וחשב שאול שיהה הגט כשר אחרי שנעשה במצותו. או שדוד קודם שנתן הגט אמר בסתר בפני עדים מאוהביו, ראו שאני אנוס בנתינת הגט ולכן לא היה גט, ופלטי ומיכל חשבו שהיה הגט כשר. או שהיה הגט מתחלה כהוגן, ועל ידי שליח שלחו דוד ואח״כ בטלו קודם שיגיע הגט לידה, ומיכל א״כ נבעלה בטעות ולא נאסרה על דוד, כמו שלא תאסר עליו אלו היתה נבעלה באונס, כי האונס והשגגה שוים באשת איש, זה דעת רד״ק. ואמנם רלב״ג נסתפק לבד במה שאמר שפלטי לא שכב עם מיכל, ושהיה זה מפורסם בישראל ולכן לקחה דוד אח״כ. וכלם בעיני דברי רוח לאפס ותוהו נחשבו לי, כי הכתוב לא אמר שנתן דוד גט לאשתו, ושאול לא הכריחו לזה ולא היה יודע שיברח, וגם דוד לא עשה מודעה ולא שלח שליח, וכל הדברים שבדה רד״ק מלבו לא נזכרו בכתוב, ואם היה מיכל אשת פלטי אעפ״י שיהיה בגט מגורשת מדוד יעלה על הדעת שיקחה עוד דוד, ובדברים האלה אין ראוי לכל אדם לחוש לבד לענין הדין, כי אם גם כן כפי הראוי לכבודו, והנה מיכל לא ילדה לדוד, ויותר ראוי היה שלא יזכרה ולא יעלה את שמה על שפתיו אחרי שנבעלה לפלטי בן ליש, ולא היה דוד חסר נשים שיעשה הנבלה הזאת, ואין לנו שנאמר כדברי רלב״ג שנסמך דוד על המפורסם שלא בעלה פלטי, כי היה זה בלתי נודע, ומי יאמת זה אליו אחרי היותה אשתו והיא שוכבת בחיקו? וגם שעל פי התורה אחרי היותה מקודשת לאחר היתה אסורה לבעל הראשון אפילו שלא נבעלה לשני. ולהסיר המבוכות האלה כלם אמרתי אני, שחלילה לשאול שיתן את בתו (בהיותה אשת דוד) לפלטי בן ליש לאשה, ואת ה׳ אלהי השמים היה שאול ירא, ואיך יעשה הרעה הגדולה הזאת? אבל האמת הברור הוא, שכאשר ראה שאול שדוד לקח נשים אחרות אביגיל ואחינועם, חשש אולי מיכל בתו תזנה לאחר כי היתה עלמה, וחשש אולי לא תשמור הראוי לכבוד אביה, וכ״ש בראותה את בעלה דוד מגורש מאת פני אביה, ואולי תחשוב שהוא לא ישוב עוד לביתו, והוא גם הוא לקח לו נשים אחרות, הנה כדי לשומרה וכדי שהיא לא תתעצב יותר מדאי או אולי תברח ותלך לבקש את דוד, וכדי בזיון וקצף לשאול אביה, מפני כל הבחינות האלה נתן שאול את מיכל בתו לפלטי בן ליש לעבדה ולשמרה כאיש לבתו להיותה אתו באמנות. וידמה שהיה פלטי אדם זקן והיה נשוי אשה ובנים, ונתן שאול מיכל בביתו לשמירה וכבוד לא שתנשא לו חלילה, ולזה הלכו עמה בני מירב אחותה אשר ילדה לעדריאל לגדלם להסיר עמהם מתוגת לבה ומעצב אלמנות חיות, כמו שיתבאר בסוף הספר הזה (שמואל ב כ״א ח׳) ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל וגו׳, שהיו עמה ונקראו בניה מזה הטעם, ולכן לא אמר בכאן ושאול נתן את מיכל בתו לאשה לפלטי בן ליש, כי לא נתנה לו לאשה כי אם לשמור אותה, ולזה אמר לבד נתן את מיכל בתו, וגם כן מורה על זה אמרו ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד, שלהיותה אשת דוד לא היתה יכולה להנשא לאחר, ונתנה לפלטי בן ליש שתהיה פקדון בידו, וכדי לדבר על לבה דברי ניחומים ולא תתעצב על בעלה שהלך בדרך מרחוק ולקח לו נשים אחרות, ולזה בא הפסוק הזה בזה המקום אחרי שספר שלקח דוד נשים את אביגיל ואת אחינועם, ולזה חזר דוד אחריה ובקש מעם אבנר שישיבה אליו, לפי שהיתה עומדת באלמנות חיות בבית פלטי כדי לשמחה על אשר עד הנה התאבלה עליו ואביה שאול עכבה מלכת אליו. ואמנם מה שנזכר אחר זה (שמואל ב ג׳ י״ז) וילך אתה אישה הלוך ובכה, שקרא את פלטי אישה, היה זה להיותה עמו ולא קראו בעלה כי לא היתה נשואה עמו, ועל דרך זה אמר הנביא בשם האל ית׳ (הושע ב׳ י״ח) תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, כי שם איש יאמר על השומר והאדון, ושם הבעל יורה הבעילה או יורה עבודת הבעל, הלא ראיתי ג״כ במסכת יומא (משנה יומא ד׳:א׳) שהיו אומרים ביה״כ לכהן גדול אישי כהן גדול, להורות על המעלה וההנהגה, ועל זה הדרך אמר בפלטי אישה, וחז״ל להמשכם אחרי משמעות אישה אמרו שנתקדשה לו, ועצם הענין ואמתתו לא יסבלהו כי אם כפי מה שאמרתי, והנה פלטי היה אוהב כ״כ למיכל כאשר היתה באמנה אתו, ולהפלגת אהבתו אותה כאב לבתו הלך אחריה הלוך ובכה. הנה התבאר מזה שלא נתקדשה מיכל לפלטי ולא נשאת לו ולא נבעלה אליו ולכן חזר דוד אחריה, והותרה עם זה השאלה הרביעית: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון