×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות י״חתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת יתרו} וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כׇּל⁠־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי⁠־הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ (ב) וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת⁠־צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ׃ (ג) וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נׇכְרִיָּֽה׃ (ד) וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי⁠־אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה׃ (ה) וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל⁠־מֹשֶׁ֑ה אֶל⁠־הַמִּדְבָּ֗רא אֲשֶׁר⁠־ה֛וּא חֹנֶ֥ה שָׁ֖ם הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים׃ (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ׃ (ז) וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק⁠־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ⁠־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה׃ (ח) וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כׇּל⁠־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כׇּל⁠־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כׇּל⁠־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר⁠־עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם׃ (י) וַיֹּ֘אמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת⁠־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד⁠־מִצְרָֽיִם׃ (יא) עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי⁠־גָד֥וֹל יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מִכׇּל⁠־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃ (יב) וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכׇל⁠־לֶ֛חֶם עִם⁠־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים׃ (יג) {שני} וַֽיְהִי֙ב מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת⁠־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל⁠־מֹשֶׁ֔ה מִן⁠־הַבֹּ֖קֶר עַד⁠־הָעָֽרֶב׃ (יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה⁠־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכׇל⁠־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן⁠־בֹּ֥קֶר עַד⁠־עָֽרֶב׃ (טו) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי⁠־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים׃ (טז) כִּֽי⁠־יִהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת⁠־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת⁠־תּוֹרֹתָֽיו׃ (יז) וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא⁠־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃ (יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם⁠־אַתָּ֕ה גַּם⁠־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי⁠־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙ הַדָּבָ֔ר לֹא⁠־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ׃ (יט) עַתָּ֞ה שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּל הָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת⁠־הַדְּבָרִ֖ים אֶל⁠־הָאֱלֹהִֽים׃ (כ) וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת⁠־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת⁠־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת⁠־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת⁠־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן׃ (כא) וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכׇּל⁠־הָ֠עָ֠ם אַנְשֵׁי⁠־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃ (כב) וְשָׁפְט֣וּ אֶת⁠־הָעָם֮ בְּכׇל⁠־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כׇּל⁠־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכׇל⁠־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ⁠־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ׃ (כג) אִ֣ם אֶת⁠־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכׇלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כׇּל⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל⁠־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם׃ (כד) {שלישי} וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר׃ (כה) וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי⁠־חַ֙יִל֙ מִכׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ןג אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל⁠־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃ (כו) וְשָׁפְט֥וּ אֶת⁠־הָעָ֖ם בְּכׇל⁠־עֵ֑ת אֶת⁠־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה וְכׇל⁠־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם׃ (כז) וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת⁠־חֹתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל⁠־אַרְצֽוֹ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א אֶל⁠־הַמִּדְבָּ֗ר =א⁠(ס),ל,ל1,ב,ש1,ק3,ו (בטעם רביע) <פשטא קטן? אינו כן אלא רביע בלא פשטא>
• דפוסים וקורן=אֶ֨ל⁠־הַמִּדְבָּ֔ר
ב וַֽיְהִי֙ =ל-מ,ב,ק3,ו (בגעיה) וכך אצל ברויאר ומג״ה.
• ל,ל1,ש1=וַיְהִי֙ (אין געיה)
ג וַיִּתֵּ֥ן =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַיִתֵּ֥ן (חסר דגש באות יו״ד)• הערות ברויאר ודותן
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) וישמע יתרו כהן מדין וגו׳ עד בחדש השלישי ויש לשאול בספור הזה שאלות: השאלה הא׳: למה אחרי שאמר הכתוב וישמע יתרו וגומר את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו (שמות י״ח:א׳) שהוא דבור כללי לכל מופתי מצרים ועל הים. חזר לומר כי הוציא ה׳ את ישראל ממצרים (שמות י״ח:א׳) והרי היציאה היתה בכלל כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו (שמות י״ח:א׳). ולמה לא זכר ששמע את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה1 שהיו נסים עצומים כי אם בלבד היציאה ממצרים ולמה לא זכר גם כן ששמע מה שעשה למשה: השאלה הב׳: למה זכר כאן שמות בני משה גרשום ואליעזר בספור השבת אשתו אליו. והנה שם גרשום כבר נזכר בפרשת ואלה שמות וגם שם האחד אליעזר לא היה זה מקום נאות לזכרו: השאלה הג׳: באמרו ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך (שמות י״ח:ו׳) ואחר זה אמר ויצא משה לקראת חותנו (שמות י״ח:ז׳) וידוע שקודם יצא משה לקראתו וישתחו וישק לו (שמות י״ח:ז׳) ואחר כך דבר יתרו עמו. ואמר לו אני חותנך יתרו וגומר. וגם שבהיותם מדברים איש אל רעהו מה צורך לומר אני חותנך יתרו (שמות י״ח:ו׳) האם לא היה משה מכירו קודם לכן. גם ואשתך ושני בניה עמה (שמות י״ח:ו׳) במקום שהיתה השגת חוש לא היה צריך להודעה ההיא: השאלה הד׳: ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים (שמות י״ח:ח׳) כי הנה כל זה כבר ידע אותו יתרו לשמע אוזן והוא בכלל וישמע יתרו. גם תשובת יתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם מיד מצרים (שמות י״ח:י׳) והוסיף לומר אשר הציל את העם (שמות י״ח:י׳) מבואר הוא שהוא כפל ומותר מבואר: השאלה הה׳: בעצת יתרו למשה במנוי השופטים כי הנה דברי יתרו היו טובים ונכוחים אבל קל שבקלים יבין וידע שהיתה עצה נבערה לעמוד אדם אחד מן הבקר עד הערב (שמות י״ח:י״ג) לשפוט כי בזה נבול יבול וילאה השופט והנשפטים ואיך משה רבינו וכל זקני ישראל לא נתנו לב לזה לדעת שאם ימנה שופטים על העם שיקל מעליו ומי לא ידע בכל אלה2 שראוי שיהיו השופטים אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע (שמות י״ח:כ״א) שהוצרך יתרו ללמדו לאדון הנביאים וגדול החכמים משה רבינו עד שנאמר וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר (שמות י״ח:כ״ד). וכבר רבים דברו על זה מאד כנגד אדון הנביאים שהיה חסר בהנהגה המדינית ומהם אמרו שמפני התבודדותו בנבואה היה בלתי מרגיש בחכמת המדות והוא שקר כי שלמות מדותיו יורו על חכמתו בהם והש״י איך לא למדו דעת ותבונה קלה כזאת: השאלה הו׳: ברבוי השופטים שיעץ יתרו לעשות וכן עשאם משה שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות (שמות י״ח:כ״ה) כי הנה לענין המשפט היה די בשרי האלפים ומה צורך לשרי מאות וכל שכן לשרי עשרות כי בידוע שמה שיעשו שרי החמשים הוא מה שיעשו שרי המאות אף כי שרי עשרות שהיה דבר בטל ומותר גמור. ואם עד אותו זמן היה מספיק משה לבדו לשפוט את כל העם איך אחר כך לא נסתפקו בעשרה או בעשרים מנהיגים ושופטים ובחרו לעשות כל כך מהשופטים שהיה עולה מנינם אל מ״ח אלף ות״ר שופטים כמו שהוכיחו בפרק קמא דסנהדרין (סנהדרין י״ח) והביאו רש״י בפירושיו: השאלה הז׳: בתנאי השופטים שיעץ יתרו שהוא אמר יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע (שמות י״ח:כ״א) ולא זכר חכמים ונבונים שהוא היה היותר צריך לענין המשפט וגם במשה נאמר שבחר אנשי חיל מכל ישראל (שמות י״ח:כ״ה) ולא אמר יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: (א) וישמע יתרו כהן מדין וגומר עד ויהי ממחרת וישב משה וגומר (שמות י״ח:י״ג) קודם שנתעסק בביאור דברי הפרשה ראוי לחקור אם ביאת יתרו ועצתו למשה היה קודם מתן תורה כסדר הפרשיות או היה אחר מתן תורה וכבר נחלקו בזה חז״ל הראשונים ומפרשי התורה עשו ראיות כל אחד למה שנטה בו דעתו. כי הנה הראב״ע פסק הדין שלא בא יתרו אלא אחר מתן תורה באותו זמן שישבו ישראל בסיני בשנה השנית אחרי שהוקם המשכן ומכח דברו נראה שרשם בזה טענות. הא׳ ממה שהעידה התורה שבא יתרו אל משה אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים (שמות י״ח:ה׳) מורה שכבר היה בסיני כשבא. הב׳ ממה שאמרה תורה שהקריב יתרו עולה וזבחים לאלהים (שמות י״ח:י״ב) ולא נזכר בכתוב שבנה מזבח חדש להעלותם עליו מורה שבא אחר מתן תורה והעלה עולותיו במזבח שבנה שם משה לכרות הברית שהי׳ אחר מתן תורה. הג׳ ממה שאמר משה לחותנו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שמות י״ח:ט״ז) וקודם מתן תורה לא היו עדיין חוקים ותורות ללמדם כי הנה מה שאחז״ל (שם נ״ז) ששבת ודינין במרה איפקיד לא יקרא אותו הראב״ע לפי שאחר שנתנה התורה נאמר למשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳) מורה שאז נתנו הדינין. הד׳ ממה שאמר משה לחותנו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ (במדבר י׳:כ״ט) ואמר כי על כן ידעת חנותנו במדבר (במדבר י׳:ל״א) וזה היה בשנה השנית כשנסעו מסיני. הה׳ ממה שאמר משה במשנה תורה ה׳ אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה (דברים א׳:ו׳) והיה זה קרוב למסעם מסיני ושם כתוב ואומר אליכם בעת ההיא וגו׳ הבו לכם וגו׳ (דברים א׳:ט׳-י״ב). מורה שבנסעם מהר סיני שהיה שנה אחת אחרי מתן תורה אז נעשה מנוי השופטים לא קודם מתן תורה. אלה הם חזוקי טענותיו של הראב״ע להוכיח שבא יתרו אחר מתן תורה. אבל הרמב״ן סבר שיתרו בא קודם מתן תורה כסדר הפרשיות בהיותם ברפידים כמו שאמרו במכילתא (זבחים קט״ז) וישמע יתרו מלחמ׳ עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצדו. אבל לא השיב הרב על טענותיו כי אם על הראשונה מהן בלבד וגם תשובתו עליה דרך עקלתון ועוד ראיתי בדעתו זרות אחר והוא שכתב כדי לישב הפסוקים ששתי פעמים בא יתרו אל משה. הא׳ קודם מתן תורה ושב לארצו כמ״ש וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו (שמות י״ח:כ״ז). והב׳ שחזר לבוא עם קרוביו וזרעו ושאז אמר לו משה אל נא תעזוב אותנו (במדבר י׳:ל״א) וזה אין ראוי לקבלו כי התורה זכרה ביתרו ביאה אחת לא שתי ביאות ואין זה אלא תואנות לברוח מהספקות. ולכן הנני מישב הענין כאשר עם לבבי ואשיב על טענות הראב״ע דברי שלום ואמת.⁠3 ואומר שיתרו קודם מתן תורה בא כי הנה מדין היה קרוב לסיני הלא תראה שמשה בהיותו רועה את צאן יתרו חותנו היה מנהיג את הצאן אחר המדבר (שמות ג׳:א׳). ולכן מיד שיצאו ישראל ממצרים נשמע ענין יציאתם במדין וכ״ש ענין קריעת ים סוף ששמעו עמים ירגזון ובבוא ישראל אל רפידים בא עמלק וילחם בם ונשמע גם כן ענינו במדין ואז יצא יתרו מארצו והביא את צפורה בתו ושני בניה אל משה והיה זה בחדש השני מהשנה הראשונה לצאתם ממצרים. והתורה נתנה לישראל בחדש השלישי מאותה שנה בסיני. ועמדו שם כל השנה ההיא ואז עשו הסכות שאמרה תורה כי בסכות הושבתי וגו׳ (ויקרא כ״ג:מ״ג) ושם עשו הפסח בשנה השנית בניסן עד שכל מה שכתוב בתורה מזאת הפרשה עד פרשת בהעלותך באמרו שם ויהי בשנה השנית (במדבר י׳:י״א) הכל היה בי״ב חדשים הראשונים שיצאו ממצרים. והנה אמר הכתוב כאן שבא יתרו אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים (שמות י״ח:ה׳). לפי שעם היות מחנה ישראל ברפידים. הנה משה הלך אל הר האלהים שהוא סיני להוציא מים מן הצור כי שם היה הצור כמו שבארתי ובהיות שמה משה והזקנים ורבים מהעם עמו שבאו לענין המים בא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (שמות י״ז:ח׳) ר״ל מאותם שהיו ברפידים ומשה מהר האלהים שהיה יושב שם שלח את יהושע להלח׳ בעמלק ונשאר משה בהר כי ע״כ אמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה (שמות י״ז:ט׳) כי בחר באותו מקום להיותו מעון לשכינה ומקום קדוש ויתרו בא ממדין ומצא את משה שם בהר של מדבר סיני ומפני זה אמר שבא אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים (שמות י״ח:ה׳) שהוא מדבר סין הוא המקום הכולל ושבא למקום המיוחד שהיה משה עומד בו והוא הר האלהי׳ כי משה מן העת שהכה צור ויזובו מים (תהלים ק״ה:מ״א) היה עומד שם להיותו מקום קדוש ולכן אמר עומד בלשון הווה. ואין לתמוה מאשר קודם מתן תורה נקרא הר האלהים כי הנה במראת הסנה נאמר ויבוא אל הר האלהים חורבה (שמות ג׳:א׳) ובאהרן כשבא אל משה כתיב ויפגשהו בהר האלהים (שמות ד׳:כ״ז) לפי שנקרא כן על שם סופו ומשה כשכתב את התורה תמיד קראו כן. הנה התבאר מזה שאין להראב״ע טענה כלל מפסוק אשר הוא חונה שם הר האלהים (שמות י״ח:ה׳). ואמנם הטענה הב׳ שעשה ממה שאמר שהעלה יתרו עולה וזבחים לאלהים (שמות י״ח:י״ב) ולא זכר הכתוב שנעשה שם מזבח חדש. אינה טענה כי הנה במזבח שבנה משה על מלחמת עמלק כשקרא שמו ה׳ נסי (שמות י״ז:ט״ו) בו הקריב יתרו עולה כולה כליל לגבוה וזבחים רוצה לומר זבחי תודה וזבחי שלמים. ואמנם הטענה הג׳ שעשה מפסוק והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שמות י״ח:ט״ז) גם היא אינה כלום כי שבת ודינין במרה איפקוד ואין לטעון על זה מפרשת ואלה המשפטים כי לא אחז״ל שנתנו במרה הדינין לישראל אלא למשה רבינו והיה זה כדי שישפוט את העם בצדק ומשפט. ואחרי שנתנה התורה בסיני צוה ה׳ למשה פרשת ואלה המשפטים שיערוך וילמד אותם לישראל כדי שחכמיהם ושופטיהם ידעו גם הם לשפוט צדק וז״ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳) רוצה לומר שיסדר וילמוד אותם להם עם היות שמשה כבר ידע אותם ממרה ולכן אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו (שמות י״ח:ט״ז). ואמנם הטענה הד׳ שעשה ממאמר משה לחותנו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה׳ (במדבר י׳:כ״ט) אינה טענה כי הנה מן העת שיצאו ממצרים היו נוסעים אל המקום אשר אמר ה׳ והלשון הזה אינו מכריח זמן בואו הלא תראה שבתחלת נבואת משה נאמר לו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ הכנעני (שמות ג׳:ח׳) וצדק אם כן אומרו נוסעים אנחנו. אמנם הטענה הה׳ שעשה ממה שאמר במשנה תורה ואומר אליכם בעת ההיא וגו׳ (דברים א׳:ט׳). הנה יתבאר אחר זה שעם היות עצת יתרו ובואו קודם מתן תורה. הנה משה לא עשאה בפועל כי אם אחרי שקבלו התורה והמצות בסיני ולכן אין סתירה ממה שנאמר כאן למה שנאמר שם. וכלל הענין שיתרו בא מיד אחר מלחמת עמלק קודם מתן תורה ורא׳ את משה בהיותו שופט את העם והם נצבים עליו מן הבוקר עד הערב (שמות י״ח:י״ג) ויעצו במנוי השופטים אבל משה רבינו עם היות ששמע לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר (שמות י״ח:כ״ד). הנה לא עשאו מיד אלא אחרי כן בעת נסעם מסיני כמו שיתבאר. אך התורה ראתה להשלים בזה פה ספור יתרו במה שאמר ויבחר משה וגו׳ וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו (שמות י״ח:כ״ז) לא שהלך קודם מת״ת אלא אחרי כן בזמן שהלך ומה שנא׳ בפ׳ בהעלותך נוסעים אנחנו הוא ספור מה שנאמר בהיותו עם משה ושחלה משה פניו שלא יעזוב אותם כיון שכבר ידע וראה חנותם במדבר ועכ״ז לא רצה אבל הלך לארצו. והנה נזכר זה שמה כי אז עברו אותם הדברים ביניהם כשנסעו העם מסיני. האמנם מצאנו זרע יתרו אח״כ בין עמלק ובין ישראל כי מפני זכותו נתחברו לישראל. והיוצא מכל זה שביאת יתרו ועצתו היתה קודם מתן תורה וישב ימים רבים עמה׳ במדבר ב׳ שנים או יותר ושמה שנאמר כאן וישלח משה את חותנו (שמות י״ח:כ״ז) הוא תשלום ספורו אבל לא שלחו ולא הלך בפעל קודם מתן תורה ואל יקשה בעיניך הדעת הזה מכתיבת וישלח משה את חותנו (שמות י״ח:כ״ז) בזולת זמנו להשלים הספורים כי כן תמצא בספור ירידת המן בסופו: ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה׳ וגומר ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן וגומר המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען (שמות ט״ז:ל״ג-ל״ה) האם נאמר שאז באלימה שנאמר זה הניחו אהרן לפני העדות. והלא לא היה שם ארון העדות עדיין וכן האם כבר עברו ארבעים שנה שאכלו את המן וכבר באו אל קצה ארץ כנען. אלא בהכרח נאמר שכאשר כתב משה את התורה בכתבו ספור המן כדי להשלים ספורו ספר זה עם היות שהיה אח״כ ימים רבים. וכבר כתב הרמב״ן שאם היתה ביאת יתרו אחר מתן תורה היה הכתוב תולה ביאתו בששמע המעמד הנכבד ההוא. וכאשר ספר לו משה את כל הנפלאות שעשה אלהים לפרעה ולמצרים על אודות ישראל (שמות י״ח:ח׳) היה מספר לו גם פלא מעמד הנבחר שהיה דבר יותר מתמיה. אלא שעדיין לא היה ולכן לא שמע אלא ענין מצרים וזה שכתוב וישמע יתרו כהן מדין חותן משה רוצה לומר שעם היותו שר וגדול במדין גם היה חותן משה שלכן היה ראוי שמשה ילך לראות לארצו בהיותו קרוב לשם מאד כל שכן בעבור אשתו ובניו שהיו במדין שדרכו של איש לחזר על האשה ואין דרכה של אשה לחזר על האיש. הנה על כל זה לא היה הענין כן כי כאשר שמע יתרו אע״פ שהיה כהן מדין וחותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה רוצה לומר מהכבוד והגדול׳ לישראל עמו מהגאולה וההצלה. והיה כל זה שעשה להם כי הוציא ה׳ וגו׳ רוצה לומר כאשר הוציאם כי הנה מלת כי במקום הזה היא מלשון כאשר. ויכלול באמרו את כל אשר עשה מכות מצרים ותחלואיה וגם קריעת ים סוף וטביעת המצריים ומלחמת עמלק. (ב) התעורר יתרו מפני השמועה ההיא ששמע לקחת את צפורה אשת משה שהיה ראוי מפני זה שהוא ילך ללקחה ולפייסה ולראות את שני בניו ובפרט שלידתם היה סימן לכל טובו ומעלתו. (ג-ד) כי היה שם האחד גרשום להורות על התחלתו שהיה גר בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אמר בקראו אותו זה השם אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה סימן שהצילו השם מחרב פרעה שלא הרגו על כל המכות שהכהו אבל משה כדי שלא להפסיק בדבקות האלהי והנהגתו לעם. ובהכנסו לקבל התורה לא הלך למדין הקרוב אליו לכבד חותנו ולפייס אשתו ולראות את בניו והוצרך יתרו לבא לראותו. והנה אמרו שם האחד אליעזר והיה ראוי לומר ושם השני אליעזר. לכן אמרו אנשים בטעם זה שכתוב בדברי הימים שלא היה לאליעזר בן משה כ״א בן אחד והוא רחביה ובני רחביה רבו למעלה (דברי הימים א כ״ג:י״ז) ואחז״ל (ברכות ו׳) למעלה מששים רבוא לכן הזכיר כאן הכתוב בו לשון אחד להורות על הדבר העצום שיצא מכח אליעזר שנקרא אחד. (ה) הנה אם כן יתרו עם כל זקנתו מפני השמועה ששמע שם לדרך פעמיו ועם אשתו של משה ובניו בא אליו אל המקום אשר הוא חונה שם והוא הר האלהים. ואפשר לפרש אל המקום אשר הוא חונה שם אל המקום שהיה משה תמיד חונה שם מתחלה כשהיה רועה את צאן יתרו (שמות ג׳:א׳) כי תמיד בהר ההוא היתה ישיבתו ודבקותו ולכן אמר חונה בלשון הווה. והותרו בזה ב׳ השאלות הראשונות האחת והב׳. ואין ספק שהביא יתרו עגלות ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון4 למשה ולכל אוהביו ולעשות להם סעודה כמו שאמר לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים (שמות י״ח:י״ב) וצאן ובקר כי מהם לקח להקריב את קרבנו. (ו) והיה מחכמת יתרו שלא קפץ על משה פתאום אבל שלח לומר לו ע״י שליח ובכתב אני חותנך יתרו בא אליך. וענין זה שהוא הודיעו שעם היותו חותנו והיה ראוי שמשה ילך אליו הנה הוא יתרו רצה לבוא בעבור משה לראותו באהבה מסותרת שהיה לו עמו. ולפי שלא יאמר משה אתה לא באת בעבורי אלא כדי ללוות את בתך הוצרך לומר עוד יתרו ואשתך ושני בניה עמה רצה לומר ואמנם אשתך ושני בניה היו באים אתה ולא הייתי אני צריך לבא עמה אלא שאני בא אליך לאהבתי אותך הטרחתי עצמי בזה. ולכך אמר ושני בניה עמה ולא אמר ושני בניך עמי והותרה השאלה הג׳. (ז) וספר הכתוב שיצא משה לקראת חותנו ר״ל שלא יצא לקראת אשתו ובניו כי אין ראוי לאדם שיצא לקראת אשתו וכ״ש בניו אבל יצא משה לקראת חותנו מפני כבודו ומפני שהטריח עצמו לבוא לראותו. וישתחו וישק לו ר״ל שהשתחוה משה ליתרו ונתן לו חן חן על ביאתו ואז שאל איש לרעהו לשלום ר״ל כל אחד מהם לחברו השלום לו בגופו ובניו ובממונו ויבאו האהלה ר״ל לאהל משה שהיה האהל המיוחד והידוע. (ח) ושם ספר משה לחוחנו כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל ר״ל המכות שנתן לו בעבורם. וגם כן ספר לו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך. והם הנסים שנעשו על ים סוף ובמרה ובאלימה ובמלחמת עמלק שנעשתה ברפידים ובכלם ויצילם ה׳. (ט) והנה יתרו היה מחסידי אומות העולם ולכן שמח לבו ויגל כבודו5 בטוב ישראל והצלחתו וזה הוא ויחד יתרו שהוא מלשון חדוה. ואמר על כל הטובה אשר עשה ה׳ לישראל ר״ל בנסי מצרים ויציאתם משם. (י) ואמר כנגד משה ואהרן ברוך ה׳ אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה כי הם היו בסכנה גדולה בזמן המכות שנעשו על ידיהם וכנגד העם אמר אשר הציל את העם מתחת יד מצרים והיה זה כאשר רדפו אחריהם שאלו חזרו להיות משועבדים אליהם היו המצריים מכלים אותם וכאלו אמר שהוא לא היה שמח במפלת מצרים ואידו כי לא יחפוץ במות המת אבל היה שמח בגאולת ישראל ותשועת משה ואהרן שנסתכנו בזה. והותרה בזה השאלה הד׳. (יא) ואמנם אמרו עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם אונקלוס פירש בו ארי בפתגמא דחשבו מצראי למידן ית ישראל ביה דנינון. ואין ספק כמו שאמרו המפרשים שכפי פירושו העיקר חסר מן הספר ביה דנינון ונראה לי שפירושו שלם ומתישב כפי המלות. לפי שהוא הבין בי״ת בדבר שתשמש בלשון בעבור כמו התשחית בחמשה ויעבוד ישראל באשה (הושע י״ב:י״ג) נחש ינחש בו (בראשית מ״ד:ה׳) ורבים כן ויאמר הכתוב כי בעבור הדבר אשר זדו המצריים והוא מי היאור שצוו בזדונם להשליך שם ילדי העברים בעבור זה בא אותו דבר עליהם והם מי ים סוף כי במים זדו ובמים נדונו. ותהיה גזרת המאמר במלת עליהם כי בעבור הדבר אשר זדו באו המים עליהם. והוא על דרך ולא עליהם שנאמר בזכריהו הנביא שר״ל ולא עליהם יהיה הגשם (זכריה י״ד:י״ז). ואפשר לפרשו עוד גם על דרך אונקלוס עתה ידעתי כי גדול ה׳ הנזכר בפי משה מכל האלהים שעובדים העמים כי בדבר אשר זדו המצריים עליהם רוצה לומר בא עליהם ה׳ הנזכר להענישם. (יב) ומפני זה יתרו מאשר היה חותן משה נכנע לאמונתו ועשה עולות וזבחים לאלהים שהקרי׳ במזבח ה׳ נסי וזה מהמקנה שלו שהיה רועה סמוך לשם או שקנה אותם בדמיו שמה. ומפני שעדין לא היה יתרו מורגל בזכרון השם הנכבד אמר עולה וזבחים לאלהים מה שלא תמצא שם אלהים בשום קרבן. ואמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל להגיד שבאו אל אהל משה כי שם היו קרואים לאכול לחם מבשר זבח שלמיו וגם לחם ממש ממה שהביא יתרו ממדין. לפני האלהים סמוך למזבח שהיה מקריב אל השם קרבנותיו עליו: (יג) ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם וגו׳ עד בחודש השלישי (שמות י״ט:א׳). כפי הפשט היה זה ממחרת היום שבא יתרו אל משה שאז ישב משה לשפוט את העם ועיין יתרו בדרכו ומנהגו בענין המשפט. והנה הוצרך הכתוב להודיע שהיה זה ממחרת בואו להגיד שלא נתעסק משה ולא נטרד ימים רבים בביאת חותנו ואשתו ובניו. כי הנה ביום בואם נטרד עמהם אבל מיד למחרתו ישב משה לשפוט את העם וישב העם עליו מן הבקר ועד הערב ונתעסק כל היום בהנהגתו מבלי פנות לא לחותנו ולא לאשתו ולבניו כי אם לענין ההנהגה. (יד) והנה יתרו לא תפש את משה רבינו מיד במה שהיה עושה לפי שאין ראוי לגנות פעל חכם עד שיודע תכלית כונתו בו ולכך תשש יתרו אולי היה למשה סבה נעלמת או מצוה אלהית לעשות כן ובאופן ההוא. ומפני זה שאל ממנו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם רוצה לומר מה התועלת אשר אתה עושה בזה לעם וביאר ענין שאלתו באמרו מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מבקר עד ערב. ולא היה יתרו מאשים למשה על אשר היה הוא יושב וכל ישראל עומדים על רגליהם לפניו כי כן ראוי לדיין שישב במקומו והבעלי דינים יהיו שניהם טוענים לפניו מעומד אבל אמר מדוע אתה יושב לדין לבדך ואיש לא ישב עמך לשפוט ולמה יהיה ענין המשפט מוטל עליך כלו והוא עם רב יתחייב שיהיה כל העם נצב עליך מבקר עד ערב ולא יכלו את דיניהם כי מי יוכל לשפוט את העם הרב ההוא ביום אחד. (טו) ולפי שיתרו שאלו סבת הדבר ביאר לו משה סבותיו ואמר כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים ר״ל שהעם הבאים אצלו מהם היו באים לדרוש אלהים ולדעת מה יהיה בדברים העתידים כמו האחיה מחולי זה (מלכים ב ח׳:ח׳), הנמצאו האתונות (שמואל א י׳:ט״ז). והדרישה הזאת היה דבר מיוחד לנביא ולכן עומדים עליו כל א׳ כפי צרתו. (טז) ומהם יבואו לתכלית אחר והוא לצורכי צבור מחניתם ונסיעתם ומושבותיהם ותקנותיהם ועל זה אמר כי יהיה להם דבר בא אלי. ומהם יבואו גם כן לענין המשפט ודברי ריבות ודינין ועליו אמר ושפטתי בין איש ובין רעהו. ומהם יבואו לתכלית אחר והוא ללמוד חוקי אלהים ומצותיו רוצה לומר מאותם שנאמרו למשה במרה ועליו אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. והרי לך בזה ארבעה מעשים שהיה עושה. מגיד עתידות כנביא מובהק. ומנהיג כללותם כמלך ושופט צדק. ומשפט ומישרים כדיין אמת. ומלמד להועיל כחכם תוריי. והנה זכר משה תמיד שם אלהים בדבריו אלי לדרוש אלהים את חוקי האלהים ולא זכר השם המיוחד לפי שהיה שגור בפי יתרו שם אלהים וגם ענין המשפט והדין הוא מיוחס לשם אלהים כי המשפט לאלהים הוא (דברים א׳:י״ז). ובזה הודיעו צורך הבאים לפניו. (יז-יח) ויתרו השיבו על זה לא טוב הדבר אשר אתה עושה לפי שנבול תבול ולאה תלאה גם אתה כמו הם וגם הם כמוך כי כבד ממך הדבר כלומר לעשות בעצמך מבלי שותפות ולא סיוע אחר כל המעשים האלה שזכרתי. (יט) ולכן עתה שמע בקולי איעצך ואמרו ויהי אלהים עמך פירש״י המלך בגבורה ויותר נראה לפרש שעתה מפני טרדתו לא תחול עליו הנבואה בכל עת אבל עם עצתו יהיה פנוי ואז יהיה אלהים עמו וידבר אליו בכל עת וזה הוא ויהי אלהים עמך. והעצה היא שהנה בענין הראשון מהגדת העתידות אמת הוא שלא יוכל לעשותו איש בלתו וזה הוא היה אתה לעם מול האלהים ר״ל לבקש ולשאול ממנו עניניהם והבאת אתה את הדברים אל האלהים משאלתם ובקשת׳ כי זה באמת לך הם המצות והתורות שהם האמונות. (כ) וגם כן הענין הג׳ מהנהגות הציבור וצרכיהם לך יאתה ואת׳ תודיעם את הדרך ילכו בה בהנהגותיהם ואת המעשה אשר יעשון בסדור כללותם כי שלשת המעשים האלה בהכרח הוא שאתה בעצמך תעשה אותם. (כא) אבל המעשה הרביעי מענין המשפט זה באמת אין ראוי שתעשה אותו אתה לבדך כי לא תוכל שאתו6 אך אתה תחזה מכל העם רוצה לומר תחזה בכל העם הזה לפי ראות עיניך וברוח הקדש שבך ותבחר אנשי חיל רוצה לומר גבורים ואנשי לבב שלא יגורו מפני איש בדבר המשפט ולפי שאיש זרוע לו הארץ7 וכל מאן דאלים גבר. והגבורים הם תמיד שוללי שלל ובוזזי בז צריך שיהיו האנשים אשר תבחר יראי אלהים בינם למקום אנשי אמת במדינות רוצה לומר אוהבים האמת במה שהוא אמת כמו שאמר מדבר שקר תרחק (שמות כ״ג:ז׳) ושונאי בצע שלא יקחו שוחד. ושמת עליהם רוצה לומר אותם שיהיו בתוארי׳ האלה תמנה ותשים אותם על ישראל ויהיו שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. (כב) והשרים ההמה ישפטו את העם בכל עת ואם תאמר שלא תספיק חכמתם וידיעתם לענינים עמוקי׳ שאפשר שישקרו בדבר המשפט. הנה לזה תצוה אותם שכל הדבר הגדול קשה ועמוק להם יביאו אליך ואתה תודיע אותם את אשר יעשון. ואמנם הדבר הקטן ישפטו הם ולא תטריד עצמך במשפט הדברים הקטנים והשרים האלה יקלו ענין המשפט מעליך ונשאו אתך במשא העם והנהגתם. (כג) וחתם יתרו עצתו באומרו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו׳ ואין הכוונה שאם השם יסכים בדבר יעשה אותו כי בידוע הוא שלא יעבור משה את פי ה׳. אבל רוצה לומר שאם יעשה הדבר הזה יהיה לו זמן פנוי לדבר השם עמו ולצוותו מצותיו ולהודיעו מה יעשה כמו שאמר בראשונה ויהי אלהים עמך (שמות י״ח:י״ט). וגם אתה תוכל לעמוד ולסבול העמל. וגם כל העם הזה על מקומו כל איש יבוא בשלום ולא יצטרך לעמוד עליך כל היום על דינו. ויהיה אם כן בזה נחת רוח לבורא שיוכל לצוות אותך מצותיו ונחת רוח לך שתוכל לעמוד. ונחת רוח לישראל שלא יכלו זמנם בדברי ריבות. וראוי שנשיב לענין השאלות אשר העירותי על זאת העצה היעוצה.⁠8 ואומר כי בהיות שיתרו בא קודם מתן תורה היה יושב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב (שמות י״ח:י״ג) ולא היה ממנה אנשים אחרים לשופטם לפי שעדיין לא נתן להם תורה ונימוס שישפטו בו כי מה שניתן במרה מעיקרי הדינים למשה איפקוד ועדין לא צוהו השם שיתן הדינין ההם לישראל עד פרשת ואלה המשפטים כמו שביארתי. ומפני זה הוצרך משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בעצמו לפי שאדם אין שידע עיקרי הדינין האלהיים לדון בהם עדין וגם לא רצה שישפטו את העם שופטיהם באומד הדעת וסברא לפי שידע שירבו הקטטות בישראל ותמיד יערערו ויפקפקו בדיניהם ויאמרו המתחייבים בדין הורוני מהיכן דנתוני וכן שמפני איבה ושנאה או לסיבות אחרות חייבו והצדיקו את בעלי דינם. ואם יבואו לפני שופטים אחרים דעות בני אדם וסברותיהם חלוקות זה יחייב וזה יזכה וירבו התורות והמחלוקות ביניהם ובזה יבואו כלם למשה כי ירצה כל אחד ללכת אחרי ב״ד יפה ולשמוע הדין מפיו והדרה קושיא לדוכתה מהטורח והעמל למרע״ה במשפט העם. ומפני זה משה רבינו לדעתו שבעוד ימים מעטים יקבלו את התורה כמו שיעדו יתברך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב) וצוהו יתברך המשפטים אשר ישים לפניהם היה דעתו שאז אחרי קבלו התורה והמשפטים בהיות לפניהם סדר ונימוס המשפטים כשולחן ערוך ימנה את השופטים לשפוט אותם לא באומד וסברא אלא ע״פ החוק והמשפטים שישים לפניהם מאת ה׳. אבל יתרו לא היה יודע מזה דבר וחשב שמה שהיה עושה משה לצורך שעה כן יהיה תמיד ולכן תפשו בזה ואמר לו נבול תבול ויעצו שימנה שופטים שישפטו כפי האומד כאשר היו נוהגים במדין וגם היום נוהגים כן בכל ארצות הישמעאלים ולזה צוהו שיבחר אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע (שמות י״ח:כ״א) ולא אמר שיהיו חכמים כי לא חשב שיהיה להם תורה שידינו בה ומרע״ה כדי לכבד את חותנו ולהיות סוד ה׳ ליראיו (תהלים כ״ה:י״ד) לא הגיד לו ענין התורה שהיו עתידים לקבל ולא התוכח עמו על מנהגו בשופטים אם טוב ואם רע. אבל שמע דבריו והשיבו שכן יעשה. האמנם לא עשה הדבר מפני עצתו לפי שכל אשר יעצו היה בלב משה לעשותו אבל בזמן ובאופן הראוי ויתרו אכלה פגה העצה הזאת. הנה אם כן צדקו דברי יתרו כפי ההנהגה המדינית וצדק מעשה משה כפי הכוונה האלהית וצורך השעה. ומפני זה בספור משנה תורה יחס משה מנוי השופטים לעצמו ולא לעצת יתרו ואמר שעשהו אחרי מתן תורה כי כן היה האמת עם היות העצה קודם אליה וזה הוא שנאמר שם ה׳ אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה וגו׳ (דברים א׳:ו׳) ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל וגו׳ (דברים א׳:ט׳) לפי שאז מנה השופטים לא קודם מתן תורה. ולכן נאמר כאן וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר (שמות י״ח:כ״ד) רוצה לומר ששמע דבריו ועשה הדבר מסכים לעצתו. אבל לא בזמן העצה. וגם בדבריו שינה משה מה שעשה מעצת יתרו כמו שאבאר. וכבר זכרתי שעם היות שנאמר כן ויעש ככל אשר אמר. וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו (שמות י״ח:כ״ז) שנכתב כאן להשלים ספורו עם היות שהיה זה בשנה השנית. והותרה בזה השאלה הה׳: ואמנם בריבוי השופטים שיעץ יתרו ועשה משה שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות (שמות י״ח:כ״א) שעולה מנינם מ״ח אלף ושש מאות כמו שזכרו חז״ל כתב הראב״ע בפשע ארץ רבים שריה (משלי כ״ח:ב׳) ואין ספק שהוא דבר קשה ומבהיל והיה דעתו שהיו השרי אלפים שרים שהיו להם בבתיהם אלף איש משרתים אותם וכן שרי מאות שהיה לכל אחד מאה איש בביתו לשרתו וכן השאר. והוא אצלי דעת נפסד כי ישראל לא היו במצרים אלופים ומלכי׳ לשיהיו לאחד מהם אלף משרתים או מאה. והנה במשה לא זכר הכתוב אלא משרת א׳ ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות ל״ג:י״א). ואיך יהיה לאחד מן העם הנכנעים אתמול בחומר ובלבנים אלף משרתים או מאה או חמשים ולא עשרה ואם היתה העדה כלם קדושים ובתוכם9 השם למה יהיו קצתם עבדים ושכירים לקצתם ולמה ישתעבדו אלו לאלו. האם למצוא אוכל לנפשם איש לפי אכלו יכוסו על10 המן. וגם פסוק בפשע ארץ רבים שריה (משלי כ״ח:ב׳) אינו אלא כשיהיו כלם במדרגה אחת שאין קצתם שרים ונכנעים לקצתם. אבל השרים כל מה שיעלו למספר יותר גדול תהיה הנהגת העם יותר מתוקנת ובלבד שיסודר זה תחת זה ויעלו כלם לראש אחד כמו שביאר אבונצור בהתחלות הנמצאות. ודמיון זה תמצא באיברי האדם ובהתקשרות הנמצאו׳ בסדר העולם זה בזה עד הסבה הראשונה יתב׳ ומה הבטול שיהיה בזה הדבר כן רוצה לומר השרי עשרות תחת השרי חמשים והם תחת השרי מאות והם תחת השרי אלפים. ואפשר לפרש בזה שהיתה עצת יתרו מפני היות מחנה ישראל גדול ורב שימנה משה מנהיגים ושופטים וכדי שיהיה כל אדם נכנע לפניהם נתן לכל שר מאותם המנהיגים אנשים תחתיו לשמשו וילכו אחריו בעת הצורך לצאת בצבא או למסע את המחנות או ליסר ולהעניש את השופטים ומהמנהיגים ההם היה מי שמעלתו כל כך שיהיו לו אלף אנשים שומרים לראשו וסרים למשמעתו ומה שלא יהיה כל כך מעולה יהיו לו מאה איש ולאחר נ׳ ולאחרים לכל אחד כפי מעלתו ושלמותו אבל המנהיגים ההם מעטים היו והם ישפטו את העם בכל עת. והנכון בעיני שבענין המשפט ובענין המלחמות שהם הדברים היותר כוללים לעם ראה יתרו בחכמתו ומשה אדונינו ג״כ שהמנוי כל עוד שיהיה יותר כולל יהיה יותר בלתי מסודר ולכן לא שיערו לעשות שרי רבבות ולא שרי מאות אלפים וכיוצא בזה לפי שההקפה באנשים רבי׳ תבלבל ההנהגה והספיק שיהיה המינוי היותר כולל על אלף אנשים כי בענין המשפט יספיק שאדם אחד ישפוט אלף איש ובענין המלחמות יותר מבואר שעל המעט ימצא איש זרוע אחד יוכל להנהיג ולסדר אלף איש לצאת ולבוא כראוי. ואמנם השרים אשר תחתיהם רוצה לומר שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות. הנה יצטרכו עם השרי אלפים בענין המשפט ויתחלפו בהנהגותיהם ובמנוים בשלש׳ אופנים והאופן הא׳ שיתחלפו באיכות והנהגה כי מהם ישפטו דיני נפשות ומהם דיני ממונות וגם מאלה קצתם ישפטו בעניני המקרקעים וקצתם בסחורות וכיוצא מהחלופי׳ בכל שבט ושבט באופן יהיו שופטים רבים בהכרח. והאופן הב׳ שיהיה ג״כ התחלפות באיכות וכמות הדבר הנשפט וכלם בדיני ממונות כאלו תאמר שמהם יהיו שופטים עד עשרה שקלי כסף ומהם עד חמשים ומהם עד מאה ומהם עד אלף ומשם ומעלה היה הדבר הקשה יביאון אל משה (שמות י״ח:כ״ו) ושזאת היתה הכוונה בשרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות (שמות י״ח:כ״א) ר״ל שרים שופטים על אלף כסף שרים שופטים על מאה וכן השאר. והאופן הג׳ הוא גם כן כפי ההנהגה הכוללת. וענינו שבעיר רבתי עם שרתי במדינות יש דברים שאין ראוי שיעשו אותם כי אם בהתקבץ אלף איש מהמונים על זה. ויש דברים שיעשו אותם מהסכמת ועצת מאה איש יועצים ממונים עליהם ויש דברים שנעשים בהסכמת ועצת חמשים או ארבעים אנשים ממונים בהם. ויש דברים שהממונים עליה׳ הם עשרה בלבד על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א:ה׳). ואתה תדע שכל מיני אופני היועצים האלה אשר זכרתי לך פה הנה הנם היום הזה בעיר הגדולה ויניצי״א כי יש ביניהם העצה הגדולה שהיא יותר מאלף איש ויש עצה אחרת נקראת פרגחי״י שהיא ממאתים איש בלבד. ויש עצה אחרת מארבעים אנשים אחרים נקראת קוורינטיא״ה ויש עצה אחרת מעשרה אנשים בלבד נקראה קושיג״ו די דיי״ן. ואין ספק אצלי שעל זה נאמר כאן שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות (שמות י״ח:כ״א) רוצה לומר שרי אלפים שיהיו אלף איש שרים נכנסים בעצה ההיא ושרי מאות נכנסים בעצה אחרת ושרי חמשים בעצה אחרת ושרי עשרות בעצה אחרת וזה בכל שבט ושבט כי לא היה המספר הזה מיוחס לנשפטים אלא לשופטים ולמנהיגים שכפי איכות הדברים המתיעצים היו היועצים ממונים להנהגתם ואין להקשות להיות שרי אלפי׳ סמוך ואני פרשתיו מוכרת כי כן פירש״י (רש״י במדבר י״ג:כ׳) ימי בכורי ענבים ימים שהענבים מתבשלים בביכור ועשה מוכרת מלת ימי שהוא סמוך וגם אפשר לפרש ע״ז הדרך שרי אלפים ושרי מאות שרים ממנין האלפים הממונים על הדבר המיוחד לאלף וכן שרי מאות והשאר. ויהיה אם כן שרי סמוך כפי משמעותו ואמר שהאנשים הממונים האלה על הנהגות הצבור הם ישפטו את העם בכל עת כי בבוא האנשים אשר להם הריב לפני השופט במעט רגע ישפטו ביניהם וילכו להם. ובזה הדרך כל העם הזה איש על מקומו יבוא בשלום כיון שכל אדם ידע מה הוא הממונה על משפטו וילך לפניו וכל שופט ידע במה ינהיג ובמה ישפוט ואמת ושלום ישפטו בשעריהם מה שלא יהיה בהיות איש אחד על רבבות אנשים שריבוי הדברים והדינים המחולפים והעם הרב יבלבלו שכלו ודעתו. זה הוא מה שנראה לי בזה הענין והותרה בזה השאלה הו׳. (כד-כה) וממה שביארתי תראה שמשה רבינו שנה במה שעשה שנוים רבים מעצת יתרו חותנו: הא׳ שהוא יעצו שמשה מעצמו ימנה השרים לרצונו ולבחירתו ומשה לא עשה כן אבל אמר לעם הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגומ׳ (דברים א׳:י״ג). השנוי הב׳ שיתרו יעצו שימנה אנשים יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע (שמות י״ח:כ״א) בחשבו שישפטו באומר וסברא ולכן לא זכר חכמים. אמנם משה אמר אנשים חכמים וידועי׳ (דברים א׳:ט״ו) וכן בספור המעשה אמר ויבחר לו משה אנשי חיל מכל ישראל ולא זכר יראי אלהים ולא אנשי אמת ושונאי בצע כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם השם.⁠11 השנוי הג׳ יתרו יעצו שימנה השופטים מיד ומשה לא מנה אותם אלא בנסעם מסיני בתחלת השנה השנית שנאמר ואומר אליכם בעת ההיא לאמר (דברים א׳:ט׳), השנוי הד׳ יתרו יעצו שימנה אנשים לענין המשפט בלבד ומשה מנה אותם השרים עצמן לענין המלחמות גם כן וכמ״ש איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם (דברים א׳:י״ב) שהם המלחמות כמו שאבאר במקומו בע״ה ולכן תמצא בספור מלחמות מדין שהיו פקידי החיל ושרי הצבא שרי האלפים ושרי המאות (במדבר ל״א:מ״ח) וכל זה יוכיח שמה שאמר הכתוב וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר הוא שאמר לו משה רבינו ראה דבריך טובים ונכוחים12 ואנכי אעשה כדברך כדי לכבדו אבל לא עשה משה כל אשר דבר יתרו כי אם הישר בעיניו ולפי שכלו יהולל איש (משלי י״ב:ח׳) והותרה בזה השאלה הז׳:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו ללשון הפסוק בדברים כ״ט:כ״א.
2 השוו ללשון הפסוק באיוב י״ב:ט׳.
3 השוו ללשון הפסוק באסתר ט׳:ל׳.
4 השוו ללשון הפסוק בבראשית מ״ה:כ״ג.
5 השוו ללשון הפסוק בתהלים ט״ז:ט׳.
6 השוו ללשון הפסוק בדברים י״ד:כ״ד.
7 השוו ללשון הפסוק באיוב כ״ב:ח׳.
8 השוו ללשון הפסוק בישעיהו י״ד:כ״ו.
9 השוו ללשון הפסוק בבמדבר ט״ז:ג׳.
10 השוו ללשון הפסוק בשמות י״ב:ד׳.
11 השוו ללשון הפסוק בבמדבר ט״ז:ג׳.
12 השוו ללשון הפסוק בשמואל ב ט״ו:ג׳.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144