Abarbanel Devarim 32 – אברבנאל דברים לב‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) {פרשת האזינו} הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי⁠־פִֽי׃ (ב) יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י⁠ כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי⁠־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי⁠־עֵֽשֶׂב׃ (ג) כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ (ד) הַצּוּר֙^א תָּמִ֣ים פׇּֽעֳל֔וֹ⁠^ב כִּ֥י כׇל⁠־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט⁠ אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ (ה) שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל^ג׃ (ו) הַ לְיְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙^ד תִּגְמְלוּ⁠־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם⁠ הֲלוֹא⁠־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖^ה וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ (ז) {שני} זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר⁠־וָדֹ֑ר^ו שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ (ח) בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם⁠ יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ט) כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ (י) יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן⁠ יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ^ז יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ (יא) כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל⁠־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף^ח יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל⁠־אֶבְרָתֽוֹ׃ (יב) יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ (יג) {שלישי} יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל⁠־[בָּ֣מֳתֵי] (במותי)^ט אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י⁠ וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ (יד) חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם⁠־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים^י בְּנֵֽי⁠־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם⁠־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה⁠ וְדַם⁠־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה⁠־חָֽמֶר׃ (טו) וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט⁠ שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ^יא עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ (טז) יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים⁠ בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ (יז) יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּ^יב אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ (יח) צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי⁠^יג וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ^יד׃ (יט) {רביעי} וַיַּ֥רְא יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ⁠ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ (כ) וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם⁠ אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה⁠ בָּנִ֖ים לֹא⁠־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ (כא) הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא⁠־אֵ֔ל⁠ כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַֽאֲנִי֙^טו אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא⁠־עָ֔ם⁠ בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ (כב) כִּי⁠־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י⁠ וַתִּיקַ֖ד עַד⁠־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ (כג) אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת⁠ חִצַּ֖י אֲכַלֶּה⁠־בָּֽם׃ (כד) מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף⁠ וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן⁠־בְּהֵמֹת֙^טז אֲשַׁלַּח⁠־בָּ֔ם⁠ עִם⁠־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ (כה) מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל⁠־חֶ֔רֶב⁠ וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם⁠־בָּחוּר֙ גַּם⁠־בְּתוּלָ֔ה⁠ יוֹנֵ֖ק עִם⁠־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ (כו) אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם⁠ אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ (כז) לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר⁠ פֶּֽן⁠־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן⁠־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ^יז רָ֔מָה⁠ וְלֹ֥א יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה פָּעַ֥ל כׇּל⁠־זֹֽאת׃ (כח) כִּי⁠־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה⁠ וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ (כט) {חמישי} ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את⁠ יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ (ל) אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף⁠ וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם⁠־לֹא֙ כִּֽי⁠־צוּרָ֣ם^יח מְכָרָ֔ם⁠ וַֽיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ (לא) כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם⁠ וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ (לב) כִּֽי⁠־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם⁠ וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי⁠־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ (לג) חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם⁠ וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ (לד) הֲלֹא⁠־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י⁠ חָת֖וּם^יט בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ (לה) לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם⁠ לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם⁠ וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ (לו) כִּֽי⁠־יָדִ֤ין יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל⁠־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּֽי⁠־אָ֣זְלַת^כ יָ֔ד⁠ וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ (לז) וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ (לח) אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם⁠ יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ (לט) רְא֣וּ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא⁠ וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה⁠ מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ (מ) {ששי} כִּֽי⁠־אֶשָּׂ֥א אֶל⁠־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ (מא) אִם⁠־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י⁠ אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ (מב) אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר⁠ מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ (מג) הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם⁠־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם⁠ וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ (מד) {שביעי} וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה⁠־הַזֹּ֖את בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן⁠־נֽוּן׃ (מה) וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת⁠־כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל⁠־כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃ (מו) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכׇ֨ל⁠־הַדְּבָרִ֔ים^כא אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת⁠־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (מז) כִּ֠י לֹא⁠־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי⁠־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (מח) {מפטיר} וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ (מט) עֲלֵ֡ה אֶל⁠־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר⁠־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת⁠־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ (נ) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל⁠־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר⁠־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל⁠־עַמָּֽיו׃ (נא) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי⁠־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר⁠־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (נב) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת⁠־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל⁠־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר⁠־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א הַצּוּר֙ =א,ל,ל1 ומ״ש באות צד״י רגילה
• יש ספרים=הַצּוּר֙ באות צד״י גדולה, וכך במ״ג דפוס ונציה.

^ב פׇּֽעֳל֔וֹ א=פָּֽעֳל֔וֹ (געיה)
• ל=פָּעֳל֔וֹ (אין געיה)

^ג וּפְתַלְתֹּֽל =א,ל,ל1 ומ״ש (אין אות פ״א גדולה)
• יש ספרים=וּפְתַלְתֹּֽל

^ד הַ לְיְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ =א,ש,ק3,[ל׳ רבת׳],ל9 ומ״ש (פתח באות ה״א גדולה, תיבה בפני עצמה, שווא באות למ״ד ובאות יו״ד)
• ל=הֲ⁠־לַיְהוָה֙יְ⁠־⁠הוָה֙ (חטף פתח באות ה״א, תיבות מוקפות, פתח באות למ״ד ושווא באות יו״ד)
• ל1=הַ לְיֲהוָה֙יֲ⁠־⁠הוָה֙ (פתח באות ה״א גדולה, תיבה בפני עצמה, שווא באות למ״ד וחטף פתח באות יו״ד)
• ש1=הַ⁠־ליְהוָה֙יְ⁠־⁠הוָה֙ (אין אות גדולה, תיבות מוקפות, אין ניקוד של שווא באות למ״ד, שווא באות יו״ד)
• תיגאן=<הַֽלְיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙> (פתח וגעיה באות ה״א גדולה, תיבה אחת, שווא באות למ״ד, אין ניקוד של שווא באות יו״ד), וראו פנקובר, נוסח התורה, עמ׳ 69, 71.
• מ״ג דפוס ונציה=הַליְהֹוָהיְ⁠־⁠הֹוָה (אין אות גדולה, תיבה אחת, אין ניקוד של שווא באות למ״ד, שווא באות יו״ד)

^ה עָשְׂךָ֖ =א (אין געיה)
• ל=עָֽשְׂךָ֖ (געיה)

^ו דֹּר⁠־וָדֹ֑ר =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורת טברנית ומ״ש (כתיב חסר וי״ו וכתיב חסר וי״ו)
• ל=דּוֹר⁠־וָד֑וֹר (כתיב מלא וי״ו וכתיב מלא וי״ו)

^ז יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ =ל1?,ש,ש1,ק3,ל3?,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן (אין געיה ואין חטפים)
• א=יְסֹבֲבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנֲנֵ֔הוּ (חטף וחטף)
• ל=יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ (געיה באות סמ״ך ואין חטפים)

^ח יְרַחֵ֑ף =א,ל,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 (צירה באות חי״ת)
• דפוסים וקורן=יְרַחֶ֑ף (סגול באות חי״ת)

^ט עַל⁠־[בָּ֣מֳתֵי] (במותי) =ל <יתיר ו׳>
• א=<עַל⁠־בָּ֣מֳותֵי> מ״ק-א=<ג׳ מל׳>
• לגבי הקמץ הרחב בבי״ת ראו ויינברג 3.1.1, ושם בהערה 15 (ויש לשים לב למקום הטעם).

^י וְאֵילִ֤ים כאן מקומה של תיבה זו בכתר ארם צובה ובספרי תימן, וכן בכתי״ש. אבל בספרי התורה שברוב העדות וע״פ חלוקת הטעמים מקומה בתחילת השורה הבאה.

^יא אֱל֣וֹהַּ =א,ל1,ש?,ש1,ק3,ל3?,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!,ש?=אֱל֣וֹהַ (חסרה נקודת מפיק באות ה״א)
• הערות ברויאר ודותן

^יב אֱלֹ֔הַּ =ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן (גם בכתי״ש ניתן לראות בקושי את המפיק למרות הספק שרשם ברויאר)
• ל!=אֱלֹ֔הַ (חסרה נקודת מפיק באות ה״א)
• הערות ברויאר ודותן

^יג תֶּ֑שִׁי =ק3,ל-קטנות ומ״ש
• א,ל,ל1,ש,ש1,ל3,ל9=תֶּ֑שִׁי (אין אות קטנה)

^יד מְחֹלְלֶֽךָ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9
• א=מְחֹלֲלֶֽךָ (חטף)

^טו וַֽאֲנִי֙ =א (געיה)
• ל=וַאֲנִי֙ (אין געיה)

^טז בְּהֵמֹת֙ =א,ל1?,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורת-א וטברנית ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו)
• ל=בְּהֵמוֹת֙ (כתיב מלא וי״ו)

^יז יָדֵ֣נוּ =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר יו״ד)
• ל!=יָדֵ֣ינוּ (כתיב מלא יו״ד)

^יח כִּֽי⁠־צוּרָ֣ם =א (געיה)
• ל=כִּי⁠־צוּרָ֣ם (אין געיה)

^יט חָת֖וּם =א,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 ומסורות-א,ל ורמ״ה (כתיב מלא יו״ד)
• ל!=חָתֻ֖ם (כתיב חסר וי״ו)

^כ כִּֽי⁠־אָ֣זְלַת א,ל3=כִּֽי⁠־אָ֣זֲלַת (געיה באות כ״ף וחטף)
• ש1,ל9=כִּי⁠־אָ֣זֲלַת (אין געיה, חטף)
• ל,ש,ק3=כִּי⁠־אָ֣זְלַת (אין געיה ואין חטף)

^כא לְכׇ֨ל⁠־הַדְּבָרִ֔ים =א,ש1,ק3,ל3
• ל,ש,ל9=לְכָל⁠־הַדְּבָרִ֔ים (אין מתיגה)
• ל1=לְכָל⁠־הַ֨דְּבָרִ֔ים (מקום המתיגה)

E/ע

הערותNotes

(א-נב) ואמנם הספקות הנופלות בדברי הסדר הזה כפי הסברא הפשוטים בכתובים הלא הם כ׳: הספק הא׳ בפסוק הראשון מהשיר׳ האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. אם העיד בהם את השמים ואת הארץ כמו שאמר למעלה, למה לא השוה שניהם בלשון א׳? והנה נמצא החלופים ביניהם בשני דברים: האחד שאמר האזנה בשמים, ובארץ אמר שמיעה. והב׳ מאשר האזנה שאמר בשמים זכרה בלשון צווי, האזינו השמים, ובארץ לא זכר שמיעתה בצווי, אבל אמר ותשמע הארץ, כמ״ש שעל כרחה תשמע. וישעיהו החליף השיטה וזכר שמיע׳ שמים והאזנה בארץ אבל שניהם זכר בלשון צווי: הספק הב׳ באמרו כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. ואם עדיין לא זכר דבר מבני ישראל איך אמר כנגדם הבו גודל לאלהינו, והנה הדבור הנסתר לא יאות כי אם אחרי זכרון המדבר והשומעים דבריו. ואולי שמפני זה כתב ר״א שהבו גודל לאלהינו יחזור לשמים כי בגדלם ומעלתם יורו גודל ממציאם, על דרך (תהלים י״ט) השמים מספרים כבוד אל. אבל סדר הפרש׳ וצורת הדברים ימאנו הפי׳ הזה: הספק הג׳ באמרו הצור תמים פעלו. והוא כי מה ראה עתה לתאר את השם הנכבד בשם צור, ולהוסיף עליו תארי׳ שהם: הא׳ תמים פעלו, והב׳ כי כל דרכיו משפט, הג׳ אל אמונה, הד׳ אין עול, הה׳ צדיק, הו׳ וישר הוא, ויראה שאין צורך לתארים האלה כפי ענין הפרש׳: הספק הד׳ בפסוק שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול. פעמים ידבר בלשון רבים לא בניו מומם ופעם בלשון יעיד שחת לו, דור עקש ופתלתול. פעם ידבר בלשון נסתר שחת לו לא בניו מומם, ופעם לנכח הלה׳ תגמלו זאת: הספק הה׳ בפסוק בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה׳ עמו והוא כי אם היתה הכונ׳ שבהנחל עליון הארצות למשפחות האדמה הציב הארץ הנבחרת לישראל כמו שפירשוהו המפרשים, איך אמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. כי הנה הגבולות ההם היו מהאל יתברך אז בראשונה ולא היו מהאומות, וגם מה יהיה ענין כי חלק ה׳ עמו בהיות שגם לשאר העמים הנחיל ארצות אחרות עם היות שאינם חלק ה׳. ואם היתה הכונה שהאל חלק האומות למשרתים ובחר ישראל לנחלה לו, קשה אם כן אמרו יצב גבולות עמים, והיה ראוי שיאמר יצב ישראל לנחלתו: הספק הו׳ באמרו ימצאהו בארץ מדבר והוא כי מה היתה הסבה שלא זכר הנה יציאת מצרים שהוא החסד הראשון שקבלו ממנו קודם בואם למדבר והתחיל מהמדבר. ואיך אמר שמצאם במדבר, כי הנה במצרים מצא אותם ונקרא שמו עליהם. ואונקלוס תרגם ספק צרכיהון אבל לשון הכתוב לא יסבלהו שהיה ראוי שיאמר ימציאהו: הספק הז׳ אם זכר חסדי המדבר שעשה עם ישראל למה לא זכר יום מתן תורה, ומלחמת עמלק, וסיחון ועוג, והמן, והבאר, ויתר הפלאים והחסדים שעשה עמהם במדבר, כמו שזכר מה שנתן להם בארץ באמרו ירכיבהו על במותי ארץ ויתר הפסוקים: הספק הח׳ באמרו כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו׳, ה׳ בדד ינחנו וגו׳. והוא כי אין המשל דומה לנמשל כי בהיות האלוה ית׳ מנהיג את ישראל לבדו לא ידמה לנשר כשיעיר קנו ועל גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו, שבאו במשל הזה ארבעה חלקים ובנמשל חלק אחד. אם לא שיאמר כדברי הרב המורה בהקדמתו שיש משלים שכללו׳ המשל מורה על הנמשל ואין כל חלק מחלק המשל מורה על דבר מיוחד בנמשל כי הוא מיפוי המשל: הספק הט׳ בפסוק צור ילדך תשי ותשכח אל מחולליך כי הנה הפסוק הזה הוא כפול ומיותר בענינו אחרי שכבר אמר למעלה ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. כי שם נזכר ששכחו את השם ושעזבו אותו, וזה הוא עצמו הנרצה בצור ילדך תשי ותשכח וגו׳: הספק הי׳ באמרו אספה עלימו רעות חצי אכלה בם. והוא כי אם היתה גזרתו אסתירה פני מהם כמו שאמר ושיעזבם למקרים, מה לו להענישם בעצם ולאסוף עליהם רעות? ואם היתה כונתו להענישם על צד העונש איך אמר אסתירה פני מהם כי הנה המעניש לא יסתיר פנים אבל ישגיח בענין הנענש והענש: הספק הי״א באמרו ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. כי הנה תנובות שדי וחמאת בקר וחלב צאן ושאר הדברים אשר זכר הם משלימות התבואות והצלחתם, אבל היות הדבש מהסלע והשמן מהחלמיש מה הוא הטוב וההצלח׳ אשר בזה ואיך מנאו מכלל הטובות האחרות. ויותר היה ראוי שיאמר ויניקהו דבש תמרים ושמן זיתים, וכבר מדרכי התור׳ כשיזכור השמן והיצהר יזכור הזיתים לא החלמיש: הספק הי״ב בחטא העם הנזכר בכאן שהוא עבודה זרה בלבד, וזה יתישר ויצדק לחרבן בית ראשון שהיה בחטא עבודה זרה גם כי גלוי עריות ושפיכות דמים היו שם ולא נזכרו כאן. וכן כתב הרמב״ן שאין בשירה הזאת תוכחת רק על עבודה זרה בלבד אבל בחרבן בית שני שלא היה בחטא עבודה זרה לא יצדק המאמר הזה, ויתחייב מזה שלא נכלל חרבנו בשירת האזינו. ואם זה כן ימשך גם כן שהגאול׳ שנזכרה בשירה הזאת היתה בלבד לחרבן בית ראשון ונתקיימה בבית שני, ואין לנו אם כן זכרון גאולה ונחמה לגלותנו זה. ומלבד מה שיהי׳ בזה מהיאוש הנה הפסוקים לא יסבלוהו, כי בבנין בית שני לא נתקיים הרנינו גוים עמו רק לעגו עליהם ואמרו (נחמי׳ ג׳) מה היהודים האמללים עושים והיו עבדים גדוליהם בהיכל מלך בבל וכלם משועבדים לו. ובימים ההם לא הית׳ הנקמה שיעד בכאן, אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר ודם עבדיו יקום ושאר הדברים שזכר: הספק הי״ג באמרו בסוף השיר׳ ויבא משה וידבר את כל דברי השיר׳ הזאת באזני העם. הוא שהי׳ קודם השיר׳ שנאמר וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השיר׳ הזאת עד תמם, ואם כבר נזכר זה שם מה ראה לזכרו שנית במקום הזה? וגם יקשה אמרו ויבא משה כי אם הוא היה מדבר עם הזקנים והשוטרים ועם כל הקהל מאין בא לדבר הדברים האל׳ כי כבר היו כלם בהקהל ובאותו מעמד ולא יצדק שם לשון ביאה: הספק הי״ד באמרו שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום כי לא דבר רק הוא מכם וגו׳, ואיך יחשוב אדם שיהיו דברי אדון הנביאים דבר רק? ומה הצורך לצוותם שישימו לב בדברי השיר׳ הזאת יותר משאר היעודים והמצות עצמם ומי׳ הדברות שהם יסוד התורה? ואם היתה השירה עדות למה שיהי׳ בעתיד ויתקיים בהכרח מבלי תנאי מתנאי העבוד׳ ושמירת המצות, איך יאמר שישימו לבבם לדבריהם לשמור לעשות את כל דברי התור׳, והנה היעוד העתיד אשר תעיד עליו השיר׳ יתקיים עכ״פ מאין המלט ממנו: הספק הט״ו במה שאמר כאן הש״י למשה עלה אל הר העברים. והוא שכבר צוהו זה עצמו בפרשת פנחס שנאמר שם עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראית אותה ונאספת וגו׳. ואם היה שצוהו שם עליו איך לא נתקיים אותה צווי והוצרך לצוות שנית באותן המלות בעצמם? והרמב״ן כתב שם זה לשונו ואיננו מצוה שצוהו הקב״ה לעשות כן עתה שאם כן היה מתחייב לעלות ולמות מיד, אבל טעמו תעלה אל הר העברים אחרי כן בבא עתך. בעבור שצוה לאלה תחלק הארץ הודיעו כי לא תתחלק על ידו כי אתה תעלה אל הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות ולא יגיעך מהארץ כי אם הראי׳ לבד, וכן קח לך את יהושע בבא יומך תקח את יהושע והשלים הכתוב שעשה כן משה והוא העשי׳ שיזכור בשעת פטירתו עכ״ל. ומדברי רש״י דייק זה, אך פשט הכתובים וסדרם מורה שאין הענין כן ושהוא צווי ולא הודעה. וגם אמרו שמה בסוף הדברים ויעש משה כאשר צוה ה׳ אותו ויקח את יהושע וגו׳, מורה באמת שמיד קיים הצווי ההוא לא אחרי כן בשעת מותו ולא כמו שחשב הרמב״ן: הספק הי״ו ממה שאמר כאן בתאר הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו. והנה באמרו הר העברים הזה שהיה רומז אליו באצבע לא היה צורך לשאר ההודעות והתארים שזכר להודיעו כי לדבר הנסתר יצטרכו ההודעות להכירו ולדעת מה הוא, לא לדבר שהוא לפני האדם נרמז אליו. כל שכן ששם בפרשת פנחס היה ראוי לזכור ההודעות האלה להיותם הצווי הראשון, ושם אמר בלבד הר העברים הזה ולמה אם כן הוסיף כאן בתארו: הספק הי״ז באמרו כאן ומות בהר והאסף אל עמך ובפעם הראשונה אמר בלבד ונאספת אל עמך, ולא אמר מיתה שם, כי במקום שיאמר מיתה יראה שאין צורך לומר אסיפה וכאשר יזכור אסיפה לא יצטרך מיתה אם לא לרמוז דבר אחר. ולכן יקשה למה כאן זכר ב׳ הלשונות, ומות בהר והאסף אל עמך. ולמה לא זכר גויעה כיון שראה לזכור בו לשון מיתה ואסיפה כי כן מצינו באבות שנזכרו בהם גויעה ומיתה ואסיפה, ובאהרן ובמשה נזכרו מיתה ואסיפה ולא גויעה ואין ספק שלא היה בהזדמן: הספק הי״ח בענין ראיית הארץ שזכר כאן וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחזה ומות בהר ונאספת אל עמך וגו׳ על אשר מעלתם בי וגו׳. ואחרי כל זה אמר כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. כי הנה מלבד מה שיש במאמר הזה מאכזריות רב באמרו ושמה לא תבא, הנה באו הדברים שלא במקומם, שהיה ראוי שיסמכו למה שאמר למעלה וראה את ארץ כנען וגו׳, ולא יפסיקו ביניהם במה שאינו מענין הראיה: הספק הי״ט באמרו על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך ישראל. והוא שכבר באו בחטא ד׳ לשונות שנים מחייבים מעלתם מריתם, ושנים מהם שוללים לא קדשתם לא האמנתם. והנה כאן בא אחד מהמחייבים מעלתם בי, ואחד מהשוללים לא קדשתם אותי, והיה די באחד מהם או שיזכרו ארבעתם כלם. ובמעילה פירש במי מריבת קדש מדבר צין, ובלא קדשתם לא אמר לבד כי אם בתוך בני ישראל: הספק הכ׳ למה אמר הפסוק שאהרן ומשה נגזרו בגזרה אחת שלא יעברו את הירדן ולא יכנסו לארץ, ולא זכרו אהרן בראיית הארץ ולא צוהו עליו כמו שצוה במשה ע״ה ג׳ פעמים. הא׳ בפרשת פנחס, והב׳ בפרשת ואתחנן, והג׳ בכאן: האזינו השמים ואדברה וגו׳ עד הלה׳ תגמלו זאת וגו׳. שיערתי בשירה הזאת ששה חלקים מתחלפים בכונתם: החלק הראשון הוא בהקדמה שהקדים אדוננו משה לדברי השיר. וזה החלק יכלול חמשה פסוקים מן האזינו השמים עד הלה׳ תגמלו זאת: החלק השני בספור החסדים והטובות שעשה הש״י עם ישראל. והוא כולל תשעה פסוקי׳ מן הלה׳ תגמלו זאת עד וישמן ישרון ויבעט: החלק הג׳ בספור חטאם העם ופשעם נגד ה׳. ויכלול ד׳ פסוקים מן וישמן ישורון ויבעט עד וירא ה׳ וינאץ: החלק הד׳ הוא מהעונשים שיעניש הש״י על פשעם. והוא כולל שבעה פסוקי׳ מן וירא ה׳ וינאץ עד אמרתי אפאיהם: החלק הה׳ הוא בספור הכליה שחשב ה׳ לעשות לעמו והסבה שבעבורה נמנע ממנה. ויכלול החלק הזה ח׳ פסוקים מן אמרתי אפאיהם עד הלא הוא כמוס עמדי: החלק הו׳ הוא בנחמת ישראל והנקמה מהאויבים. ויכלל החלק הזה עשרה פסוקים מן הלא הוא כמוס עמדי עד ויבא משה. הרי יש לנו בשירה הזאת ו׳ חלקים שהם חלק ההקדמה וחלק החסדים וחלק הפשעים וחלק העונשים וחלק מחשבת הכלייה וחלק הנחמה ונקמת האויבים. (א) וחמשה פסוקים הראשונים האלה שהם חלק הקדמת השירה אפשר לפרשם בשתי דרכים מהפירוש: הדרך הראשון הוא שאמר שמים וארץ בדרך משל וכוון בהם שרי העם ושטריו שהם במעלה ושלמות ודומים לשמי׳ הנצחיים בטבעם והמשפיעים באשר תחתיהם. ובארץ כוון המון העם הדומים אליה בשפלותם ובהיותם מקבלים השפע מהשמים אשר עליהם שהם המנהיגים אותם. וכבר נמצא בדברי ישעיהו הנביא ע״ה (סימן י״ג) הדבור המשליי הזה. בספרו הכרת נבוכדנצר והנתן מלכותו לאחר, אמר על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה בעברת ה׳ צבאות וביום חרון אפו. שהמשיל מפלת המלכים ואבודם להרגזת השמים ומפלת העמים וחרבנם לרעש הארץ, וכמו שכתב הרב המורה בפרק כ״ט חלק ב׳. ועל זה הדרך אמר כאן אדוננו משה האזינו השמים ואדברה כנגד זקני העם ושוטריו שהיו לפניו, כמו שאמר למעלה הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה. כאלו בקש מהם שיטו אזן לדבריו, ואמר שכאשר הם היותר נכבדים שבעם ויאזינו דבריו אין ספק שההמון והעם ישמעו אותם גם כן. וזה אמרו ותשמע הארץ אמרי פי, כאלו אמר בעבור זה אליכם אישים אקרא בראשונה להטו׳ אזן לדברי כדי ששאר ההמון ישמע מעצמו. והותר בזה הספק הראשון: (ב) ואמר יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי להגיד שיהיה למודו כפי השומעים והשגת׳ לקבול הידיעה. ומפני זה לחכמי׳ ולמשכילי עם יערוף כמטר לקחי רוצה לומר שיתן להם הידיעה והתורה בשפע רב כמטר. כי העריפה תאמר על רוב המטר כמ״ש (איוב ל״ג) אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב, וקרא התורה לקח לפי שהיא לוקחת הנפש השכלי׳ והנפש לוקח׳ את התורה לקנות בה שלמות האמתי. ואמנם לאנשי׳ ההמונים קצרי ההבנה אמר שילמוד דרך קצרה ולמוד קל בלתי עמוק וזהו תזל כטל אמרתי כי באמרו כטל העיר על המעוט והקצור, ובאמרו אמרתי ולא לקחי העיר על קלות הראשים בלתי עמקם. ונתן הסבה בחלוף הלמודים האלה באמרו כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. רוצה לומר שתהיה האמירה להמון העם מועט׳ וקלה כשעירים שהוא הטל הדק שיוליד הדשא הקטן והמועט, ולחכמים יהיה כרביבים עלי עשב שכרביבים הם המטר הרב כדברי ר״א המוליד עשב הרב והגס. ועל זה הדרך אמר ישעיהו ע״ה (סימן כ״ה) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים כי צו לצו קו לקו וגו׳. ואפשר עוד לפרש יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי שיהיו דבריו מעטי הכמו׳ ורבי האיכו׳ והידיעה וזהו יערוף כמטר לקחי, רוצה לומר שהלקח והתורה תהיה שם כמטר הרב, והדברים והמלו׳ אשר ידבר יהיו כטל המועט וזהו תזל כטל אמרתי. (ג) ולפי שהיה מדב׳ כנגד זקני העם ושוטריו והיה אומר הדברים האלה כלם בשמו כי לא רצה הקדוש ברוך הוא שיאמר משה את השירה כי אם משמו ומעצמו כמו שזכרתי למעלה, לכן אמר כנגדם כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו. רוצה לומר כי אני שם ה׳ אקרא שיפתח שפתי ויהיה עם פי כי ממנו מענה לשון ומפיו דעת ותבונה ואתה עם ישראל לא תתנו הכבוד לעצמי בשמיעה הזאת. אבל הבו גודל לאלהינו, כי בהטות אזניכם לדבר תתנו כבוד וגודל לאלהינו ית׳, כיון שאני מדבר לפי כבודו וגדלו, והותר בזה הספק הב׳: (ד-ה) וקודם שיתחיל בעניני השירה הניח הקדמה כוללת בעניניה בדרוש מונח בתחלה ויבאר הדרוש ההיא אחר כן בחלק השירה. והדרוש וההקדמה הכוללת היא הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. והנה קרא השם יתברך צור אם להיותו התחלה וסבה ראשונה לכל הדברים כמו שפי׳ הרב המורה בחלק א׳ פרק י״ו שצור יאמר על התחלה, ואם להיותו הצורה הראשונה כי הוא כמו שזכר הרב סבה פועלת וסבה צוריית וסבה תכליי׳ בכל הדברים, ואם להיותו חזק בלתי משתנה כצור וכמו שפירשו ראב״ע. והודיע בדרוש הזה ראשונה שהצור יתברך תמים פעלו, רוצה לומר מה שפעל ועשה לישראל מהטובות והחסדים שאמר לעשו׳ להם בשלמות עשה אותם ולא נפל דבר מכל דברו הטוב אשר דבר, וזהו אמרו הצור תמים פעלו. ואף על פי שהביא את ישראל במדבר ארבעים שנה הנה כל אותו הדרך אשר הוליכו היה במשפט ובתמים וזהו כי כל דרכיו משפט ירמוז לדרכים אשר הביא בהם ישראל ארבעים שנה במדבר. והמונח הזה, רוצה לומר מהטובו׳ שפעל ועשה עמהם היותם בשלמות וגם בדרכים ההם שהביאם, הנה הוא יבאר ויוכיח אותו אחרי זה בחלק הב׳ מהשירה. עוד אמר בדרוש המונח הנה אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. והוא לרמוז על הרעות והענשים המיועדים לבא עליהם שהם יהיו כלם בצדק ויושר ואמר אל אמונה כנגד חרבן בית ראשון, שהיה מפני העדר האמונה והעבודה זרה שהיה ביניהם, ולהיותו יתברך אל אמונה והם חטאו באמונה ואין עול אם כן במה שקבלו מהחרבן. וכנגד חרבן בית שני אמר צדיק וישר הוא, שגם שמה היו ביניהם עונות ופשעים אחרים רבים שמפאת הצדק והיושר הביאם לחרבן ולגלות. וביאר זה עוד באמרו שחת לו לא בניו מומם, רוצה לומר שהיה כל זה לפי ששחת העם הזה לעצמו, ובמקום שהיו בני אל נעשו לא בניו וזה היה מומם שנעשו דור עקש ופתלתול. והחלק הזה מהשרש המונח יתבא׳ אחר זה גם כן בחלק הג׳ שהוא חלק העונות, ובחלק הד׳ שהוא חלק העונשים. הרי לך שבהקדמת השיר׳ הזאת הניח משה רבינו הדרוש המכוון עליו יהיו הדברים כלם בשיר׳, אם מחסדי השם יתברך לעם, ואם מחטאתם ואם מענשם. ואמנם שאר החלקים שיש בשירה לא עשה מהם דרוש מהם כי הם באו אחרי כן מהכרח הענין. ואפשר לפרש עוד הצור תמים פעלו שהיא הקדמה גם כן הניח משה רבינו לתוכחות, וענינה שאין אדם מוכרח במעשיו אבל בוחר בהם ושאין רע יורד מלמעל׳ בעצם ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. וזהו שאמר הצור תמים פעלו, רוצה לומר פעולתו בבריא בשלמות היא והצור׳ ששם הצור באדם היא פעולה תמימ׳ ואין דרך לזה אם לא תהי׳ בחיריית בעצמות׳. גם הודיע שכל דרכי השם יתברך בעולם הזה בשכר ובעונש הם במשפט, ואם ראינו פעמים צדיק ורע לו הנה הסבה בזה לפי שהוא יתברך אל אמונה ושכרו שמור לו לעולם הבא כי איש אמונים נוצר ה׳, ובעולם הזה נתן לו מיתה על עונותיו, והוא אמרו ואין עול. שהוא אל אמונה בשכרו המשומר לחיי העולם הבא, ואין עול בקבול עונש ממה שעשה בעולם הזה. ואם ראינו רשע וטוב לו נדע ונשכיל ג״כ כי צדיק וישר הוא יתברך, כי כמו שאיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כך אין לך אדם שאין לו מצוה בידו ולכן אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה וצדיק הוא, במה שישלם לרע שכר מעשים הטובים בעולם הזה וישר הוא במה שיענישהו גם כן על מעשיו בעולם הבא, באופן שהאנשים כלם יאכלו מפרי דרכם אם בעולם הזה ואם בעולם הבא. ומזה כלו יתחייב תולדה אחת והיא ששחת לו לא בניו רוצ׳ לומר שהשחתת העם אינו מהשם יתברך כי אם מצדם וזהו שחת לו רוצה לומר לישראל שהם לא בניו. מה ששחת להם והביאם אל היותם לא בניו הוא מומם שהיו דור עקש ופתלתול ואמר בלשון יחיד שחת לו לפי שם משחית היה המום, והנשחת היה הדור. והותרו בזה הספקות ג׳ וד׳. זהו הדרך הראשון בפי׳ הפסוקים האלה: (א-ה) והדרך הב׳ בפירושם הוא שאמר שמים וארץ כמשמעותם וכוון בהם אל השמים ממעל ואל הארץ מתחת, לפי שאמר למעלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ והנה היה זה להיות׳ נצחיים ועומדים לעד כדברי ר״א, ולהיות׳ הסבות האמצעיות בחכמת בוראם להגעת הטוב והרע אל האומה ע״פ מעשיהם בתת השמים את טלם והארץ תתן את יבולה כשהיו זכאים וההפך בהפך כמ״ש רש״י וכמאמ׳ חגי הנביא ע״ה (סימן א׳) על כן עליכ׳ כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה. והנה אמר האזנה בשמים ושמיעה בארץ בהפך מה שאמר ישעיהו שמעו שמים והאזיני ארץ. ואמרו הראשונים כי להיות משה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ אמר האזנה בשמים ושמיעה בארץ הפך מה שאמר ישעיהו לפי שהיה רחוק מן השמים וקרוב אל הארץ. ואין זה צורך אצלי שהרי ישעיהו אמר כי ה׳ דבר אשר כסא כבודו בשמים ושמי השמים והוא עומד עליהם, ומשה לא אמר רק ואדברה ואמרי פי, ולזה חשבו אנשים שהענין בהפך שהאזנה תאמ׳ למרחוק ושמיעה מקרוב: אבל הנראה אלי באמת הוא שהם שמות נרדפים והשמיעה היא כמו האזנה, והעד (תהלים י״ז) שמעה ה׳ צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי. אמר משה כנגד השמים האזינו בלשון תחינה להיות׳ במעל׳ עליונה ולכן נתחנן אליהם שישמעו, אמנם לארץ שהיא דומם ובלתי בעלת נפש, אמר ותשמע הארץ. והיו דבריו לשמים ולארץ יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, רצונו לומר אם ישראל ישמרו את התורה כראוי יערוף המטר ואם לא ישמרו ואם לא יעשו אותה לא ירד המטר. וזהו יערוף כמטר לקחי שכמו שישראל יערוף וירבה הלקח כך יערוף וירבה המטר לבא, וכמו שהם יזלו אמרת ה׳ כך תזל הטל עליהם באופן שתהיה התורה בקרבם כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב. או יאמר לשמי׳ ולארץ כאשר בקרב ישראל יערוף כמטר לקחי ותזל כטל אמרתי ויתעסקו בתורה כדי לקיים מצותיה ולעשות פירות כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב ולהצמיח׳. אז כאשר שם ה׳ אקרא אתם השמים והארץ הבו גודל לאלהינו רוצה לומר כאשר ישראל בשם ה׳ יקראו ויתפללו אליו ובכונתם דבקים בו, אתם השמים הבו גודל לאלהינו ותנו מטר על פני האדמה והארץ תתן יבולה כי זהו הגודל והכבוד לאלהינו שתהיו זריזים לתת שכר לשומרי מצותיו. ואמר כי שם ה׳ אקרא בלשון ישראל, כאלו הוא היה מעיד זה בשם ישראל לשמים ולארץ. ואמר הצור תמים פעלו להגיד שכבר יקרה לאדם מעולה ונכבד שכל פעולותיו שלמות וכל מעשיו משובחי׳ והוליד בן פריץ והוא יאבד שם אביו ומעלתו ויסבב שיקולל בפי בני אדם שיאמרו ארור שזה ילד ארור שזה גדל. ככה האל יתברך שהוא צור עולמים תמים פעלו ופעולותיו שלמות בתכלית השלמות, וכמו שפעולתו טובה כך הדרכים האמצעיי׳ אשר תביא בהם הם כלם משפט כי הוא אל אמונה קיים בלתי משתנה ואין עול לשום נמצא עם כל גודל יכלתו כמו שעושים בני אדם הגבורי׳ עול לאנשים החלשי׳ אין כן השם כי אין בו עול כלל, לפי שמטבעו ומעצמו צדיק וישר הוא והוא אוהב הצדק והמשפט מפאת עצמו. ועם כל שלמותו הנה שחת לו לא בניו מומם, רצונו לומר הנה שחת השם והפסיד שמו הטוב והמהולל זה העם שהוא לא בניו מפאת מומם שהוא דור עקש ופתלתול. וביאר איך הדור העקש ההוא במומם שישחיתו להשם יתברך באמרו הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ויהיה כפי זה הפירוש הא׳ הלה׳ ה״א השאל׳ לא ה״א התימה, יאמר האם ראוי שתהיו אתם גומלים הגמול מההשחת׳ להיותו האל יתברך אביך קנך הוא עשך ויכוננך שיאמרו בעבור זה ארור שזה גדל ארור שזה ילד, כי הנה הוא מפאת פעולתו תמים ושלם וצדיק וישר הוא, אבל ההשחת׳ והארירה והקללה אשר יגיע אצלו חס ושלום תהיה בעבורכם להיותכם בניו. ואפשר לפרש עוד שחת לו לא בניו מומם שהיא שאלה ותשוב׳ יאמר האם יחשוב שברשעתו ישחית להשם יתברך חלילה לו מזה כי הם משחיתים לעצמם ולא להשם יתברך על דרך (איוב ל״ה) ורבו פשעיך מה תעשה לו, אמר שחת ישראל לו, לא להשם יתברך ואין השחתה אליו יתברך כי הם משחיתים בעצמם שלא יהיו בערך בנים וזה מומם שהם בעצמ׳ דור עקש ופתלתול. ואין לתמוה כשיבא הדבור פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים כי כן דרך הכתובי׳, והעד כמו שאמר רבי אברהם אמרו כאן זכור ימות עולם בלשון יחיד, בינו בלשון רבים. הרי לך בזה דרך שני בפירוש החלק הזה מהשיר׳, והותרו ארבעת הספקות הראשונים: (ו) הלה׳ תגמלו זאת וגו׳ עד וישמן ישרון וגו׳. החלק השני מהשירה והוא חלק החסדי׳ שעשה השם יתברך עם העם, ולכן התחיל כמתרעם כנגדם לומר הלה׳ תגמלו זאת, רוצה לומר האם היה ראוי שיגמלו לש״י אשר היטיב עבורם גמול רע אשר כזה שיזכור בשירה. או שיאמר בניחותא ראוי ומתחייב הוא שלה׳ אלהינו תגמלו גמול טוב על זאת ההטבה שעשה עמכם והיא שהוא הוא אביך קנך הוא עשך וגו׳ כי באמת החסדים האלה ראויים הם לתגמול. וקראם עם נבל ולא חכם, לפי שמעשיהם היו כמעשה הנבל שהוא תמיד גומל רע לאשר גמלהו טובות, כענין (שמואל א כ״ה) נבל הכרמלי עם דוד. ומלבד רוע התכונה שהיה להם בזה הנה עוד היו עם בלתי חכם, כי לו חכמו ישכילו זאת לא היו עושי׳ דבר מגונה והיו גומלי׳ לשם יתברך גמול טוב כדי שירבה להטיב עמהם פעמי׳ רבות. ובמה שעשו לא ראו את הנולד שלא ייטב עוד להם השם יתברך כיון שגמלוהו רעה על כל אשר הפליא לעשות עמהם. ואפשר שקראם עם נבל ולא חכם להיותם מינים ואפיקורוסים כי האפיקורוסות תקרא בלשוננו נבלה, ואמר איוב לאשתו (סימן ב׳) על אשר דברה שלא כראוי כדבר אחת הנבלות תדברי ודוד המלך אמר (תהלים י״ד) אמר נבל בלבו אין אלהים. וגנה אותם שהיו באומנותיהם עם נבל ואפיקורוסים שלא הביאם לאותו מינות, רב ההתחכמות והחקיר׳, כי הם היו עם לא חכם ומבלתי חכמה נפלו במינותם. וזכר להם הטובות אשר קבלו מהשם יתברך שהיה ראוי שיגמלוהו עליהם טוב באמרו הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך, שכוון לפרט ד׳ מיני חסדים גדולים שקבלו האומ׳ מהשם יתברך: הראשון במה שהמציא׳ רוצה לומר בהויתם ובריאת׳ בתחלת הבריא׳ אחר האפס המוחלט כשאר הנמצאי׳, ועל זה אמר הלא הוא אביך: השני שהוציאם ממצרים שקנה אותם לעצמו והיו קנין הקדוש ברוך הוא כדבריהם ז״ל בספרי בה׳ קנינים שקנה הקדוש ברוך הוא ועל זה אמר קנך: השלישי שנתן להם את התורה וסדרי הפעולות והמעשי׳ המשובחי׳ ועל זה אמר הוא עשך, שעשא׳ במה שלמדם תורה ומצות ולכן נקראו מעשה ה׳ כי קודם מתן תורה היו כחומר ביד היוצר ואחרי מתנת׳ היו מעשה שלם: והרביעי במה שנתן להם ארץ ישראל צבי היא לכל הארצות ובית המקדש שהיא מכון לשבתו עולמי׳ והושיבם על כנם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו וע״ז אמר ויכוננך מלשון מכון. (ז-י) ולפי שזכר ד׳ החסדים האלה ברמז בא לבארם בשירה ולהוכיחם אחד לאחד, ואמר כנגד הראשון מהבריאה החדש׳ זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, רוצה לומר זכור ימות העולם כמה הם שהעולם היום ההוא היה קרוב לששי׳ וחמש מאות שנה שנברא והמנין הזה מהשנים לא בא כי אם מהשרש האמתי והוא היות העולם מחודש ולכן נמנה העולם בימותיו מהיום שבו נברא, וכמו שזכר החבר לכוזר במאמר א׳. ועוד נתן ראיה אחרת על זה והוא שנות דור ודור, רוצה לומר התחלפות שנות החיים כפי הדורות. הלא ידעת אם לא שמעת כי בדור אדם חיו האנשי׳ תתק״ל שנה, ובדור שם בן נח חיו ת״ר שנה, ובדור הפלגה חיו ש״ל שנה, ובדור אברהם חיו קע״ה שנה, ומשה אדוננו חיה ק״כ שנה, והנה התחלפות הדורות האלה מורה גם כן על חדוש העולם ושהיה לדבר התחל׳ וכפי מה שנתרחקו מאותה התחל׳ היו החיים יותר קצרים. הנה בזה אמת והוכיח ענין הבריא׳ והיותו יתבר׳ אב בורא שהוא החסד הראשון. ועל החסד הב׳ מיציאת מצרים שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, רוצה לומר אתם לא ראיתם היציא׳ ממצרים אבל אבותיכם יוכלו להגיד שעבדים היו שמה ושהשם יתברך הוציאם משם בכחו הגדול ואם מתו אבותיכם היום גם עתה עמכם הזקנים יהושע וכלב שהיו מיוצאי מצרים והם יאמרו לך זה עצמו, וזהו זקניך ויאמרו לך וזהו החסד הב׳. ואמנם לענין מתן תורה אמר בהנחל עליון גוים וגו׳, כי חלק ה׳ עמו, ימצאהו בארץ מדבר. ופירושו שלא בחר השם יתברך בישראל לתת להם תורתו מהיותם רבים ואוכלוסי׳ עצומים כי כאשר בחר בהם ברדתם מצרים היו ע׳ נפש בלבד וכבר היו להקדוש ברוך הוא בעולמו ע׳ אומות כי היו האומות מספר אישיהם, והוא ע״ד (פרשת ואתחנן) לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם כי אתם המעט מכל העמים. וזה אמרו בהנחל עליון גוים רוצה לומר כאשר הנחיל את הארץ לאומות בהפרידו לבני אדם, וכשבנו את המגדל והפרידם ובלבל לשונם, הציב גבולות העמים למספר בני ישראל שהיו ע׳ נפש ברדת׳ מצרימה וכן היו העמי׳ ע׳ אומות. והוא ממה שיורה שאתם המעט מכל העמים אשר בחר בכם לפי שחלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו רוצה לומר שנפל ישראל בחלקו של הקדוש ברוך הוא ויעקב היה חבל נחלתו מיוחד להנהגתו. וכמו שאחז״ל (חולין צ״א) יעקב אבינו חקוק בכסא הכבוד שרצו בו זה הענין בעצמו וזה היה במעמד הר סיני כי שם היה ה׳ להם לאלהים והם היו חבל נחלתו. ובתהו יליל ישימון יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, שחבבם במדבר בהיות׳ בסיני בדברות, ובענני הכבוד. ונתן להם הבינה שהיא התורה, ובזה הבדילם מכל העמים, וזהו ה׳ בדד ינחנו וגו׳, ומשם ואילך נשארו מיוחדי׳ להנהגתו האלהית בפרט. הרי לך שביאר בזה החסד הג׳. ואמנם החסד הד׳ מירושת הארץ ביארו באמרו ירכיבהו על במתי ארץ וגו׳ ויתר הפסוקים, הנה בחלק החסדים הזה ביאר ארבעה המה החסדים שזכר אביך בבריאה חדשה קנך ביציאת מצרים, עשך במתן תור׳, ויכוננך בירושת הארץ והותר הספק החמישי: ואפשר לפרש עוד בהנחל עליון גוים וגו׳, שבהנחל השם את הגוים בכל הארץ בהפרידו בני אדם כמו שאמר (פרשת נח) מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם הנה אז הציב ה׳ גבולות העמים שהיא ארץ השבעה עממים שתהי׳ הארץ ההיא ירושה למספר בני ישראל. ובזה מההוראה הגדולה על אהבתו יתברך את העם הזה כי מיום שחלק הארצות לגויי העולם הציב הארץ הקדושה והנבחרת ההיא לישראל, והיה זה לפי שחלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. ובעבור שיהיו מושגחים ממנו ובפרט הנחילם הארץ היותר מוכנת לזה והיה כל כך מאהבתו אותם עד שימצאם בארץ מדבר, ועם כל זה יסובבנהו יבוננהו. וענין זה המאמר ההוא כי עם היות שהשגחה האלהית תדבק במציאות כפי ערך המקבלים, הנה יש קצת ארצות יותר מוכנות ועוזרות לזה מזולתם להיותם חלק מחלק הישוב יותר מוכן להדבק בו ההשגח׳ משאר החלקים. כמו שזכר הפלוסוף שהגלגל הקשר היותר אמיץ וחזק שיש לו עם המניע אותו בעגול הגדול האוזר אותו אשר הוא באמצע ברחב שוה מקטביו. וגם בעגול הזה ימצאו מקומות יהי׳ אחד ההם יותר מוכן להראות בו פעל הנבדל והוא מקום הככב כי שם ימצא באמת היחס היותר מזה והקשר היותר נראה בנבדל. ככה מהישוב בכללו נתיחד חלק ממנו מיוחס ומסוגל להראות מפעלי האלהות והיא הארץ הקדושה ונתיחד עוד חלק ממנה והוא ההר חמד אלהים לשבתו המקום אשר בחר ה׳ לשכן שמו שם. אשר הוא לכל הישוב בערך מקום הככב בגלגל ביתר שאת ומעלה לפי שהמקום הזה נקשר בקשר אמיץ בדבקות אמיץ אלהי וההשגחה הפרטית בלי אמצעי תלין בו, מה שלא יהיה בשאר הארצות. וכמו שארץ ישראל יותר מוכנת להדבק בה ההשגח׳ הפרטית האלהית מזולתה ככה המדבר היא הארץ היותר מטעה ובלתי ראויה אליו שמצדה תמנע זה. ומפני זה אמר משה רבינו בפרש׳ עקב המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו׳, המאכילך מן במדבר וגו׳ להגיד שהי׳ החסד משני צדדים ובחינות, מצד עצמו ומצד המקום שנעשה בו שהיה בלתי מוכן לקבלו. על כן אמר כאן ימצאהו בארץ מדבר רוצה לומר שמצא הקב״ה את עמו במדבר לא שהיתה התחלת מציאתו אותו שמה כי במצרים היה אבל בהיות שמצאם בארץ מדבר ארץ מלאה גלולים ומונעת הדבקות האלהי וההשגחה הפרטית מחסדי השם ששם נתן להם את התורה. וזהו יסובבנהו יבוננהו יצרנהו וגו׳, רוצ׳ לומר יסובבנהו בהשגחתו יבוננהו בתורתו ומצותיו שנתן להם והשכילם. יצרנהו כאישון עינו רוצה לומר שהציל את העם מהפגעים המעותדים במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון ומלחמת האויבים כמו שיצור האדם אישון עינו. והרלב״ג פי׳ ימצאהו בארץ מדבר שישראל מצא את ה׳ ונתדבק בו בהיותם במדבר וקבלו תורתו על הר סיני ושהיה הקב״ה רוצ׳ להביאם מיד אל הארץ, אם לא בעבור תוהו יליל ישימון, רוצ׳ לומר צעקתם ותלונותם על דבר המרגלים והיללה שעשה שם בישימון ושממות לב בלי סבה עצמית. לכן אחרם במדבר מ׳ שנה ולא הוליכם בדרך ישרה אבל יסובבנהו שעשה שיסובבו את הר שעיר כל הזמן הארוך אשר סבבו אותו ובזה הזמן יבוננהו להשכילם בינה מפלאות תמים כמו שאמר (פרשת עקב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה׳ אלהיך במדבר זה מ׳ שנה והיה סוף המאמר למען הודיעך וגו׳. ועם היות שנתאחרו כל כך במדבר הנה נשמרו מכל הפגעים בחמלת ה׳ עליהם וזהו: יצרנהו^א כאישון עינו רוצ׳ לומר כמו שיצר הקב״ה עיניו של אדם בהשגח׳ כוללת במה שהמציא עליו מן הלחיות והכתנות והעפעפים וכל זה לתכלית שמירתו. זהו פירש הרב בכללות כונתו. (יא) ואמר כנשר יעיר קנו וגו׳ להגיד שהטובות האלו שזכר שעשה הקב״ה עם האומה לא עשאם על ידי אמצעיים אבל הכל עשה ה׳ בכבודו ובעצמו והמשיל הענין בנשר בארבע פעולות שהוא עושה עם אפרוחיו: הא׳ שהנשר כאשר יבא אל האפרוחים בקרוב להם יצפצף כדי שלא יחשבו שהוא עוף אחר ויתבהלו ועל זה אמר כנשר יעיר קנו כי יעיר את קנו בצפצופו: והב׳ שהנשר לא יחול על האפרוחי׳ בבואו מרחוק פתאום בחזקה פן יזיקם בצפרניו, ולכן קודם שיחול עליהם ירחף מעט כדי שינוח עליהם בשובה ונחת ועל זה אמר על גוזליו ירחף: והג׳ שהנשר כשירצה להוליך מצד אל צד לבל יתרגשו מוליך הקן והאפרוחים עליו כדי להוליכם בנחת, ועל זה אמר יפרוש כנפיו יקחהו לא אמר יקחם שחוזר אל האפרוחים כי אם יקחהו שחוזר אל הקן שזכר: והד׳ שהנשר כשישא הקן עם הבנים אפרוחים או ביצים ויוליכם על כנפיו לא ישימם על הנוצה הנמשכת לחוץ פן יפיל הקן הנוצה. אבל ישאם על האברה המונחת על גופו ועל זה אמר ישאהו על אברתו. והנה השם יתברך עשה עם ישראל דברים דומי׳ לעניני הנשר כי הוא כשירד למצרים לגאול אותם, שלח לפניו צפצופו והעיר אותם ע״י משה ואהרן שהוא דמוי הענין הראשון. ולא נתגלה עליהם במצרים מיד בגבורתו כמו שנתגלה אח״כ בסיני שעשה המופתי׳ העצומים לעיניהם והוא הדמוי השני. וגם לא רצה שיצאו ממצרים כי אם בצאנם ובבקרם וכל אשר להם שהוא כענין הקן והוא הדמוי השלישי. וכאשר באו בים סבבם בענני כבוד כדי שלא יוזקו מהמצריים. וכן הצילם מעמלק והוא הדמוי הרביעי וכמו שאמר (פרשת יתרו) אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו׳. (יב) ולפי שכל זה עושה הנשר לאפרוחים בעצמן כדי להוליכם לבטח לפי שאין עוף אחר יגביה עוף עליו. אמר ה׳ בדד ינחנו והוא חוזר אל הדמויים אשר זכר מהנשר שהשם יתברך בדד ינחנו לישראל בכל אותם הדמויים שזכר. וכוון גם כן באמרי ה׳ בדד ינחנו שהנהיג אותם במדבר כמו שאמר (פרשת בהעלותך) על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו. ולא היה זה על ידי אמצעי וזהו ואין עמו אל נכר. או אומרו על ישראל שגם כן היה ישראל מיוחד לעבודתו כמו שהיה הוא יתברך מיוחד להשגחתו וזהו ואין עמו אל נכר. הנה התבאר מזה ענין מתן תור׳ ושבתוך דבריו לא בא זכרון יציאת מצרים ושאר הנסים ושכל דמויי הנשר יש בנמשל והותרו בזה הספקות ו׳ וז׳ וח׳: (יג-יד) ואמנם בחסד הד׳ מירושת הארץ הנרמז בויכוננך אמר ירכיבהו על במתי ארץ וגו׳ רוצ׳ לומר שהוריש את ישראל הארץ הגבוהה מכל הארצות. ולכן אמר ירכיבהו על במתי ארץ שהוא משל לאדם הרוכב סוס. ולפי שהארצות הגבוהות אינן עושות פירות כמו ארץ המישור ולכן אמר ויאכל תנובות שדי שהארץ ההיא עם היותה גבוהה ימצאו בה מיני הפירות והירקות שהם כל תבואות שדי וזכר שאף המקומו׳ שלא היו מדרכם לתת תבוא׳ כסלע וכחלמיש לא עשה פרי תבואה הנה מפאת ההשגח׳ היה יוצא הדבש מהסלע והשמן מחלמיש צור וכל שכן מהמקומות הראויים עליהם והוא דבור המשליי על דרך (יואל ד׳) יטפו ההרים עסיס. וזכר כל מה שיאכל נפש, דבש ושמן ובשר ולחם ויין שהוא הנכלל בתנובות שדי. וזכר הדברים האל במדרג׳ כפי מה שיקחם הילד היונק כי ראשונה יאכל הדבש והשמן והחמאה כמו שנאמר (ישעיהו ז׳) חמאה ודבש יאכל ולכן אמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור חמאת בקר. ואח״כ זכר הדברים היותר עבים כמו שאמר וחלב צאן עם חלב כרים ואלים בני בשן ועתודים. ובאחרונ׳ זכר הלחם והיין באמרו עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר, שהוא היין וכליות חטה הוא משל לגודל החטה כי כל גרגיר חטה דומה לאחת הכליות. וגלה באמרו ודם ענב תשתה חמר שיהיו הענבים בא״י עושות יין רב וחזק. ודומה לזה אמרו חכמינו זכרונם לברכה בספרי לימות המשיח אדם יורד לכרמו ולקט ענב ומניחו בזוית ביתו ושותה ממנו. וזה הוא שאמר ודם ענב תשתה חמר שהוא הפוך, ודם ענב שהוא חמר תשתה. ובזה השלי׳ לספר תושבחות א״י וכלל הטובות שקבל ישראל מהאלוה יתברך. ואחשוב שכוון גם כן באמרו ירכיבהו על במתי ארץ לעשות דמוי והמשל נכבד והוא שקרה לישראל כמו שיקרה לאדם הבכור שאם יהיה לו מגדל עוז ומבצר חזק בארץ המישור הנה בהכרח יאכל כל המאכלים והמעדנים שיהיו בארץ כי כל בני אדם יבאו אליו ויגשו לפניו מנחה מן הבא בידם להיותו יושב בראש ההרים בסתר המדרגה. וכן ישראל בהיות להם מגדל עוז שם ה׳ ובהיותו יתעלה סלעו ומצודתו הנה בהכרח הטבע בחכמת בוראו יתן לפניו כל מעדני ארץ. וזהו אמרו ירכיבהו על במתי ארץ והוא דבור המשליי שירכיב לישראל על במתי ארץ כסלע המגדל החזק וראשו בשמי׳ שהוא כלו משל לדבקות האלהי. ומפני זה יאכל תנובות שדי כי הנה יניקהו הטבע דבש שלא היה לו בסבת הסלע והוא המגדל האלהי אשר הוא עומד שם. וכן יניקהו שמן מסבת חלמיש צור, רוצ׳ לומר בסבת עוז המגדל והמצוד׳ אשר אתו שהוא צור החלמיש והיכול המוחלט. ויהיה לפי זה מ״ם מסלע ומחלמיש צור מ״ם הסבה. כמו (פרשת חיי שרה) מה׳ יצא הדבר, (תהלים ל״ז) מה׳ מצעדי גבר כוננו וזולתם שיהי׳ לו כל הטוב הזה בסבת השם יתעלה סלעו ומצודתו. וכן זכר שיהי׳ לו חמאת בקר וחלב צאן ושאר הדברים כלם המוכרחים שבמיניהם בעבור הדבקות האלהי והשגחתו אשר עמו. והותר בזה הספק התשיעי: (טו) וישמן ישורון ויבעט וגו׳ עד וירא ה׳ וינאץ. זהו החלק השלישי מהשיר׳ שהוא חלק החטאים. והתחיל ואמר כמתרעם וישמן ישורון ויבעט רוצה לומר מי שמע כזאת ומי ראה כאלה העם הישר במדותיו ובשכלו הזך והנקי מכל האומות שעל כן נקרא ישרון נטה אל התאוות הגשמיות אכול ושתה כבהמות השדה עד שבא לכלל שומן הלב ועבות השכל ומפני זה בעט במלכו ובאלהיו. ואמר כנגד היושבים לפניו ואין להכחיש זה כי הענין התחיל ממך עם ה׳ ששמנת עבית כשית במדבר הזה והכעסת הרבה לפניו יתעלה. ולכן אמרתי שהעם שיקום אחריך יעשה כן וזהו ויטוש אלוה עשהו. ומלבד זה כבר ידעת שאין לתמוה מאשר יזכור פעם לנכח ופעם לנסתר כי כן דרך דברי הנביאים. ואפשר שכוון גם כן באמרו שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו לספר רוע ענינם כי בהיותם נמשכים אל התענוגי׳ היה ראוי שיחניפו וירצו את המביא והנותן אותם והם לא עשו כן. וזהו שאמר ויטוש אלוה עשהו, רוצ׳ לומר ואתה לא עשית כן כי אתה שמנת עבית כשית. ועם כל נטייתך ותאותך לשומן ולתענוג נטשת ועזבת האלוה שעשה אותו שומן ונותן לך אותם התענוגים. ויהי׳ לפי זה שיטוש אלוה עשהו כנוי עשהו חוזר לשומן. וזכר עוד מפשעיהם שעם היות הטובות השם על דרך הנדיבות והחסד הם היו מיחסים אליו הכילות והנבלה כאלו הטובות אינם מאתו ומידו. וזהו וינבל צור ישועתו רוצ׳ לומר שיחשדהו לנבל ומלבד זה כוון ג״כ אל היותם מחללים אותו והופכים אחוריהם אל היכל ה׳ שהוא ענין וינבל גם כן. (טז) והנה אמר יקניאוהו בזרים כנגד אנשי בית ראשון שהיו עובדי עבודה זרה ועליהם אמר שהכעיסוהו באלהים אחרים כמו שאמר למעלה (פרשת וילך) אלהי נכר הארץ. ואמנם כנגד אנשי בית שני אמר בתועבות יכעיסוהו ר״ל עם היות שלא היו עובדים עבודה זרה הנה היו עושין תועבות אחרות משפיכות דמים וגלוי עריות ושאר המדות הרעות שהם תועבות לפניו יתעלה. (יז-יח) בזמן בית ראשון יזבחו לשדים לא אלוה שהיה נמאס משלש׳ פנים אם לפי שלא היה בהם כח אלהות כמו בככבים ובמזלות ושרי מעלה שיש בהם כחות והשדים לא היו כן כי הם לא אלוה וכמו שאמרו חכמינו ז״ל בספרי לא דיים שעבדו חמה ולבנ׳ וככבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם. ואם לפי שהם אלהי׳ לא ידעום רוצ׳ לומר לא חמלו ולא רחמו עליהם כי הידיעה תאמר על הרחמים כמו (שמות ב׳:כ״ה) וידע אלהים. ואם לפי שלא שערום אבותיכם והאדם ראוי שימשך באמונתו ותורתו אחרי אבותיו. ורבי אברהם אמר שאלהים לא ידעום ענינו שלא ידעו בידיעה וראיה אלהותם וגם לא בקבלה כי לא שערום אבותיהם והוא מגזרת שעירים שלא ידעו בימיהם דבר מהשעירים וכל זה היה כנגד בית ראשון. אמנם בבית שני עם היות שלא היו זובחים לשדים הנה לא היו עובדים לשם יתעלה ולא שומעי׳ בקולו ועליהם אמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך כי היה בבית שני שכחו ועזבו את השם יתעלה נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור. ואמר אל מחוללך להגיד ששכחו מי שילדם ובראם ועבדו החדשים שמקרוב באו. או יהיה מחוללך מגזרת חיל ולשון כאב יאמר ששכחו השם יתעלה שעש׳ עמהם הטובות וזהו צור ילדך תשי, וג״כ שכחו האל שהענישם בכמה עונשים והיה להם לירא מלפניו וזהו ותשכח אל מחוללך רוצ׳ לומר מכאיבך ומענישך מלשון (משלי כ״ו) רב מחולל כל. הנה התבאר שהכתוב הראשון ויטוש אלוה עשהו נאמר על אנשי בית ראשון, ואמרו צור ילדך תשי נאמר על בית שני, והותר בזה ספק הי׳: (יט) וירא ה׳ וינאץ וגו׳ עד אמרתי אפאיהם וגו׳. והוא החלק הרביעי מהשירה שהוא חלק העונש. יאמר שראה הקב״ה דרכיהם הרעים וינאץ בזעם אפו בניו, כי מתוך כעסו נאץ ומאס בני ישראל שהם בניו ובנותיו. ויהיה לפי זה וינאץ יוצא שנאץ אותם. ואפשר לפרשו עומד, שראה הקב״ה מעשיה׳ ונתקצף בעבור הכעס שהיו בניו ובנותיו מכעיסים אותו, שהיו מהבנים מלקטים עצים והבנות עושות כונים למלאכת השמים. ולכן נאצו השם יתעלה עם היותם בניו ובנותיו כי יותר יקצוף האדם על בניו ובנותיו במרדם בו משיקצוף על הזרים. ולכן זכר כאן הבנות לרמוז אל רשע הנשים בזמן החרבן שהן הנה היו מסיתות את האנשים לעבודה זרה. כמו שמפורש בספר ירמיהו (סי׳ מ״ד) ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהן לאלהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול, והן שהעזו פניהן לאמר לנביא עשה נעשה להקטיר למלאכת השמים. וכן ספר יחזקאל (סי׳ ה׳) מהנשים שהיו מבכות את התמוז. ולכן אמר כאן מכעס בניו ובנותיו. (כ) ויאמר אסתירה פני מהם כלומר אסיר מהם השגחתי ואעזוב אותם למקרי׳ עד שאראה מה אחריתם. רוצ׳ לומר מה יהיה תכלית מעשיהם, כי מה שהם עושים עד הנה אולי שישובו ממנו כי דור תהפוכות המה והם משתנים בעצמם כל היום ואולי יתחרטו ממה שהן עושין עתה וישובו מדרכיהם הרעים. ולזה אאריך אפי להם ואמתין אולי ישובו וזהו אמרו אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה מתהפכי׳ ומשתנים בעניניהם בנים לא אמון בם. רוצ׳ לומר אין קיום והעמדה ואמונה במה שיעשו וגם שהם חסרי אמונה ואולי ישתלמו בה. (כא) וזכר שלא נשתנו ולא נתחרטו מרוע מעשיהם אבל היה בהפך שעוד הוסיפו סרה. כי הנה בזמן בית ראשון הם קנאוני בלא אל רוצה לומר בעבדם העבודה זרה והשדים שלא היו אלוה או שהיו מכחישים אלהותו ואומרים לא אל, כמו שאמר (ירמיהו ה׳) כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא. ואמנם בזמן בית שני עם היות שלא קנאוני בלא אל כי לא היו עובדי עבודה זרה הנה כעסוני בהבליהם ומעשיהם המבוהלים והדחופים ומבלי ממש. ואפשר לפרש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם על אנשי בית שני שהם כעסו את השם באמונת {ישו}, שהיה בסוף בית שני ובימיהם נבנתה ומאנשיהם היו המיסדים אותה. והיה הכעס המופלג בתתם ויחסם {אלהות לבשר ודם} שהיא הגדולה שבקנאות. וכן כעסו את השם בהבליהם שהם שלוחיו ומלאכיו שנעשו קדושים ונביאים והיו כלם מאותם הפריצים שבבית שני, ונמשך אחר זה עבודת העצבים והפסילים אשר נעשו לזכרונם שהם הבלים באמת. ולכן היה מהראוי שלא אתנהג עמהם עוד בהסתר פנים אבל שאמדוד להם מדה כנגד מדה. כי אם אנשי בית ראשון קנאוני בלא אל, הנה גם אני אקניאם בלא עם שהם הכשדים כמו שאמר (ישעיהו כ״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה, ואם אנשי בית שני כעסוני בהבליהם גם אני בגוי נבל אכעיסם. וכבר כתב הרבינו משה בר נחמני שזה נאמר על עשו שהיה נבל ולא זכר ברית אחים. ויותר נראה לפרש נבל שהוא מין ואפקורוס. ומזה הצד קראו הרומיים גוי נבל, רוצה לומר גוי מין ונבל באמונתו, שמאמין האלהות בבשר ודם. וכן דרשו בספרי: בלא עם – אלו הכותיים, וכן הוא אומר וישמעו צרי יהודה. בגוי נבל – אלו המינים, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים. והסתכל כי מתחלת השירה עד הם קנאוני בלא אל דבר משה בשמו, כאלו הוא היה המדבר. ומן הם קנאוני בלא אל עד סוף השירה דבר בשם האל ית׳. והסבה בזה אצלי כי נתינת האלהות לבשר ודם היא היתה הקנאה הגדולה והעצומה לפניו ית׳. ולכן זכר הדברים האלו כאילו השם יתברך בעצמו אמרם לקנאתו. (כב) וזהו שאמר כי אש קדחה באפי – רוצה לומר שעל הדבר הזה, והוא בתת האלהים לבשר ודם כמו שעשו בבית שני אש קדחה באפו. ולא די שיעשה נקמה בבני אדם, אבל גם יאכל ארץ ויבולה שכל ארץ ישראל תקולל על זה. ותלהט מוסדי הרים – שדמו לירושלים כדברי רש״י. ועל דרך זה אמר המשורר: ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך, שזה בלי ספק על עם {__}⁠^ב נאמר המחזיק בתורת השם ועושה משם ראיות וטענות על אמונתו. ויוכיחנו על זה: מה לך לספר חקי ומה לך שתשא בריתי ותורתי על פיך. והנה אתה אינך מקיים המצות כי אם ראית גנב ויתרץ עמו ועם מנאפים חלקך, פיך שלחת ברעה וגו׳. וגם את ישראל שהוא אחיך תשא לדבר ממנו להרע לו אבל כל אלו העונות הם קלים בערך אל החטא החמור אשר אתך שתאמר שאני בורא העולם בשר ודם כמוך. וזהו שאמר אלה עשיתי והחרשתי. אבל בעבור מה שדמית היות אהיה כמוך שאני באלהותי הייתי אדם כמוך, על זה אוכיחך ואערבה לעיניך, מסכים למה שאמר בכאן על אנשי בית שני שבימיהם נעשתה האמונה הזאת, כי אש קדחה באפי, ועליהם אמר אספה עלימו רעות, רצונו לומר שיאסוף על הדור ההוא ועל זרעם רעות. (כג) ויש אומרים פירוש^ג אספה, אכלה מלשון (פרשת וירא) האף תספה. דומה למה שאמר חיצי אכלה בם כי קרא הצרות חצים לפי שיבאו פתאום ולא יוכל האדם להשמר מהם. ומה טוב אמרו אספה וכן אכלה בם להגיד שהם, רצוני לומר ישראל, לא יכלו מחמת החצים והצרות אבל שיכלו החצים בהם. (כד-כה) וזכר הרעות שהם ארבעת שפטיו הרעים: הרעב והדבר והחיה רעה והחרב. באמרו מזי רעב, ומזי הוא מלשון (ישעיהו ס״ג) ויז נצחם על בגדי, יאמר שמתוך הרעב יזלו לחותיהם מן החום המתלהב בם. ולחומי רשף וקטב מרירי, הוא כנגד הדבר שילחם בם האש השורף והקטב והמרירי. ועל משפט החיות אמר ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר. ואמר בהמות להגיד שאף הבהמות הבייתות ישולחו בהם לנשכן עם שאינו כדרכן, וכל שכן שאר השרצים הארסיים זוחלי עפר כנחש שרף ועקרב הנגררים על הארץ שנשיכתן רעה. וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה בפר׳ אין עומדין בירושלמי שימים היו בישראל שחמור היה נושך וממית. וכל זה משל גם כן שיתגרו בם גם האומות השפלות אשר בזמן הצלחתן לא יוכלו לגעת בלבושיהם וכמו שאמר (ירמיהו ב׳) גם בני נף ותחפנחס ירעוך קדקד. ועל משפט החרב אמר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, רצונו לומר שהיוצאים למלחמ׳ מחוץ תשכלם חרב האויבים והנכנסים בחדרים מפחדם תמיתם האימה כי יפילו עצמם בבארות ויבחרו מות מחיים מאימת האויבים. ואמרו גם בחור גם בתולה דבק עם תשכל חרב. יאמר גם בחור הבוטח בגבורתו, גם בתולה שראוי לחמול עליה מפני יופיה, גם יונק שחומלין עליו לתמימותו, גם איש שיבה מפני כבוד הימים כמו שאמר (משלי ט״ז) עטרת תפארת שיבה, כלם יפלו במה שאמר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. וידוע שכל זה נתקיים בבית שני כמו שספר יוסף בן גוריון. והותרו במה שפירשתי הספקות אחד עשר ושנים עשר: (כו-כח) אמרתי אפאיהם וגו׳ עד הלא הוא כמוס עמדי וגו׳. זהו החלק החמישי מהשירה, והוא בספור המחשב׳ שחשב השם יתברך על עמו לעשות בהם כליה ולמה חזר מאותה מחשבה. והמפרשים פירשו אפאיהם אפזרם בכל הפאות. ואני אחשוב שהוא בהפך כי הנה אנחנו נפזרנו בכל הפאות ואיך נתקיים לולא כעס אויב אגור. אבל פירוש אפאיהם אמרתי לשומם בפאה אחת כדי שאשביתה מאנוש זכרם כמו שהיה מענין עשרת השבטים שהוליך מלך אשור לחלח וחבור שלא נודע עוד מהם דבר באיזה מקום הם. ואין ספק שלזה עצמו כוונו חז״ל באמרם בספרי שתיבה זו נחלקת לשלש תיבות אף אי הם שלהיותם הפעל מפאות הישוב שחתו דברים ויאמרו איה הם ובזה לא ישאר להם שם ושארית בין בני אדם. לולי שמנעתו מזה לפי שאז יהיה כעס אויב אגור רוצה לומר מקבוץ. וענינו כי בהיות ישראל כלו יחד בפאה אחת כאשר יגבר האויב עליה׳ באף ובחמה יוכל לכלותם מעל פני האדמה כמו שחשב לעשות אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אשר במלכותו ביום אחד. אבל בהיות׳ מפוזרים בכל הפאות אף שיכעס עליהם מלך אחד יחמול עליהם מלך אחר ויברחו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר בהיות שמה מאחיהם. וכבר העירו חז״ל על ההשגח׳ הנפלאה הזאת באמרם (פסחים פ״ז) צדקות פזרונו בישראל, צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפזרם בין האומות והוא האמת בלי ספק. הלא ידעתם האומ׳ הגדולה שהיו אנשי טרויי״א ולהיותם כלם מקובצים בפאה אחת באו עליהם היונים וישמידום ולא נשאר מהם שם ושארית עוד, וכן קרה לאומות אחרות. ולהיות ישראל מפוזרים לא תמו בכליה כוללת, ועם היות שנשארו מעט מהרבה הנה טעמם עמד בה וזכרם לא יסוף מפי בני אדם בכל אורך הגלות המופלא הזה. והנה ראינו שמלך אינגילטיר״א השמיד כל היהודים שהיו בכל מדינות מלכותו, וכן עשה בזמן אחר מלך צרפת את היהודים אשר בארצו, כי רבו מארבה ואין להם מספר. ואם היו שמה היהודים כלם מקובצים לא היה נשאר מהם עד אחד. והשם יתברך אמר לא מאסתי׳ ולא געלתים לכלותם, ומפני זה היה הפזור צדקה וחסד רב להשארות האומה והצלתה. ואפשר לפרש אמרתי אפאיהם שהוא לשון השחתה וכלייה ולכן אמר אשביתה מאנוש זכרם שחשבתי לעשו׳ בהם כלייה נחרצת לולא שאני מתירא ממה שיכעיסני האויב על פני שיתנכרו הצרים אותם ליחס לעצמן הגבורה שאינה בהם. וזהו לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת. רצוני לומר שהאומות יהיו מיחסים הכליה ההוא לגבורתם ויכחישו היותה עונש אלהי כי יאמרו לא ה׳ פעל כל זאת. וביאר פרסום שבושם וסכלותם בזה באמרו כי גוי אבד עצות המה רוצה לומר האומות ההם כלם הוא גוי אובד עצות ואין בהם תבונה ומפני זה לא יביטו אל פעל אלהים ויאמרו לא י״י פעל כל זאת. (כט-ל) כי לו חכמו הגוים ההם ישכילו זאת. וההשכלה היא שהשם ית׳ פעל כל זאת הגבורה וההשחתה שזכר ויבינו גם כן לאחריהם בעצמם, רוצה לומר כי מרה תהיה להם באחרונה.⁠^ד וממה שהיה ראוי שישכילו גם כן איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל ושנים יניסו רבבה מהיהודים. כי אין זה בחק המנהג הטבעי וגם לא מדרך המקרה אם לא שצורם יתברך מכרם וה׳ הסגירם בידי אויביהם ובענש השגחתו היה זה לא בגבורתנו. ואפשר לפרש איכה ירדוף אחד אלף רוצה לומר איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל, והנה בימים הקדמונים שנים מישראל יניסו רבבה מהאומות. (לא-לג) ולפי שכבר היה אפשר ליחס הצלחתם לא לגבורת׳ כי אם לגבורת אלהיהם והשפעת׳, ואם לצדקתם וזכותם של האומות. לכן בא להשיב כנגד הסבות והדחיות האלה. אם כנגד גבורת אלהיהם אמר כי לא כצורינו צורם, רוצה לומר אין זה לכח אלהיהם שיאמרו שגבר על אלהי העברים שבידוע הוא שאין צורינו כצורם של האויבים. ובזה אין אנו צריכים להביא עדים ולא מכריחי׳ מחוץ, אבל אויבינו עצמם יהיו פלילים בדבר והם ישפטו יעידון יגידון שאלהינו הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים. וכמאמר נבוכדנצר לית אלהא דיכיל להצלה כדנא, ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה. אם כן אין טענה בכח אלהיהם. ואם יטענו מהאומות מענין צדקתם וזכותם, אין גם כן מקום לזה לפי שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה. רוצה לומר כי הם ירשו הרוע והפסד התכונה מאבותיה׳ ואבות אבותיהם כי הם רעים וחטאים לה׳ מאד מלידה ומבטן ומהריון. ולכן אין ראוי לתלות הצלחתם בצדקת׳ וביושר לבבם. והוא אמרו כי מגפן סדום גפנם, לומר שמשרש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף. וכן להיות שרשם ומצבם מגפן סדום ומשדמות עמורה, לכן היין היוצא מהם הוא חמת תנינים וראש פתנים אכזר. והענבים הם רמז למחשבות, והיין היוצא מהם הוא רמז אל המעשים. או הוא בהפך. וידוע שעץ הגפן הוא המשובח מכל העצים, והענבי׳ הם היותר טובים בפירות ושהיין הוא המובחר שבמשקים. ולכן היה ענין המאמר הזה כי אם המצא תמצא בידי האומות מעשים שיראו נאותים ומתיחסים אל עץ הגפן הנה באמת כשיוטעמו ימצא כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה שהיה להם העקוב למישור. וכן מישור יחשב להם לענבי׳ הם ענבי רוש ואשכלות מרורות. ואם יראו שהם עושים משקה ויין דע לך כי חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר. רוצה לומר כי כל מעשיהם לפני לאכזריות חמה ושטף אף. והם חושבין שאין דרכיהם רעים בעיני, אחרי שאני יושב דומם כל הזמן שעמדו על תלם, ובאמת הלא הוא כמוס עמדי וגו׳. ובספרי דרש רבי יהודה הכתובי׳ ההם כלם על ישראל. ורבי נחמיה דורשן כלפי אומות עולם, ובאמת נראין דבריו בפשט הכתובי׳: (לד) הלא הוא כמוס עמדי וגו׳ עד סוף השירה – זהו החלק הששי בגאולת ישראל ונקמת האויבים. יאמר שאל יחשוב אדם שנשכחו לפני עונותיהם ותועבותיהם של האומות האלה. כי באמת הלא הוא כמוס עמדי. וחוזר כנוי הוא ליין תנינים אשר זכר. כאלו אמר אותו יין תנינים שהוא רמז אל המעשים שעשו לישראל וראש פתנים אכזר שהוא משל לאכזריותם ורוע פעולתם. זהו כמוס עמדי וחתום באוצרותי. להשקות אותו אליהם ושתו ולעו והיו כלא היו, כי אמדוד אותם מדה כנגד מדה. וכמאמר ירמיה (איכה ד׳) גם עליך תעבור כוס תשכרי ותתערי. (לה) ופירש צורך החתימה והשמירה באמרו לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם. רוצה לומר כי לי תאות הנקימה והשלום מהאויבי׳ לעשות בזמן הראוי אליו והוא לעת תמוט רגלם שהוא לעת שתתמלא סאתם ולעת שישלם זמן ממשלת׳ הנגזרת עליהם. וכענין שאמר (ירמיהו כ״ז) ועבדו אותו ואת בנו ואת בן בנו עד בא עת ארצו גם הוא. ואמנם אמרו כי קרוב יום אידם וחש עתידות למו, פירשו המפרשים כי מעת שיתחיל רגלם להתמוטט לא יתאחר יום אידם וחש ומהרה יבאו למה העתידו׳ מהנקמה והשלום שאני מיעד בהם. והוא כמו שנבא ישעיהו (סימן ס״ד) בסוף דברי נחמותיו בפרשת נדרשתי ללא שאלו וגו׳, הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי אל חיקם. (לו-לח) ואמנם אמרו כי ידין ה׳ עמו כוון בו בלא ספק ד׳ כוונות עצומות: הא׳ שנתן הטעם על מה שעזב הקב״ה את עמו כל הזמן ההוא לסבול עול האומות באמרו כי ידין ה׳ עמו וגו׳. ר״ל שהש״י רצה לעשות דין בעמו על עונותיהם, ולכן עשו מירוק עונות בגלות. וזהו מה שאמר ישעיהו ג״כ באותו מקו׳ הנזכר עונותיכם ועונות אבותיכם יחדו אמר ה׳ אשר קטרו על ההרים ועל הגבעות וחרפוני ומדותי פעולת׳ ראשונה אל חיקם. ר״ל כי בראשונה ישלם לישראל כפעלם וידין ה׳ עמו ואחרי זה על עבדיו יתנחם ויקח נקמתן מהיהודים: והכונה הב׳ שידין ה׳ עמו על כל הרעות אשר קבל ויראה כי לקה כפלים בכל חטאתיו ולכן על עבדיו יתנח׳ וישוב לשוש עליהם לטוב. וכבר העירו חז״ל על הדין הזה אמרו בספרי עתידה כנסת ישראל שתעמוד לדין לפני המקום ואומרת לפניו רבונו של עולם איני יודעת מי קלקל במי ומי שנה במי אם ישראל קלקלו לפני המקו׳ אם המקו׳ שנה בהם בישראל שהוא אומר ויגידו שמים צדקו הוי אומר ישראל קלקלו לפני המקום ואין המקום שנה בהם הדא הוא דכתיב (מלאכי ג׳) אני ה׳ לא שניתי: והכוונה הג׳ הוא מה שפירשו המפרשי׳ שאמרו כי ידין ה׳ עמו ר״ל יקח דין עמו והוא כמו (תהלים מ״ג) שפטני אלהים וריבה ריבי. ואני אחשוב שמאמ׳ כי קרוב יום אידם הוא סמוך עם כי ידין ה׳ עמו יאמר כי חיש ומהרה יבאו הדברים העתידים לבא כאשר ידין עמו ויתנחם על צרות עבדיו ורעתם וענין זה כי השם יתברך יאריך אפו לעוברי רצונו בעוד שישראל אינם ראויים להגאל. האמנ׳ כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם הנה אז ישלם להם גמולם. ויהיה לפי זה כי קרוב יום אידם נתינת סבה. וכי ידין ה׳ עמו משמש בלשון כאשר שיהיה זה כאשר ידין עמו וגו׳. וכבר זכר המשורר זה הפסוק עצמו באמרו (שם קל״ה) כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם עצבי הגוים וגו׳ כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם. בית ישראל ברכו את ה׳ וגומר. רוצה לומר שכאשר ידין ה׳ את עמו עם אויביהם אז ידינם גם כן על עצביהם שהם כסף וזהב ויגזור המשפט שכך יהיה כל אשר בוטח בהם ואז ישראל ברכו את ה׳: ורמז עוד בזה כוונה רביעית על מה שקובל באומה שתהיה תחיית המתים ויום הדין קרוב לגאולת ישראל וקבוץ גליות. ולזה אמר כי ידין ה׳ עמו בתחייה כאשר על עבדיו יתנחם בגאולה. והנה זכר שיתנחם השם יתברך על עבדיו לסבות: האחת כי יראה כי אזלת יד רוצה לומר שאזלת יד ישראל וכחם ואפס עצור ועזוב רוצה לומר כי אין בתוכם לא מלך ולא שר ולא שוטר ומושל עומד בפרץ כי זהו בכלל אפס עצור ועזוב מלשון (שמואל א ט׳) זה יעצור בעמי. ועזוב הוא מלשון עזר כמו שפירשנו (פרשת משפטים) בעזוב תעזוב עמו. וגם ירמוז באפס עצור ועזוב שיתדלדלו ישראל בעניו׳ נמרץ כאשר אנחנו היום הזה בעונותינו שאין דבר עצו׳ באוצרותיה׳ והעצור והעזוב כל ואפס. וכאמרם (סנהדרין צ״ז) אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס שהוא כפשוטו בלי ספק ועליו נאמר כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב: והסבה השנית היא ואמר אי אלהימו צור חסיו בו. רוצה לומר מפני שיראה גם כן מה שאמר האויב כנגד ישראל אי אלהימו צור חסיו בו, אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, רמז לקרבנות ונסוך היין שהיו עושין במקדש. וישחקו מישראל באמרם אי אלהי יעקב אשר הקרבתם לפניו כמה קרבנות ונסוך היין יקומו עתה ויעזרו אתכם ויהיו עליכם סתר׳ בעת צרותיכם. וכן בדברי דוד (תהלים ע״ט) למה יאמרו הגוים איה אלהיהם. עד שאמרה אותה המשומדת כשטפחה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד להם בצרתם כדאיתא (דף נ׳) בסוף מסכה סכה. (לט-מ) וכאשר יחליטו האומות המאמר הזה בבזיון הש״י וחרפתו הוא העת המיועד שיעשה בו השם למען שמו הגדול. והש״י ישיב על זה ראו עתה כי אני אני הוא, רוצה לומר האוכל חלב זבחימו והשותה יין נסיכם כמו שאמרתם. ואין אלהים עמדי, כי אני יחיד ולא כמו שאמרתם חלב זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם כמו שאמרתם הכל בלשון רבים ראו עתה כי יחיד אני ולא רבים. אני אמית ואחיה ר״ל אני הוא מי שעשיתי את ישראל כמתי׳ כמו שנאמר (איכה ג׳) במחשכים הושיבני כמתי עולם ולא אתם בגבורתכ׳, ואני אחיה אות׳ עתה ואגאלם. אני מחצתי אותם בגלותם ואני ארפא כמו שנא׳ (ישעיהו ל׳) ביום חבוש ה׳ את שבר עמו מחץ מכתו ירפא. אבל דעו כי כאשר עשיתי להם כן אעשה לכם ואין מידי מציל ורמז ג״כ בזה המאמר סמיכות זמן התחייה לזמן הגאולה. ולזה אמר אני אמית ואחיה בתחיית המתים, מחצתי ואני ארפא בגאולת העם ואין מידי מציל את עוברי רצוני. ואמרו כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם אמרו המפרשי׳ שהוא כדרך הנשבע שירים ימינו לשמי׳ וישבע. ויותר נכון לפרש שאפילו יעזרו אותם מערכו׳ השמים או שהככבים ממסלות׳ ינגדו בגאולה לא תמנע מפני זה כי אשא ידי עליהם ואבטל כל ממשלת׳ וזה אמרו חי אנכי לעולם ולכן אהפוך משפטי המערכות השמימיות לקיום רצוני וחפצי. ורבי אברהם פירש חי אנכי לעולם שהוא ענין השבועה כמו שאני חי כן אעשה זה. והנכון שיאמר האם חשבתם שכבר נתבטל יכלתי והייתי כאיש נדהם וכגבור לא יוכל להושיע וכמת ראו עתה כי אני אני הוא מה שהייתי בימים הקדמונים בשורי על אהלי ישראל. ואלהי האומות ושריהם מליצים עליהם טובה ולא יועילו להם דבר כי אין אלהים עמדי ואין מי ימחה בידי. ולכן אני אמית לאומות ואחיה לישראל ולאותם שמחצתי אני ארפא ואין מידי מציל כי חי אנכי לעולם ועד. ולא מת כמו שחשבה אומת אדום שהאלוה קבל מיתה, חי אנכי לעולם. (מ-מא) והרמב״ן ז״ל כתב כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל הנקרא יד ה׳ ועתה בעת רצון ישאנה אל השמים העליונים והוא היד הגדולה הנלחמת לישראל שראו ישראל על הים ושזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם כי אני מחיה את ידי החזקה. אם שנותי ברק חרבי, רוצה לומר בהיותי משנן ברק חרבי וסומך אותה לאחוז במשפט של ישראל ולהשיב נקם לצרי כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם. ועם היות שורש דבריו בחכמת הקבלה נאים הדברים בעצמם. (מא) ואפשר לפרש אם שנותי ברק חרבי מלשון שנוי. ואין מלת אם להיות הדבר מסופק אבל הוא לשון כאשר, כמו ואם יהיה היובל לבני ישראל, אם כסף תלוה את עמי. יאמר כאשר אשנה ברק שעד עתה היה הברק כנגד ישראל ואשנה אותה כנגד האומות וגם זה לא בכעס וארך אפי׳ כי אם שתאחז במשפט ידי וכפי שורת הדין אתנהג בדבר הנה אז בלי ספק אשיב נקם לצרי וגו׳. כי זו היא גזרת המאמר וענינו אשיב נקם לצרי. שהם האומות המרשיעו׳ והמצירות יותר לישראל במעשיהם. ולאחרים שלא הצרו במעשיהם כל כך אבל במחשבותם ואמונותיהם היו שונאי ה׳ ואויבי אומתו אמר ולמשנאי אשלם, רוצה לומר שישלם להם כפי מעשיהם. (מב) וביאר שהנקמה לא תהיה בגלות ארוך כמו שהיה לישראל כי אם במכת חרב והרג ואבדן גדול. וזהו אשכיר חיצי מדם וחרבי תאכל בשר וכל זה דבור המשליי בכלי הגבור. וביאר סבת דם החצים באמרו מדם חלל ושביה, רוצה לומר מסבת החללים שהרגו מישראל והשבויי׳ ששבו מהם. וביאר בשר החרב באמרו מראש פרעות אויב, רוצה לומר שהנקמה והפרעון מהאויב יהיה בהתיז את ראשו בסבת הפרעות והנקמות שעשו בישראל. ואמר מראש פרעות אויב בלשון יחיד לרמוז לראש צרינו שהוא שם כולל לאומתו. (מג) ואמר אחר זה הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום וגו׳. להגיד שעושי הרע בעיני ה׳ עם היות שינקם הש״י מהם והנה לא יצרו לישראל על זה ולא ישנאהו עליו, אבל ישתדלו להחניף את ישראל ולרצותם כדי שהם ירננו, וזה על שלשה דברים. הא׳ נקמת דם השפוך מישראל וזהו כי דם עבדיו יקום. הב׳ שה״י ישיב נקם לצריו על מה שעשו ודברו כנגדו לא בעבור נקמת ישראל כי אם בעבור חלול כבוד השם. והג׳ וכפר אדמתו עמו רוצה לומר שיכפר השם יתברך לאדמתו ולעמו וישיבהו על הארץ לבטח. הנה אם כן כמו שבאו ורננו עד הנה השמחים לעשות רע בעמל ישראל יראו עכשו וירנינו את עמו זה על שלשת הדברים האלה. על נקמת המתים בגלות שישפך דם הגוים על נקמתם, ועל נקמת חלול השם, ועל כפרת העם והארץ. שעם היות כלם עונשים גדולים אליהם לא יעצרו כח להתרעם ולהתלונן אבל בהפך שירנינו את עם ה׳. ואפשר לפרש וכפר מלשון טהרה כמו שפירשו ר״א, וטהר את אדמתו עמו ושעם ה׳ יטהרו את הארץ מגלולי העמי׳ שישבו עליה בזמן הגלות. הנה יצאו לנו מדברי השירה הזאת ז׳ כללים באמונתנו: האחד שהנקמה והשלום עתידים להיות בהכרח בכל הצרי׳ אותנו וכמו שאמר לי נקם ישלם. ואמר אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר. כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וגו׳ והכלל הזה מבואר ידוע שלא נתקיים בבית שני ולא בזמן אחר: הכלל הב׳ שנקמת האויביהם וגאולת ישראל יש להם זמן מוגבל וידוע נגזר בחכמתו העליונה אי אפשר שיעבור ממנו ולא גלה אותו לשום נוצר. והתבאר זה מאמרו הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי כלומר שהיה סתום וחתום שלא ידעהו אדם וכמו שאמר לדניאל (סימן י״ב) כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ. ואמר עוד מסכים לזה לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם והרי שיש לדבר עת ידוע וזמן מוגבל לא ידעהו בלתו. וגם זה מורה שלא נאמר זה על פקידת בית שני כי היה יודע כל שער עמי כי לשבעים שנה יפקדו: הכלל הג׳ שגאולת ישראל תהיה אחרי שכפי הדין ירצו את עונם ויקחו ככל חטאתם. וכמו שאמר כי ידין ה׳ עמו כפי הכונה הראשונה. והב׳ שזכרתי בפירושו. ואמר כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב כי יגיע מצבם לתכלית הפלגת השפלות ואז כפי הדין יזכו לגאולה. ומסכים לזה אמר הנביא ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והיה זה אחרי שאמר ואשיבה ידי עליך ואסירה כל בדיליך וגו׳. וגם זה לא נתקיי׳ בבית שני כי לא ירדו ישראל קודם בואם לבנין הבית לדלות ולשפלות המופלג אבל היו בבבל בעושר וכבוד ומעל׳ רבה כאשר נפקדו: הכלל הרביעי שבגלותנו זה תמה זכות אבות כמו שכתב הרב רבינו משה בר נחמן ואין לנו הצלה מיד העמי׳ רק בעבור שמו הגדול והתבאר זה מאמרו לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת. ואמר גם כן על זה עצמו ואמר אי אלהימו צור חסיו בו אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יקומו ויעזרכם יהי עליכם סתרה. ראו עתה כי אני אני הוא וגו׳. ומסכים לזה אמר יחזקאל הנביא (סימן כ׳) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם שם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה׳ בעשותי אתכם למען שמי לא כדרככם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל. וכן אמר עוד ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים. וכבר נתן הרב טעם נכון ונכבד בזה מאשר האומה הישראלית היא המפורסמת והמודיעה אמתת השם יתברך ואמונתו ובבטולה תהיה בריאת המין האנושי לבטלה: הכלל החמישי שתחיית המתים תהיה סמוכה וקרובה בזמן לקבוץ הגליות. והנה יראה זה מאמרו כי ידין עמו ועל עבדיו יתנחם. ואמר אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. וכבר העיר עליו המלאך (סי׳ י״ב) לדניאל באמרו ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. וכדברי ישעיהו (סימן כ״ו) יחיו מתוך נבלתי יקומון וגו׳. ואמר (שם כ״ז) ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו׳ וכמו שפירשתי בספר ישעיהו: והכלל הששי שהגאולה והכפרה אשר ידענו בשיר׳ הזאת אינה בתנאי התשובה ולא כשנשמע בקול ה׳ ונשמור מצותיו ונעבדהו אבל השירה הזאת אינה רק שטר עדות שנעשה הרעות והחטאים עד אין די. ושהוא יתעלה יעשה בנו בתוכחות חימה ועונשים רבים אבל לא ישבית זכרוננו מני ארץ. ושאחרי כן הוא יתברך למען שמו הגדול ובלתי החל לעיני הגוים ישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה ויכפר על חטאתינו ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. ואם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה בעל כרחן של מינין. וכן אמרו בספרי גדולה שירה שיש בה מעכשו ויש בה לשעבר ויש בה לעולם הזה ויש בה לעולם הבא וכמו שזכר כל זה הרמב״ן ז״ל: הכלל השביעי שכל דברי השירה הזאת נתקיימו ולא יפול דבר ממנה ארצה לא במה שיעד מירושת הארץ ודשנותה והצלחותי׳ שהוא חלק החסדי׳ ממנה כי כלם נתקיימו בשלמות רב. ואם בעונות והחטאים שיעשו מהעבודה זרה. ומהשדי׳ האנשים והנשים שהוא חלק הפשע הכל בא כמו שספר. ואם בעונשים הרעות והצרות שיעד עליהם שהוא בחלק הענש כי בכלם לקו וזה אם בבית ראשון ואם בבית שני ובגלות. ומאחר שראינו שכל חלקי השירה ויעודיה נתקיימו ככל הכתוב בה ראוי שנאמין אמונת אומן שגם כן יתקיים החלק האחרון ממנה מהגאולה ונקמת האויבים. ומה נמלצו דברי הרמב״ן שכתב ז״ל. ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מהחוזים בככבים שהגיד מראשית היו ראויין להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה ולא נפל דבר אחד. אף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדבר האלהים מפי נביאו נאמן ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו. ע״כ. הנה נתתי לך בדבר הזה ז׳ הכללים הכוללים אמתת השירה ויעודיה והם באמת לכל בעל דעת ז׳ פנינים יקם ה׳ את דברו הטוב אמן: (מד) ויבא משה וידבר וגו׳ עד וידבר ה׳ אל משה וגו׳. דעתי הוא שמשה רבינו דבר השירה הזאת שלש פעמים כי בראשונה למדה לאנשים מבני ישראל שנמצאו אצלו מיד כשבאתהו הנבואה. ועל הפעם הזאת נאמר בפרשת וילך ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל שלמדה לאותם שנמצאו שם לא לכל העם ולכן לא אמר שם לכל בני ישראל: הפעם השנית למדה לזקנים ולשוטרים שצוה ללויים שיקראו׳ ואז למד אותה אליה׳. וזהו שאמר שם הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ וגו׳. ושם כתוב וידבר משה באזני כל קהל ישראל את כל דברי השירה הזאת עד תומם. וקהל ישראל הנזכר שם הם הקהל אשר צוה להקהיל שהם הזקנים והשוטרי׳ לא העם: הפעם השלישית דבר את השירה אל העם בכללו כי קבצם להשמיעה לכלם ועל הפעם הזאת אמר כאן ויבא משה וידבר את דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון כי נשתתף עמו בחייו בזה כדי שהעם יחשבוהו בעיניהם. (מה) ואמנם אמרו ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל שהוא העם שזכר. אז אמר להם שימו לבבכם לכל הדברים וגלה הכתוב הזה כי בלמידת השירה פעמי׳ היה יהושע עוזר למשה. אמנם אחרי תשלום השירה באותם הדברים שנזכרו אחריה לא נכנס יהושע כי משה בלבד אמרם ליוקר מהות׳ וסדר׳. ולפי שהיה הדבור השלישי הזה אל העם בכלל אמר אל כל ישראל ולא אמר לבני ישראל כמו שאמר למעלה בפעם הראשונה שזכרתי. ולהיות כלל העם רב ועצום היה צריך יהושע שמה להיות תורגמן ומשמיע הדברים כי לא יספיק משה לבדו להשמיע׳ ולכן קראו כאן הושע בן נון ולא יהושע להגיד שתמיד היה לפני משה כאשר היה באמנה אתו ובשרתו אותו שהיה נקרא אז הושע בן נון. והותר בזה הספק הי״ג: (מו-מח) והנה באמרו שימו לבבכם לכל הדברים וגו׳. אחשוב שכוון בו שתי כונות אמתיות: האחת שאמר אליהם ראוי שתשימו לבבכם לכל הדברים לא לבד לכללות הענין כי אם לכל הדברים בפרטיות׳ לא בפנימיות הכונות וסודות׳ בלבד כי אם לכל מלה מהדברים אשר אנכי מעיד בכם היום רוצה לומר בשירה אשר זכר וקראם עדות להגיד שכמו שעדות העדי׳ ראוי שילקח כפי פשט דבריהם, ולא יעשה אדם בהם צורה. כאלו תאמר אם העד העיד שראובן הרג את שמעון, שתאמר אתה ר״ל שלא למד תורה או כדומה בצורה אחרת. ככה בדרכי השירה הזאת אין ראוי שתעשו צורות ותוציאו דברים לזולת הכונה אשר רצה בה כדי לעזוב חצוני הדברים ולקחת את פנימיותם וסודותם. אבל שתשמרו ותבינו אותם כפי פשוטם כעדו׳ העדי׳. ולא לבד זה בשירה אבל ג״כ תצוו את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת כפי פשוטי המצות ולא יעשו בהם צורות כדי לעזוב והשליך אחרי גוו פשטיות המאמרי׳ והמצות אין ראוי כן. כי אם שהחיצוני תשמרו ותעשו כמשמעו ופשוטו. ואת הפנימי יבינו החכמים כפי אמתתו. ונתן הסבה בזה באמרו כי לא דבר ריק הוא מכם ר״ל האומרים שיש בתורה דברים שהם בלבד משל לדבר אחר הכרחי אמתי לשתרחיקו המשל הבלתי מכוון לעצמו ותקחו את הנמשל. אבל צריך שתשימו לב לכל הדברים כקטן כגדול, כלם מכווני׳ לעצמם ואין בהם דבר ריק. והראיה שאינו דבר ריק מכם כי הוא חייכם ר״ל החיים הנפשיי׳. ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה בחיים הגופיי׳. ואם החיים הנפשיי׳ והגופיי׳ וירושת הארץ תלויי׳ בזה אינו אם כן דבר ריק. ואמר זה בפרט על השירה לפי שבה היו חייהם והארכת ימיהם על האדמה: והסבה השנית בפי׳ הכתובי׳ היא שמשה רבינו חשש שיאמרו ישראל אם הגזרה אמת החריצות שקר. ואם דברי השירה ויעודיה מחוייבים ועתידים להיות. מה בצע כי שמרנו משמרת ה׳ וכי נעשה מצותיו. ואם מפני זה אמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום. והשימת לב היא שתצוו את בניכם לשמור את כל דברי התורה האלהית כדי שתנצלו מהעונשי׳ אשר יעדתי כי שמירת המצות ועשייתן אינו דבר ריק ובלתי מועיל מפני יעודי השירה. כי הידיעה האלהית לא תחייב הדברים אבל על כל פנים תשאיר טבע אפשרות׳. ואם אתם תשמרו המצות ותעשו אותם תחיו ולא תמותו בדבר וברעב ובחרב כמו שיעדתי בשירה ואם תשמעו בקול ה׳, תאריכו ימים על האדמה ולא בגלות אשר זכרתי בדברי השירה זאת. הנה אם כן שמירת המצות אינו דבר ריק מכם כי אתם בחיריי׳ ואינכם מוכרחי׳ עליהם. ואף שתאמרו שעל כל פנים יצאו היעודי׳ שהם לפעל הזהרו אתם שלא יהיה הדבר בימיכם ולא בימי בניכם. והנה התנצלו מזה בשמיעת התורה ושמירת המצות ויתקיימו היעודי׳ באורך הזמנים בדורות אחרים שיסורו מאחרי ה׳ ולכן אמר כאן אשר תצוום את בניכם ואמר כי לא דבר ריק הוא מכם. ואולי זאת היתה נחמתם של אותו דור הנכנס לארץ, רוצה לומ׳ ששלום ואמת יהיה בימיה׳ כי הם ישמרו את התורה וינצלו מזה והרעה תבא בדור האחרון ולכן למדו את השירה להיותה להם למוד ואזהרה רבה. ואחז״ל במדבר רבה פרשת כ׳ לא דבר ריק הוא ואם הוא מכם, הבינו הדבר לשימת הלב שהוא הלמוד שצוה עליו שיזהרו בו כי כל דברי התורה בארות עמוקי׳ ואין בהם דבר ריק אם לא לסכלות המעיינים וקוצר הבנת׳. והותר בזה הספק הי״ד: (מח-נ) וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה לאמר עד סוף הסדר. הנה בסדר פנחס בא הדבור למשה רבינו עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך וגו׳. וענין אותו הדבור והצוואה שמה להודיע למשה אדוננו אחרי שצוהו בחלוקת הארץ שלא יחשוב שהיו ימיו רבים ונמשכים עוד כי מהרה יאסף אל עמיו. והיה תועלת רב בידיעה הזאת כדי שישתדל לבאר הדברים הצריכי׳ ביאור קודם מיתתו כמו שעשה ועליו התפלל דוד עליו השלום (תהלים ל״ט ה׳) הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. וכדי שידע כי קרוב יום מותו צוהו שיעלה אל ראש הר נבו לא למות מיד כי לכן לא אמר ומות שם אבל תהיה העליה שמה בהתמדה פעמים רבות כדי שיראה משם את הארץ כי לא תהיה הראיה ביום המיתה כי אם פעמי׳ רבות בימים רבים שיעלה שמה תדיר יראה את הארץ. והודיעו למה יצוהו עתה לעלות בהר ולראות את הארץ באמרו ונאספת אל עמך. רוצה לומר הנה צויתך על זה לפי שעתיד אתה להיות נאסף אל עמך בקרוב כאשר נאסף אהרן אחיך. ולא היה אם כן הצווי ההוא שיעלה אותו פעם למות כי אם שיתמיד העלייה שמה ויראה את הארץ, לפי שהיתה קרובה מיתתו. ומשה רבינו השיב על זה יפקוד ה׳ אלהי הרוחו׳ לכל בשר איש על העדה. רוצה לומר אם קרוב יום מיתתי לבא כמו שאתה מצוה אותי להכין עניני דרכי ללכת בה גם לך ראוי שתכין איש כלבבך שישאר במקומי ויהיה פרנס על הצבור נגיד ומצוה לאומים. ואז אמר לו השם יתברך כן דברת קח לך את יהושע בן נון כי הוא מצד עצמו והכנתו איש אשר רוח בו. ועוד יתוסף שלמותו בשתסמוך ידיך עליו מעתה ותחנכהו בהנהגת העם כראוי ולא אמר שיעשה זה בזמן פטירתו כי אם שמעתה יתחיל לחנכו וללמדו תמיד. ולכן יעמידהו מיד לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה ויצוה אותו על הדברים לעיניהם כדי שיראו שהוא שלם והגון להיות פרנס הדור. וגם צוה למשה שיכבדהו יותר ממה שהיה עושה עד עתה בהיותו משרתו. וזהו אמרו ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. רוצה לומר שישמעו שאתה מכבד אותו והם יעשו כמעשיך ויכבדוהו ולפי שאמר שישאר יהושע במקום משה אמר השם יתברך אל תחשוב שכמו שישאר במקומך בהנהגת העם ופרנסתו כן יהיה במדרגת הנבואה והדבקות. כי הנה לא יהיה כן אבל הוא לפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים והתומי׳ לפי שלא יהיה מנבא בכל עת כמוך כי על פי אלעזר הכהן יצאו ויבאו הוא רוצה לומר יהושע וכל בני ישראל. ושם נא׳ ויעש משה כאשר צוה ה׳ רוצה לומר שהיה עולה בכל יום אל הר נבו ורואה את הארץ ומעיין בה וכן שלקח יהושע מיד והעמידהו לפני אלעזר ולפני כל העדה וסמך ידיו עליו והיה מצוה אותו בענייני ההנהגה בכל יום כדי שיהיה מלומד בכך. ולפי שהיה משה קרוב למות שצוהו השם יתברך על הדברים שיעשה העם אחר מיתתו ראשונה שיצוה את בני ישראל ויזהירם מאד על דברי התמידי׳ שיהיו זריזים בהקרבת׳ בכל יום כי אם היות המצוה הזאת בכהנים המקריבים הנה על כל העדה היה התועלת והכרה בהקרבתם ומשלהם היו קרבנות הצבור. ולכן היתה להם הצואה בתתם הצריך אליהם ושהם יזרזו גם כן בכל דור ודור את הכהנים עליהם. והוא אמרו את קרבני לחמי לאישי תשמרו להקריב לי במועדו. רוצה לומר הזהרו שיהיו התמידים במועדם ואל תאחרו אותם כי הוא חייכם ואורך ימיכם וכפרתכם כי בימי משה לא היו צריכים לאזהרה עליהם כי הוא עם כל זה היה מזהיר הכהנים ומזהיר שיהיו בכל יום קרבנות התמידי׳ במועדם. וצוה אחרי זה על המוספי׳ שיקריבו בשבת ובראש חדש ובמועדי׳. והיה זה לפי שבימי משה זכותו היה מגין עליהם ובמעט מהקרבנות היה השפע האלהי חל בתוכם והדבקות העליון מתמיד עמהם באמצעות׳. אמנם אחרי מות משה שהיה ממשיך השפע על העם יצטרכו להכנו׳ ועוזרי׳ אחרים להורדת השפע ההוא והנבואה ביניהם ולכן צום אז במוספין כי הקרבנות היו עוזרי׳ מאד בהורדת השפע כמו שנראה מקרבנות האבות ומהקרבנות אשר צוה בלעם לבלק שיעשה כדי להמשיך השפע העליון עליו וזה טעם זכרון מצות המוספין אחר שצוה על מיתת מרע״ה. ואחר זה משה אדוננו כראותו כי באו ימי השלום והפקודה דבר אל ראשי המטות בענין הפרת נדרים כל אותה הפרשה לפי שבחייו כל אדם בא לפניו על נדרו, ועתה אחרי מותו יהיה מסור לחכמי׳ ראשי המטות פרשת נדרים. וכאשר ראה השם יתברך שהוא עליו השלום היה מכין הדברים כולם כדי לישר דרכיו וכדי לשמחו בנקמת אויביו צוהו על מלחמת מדין והוא אמרו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. רוצה לומר אין המיתה כל כך קרובה כמו שאתה חושב כי בראשונה רוצה אני שתעשה נקמת מדין על ידיך ואחר תאסף אל עמך. ומשה צוה אל פנחס שילך לעשותה ועם מתי מעט מישראל אלף למטה אלף למטה כי בזה היה אליו עליו השלום יותר כבוד ומעלה ממה שתהיה המלחמה על ידו ועם כל ישראל. גם כי לפי שפנחס התחיל במצוה יגמור אותה. ומפני רוב המקנה אשר קנו בני גד ובני ראובן במלחמת מדין באו לפני משה ובקשו על נחלת׳ שתהיה מעבר לירדן כמו שסופר בפרשה. ואחרי זה ראה משה לעשות זכרון מכל המסעות אשר עברו בהן מיום שיצאו ממצרי׳ ובואם אל ארץ כנען וכתב כל זה בספר התורה על פי השם. ולפי שמשה רבינו היה תאב ונכסף מאד לבא אל הארץ הנבחרת ולהנחילה לבני ישראל ראה השם יתברך לצוות עליה כל הדברים התלויים בכבוש הארץ וחלוקתה כאילו אמר מלבד ראיית הארץ אשר הראיתיה לך מכאן על מה היה חפצך עוד לעבור שמה. הנה יהיה החפץ לאחד מחמשה¹ דברים: אם לכבוש אותה ולהכרית ממנה האויבים. ואם להציב גבוליה לארכה ולרחבה. ואם להבדיל ערי הלויים להיותם משבטך. ואם להבדיל ערי המקלט כמו שעשית מעבר לירדן. וידוע שאדם אחד לא יוכל לעשות כל זה. ולכן אף שהיית הולך שמה לא היית עושה הדברים האלה כי אם על ידי צווי שתמנה אנשים לעשותם ותצוה אותם עליו ויתיחסו הדברים אלה להיותך מצוה בהם, גם עתה חמשה הדברים האלו אתה תצוה אל בני ישראל. וכפי זה יתפייס דעתך כאלו עברת לארץ ועשית כל זה שמה. ובעבור זה באו כאן חמשה דבורים רצופים: כי הנה באה לו הנבואה הראשונה וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב על ירדן ירחו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ וגו׳ שיצוה אותם על הכבוש והחלוק ומיתת האויבים כדי שמשה יצוה זה אל העם ויזהירם על הכבוש וכריתות האויבים מן הארץ כמו שהיה מצוה אותו אלו היה שמה. ואחרי זה בא הדבור השני מגבולי הארץ כאלו אמר אם היית חפץ לעבור אל הארץ לראות כמותה וגדלה בכל גבוליה ולהגבילה במחוזיה הנה גם זה תעשה אותו בצווי מכאן. ועל זה באה הפרשה השנית וידבר ה׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל וגו׳. זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה וגו׳. ורשם הגבולים כלם על ידו מכל הפאות והצדדין וצוה אותם שיתנחלו אותה בגורל לרב ירבו נחלתו ולמעט ימעיט נחלתו. ולפי שחלוקה לא היה אפשר שיעשה אותה משה בלבד בעצמו כי אם שיצוה לאנשים לעשות אותה צוהו ית׳ שגם זה יעשה הוא בעצמו ר״ל למנות מהיום הזה האנשים המנחילים את הארץ ועל זה באה הפרשה השלישית וידבר ה׳ אל משה לאמר אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו׳. ולפי שמשה רבינו יכסוף להבדיל ערי הלויים ולתתם אליהם להיותו הוא ממשפחתם לכן צוהו השם ית׳ שהוא עצמו היום הזה יתנם אליהם ועל זה באה הפרש׳ הרביעית וידבר ה׳ אל משה בערבות מואב וגו׳ צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתכם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם וגו׳. ולפי שמשה יכסוף להבדיל גם כן ערי המקלט לנוס שמה כל רוצח בארץ כנען כמו שהבדילם מעבר הירדן לכן צוהו הש״י שהוא עצמו ביום הזה יבדילם ועל זה באה הפרשה החמשית וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו׳ והקריתם לכם ערי מקלט וגו׳. ולפי שראו ראשי האבות שמשה היה מתעסק בעניני חלוקת הארץ ונחלתה ושהיה קרוב למות באו לפניו על ענין בנות צלפחד אם ינשאו לאנשי שבט אחר. הנה נתתי לך צורך למה אחרי ספור המסעות באו חמשה דבורים הללו שלא באו קודם לכן ולמה נתיחדו המאמרים האלה אל מרע״ה בהיותם דברים יותר נאותים שיאמרו ליהושע המנחילם את הארץ כי הנה הי׳ כל זה מתיחס לענין מותו שכדי לנחמו ולדבר על לבו רצה ית׳ לצוות. על ידו כל הדברים הרשומים מכבוש הארץ ונחלתם כדי שיהיה הכל מצווה ממנו ועל ידו כמו שיהיה אלו היה עובר שמה. בענין שיאמר כל האדם משה רבינו הוציאם ממצרים הוא הוליכם במדבר הוא נתן להם את הארץ הוא הנחילה אליהם הוא מנה המנחילים הוא הבדיל ערי מקלט כי הכל עשה ה׳ על ידו, וראה אם כן עולמו בחייו. ולכן אחרי כל זה בתום לבבו ובנקיון כפיו ראה לבאר את התורה ולדרוש ברבים כל הכתוב בספר אלה הדברים הזה ועליו כרת הברית עם העם וסדר שירת האזינו במאמר הש״י וכתב את התור׳ ונתנה ללוים וכאשר נשלם זה כולו דבר לו ה׳ בעצם היום הזה שעשה ולמד את השירה עלה אל הר העברים ומות בהר כי עתה יצוהו למות מה שלא אמר כן בפרשת פנחס כאלו אמר לו כבר עשית מה שהיה לך לעשות ועשיתי אני מה שגזרה חכמתי לעשותו בעניניך. מעתה אין צורך עוד אלא שתעלה לאותו ההר שאמרתי לך ומות בהר, רוצ׳ לומר לא תרד עוד מן ההר כמו שאתה עושה עד עתה שהיית עולה שם ויורד משם אבל עתה תעלה ותמות שמה ולא תרד עוד מההר. הנה הראיתיך בעיניך פה ענין פרשת פנחס מצווי העליה בהר וקשור הפרשיות שבאו אחריה כולם עד המקום הזה. והותר עם מה שכתבתי בזה הספק הט״ו: והנה הרבה כאן ההודעות והתארים בענין ההר. באמרו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו, עם היות שאמר עלה אל הר העברים הזה הר נבו. ובמקום שיש רמיזה אין צריך הכרה אחרת. וגם שלא נאמר כזה בפרשת פנחס בעלייה שנזכרה שמה להודיעו למה יבחר ה׳ מיתתו של משה רבינו שמה. והוא שהיה זה לפי שההר ההוא היה בארץ מואב ואם כן נתקיימה הגזרה שלא יעבור משה אל ארץ כנען. ועם זה היה גם כן על פני ירחו כדי שיוכל משם לראות את הארץ. ונתקבצו אם כן שני הענינים קיום הגזרה שנגזרה עליו וראיית הארץ בשלמות רב. ולהיות בהר הזה קבוץ הענינים האלה בחר השם יתברך שימות שמה. ובהגיעי אל ויראהו ה׳ את כל הארץ אודיעך מה הנרמז עוד בהר נבו ושאר התארים שזכר. והותר בזה הספק הי״ו: והנה באמרו והאסף אל עמך וגו׳. רמז לו הסבה במיתתו אשר הגדתי ובארתי לך בפרשת אלה הדברים שהיתה סבת מיתת משה רבינו ע״ה ענין המרגלים. וסבת מיתת אהרן עון העגל בעשייתו ולכן אמר למשה כמו שהיית רועה את העם הזה בחייהם. כי אחרי מותם בעון המרגלים שאתה היית סבתו במקרה ושלא בכונה ראוי שתאסף אליהם וישאר גופך במדבר עם גופותיהם. כי מאחר שאתה סבבת מיתתם במדבר ראוי שתמות ג״כ עמהם שמה וזהו ונאספת אל עמך שהוא דור המרגלים. וקראם עמו לפי שהוא היה סבת מיתתם כמו שאמרתי. וכן כאשר מת אהרן אחיך ויאסף אל עמיו ירצה כאשר מת אהרן והיתה מיתתו בעבור ענין העגל שמתו בני ישראל במדבר בעונו, ולכן נאסף הוא במדבר עמהם. ככה אתה תאסף בסבת דור המרגלים. אבל האסיפה הזאת אינה כי אם הקבורה וקבוץ הגופות בבטן הארץ לא אסיפת הנפשות בעולם הרוחני. כי שם בלי ספק היה ההבדל ביניהם עצום ונורא מאד אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ואפשר לפרש והאסף אל עמך שהוא נחמה רבה למשה רבינו לומר שעם היות שנפרד בבנין הגוף וקבורתו מאבותיו הראשונים שהיו במערת המכפלה הנה רוחו ונשמתו יאסף אל עמיו שתדבק עמה׳ ולא תפרד מהם עם היות שגופם נפרד מגופיהם. כמו שאהרן קדוש ה׳ שמת יותר רחוק מהארץ הנכבדת בהר ההר. ועם כל זה לא נמנע מהאסף נפשו אל עמיו הקדושים אשר בארץ המה. והותר בזה הספק הי״ז: (נא) והנה אמר על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין והוסיף לומר עוד על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. לפי שכמו שהודעתיך הנה משה ואהרן לא היתה סבת מיתתם בלבד עון מי מריבה, אבל היתה שם סבה עצמית נעלמת. והוא מעשה העגל באהרן וצווי השליחות במרגלים במשה וסבה אחרת גלויה ומפורסמת מפני כבודם והוא ענין מי מריבה. ולפי שהיה ענשו של משה רבינו מורכב משני ענינים אלו העצמי והמקריי, הנעלם והנגלה, לכן אמר כאן על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין והוא הסבה הנגלית המפורסמת שזכרה התור׳ לכבודו. בכל זאת הסבה החלושה לא הספיקה לעונש כל כך גדול, אם לא בעבור הסבה העצמית הנעלמת והיא על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. רוצ׳ לומר שהיה לאהרן לקדש את השם במעשה העגל ויהרג כמו שהרגו לחור ולא לעבור לעשות העגל לא לכונת עבודה זרה ולא להטעותם ולאחרם. וכן היה למשה לקדש את השם להאמין בדבריו ולא להרהר אחר דברו, באמרו אל המרגלים וראיתם את הארץ הטוב׳ אם היא רעה היש בה עץ אם אין ואת העם המעט הוא אם רב ושאר הדברים אשר שם בפיהם. ועל זה אמר על אשר לא קדשתם אותי שרמז הסבות העצמיות הנעלמות ולכן לא אמר בזה במי מריבת קדש כמו שאמר בראשונה כי היו אלה זולתן: ואמנם שאר הלשונות שבאו על זה. שהם מריתם פי, ולא האמנתם, לא זכרם הנה לפי שכחם כח אלו אשר זכר. כי מריתם פי רמז אל הסבה הנגלית ממי מריבה ולא האמנתם נאמר על הסבות העצמיות הנעלמות שסברו העם הבלתי אמונה. ואם כן מריתם ולא האמנתם הוא כמו מעלתם ולא קדשתם. ולכן נסתפק כאן בלשון אחד מחייב ובלשון אחד שולל להעיר על מיני הסבות. (נב) ואומרו כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא הוא מקושר עם מה שאמר על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל באותן הדברים הנעלמים ולכן תאסף אל עמך ותקבר מעבר לירדן עם עמך הנקבר שם ויתרון יש לך עליהם שאתה מנגד תראה את הארץ מה שלא ראו דור המדבר עם היות שתתדמה אליהם במניעת ההעברה ולזה סמך כי מנגד תראה את הארץ על אשר לא קדשתם אותי: ואמנם למה לא זכה אהרן לראות הארץ מרחוק כמו שהיה במשה? אפשר לומר בסבתו כי היה חטא אהרן עצום וחמור מאד מאד מחטא משה, ולכן ראה השם יתברך לעשות הבדל ביניהם שאהרן לא בא אל הארץ ולא ראה אותה מרחוק כמשה. לא בא על ידו צווי כלל מכבוש הארץ ונחלתה ושאר הדברים שנצטוו על יד משה המתיחסים אל הארץ לפי שהיה חטא אהרן חמור במעשה עד שמפני זה לא התחנן אהרן לפני ה׳ על העברתו לארץ. וחטא משה קל מאד בדבר שפתים לכונה טובה עם היות שנמשך ממנו במקרה מה שנמשך: והנכון אצלי עוד הוא, שמשה רבינו היה פרנס הדור והוא היה מביא את ישראל לארץ והיתה ראיתו הנבואיית עצומה מאד ולכן הרבה תפלה ותחנונים להשיב את הגזרה ולעבור אל הארץ. והוצרך השם יתברך להראותה אליו כדי שיראה בנבואתו שלמותם. כי זה היה מתיחס אליו במה שהוא פרנס הדור ומנהיגו כפי מעלת נבואתו מה שלא היה כן אהרן, כי במה שהיה כהן גדול לא היה מתיחס אליו ענין הראייה כמשה, ובפרשת וזאת הברכה אדבר על זה בעזרת הצור. והותרו עם זה הספקות י״ט וכ׳: נשלם סדר האזינורשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

¹ צ״ע שהרי נמנו כאן רק ארבעה דברים, ואולי חסר כאן ״לחלק נחלות הארץ״.

^א כן בפסוק. בדפוס סביונטה: ״יצרהו״. בדפוסים מאוחרים: ״ינצרהו״.

^ב כאן הושמטה מלה בדפוס ראשון מחמת הצנזורה.

^ג כן בדפוס ראשון (סביונטה). בדפוסים לאחר מכן צונזר קטע שלם: ״ואפשר לפרש הם קנאוני... ועל זרעם רעות ויש אומרים פירוש״, ובמקומו נדפס רק: ״ולכן אעניש אנשי בית ראשון שאקניאם בלא עם שהם הכשדים כמו שאמר (ישעיהו כ״ג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה ואעניש אנשי בית שני כי בגוי נבל אכעיסם.⁠״

^ד כן בדפוס ראשון (סביונטה). בדפוסים לאחר מכן צונזר: ״וביאר פרסום שבושם... תהיה להם באחרונה״ והוחלף ב: ״ויקרה זה מפני שכמו שגוי אבד עצות המה ועצתם לא סמכתם כי אם רצון האל יתברך כי אין בהם תבונה להכיר כי מידו היתה זאת.
ואמר לו חכמו ישכילו זאת שהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה כשתתמלא סאתה היו גם כן מבינים לאחריתם.⁠״

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון