×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר כ״בתנ״ך
א֣
אָ
(א) וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ (ב) {פרשת בלק} וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן⁠־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃ (ג) וַיָּ֨גׇר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב⁠־ה֑וּא וַיָּ֣קׇץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ד) וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל⁠־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן⁠־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃ (ה) וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל⁠־בִּלְעָ֣ם בֶּן⁠־בְּעֹ֗רא פְּ֠ת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל⁠־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי⁠־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא⁠־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת⁠־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃ (ו) וְעַתָּה֩ לְכָה⁠־נָּ֨א אָֽרָה⁠־לִּ֜יב אֶת⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי⁠־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה⁠־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן⁠־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר⁠־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃ (ז) וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל⁠־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃ (ח) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי⁠־מוֹאָ֖ב עִם⁠־בִּלְעָֽם׃ (ט) וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל⁠־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּהג עִמָּֽךְ׃ (י) וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל⁠־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן⁠־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃ (יא) הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת⁠־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה⁠־לִּי֙ד אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃ (יב) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל⁠־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת⁠־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃ (יג) {שני / חמישי במחוברות} וַיָּ֤קׇם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל⁠־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃ (יד) וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל⁠־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃ (טו) וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃ (טז) וַיָּבֹ֖אוּ אֶל⁠־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן⁠־צִפּ֔וֹר אַל⁠־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃ (יז) כִּֽי⁠־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר⁠־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה⁠־נָּא֙ה קָֽבָה⁠־לִּ֔יו אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ (יח) וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם⁠־יִתֶּן⁠־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת⁠־פִּי֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃ (יט) וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם⁠־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה⁠־יֹּסֵ֥ף יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃ (כ) וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל⁠־בִּלְעָם֮ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם⁠־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת⁠־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר⁠־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃ (כא) {שלישי} וַיָּ֤קׇם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת⁠־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם⁠־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃ (כב) וַיִּֽחַר⁠־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי⁠־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל⁠־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃ (כג) וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת⁠־מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן⁠־הַדֶּ֔רֶךְז וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת⁠־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃ (כד) וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃ (כה) וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת⁠־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל⁠־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת⁠־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל⁠־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃ (כו) וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין⁠־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃ (כז) וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת⁠־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר⁠־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת⁠־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃ (כח) וַיִּפְתַּ֥ח יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה⁠־עָשִׂ֣יתִֽיח לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִיט זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃ (כט) וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ⁠־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖הי הֲרַגְתִּֽיךְ׃ (ל) וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל⁠־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר⁠־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד⁠־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃ (לא) וַיְגַ֣ל יְהֹוָה֮יְ⁠־⁠הֹוָה֮ אֶת⁠־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת⁠־מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃ (לב) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה עַל⁠־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת⁠־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי⁠־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃ (לג) וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם⁠־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי׃ (לד) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל⁠־מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם⁠־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃ (לה) וַיֹּ֩אמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם⁠־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת⁠־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר⁠־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם⁠־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃ (לו) וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑םיא וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל⁠־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל⁠־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃ (לז) וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל⁠־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא⁠־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא⁠־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃ (לח) וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל⁠־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה⁠־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכֹ֥ליב אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃ (לט) {רביעי / שישי במחוברות} וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם⁠־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃ (מ) וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ (מא) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת⁠־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א בְּעֹ֗ר =א⁠(ו),ש1,ק3,ו⁠[תיקון] ומסורות-ש,ש1 (כתיב חסר וי"ו); וכך הוא בספרי תימן ובמ"ג דפוס ונציה (בניגוד למסורה שבו).
• א⁠(ר),ל,ב,ש⁠[תיקון ביד שניה?],פטרבורג-EVR-II-B-8=בְּע֗וֹר (כתיב מלא וי"ו) ומסורת מ"ג דפוס ונציה ומ"ש וספרי אשכנז וספרד.
• הרמ"ה הסתפק לגבי הכתיב כאן; מבין כתבי⁠־היד הספרדים, בכתי"ה ופריז 25 ותנ"ך ליסבון הוא מלא, ואילו בכתי"ש2 הוא חסר).
• לגבי הנוסח בכתר יש עדויות סותרות: לפי העדות שבשתיקה של א⁠(ר), א=בְּע֗וֹר (ראו עופר, כתר ארם צובה לאור רשימות קאסוטו, עמ' 311); ואולם לפי ספרי תימן וגם לפי עדות מובהקת של הרב שמואל ויטל בשו"ת באר מים חיים סימן כ"ז, א⁠(ו), א=בְּעֹ֗ר (ראו עופר, שם, עמ' 335-336). נראה שלגבי נוסח הכתר, עדיפה עדות מובהקת הנתמכת ע"י נוסח תימן (שהוא מושלם בכל אות אחרת בתורה) מאשר עדות שבשתיקה של א⁠(ר).
ב אָֽרָה⁠־לִּ֜י לגבי הקמצים הרחבים השוו להלן פסוק י"א ("קָֽבָה⁠־לִּי֙"), וראו לגבי שניהם ויינברג 3.4.2.2, שנשאר בספק לגבי שתי התיבות. הכרענו לפי מסורת הקריאה הספרדית שבה הקמצים רחבים ולא קטנים, וכן הוא בסימנים ובתיקון קוראים חורב (ברויאר) ובחומש קורן.
ג הָאֵ֖לֶּה =ל?,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל?!=הָאֶ֖לֶּה (סגול באות אל"ף?); בצילום בצבע הנקודה השלישית למטה נראית יותר כמו כתם.
• הערות דותן וברויאר
ד קָֽבָה⁠־לִּי֙ לגבי הקמצים הרחבים השוו לעיל פסוק ו' ("אָֽרָה⁠־לִּ֜י"), וראו לגבי שניהם ויינברג 3.4.2.2, שנשאר בספק לגבי שתי התיבות. הכרענו לפי מסורת הקריאה הספרדית שבה הקמצים רחבים ולא קטנים, וכן הוא בסימנים ובתיקון קוראים חורב (ברויאר) ובחומש קורן.
ה וּלְכָה⁠־נָּא֙ =א⁠(ס),ל,ב,ש,ש1,ק3,ו (אין געיה) <וֽלכה נָא? אין מתג בוא⁠[ו]>
• ל1?=<וּֽלְכָה⁠־נָּא֙> (געיה באות וי"ו) וכמו כן בדפוסים וקורן
ו קָֽבָה⁠־לִּ֔י =א⁠(ס),ל <ק֣בה ל֔י? לא כן אלא במקף ומתג בק"[ף]>
• דפוסים וקורן=<קָ֣בָה לִּ֔י>
ז מִן⁠־הַדֶּ֔רֶךְ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=מִן⁠־הַדֶ֔רֶךְ (חסר דגש באות בי"ת)
• הערת ברויאר, והמקליד תיקן בלי להעיר
ח מֶה⁠־עָשִׂ֣יתִֽי =ל,ש1,ו (געיה באות תי"ו) וכך אצל ברויאר ומג"ה.
• ב,ש,ק3=מֶה⁠־עָשִׂ֣יתִי (אין געיה) וכמו כן בדפוסים וקורן
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ט הִכִּיתַ֔נִי =ל,ב,ש,ש1,ק3,ו (פתח באות תי"ו)
• דפוסים וקורן=הִכִּיתָ֔נִי (קמץ באות תי"ו)
י כִּ֥י עַתָּ֖ה =ל?,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן, וכך הכריעו דותן והמקליד לגבי כתי"ל.
• ל?=<כִּ֖י עַתָּ֥ה> לפי ברויאר בספק; אמנם הקו תחת הכ"ף יכול להיות גם טפחא, ושל התי"ו נוטה לכיוון של מרכא, אבל הכתב מטושטש.
יא כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ("כי" בטעם מונח)
• דפוסים וקורן=<כִּי⁠־בָ֣א בִלְעָ֑ם> ("כי" מוקפת)
יב הֲיָכֹ֥ל =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ"ה (כתיב חסר וי"ו)
• ל!=הֲיָכ֥וֹל (כתיב מלא וי"ו)
E/ע
הערותNotes
(א) ואחר שתי המלחמות המופלגות האלה נסעו בני ישראל מן הגיא אשר בשדה מואב ויחנו בערבות מואב שם ישבו עד מות משה. ומעתה יספר הכתוב מה שקרה בחנותם שמה וכמו שיבא בפרשיות: תם סדר זאת חקת התורה (ב-מא) וירא בלק בן צפור עד סוף הסדר. ויש לשאול בספוריו שאלות: השאלה הא׳: באמרו וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב. כי הנה היראה תמשך אחר הראיה והרואה את הדבר המפחיד הוא היראה לא שיאמר בעבור מה שראה בלק פחד מואב. והיה ראוי שיאמר וירא מואב ויגר מואב או שיאמר וירא בלק את כל אשר עשה ויגר בלק הנזכר: השאלה הב׳: למה אמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו ולא היו המואבים חסים על עצמם שהיו בסכנה והיו חסים על שכניהם. והרמב״ן כתב אולי ידעו המואבים שצוה השם אל תצר את מואב והוא זר מאד: השאלה הג׳: באמרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא כי היה לו לזכור זה בתחלת המאמר. ויאמר וירא בלק מלך למואב את כל אשר עשה וגו׳ ואז״ל מפני זה שמנוהו מלך עליהם לצורך שעה ודרך דרש הוא: השאלה הד׳: למה לא התאמץ בלק ברכב ובפרשים להלחם בישראל כמלך גבור חיל כאשר עשה סיחון ועוג והלך לבקש קוסם קסמים לקללם וידוע שלא על מוצא פי האדם יגבר איש אבל צריכה גבורה וחכמה למלחמה: השאלה הה׳: למה בלק בדברי שליחותו לבלעם פעם יעשה נצחונו על ישראל מסופק ופעם יעשה אותו ודאי מבלי ספק כי הנה באמרו אולי אוכל נכה בו מורה שהוא הנצחון בספק. ובאמרו כי ידעתי את אשר תברך מבורך מורה שהיה הנצחון בודאי שינצחם עם קללתו: השאלה הו׳: אם היו הולכים בשליחות הזה זקני מואב וזקני מדין כמו שאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם למה זה לא זכר הכתוב עוד דבר מזקני מדין והסימן שארז״ל שהיה ביד זקני מדין לא נזכר בכתוב ודברי הרמב״ן בזה הם כמתנבא: השאלה הז׳ אם בלעם אמר אל שלוחי בלק אמתת התשובה האלהית מאן י״י לתתי להלוך עמכם למה זה שנו שרי בלק הדברים ואמרו אל בלק מאן בלעם הלוך עמנו והיה להם לומר מאן י״י לתת בלעם להלוך עמנו: השאלה הח׳: אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת ואמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם איך אחרי שהלך נאמר ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך י״י בדרך לשטן לו והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו: השאלה הט׳: למה מנע השם את בלעם מהיותו מקלל את ישראל ומה איכפת להם קללתו אם השם יברך את עמו בשלום. וכתב הראב״ע שהשם ידע מה שהיו ישראל עתידין לחטא בשיטים והמגפה שתפול בהם עליו. ואלו היה בלעם מקלל ישראל יחשבו האומות שבעבור קללתו מתו שמה אבל התשובה הזאת אינה מספקת כי הנה התורה אמרה ולא אבה י״י אלהיך לשמוע אל בלעם וזה מורה שלולי רחמי השם היו קללותיו מתקיימות וכן בדברי הנביא עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וכן יהושע כשהזכיר הנסי׳ הגדולים אשר עשה השם לישראל זכר בתוכם הנס הזה והוא המוכיח שלולי רחמי השם היו קללות בלעם מכלות את ישראל: השאלה הי׳: באמרו ותרא האתון את מלאך י״י כי איך יתכן שהאתון תראה בעיניה את מלאך י״י הרוחני כי הנה בלעם איש ונביא לא ראה אותו ואיך תראהו האתון וכבר כתב המורה בפמ״ב ח״ב שהמלאכים אינם מושגי׳ אלא במראה הנבואה: השאלה הי״א: אם היתה ראית מלאך י״י בדרך פלא כמו שהיה דבורה גם כן בפלא מה היה תכלית הפלא ההוא ותועלתו כי הנה הקב״ה לא יחדש מופת אלא על צד ההכרח ולא מצינו בזה תכלית אחר אלא שדבר המלאך אל בלעם וזה כבר היה אפשר שיאמר לו מבלי שתראה האתון את המלאך ולא שתדבר כלל: השאלה הי״ב: למה זה כמו שבענין הדבורים נאמר ויפתח י״י את פי האתון לא נאמר כן בראיה ויגל י״י את עיני האתון ויותר קשה מזה שבראות בלעם נאמר ויגל י״י את עיני בלעם ולא נאמר ככה באתון שגלה השם עיניה לראות המלאך: השאלה הי״ג: בשאלת המלאך לבלעם על מה הכית את אתונך כי הנה תשובתו היתה מבוארת בעבור שנטת׳ מן הדרך, ותלחץ רגלו אל הקיר, ותרבץ תחתיו. והיה לו למלאך לשאלו על מה יצאת לקלל את ישראל לא שיוציאהו על הכאת האתון שהיה בדין ומה מוטל ענין האתון על המלאך לתבוע עלבונה: השאלה הי״ד: באמרו הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי כי למה יצא לשטן והלא ברשות גבוה הלך ואם היה המלאך מדבר עם בלעם למה אמר כי ירט בלשון נסתר והיה לו לומר כי ירטת הדרך לנגדי שהעוה בלעם הדרך: השאלה הט״ו באמרו אולי נטתה מפני כי עתה גם אותך הרגתי וגו׳ כי היה לו לומר לולי נטתה מפני. ועוד שאיך תלה ההריגה והחיות בנטיית הדרך כי הנה אם היה בלעם על הליכתו חייב מיתה אף שתטה האתון אשר הוא רוכב עליה מן הדרך לא יהיה פטור. ואם לא היה בן מות איך אמר גם אותך הרגתי למה יומת מה עשה: השאלה הט״ז בתשובת בלעם חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך כי היה לו להתנצל על הכאת האתון שטען לו המלאך ועל הליכתו שהלך ברשות השם ודברו ולא היה החטא בשלא ידע כי הוא נצב לקראתו כי אף שידע שנצב שם מאחר שהשם אמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ומה החטא שחטא בהליכה: השאלה הי״ז: איך לא ראו את המלאך שרי מואב שהיו הולכים עם בלעם וגם שני נעריו שהיו עמו אם נראה המלאך בלבוש גשמי כדמות אדם כדברי חכמי הקבלה היה ראוי שכלם יראו אותו ואם נראה במראה הנבואה איך הגיעה האתון להשגה זו: השאלה הי״ח: למה זה נטתה האתון שלשה פעמים והכה אותה בלעם שלשה פעמים לא פחות ולא יותר מזה המספר כל בלתי אפשר הוא שלא יהיה זה לסבה ורמז ראוי ונכון כפי הענין: השאלה הי״ט: על מה יצא מלאך י״י לבלעם בדרך כי הנה הוא לא אמר לו אלא דוגמת מה שאמר לו יתברך כי הוא אמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה והמלאך כזה בעצמו אמר לו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר והיתה אם כן ביאתו לבטלה: השאלה הכ׳ למה זה צוה בלעם לבלק לעשו׳ בכל פעם ופעם ז׳ מזבחות ולהקריב פר ואיל במזבח ולהקריב השביעיו׳ האלה וחז״ל אמרו (במדבר רבה פ׳ י׳) שהיו כנגד ז׳ צדיקים שהקריבו לפניו ונתקבלו קרבנותיה׳ והם אדם והבל ונח ואברהם ויצחק ויעקב ומשה. אבל רחוק הוא שידע בלעם מקרבנותיה׳ וכ״ש מקרבנו׳ משה: השאלה הכ״א: אם היה שבלע׳ אמר פעמי׳ רבות לבלק ולשלוחיו שאשר ישי׳ אלהי׳ בפיו אותו ישמור לדבר והיה שכבר גלה לו שהקב״ה אינו חפץ לקלל את ישראל כי אם לברך אותם והודיעו זה בפעם הראשונה למה זה החליפו עוד בלק אל מקומות אחרי׳ האם חלוף המקומות יחליף רצון האלוה או יביא את הנביא לעבור על דבורו: השאלה הכ״ב: באמרו בנבואה הג׳ וירא בלע׳ כי טוב בעיני י״י לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפע׳ לקראת נחשי׳ כי מה הם הנחושי׳ שעשה בשאר הפעמי׳ ואין לפרשו על המזבחות והפרי׳ והאילי׳ כי גם בפעם הזאת הקריבם: השאלה הכ״ג: באמרו לך איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימי׳ כי הנה לא מצאנו שנתן לו שום עצה על זה. ובפרק חלק ארז״ל שהשיאם עצה להכשיל׳ בבנות מואב לזנות כי ממנו היתה העצה ההיא שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אבל אינה זו העצה שזכר בכאן: השאלה הכ״ד: בנבואה האחרונה שניבא בלע׳ שפע׳ ידבר מישראל ופעם מאדו׳ ופעם מעמלק ופעם בקני ומה היה כי אם יהיה לבער קין וגומר ואוי מי יחיה משומו אל ואם נתקיימו נבואות אלה ומתי נתקיימו: השאלה הכ״ה: בפרשת וישב ישראל בשטים במה שאמר יתברך למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לי״י נגד השמש כי למה צוה זה על הראשי׳ ואם היה שהם חטאו בבנות מדין כמו שת״א וקטיל דחייבי קטול. היתכן שכל ראשי העם חטאו בזה. והנה התורה לא פרסמה אלא זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ואם כלם חטאו איך משה לא קיי׳ דבר השם אבל אמר אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור ולא הוקע ולא תלה השופטי׳ עצמם כמו שצוהו השם: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם: (ב) וירא בלק בן צפור עד וילכו זקני מואב. עד עתה ספרה התורה את כל התלא׳ אשר מצאה את ישראל בדרך במדבר עד בואם אל ארץ נושבת ואל המקום אשר מת שם משה איש האלהים. ועתה ספר הדברים שקרו להם בהיות׳ שמה במקום שמת קודם מותו. ראשונה יזכור ענין בלק ובלע׳. והנראה הוא שכוונת הכתוב הזה הראשון הלא הוא כדי לתת התנצלות בעד בלק על אשר הלך לקראת נחשי׳ ולבקש קוסם קסמי׳ ולא התאמץ לבא להלחם בישראל כגבורי׳ אשר מעול׳ אנשי השם. ואמר הכתוב שהיה הסבה בזה לפי שעם בלק שהוא מואב היה ירא מאד ופחד מישראל ולא יעצור כח להלחם בו ומה יעשה המלך בהיות עמו ירא ורך הלבב וז״ש וירא בלק בן צפור והוא מאמר כולל שראה הדברי׳ אשר יזכור אחר זה והם ראשונה מה שעשה ישראל לאמורי רוצה לומר לסיחון ועוג שהיו גבורים ממואב שגברה יד ישראל עליהם בגבורה מופלגת ויהרגם ויכבוש את ארצם. (ג) וראה ג״כ שגר ופחד מואב מפני הישראלי מאד אם מפני כמותו כי רב הוא ואם מפני איכותו וזהו ויקץ מואב מפני בני ישראל שקצו בחייה׳ מפני ששמעו שהיו ישרים זרע ברך י״י. (ד) והיתה יראת מואב כ״כ מהם עד שהיו אומרי׳ מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה כאומר וראוי לכם השכני׳ שתסייעו אותנו להנצל מהעם הזה לפי שאם יבואו בעתה אחת ילחכו הקהל הזה מישר׳ לא לבד אותנו אבל גם כל העמים אשר סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה שאין מונעו ממנו כרצונו. וכל זה שזכר הכתוב היו מהדברים שראה בלק רוצה לומר מה שעשו ישראל למלכי האמורי והפחד העצום שהיה למואביים מישראל עד שכבר היו קוראים לסיוע את מדין וכראות בלק את כל זה והוא לא היה אלא מלך למואב בעת ההיא כי לא היה מולך על עם אחר אלא על העם הירא והמפחד ההוא. וזהו אמרו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. רוצה לומר שלא היה לו מפני זה יכולת לעשות מלחמה. (ה) ומפני זה שלח מלאכים אל בלעם בן בעור לקרא לו כי חשב שעל ידי חכמתו וקללתו יחרים וישמיד ישראל. ויש מפרשי׳ כלחוך השור כי השור לוחך בלשונו כי אין לו שניי׳ מלמעלה ומשחית הירק בריר היוצא מפיו. והיה רומז לזה שהיו ישראל נוצחי׳ מלחמותיה׳ בתפלות ולא בגבורה ולא כמנהג הטבעי. ולכן בקש את בלעם לקללם שהיה גם כן כחו בפיו. ומדין הנזכר כאן לא היה מדין חותן משה אך היה מבני קטורה מאותם ששלח אברהם מעל פני יצחק בנו. ופתורה אשר על הנהר הוא ארם נהרים. ואמרו ארץ בני עמו אפשר שיחזור לבלעם. ואולי שהיה מצאצאי לבן הארמי ונהרג במדין חוץ מארצו. ואפשר שאמר ארץ בני עמו על בלק שהיה משם מולדתו ולכן היה מכיר את בלעם. וחשבו אנשים כי בלעם זה היה בלע בן בעור ואינו כן כי אותו היה מלך שם עירו דינהבא. אמנם בלעם זה היה שם עירו פתורה. ובלע מת שנים הרבה קודם משה, ובלעם זה היה בימיו של משה. הנה התבארו הפסוקי׳ האלו והותרו ד׳ שאלות הראשונות הא׳ והב׳ והג׳ והד׳. והיו דברי השליחות הנה עם יצא ממצרי׳ וגומר רוצה לומר ידוע תדע שהאומה הישראלית הזאת התחברו בה שני עניינים לענין הנצחון והגבורה האחד הוא מלאכותיי רוצה לומר הנה עם יצא ממצרים עיר מלאה כשופים ואיצטגניניות ומשם בלי ספק למדו דרכים לנצח. והב׳ הוא טבעי כי הם כל כך רבים שהם מכסים הארץ שלא יוכל אדם להביט בארץ מפני שהם מכסים אותה כלה. והוא יושב ממולי כנגדי פנים אל פנים. (ו) וכנגד שני הענינים האלה לכה נא ארה לי את העם רוצה לומר בוא אתה בלעם וקלל אותם אולי אוכל נכה בו ואגרשנו וגומר. וכתבו המפרשי׳ שנכה בו כמו הכה בו והוא שם הפועל ואין הדבר כן. אבל אמר נכה בו אני ומדין או נכה בו אני ואתה. וארה הוא מלשון את המארה ואת המגערת ר״ל אע״פ שהם כ״כ רבים אתה תחסיר ותמעיט אות׳ כי עצום הוא ממני ר״ל אני בעצמי מבלי עזרתך לא אוכל להם כי הם רבים ועצומים ממני. אבל כאשר אתה בקללותך תחסרהו ותמעיטהו אולי שאז אוכל נכה בו אני ואתה אתה בחכמתך ואני בגבורתי כי שתי הסבות יחד יצטרכו כנגדם אם קללתך כנגד חכמת מצרים שבידיהם. ואם גבורתי כנגד רבויים ועצמתם. ואין לך שתאמר שלא תדע לעשות כדבר הזה כי ידעתי בלי ספק שאשר תברך יהיה מבורך וכן בהפך והותרה השאלה הה׳. (ז) והנה בלעם פעם יקראהו הכתוב קוסם שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב. ופעמי׳ יעיד הכתוב שרוח י״י דבר בו. ולא תאמין לדברי האומרי׳ שמי שיגיד מהעתידו׳ על פי חכמת הכוכבים יקרא נביא כי הנה בלע׳ בלי ספק זכה למעלת הנבואה וכן דעת חז״ל כי ניבא במדרגה עליונה. אבל היה אמתת הדבר הזה שבראשונה היה קוסם וחכם גדול במשפטי הכוכבים ויודע לעשות כפי השעות טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים וזהו מה שארז״ל שהיה יודע לכוין השעה שהיה כועס בה הקדוש ברוך הוא שרצו בזה שהיה יודע לכוין ולבחור השעה שהיה מאדי׳ בבית נשיאותו ויביטו אליו כוכבים רעים ובאותה שעה היה עושה טאלסאם להשמיד להרוג ולאבד. והנה הקב״ה כשרצה לזכות את ישראל בכבוש הארץ הקדושה וירושתה ראה לשפוך רוח נבואתו על בלעם כדי שינבא הדברים העתידים להיות מהצלחות ישראל וכ״ז כדי שידעו כל הגוים אויבי׳ את ישראל וישמעו מפיו של בלעם שבגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא שישראל יירשו הארץ ושי״י יעץ ומי יפר ובזה ירגזו וחלו מפני ה׳. הנה אם כן בלעם היה בראשונה קוסם כי הוא היה אצטגנין גדול מחכמת הכוכבים הנה היא מכלל הקסם. ומפני שהיה יודע בה הרבה עד יום מותו נקרא הקוסם והיודע בחכמה ההיא ידע העתידות. ולכך ידע לברך המבורכים ולקלל המעותדים לקללה כי האצטגנין אינו פועל הברכה והקללה אבל יגיד אותה קודם בואה כפי מה שיורו עליה הכוכבים ממסילות׳ אבל בלק חשב שידע בלעם להמשיך המציאות אחר רצונו ואף שלא בטבע במעשה הטלסאם. ולכך שלח לו מלאכיו וקסמי׳ בידם רוצה לומר הכלי׳ הצריכי׳ לקסם ולטלסמאות כאלו תאמר כלי הנחושת וזלתם אפוד ותרפים. כאשר נתחדש בבלעם הרוח הנבואיי שהיה כפי ההשגחה העליונה ולא כפי מערכת הכוכבים היה בלעם רוצה ליחס עניניו אל הנבואה ואל הבורא יתברך המנבא אותו. ובלק היה מיחס אותו לאצטגנינותו ובזה היה ביניהם המחלוקת בלעם משתדל תמיד להודיע שהוא נביא השם ובלק אומר שזה היה כזב אבל שכל חכמתו היתה בקסם ולא בדבר אחר וזה כלל גדול ראוי שיהיה בידך תצטרך אליו בפירוש הפרשה:   וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם וגומר עד ויתיצב מלאך י״י בדרך. חכמינו זכרונם לברכה נתנו טעם אם הלכו זקני מדין עם זקני מואב למה לא זכר הכתוב עוד דבר מזקני מדין אלא משרי מואב בלבד. ואמרו שנטלו זקני מדין קסם וסימן ביד׳. אם יבא בלעם בפעם הזאת הראשונה יש בו ממש. ואם לאו אין בו תועלת וענינם הוא שזקני מדין שמעו כבר שבלעם היה מתפאר בנבואה ולכך אמרו אם הוא יבא עמנו בפעם הזאת מורה שראה בחכמתו שיוכל לעשות רצוננו להועיל לעצמו ולכן יש בו ממש. ואם ידחנו בדברי נבואתו לבו יקבץ און לו שראה שלא יוכל להועילנו ולכן ישליך התנצלותו ע״פ י״י ונבואתו. ומפני זה כשהשיבם בלעם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר י״י אלי חזרו להם למדין. והנכון בעיני שמלאכי בלק היו מואביים לא מדיניים כי למה ישלח מלך מואב מלאכים מארץ נכריה ולא אמר הכתוב וילכו זקני מואב וזקני מדין אל בלעם כי לא הלכו זקני מדין אבל יאמר הכתוב שעמדו בעצה זקני מואב עם זקני מדין כשאמרו זקני מואב אליהם עתה ילחכו הקהל ומן העצה ההיא הסכימו שבלק ישלח אל בלעם לקללם. וזקני מדין הלכו לעשות להם קסמים אחרי׳ בארצ׳ וזהו שאמר וילכו זקני מואב רוצה לומר אל בלעם וזקני מדין הלכו וקסמים בידם לעשות אותם בארצם ועל זקני מואב לבדם אמר ויבואו אל בלק וידברו אליו דברי בלעם כי שלוחי בלק היו לא שלוחי מדין והותרה בזה השאלה הו׳. והרב רבי משה בר נחמן כתב שזקני מואב וזקני מדין הלכו ממואב כמו שהעיד הכתוב ועברו במדין כי הוא היה הדרך אל עיר בלעם ושם נשארו זקני מדין והלכו זקני מואב אל בלעם וגם נכון הוא. (ח) ובלעם השיבם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר י״י אלי רוצה לומר שאין הדבר כבר תלוי בקסם ובאצטגנינות כמו שהיה עד עתה כי הנה נתחדש עניני ביתר שאת ומעלה ואני נביא לי״י. ולפי שנבואתי תבא בחלום הלילה לכן לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר בבקר כאשר ידבר י״י אלי בנבואתי. והנה אמר אחר זה וישבו שרי מואב עם בלעם והיה די שיאמר הכתוב ויעשו כן להגיד ששלוחי בלק לא ידעו מי י״י אשר ידבר אתו ולכך אמרו בלבם לא נזוז מכאן עד שיבא י״י לדבר עמו ונראה מי הוא המלאך הדובר עמו. וזהו שאמרו וישבו שרי בלקא עם בלעם כי נדבקו ונתחברו אליו שמה לראות זה. (ט) ואמר הכתוב ויבא אלהי׳ אל בלע׳. להודיע שאע״פ שהיו השלוחי׳ שם עמו לא באה הנבואה מאת האלהים כי אם לבלעם לא לשרי מואב והוא על דרך והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המרא׳. והנה אמר השם לבלעם מי האנשים האלה עמך לא לשאול ממנו מי הם ולמה באו כי ידוע היה אלא כמוכיח לבלעם כי אחרי שיצא ממדרגת הקסם ובא למדרגת הנבואה מה לו עם האנשים הבאים לקסום קסמים וזהו מי האנשי׳ האלה עמך הלא ידעתי כי האנשי׳ האלה לא ישוטטו לבקש את דבר י״י והם מהגוי׳ שאל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ומה להם עמך האם לקסום קסמים באו אליך כבראשונה. והוא כמו שיקרה לאדם שישא אשה זונה מן ההפקר והזהירה לא תהיו עוד לאיש אחר אשר לקחתיך לי לאשה כי הנה אחר כך בבא האיש בביתו אם ימצא אנשים מדברים עם האשה יחשוב בלבו שזנוניה הם דורשים לכן ישאלה מי האנשים האלה עמך כן אמר יתברך לבלעם על ענין הקסמי׳ (י-יב) ובלעם השיבו בספור אמתת הדבר כמו שאמר בלק בן צפור וגומר ועל זה אמר לו יתברך לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. כלו׳ לא תלך עמהם לפי שאני מודיעך שלא תאור את העם ולא תוכל לקללם בעבור שברוך הוא. ואם בהשגחתי אני ברכתיו איך יקללוהו מערכות השמים כי ההשגחה העליונה תבטל מערכת השמים ולא יתהפך. (יג) אמנם בלעם ברשעתו לא הגיד למלאכי בלק כל דברי השם. כי אם היה אומר להם מאמר לא תאור את העם כי ברוך הוא. אולי בלק לא היה פוצר עוד על הליכתו. אבל אמר אליהם בלבד מאן י״י לתתי להלוך עמכם ולכך נשאר באפשרות אולי יתן רשות ללכת עם שרים אחרים. (יד) ולפי שמלאכי בלק לא היו מאמינים בנבואתו והיו חושבי׳ שלא יהיה לבלעם כי אם ידיעת הקסם כתמול שלשום ושהוא להתגדל היה אומר שהיה נביא והשם מדבר עמו לכן כאשר שבו אל בלק לא אמרו לו מאן י״י לתת את בלעם להלוך עמנו כאשר אמר אליהם בלעם אבל אמרו מאן בלעם הלוך עמנו רוצה לומר שהוא מעצמו לא היה חפץ להלוך עמהם. (טו-טז) ולכך שלח אליו בלק שרים אחרי׳ רבי׳ ונכבדים מהראשונים ושלח לומר לו אל נא תמנע מהלוך אלי כלומר אל תיחס מניעת ההליכה לי״י כי אתה הוא המונע עצמך ממנה כיון שאני שולח עתה שרים אחרים נכבדים אל נא תמנע עצמך מהלוך אלי. (יז) כי הנה הרופא שלא ירצה ללכת לרפאות הדורש אותו אינו אלא לאחת משתי סבות אם מפני שיחשוב שלא יפרע שכרו כראוי ואם מפני שיחשוב שהחולה לא ישמור דרך הרופא והנהגתו ולכך אמר כי כבד אכבדך מאד וזהו לענין הפרעון וכל אשר תאמר אלי אעשה לענין ההנהגה. (יח) ולפי שבלק ושלוחיו היו מכחישים נבואת בלעם אמר בחימה ובקצף גדול אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וזה לענין השכר לא אוכל לעבור את פי יי אלהי ר״ל אלהי הדובר בי ומנבא אותי לעשות קטנה או גדולה ורמז קטנה ההליכה שמה כי הוא דבר קטון. ורמז בגדולה על הקללה. (יט-כ) האמנם יענם שילונוב שמה לדעת מה יוסיף י״י דבר בענין הליכתו ואז בא לו בחלום הנבואיי. ואמר אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. וענין זה המאמר שהוא יתברך אמר לו בראשונה לא תלך עמהם לא תאור את העם שהם שני דברים ההליכה והקללה ששניהם מנע ממנו. והנה בלק השיבו אל נא תמנע מהלוך אלי רוצה לומר לפחות אל תמנע מלכת ולבא אלי ונתראה פנים ונדברה יחד ואם לא תרצה לקלל לא תקלל אבל ההליכה לפחות אל תמנע אותה. והנה מנהג בני אדם בענין הרופאים שאם יקראו לרופא אחד שילך חוץ מארצו לרפאות אדם חולה שהוא במקום אחר הנה יעשו לו פרעון שכר אחר על ההליכה ואחר כך יעשו פשרה על ההתרפאות ויהיה זה שכר אחד לו. ומפני זה אמר יתברך כשבקש בלק ההליכה שמה עכ״פ אם לקרא לך באו האנשים כלומר שאינם מבקשים ממך אלא שתלך לשם בלבד קום לך אתם ותקבל מבלק שכר ההליכה. ואמנם בענין הקללה לא תדבר דבר כי הנני מודיעך שאין הדב׳ ברשותך וברצונך. אבל הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר רוצה לומר אם לברכם או לקללם או לשתוק מזה ומזה. הנה התבאר מזה שאין זה הדבור מחולף ולא סותר במה שדבר לו בראשונה ושלא הרשה השם יתברך לבלעם ללכת לקלל כי אם ללכת בלבד. ובלעם היה לו להבין מזה שלא היה הקב״ה חפץ שיקלל את ישראל ומה תועיל אם כן הליכתו והיה לו לדבר באר היטב אל המלאכים לאמר הלוך אלך עמכם אפס כי לא תהיה תועלתכם ולא תרויחו במעשיכם ולא בבקשתכם כלל והוא לא עשה כן אבל אמר אל מלאכי בלק שכבר הרשהו האל ללכת עמהם ולכן ויחר אף י״י כי הולך הוא כי חרה אפו בו בהיותו בוחר וחפץ בהליכה בדעתו שהיא לא תצלח. והנה מנע השם את בלעם מלקלל את העם ורצה שעכ״פ יברך אותם לא מפני שצדקת האבות וזכותם וזכות מעמד הר סיני יוכל בלעם להשחית ושפתי כסיל יבלעם. אלא מפני שהיה ענין בלעם בברכה ובקללה מפורסם מאד בין האומות כשואל דבר מאת האלהים. וכמו שאמר בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. ואם היה בלעם מקלל את ישראל היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים להלחם בישראל על משענת קללתו. אמנם כששמעו מדבריו שהקב״ה מונע מהם הקללה ומודיע כי ברוך הוא יכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כי שם י״י נקרא עליהם ויחשבו שהיתה הצלחת ישראל מאת י״י מן השמים ושהיא בגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאלתא ומי יאמר לו מה תעש׳ ולא יקום בהם עוד רוח להלחם בישראל. ובזה הועיל ענין בלעם וברכותיו לישראל מאד וזהו מה שאמרה רחב למרגלים ששלח יהושע ידעתי כי נתן י״י לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וגו׳ ומאין ידעה כל זה האשה ההיא בשי״י אלהיהם הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אלא מדברי בלעם ונבואותיו. ולכן נחשב הדבר הזה לחסד גדול שעשה השם לישראל. והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הז׳ והח׳ והט׳: (כב) ויתיצב מלאך ה׳ בדרך וגו׳ עד וישמע בלק כי בא בלעם. ראיתי מפרשים בענין הזה איש לדרכו פנו. מהם פירשו ענין האתון והמלאך ובלעם כמשמעות הפסוקים וחשבו להתיר הספקות המתחייבים בזה שהעירותי בשאלות עם דברי הדרשות. ומהם חשבו שהיה כל הענין הזה במראה הנבואה ושבאותו לילה שלנו בביתו נראה לו כל זה ושלכן נאמר וילך עם שרי מואב יאמר וילך בלעם עם שרי בלק. כי האחת מה שנראה לו בחלום נבואתו. והשני מה שהלך בפועל ובהקיץ. ומהם כתבו שבהיותו הולך עמהם בדרך מתנמנ׳ ורעיוניו על משכבו סליקו כי אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו. ואחרים באו לעשות צורה בענין האתון שרומזת אל החומר והמלאך אל הצורה. והם כלם בעיני דרכי׳ מעוקלים מכחישים עדות הפסוקים. ואני לפרש הפרשה כפי פשוטה באתי ואחר כך אעיר על רמז בה בעניניה ויהיה גם כן מענין הדרוש בעצמו. ואומר שדעת בלעם בהליכתו היה שדרך ההשגחה תהיה זולת דרך המערכה השמימיית ושאולי זה וזה יתקיים כי השם יתברך יברך את העם הישראלי ויתן לו ברכת טוב בהשגחתו ולא ימנע מפני זה שכפי הוראות הכוכבים יבואו גם כן עליהם צרות רבות ורעות ומגפות ותתקיים משפט המערכה. ומעשה ההשגחה גם כן. ובעבור זה בחר בהליכה בחשבו שכפי חכמתו העתידות לבא על ישראל מפאת הסדר השמימיי או חרבן או גלות בזמן מהזמני׳ ויגידהו לבלק ובזה ימלא שאלתו ויתן לו שכרו. ולפי שהיתה בזה מחשבתו רעה לכן ויחר אף ה׳ כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה׳ בדרך וגומר ולא יצא המלאך ההוא להרוג את בלעם כמלאך ה׳ אשר יצא והכה במחנה מלך אשור כי לא היה בלעם בן מות כיון שהלך בדבר השם וברשותו. ולא רצה גם כן למנעו מן ההליכה. כי כמו שפירשתי השם חפץ למען צדקו שילך בלעם ויברך את ישראל ויפרסם בקרב הגוים אהבת השם לעמו וההצלחות העתידות לבא עליהם ומפני זה בכל הנבואות שראה והגיד מהאומות שיכלו ויהיו עדי אובד לא זכר לא גלות ולא חורבן שיבא על ישראל כי השם העלימו ממנו ולא הגידו לו מפני הסבה שזכרתי. אבל יצא מלאך ה׳ לשטן לו בדרך רוצה לומר להסיר מלב בלעם המחשבה שהיה עמו להגיד העתידות הרעות שיבואו על ישראל ולהודיע לבלעם שאין בידו לדבר כי אם מה שירצה השם כי מיי׳ מענה לשון והוא אשר שם פה לאדם. כי הנה פיו ולשונו תהיה כפה אתונו שדברה על דרך הפלא מה שלא היה בטבעה לדבר. ולהודיעו עוד שהמערכה השמימיית לא תתפשט ולא תתקיים אלא במה שאין ההשגחה העליונה סותרת אותה. אבל בדברים המושגחים אין כח במערכה להטו׳ ההשגחה או ללחוץ אותה כי עצת ה׳ היא תקום על כל פנים. ועל היסוד הזה ראה דברי הפסוקים אמר שיצא מלאך ה׳ שליח השגחתו בדרך לשטן ולרמות את בלעם במחשבתו והוא בלעם היה מחשב בעניניו רוכב על אתונו הרגילה אצלו לרכוב עליה ושני נעריו עמו. ואמר זה להגיד ששרי מואב היו הולכים לפניו נפרדים ממנו כדי שלא יפרידו התבודדתו. (כג-לא) והנה המלאך נראה שמה בצורת אדם נורא מאד וחרבו שלופה בידו כאיש מלחמה יעיר קנאה וכבר זכרתי דעת חכמי הקבלה ומה שראוי שיאמ׳ בלבוש המלאכים הנזכרים בסדר וירא אליו ה׳ באלוני ממרא ולכן לא היה מהנמנעות שהאתון תראה את המלאך עומד בדרך וחרבו בידו להיותו בצורת אדם נורא מפחיד ולא יקשה ג״כ נטיית האתון ממנו כי הבעלי חיים בראותם פתאום אדם בדרך וחרב שלופה בידו חרוד יחרדו ולכן לא אמר ויגל ה׳ את עיני האתון כי בידוע שהיו עיניה פתוחות ובהיות הצורה המבהילה נגד פניה אין ספק שיראה כפי טבעה אבל אמר בדבור ויפתח ה׳ את פי האתון לפי שלא היה לה הדבור בדרך טבעי מה שלא היה כן ראיית הצורה אשר כנגדה. אבל בבלעם נאמר ויגל ה׳ את עיני בלעם לפי שבדרך פלא מנע השם מבלעם ראיית המלאך ההוא בהיותו שמה באותה צורה. ולכך אמר ויגל ה׳ את עיני בלעם שעד עתה היו סתומים ואין רואה כדי שימשך בין האתון ובלעם מה שנמשך. ועתה גלה אותם והנה היתה התלבשות המלאך באותה צורה כדי שתראה האתון את המלאך ותפחד ממנו באופן שתמשך ממנו מה שנמשך לדבר האתון מה שדברה על דרך הפלא. ובלעם יתן אל לבו שפיו ולשונו ביד השם למנעו מהקללה ולחייבו לברך כחפצו כאשר עשה לאתון הזאת הבלתי מדברת. והנה התבאר שראתה האתון את מלאך ה׳. להיותו בלבוש וצורה אנושית ושלא היה תכלית זה הפלא בלבד לשיאמר המלאך לבלעם הדברים אשר אמר אלא להודיעו שפיו ולשונו ביד השם הם והתבאר למה לא אמר ויגל ה׳ את עיני האתון ותרא כאשר אמר בדבור ויפתח ה׳ את פי האתון. וכמו שנאמר לענין ראיית המלאך ויגל ה׳ את עיני בלעם. והותרו בזה השאלות הי׳ והי״א והי״ב. (לב-לג) ועם היות שהיה המלאך יודע שבלעם לא ראה אותו עדין הנה כדי להוכיחו הראה עצמו כאלו היה חושב שבלעם ראה אותו עומד בדרך על רגליו ושהאתון עם היותה ב״ח בלתי מדבר לא רצתה לעבור לפניו כדי לחלוק לו כבוד. ושבלעם בזדון לבו גאה וגאון ודרך רע לא חלק לו כבוד. והשתדל לעבור לפניו רוכב על אתונו ולא ירד מעליה ולא הטה מן הדרך ולא השתחוה לו כמו שהיה ראוי לעשות למלאך האלהים היושב שמה ומפני זה הוכיחו על מה הכית את אתונך כלומר על מה היית כל כך זדוני שהכית את אתונך לעבור לפני והקלת בכבודי ואם כן לא הוכיחו המלאך על ההליכה כי בדבר השם היתה. אבל הוכיחו על היותו רוצה ומשתדל לעבור רוכב על אתונו לפני מלאך האלהים העומד למטה בארץ כי כן לא יעשה לשר וגדול בהיותו בדרך על רגליו שיעבור עליו איש רוכב על אתונו ולא יכבדהו. ועל זה אמר לו הנה אנכי יצאתי לשטן רוצה לומר על היותך משתדל לעבור לפני עם האתון אלא כי ירט הדרך לנגדי רוצה לומר שהאתון אשר זכר ירט ועוות ונטה הדרך כנגדי. ואמרו ותראני האתון ותט לפני הוא מכלל התוכח׳ בדרך קל וחומר. כאומר והנה האתון הבלתי מדברת הזאת ראתה אותי ונטתה לפני זה שלשה פעמים ואיך אתה בלעם בעל שכל ונביא לא ראית ולא נטית מפני כמו האתון. הנה אם כן אמרו כי ירט הדרך לנגדי מלת כי תשמש בלשון אלא שהוא אחד מארבעה שמושיו ואמר ירט בלשון זכר כנגד האתון שהיא נקבה כי כן דרך הכתוב פעמים רבות. ולפי שמהאתון לא ראה המלאך כי אם הנטיה בלבד שיחס לכבודו. ואולי שנטתה מפני סבה אחרת לכן אמר אולי נטתה מפני כאומר אני ראיתיה שנטתה אולי שנטתה מפני ובעבורי. ואולי שהיתה לסבה אחרת. ואמרו כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי ענינו כי עתה אם לא נטתה האתון והיית עובר על פני אתה רוכב עליה הייתי הורג אותך ואותה החייתי כיון שנמצא בה בהיותה בלתי מדברת מוסר ודרך ארץ יותר ממה שנמצא בך. ומלת גם שאמר גם אותך הרגתי רוצה לומר לא בלבד שעכבתי אותך אבל גם מלבד העכוב הייתי הורג אותך. (לד-לה) ולפי שהיתה התוכחה הזאת בנויה על יסוד בלתי אמיתי שבלעם ראה את המלאך והשתדל לעבור לפניו רוכב על האתון בגאוה ובוז לכן השיבו בלעם לענין התוכחה ההיא חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך רוצה לומר באמת חטא פלילי היה זה להשתדל לעבור לפניך כדרך רוכב על האתון. אבל היה השתדלותי בזה לפי שלא ידעתי כי אתה נצב לקראתי שמה כי לא ראיתיך. ולפי שהרגיש בלעם שעכ״ז היה מהמלאך תואנה לערער על הליכתו לכן אמר אם רע בעיניך אשובה לי כי ידעתי כי הוא עקר בואך הנה לא להוכיחני על עברי עם האתון לפניך. והמלאך הודיעו שלא בא למנוע ממנו ההליכה אלא להשריש בלבו שעל כל פנים ברצונו ועל כרחו ידבר מה שירצה האלהים כאשר דברה האתון מה שלא היה בטבעה ושלכן לא ישתדל בדבר אחר כי לא יעלה בידו כי הנה יקרהו כמו שקרה עם האתון בהעברתו לפניו וזהו לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר ואין זה צווי אלא הודעה שהודיעו שכן יהיה בלי ספק. והותרו במה שפירשתי השאלות הי״ג והי״ד והט״ו וה״ו. (כג-לא) וחז״ל אמרו שהאתון כשדברה מתה וראוי להיות כן כי הנה כשדברה בהכרח נחלף מזגה ונפסד טבעה החמורי ונתחדש בה מזג נאות לדבור ולא נשארה עוד חמור. והנה שרי מואב לא היו יודעים דבר מזה כי הם הלכו לפני בלעם בדרך כדי שישאר יחידי להתבודדותו וגם שני נעריו של בלעם שהיו עמו להיותם חסרי התבונה לא ראו המלאך אפשר ששמעו דברי האתון ואין להפלא כי המלאכים בלבושיהם לא ישיגו אותם אלא שלמי היצירה והמוכנים לקבל השלמות ההוא. הנה אם כן כפי עדות תורה האלהית נעשו בזה כמה מהפלאי׳ אם בהתלבשות המלאך ואם בראיית המלאך אותו עם כל גסותה ואם בדבורה ואם בהמנעות בלעם מראייתו עד שנגלו עיניו: ואמנם מה הוא הנרמז באתון בלעם ובמלאך ה׳ ושאר העניני׳ שבפרשה יש בדעתי שבלעם בהיותו מדם אצטגנין וקוסם קסמי׳ ועתה מקרוב נחה עליו רוח נבואיי ידע מהיותו אצטגנין דרך הדברים המסודרים ממערכות השמים וכפי מה שיורו הכוכבים ממסילותם. וידע ממה שהוא נביא שיש דרך אחר מההנהגה והוא דרך ההשגחה האלהית. אבל נסתפק אם ההשגחה תשנה המערכה השמימיית או אם יהיה הדבר בהפך שהמערכה תתקיים עכ״פ. וההשגחה תבטל ותשתנה במקום שיש גזרה חרותה שמימיית. והיה מסופק בזה בענין ישראל לפי שאמר לו לא תאור את העם כי ברוך הוא כאלו ידוע לפניו שאם יקללם ויוריד שפע מהכוכבים בקללת׳ ע״י הטלסמאו׳ תבטל ברכתם המושגחת ושע״כ היה רוצה השם שלא יקללם. וכדי להסיר ממנו הדעת הנפסד ההוא עשה האל יתברך לו משל גשמי בעצמו מן האתון שהיה בלעם רוכב עליה והמלאך הנה האתון המתנועע׳ משל לגרם השמימיי ובלעם הרוכב עליה היה משכל הנבדל המניע הגלגל כמו שבלעם היה מניע האתון. ושני נערים שהיו עמו היה משל לתוכנים בעלי החכמה ההיא ההולכים אחרי האתון ההוא והנה מלאך ה׳ היה משל להשגחה האלהית כמו שאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. וכאשר האתון ראתה את מלאך ה׳ רוצה לומר שהרגישה המערכה השמימיי׳ בדרך ההשגחה האלהית להרע או להיטיב אין ספק שלא תפעם המערכה דבר כנגד השגחת השם ולא תעכבה ותמנעה כי אז האתון תלך בשדה ותטה מן הדרך רוצה לומר שהמערכה אז תגזור על שאר הדברים והעמים אבל לא כנגד המושגחים כי בדברים המושגחים לא תזיק ולא תפעל המערכה ולכך תפרד ותבדל מהם גזרת הדברים כמו שנטתה ורחקה האתון מהמלאך ומן המקום אשר הוא יושב בו. כי לא תגזור המערכה כנגד מה שתגזור ההשגחה. עם היות שהמניע תמיד יניע בחזקו ובכחו את הגלגל לעשו׳ תנועתו. וזהו ויך בלעם את האתון להטותה הדרך כי תמיד המניע יניע המתנועע הנכבד ההוא לעשות תנועתו כפי טבעו. עוד הראהו השם שפעמים תהיה ההשגחה והמערכה בדבר אחד בעצמו ועל זה אמר ויעמוד מלאך ה׳ במשעול הכרמי׳ גדר מזה וגדר מזה רוצה לומר גדר המערכה מזה וגדר ההשגחה מזה. ותרא האתון את מלאך ה׳ ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר רוצה לומר שאז בהתחבר שני הדרכי׳ השמימיים והמושגחים הנה הדרך ההשגחיי יעשה כרצונו ויצליח. והשמימיי תלחץ ותקצר ותחסר ותלחץ את רגל בלעם שהוא כח המניע אל הקיר שלא יוכל להניע כפי הסדר ההוא. הרי לך שפעמים הדרכים נבדלים זה מזה שלא תהיה ההשגחה במה שתגזור המערכה והיא הנטיה שזכר בראשונה. ופעמים התחברו דרך ההשגחה והמערכה והוראותיהם כל כך שא״א שיתקיימו שניהם בשלמות׳ ואז תלחץ ותקצר ותמנע דרך המערכה ולא דרך ההשגחה. כמו שהאתון תלחץ אל הקיר שהיה כנגד המלאך והיא נלחצה לא המלאך כלל. עוד הראהו השם שפעמים תהיינה ההשגחה והמערכה סותרות זו את זו בדבר אחד בעצמו שא״א שתתקיים אחת מהם אם לא בבטול האחרת ועל זה היה המלאך במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל ואז היה הספק בלב בלעם בהיות שני הדרכים הפכיים בהחלט איזה מהם ישתנה אם המושגח או השמימיי ואז הראהו שהאתון תחדל מהתנועה בהחלט ותרבץ תחת בלעם כי השמי׳ כבר אפשר שיחדלו מתנועתם וההשגחה האלהית לא תסור וברית שלומה לא תמוט. וכבר באו בהמשל הנכבד הזה דברים שהם ליפות את המשל ואין לבקש נמשל להם כמו שזכר הרב המורה. וכאשר היה כל זה אז גלה ה׳ עיני בלעם וירא את מלאך ה׳ כי אז האמין בשלמות כי עצת ה׳ היא תקום והשגחתו תבטל פעמים את המערכה. אבל המערכה לא תבטל בשום צד את ההשגחה. הנה התבאר כמה מהחכמה באה במשל הזה ושענין האתון היה כפשוטו. אבל היה כדי לרמוז אל בלעם על הענין האמתי הנמשל בו. ולמה זכר באתון ג׳ נסיונות אלו שהיו כפי הנמשל והותרו השאלות הי״ז והי״ח והי״ט: (לז-לח) וישמע בלק כי בא בלעם וגו׳ עד ויאמר אליו בלק לך נא אתי. ספר הכתוב שבלק הלך לקבל את פני בלעם בקצה גבול ארצו שהוא כבוד גדול שיעשה מלך אחד לאיש אשר ישלח בעדו ולפי שבלעם היה מתפאר כשהוא נביא לה׳ ובלק היה חושב שאין הדבר כן כמו שהודעתיך. אמר לו למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך. כלומר האם חשבת שלא אוכל לכבדך ולפרוע שכר הליכתך כראוי ובלעם השיבו שאין הדבר בידו כי אם בנבואתו. ואמר הנה באתי אליך. כאומר שני דברים הם שעליהם אקח שכרי. הא׳ הוא הביאה וההליכה עד כאן וזו כבר עשיתי אותה וז״ש הנה באתי עתה. ואולם השנייה שהוא המעשה בפעל כלומר לקלל את העם לא תחשוב שהוא בידי כמו הביאה וזהו היכול אוכל דבר מאומה הודעתי למלאכיך שהדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר. (מא) והנה העלהו בלק ראשונה בבקר אל במות בעל שהוא מקום גבוה מאד.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
א בפסוק: ״מואב״.
ב כן כנראה צ״ל. בדפוסים: ״שילוננו״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144