×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
איכה ד׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי⁠־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כׇּל⁠־חוּצֽוֹת׃ (ב)  בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי⁠־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר׃ (ג)  גַּם⁠־[תַּנִּים֙] (תנין) חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת⁠־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר [כַּיְעֵינִ֖ים] (כי ענים)א בַּמִּדְבָּֽר׃ (ד)  דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל⁠־חִכּ֖וֹב בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם׃ (ה)  הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃ (ו)  וַיִּגְדַּל֙ עֲוֺ֣ן בַּת⁠־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ⁠־רָ֔גַע וְלֹא⁠־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם׃ (ז)  זַכּ֤וּ נְזִירֶ֙יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶגג צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֙צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם׃ (ח)  חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תׇּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל⁠־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ׃ (ט)  טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי⁠־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָזֻ֙בוּ֙ד מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃ (י)  יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת⁠־עַמִּֽי׃ (יא)  כִּלָּ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶת⁠־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת⁠־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסֹדֹתֶֽיהָה׃ (יב)  לֹ֤א הֶאֱמִ֙ינוּ֙ מַלְכֵי⁠־אֶ֔רֶץ [כֹּ֖ל] (וכל) יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (יג)  מֵֽחַטֹּ֣אותו נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֺנֹ֖תז כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים׃ (יד)  נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם׃ (טו)  ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ אַל⁠־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם⁠־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖פוּח לָגֽוּר׃ (טז)  פְּנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ [וּזְקֵנִ֖ים] (זקנים)ט לֹ֥א חָנָֽנוּ׃ (יז)  [עוֹדֵ֙ינוּ֙] (עודינה) תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל⁠־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל⁠־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ׃ (יח)  צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛נוּי מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי⁠־בָ֥א קִצֵּֽנוּיא׃ (יט)  קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל⁠־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ׃ (כ)  ר֤וּחַ אַפֵּ֙ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם׃ (כא)  שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת⁠־אֱד֔וֹם [יוֹשֶׁ֖בֶת] (יושבתי) בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם⁠־עָלַ֙יִךְ֙ תַּעֲבׇר⁠־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי׃ (כב)  תַּם⁠־עֲוֺנֵךְ֙ בַּת⁠־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֺנֵךְ֙ בַּת⁠־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל⁠־חַטֹּאתָֽיִךְ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א [כַּיְעֵינִ֖ים] (כי ענים) דותן העתיק ל-קרי=כַּיְעֵנִ֖ים (כתיב חסר יו״ד בהברת העי״ן) ולא העיר על השינוי (וכן הוא בדפוסים, קורן, ברויאר ומג״ה).
ב אֶל⁠־חִכּ֖וֹ ל?!=אֶל⁠־חכּ֖וֹ (אולי חסר חיריק?); אבל בכתב⁠־היד ניתן להבחין בנקודת חיריק מטושטשת תחת האות חי״ת.
ג מִשֶּׁ֔לֶג =ל?,ש1,ק-מ ובדפוסים
• ל?!=מִשֶּׁ֔לֶג (קמץ באות שי״ן?); כך לפי ברויאר, אבל בכתב⁠־היד נראה יותר כמו שתי נקודות צמודות מאשר קו של קמץ.
ד יָזֻ֙בוּ֙ =ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות ומ״ש (כתיב חסר וי״ו)
• ל!,ש1=יָז֙וּבוּ֙ (כתיב מלא וי״ו)
ה יְסֹדֹתֶֽיהָ =ש1,ק-מ ומסורת-א,ל וטברניות (כתיב חסר וי״ו וחסר וי״ו)
• ל!=יְסוֹדֹתֶֽיהָ (כתיב מלא וי״ו וחסר וי״ו)
ו מֵֽחַטֹּ֣אות =ש1,ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות (כתיב מלא וי״ו)
• ל!=מֵֽחַטֹּ֣את (כתיב חסר וי״ו) ובדפוסים וקורן
ז עֲוֺנֹ֖ת =א⁠(ק),ש1,ק-מ ומסורות-א,ל וטברנית (כתיב חסר וי״ו)
• ל=עֲוֺנ֖וֹת (כתיב מלא וי״ו)
ח יוֹסִ֖פוּ =ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות ובדפוסים (כתיב חסר יו״ד)
• ל,ש1=יוֹסִ֖יפוּ (כתיב מלא יו״ד)
ט [וּזְקֵנִ֖ים] (זקנים) ל-כתיב!=זְקֵנִ֖ים (חסרות שלושת הנקודות של שורוק לפני האות זי״ן)
• ש1=כתיב,ק-מ-כתיב=< ֻזְקֵנִ֖ים>
י קִצֵּ֛נוּ =ש1,ק-מ ובדפוסים וקורן (כתיב חסר יו״ד אחרי האות צד״י)
• ל=קִצֵּ֛ינוּ (כתיב מלא יו״ד אחרי האות צד״י)
יא קִצֵּֽנוּ =ש1,ק-מ ובדפוסים וקורן (כתיב חסר יו״ד אחרי האות צד״י)
• ל=קִצֵּֽינוּ (כתיב מלא יו״ד אחרי האות צד״י)
E/ע
הערותNotes
(א) איכה יועם זהב – מהו יועם, ר׳ שמואל אומר, יכוסה, כמה שנאמר (יחזקאל כ״ח) כל סתום לא עממוך,⁠1 ורבנן אמרי, כהה, ודכותה גחלים עוממותא*)2 (מ״ר). איכה יועם זהב וגו׳ – דבר אחר איכה יועם זהב – ביאשיהו המלך הכתוב מדבר,⁠3 איכה יועם זהב – שהיה דומה לתכשיט של זהב, ישנא הכתם הטוב, שהיה גופו דומה לאבן טובה ומרגליות,⁠4 תשתפכנה אבני קודש – זה כל רביעית דם שהיה ירמיה נוטלו וקוברו5 (שם). איכה יועם זהב וגו׳ – דבר אחר איכה יועם זהב – באנשי ירושלים הכתוב מדבר, איכה יועם זהב – שהיו דומין לתכשיט של זהב, ישנא הכתם הטוב – שהיה גופן דומה לאבן טובה ומרגליות,⁠6 ואם יאמר לך אדם אין הכתוב מדבר באנשי ירושלים אמור לו, כבר כתיב (פסוק ב׳) בני ציון היקרים7 (שם). תשתפכנה אבני קודש – כשהיו החכמים יוצאין לבקש מזונותיהם8 היו קורין עליהם תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות9 (שם). (ב) בני ציון היקרים – מה היתה יקרותן, עירוני שנשא ירושלמית היה נותן לה משקלה זהב, וירושלמי שנשא עירונית היו נותנין לו משקלו זהב,⁠10 דבר אחר מה היתה יקרותן שבשעה שהיה אחד מהן נושא אשה גדולה ממנו היה עושה שולחנות יותר מן היציאות, שפלה ממנו היה עושה הוצאות יותר מן השולחנות11 (שם). בני ציון היקרים – דבר אחר מה היתה יקרותן – שלא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה ועד שהיה יודע עם מי סועד, ועד שהיה הופך בית יד שלו כדי שלא יטעיננו אחר טענת חנם12 [מ״ר]. בני ציון היקרים – דבר אחר מה היתה יקרותן, שהיו מוסרין הסעודה לטבח, ואם נתקלקל דבר בסעודה היו עונשין את הטבח הכל לפי כבודו של בעל הבית ולפי כבודן של האורחים13 (שם). בני ציון היקרים – דבר אחר מה היתה יקרותן, שבשעה שאחד מהן עושה סעודה היה צר כל מיני סעודה במפה, כדי שלא יהא אחד אוכל דבר שרע לו14 (שם). בני ציון היקרים – דבר אחר מה היתה יקרותן [שלא היו יושבין בדין אלא א״כ יודעים מי יושב עמהם] ולא היו חותמין על השטר אלא א״כ היו יודעין מי חותם עמהם לקיים (פ׳ משפטים) אל תשת ידך עם רשע15 (שם). בני ציון היקרים – דבר אחר מה היתה יקרותן – שלא היה אחד מהם מוליד חסר ובעל מום16 (שם). המסלאים בפז – מאי המסולאים בפז, אילימא שהיו מכוסים בפז, והאמרי דבי ר׳ שילא, תרתי מתקלי איסתרא פיזא נחות בעלמא, חדא נחית ברומי וחדא בכל העולם, אלא שהיו מגנין את הפז ביופין17 (גיטין נ״ח:) נחשבו לנבלי חרש – מעשה באחד מגדולי ירושלים שאמר לנערו לך והביא לי מים, והיה עומד ומצפה לו על ראש ההר, בא ואמר לו לא מצאתי מים, אמר ליה השלך כדך ושבור אותו לעיני, השליכו ושברו, ונפל הוא מראש הגג ומת18 ונתערבו אבריו עם החרסין, ועליו הכתוב אומר בני ציון היקרים איכה נחשבו לנבלי חרש (מ״ר). (ד) דבק לשון יונק – א״ר אבא בר כהנא, אמת המים שהיתה באה מן החנויות19 עמדו המציקים החריבוה ושפכוה, והיה אדם מוליך את בנו לאמה ולא מצא מים והיה מדבק לשונו לחכו בצמא20 (מ״ר). פרש אין להם – [מהו פורש], ר׳ יהודה אומר, מענין (ירמיהו י״ז) ולא יפרסו להם על אבל, ואם אין מי שיתן להם מי ינחמם,⁠21 ר׳ נחמיה אומר, מענין (ישעיהו נ״ח) הלא פרוס לרעב לחמך, אין מי שיתן להם פרוסה של לחם, ורבנן אמרי, מענין מפרסת פרסה, אין להם מי שיעמוד בשורה לתנחומי אבלים22 (שם). (ה) האכלים למעדנים – ר׳ חנינא אמר, גלוסקין וחמר עתיק23 (שם). חבקו אשפתות – נזרקים באשפה24 (שם). (ו) ויגדל וגו׳ – מהו ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, ר׳ אחא אומר, בסדום נאמר (פ, וירא) וחטאתם כי כבדה מאד ובישראל נאמר (יחזקאל ט׳) עון בית ישראל ויהודה גדול במאד מאד,⁠25 ור׳ תנחומא אמר [כתיב מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים], בסדום לא פשטו ידיהם במצות ובירושלים פשטו ידיהם במצות, שנאמר (פסוק י׳) ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן26 (שם). ויגדל וגו׳ – הובא לעיל פרשה א׳ פסוק י״ג בדרשה ממרום שלח אש. (ז) זכו נזיריה וגו׳ – זכו נזיריה משלג – מאלו שהיו רוחצין את השלג,⁠27 צחו מחלב – מאלו שהיו שותין את החלב28 (שם). ספיר גזרתם – וכיצד גזרת הספיר, כההוא שהלך למכור ספיר ברומי, אמר ליה הלוקח, אקחנו על מנת לבודקו, נתנו על גבי הסדן והתחיל להכיש עליו בפטיש, נבקע הסדן ונחלק הפטיש והספיר עמד במקומו29 (מ״ר). ספיר גזרתם – דבר אחר ספיר גזרתם – א״ר יודן, כל גזירה וגזירה שהיתה בירושלים היתה קשה כספיר30 (שם). (ח) חשך משחור תארם – [מאיזה שחור – רבי אבא בר כהנא אמר – משחור הדיו, ור׳ לוי אמר – מחושך הלילה]⁠31 (שם). לא נכרו בחוצות – א״ר אלעזר ב״ר צדוק, מעשה בעני אחד שבא ועמד על פתח בית אבא, אמר לי אבא, צא וראה אם מבני ירושלים הוא, הלכתי ומצאתי אותה אשה שנשל שערה ולא היה אדם יודע אם זכר אם נקבה היא ולא היתה תובעת אלא דבילה32 לקיים מה שנאמר לא נכרו בחוצות צפד עורם על עצמם (שם). צפד עורם וגו׳ – ההוא דאתא לקמיה דרבי, אמר ליה, [כנסתי בתולה] ולא מצאתי דם, אמרה ליה, רבי, עדיין בתולה הייתי, ושני בצורת היו, ראה רבי שפניהם שחורים, צוה עליהם והכניסום למרחץ והאכילום והשקום, בעל ומצא דם, אמר ליה רבי, לך זכה במקחך, וקרי עליהם צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ33 (כתובות י׳:) צפד עורם וגו׳ – א״ר אליעזר ב״ר צדוק, אראה בנחמה, אע״פ שחיה אבא כל אותן השנים אחר החורבן לא חזר גופו לכמות שהיה לקיים מה שנאמר צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ34 (מ״ר). (ט) טובים היו וגו׳ – טובים היו חללי חרב מחללי רעב – מלמד שהרעב קשה מחרב, ואי בעית אימא, סברא היא, האי מצטער והאי לא מצטער35 (ב״ב ח׳:) מתנובות שדי – [בחורבן ראשון איירי] שהיו מתים מריח ירקות רעים, לקיים מה שנאמר שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי,⁠36 אבל בחורבן האחרון לא היו אלה הירקות, והיו מביאין גדיים וצולין אותן במערבה של עיר והיה אותו הריח מפעפע בהם והיו מתים37 (מ״ר). (י) ידי נשים וגו׳ – הובא לעיל פרשה א׳ פסוק י״ג בדרשה ממרום שלח אש ובפרשה זו פסוק ו׳ בדרשה ויגדל עון בת עמי. בשלו ילדיהן – [וכי אפשר כן], אלא היה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה יום אחד, וכיון שמת בנה של שכנתה היתה נוטלת אותה הככר ומנחמת אותה בה, והעלה עליהן הכתוב כאלו בשלו ילדיהן למצות, הדא הוא דכתיב ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, וכל כך למה – בשביל שהיו לברות למו38 (שם). (יא) ויצת אש בציון – אמר הקב״ה, אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר (זכריה ב׳) ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה39 (ב״ק ס׳:) ותאכל יסדתיה, כתיב (תהלים ע״ט) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך, אמרו ליה לאסף, הקב״ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם, מזמר אנכי ששפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא על ישראל, הדא הוא דכתיב40 ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה (מ״ר). (יב) לא האמינו וגו׳ – בשעה ששלח נבוכדנצר את נבוזראדן להחריב את ירושלים עשה שם שלש שנים ומחצה, בכל יום הקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה ובקש לחזור,⁠41 נתן הקב״ה בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כולה, ונכנסו השונאים לירושלים, ועל אותה שעה הוא אומר לא האמינו מלכי ארץ כל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים (שם). (יג) מחטאת נביאיה וגו׳ – על איזו שעה נאמר זה – על שעה שהרגו את זכריה42 (שם). (יד) נעו עורים וגו׳ – סומין שבהם אמרו, מי יראה לנו אותו מקום שהרגו את זכריה שנלך ונחבקנו ונשקנו לקיים מה שנאמר נעו עורים בחוצות נגואלו בדם43 (מ״ר). בלא יוכלו וגו׳ – חגרין שבהם אמרו, מי יראה לנו את הדם של זכריה שנלך ונפרכס בה לקיים מה שנאמר בלא יוכלו יגעו בלבושיהם44 (שם). (טו) סורו טמא וגו׳ – כתיב (מלכים ב י״א י׳) והשלישית בשער סור45 למה נקרא שמו סור, ששם היו טמאין פורשין, הדא היא דכתיב סורו טמא קראו למו (ירושלמי עירובין פ״ה ה״א). כי נצו וגו׳ – רבי חנינא אומר, לא גלו ישראל עד שנאצו להקב״ה, ורבי סימון אמר – עד שנעשו בעלי מצות להקב״ה46 (מ״ר). (טז) פני ה׳ חלקם – [חלקו בערים] והחליקן מן מאה מאה מן מאתים מאתים47 (שם). (יז) בצפיתנו צפינו וגו׳ – פעם אחת שלחו ישראל אצל פרעה נכה להושיעם במלחמה והלך עמהם וכשנזכר מה שעשו לו אבותיהם מיד חזר, הדא הוא דכתיב (ירמיהו ל״ז) הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים, לכך נאמר בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע48 (שם). (יח) צדו צעדינו וגו׳ – כשהיו אנשי ירושלים מערימין ומצערים את בני ביתר היו בני ביתר מקללים את העיר ואת בית המקדש, הדא הוא דכתיב צדו צעדנו [שממו צעדנו],⁠49 קרב קצנו – קיצו דההוא ביתא, מלאו ימינו יומא דההוא ביתא50 (מ״ר). (יט) על התרים דלקנו – רבי יעקב דכפר חנין אומר, אלו שהציתו אש בירושלים, ורבנן אמרי, אלו דולקיהם של ישראל51 (שם). (כא) בת אדום וגו׳ – בת אדום זו קסרין, יושבת בארץ עוץ – זו פרס52 (שם). (כב) תם עונך וגו׳ – ת״ר, הרואה תמרים בחלום תמו עונותיו, שנאמר תם עונך בת ציון53 (ברכות נ״ז.). תם עונך וגו׳ – רבנן אמרי, טובה היתה מגלת קינות לישראל מארבעים שנה שהתנבא עליהם ירמיה, ולמה, מפני שבה נטלו ישראל מחילה שלמה על עונותיהם ביום שחרב ביהמ״ק, הדא הוא דכתיב תם עונך בת ציון54 (מ״ר). פקד עונך בת אדום – א״ר הושעיה, למה נבראו היסורין כדי לתלותם לבית דאית להון למיזל, היא הוא דכתיב תם עונך בת ציון פקד עונך בת אדום55 (שם).רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 ודכותה אמרו בספרי נשא על הכתוב ונעלם מעיני אישה ולא שיהא בעלה רואה ומעמעם כלומר מכסה על עונה (וכעין מ״ש בגיטין י״ז משום ב״א ופי׳ בערוך שמא יחפה עליה) ובאופן זה א״א לו עוד להשקותה.
2 כהות וכבויות, היפך לוחשות.
3 ר״ל בעת שנהרג יאשיהו ויקונן עליו ירמיהו כמבואר בד״ה ב׳ ל״ה, ורמז קינתו כאן משום דקשה סלוקן של צדיקים מחורבן ביהמ״ק כמבואר במ״ר לעיל פרשה א׳ פסוק ט׳.
4 דכתם היינו קבוצת אבנים טובות ומרגליות או כלי נוי זהב שהם לעדי ותכשיט, וכפירש״י כאן.
5 כי כמבואר בד״ה שם ירו בו הרבה חצים, וכל דם שהיה יוצא ממנו לאחר יריה היה ירמיה נוטלו וקוברו. ובמ״ר מסמיך זה על הפסוק בד״ה ב׳ ל״ה ויקבר בקברות אבותיו וכי בכמה קברות נקבר, אלא מפני שהיה קובר כל רביעית דם לעצמה, ואע״פ שירמיה היה כהן, אך זה הדם היה יוצא ממנו בעודו בין החיים והמות, או משום דאחר שנבלע בקרקע שוב אינו מטמא, כמבואר בפ״ג דאהלות, דכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור.
6 עיין משכ״ל אות ג׳.
7 ונסמך על הדרשה שבתחלת פסוק הבא, ומה היתה יקרותן, עירוני [בן המדינה] שנשא ירושלמית היה נותן לה משקלה זהב, וירושלמי שנשא עירונית היו נותנין לו משקלו זהב, וזה היה מפני שהיו יפים ביותר, וא״כ מבואר דהלשון איכה יועם זהב אבני ירושלים קאי.
8 מפני דוחק השעה.
9 ואבנים כנוי לתלמידי חכמים כמבואר בב״ב קמ״ב ב׳ עה״פ מסיע אבנים אלו בעלי משנה, ובמ״ר פ׳ ויצא והאבן גדולה ב״ד הגדול שבלשכת הגזית, ובזוהר [תקונים ס״א ב׳] ודברתם אל הסלע אלו בני נשא שמשתדלין באורייתא, ושם קמ״ג ב׳ אבן מאסו הבונים אנון מארי מתניתין, ובתענית ד׳ א׳ עה״פ ארץ אשר אבניה ברזל כל ת״ח שאינו קשה כברזל אינו ת״ח, וקרוב לומר שכינו כן את הת״ח על שם הכתוב (איוב י״ד) אבנים שחקו מים, דכמו שהאבנים שוחקים [מזקקים] המים כך תלמידי חכמים מזקקים דברי תורה, ועיין באדר״ן פ״ו. וגם י״ל כי נקראו אבן להיותם יסוד האומה.
10 עירוני הוא בן ערי המדינה חוץ מירושלים, וטעם המשקל הזה הוא מפני שהיו יפים ביותר, ועיין מש״כ לעיל אות ו׳.
11 בנוסחאות ישנות ממדרש [הוצאת ר״ש באבר נ״י] איתא בענין זה שהיה עושה יציעוֹ יותר מסעודתו. ופי׳ יציעו הם מטות ההסבה להקרואים, וצריך לפרש לפי״ז כונת הלשון שלחנות שבכאן דמוסב על הכנת השלחן ועריכתו ברב פאר ויופי, ויציאות – הם הוצאות אכילה ושתיה, וכל מה שהכבוד והיקר מרובה באנשים מוציאים על הפאר והיופי יותר מעצם הוצאת המשתה. וזה היתה יקרותם שהיו מקפידין על הכבוד והיקר לכל אחד כערכו.
12 מנהג היה בירושלים שמי שהוזמן לסעודה והמזומן הסכים ללכת, היה הופך באותו יום את בית יד שלו לסימן שהוזמן היום לסעודה, וזה היה לתכלית הידיעה שלא יזמינוהו עוד לסעודה אחרת ויצטרך להחזיק טובה להמזמן השני בחנם, כיון שלא ילך אצלו, וזה הוא טענת חנם, או שאם לא יהיה לו סימן יטעיננו אחר ויתאונן עליו על שלא ילך אצלו לסעודה, וזה ג״כ טענת חנם, כיון שאי אפשר לו לילך גם אליו מסבת ההזמנה הראשונה, ויש עוד פירושים בזה.
13 טבח נקרא כאן עורך המאכלים ומכינם ומסדרם, ור״ל שבעל הסעודה בעצמו לא טפל עצמו בהכנת הסעודה, יען כי העורך המיוחד לזה הוא אומן מומחה לדבר זה, ואם בכל זאת אירע קלקול בסעודה היו נפרעין ממנו לפי הכבוד.
14 יתכן הכונה שהיו רושמים על מפה כל מיני מאכלים שהוכנו לסעודה, וכל אחד מהקרואים היה בורר לו מה שנראה לו והיה מצוה להביאם לו וכמו שנהוג היום בבתי מאכל לאורחים נכבדים.
15 מה שהוספנו במוסגר כן היא בגמרא סנהדרין כ״ג א׳. ונראה בטעם הדרשה אל תשת ידך, דמפרש ידך – מקומך ותחומך, ומלשון הכתוב על יד היאור, על ידי ארנון, איש על ידו לדגליהם, ולענין חתימה על השטר מפרש ידך – חתימת ידך. וע״ע מש״כ בתו״ת פ׳ משפטים בפסוק המובא בזה (שמות כ״ג:א׳).
16 כמש״כ כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ואמנם לא אמר שלא היה בהם חסר ובעל מום, דזה דבר רחוק שלא יארע כזה ע״י חולי ומכה, אלא שמטבעם בתולדתם נולדו שלמים.
17 והיינו המסולאים מלשון סולו לרוכב, לא תסולה בכתם אופיר, שמשובחים היו ביופי מן הפז, וכונת המסולאים המשובחים בפז שהיו משובחים יותר מן הפז וה״א הידיעה מרמז על זה.
18 כי מרוב צערו על צמאונו קץ בחייו.
19 מקום היה בהר הבית ששמו חנויות ושם היה מעין ונמשך ממנה אמת המים.
20 ומפרש יונק לא יונק שדים אלא סתם תינוק, ובלשון חז״ל רגיל לקרוא לתינוק ינוקא.
21 מדייק מדלא כתיב נותן אין להם, ודריש דהוא לשון תנחומין מלשון לא יפרסו להם על אבל לנחמו על מת, והכי קאמר, עוללים שאלו לחם לפי שאין נותן להם וכש״כ אין מי שינחמם בהבראה, וזה הוא מענין טירודן וטירופן כי לא יחושו לתנחומי אבלים וכבסמוך.
22 כמש״כ בסוף אות הקודם.
23 מקביל לעומת הלשון לאמותם יאמרו איה דגן ויין, לעיל פרשה ב׳ פסוק י״ב, ועיין מש״כ שם.
24 ר״ל דמפרש דחבקו הוא לשון מליצי, ועיקר הכונה שהיו מתים ומושלכים באשפות.
25 ופסוק זה איירי ביושבי ירושלים, דלמעלה מיני׳ כתיב עבור בתוך העיר בתוך ירושלים וגו׳ ויושבי ירושלים הם שבטי יהודה ובנימין, וקראם בית ישראל, שגם הם בני ישראל.
26 ר׳ תנחומא אית ליה בהיפך דחטאת סדום היתה גדולה יותר מחטאת ישראל ויהודה דכאן אמר ההפוכה כמו רגע ולא נשתייר מהם שריד ופליט, ובישראל ויהודה נשארו פלטים והוא מטעם שפשטו ידיהם במצות והוא הכונה של ר׳ תנחומא שאמר אית לי חרי כלומר אני דורש בהיפך, ועיין רש״י סנהדרין ק״ד ב׳. והלשון פשטו ידיהם במצות אולי הכונה במצות קיום נפשות, ויש עוד גירסות ופירושים שונים בזה.
27 ע״ד לשון הכתוב (איוב ט׳) אם התרחצתי במי שלג.
28 כמ״ש בכתובות נ״ט א׳, הרוצה להלבין בתו ישקנה חלב סמוך לפרקה.
29 ר״ל שבא להורות במעשה זו שלא נימא דספיר זה היינו סתם ספיר, שהוא קל, משום דא״כ מאי רבותי׳, אלא כספיר כזה שעומד בפני כל הכחות כמבואר. ומליצה יפה היא על תכונת עם ישראל בגולה, שכל הצרות והתלאות אשר עברו עליו לא הכחידוהו מן העולם והוא עומד וקיים עד היום. וע׳ במ״ר פ׳ שמות פ׳ ג׳ עה״פ והסנה איננו אכּל.
30 וכמש״כ באות הקודם.
31 הוא תואר לתוקף השחרות, ויש בזה גירסות שונות והעתקנו מה שיותר פשוט.
32 נראה הכונה שלא היתה יכולה עוד לסבול כל דבר מאכל זולת יניקת תמצית הדבילה וכמו שאמרו (גיטין נ״ו.) בר׳ צדוק שלאחר רוב תעניותיו לא היה יכול לסבול כי אם מיץ תאנה.
33 ר״ל שמחמת הרעבון נתיבש כל לחלוחית שבגוף.
34 ר״ל שמחמת רוב הצומות שהיה צם שלא יחרב ביהמ״ק בימיו נחלש מאד כמבואר באגדה דהנזקין ובמ״ר פרשה א׳ סי׳ ל״ב, וע׳ לעיל אות ל״א.
35 ובזה יתבאר הפסוק דירמי׳ ט״ו והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה׳ אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב, וא״ר יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו, והוי רעב קשה מחרב, ונ״מ בזה י״ל לענין צדקה ופדיון שבוים כאלה, ועיין ביו״ד סי׳ רנ״ב מענין פדיון שבוים, וחידוש שלא ביררו הלכה זו מיתרון פרט אחד על חבירו. ואע״פ שאמרו בגמרא שהשבוי כולהו איתניהו בי׳, כלומר כל הרעות, בכ״ז הלא אפשר שימצאו מקרים שצריך לחקור איזה לבכר על חבירו, כגון אם אחד מוכתב לעונש מיתה ואחד גוע ברעב, מי קודם להצלה, וכדומה מקרים שונים, וצ״ע.
36 ר״ל הא דכתיב מחללי רעב מוסב על זמן חורבן בית ראשון שהיה הריח הרע מהירקות נכנס לתוך נפוחי הרעב והיה כריסן נבקעת, והיינו דכתיב שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי שכריסן זב מבקיעת כריסן ע״י ריח תנובת שדי.
37 ר״ל ולכן לא איירי קרא בענין בית שני כיון דמתנובת שדי כתיב וכמש״כ באות הקודם.
38 ומפרש לברות מענין סעודת הבראה.
39 ודריש ע״פ זה בדרך רמז הפסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב״ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש וכדמפרש הכא. ועיין עוד מש״כ בתו״ת בפ׳ משפטים בפסוק הנזכר.
40 פשוט הוא דעצים ואבנים אפשר לבא תמורתם לכשיעלה רצון מה׳, משא״כ באבדן האומה ח״ו אין זה בהשבה עוד. והמפרשים פרשו כאן בדרך רחוקה ודחוקה. אך צריך באור טעם הראיה מפסוק זה שלפנינו לענין זמר דהוא שמחה, וגם עכ״פ לשמחה בחורבן מה זו עושה. וצ״ל דטעם הראיה מלשון כלה ה׳ את חמתי, ומפרש דבזה שהצית אש בציון ותאכל יסודותיה – בזה כלה חמתו אשר היה לו על ישראל, ושוב אין לו חמה עליהם, וזה באמת דבר שראוי לשמוח על זה.
41 המספר שלש שנים ומחצה לא נתבאר מקורו, וקרוב לומר כי מכון הוא למ״ש בילקוט תהלים רמז תרמ״ז דג׳ שנים ומחצה קודם חורבן הבית היתה השכינה יושבת על הר הזיתים ומצפה אולי יעשו ישראל תשובה, ולפי״ז י״ל דאותן הג׳ שנים ומחצה לא עלה לנבוכדנצר לכבוש את ירושלים, ואחר זמן זה שלא שבו ישראל וסרה השראת השכינה והשגחתה משם עלה וכבשה.
42 דקשה ליה לפרש כפשוטו מחטאת נביאיה וכו׳ כי האם רק הנביאים והכהנים חטאו והלא כולם חטאו, ולמה פרט אותם, ולכן דריש דהפי׳ מחטאת שעשו בנביאיה ובכהניה הוא דם זכריה שהיה כהן ונביא.
43 ר״ל מרוב חיבתם את זכריה ודאבון נפשם על הריגתו היו רוצין להתגאל בדמו ולנשק את המקום שנהרג שם, וכעין מ״ש בר׳ אבא שהיה מנשק את אבני א״י (כתובות קי״א.) ונקט עורים לרבותא אע״פ שקשה להם ההליכה, וכש״כ שהיו עושין כן הפקחין והתמימין, וכן הכונה בדרשה הבאה בחגרין.
44 כמש״כ באות הקודם, ור״ל לקיים מ״ש בלא יוכלו שהחגרים שלא יוכלו לנוע בחוצות אעפ״כ היו מבקשין לפרכס עצמן, בדמו של זכריה, וכמש״כ למעלה.
45 ר״ל חלק שלישי משומרי המלך יעמדו בשער סור, ונקרא שלישית [בל״נ] משום דחלק שם המשמרים לידות, אחת, שנית, שלישית, וזה כתוב ביהוידע הכהן.
46 ומפרש נצו מלשון וכי ינצו אנשים, ולא ניחא ליה לפרש כמ״ד הקודם מלשון נאצו משום דכתיב חסר א׳, ור׳ חנינא ס״ל דכך דרך אות א׳ להשמט, כנודע במקרא, כמו שלתך במקום שאלתך (שמואל א א׳) ולעמשא תמרו במקום תאמרו (שמואל ב י״ט) והרבה כהנה.
47 ר״ל פזרן בין האמות לא בקבוצים גדולים כי אם בחלקים קטנים זעיר שם זעיר שם, מן מאה ומן מאתים.
48 דרשה זו מתבארת בצירוף הדרשה שבפירש״י בפסוק זה עודינו תכלינה עינינו וגו׳ כשבאה עלינו הרעה עדיין היו עינינו צופיות אל חיל פרעה שנאמר בהם (ישעיהו ל׳) ומצרים הבל וריק יעזורו שהיו מבטיחים אותם לעזרה ולא באו, כמו שנאמר (ירמיהו ל״ז) הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים, ע״כ. וכאן מפרש סבת הדבר ששב, והמשך ענין דרשה זו ע׳ לקמן בפרשה הבאה פסוק ו׳ בדרשה מצרים נתנו יד ומש״כ שם.
49 כי השורש צדה מורה גם על ענין שממה, דכן תרגום תהו ובהו צדיא ורקניא.
50 ר״ל דמפני שלא היו רוצים להתראות את בני ירושלים ועם זה היו מוכרחים לעלות לשם מפני חובות ביהמ״ק לכן היו מקללים שיחרב ביהמ״ק ולא יצטרכו עוד ללכת לשם.
51 ר׳ יעקב מפרש הלשון דלקונו מענין דליקה ושריפה, ועל ההרים כנוי לירושלים על שם הכתוב ירושלים הרים סביב לה, ור״ל ששרפו גם מקומות ההרים הסובבים את ירושלים כדי שלא יהיה מקום לברוח, ורבנן מפרשי לשון דלקונו מענין רדיפה שהיו רודפים אחריהם, ובקהלת רבה פרשה ה׳ הלשון אלו רודפיהם של ישראל, וזה מפורש כמש״כ.
52 מפרש בת אדום ויושבת בארץ עוץ בתרתי ופליג על התרגום דחשיב בחדא כמ״ש חדיאי ובדיחי ברתא דאדום דיתבא בארעא דעוץ.
53 תמרים – נוטריקון תם מִרְיָם, מלשון מֶרִי והיינו בעלי עון, וזהו תמו עונות [רש״א], והוא ע״ד רמז ואסמכתא, וע׳ מש״כ מכלל ענין המראות בחלום ופתרונם בתו״ת ר״פ מקץ בפסוק ויהי כאשר פתר לנו כן היה.
54 ר״ל טובים היו הצרות והחורבן שהוזכרו במגילת קינות מארבעים שנה שנתנבא עליהם ירמיה להשיבם בתשובה ולא הועיל, וזהו מפני שע״י זה קבלו מחילה גמורה על עונותיהם כדמפרש.
55 ר״ל לא לחנם נבראו היסורין, שאם נועדו לבא על איזה איש מפני חטאיו ועשה תשובה לא יבטלו בכ״ז היסורים, רק ינטלו ממנו ויבאו על שונאיו הראויים להם, וכמש״כ תם עונך בת ציון פקד עונך בת אדום, והיינו שמעתה יפקוד עון אדום וישובו העונשין עליהם.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144