ודכותה אמרו בספרי נשא על הכתוב ונעלם מעיני אישה ולא שיהא בעלה רואה ומעמעם כלומר מכסה על עונה (וכעין מ״ש בגיטין י״ז משום ב״א ופי׳ בערוך שמא יחפה עליה) ובאופן זה א״א לו עוד להשקותה.
כהות וכבויות, היפך לוחשות.
ר״ל בעת שנהרג יאשיהו ויקונן עליו ירמיהו כמבואר בד״ה ב׳ ל״ה, ורמז קינתו כאן משום דקשה סלוקן של צדיקים מחורבן ביהמ״ק כמבואר במ״ר לעיל פרשה א׳ פסוק ט׳.
דכתם היינו קבוצת אבנים טובות ומרגליות או כלי נוי זהב שהם לעדי ותכשיט, וכפירש״י כאן.
כי כמבואר בד״ה שם ירו בו הרבה חצים, וכל דם שהיה יוצא ממנו לאחר יריה היה ירמיה נוטלו וקוברו. ובמ״ר מסמיך זה על הפסוק בד״ה ב׳ ל״ה ויקבר בקברות אבותיו וכי בכמה קברות נקבר, אלא מפני שהיה קובר כל רביעית דם לעצמה, ואע״פ שירמיה היה כהן, אך זה הדם היה יוצא ממנו בעודו בין החיים והמות, או משום דאחר שנבלע בקרקע שוב אינו מטמא, כמבואר בפ״ג דאהלות, דכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור.
עיין משכ״ל אות ג׳.
ונסמך על הדרשה שבתחלת פסוק הבא, ומה היתה יקרותן, עירוני [בן המדינה] שנשא ירושלמית היה נותן לה משקלה זהב, וירושלמי שנשא עירונית היו נותנין לו משקלו זהב, וזה היה מפני שהיו יפים ביותר, וא״כ מבואר דהלשון איכה יועם זהב אבני ירושלים קאי.
מפני דוחק השעה.
ואבנים כנוי לתלמידי חכמים כמבואר בב״ב קמ״ב ב׳ עה״פ מסיע אבנים אלו בעלי משנה, ובמ״ר פ׳ ויצא והאבן גדולה ב״ד הגדול שבלשכת הגזית, ובזוהר [תקונים ס״א ב׳] ודברתם אל הסלע אלו בני נשא שמשתדלין באורייתא, ושם קמ״ג ב׳ אבן מאסו הבונים אנון מארי מתניתין, ובתענית ד׳ א׳ עה״פ ארץ אשר אבניה ברזל כל ת״ח שאינו קשה כברזל אינו ת״ח, וקרוב לומר שכינו כן את הת״ח על שם הכתוב
(איוב י״ד) אבנים שחקו מים, דכמו שהאבנים שוחקים [מזקקים] המים כך תלמידי חכמים מזקקים דברי תורה, ועיין באדר״ן פ״ו. וגם י״ל כי נקראו אבן להיותם יסוד האומה.
עירוני הוא בן ערי המדינה חוץ מירושלים, וטעם המשקל הזה הוא מפני שהיו יפים ביותר, ועיין מש״כ לעיל אות ו׳.
בנוסחאות ישנות ממדרש [הוצאת ר״ש באבר נ״י] איתא בענין זה שהיה עושה יציעוֹ יותר מסעודתו. ופי׳ יציעו הם מטות ההסבה להקרואים, וצריך לפרש לפי״ז כונת הלשון שלחנות שבכאן דמוסב על הכנת השלחן ועריכתו ברב פאר ויופי, ויציאות – הם הוצאות אכילה ושתיה, וכל מה שהכבוד והיקר מרובה באנשים מוציאים על הפאר והיופי יותר מעצם הוצאת המשתה. וזה היתה יקרותם שהיו מקפידין על הכבוד והיקר לכל אחד כערכו.
מנהג היה בירושלים שמי שהוזמן לסעודה והמזומן הסכים ללכת, היה הופך באותו יום את בית יד שלו לסימן שהוזמן היום לסעודה, וזה היה לתכלית הידיעה שלא יזמינוהו עוד לסעודה אחרת ויצטרך להחזיק טובה להמזמן השני בחנם, כיון שלא ילך אצלו, וזה הוא טענת חנם, או שאם לא יהיה לו סימן יטעיננו אחר ויתאונן עליו על שלא ילך אצלו לסעודה, וזה ג״כ טענת חנם, כיון שאי אפשר לו לילך גם אליו מסבת ההזמנה הראשונה, ויש עוד פירושים בזה.
טבח נקרא כאן עורך המאכלים ומכינם ומסדרם, ור״ל שבעל הסעודה בעצמו לא טפל עצמו בהכנת הסעודה, יען כי העורך המיוחד לזה הוא אומן מומחה לדבר זה, ואם בכל זאת אירע קלקול בסעודה היו נפרעין ממנו לפי הכבוד.
יתכן הכונה שהיו רושמים על מפה כל מיני מאכלים שהוכנו לסעודה, וכל אחד מהקרואים היה בורר לו מה שנראה לו והיה מצוה להביאם לו וכמו שנהוג היום בבתי מאכל לאורחים נכבדים.
מה שהוספנו במוסגר כן היא בגמרא סנהדרין כ״ג א׳. ונראה בטעם הדרשה אל תשת ידך, דמפרש ידך – מקומך ותחומך, ומלשון הכתוב על יד היאור, על ידי ארנון, איש על ידו לדגליהם, ולענין חתימה על השטר מפרש ידך – חתימת ידך. וע״ע מש״כ בתו״ת פ׳ משפטים בפסוק המובא בזה
(שמות כ״ג:א׳).
כמש״כ כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ואמנם לא אמר שלא היה בהם חסר ובעל מום, דזה דבר רחוק שלא יארע כזה ע״י חולי ומכה, אלא שמטבעם בתולדתם נולדו שלמים.
והיינו המסולאים מלשון סולו לרוכב, לא תסולה בכתם אופיר, שמשובחים היו ביופי מן הפז, וכונת המסולאים המשובחים בפז שהיו משובחים יותר מן הפז וה״א הידיעה מרמז על זה.
כי מרוב צערו על צמאונו קץ בחייו.
מקום היה בהר הבית ששמו חנויות ושם היה מעין ונמשך ממנה אמת המים.
ומפרש יונק לא יונק שדים אלא סתם תינוק, ובלשון חז״ל רגיל לקרוא לתינוק ינוקא.
מדייק מדלא כתיב נותן אין להם, ודריש דהוא לשון תנחומין מלשון לא יפרסו להם על אבל לנחמו על מת, והכי קאמר, עוללים שאלו לחם לפי שאין נותן להם וכש״כ אין מי שינחמם בהבראה, וזה הוא מענין טירודן וטירופן כי לא יחושו לתנחומי אבלים וכבסמוך.
כמש״כ בסוף אות הקודם.
מקביל לעומת הלשון לאמותם יאמרו איה דגן ויין, לעיל פרשה ב׳ פסוק י״ב, ועיין מש״כ שם.
ר״ל דמפרש דחבקו הוא לשון מליצי, ועיקר הכונה שהיו מתים ומושלכים באשפות.
ופסוק זה איירי ביושבי ירושלים, דלמעלה מיני׳ כתיב עבור בתוך העיר בתוך ירושלים וגו׳ ויושבי ירושלים הם שבטי יהודה ובנימין, וקראם בית ישראל, שגם הם בני ישראל.
ר׳ תנחומא אית ליה בהיפך דחטאת סדום היתה גדולה יותר מחטאת ישראל ויהודה דכאן אמר ההפוכה כמו רגע ולא נשתייר מהם שריד ופליט, ובישראל ויהודה נשארו פלטים והוא מטעם שפשטו ידיהם במצות והוא הכונה של ר׳ תנחומא שאמר אית לי חרי כלומר אני דורש בהיפך, ועיין רש״י סנהדרין ק״ד ב׳. והלשון פשטו ידיהם במצות אולי הכונה במצות קיום נפשות, ויש עוד גירסות ופירושים שונים בזה.
ע״ד לשון הכתוב
(איוב ט׳) אם התרחצתי במי שלג.
כמ״ש בכתובות נ״ט א׳, הרוצה להלבין בתו ישקנה חלב סמוך לפרקה.
ר״ל שבא להורות במעשה זו שלא נימא דספיר זה היינו סתם ספיר, שהוא קל, משום דא״כ מאי רבותי׳, אלא כספיר כזה שעומד בפני כל הכחות כמבואר. ומליצה יפה היא על תכונת עם ישראל בגולה, שכל הצרות והתלאות אשר עברו עליו לא הכחידוהו מן העולם והוא עומד וקיים עד היום. וע׳ במ״ר פ׳
שמות פ׳ ג׳ עה״פ והסנה איננו אכּל.
וכמש״כ באות הקודם.
הוא תואר לתוקף השחרות, ויש בזה גירסות שונות והעתקנו מה שיותר פשוט.
נראה הכונה שלא היתה יכולה עוד לסבול כל דבר מאכל זולת יניקת תמצית הדבילה וכמו שאמרו
(גיטין נ״ו.) בר׳ צדוק שלאחר רוב תעניותיו לא היה יכול לסבול כי אם מיץ תאנה.
ר״ל שמחמת הרעבון נתיבש כל לחלוחית שבגוף.
ר״ל שמחמת רוב הצומות שהיה צם שלא יחרב ביהמ״ק בימיו נחלש מאד כמבואר באגדה דהנזקין ובמ״ר פרשה א׳ סי׳ ל״ב, וע׳ לעיל אות ל״א.
ובזה יתבאר הפסוק דירמי׳ ט״ו והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה׳ אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב, וא״ר יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו, והוי רעב קשה מחרב, ונ״מ בזה י״ל לענין צדקה ופדיון שבוים כאלה, ועיין ביו״ד סי׳ רנ״ב מענין פדיון שבוים, וחידוש שלא ביררו הלכה זו מיתרון פרט אחד על חבירו. ואע״פ שאמרו בגמרא שהשבוי כולהו איתניהו בי׳, כלומר כל הרעות, בכ״ז הלא אפשר שימצאו מקרים שצריך לחקור איזה לבכר על חבירו, כגון אם אחד מוכתב לעונש מיתה ואחד גוע ברעב, מי קודם להצלה, וכדומה מקרים שונים, וצ״ע.
ר״ל הא דכתיב מחללי רעב מוסב על זמן חורבן בית ראשון שהיה הריח הרע מהירקות נכנס לתוך נפוחי הרעב והיה כריסן נבקעת, והיינו דכתיב שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי שכריסן זב מבקיעת כריסן ע״י ריח תנובת שדי.
ר״ל ולכן לא איירי קרא בענין בית שני כיון דמתנובת שדי כתיב וכמש״כ באות הקודם.
ומפרש לברות מענין סעודת הבראה.
ודריש ע״פ זה בדרך רמז הפסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב״ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש וכדמפרש הכא. ועיין עוד מש״כ בתו״ת בפ׳ משפטים בפסוק הנזכר.
פשוט הוא דעצים ואבנים אפשר לבא תמורתם לכשיעלה רצון מה׳, משא״כ באבדן האומה ח״ו אין זה בהשבה עוד. והמפרשים פרשו כאן בדרך רחוקה ודחוקה. אך צריך באור טעם הראיה מפסוק זה שלפנינו לענין זמר דהוא שמחה, וגם עכ״פ לשמחה בחורבן מה זו עושה. וצ״ל דטעם הראיה מלשון כלה ה׳ את חמתי, ומפרש דבזה שהצית אש בציון ותאכל יסודותיה – בזה כלה חמתו אשר היה לו על ישראל, ושוב אין לו חמה עליהם, וזה באמת דבר שראוי לשמוח על זה.
המספר שלש שנים ומחצה לא נתבאר מקורו, וקרוב לומר כי מכון הוא למ״ש בילקוט תהלים רמז תרמ״ז דג׳ שנים ומחצה קודם חורבן הבית היתה השכינה יושבת על הר הזיתים ומצפה אולי יעשו ישראל תשובה, ולפי״ז י״ל דאותן הג׳ שנים ומחצה לא עלה לנבוכדנצר לכבוש את ירושלים, ואחר זמן זה שלא שבו ישראל וסרה השראת השכינה והשגחתה משם עלה וכבשה.
דקשה ליה לפרש כפשוטו מחטאת נביאיה וכו׳ כי האם רק הנביאים והכהנים חטאו והלא כולם חטאו, ולמה פרט אותם, ולכן דריש דהפי׳ מחטאת שעשו בנביאיה ובכהניה הוא דם זכריה שהיה כהן ונביא.
ר״ל מרוב חיבתם את זכריה ודאבון נפשם על הריגתו היו רוצין להתגאל בדמו ולנשק את המקום שנהרג שם, וכעין מ״ש בר׳ אבא שהיה מנשק את אבני א״י
(כתובות קי״א.) ונקט עורים לרבותא אע״פ שקשה להם ההליכה, וכש״כ שהיו עושין כן הפקחין והתמימין, וכן הכונה בדרשה הבאה בחגרין.
כמש״כ באות הקודם, ור״ל לקיים מ״ש בלא יוכלו שהחגרים שלא יוכלו לנוע בחוצות אעפ״כ היו מבקשין לפרכס עצמן, בדמו של זכריה, וכמש״כ למעלה.
ר״ל חלק שלישי משומרי המלך יעמדו בשער סור, ונקרא שלישית [בל״נ] משום דחלק שם המשמרים לידות, אחת, שנית, שלישית, וזה כתוב ביהוידע הכהן.
ומפרש נצו מלשון וכי ינצו אנשים, ולא ניחא ליה לפרש כמ״ד הקודם מלשון נאצו משום דכתיב חסר א׳, ור׳ חנינא ס״ל דכך דרך אות א׳ להשמט, כנודע במקרא, כמו שלתך במקום שאלתך
(שמואל א א׳) ולעמשא תמרו במקום תאמרו
(שמואל ב י״ט) והרבה כהנה.
ר״ל פזרן בין האמות לא בקבוצים גדולים כי אם בחלקים קטנים זעיר שם זעיר שם, מן מאה ומן מאתים.
דרשה זו מתבארת בצירוף הדרשה שבפירש״י בפסוק זה עודינו תכלינה עינינו וגו׳ כשבאה עלינו הרעה עדיין היו עינינו צופיות אל חיל פרעה שנאמר בהם
(ישעיהו ל׳) ומצרים הבל וריק יעזורו שהיו מבטיחים אותם לעזרה ולא באו, כמו שנאמר
(ירמיהו ל״ז) הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים, ע״כ. וכאן מפרש סבת הדבר ששב, והמשך ענין דרשה זו ע׳ לקמן בפרשה הבאה פסוק ו׳ בדרשה מצרים נתנו יד ומש״כ שם.
כי השורש צדה מורה גם על ענין שממה, דכן תרגום תהו ובהו צדיא ורקניא.
ר״ל דמפני שלא היו רוצים להתראות את בני ירושלים ועם זה היו מוכרחים לעלות לשם מפני חובות ביהמ״ק לכן היו מקללים שיחרב ביהמ״ק ולא יצטרכו עוד ללכת לשם.
ר׳ יעקב מפרש הלשון דלקונו מענין דליקה ושריפה, ועל ההרים כנוי לירושלים על שם הכתוב ירושלים הרים סביב לה, ור״ל ששרפו גם מקומות ההרים הסובבים את ירושלים כדי שלא יהיה מקום לברוח, ורבנן מפרשי לשון דלקונו מענין רדיפה שהיו רודפים אחריהם, ובקהלת רבה פרשה ה׳ הלשון אלו רודפיהם של ישראל, וזה מפורש כמש״כ.
מפרש בת אדום ויושבת בארץ עוץ בתרתי ופליג על התרגום דחשיב בחדא כמ״ש חדיאי ובדיחי ברתא דאדום דיתבא בארעא דעוץ.
תמרים – נוטריקון תם מִרְיָם, מלשון מֶרִי והיינו בעלי עון, וזהו תמו עונות [רש״א], והוא ע״ד רמז ואסמכתא, וע׳ מש״כ מכלל ענין המראות בחלום ופתרונם בתו״ת ר״פ מקץ בפסוק ויהי כאשר פתר לנו כן היה.
ר״ל טובים היו הצרות והחורבן שהוזכרו במגילת קינות מארבעים שנה שנתנבא עליהם ירמיה להשיבם בתשובה ולא הועיל, וזהו מפני שע״י זה קבלו מחילה גמורה על עונותיהם כדמפרש.
ר״ל לא לחנם נבראו היסורין, שאם נועדו לבא על איזה איש מפני חטאיו ועשה תשובה לא יבטלו בכ״ז היסורים, רק ינטלו ממנו ויבאו על שונאיו הראויים להם, וכמש״כ תם עונך בת ציון פקד עונך בת אדום, והיינו שמעתה יפקוד עון אדום וישובו העונשין עליהם.