¹ ראה במלואים סי׳ א, כתבתי על קריאת שמות חמשת חומשי תורה לפי המלים הראשונות של הספרים, ולא לפי תוכנם.

² ראה תורה שלמה בראשית א אות שמח בביאור, הבאתי מאמר מספר כבוד חופה (עמוד יט) שגורס: ״יהי אור זה ספר שמות שבו גאולת ישראל ומתן תורה״. ורבינו בחיי כאן מביא דברי הב״ר וגורס: ״כנגד ואלה שמות שבו נגאלו ישראל ממצרים ויצאו מאפלה לאורה, וכתיב ביה (להלן י כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבתם״. ומענין זה יש דרש בב״ר (סד ח): ״ויקרא שמה שטנה (בראשית כו, כא), כנגד ספר ואלה שמות, על שם וימררו את חייהם בעבודה קשה (פסוק יד)״. ובתורה שלמה בראשית כו אות צו בבאור, מכתב יד מדרש החפץ: ״על שהשטינו המצרים לישראל״.

³ בשמות רבה ל ג: ״כיוצא בו ׳ואלה שמות בני ישראל׳ מוסיף על הראשונים, ומי היו, אלו שכתב למעלה, בני ראובן ובני שמעון״. ובתנחומא שמות ב: ״ואלה שמות, הוסיף שבח על הראשונים״. ונראה דהכוונה שהוסיף שבח על הראשונים (כלומר בני ראובן ובני שמעון שלא נזכרו כאן, רק למעלה בויגש) בזה שהשוה אותם ליעקב, שכולם היו צדיקים. וראה להלן אות יג. ולא כפי׳ הראשון במהרז״ו (ומ״ש שם מירושלמי יבמות פ״ו כנראה שזה טעות סופר כי אין שם בירושלמי מענין זה). וראה תנ״י שמות ג ומשפטים ג ומ״ש בתורה שלמה בראשית ב אות סה.
ובשכל טוב כאן: ״רבי אבהו בשם רבי יוסי בן זמרא אמר, כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, וזה שנאמר ואלה בא להוסיף דור האחר, דכתיב (פסוק ז) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו׳⁠ ⁠״. וכן יש לפרש מ״ש בזהר (ח״ב טז.): ״רבי יוסי ברבי יהודה אמר, אילו נאמר ואלה שמות משמע דהכי הוא, השתא דכתיב ואלה שמות משמע דעל הראשונים מוסיף, מה הראשונים בני יעקב אף כאן בני יעקב״. עוד שם בזהר: ״ואלה שמות, דאינון אתוספו על קדמאי למיחת בגלותא״.
וכן כותב הרשב״ם: ״ואלה שמות, מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו׳, הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים, ואחר מות הדור ההוא פרו וישרצו״. וכ״כ בפירוש בכור שור כאן.
ובסגנון אחר באבן עזרא: ״ואלה, טעם הוי״ו, בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו״. והרמב״ן כותב ע״ז: ״ואיננו נכון, אלא קשור הפסוקים וחבורם בוא״ו הוא משום שאותו הפסוק הכתוב לעיל (בראשית מו ז) הוא שהחזיר בכאן, כי הכתוב רצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים כו׳, ולפיכך יחזור אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה, ושם כתוב אחריו ואלה שמות בני ישראל וכו׳, ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר כאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים הבאים זה אחר זה, ורש״י כתב אע״פ שמנאן כו׳, ואלו דברי אגדה כו׳, אבל קשור הפסוקים וחבורם בוא״ו הוא כמו שפרשתי״. ותימה שלא הזכיר כלל מדרשות חז״ל הנ״ל.
ובספר צרור המור כאן: ״אמר בכאן ואלה שמות בוא״ו, להורות על שלימותם, כי כמו שיוסף ואחיו אשר הזכיר למעלה היו צדיקים גמורים ולא שינו את שמם, כן היו כולם בניהם ובני בניהם צדיקים נוספים על הראשונים, ואע״פ שבאו למצרים ונכנסו בכור הברזל והגלות לא שינו שמם. וזהו הבאים מצרים את יעקב, צדיקים כמוהו״. וכ״ה בבעל הטורים. וראה להלן אות כו. [ויש להעיר כי בתרגום השבעים, וולגטא, וכן בשפות החדשות לא דקדקו להעתיק כאן וא״ו החבור, ותרגמו כאלו היה כתוב אלה (ובתרגום הסורי והשמרוני מתורגם בוא״ו החיבור). רק חז״ל שנקראו סופרים, שספרו האותיות שבתורה (קידושין ל.), מסרו נפשם לדקדק על כל אות ותג שבתורה, וכן כאן דייקו לדרוש הוא״ו של ואלה].
ומה שהקשה ביפה תאר מקרא ׳ואלה שמות׳ בבראשית מו ח, ראה מ״ש שם אות נ, ובשכל טוב כאן.

⁴ בשכל טוב (להלן ב י): ורבותינו דרשו עוד: ואלה שמות בני ישראל, אלה שנצטערו במצרים ואלה שיצאו ברכוש גדול כו׳.

⁵ ב״ר פי״ב ב, תנחומא ישן ויקהל ב. ויש גירסאות בב״ר שם במנח״י: ואלה שמות השבטים (יחזקאל מח א). ובפסיקתא רבתי סוף פ״ד גורס: בשביל השבטים, כל אלה שבטי ישראל (בראשית מט כח). וכ״ה בילקוט שמעוני דפוס ליוורנו בראשית רמז יג. וראה שם ח״ב תמ״ו ותקי״א.

⁶ דרש זה מובא במדרשים בנוסחאות שונות. א) בילק״ש שמות ב: ״מונה מספר לכוכבים, אלו השבטים, מה הכוכבים כשיוצאין יוצאין בשמות, שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר צבאם, ונכנסין במנין, שנאמר לכלם שמות יקרא, כך השבטים, כשנכנסו למצרים כתיב (דברים י כב) בשבעים נפש ירדו אבותיך, וכשיצאו יצאו בשש מאות אלף״.
ב) בילק״ש ח״ב (רמז תתפ״ח): ״מונה מספר לכוכבים, אלו השבטים, הכוכבים האלו כשהם יוצאים אינם יוצאים אלא בשמות, שנאמר (ישעיה מ כו) לכלם בשם יקרא, ובכניסתן נכנסין במנין, שנאמר מונה מספר לכוכבים, כך השבטים כשנכנסו למצרים נכנסו במנין, בשבעים נפש, וכשיצאו יצאו בשש מאות אלף רגלי, ועד שלא ירדו נתפרשו שמותם, שנא׳ ואלה שמות״.
ג) תנחומא ישן (שמות ב): ״ד״א, אמר דוד, הרופא לשבורי לב (תהלים קמז ג), אלו השבטים, שהיה שבור לבם לומר שמא יהרגם יוסף. מונה מספר לכוכבים, אלו השבטים, מה הכוכבים הללו אינן יוצאין אלא בשמות, שנאמר לכולם שמות יקרא, וכן בכניסתן נכנסין במנין, שנאמר מונה מספר לכוכבים, כך השבטים כשנכנסו למצרים כתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, וכשיצאו יצאו כשש מאות אלף רגלי (להלן יב לז), והשבטים על (צריך לתקן ׳עד׳, כמבואר בילק״ש) שלא ירדו למצרים נתפרשו שמותם, ומשנכנסו נתפרשו שמותם, שנאמר ואלה שמות״. [ומ״ש בובר בהערות דמדרש זה מקור לדברי הילק״ש שמות ב, לא דק, כי הוא שונה לגמרי מדרשת הילק״ש].
ד) בילקוט המכירי תהלים מזמור קמ״ז (קמג.): ״תנחומא, ואלה שמות בני ישראל, זש״ה הרופא לשבורי לב וגו׳ לכלם שמות יקרא כו׳, וכתיב מונה מספר לכוכבים, אלו השבטים, מה כוכבים בצאתם נמנים ובשקיעתם נמנים, כך השבטים ירדו למצרים במנין שבעים נפש, וכשיצאו יצאו במנין, שנאמר שש מאות אלף רגלי. ד״א מה הכוכבים בצאתם נמנין ובשקיעתם נמנין, כך השבטים עד שלא ירדו נתפרשו שמותם, ואלה שמות בני ישראל״.
וראה בפירש״י כאן, וברבותינו בעלי התוס׳ כתבו על דברי רש״י: ״עדיין לא הוכחנו ממקרא זה אלא הוצאה במספר, אבל הכנסה במספר ובשמות מהיכן הוכחנו. ואומר הר״י שלפי דברי תנחומא ניחא, דאיתא התם וז״ל מונה מספר לככבים אלו השבטים, מה ככבים אלו כשיוצאין אין יוצאין אלא בשמות, שנא׳ לכלם בשם יקרא, ובכניסתן נכנסין במנין, שנא׳ מונה מספר לכוכבים, כן השבטים כו׳. הרי הכנסה במספר ממונה מספר לכוכבים, והכנסה בשמות מוכיח מסיפא דקרא שנאמר לכלם בשם יקרא״. וכעי״ז בחזקוני כאן. והרבה האריכו מפרשי רש״י בספריהם להקשות ולפרש דבריו, ראה רא״מ ונו״כ וספר הזכרון. ויש שרוצים לתקן הנוסחא ברש״י, ולא היו לפניהם מקורות הנ״ל. ובספר יוסף דעת מביא מרש״י כת״י על קלף שגורס: שמוציאן ״במספר״ ומכניסן במספר. ובזכור לאברהם לא העיר בזה.
ומ״ש רש״י להודיע חיבתן כו׳, מבואר בהרחבה בשכל טוב כאן (פתיחה): ״שכן מצינו בשבטי יה שנתפרשו שמותיהן בלידתן, וכן בירידתן למצרים בפרשת ויגש אליו, ונתפרשו במצרים בתחלת ספר זה אחר מיתת אביהם, ופירשם ע״י אביהם כאילו הוא קיים, שנאמר את יעקב. ולפי שהצדיקים קרויין חיים אפילו במיתתן. ועוד נתפרשו בדגלים, וכן בחילוק הארץ כמה פעמים, וכל כך למה, על דרך חיבת אביהם וחיבת עצמם״. וראה בלקח טוב (מובא להלן אות יח), ובתורה שלמה בראשית פמ״ו אות מח-מט.
ובמדרש אגדה: ״ואלה שמות, זה שאמר הכתוב (תהלים כב לא) זרע יעבדנו יסופר לה׳ לדור, את מוצא שבכל דור ודור מונה הקב״ה את ישראל, אבל האומות אין להם לא שם ולא זכרון. וכן הוא אומר (תהלים טז ד) ירבו עצבותם אחר מהרו וגו׳ ובל אשא את שמותם על שפתי, אבל ישראל שהם חביבין לפני הבורא הוא מייחסן בכל שעה, את מוצא כשירדו למצרים ירדו במנין, שנאמר ואלה שמות, וכשעלו ממצרים עלו במספר, שנאמר כשש מאות אלף רגלי״.

⁷ תנ״י שמות א. וראה מ״ש בתו״ש בראשית כ״ט אות ק. ובתנחומא שמות ד: ״ואלה שמות, נאין השמות לישראל, את מוצא שהקב״ה קרא להן שמות״. ובמדרש אגדה כאן: ״ד״א טוב שם, טוב שמותן של שבטים משמן המשחה, שהיה כהן גדול נמשח בו, שנאמר (ויקרא כא י) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, מכאן אתה למד שנאה שמותן של שבטים משמן המשחה שהיה כהן גדול נמשח בו״.

⁸ מאמר זה מובא בילקוט המכירי מלאכי (דף מט) בשם תנחומא, ולפנינו בתנחומא ליתא דרש זה על פסוק שלפנינו, ועצם הדרש שלשה שמות כו׳, בתנחומא ויקהל א, קה״ר פ״ז, מדרש שמואל פכ״ג. אולם במדרש אגדה כאן מביא דרש זה בקצת שינויים: ואחד שקוראים לו אביו ואמו, כגון ראובן וכו׳. וכנראה מקורו מתנחומא הנ״ל. וכן מובא דרש זה על הפסוק ׳ואלה שמות׳ בילקוט מדרשים מכת״י גניזת קורדיסטאן [הנמצא בסמינר שכטר בנויארק] עמוד לד (מכאן ואילך: ״ילקוט מדרשים כת״י קורדיסטאן״).

⁹ שימות, בהערות ר״ד הופמן במדרש הגדול כותב: ״נ״ל דצ״ל שִׂימות (בש׳ שמאלית ובחיריק), שהן שקולין כנגד שימות הרבה, הרבה דברים חשובים ששם הקב״ה בעולם. והחכם סימאנזען שיער ששימות - סימות (שאטצע), ע׳ לעווי ערך שימה״. ולדעתי אין שום מקום להשערות אלו, שכן מבואר גם במדרש הגדול כת״י על קלף הגירסא: אל תקרא שְׁמות, מנוקד בשו״א, אלא שֵׁמות, מנוקד בציר״י ובלי יו״ד. וכן מבואר בכת״י ילקוט מעין גנים (וצ״ע ששם משנה גם ניקוד ואלה ואיני יודע כוונתו), ובכת״י ילקוט מדרשים תימני שבידי.
ובספר חמדת ימים כותב: ״אל תקרא שמות אלא שמת (נראה דצ״ל שימות), ר״ל י״ב שבטים כנגד י״ב מזלות י״ב גבולי האלכסון, ותבין כי יו״ד תחלת שם יה״ו, ובי״ת תחלת בראשית, הרי י״ב כמנין השבטים שהאמינו בשם המיוחד שתחלתו יו״ד, וקיבלו התורה שתחלתה בי״ת, כן פירש בחפץ״.
ובספר מגיד מישרים המיוחס לר״י קארו ריש פ׳ שמות (כא.): ״דרזין דשמהן תלי במאי דאמור רבנן אל תקרי שמות אלא שמות״. ונראה דכוונתו להדרש בגמ׳ ברכות ז: על הפסוק: לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם שַׁמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרי שַׁמות אלא שֵׁמות. וראה במפרשים.
ומכל זה ברור שגם כאן הדרש של אל תקרא הוא על ׳שֵׁמות׳ בצירי תחת השי״ן, והכוונה שהרבה דברים בעולם נקבעו באותו המספר של השבטים, וזה הוא הכוונה שמות הרבה כו׳. וראה בתורה שלמה בראשית פכ״ח אות נז וצרף לכאן.
ובשכל טוב כאן: ״מלמד שהקדוש ברוך הוא קרא שמות י״ב שבטים כנגד י״ב מזלות, וכן הוא אומר (תהלים קמז ד) לכולם שמות יקרא״. ובשמו״ר (טו ו): ״י״ב מזלות יש ברקיע, כשם שאין השמים יכולין לעמוד חוץ מי״ב מזלות, כך אין העולם יכול לעמוד חוץ מי״ב שבטים״.
וראיתי להעיר כאן מ״ש בספר פענח רזא: ״ויישם בארון במצרים (בראשית נ כו), וסמוך ליה ואלה שמות, מכאן רמז שעושין מצבות וכותבין שם המת על קברו. מהר״ר חיים״. ובסגנון אחר בפי׳ הר״י מוינה: ״רמז שמציינין את הקברים וכותבין עליו את שמם, שלא יטמאו עליו הכהנים, שנאמר (יחזקאל לט טו) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון״. ראה מו״ק ה א, ומשנה שקלים א א, וגמ׳ הוריות (יג:) הקורא כתב שעל גבי הקבר.
ומ״ש הר״י מוינה שלא יטמאו וכו׳, אין זה טעם לכתיבת שם המת על המצבה רק על ציון הקברים. ואולי י״ל שזה ג״כ טעם לכתיבת השם, למאן דאמר קברי עכו״ם אינם מטמאין (יבמות סא.), לכן בכתיבת שם המת ידעו שהוא ישראל שמטמא.
שו״ר בס׳ אמרי נועם לר״י דילישקאש כותב הדברים בסגנון אחר: ״רמז מכאן שכותבין שמותיהם של מתים במצבה שעומד בארונו של כל אדם, ולכך עושין מצבות ולציין הקברות שלא יטמאו הכהנים בהם״.

¹⁰ מאמר זה מובא בילקוט שמעוני ריש שמות תחת הציון ׳תנחומא׳, ולפנינו בתנחומא ליתא, אולם בילקוט שמעוני כת״י אקספורד מצוין המקור ׳מדרש אבכיר׳. וראה בתורה שלמה בראשית פרק כז אות קפב, ופרק טו אות קלו וקלט, ולהלן אות יא.

¹¹ מובא בגנזי שכטר (ח״א עמ׳ מה). וראה בתורה שלמה בראשית ט״ו אות קלו וקלט, ופרק לז אות א מכת״י ילקוט תלמוד תורה.
וקשר ההלכה שבילמדנו עם הפסוק שלפנינו הוא שיעקב היה לו אחריות לשלם השטר חוב של אברהם, ולכן ירד מצרימה, כמבואר במדרש אבכיר לעיל אות י. [ויש להוסיף מקורות הנ״ל למ״ש שם בגנזי שכטר עמ׳ כז].
ובכת״י ילמדנו (נדפס בעתון חדשי ליל״ג, שנה עה, עמוד קלח, הבאתיו בתורה שלמה בהשמטות עמוד 865), מקשר אותו הדרש שלפנינו עם דין שבמשנה, ושם הקשר רופף מאד, רק בדרך רמז ואסמכתא, והנני להעתיק חלק מקטע זה שלא הבאתיו במקומו: ויאמר ה׳ אלי לאמר, רב לכם סב את ההר הזה (דברים ב׳:ב׳-ג׳), ילמדנו רבנו, אילו הן הנשבעין כשלא בטענה, כך שנו רבותינו (שבועות מה.) אילו נשבעין שלא בטענה: השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית. אמר למה את טוענו. ולמה חייבו חכמים לשותפות שבועה שלא בטענה, שאם אחד מהן יודע אחר חבירו כלום (ראה במלואים סימן ב) כל זמן שהן שותפין אבל חלקו זה מזה אין נשבעין זה לזה. בא וראה עשו ויעקב הן אחין שותפין נתפקין [צ״ל: נחלקין, או: נתבעין] זה על זה בשטר שלוה אביהן הזקן. כיצד, בשעה שאמר הקב״ה לאברהם שהוא מורישו ואמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה, מיד גזר האלהים שעבוד במצרים, שנאמר (בראשית טו יב) ידע תדע כי גר יהיה זרעך, והיו עשו ויעקב חייבין לפרוע את השטר, והוא עומד ומכנס את נשיו ובנותיו והלך לו מפני יעקב אחיו, שנאמר (בראשית לו ו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו, וכי עלת דעתך שעשו בורח מפני יעקב, וכל כך היה משפיל עצמו ליעקב, אמרו רבותינו, לא מפני יעקב אלא מפני השטר חלק עצמו מיעקב כו׳.

¹² בשכל טוב: שעד סוף כל הדורות נקראים על שם ישראל. ובב״ר (סג ג) מביא ראיה מקרא שלפנינו: יצחק נקרא ישראל, דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. ומפרש במת״כ: את יעקב, משמע יעקב גם הוא אחד מבני ישראל, הרי שיצחק ג״כ נקרא ישראל. אמנם לעיל בתורה שלמה בראשית (פרק מו אות נא) הבאתי מאמר זה ע״פ גרסת ב״ר כת״י, ששם מבואר הראיה מהפסוק: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (בראשית מו ח). וזה ברור כי מכאן יותר ראיה, מכיון שלא כתוב את יעקב. וראה בהגהות רש״ש שם.

¹³ מענין זה בזהר שם (טו.): וכד נפקו, נפקו זכאין קדישין, דכתיב (תהלים קכב ד) שבטי יה עדות לישראל כו׳. ושם (טז.): ״וכתיב (ישעיה מ כו) לכלם בשם יקרא, ומה בכל מה דבעלמא רזא בלחודוי ולא בעא קב״ה לגלאה לון ולערבבא לון וקראן בשמהן, בני יעקב דאינון שבטין קדישין דאינון קיומא דעלמא על אחת כמה וכמה, הה״ד ואלה שמות בני ישראל״. עיין שם.
ודרש אחר על המלים ׳בני ישראל׳ בזהר (ח״ב ד:-ה.): ״אמר רבי שמעון, כד נחתת שכינתא למצרים נחתה חיה חדא דשמה ישראל בדיוקנא דההוא סבא, וארבעין ותרין שמשין קדישין עמיה, וכל חד וחד את קדישא עמיה משמא קדישא, וכלהו נחתי עם יעקב למצרים, הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב כו׳, ואתיידעו (ס״י: ואי תנדע) ממש דכלהו בני ישראל הוו בני ישראל דרקיעא, והיינו דכתיב בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, ועל דא לא נאמר כו׳ ׳אתו׳, אלא ׳את יעקב׳ כו׳. רבי יעקב דכפר חנן אמר משמיה דר׳ אבא, מאן אינון בני ישראל דהכא, אינון דאתקרין בני ישראל ממש״.

¹⁴ תנחומא שמות ג, תנ״י שם ד, וילק״ש א כלשון התנ״י. וברב״ח כאן כותב: ובמדרש, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, והלא היום שמונים שנה באו, אלא כל שמונים שנה שהיה יוסף חי כו׳. ובשכל טוב מביא דרש הנ״ל בשינויים: ״הבאים, אי כתיב שבאו משמע שכבר באו, אלא להכי כתיב באים, משמע שבאים עכשו, ללמדך שאע״פ שעברו יותר משבעים שנה משירדו למצרים ועד שמת יוסף לא היה פרעה מטיל עליהם משאוי, והם לא היו למשאוי על מצרים, וכיון שמת יוסף נהיו על מצרים למשאוי, כאלו אותו היום באו מצרימה״. ובמדרש הגדול: ״ולמה חזר ואמר כאן הבאים, אלא כל זמן שהיה יוסף קיים וזן אותם כאלו לא ירדו למצרים, וכיון שמת כאלו אותה שעה ירדו למצרים״. ובדעת זקנים: ״קודם שמת יוסף לא נתן עליהם מסים, משמת נתן עליהם ונעשה כאלו בו ביום באו״. ובחזקוני: ״הבאים מצרימה, היה לו לכתוב אשר באו, אלא מתוך האכזריות שהיו מצרים עושים להם אחר מיתת יוסף, היו נראים להם בכל יום כאלו הם באים עכשיו ולא ראו אותם מעולם״.
ומענין זה בזהר (ח״ב טז.): ״בההיא שעתא דמית יוסף וכלהו שבטין והוה לון ירידה, נחתו בני ישראל בגלותא, ושכינתא ומלאכי עלאי נחתו עמהון, הה״ד ואלה שמות בני ישראל, דאינון אתוספו על קדמאי למיחת בגלותא. א״ל אי הכי יעקב הוה מית או לא, א״ל מית, א״ל ומהו דכתיב ׳הבאים מצרימה את יעקב׳, אי בחיי אימא ׳את יעקב׳, ואי בתר דמית אפיק מתמן ׳את יעקב׳, אלא תא חזי, לא אמר קרא ׳היורדים׳ מצרים את יעקב, דעד כאן לא הות ירידה ליעקב, אלא ׳הבאים׳, אוליפנא דאתו עמיה דיעקב ואזלו להון, עד דנחתו אלין בגלותא נחתו אלין עמהון, הה״ד ואלה שמות וגו׳. ר׳ דוסתאי אמר בכל יומא ויומא הוו אתיין ואזלין לון, הה״ד ׳הבאים׳ מצרימה, ולא כתיב ׳אשר באו׳, והיינו דכתיב ׳הבאים מצרימה׳ בקדמיתא ׳את יעקב׳, ולבתר כד הות לון ירידה ׳איש וביתו באו׳⁠ ⁠״.
וראה רש״י בראשית (מו ח): ״הבאים מצרימה, על שם השעה קורא להם הכתוב ׳באים׳, ואין לתמוה על אשר לא כתב ׳אשר באו׳⁠ ⁠״. וראה ברכות (לח.) דפליגי אם ׳המוציא׳ לשון עבר או לשון הוה, ובירושלמי שם (פ״ו ה״א) דלכ״ע לשון עבר, ועירובין (יט.): ״אלא מעתה דכתיב ׳המוציא׳ ו׳המעלה׳ דמסיק ודמפיק הוא, אלא דאסיק ואפיק״, ובתורה שלמה בראשית (מא אות יג-יד): ׳ופרעה חֹלֵם׳, היה לו לומר ׳חָלַם׳ (בקמץ, לשון עבר).

¹⁵ מאמר זה בשינויים מובא במדרש אגדה: ״[הבאים מצרימה], זה שאמר הכתוב (ישעיה כו ז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, בכל מקום ישראל באים ובניהם באים, כמו שנאמר באברהם (בראשית יח יא) ואברהם ושרה זקנים באים בימים, שהם יוצאין מן העולם החשך ובאים לעולם הבא, שנאמר הבאים ישרש יעקב, אף כאן הבאים מצרימה. אומות העולם ׳אף בל נטעו אף בל זורעו אף בל שורש בארץ גזעם׳ (ישעיה מ כד), אבל ישראל ׳ונטעתים על אדמתם׳ (עמוס ט טו). ולמה, בזכות אברהם שנאמר בו (בראשית כא לג) ויטע אשל. אומות העולם ׳אף בל זורעו׳, אבל ישראל ׳יהי פסת בר בארץ׳ (תהלים עב טז). אומות העולם ׳בל שורש בארץ גזעם׳, אבל ישראל ׳שרשי פתוח עלי מים׳ (איוב כט יט). ולמה, בזכות יעקב שנאמר בו הבאים ישרש יעקב״.
ובגנזי שכטר (ח״א עמ׳ סב-סג) מכת״י תנחומא: ״[הבאים מצרימה, זה הוא שאמר הכתוב הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, ישראל יש להם שורש, שנא׳ ויצא ח]⁠וטר מגזע [ישי, אבל אומות העולם אין להם שורש, שנאמר (יחזקאל לא ג)] הנה אשור ארז בלבנון [יפה ענף וכו׳, הרי כמה שבח, אבל] אין לו שורש וציץ, [וכן אין אתה מוצא שם וזכר ל]⁠אומות העולם, בפרוח רשעים [כמו עשב וכו׳ (תהלים צב ח), אבל כשהוא מזכיר ה]⁠שבטים הוא מפרש שמותם, [שנא׳ ואלה שמות בני ישראל]״.
ובילקוט מדרשים כת״י קורדיסטאן: ״זשה״כ (תהלים כב לא) זרע יעבדנו יסופר לה׳ לדור, את מוצא בכל דור ודור מונה הקב״ה את ישראל, וכל האומות אין להם לא שם ולא זכרון. והיום אנו רואין בהפך, שהמלכות הוא לגוים ובכל יום ויום הם לוחצים את ישראל ומענים אותם, לפי שאינם מקיימין את התורה״.

¹⁶ במדרש הגדול כאן: ״הבאים מצרימה, לפי שירדו לצורך כת׳ בהם ביאה, על שם ׳הבאים ישרש יעקב׳, אבל בעת שירדו שלא לצורך נאמר בהם ירידה, דכתיב (ישעיה לא א) הוי היורדים מצרים לעזרה״. ובהערות ר״ד הופמן מביא מספר גאולת ישראל שמפרש: ירדו לפרוע שטר ת׳ שנה, וזהו הצורך שירדו בשביל להשלים הכוונה האלהית. אמנם במדרש הגדול שמות כת״י על קלף, יש הוספה על הגליון אחרי המלים ׳הבאים מצרימה׳: ״וכתיב (בראשית מב ב) רדו שמה, אלא שזו ברשות האל ב״ה, שנאמר (שם מו ג) אל תירא מרדה מצרימה, אבל שם שהזהירם הנביא שלא לירד, לכך כתוב שם ירידה״, כלשון מדרש החפץ הנ״ל. ויש להעיר על דרש זה מלשון בראשית רבה (מ ו; מובא בתורה שלמה בראשית יב אות קלה) באברהם כתיב (בראשית יב י) וירד אברם מצרימה, ובישראל כתיב (במדבר כ טו) וירדו אבותינו מצרימה.

¹⁷ ראה תורה שלמה בראשית יב אות קלה בבאור וצרף לכאן, ולעיל אות טז בבאור.

¹⁸ מקור המאמר בתנחומא תשא ט. ובלקח טוב כאן: ״ואלה שמות, כתוב (קהלת ז א) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, אלו שבטים, שנתפרשו שמותם בלידתם, ונתפרשו שמותם בירידתם למצרים, ונתפרשו שמותם במצרים אחר שהלך יעקב אבינו לבית עולמו, שהרי בפרשת ויגש כתוב (בראשית מו ח) ואלה שמות בני ישראל וגו׳ יעקב ובניו, ובתחלת זה הספר נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, וכן ביציאתם ממצרים, וכן בדגלים, ובנשיאים, וכן בחילוק הארץ, כמה פעמים הזכיר שמות השבטים על דרך חיבת אבותיהם וחיבת עצמם, לפיכך נאמר טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, שנאה שבחו של אדם אחר מיתתו, שמספרים בני אדם שבחו ומעשיו הטובים, אבל ביום הולדו אין לו שבח ולא גדולה, שהרי יעקב אבינו בכו אותו המצריים שבעים יום, לפי שהצדיקים אפילו במיתתן קרוין חיים״. וראה לעיל אות ו בבאור וצרף לכאן.

¹⁹ תנחומא שמות ג. ובתנ״י שמות ד: ״את יעקב, מהיכן הם הבאים, מכוחו של יעקב״. ובלקח טוב: ״את יעקב, מלמד שבזכות יעקב אבינו נושעו״. ובשכל טוב: ״את יעקב, יעקב עיקר ובניו טפלין לו״. וראה בס׳ אמרי שפר (ריש שמות) דורש לשון הפסוק ׳את יעקב׳, דיעקב היה טפל והם עיקר, ולא זכר מאמרים הנ״ל. ובילקוט מדרשים כת״י קורדיסטאן: ״את יעקב בזכות יעקב שקיים את התורה, גרת״י. והוא חידש הנדר בעולם, שנאמר (תהלים קלב ב) אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב״.
ובשמו״ר כאן מסיים: ״וזכה להעמיד י״ב שבטים, איש וביתו באו״. וביפה תואר נתקשה הרבה בזה ונדחק לפרש, ולבסוף כותב שבמדרש חסורי מחסרא דרשת התנחומא מפסוק ׳איש וביתו באו׳ (מובאת להלן אות כג בבאור). וכוון לזה הרד״ל. וראה בהרש״ש. ובדקתי בשמות רבה כת״י אקספורד, ושם ליתא אלה הג׳ מלים ׳איש וביתו באו׳.

²⁰ תנחומא שמות א. ובמדרש הגדול גורס: ״וכך השבטים, לפי שיסרן אביהם היו כולן לב אחד ועצה אחת, ושקלן הכתוב כיעקב, דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב״.

²¹ ׳את׳ מורה על הטפל, כמו שדרשו (ב״ק מא:): ״את בשרו (ויקרא יד ח), את הטפל לבשרו״; ״את פריו (שם יט כג), את הטפל לפריו״ (ברכות לו:). וראה לעיל אות יט.
ומאמר הנ״ל מובא בחמדת ימים כאן, ומוסיף: ״וכן תלמידי חכמים, לפי שאין דעתן מטורפת אלא מיושבת, ואע״פ שהזקינו, בניהן טפילה להן, אבל שאר עמי ארצות שדעתן מטורפת, אם יזקינו יהיו טפילה לבניהן, מנין, דכתיב (איוב יב כ) וטעם זקנים יקח, פירש ר׳ סעדיה גאון: ושכל זקנים יסיר. וכן ׳ויען לבן׳ (בראשית כד נ), שקדם לבתואל אביו״.

²² לעיל אות כא.

²³ מאמר זה מובא בלקח טוב ובשכל טוב ובחזקוני כאן. ובסגנון אחר בתנחומא שמות ג ותנ״י ד: ״איש וביתו באו, אמר רב הונא מלמד שלא ירד למצרים עד שמנה לפרץ ולחצרון, זה בן שנה וזה בן שתי שנים, וזיווג להם נשים״. וביפ״ת (שמות רבה א ה) כותב: ״ושו״ר בתנחומא דגרסינן הכי: ״איש וביתו באו, א״ר הונא שלא ירד למצרים עד ח׳ לפרץ ולחצרון, זה בן שנה וזה בן שתי שנים, וזיווג להן נשים״ כו׳, ויש ט״ס במה שאמר ׳לפרץ ולחצרון׳, דודאי פרץ יותר מבן שנה הוא, שכבר היו לו בנים, אלא הכי גרסינן: ׳לחצרון ולחמול׳, והיו עוד קטנים, זה בן שנה וזה בן שנתים כו׳, ולא משכחת לה אלא שפרץ הוליד בהיותו בן ח׳, כדאיתא בסנהדרין ()״. והביא דבריו בפי׳ עץ יוסף על התנחומא (ג) [ועל שמו״ר (א ה)]. ומבואר מדבריו, שלפניו בתנחומא היתה הגירסא: ׳עד ח׳ לפרץ׳. ולפנינו בתנחומא בדפוס ראשון הגירסא: עד ׳שמנה׳ לפרץ. אמנם בילקוט שמעוני (קסב) מביא מתנחומא וגורס: ׳עד ח׳ לפרץ׳. ובפירוש זית רענן: ״עד ח׳ שנים לפרץ, פי׳ שפרץ היה בן ח׳ וחצרון בן ב׳ שנים וחמול בן שנה. וקשה דהא לעיל איתא שפרץ היה בן ו׳ כשנשא אשה, והמתין שנה עד שנולד חצרון, וב׳ שנים עד שנולד חמול, וא״כ היה פרץ בן ט׳ שנים. וי״ל דמ״ש לעיל שנה א׳ לחצרון לאו דוקא, דהא לא בעינן רק ט׳ חדשים, והוו שנים מקוטעות, וא״כ היה פרץ בן ט׳ שלמות, ולכן קאמר עד ח׳ לפרץ, עד ועד בכלל״. והגירסא ׳עד ח׳ לפרץ׳ ישנה גם בילקוט שמעוני דפוס ראשון. אמנם ראיתי בילקוט כת״י אקספורד הגירסא כמו בשני התנחומות שלפנינו ׳שמנה׳, ולפי זה ברור שיש כאן טעות סופר, במקום לקרות ׳שְׁמָּנָה׳ מלשון מנין, קרא ׳שְׁמוֹנָה׳, היינו מספר שמונה, ולכן קיצר וכתב ח׳, ומהמשך הלשון ׳עד שמנה זה בן שנה וזה בן שתי שנים׳, מוכרח כן דהכוונה ׳שְׁמָּנָה׳ מלשון מנין. אמנם במלת ׳פרץ׳ יש טעות, ובכת״י הנ״ל יש על הגליון תיקון ׳וחמול׳, וכן הגיהו בילקוט הנדפס בוילנא: ״חצרון [וחמול]״. היינו שני בני פרץ, שהמה היו הצעירים ביותר שיצאו מא״י למצרים. וצריך למחוק המלה ׳פרץ׳, ובמקומה צריך לתקן ׳חצרון וחמול׳, שני בני פרץ כמבואר בבראשית (מו יב). וראה תורה שלמה בראשית מו אות נב ממדרש הגדול: ״ד״א, יעקב ובניו (בראשית מו ח), מה יעקב נשוי אף בניו כולם נשואים. אף פלוא וחצרון, שהיו זה בן שנה וזה בן שנתים, התקינו להם נשים, דכתיב ׳איש וביתו באו׳, כדי שלא יתערבו במצרים״. [ובביאור כתבתי שצריך להגיה כן בתנחומא, וזה טעות, כי צריך להגיה במדרש הגדול: חצרון וחמול].
ובכת״י מדרש החפץ: ״אפילו חצרון ופרץ וחמול השיאם יעקב נשים, זה בן שנה וזה בן שנתים״. וברור שט״ס כאן, וצריך למחוק המלה ׳ופרץ׳, או כמ״ש לעיל: ׳חצרון וחמול בני פרץ׳. כי פלוא וחצרון היו בני ראובן כמבואר שם (מו ט), א״כ לא היו צעירים, ורק חצרון וחמול היו הצעירים ביותר, שהיו בני בנים ליהודה, ונשא את תמר בתוך כ״ב שנה שפירש יוסף מאביו. ולפי המבואר בסדר עולם (פרק ב) ובמדרש הגדול (מובא בתורה שלמה בראשית מו אות ע): ״כל אחד מהם נשא והוא בן שבע שנים, וזה דבר פלא ואינו ממנהגו של עולם״. ואפילו לדרש זה, כשהיה חצרון בן שתים היה פרץ יותר מבן ט׳ ולא בן ח׳.
והגהה זו שצ״ל ׳חצרון וחמול׳ מבוארת גם בספר פענח רזא כאן: ״במדרש אמרו שלכלם היו נשים, שאפילו חצרון וחמול שהיו קטנים שידך להם נשים כדי שלא יתחתנו במצרים, והיא שעמדה להם ששיעבדו בהם כל כך ולא ריחמו עליהם, מרבי״. נראה כוונתו בסוף דבריו ׳והיא שעמדה להם׳, כמו שכ׳ בספר אמרי נועם, שמביא ג״כ מדרש הנ״ל, וסיים בסגנון אחר: ״לפי שלא רצו להתחתן במצריות ולכך שיעבדו בהם ולא רחמו עליהן״.
ואולי יש לתקן הלשון בתנחומא וילקוט: ״עד שמנה [לבני] פרץ חצרון [וחמול], זה בן שנה וזה בן שתי שנים״. וראיה לתיקון זה מצאתי בכת״י מדרש הבאור ואור האפלה כאן: ״ואף חצרון בן פרץ שהיה בן שש שנים, השיאו אשה קודם שירד למצרים״. ומבואר שגורס: ׳בן פרץ׳. אמנם מ״ש ׳בן שש שנים׳ תמוה, וזה נגד מדרשים הנ״ל. ובסדר עולם (פרק ב): ״הגדיל פרץ ז׳ שנים ונשא אשה, הרי ח׳, שנה אחת לחצרון, שנה אחת לחמול, וחצרון וחמול ירדו עמו למצרים״.

²⁴ מובא בילק״ש (ח״א תשעא). ובמדרש הגדול כאן בסגנון מורחב: ״ד״א, איש וביתו, בא הכתוב להודיע קדושתן של שבטים, אע״פ שהיו מהלכין בדרך, לא שינו מדתן, אלא היו צנועין ולא נסתכל אחד מהן באשת חבירו. מנהג הבריות שיהא אדם צנוע בתוך ביתו, וכשהוא מהלך בדרך משנה מדותיו, אבל השבטים אינן כן, אלא אף כשהיו מהלכין בדרך לא שינו מדתן אלא נוהגין בקדושה. וכן בלעם, כשראה ישראל שוכן לשבטיו, ראה שאין פתחו של זה מכוון כנגד פתחו שלזה ולא חלונו שלזה כנגד חלונו שלזה, אמר ראויין הללו שתשרה עליהן שכינה, לכך נאמר: איש וביתו באו״.
ומבואר מדרשת חז״ל שפירשו מלת ׳וביתו׳, שהכוונה על נשותיהם. וכן מבואר בספר השרשים לר״י גנאח (עמ׳ סג): ״ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו), אתה ואשתך, וכבר ירמזו בו אל האשה בלבד, כמו שאמר: איש וביתו באו כו׳, והוא משמש ג״כ בדברי קדמונינו, כאשר אמר החכם (שבת קיח:): מימי לא קראתי לאשתי אשתי כו׳, אלא כו׳ לאשתי ביתי״. עיי״ש.
אמנם האבן עזרא בפירושו חולק על זה, וכותב: ״איש וביתו, יוצא חלציו, ואין בית בכל המקרא אשה, והנה העד: איש וביתו באו, כי לא היו נשי השבטים במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך ׳וכפר בעדו ובעד ביתו׳ (ויקרא טז ו), (שדרשו חז״ל (יומא ב.): ׳ביתו׳ זו אשתו), כי פשוטו: בית אביו, כי שלשה וידויין היו, וְעֵזֶר הכהן (ר״ל כמ״ש (בראשית ב יח): אעשה לו עזר כנגדו), שהיא אשתו, בכח בעדו (ר״ל נכללת במלת ׳בעדו׳, והיא נכללת עמו כי האיש ואשתו הוא האדם)״. וראה באונקלוס מתרגם: ׳ואנש ביתה׳. וכן מתרגם בויקרא (טז ו) ׳וכפר בעדו ובעד ביתו׳: ׳ועל אינש ביתה׳.
ויש להעיר מ״ש בספר פנים יפות כאן, להביא ראיה מלישנא דקרא למ״ש הרדב״ז, מובא באחרונים או״ח סי׳ תצו, דהעוקר דירתו מא״י עם אשתו הוי כאין דעתו לחזור, ומשום הכי גם כאן אף שאמר ׳לגור בארץ באנו׳ (בראשית מז ד), ודעתם לחזור, אלא כיון שעקרו דירותיהם מא״י עם נשותיהם, הוי כאלו אין דעתם לחזור.

²⁵ ענין זה מוזכר הרבה פעמים בזהר ריש שמות באופנים שונים, ואביא דבריו כפי הסדר. א) ״ואלה שמות בני ישראל וגו׳, כיון דכתיב ׳בני ישראל׳, מהו ׳את יעקב׳, ׳הבאים אתו׳ אצטריך למימר, אלא ׳אלה שמות בני ישראל׳, אינון רתיכין ומשריין עלאין דנחתו עם יעקב בהדי שכינתא בגלותא דמצרים״ (זח״ב ב:).
ב) ״שמענא מבוצינא קדישא דהוה אמר: ואלה שמות בני ישראל, ישראל סבא, כל אינון חילין ומשריין דהוו נחתין לגלותא בהדי יעקב, דכתיב: את יעקב״ (זח״ב ד.).
ג) ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, אמר רבי יצחק ממשמע דקאמר ׳בני ישראל׳ ואחר כך ׳את יעקב׳, ולא נאמר ׳אתו׳, שאל רבי יהודה לרבי אלעזר בר״ש, כיון דשמעת מאביך פרשת ואלה שמות ברזא עלאה, מאי קאמר ׳איש וביתו באו׳, אמר ליה ההיא מלה דהוה אמר אבא, אינון הוו מלאכין עלאין דאינון לעילא על תתאי מנהון, היינו דכתיב איש וביתו באו״ (זח״ב ד:).
ד) א״ר יהודה בההוא יומא דנחת יעקב למצרים, נחתו עמיה שתין רבוא דמלאכי עלאי כו׳, דאינון מחילא דשכינתא דנחתת עם יעקב למצרים כו׳, הה״ד ׳ואלה שמות בני ישראל וגו׳ איש וביתו באו׳, אינון ונימוסיהון״ (זח״ב ה.).
ה) ״אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ׳את׳ אוליף דכלהו נחתו עם יעקב למצרים כו׳, דהוה נחית בגלותא, וקב״ה ושכינתיה וקדישין עלאין ורתיכין דנחתו כלהו עם יעקב, הה״ד: הבאים מצרימה את יעקב״ (זח״ב ה.).
ז) ותא חזי, בני יעקב כלהו הוו מתין בההוא זמנא ונחתו אלין ואלין. רבי יוסי ורבי אלעזר אמרו האי פרשתא מלין עלאין אית בה, דתנן בשעתא דנחתו אלין רתיכין ומשריין קדישין דיוקניהון דשבטים דגליפין לעילא, כלהו עאלן למידר עמהון, הה״ד: איש וביתו באו, וכתיב: ראובן שמעון לוי״ (זח״ב טז.).
ז) ״אמר רבי יהודה, ק״ו, ומה כד אשתזיב יעקב מלבן כתיב (בראשית לב ב) ׳ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים׳, כד נחת למיפק בגלותא וקב״ה אמר (שם מו ד) ׳אנכי ארד עמך מצרימה׳, לאו דינא הואיל ופטרונא נחתא, דייחתון שמשוי עמיה. היינו דכתיב: הבאים מצרימה את יעקב״ (זח״ב ד:-ה.).
ובס׳ גלי רזיא (מובא בילקוט ראובני ריש שמות): ״כמו שארז״ל שירדו (צבאות דלעילא) עם יעקב למצרים, כדכתיב: איש וביתו באו״. כנראה כוונתו להזהר דלעיל. ובס׳ עולת תמיד לר״מ אלבילדה כותב: ״לכן הטיבו רז״ל בדרשתם זאת, שדרשו: ׳איש׳ זה הקב״ה, ׳וביתו׳ זה בית דינו וכו׳⁠ ⁠״. וברב״ח כאן: ״ועל דרך הקבלה, ׳איש וביתו באו׳, ׳איש׳ על שם שכתוב (להלן טו יג): ה׳ איש מלחמה, ׳וביתו׳ בית דינו. ונרמז בכאן שאמרו רבותינו ז״ל (מגילה כט.): גלו למצרים שכינה עמהם״. וכ״כ בס׳ תולדות יצחק לר״י קארו: ״איש וביתו באו, רמז לשכינה שירדה עמהם, ׳איש׳ זה הקב״ה שנאמר ׳ה׳ איש מלחמה׳, ׳וביתו׳, בית דינו״. וכן כותב בס׳ תורת משה להאלשיך מדעת עצמו [על יסוד דברי רז״ל בשמות רבה (פ״כ יט)]: ״יוסף יוסף, הרי שכינה וכל פמליא שלמעלה וישראל ממתינים לך וכו׳, ׳הבאים מצרימה את יעקב׳ שהם פמליא שלמעלה כו׳, ׳איש וביתו באו׳ שהוא ה׳ הנקרא: איש״. ותימה שלא הזכיר כלום שהזהר האריך כל כך בדרוש הרעיון הזה.
ויש מקור לדרשה זו במכילתא דרשב״י (שמות יב מא): ״יצאו כל צבאות ה׳, מלמד שאף צבאות (של) מקום היו עם ישראל בצער״. ובמכילתא דר״י (בא פי״ד): ״צבאות ה׳, אלו מלאכי השרת כו׳. כל זמן שישראל משועבדין כביכול שכינה משועבדת עמהם״.
ודרש אחר על הפסוק שלפנינו יש בזהר (ח״ב ד.): ״מהו דכתיב ׳איש וביתו באו׳, אמר ליה ודאי הכי הוא, אלא הא תנינן כל דמקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב, ועל דא: איש וביתו באו״. ונראה מ״ש: הא תנינן כו׳, שכוונתו להירושלמי ערלה (פ״א ה״ג): ״דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה״. ׳בהית׳ מלשון בושה. וכן הוא דורש כאן מלת ׳וביתו׳.
בסדר ארקים (בכבוד חופה): ״ואלה שמות – באו, הרי אחת עשרה תיבות, כנגד הקב״ה ועשרת הדברות״.

²⁶ שמו״ר פ״א לב (הסופר המעתיק מביא רק תחלת המאמר ומציין לשיר השירים רבה, אמנם בכת״י אוקספורד הגירסא: שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם ושלא גלו סודם ושלא הפקירו נשותיהם, ומנין כו׳), ויק״ר פל״ב ה, במדבר רבה פ״כ כב, שהש״ר פ״ד יב, תנחומא בלק טז, ותנ״י כה. מדרש תהלים מזמור קיד ד. פסיקתא דר״כ פ״י ויהי בשלח (פג:). ועי׳ פדר״א פמ״ח, ובתדא״ר פ״י כג-כד. ושם בשהש״ר גורס: ״לא שנו את שמם, ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין, ולא היו קוראין לראובן רופוס (ובויק״ר: לראובן ׳לוליאני׳, וזה ט״ס), ולשמעון לא היו קוראין לוליני (הרד״ל בויק״ר שם גורס: ׳ליהודה לוליאני׳, כי ליאוני הוא אריה בלשון רומי, על שם ׳גור אריה יהודה׳ (בראשית מט ט). וכמבואר בראשונים ׳ליאון׳ כנוי ל׳יהודה׳), וליוסף ליסטים (הרד״ל כותב: אולי צ״ל ׳אדעטיש׳, והוא יוסף בלשון רומי), ולבנימין אלכסנדרא (ברד״ל גורס: אללסנדרי, פירושו ימיני)״. ובמדרש תהלים הדרשה על פסוק אחר: ״אלה משפחות הראובני, אלה משפחות השמעוני (במדבר כו ז, יד), כי נחתין ראובן ושמעון, וכי סלקין ראובן ושמעון״. ובתנחומא שם סגנון המאמר: ״ילמדנו רבינו, בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים כו׳, שלא שנו את שמותם״. ובמדב״ר שם: ׳הלכה׳, בזכות כמה דברים. ובמדרש הלל (בבית המדרש ח״ה): ״שלא שינו את לשונם, שנאמר ובני ראובן כו׳, ואומר: לראובן משפחת הראובני, מלמד שהיה משה מיחסן יפה יפה״. וצריך לתקן במקום ׳שלא שינו את לשונם׳, ׳שלא שינו את שמם׳, שלמדים מאלו הפסוקים. וראה במלואים בסוף הפרשה, ולהלן אות פו.
ובספר פענח רזא כאן: ״ואלה שמות כו׳, אור הגאולה בזכות ואלה שמות, שלא שינו את שמם, כדאיתא במדרש״. ונראה שמפרש טעם הדרש, ואלה שמות וגו׳ ראובן, שהתורה מספרת לנו שגם במצרים היו שמותיהם עברים, ראובן וגו׳. וכן מבואר מפי׳ בעל הטורים, שכותב: ״בשביל ג׳ דברים נגאלו ממצרים, בשביל שלא שינו שמותם וכו׳. וג״כ ׳ואלה׳, וא״ו מוסיף על ענין ׳וימת יוסף׳, ׳ואלה שמות׳ שצוה להם שלא ישנו את שמותם, ואמר להם: אע״פ ששינו שמי צפנת פענח, אתם אל תשנו שמותיכם״. וראה לעיל מ״ש משהש״ר: ״לא שנו את שמם, יוסף ליסטים״, ובתורה שלמה בראשית מא אות קז.

²⁷ מובא בילקוט שמעוני ריש שמות (קסב), בנדפס הוא על שם תנחומא, אבל ליתא בתנחומא שלפנינו, אמנם בילק״ש כת״י אקספורד נרשם על המאמר ׳מדרש אבכיר׳. ראה לעיל אות י, ונראה שזה הוא המשך ממאמר הנ״ל.
ובפירוש בעל הטורים: ״ואלה – באו, הפסוק מתחיל בוא״ו ומסיים בוא״ו, כנגד שנים עשר שבטים. משל לבונה פלטין בעמוד אחד ונפל, וחזר ובנה בשני עמודים ונפל, בשלשה עמודים ונפל, מה עשה, בנאו בשנים עשר עמודים ועמד. כך אברהם ויצחק יצא מהם פסולת, עד שנים עשר שבטים שלא היה בהם פסולת, וזהו ׳ווי העמודים׳, שהם עמודי העולם״. ונראה דמקורו ממאמר הנ״ל, ואולי היה לפניו גם מקור אחר. ובפי׳ התוספות הדר זקנים: ״ראובן ושמעון וכו׳, למה הוצרך למנותם, משל למלך שהיו לו מרגליות, נפלו בעפר מצאם ומנאם. כך הם, נפלו ליד המצרים המשולים לעפר, כדכתיב (ישעיה מ יז) כל הגוים כאין נגדו, ולפיכך מנאם, לומר לך, אע״פ שנפלו ביד רשעים לא ירדו ממעלתם״. ומסגנון הלשון נראה שמקורו מאיזה מדרש חז״ל שהיה לפניהם.

²⁸ תנחומא ותנ״י שמות ה.
בכל מקום: בפרשת וישלח, בפרשת ויגש, בברכת יעקב, בפרשת במדבר, בפרשת פנחס ובסדר הדגלים, וכן בנשיאים שבפרשת נשא, ובמרגלים, ובנשיאים המנחילים הארץ בפרת מסעי, ובפרשת תבוא על הר גריזים, ובברכת משה, ובנחלת ט׳ שבטים ביהושע. וראה ביפ״ת שמבאר בפרטות השינוים שבכל אלה המקומות. וראה בתורה שלמה בראשית א אות רל: ״פעמים שהוא מקדים כו׳, מלמד ששניהם שקולין״. ובמדרש הגדול כאן מוסיף על לשון הדרש הנ״ל: ״שלא יאמרו בני הגבירות תחילה ובני השפחות אחרונים, וללמדך שלא היו אלו גדולים מאלו אלא כולן שווין במראה בקומה בעושר בגבורה ובנואי ובחכמה, וכן הוא אומר (בראשית מט כח): כל אלה שבטי ישראל שנים עשר״. עוד שם: ״ראובן שמעון לוי ויהודה, למה פירט הכתוב שמותן כאן, לפי שהיו מרחקין את בני השפחות ולא היו נוהגין בהן אחוה, לפיכך פירט הכתוב שמותן, להודיעך שכולן חביבין לפני המקום כאחד״. וכ״ה בכ״י אור האפלה. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים כאן: ״א״ר יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אין שמותם של שבטים כסדר בשום מקום, אלא מקדים זה בפני זה, ולמה, כדי שלא יאמרו בני הגבירות לבני השפחות נחנו חשובים מכם, לכך מקדים לפעמים זה לפני זה ומאחר זה לזה״. ובילקוט מדרשים כת״י קורדיסטאן: ״שמות בני ישראל, הזהר שלא תאמר השבטים זה גדול מזה, כולם שוים לפני הקב״ה, שדוד המלך הכלילן כולם בבת אחת: יברך יראי ה׳ הקטנים עם הגדולים (תהלים קטו יג). וכן משה כללן בבת אחת: אשריך ישראל (דברים לג כט). וכן יעקב, שנאמר (בראשית מט כח) כל אלה שבטי ישראל״. ובחמדת ימים כותב: ״ולמה איחר הכתוב יוסף, שלא ישתררו בני הגבירות על בני השפחות, לכך כתב בני השפחות בין יוסף לבנימין, כי כולן שבטי יה, שקולין זה כזה״. שמפרש כן טעמו של המדרש הנ״ל.
ובלקח טוב כאן מביא גירסא חדשה ונכונה, סמך אחר על הדרש שמדמה השבטים לתקרות: ״ד״א, למה מקדים אלו לאלו, לפי שנאמר (שה״ש א יז): ׳קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים׳, השבטים הם תקרות של עולם כו׳. אמנם כאן זכר בני הגבירות יחד, ואח״כ בני בלהה ובני זלפה, חוץ מיוסף שזכרו באחרונה, שהרי צריך לומר (פסוק ו): וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא״. וכ״ה בחזקוני כאן. וראה בילק״ש כאן. ובירושלמי סוטה (פ״ז ה״ד) דורש ג״כ מהמלה ׳מקראי׳ שהוא חסר ו׳, מה התקרה הזאת כו׳.

²⁹ כל הדרשות עד אות מ הובאו בתנחומא שמות ג ותנ״י ה. וראה תורה שלמה בראשית כט אות קד, ובתיב״ע שם.

³⁰ בתנחומא שם: ״לוי, ׳ונלוו גוים רבים אל ה׳⁠ ⁠׳ (זכריה ב. טו)״. ובילקוט המכירי תהלים (צא ו) משמו״ר גורס: ״שחבר להם הקב״ה בצרתם מתוך הסנה״.

³¹ בתנחומות שם: ״יהודה, ׳ואמרת ביום ההוא אודך ה׳ כי אנפת בי׳ (ישעיה יב א)״. וראה תו״ש בראשית כט אות קטז.

³² בתנחומות שם: יששכר, ׳יש שכר לפעולתך׳ (ירמיה לא טו)״. ובענין קריאת שם יששכר, ראה באע״ז כאן, ומ״ש בתו״ש בראשית ל אות סד, ודברי הימים א׳ (טו כד) ברש״י ורד״ק.

³³ ראה תורה שלמה בראשית ל סו. וראה בפי׳ על דברי הימים המיוחס לתלמיד רס״ג (פפא״מ תרל״ד) עמ׳ ד, על דבר וא״ו של ׳ויהודה׳ כמנהג הכתובים.

³⁴ בתנ״י: ״בנימין, ׳נשבע ה׳ בימינו׳ (ישעיה סב ח)״. וראה תורה שלמה בראשית לה אות עט.

³⁵ בתנחומות: ״נפתלי, נופת תטופנה שפתותיך כלה (שה״ש ד יא)״. וראה תו״ש בראשית ל אות כה.

³⁶ ראה תו״ש בראשית ל אות לד.

³⁷ ראה תו״ש בראשית ל אות פט.

³⁸ בויק״ר ד ו (מובא בתו״ש בראשית לו אות י; מו אות קמו) נאמר תוכן מאמר זה בשם ר׳ יהושע בן קרחה. ומאמרו של ר׳ חמא, שהוא בסגנון אחר, נובע ממקור חז״ל שהיה לפני בעל מדרש הגדול.
ובכת״י ילקוט אור האפלה: ״ויהי כל נפש, ולא נאמר נפשות, ללמדך שכל ישראל חשובין נפש אחת, מכאן אתה למד שאם חטא אחד מהן כולם נענשין, אבל אומות העולם נקראו נפשות הרבה״. וכלשון זו מבואר גם בלקח טוב כאן: ״לפי שהצדיקים נקראו נפש אחת, שדעתן דעה אחת״. ובכת״י ילקוט נר השכלים כאן: ״אמרו ז״ל, נכוה אבר אחד נכוה כל הגוף, שהן נפש אחת. ואם זכה אחד מהן כולן זוכין בזכותו״. ומבואר כאן לפנינו סמך חדש להמאמר ׳ישראל ערבים זה בזה׳, המבואר בספרא בחוקותי (סוף פרק ז) על הפסוק (ויקרא כו לז) ׳וכשלו איש באחיו׳: ״בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה״. ועיין סנהדרין (כו.) ושבועות (לט.).

³⁹ בראשית רבתי לר״מ הדרשן [נדפס מכת״י בירושלים ת״ש]. ובשכ״ט כאן: ״יוצאי ירך יעקב, כלומר זרועי מילתו. ודומה לו: ׳שים נא ידך תחת ירכי׳ (בראשית כד ב)״. וכ״כ האע״ז: ״יצאי ירך, רמז לקרוב אליו, אבר המוליד, כמו ׳להסך את רגליו׳ (ש״א כד ג)״. וראה בתו״ש בראשית כד אות לט, ובתרגום יוב״ע שם: ׳בִּגְזֵירַת מְהוּלְתִּי׳, ותו״ש בראשית מו (אות קמה בבאור) לענין דינא בכותב בשטר ירושה: ׳יוצאי ירך׳, אם כולל גם הנקבות, ומובא ראיה מקרא זה ׳יוצאי ירך יעקב׳, שדינה היתה בכלל.
[ובפירוש ׳אם למקרא׳ להרב אליהו בן אמוזג בפירושו לשמות כותב: יוצאי ירך יעקב, מליצה זו נשארה בשנוי מועט אצל חז״ל, באומרם: ׳ברא כרעא דאבוה׳ (ראה עירובין ע:), וראה פליאה זו נשגבה, שאומות אחרות שלמדו כל חכמתם מבני קדם, לא הבינו ענין המליצה הזאת המושאלת, ופירשו אותה על פי פשוטה, ומזה נולדו אצלם קצת אמונות תמוהות כו׳. ובזה יובן גם דרשתם על פסוק: ׳בתת ה׳ את ירכך נופלת׳ (במדבר ה כא): ״ירך התחילה בעבירה וכו׳ (סוטה ח:)״. וכן אמרם (מגילה יג.): ״אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה״].

⁴⁰ דרשת נוטריקון של שם ׳יעקב׳ מבואר בתנחומא שמות ו, אמנם התחלת הדרש: ולמה אינו כו׳, ליתא שם. ובילקוט מדרשים כת״י קורדיסטאן מביא דרש הנ״ל: למה אינו אומר ׳יוצאי ירך ישראל׳, אלא אומר ׳ירך יעקב׳ כו׳.
שנאמר וההיכל כו׳ (ראה יחזקאל מא טו). בע״י מעיר שאין פסוק כזה, אלא גמירי לן שהיכל בית שני היה מאה אמה, כמבואר בתו״כ בחוקותי סוף פ״ב וסנהדרין (ק.) ובתנחומא עקב (ז). ובפי׳ הדר זקנים מביא דרשת התנחומא וגורס: ״כנגד מאה ברכות״. וראה במלואים.

⁴¹ בתו״ש בראשית מו אות קנא בבאור, הבאתי כל הפירושים והשיטות שיש בחשבון של שבעים נפש.

⁴² מאמר זה מובא בילקוט שמעוני (ח״א רמז שלו) סתמא בלי מקור, אמנם בילקוט כת״י אקספורד מצוין המקור ׳ילמדנו׳.
ובשכל טוב כאן: ״שבעים נפש כנגד ע׳ אומות, וכנגדן ע׳ זקנים של סנהדרין גדולה״ [ורש״ב לא העיר מקור הדברים].

⁴³ וכ״ה בתרגום יוב״ע ובאונקלוס לפי הנוסח ״דהוה״, וכן בתרגום רס״ג ובלק״ט ושכ״ט כאן. ובכת״י מעין גנים: ״עם יוסף שהיה במצרים. כיוצא בו: ׳ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן׳ (במדבר טז יח), כלומר עם משה ואהרן״. וראה בתורה שלמה בראשית מו אות קנא, ולפי המובא שם צ״ע מ״ש בפי׳ תוספות הדר זקנים כאן: ״ויוסף היה במצרים, פי׳ עם יוסף שהיה במצרים ע׳ היו, ואז לא יצטרך למנות יוכבד, שנולדה בין החומות, בכלל השבעים״. וכ״ה בדעת זקנים בשם מהר״ש בן פרחון. וברד״ק בראשית (ד כ: ׳ישב אהל ומקנה׳): ״או יהיה פירש הוי״ו: עם, כלומר יושב אוהל עם מקנה, וכן ׳ויוסף היה במצרים׳, עם יוסף שהיה במצרים היו שבעים״.

⁴⁴ ראה תורה שלמה בראשית ג אות קצג וצרף לכאן.
מתוקן לפרנסה, לפרנס משפחתו, ואף מצרים ושאר ארצות, כמו שכתוב (בראשית מב ו): ׳ויוסף הוא המשביר׳.

⁴⁵ שמות רבה (א ז): ״ויוסף היה במצרים, אע״פ שזכה יוסף למלכות לא נתגאה על אחיו ועל בית אביו. כשם שהיה קטן בעיניו מתחילה שהיה עבד במצרים, כך היה קטן בעיניו אחר שהיה מלך״. ובספר חמדת ימים כאן: ״ויוסף היה במצרים, פירש המחבר, שאלמלי זכותו של יוסף הגינה עליהן היו כלין בשעבוד מצרים. ד״א, יוסף סיבת ירידתן למצרים, שאלו לא ירדו בשבילו היו מורידין אותן בשלשלאות של ברזל כו׳⁠ ⁠״.

⁴⁶ מדרש תדשא פ״ח, במדב״ר יג ח. ושהש״ר ד ז: ״מת לוי בא ליתן שררה ליהודה, יצתה בת קול ואמרה: הניחו אותה עד שיגיע זמנה״. ובהערות רד״ל, שזה חולק על דברי סדר עולם הנ״ל, שלוי מת אחרון לכל השבטים.
מכאן אמרו, שבת קה ב.
קט״ז, צ״ל: קי״ז שנה (ראטנער). ובכת״י מדרש החפץ הגי׳: קט״ז.
פ״ו שנים,
תנ״י בא ז: ״הגשם חלף הלך לו (שיר השירים ב יא), אלו שמונים ושש שנים שחזק השעבוד על ישראל במצרים משנולדה מרים״. ובשהש״ר ב יא, ופסקתא דר״כ פ׳ החדש: ״עיקר שעבודן של ישראל במצרים שמנים ושש שנים היו, משעה שנולדה מרים״. ובפרקי דר״א (פרק מח): ״ר׳ ינאי אומר והלא לא העבידו המצרים את ישראל אלא שעה אחת מיומו של הקב״ה, פ״ג שנים ושלישית שנה עד שלא נולד משה״.
כל זמן שלוי קיים, בשמות רבה א ז: ״וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים, מאותן שירדו למצרים, לא שיעבדו המצריים בישראל״. וראה תוספתא סוטה פ״י (מובא בתורה שלמה בראשית נ אות צט). ובמדרש הגדול כאן: ״ויוסף היה במצרים, וכי כל השבטים לא היו במצרים, אלא כל זמן שהיה יוסף קיים לא נשתעבדו ישראל״. וכ״ה ברש״י וארא (ו טז). ובספר חמדת ימים כאן מפרש: ״וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, מא נפק לן, ר״ל שלא נשתעבדו ישראל כל זמן שעדיין א׳ מן השבטים קיים. ולמה, לפי שהיו מוכיחין ישראל ומחזירין אותן למוטב, לא מצא המקטרג פתח, וכיון שמתו השבטים בטלו ישראל ברית מילה חוץ מלוי, מיד: וישימו עליו שרי מסים״. ובלקח טוב פינחס (כו יב): ״רבי ישמעאל אומר ׳שאול בן הכנענית׳ (בראשית מו י), הוא ׳זמרי בן סלוא׳ וכו׳, שהיה במפקד במדבר סיני. ואל תתמה שהרי שאול בן הכנענית היה מיורדי מצרים וחיה עד סוף ארבעים שנה של מדבר, והא כתיב וימת יוסף רכל אחיו וכל הדור ההוא. תשובתך, שהרי סרח בת אשר היתה מיורדי מצרים וחיית והיא נחשבת בערבות יריחו. ואין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ״. וראה שם בלק״ט מ״ש בפסוק מו: ׳ושם בת אשר סרח׳.

⁴⁷ במדרש תדשא הנדפס מכת״י [בבית המדרש (ילניק) ח״ג עמוד קעא] חסר. ורבינו בחיי מעתיק בשלימות. ומביא שם בהערות שבילקוט שמעוני הגירסא: ״ומת (בנימין) בן קט״ו״. וזה נכון, כי לפי דברי חז״ל יוסף מת קודם לאחיו, ושני חיי זבולון ק״י. ובסדר עולם הגי׳: ״ראובן מת בן קכ״ד, זבולון קכ״ד, דן קכ״ז, ובנימין קי״א שנה״. ובזהר (ח״ב קנו.): ״תלתא אינון דאסתלקו מעלמא בהאי זמנא (בשבת בזמן מנחה), משה נביאה מהימנא עלאה, יוסף צדיקא, דוד מלכא״.

⁴⁸ ראה בתו״ש בראשית נ אות עח מגמ׳ ברכות (נה:): ״מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות״, ומ״ש שם מש״ס כת״י. ושם בביאור כתבתי לפרש המאמר ע״פ דברי פדר״א (מובא להלן אות נב). ומדברי האבות דר״נ נראה שהדברים כפשוטם. וכן מבואר מפי׳ התוס׳ הדר זקנים: ״וימת יוסף וכל אחיו, יוסף מת תחלה, ולמה לפי שנהג עצמו ברבנות. ואוי למלכות שקוברת בעליה״. ומ״ש שם לפרש עפ״ד השכל טוב, הדברים מפורשים בשכל טוב כאן: ״וימת יוסף וכל אחיו, יוסף מת קודם לכל אחיו, לפי שנהג עצמו ברבנות עליהם. והיינו דאמרי אינשי: ׳הוי קבל וקיים׳ (ע״כ הוא מלק״ט). הוא אמר ׳אנכי אכלכל אתכם׳ (בראשית נ כא), אמר הקב״ה נראה מי הוא המכלכל, אני או אתה, לפיכך מת יוסף תחלה, ואחר כך כל אחיו. ולא הוצרך לכתוב כמה חיו״. וברש״י ברכות (נה. ד״ה יוסף) מביא סמך להדרש מפסוק שלפנינו. וכן בכתב יד רמזי רבינו יואל על התורה כאן: ״וימת יוסף וכל אחיו, הזכיר מיתת יוסף קודם אחיו, לפי שהנהיג עצמו ברבנות, שאמרו רבותינו ז״ל כו׳⁠ ⁠״.

⁴⁹ נוסח זה מובא בילקוט שמעוני (רמז קנא). וראה לעיל אות נא וצרף לכאן.

⁵⁰ מאמר זה מובא בשכל טוב (שמות ב י) בשם ״ורבותינו דרשו״, שהוא ממקורי חז״ל.

⁵¹ לעיל אות מח. ומאמר זה מבואר גם בכת״י ילקוט אור האפלה, ומסיים: ״אלא כיון שמת יוסף נחשבו כאלו הם כולם מתים״.

⁵² בלקח טוב: ״וכל הדור, לבד בני השבטים״, ובשכל טוב: ״וכל הדור ההוא, אלו בני השבטים, שכולן היו טובים וצדיקים״. ובאע״ז: ״אב ובנו שתי דורות כו׳, וכל הדור ההוא, על המצרים, כי יזכיר: אשר לא ידע את יוסף״. והרשב״ם כותב: ״וכל הדור ההוא, שבעים נפש״. וראה להלן אות נו.

⁵³ סוף הפסוק בשופטים: ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה׳, מזה רואים שהכתוב בא לשבח את הדור שנאסף. וכן כאן במצרים הדור שמת חלק כבוד לישראל, כהדרש לעיל אות נה.

⁵⁴ בילק״ש רמז קסב בשם תנחומא, ובתנחומא שמות ה: ״וימת יוסף וכל אחיו, ואף על פי כן ובני ישראל פרו וישרצו״. ובתנ״י שמות ו: ״אע״פ שמתו, ובני ישראל פרו וישרצו״.

⁵⁵ ר״ד הופמן בהערותיו כותב: מאמר זה לא מצאתי. והנה מקור המאמר מפורש בתנחומא נח ו, ותנ״י ז. אולם שם מוזכר רק הפסוק של יצחק, ולא הובא מפסוק שלפנינו. אמנם באגדת בראשית (פרק פד) מבואר הדרש הנ״ל: ״יצחק אימתי נתברך, משהניחו אביו, שנאמר (בראשית כה יא): ׳ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו׳. השבטים כך וימת יוסף וגו׳, ובני ישראל פרו וגו׳⁠ ⁠״. וראה בגנזי שכטר (ח״א עמ׳ לח) מילמדנו הקדמון (מובא בתו״ש בראשית כה אות מב), ומבואר ג״כ דרשת התנחומא. [ושם במבוא עמוד כג יש להוסיף שני מקורות הנ״ל].

⁵⁶ וכ״ה במדרש דברים רבה (מובא להלן אות סא). ובמדרש הגדול: ״שהיו מולידים שנים שנים בכרס אחד, דכתיב: פרו״. ובאבן עזרא: ״וישרצו, רמז שילדו נשיהם תאומים ויותר״. וראה להלן אות ס.

⁵⁷ ראה להלן אות סא סב סג, ולעיל אות נט מתנחומא פקודי. [ובגנזי שכטר ח״א עמ׳ סד]. ובתנחומא שמות ה: ״ר׳ ינאי אומר כל אחת ואחת יולדת ששה בכרס אחד״. וכ״ה במכילתא בא יב, ופתיחתא דבשלח. ובילק״ש מביא גירסת הלק״ט: ״ר׳ חייא אומר״, וסוף המאמר: כנגד וכו׳ ליתא שם, רק בדברים רבה מכת״י (מובא להלן אות סא). וראה בתורה שלמה בראשית כא אות כא, ובלק״ט בראשית מז יב.
ובספר פענח רזא וכן בפי׳ הר״י מוינה בשם אבן עזרא פ׳ תזריע: ״דז׳ חדרים באשה, ג׳ לזכר בימין וג׳ לנקיבה בשמאל וא׳ באמצע לטומטום ואנדרוגינוס, וכיון דנתברכו לא הולידו לא טומטום ולא אנדרוגינוס ונשארו ו׳ חדרים, לכך אמר ששה בכרס אחד ולא שבעה וחמשה״. ועל פי זה מובן הביטוי בגמ׳ ברכות (סג:): ״מאי היא ברכה שברכו כו׳, שילדו ששה ששה בכרס אחד״, ראה גליון הש״ס שם בשם צידה לדרך.
והאבן עזרא כאן כותב: ״ואני ראיתי ד׳ בנים שילדה אשה אחת, והרופאים נותנים טעם עד שבעה יגיעו בבטן אחת״. ובפירוש לאע״ז: ״וכבר העיד אלראק״י שראה אשה שילדה עשרים בנים בארבע פעמים וחיו. וגם העיד שראה אשה שהפילה ששים צורות מצויירות בצורות אדם בכרס אחד״. [ובדורנו אנו מפורסם בעולם שבשנת תרצ״ד נולדו לאשה אחת בקאנאדא חמש ילדות, וכולן חיות בריאות ושלימות].
ובפי הרא״ש עה״ת כאן: ״ובני ישראל פרו וישרצו, פירש הגאון רב סעדיה זלה״ה גימ׳ שש״ה בכר״ס אחד, כדפירש״י״. וצריך לומר שכוונתו ׳פרו וישרצו׳ עם המלים עולים תשע מאות. אמנם לאו רס״ג חתים עלה וכנראה יחס מי שהוא אליו גימטריא כזאת. וראה להלן (אות סב) מ״ש בשם רס״ג בענין זה. וכן מבוארת גימטריא זאת בפי התוס׳ הדר זקנים: ״פרו וישרצו, עולה בגימטריא ששה בכרס אחד חסר אחת, וב׳ תיבות ד׳מאד מאד׳ ממלאות החשבון״. וא״י מ״ש: חסר אחת וכו׳, ולפמ״ש פשוט שצריכים לכלול שתי התיבות ׳פרו וישרצו׳ בחשבון.

⁵⁸ נדפס מכתב יד אוקספורד [ירושלים ת״ש, ע״י הר״ש ליברמן], והוא דברים רבה נוסח ספרד. וזה המקום היחידי שמביא דרש על עשרה, וליתא בכל המקומות שהבאתי בהמאמרים דלעיל.

⁵⁹ לעיל אות נט-סא ולהלן סג, ובגנזי שכטר ח״א עמ׳ סד. ובהגדה כמנהג תימן (עמ׳ לב): ״וקא״ל ר׳ סעדיה אלפיומי ז״ל, מנהם כאנו מולידין שנים עשר מן קו׳ פרו שנים וגו׳⁠ ⁠״. ותימה שלא הביאו זאת בשם מדרש. ובזח״ב (טז:): ״ר׳ אבא אמר מהכא: ובני ישראל פרו וישרצו וגו׳, הא שבעא, וכל דרגא סלקא לעשרה, הוא שבעים״.

⁶⁰ לעיל אות סב ולהלן סד. ובדברים רבה הנדפס מכת״י (עמוד טו): ״א״ר חנינא דציפורין שריצה כתוב כאן, אין לי אלא או גדול שבשרצים או קטן שבשרצים, הגדול שבשרצים זה עכבר אינו יולד פחות מששה, קטון שבשרצים זה עקרב אינו יולד פחות מששים״. ובגנזי שכטר ח״א (עמ׳ סד): ״מי שהיה אומר ששים״. ובמדה״ג: ״פרו וישרצו, מלמד שהיו מולידין כשרצים הללו, וכדגים וכעקרבים הדג משריץ ששה והעקרב ששים״. ובהגדה כמנהג תימן (עמוד לב): ״אם לגדול שבשרצים את מדמה אותם והיא עכבוה (ובהערות כותב דהכונה ׳עכוביתא׳. ולא העיר שבכל המקומות הנ״ל הגירסא: ׳עכברא׳, ובוודאי גם כאן צריך לקרוא: ׳עכברה׳) ילדא שתא, ואם לקטן שבשרצים את מדמה אותם והיא עקרבא ילדא שתין״. [וכ״ה בפרק ר׳ יאשיהו הנדפס מכת״י בבית המדרש (ילינק) ח״ו].

⁶¹ מאמר זה מובא בפירוש רבינו בחיי כאן, וטעם הדרש הוא ממלת ׳וישרצו׳, כשרצים. ובפירוש רבותינו בעלי התוס׳ דעת זקנים: ״ד״א, פרו, שהן עושין פירות. וישרצו, כשרצים ששה בכרס א׳. וא״ת שמתים, לכך נאמר ׳וירבו׳, וא״ת חלשים היו, לכך נאמר ׳ויעצמו במאד מאד׳. ולכך כתיב כל הני לישני יתירי״. וכ״כ בפי׳ התוס׳ הדר זקנים, ובתולדות יצחק לרי״ק.

⁶² כגמלים, כן הוא הגי׳ גם בכת״י ילקוט מעין גנים ובכת״י מדרש החפץ, ונראה שצריך להגיה ׳כנמלים׳ בנו״ן. וראה בתו״ש בראשית ג אות קלו כעי״ז גירסא ׳נמלים׳ במקום ׳גמלים׳.

⁶³ וכ״ה במדרש החפץ כ״י, ובזכור לאברהם הוצאה שני׳ ברש״י: ״פרו, שלא הפילו נשותיהם, ולא מתו כשהם קטנים״. ובפי׳ הרשב״ם כאן: ״פרו, בהריון. וישרצו, בלידה, שלא יכלו ברחם. וירבו וכו׳, לא מתו בקטנותם. ויעצמו, שלא מתו אנשים״.

⁶⁴ וירבו שרבו מברכת נח ובניו, נראה שדורש גז״ש מלשון הפסוק הכתוב אצל נח (בראשית ט ז): ׳שרצו בארץ ורבו בה׳, עם מה שכתוב כאן ׳וישרצו וירבו׳. ובפי׳ הרד״ק בראשית ט ז: ״שרצו, ענין השריצה הוא רוב ההולדה, כמו השרצים שהם לרוב, וכן: בני ישראל פרו וישרצו״. [ושל״ג בפירושו על התורה, שדרכו להכניס דעות זרות מבעלי הבקורת, כנראה נעלם ממנו פסוק זה בבראשית שמצינו בתורה לשון שריצה גם אצל בני אדם].
וראה בתו״ש בראשית א אות רצ, הבאתי מדרש שיר השירים פ״א (הנדפס מכת״י ע״י ווערטהיימר): ״ישראל שקולים בפני הקב״ה כנגד כל ברייתו של עולם כו׳, כתיב (בראשית א כ) ׳ישרצו המים׳, ובישראל כתיב: ובני ישראל פרו וישרצו״. ובפירוש הקצר לאבן עזרא כאן: ״וכתוב ׳וישרצו׳ על ישראל, כאשר הוא כתוב לנח ובניו: ׳שרצו בארץ׳, ומה שנכתב ב׳דברי הימים של משה׳ הבל הוא. ובספר צפנת פענח כותב לפרש דבריו: ״כתוב שם שהיו נשי ישראל יוצאות ללדת בשדה, והיו עוזבות ילדיהן שמה והיו מתגדלים כשרצים וחיות השדה, וכשהיו גדולים ישובו איש אל משפחתו, ועל כן כתוב פרו וישרצו. ואל תשיב עליו לאמר כי רבותינו ז״ל אמרו זה שכתוב בספר ׳דברי הימים של משה׳ בפרק ראשון דסוטה, כי בסוטה בתחלת זה הענין (יא:) כתוב: דרש ר׳ עקיבא, ומשמע מזה כי ברבים דרש ר׳ עקיבא כך, לעורר הלבבות לעבודת השם, אבל אין המדרש עיקר״. והנה לפנינו ב׳דברי הימים של משה׳ נראה קצת שהדרש נסמך על הפסוק דלהלן (פסוק יט): ׳כי חיות הנה׳, אבל לא על הפסוק שלפנינו, כי פסוק זה הרי מדבר קודם הגזירות. והמלצתו של הצפנת פענח קלושה מאד, כי הרי מדרש ׳דברי הימים של משה׳ לא בא לכתוב לנו פירושים על פי הפשט, אלא מביא דרשות ואגדות חז״ל בנוגע למשה, והרבה מהראשונים הביאוהו וסמכו עליו.

⁶⁵ מובא בגנזי שכטר (ח״א עמוד סג) מכת״י, ומיחסו למהדורה חדשה של התנחומא שמות. [ובענין שלא מלו את בניהם ראה להלן אות פו שהבאתי כל המקורות בענין זה, ושיש מדרשים חולקים על זה]. ובטעם הדרש כותב שם בהערות: ״וישרצו, הכתוב מדבר מישראל כאלו היו שרצים, כנוי לאומות העולם, שגם בני ישראל עשו כמעשיהם. ועיין פסחים (מט:): שהן שקץ ונשותיהן שרץ, ופרדר״א (ט): לא על המים בלבד אמרו שישרצו אלא אף על העכו״ם״.
ויש להביא ראיה שקטע הנ״ל הוא תנחומא מהדורא חדשה, מהמבואר בספר חתן דמים (פראג שס״ו) לר׳ משה שערטלין, העתק מספר ישן כותב: ״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ס״ת מילה, כי הם נימולים היו כשיוצאים ממצרים (אולי צ״ל כשבאו למצרים), אך בני בניהם לא מלו, שנאמר: ׳וישרצו׳, כשרצים הללו שלא נימולים (בתנחומא), אך בני לוי הם הנימולים, שנאמר (דברים לג ט): כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו״. ונראה שלפני המחבר הזה היה המאמר בתנחומא שלפניו. כן ב׳ספורנו׳ כאן מפרש כדרש הנ״ל: ״פרו וישרצו, ואחר שמתו כל שבעים נפש נטו לדרכי שְׁרָצִים, שֶׁרָצִים לבאר שחת״.

⁶⁶ בב״ר (צז ג) מובא דרש זה, אמנם לא נסמך על הפסוק שלפנינו. וראה להלן אות ע, עב, רי בענין מספר ששים ריבוא.

⁶⁷ מביא ראיה מפסוק שלפנינו שכתוב ׳וירבו׳, ובני ישראל היו ששים ריבוא כשיצאו ממצרים. וכן הוא במדרש דברים רבה מכתי״א (עמ׳ י): ״ברא הקב״ה לאדם ולחוה מתחלה על מנת לפרות ולרבות, שיהיו מולידין פרין ורבין, למה, שכן הוא כבודו של הקב״ה, לפי כשיצאו ישראל ממצרים יצאו בס׳ ריבוא, שנאמר (שמות יב לז) ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו׳, כיון שבאו למדבר היו פרין ורבין כל שעה, ונקהלים עליהם ומתגאים, שנאמר: ובני ישראל פרו וישרצו״. וכן דורש בפרקי דר״א (סוף פל״ג): ״והנבאתי כאשר צוני וגו׳ (יחזקאל לז י), כתיב הכא (שם) ׳חיל גדול מאד מאד׳, וכתיב: ׳ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד׳, מה להן ס׳ רבוא אף כאן ס׳ רבוא״. ובחולין (צב.): ״והיא כפורחת עלתה נצה (בראשית מ י), הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות, וכן הוא אומר ובני ישראל פרו וישרצו״. וב״ר (מו א): ״כך בתחילה ׳אחד היה אברהם ויירש את הארץ׳ (יחזקאל לג כד), ואח״כ שנים, אברהם ויצחק, ואח״כ שלשה, אברהם יצחק ויעקב, ואח״כ: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד״.

⁶⁸ מובא במדרש תנאים דברים כו ה, וכ״ה בלק״ט. וכן היה הנוסח לפניהם בספרי, כמו בסדר הגדה שלפנינו בנוסחת הרמב״ם. ובשבלי הלקט (סדר הפסח סי׳ ריח דף צו): ״לגוי גדול עצום, כמה שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד וגו׳, פי׳ כמשמעו, שהיה ׳עם סגיא ותקיף׳ כתרגומו״. וב׳כל בו׳: ״גדול עצום, ששה בכרס אחד״.

⁶⁹ כיוצא בהם, של המצרים שנתרבו עליהם, וכהמפרשים ׳רב ועצום ממנו׳, שנתרבו על המצרים. וכן מבואר לפי הדרש להלן אות קלב. [ובובר לא העיר כלום]. ואולי יש לפרש ׳כיוצא בהם כפלים׳, כמספר בני ישראל שיצאו ממצרים, כלומר פעמיים ששים ריבוא, וכסגנון הרגיל בחז״ל: ׳כיוצאי מצרים׳. ויש להביא ראיה לפירוש זה מהא דמבואר בבראשית רבה (עט א): ״וידעת כי רב זרעך וצאצאיך כעשב הארץ (איוב ה כה), אמר ר׳ יודן לא נפטר אבינו יעקב מן העולם עד שראה ששים רבוא מבני בניו״ (בילקוט איוב משמע דדריש ׳בכלח׳ (שם פס׳ כו) בגימטריא ששים, רד״ל). ובב״ר (צז ג) ושהש״ר (ב טו): ״אמר רבי לוי ששים רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחד, וכולן הושלכו ליאור, ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר (במדבר יא כא) שש מאות אלף רגלי העם וגו׳ כולן לרגלי עלו״. ובמדרש אגדה בראשית כו לד: ״וראה (יעקב) שלשים רבוא מבני בניו, ומניין, דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, והיו ששים רבוא, ועלה כל ׳מאד׳ שלשים רבוא, וביעקב נאמר: ׳וישב ישראל בארץ מצרים וגו׳ ויפרו וירבו מאד׳ (בראשית מז כז, ראה בתו״ש שם), הנה שלשים רבוא״. ומבואר לפי זה, שר׳ יודן הסובר שיעקב ראה ששים רבוא, דורש ש׳מאד׳ היינו ששים ריבוא, ו׳במאד מאד׳ פעמיים ששים ריבוא, וזהו שדורש ׳כפלים כיוצא בהם׳. והושלכו לים ומתו בשלשת ימי אפלה, כמבואר במכילתא (מובא להלן אות עד).

⁷⁰ וברבינו בחיי כאן מביא דרש זה בסגנון אחר בשם ׳מדרש׳: ״במאד מאד, ׳במאד׳ בעולם הזה, ׳מאד׳ בעולם הבא, שנאמר (ישעיה מט כא) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה״. ובשכל טוב: ״מאד מאד, כלומר אותה הברכה שנאמרה באבות, שבכולן נאמר מאד מאד״. ובתיב״ע כאן מתרגם ׳לחדא׳, וחסר ׳לחדא׳ השני. וביחזקאל ט ט יש מסורה שיש שש פעמים בתנ״ך ׳במאד מאד׳. וראה מ״ש במלואים בסוף הספר על דברי האע״ז כאן.

⁷¹ בהערות רש״ב מביא שבכת״י הגירסא: ״שהיתה אשה יודלת בנים כדרך דגים״, ובתנחומא פקודי ט: וי״א ששים רבוא כו׳, מי שאומר ששים רבוא, שכתוב בדגים (בראשית א כ): ׳ישרצו המים׳, וכאן כתוב: וישרצו״. וראה לעיל אות סט-ע. ויש לפרש גם כאן שהנשים ילדו ששים ריבוא.
והפלגת ריבוי ילדים מבואר במכילתא (בא יב, ופתיחתא לפ׳ בשלח): ״ר׳ נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמש מאות עלו כו׳⁠ ⁠״. וראה במדב״ר (ב יג): ״הראה הקב״ה להושע כו׳, ואח״כ הראה אותו מזלות שאין להם מספר, שישראל עתידין לפרות ולרבות באחרונה שאין להם מספר (ובפס״ר פי״א: ׳עד שאין להם סוף׳), שנאמר: ובני ישראל פרו וישרצו״. וראה שבת (ל:): עתידה אשה שתלד בכל יום. ובתוס׳ ע״ז ה. (ד״ה אין): ״שמא י״ל גוף חדש ונשמות חדשות יהיו״. ויש להעיר מהמבואר במכילתא (שמות טו יג; מסכתא דשירתא ט): ״וכבר היה רבי יושב ודורש שילדה אשה במצרים ס׳ רבוא כו׳ כשילדה יוכבד את משה היה שקול כנגד כל העולם כולו. ובכת״י מדרש הביאור: ״ששים רבוא מישראל בכרס אחת״. ובדרך זו יש לפרש דרש הנ״ל.

⁷² בשמו״ר (א ח): ״רבי נתן אומר ׳ותמלא הארץ אותם׳ כחושים של קנים״. ובתנ״י שמות ו: ״א״ר יוחנן כל אחת מישראל היתה יולדת ששים, שנאמר ותמלא הארץ אתם. א״ר יוחנן מילאו את מצרים״. ובלק״ט: ״כחושים של קנה שהארץ מלאה מהם. ובשכ״ט: ״שהקרקע שלהם מלאה מהם״. וראה מ״ש בתו״ש בראשית מו אות קלב: כחושים של קנה, שגדלים הרבה ביחד. ואותו הדבר לפי הגירסא ׳כחרשים׳, הפירוש כיער שצומחים בו קנים הרבה.

⁷³ כן הוא בפי׳ אבן עזרא כאן, אמנם בהגדה של פסח נוסח תימן: ״ותמלא הארץ אתם, ארץ מצרים״.

⁷⁴ ראה תורה שלמה בראשית יב אות עט.

⁷⁵ בגנזי שכטר (ח״א עמ׳ קמג) מביא מדרש מכת״י: ״ברוך תהיה מכל העמים (דברים ז יד), מרבית בנים ובני בנים, כשהייתם במצרים מלאה הארץ מכם, ׳ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו׳, וכשתבואו לארץ כנען תמלא הארץ מכם, וכן הוא אומר (תהלים פ י): גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ״. [ולא ציין המקור שלפנינו].

⁷⁶ מובא בילק״ש ריש שמות וגורס: גזרו עליהן שיפרשו ׳מהן׳. ויש לפרש הכוונה, שיפרשו מהמצרים. ובמדרש אגדה הגי׳ כמו בתנחומא: ״גזרו עליהם שיפרשו מן המטה״. הפירוש, על ידי השעבוד יפרשו מנשותיהם, כמבואר בהגדה של פסח וגמ׳ יומא (עד:): ״וירא את ענינו, זו פרישות דרך ארץ״. ובספרי ריש תבוא: ״וירא את ענינו, כמ״ש וראיתן על האבנים וגו׳⁠ ⁠״. וראה בקה״ר ב ב, ולהלן קכא.

⁷⁷ לעיל אות מט, ובתו״ש בראשית נ אות עב, צט. ומענין זה בזהר (ח״ב טז:): ״ויקם מלך חדש על מצרים וגו׳, אר״ש בהאי יומא אתייהיב ליה רשותא לשרו של מצרים על כל שאר עמין, דתנא עד לא מית יוסף לא אתייהיב שולטנו לשולטנא דמצרים על ישראל, כיון דמית יוסף כדין ׳ויקם מלך חדש על מצרים׳, ׳ויקם׳ כמאן דהוא מאיך וקם״. וראה זהר ח״א (קפד.).

⁷⁸ בלקח טוב כאן: ״ויקם מלך חדש על מצרים, כיון שראו מצרים שישראל פרין ורבין כל כך, מיד קמו עליהם בגזירות, וכן דוד אמר: ׳הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו׳ (תהלים קה כה)״. ובלקח טוב פ׳ תבוא (כו ה): ״כיון שהתחילו להיות פרים ורבים במאד מאד, פסקו מהם המזונות והתחילו להתחכם בהם, שנאמר: ובני ישראל פרו וישרצו וגו׳⁠ ⁠״. (ובילקוט ראובני מביא הגירסא בלק״ט: ״שנאמר (פסוק י): הנה עם בני ישראל רב ועצום הבה נתחכמה לו״).

⁷⁹ סוטה יא., שמו״ר י ח, תנחומא שמות ה, מדרש תהלים מזמור קה, להלן אות פה. ובתנ״י שמות ז:״ אמר ר׳ אבא בר כהנא וכי מלך חדש היה, אלא שחידש עליהן גזירות של פורענות״. ובשמות אחרים בזהר (ח״א ז.): ״ויקם מלך חדש, רבי חייא אמר מלך חדש, חדש ממש הוה. רבי יוסי אמר דהוה מחדש גזירין דלא חדש מלכא אחרא מקדמת דנא״. ובלשון זו בילקוט אור האפלה: ״מלך חדש, שחידש דברים שלא היו בימי המלכים הראשונים״. ושם בזהר (י.) מביא: ״ר׳ יוסי אומר כו׳ ׳מלך חדש׳, חדש ודאי״. לא כרבי יוסי דלעיל.
עוד שם בזח״ב (ז.): ״אמר רבי יהודה האי דכתיב: ׳ויקם מלך חדש על מצרים׳, ותנינן דאיהו קם מגרמיה, מן דהוה שפיל קם ולא אתחזי למלכא, ובעותרא קם״. וכן הוא באבן עזרא כאן: ״שלא היה מזרע המלוכה״. ובמנחה בלולה: ״וכל מי שאינו ראוי אל המלוכה נאמר בו קימה, כד״א (מלכים א׳ יא יד): ויקם ה׳ שטן וגו׳, וגם זה המלך לא היה ראוי, והעד מגזרותיו נגד דת ודין״. ובתרגום יוב״ע: ״מליך חדת כמן שירויא״. ״פירוש כבתחלה, ור״ל כמ״ד נתחדשו גזירותיו״ (פי׳ יונתן). ואולי מכוון להדרש להלן (אות פד) שהורידוהו וחזרו והשיבוהו. ובתרגום ירושלמי: ״מלכא בשירוי״, ונראה דזה הוא כמ״ד חדש ממש.
וצריך לבאר, למ״ד חדש ממש, מה מתרץ דיוקא דקרא דלא כתיב ׳וימת וימלוך׳. כן צריך להבין, למ״ד שנתחדשו גזירותיו, שמוציא המקרא מידי פשוטו. ולתרץ זאת נראה לומר ש׳מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי׳ אלא בפירושא דקרא, ושניהם מודים שהיה כאן ׳מלך חדש׳ מקרא כפשוטו, אלא פליגי בדיוקא דלישנא, שהתורה הדגישה כאן ״מלך חדש״, ביטוי כזה שלא מצינו בשום מקום בתנ״ך, וכלישנא דגמ׳ דלא אמר ׳וימת וימלך׳ [ובש״ס כתי״מ: ׳וימלך תחתיו׳]. ולכן חד אמר ׳חדש ממש׳, היינו מלכות חדשה, שלא היה מזרע המלוכה הקודמת, וכעין מ״ש האע״ז כאן. וחד אמר שבא לאשמועינן שמלך זה הנהיג דברים חדשים שלא היו בימי המלכים הראשונים, ולכן נקרא בשם ׳מלך חדש׳. [ושורש מחלקתם הוא מי היה אותו מלך חדש, דבר שנחלקו בו חוקרי דברי הימים למלכי מצרים (וכמו שאבאר במלואים סימן ה), דמ״ד ׳חדש ממש׳ סובר שמלך זה היה ממלכי בני חם שמלכו ב׳נוא׳ וב׳מוף׳ שבמצרים העליונה, שנלחמו עם מלכי הרועים מגזע שֵׁם, הנקראים ׳היקסאס׳, שכבשו את ארץ מצרים התחתונה ומשלו בה יותר מחמש מאות שנה. ויוסף היה מושל במצרים בימי אחד האחרונים של מלכי הרועים, וסמוך למיתת יוסף היתה המהפכה. ועל פי זה מובן פשטא דקרא למ״ד זה: ׳אשר לא ידע את יוסף׳, כי המה שנאו את יוסף ואחיו שהיו מקורבים למלכי הרועים. ולכן לא כתוב ׳וימת וימלוך׳ מכיון שהיתה מלכות חדשה לגמרי [ולפי המבואר מדברי הימים לא נהרג מלך הרועים רק יצא בשלום לארצו]. ומ״ד ׳חדש שנתחדשו גזירותיו׳ סובר כהדעה המאחרת זמן השעבוד, ראה לעיל אות מט ובמלואים שם, כי התחלת זמן השעבוד אינו קבוע. ואולי סובר מ״ד זה כמ״ד שהורידוהו וחזרו והשיבו אותו, כמבואר להלן אות פג. ולהלן אות פד מבואר שמפרש כפשוטו].

⁸⁰ תנחומא שמות ה ותנ״י ז, מדרש אגדה ב, וראה לעיל אות פב.

⁸¹ דורש מלת ׳ויקם׳ כמ״ד שנתחדשו גזירותיו. וראה לעיל אות פב-פג.

⁸² מובא בתו״ש בראשית מא אות קמה. ונראה שדורש ג״כ המלים ׳מלך חדש׳ היינו מלכות חדשה, כמ״ש לעיל אות פב. [ובספר היובלים (מו ג): ושמונים שנה תחת המלך במשלו על כל ארץ מצרים]. וראה רש״י סוטה (ט:): ״ואין באחיו גדול ממנו - שהיה מלך״. ויש להעיר מהמבואר בהגדה של פסח נוסח תימן (מובא להלן ב כג): ״וימת מלך מצרים, ומלך מצרים האמור כאן הוא יוסף, שמעת שמת יוסף, זעקו בני ישראל מן העבודה, והניחו עליהם שעבוד מצרים״. ונראה שפירוש זה הוא על יסוד דברי פרדר״א הנ״ל.

⁸³ תנחומא שמות ה ותנ״י ז: ״שהיו מולידין ולא מלין״. ובמדרש הגדול כאן: ״מגיד הכתוב שכיון שמת יוסף ואחיו שבו בני יעקב לטעות הגוים ותעייתם, וכולם הפרו ברית מילה חוץ משבט לוי כו׳⁠ ⁠״. ובילקוט שמעוני (ח״ב קכ) מביא מתנחומא דרש בסגנון אחר שאינו בהתנחומות הנ״ל: ״עתה יאכלם חדש (הושע ה ז), שנאמר: ׳ויקם מלך חדש׳, אמר הקב״ה אתם חדשתם על עצמכם עבודה, אף אני אעמיד עליכם מי שמחדש עליכם שעבוד״. ומענין שבטלו ברית מילה ראה לעיל אות סח, ולהלן ב, כד. ובספרי בהעלותך (פיס׳ סז): ״ישראל לא היו מולים ומי היה מול שבטו של לוי״.
ונראה שיש מדרשים חלוקים בזה, ראה בסדר אליהו רבה (פכ״ג) פכ״א: ״שהיו כולם אגודה אחת, כרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה (וכ״ה בספר היובלים פמ״ו: ויהיו כולם שלמים בלבם לאהוב איש את אחיו), וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב כו׳, והיו ישראל מלין את בניהן במצרים, אמרו להם מצריים: למה אתם מלין אותן, שלאחר שעה אנו משליכין אותן בנהר. אמרו להן: נימול אותן, לאחר כן עשו בהם כרצונכם״. ומובא בילק״ש סוף בשלח. וראה שהש״ר (ד ז): ״ראובן שמעון ולוי שמרו יחוסיהן במצרים כו׳, לא עבדו עכו״ם״.
ודיעה חדשה בענין זה מבואר בתשובת הגאונים קהלת שלמה (סי׳ יב): ״והקישם הכתוב (יהושע ה ב: ״ושוב מל את בני ישראל שנית״) ליוצאי מצרים, וקרא אותה ׳שנית׳ ליוצאי מצרים, אשר לא נמולו מעת שאמר פרעה (להלן ה ט): תכבד העבודה וגו׳, עד עת מכת בכורות, מפני הצער שהיו שרויים בו במצרים״. ומבואר שס״ל שלא בטלו מילה מרצונם אלא מאונס.
ובכת״י ספר הרמזים לרבינו יואל על דברי התרגום: ״דלא מקיים גזרת יוסף״ כותב: ״ומה היא גזירת יוסף, שהיו ישראל שובתים ומלים את בניהם. וכיון שמת יוסף נהפך פרעה וגזר עליהם שלא ישבתו ושלא ימולו את בניהם. וכיון שלא קיבלו גזירתו עינה אותם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, כדי שלא תהיה להם מנוחה וישמרו שבת. וגזר על בניהם שישליכום ליאור כדי שלא ימולו אותם, שנאמר כל הבן וגו׳. וכולם ביטלו ברית מילה מחמת גזירתו של פרעה, חוץ משבט לוי, שנאמר (דברים לג ט) כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו״. ומקורו בפרקי דר״א פרק כט.
ונראה שגם ר״א הקפר הדורש שלא שינו את שמם (מובא לעיל אות כו) ס״ל שלא ביטלו ברית מילה, שאם שמם לא שינו, מילה על אחת כמה וכמה. ובכת״י ילקוט מדרשים קורדיסטאן: ״ומפני ד׳ דברים נגאלו ישראל ממצרים: מפני שלא שינו את לשונם, ולא החליפו את שמותם, ולא גילו סודם לעמי הארץ, ולא כפרו בברית מילה״. הרי מפורש שלמ״ד זה שמרו על מצות מילה. וראה בתורה שלמה בראשית מא אות קלח מ״ש בענין זה שהמצרים עצמם ג״כ היו נימולים. וראה להלן פרק ב אות קצט. ובמורה נבוכים (ח״ג פרק מו): ״כבר בארוהו חז״ל שאמרו הם בטלו מצות מילה כשארך עמדם במצרים, להדמות למצריים״.
וראה מדרש תהלים (קה ח): ״הפך לבם לשנוא עמו כו׳, אתמול: והקול נשמע בית פרעה וגו׳ (בראשית מה טז), ועכשיו: הפך לבם לשנא עמו. ׳ויקם מלך חדש׳, שחידש גזירותיו״. ובמדרש ויק״ר (לג ב): ״כה הראני והנה ה׳ נצב על חומת אנך (עמוס ז ז), על שורא דאוניתא (בתרגום: ״על שור דדין וקדמוהי דין״), ובידו אנך, כבעל חוב שעומד ושטרו בידו. ודכוותה: ׳ויקם מלך חדש׳, כבעל חוב (שעומד) ושטרו בידו״.

⁸⁴ תנחומא שמות ה ותנ״י ג בשינויים. ולעיל מאמר פב: ״כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל״. ובתרגום יוב״ע וירושלמי: ״אשר לא ידע את יוסף, דלא חכים ית יוסף ולא הליך בנימוסוי״.
וראה בפירש״י בראשית יח יט: ״כי ידעתיו, לשון חבה, כמו ׳מודע לאישה׳ (רות ב א), ׳הלא בועז מודעתנו׳ (שם ג ב), ׳ואדעך בשם׳ (להלן לג יז) כו׳, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו״, ועפי״ז יש לפרש: ׳אשר לא ידע׳, שלא אהב אותו [וכ״ה בפי׳ הכורם].
ובאונקלוס: ״אשר לא ידע את יוסף, דלא מקיים גזרת יוסף״. ובספר ׳תוספת מלואים׳ לר״י בעהאק מפרש עפ״ד האונקלוס (בראשית מז כו): ״וישם אותה יוסף לחק, ושוי יתה יוסף לגזירא״ [וכדברי הרמב״ן שם (פס׳ יט) שאף שמצרים אמרו ליוסף ׳קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם׳, היקל עליהם ושם לחוק שיתנו רק חמישית]. ואת החוק הזה העביר מלך מצרים החדש מעל בני ישראל. ויש להביא סמך לזה מדברי ספר הישר ריש שמות, שהדבר הראשון היה שלקחו מאתם את כל הכרמים והשדות אשר נתן להם יוסף, ואת כל הבתים הטובים אשר היו בני ישראל בהם. וב׳בית תלמוד׳ (שנה ג׳ עמ׳ קצא) מעיר שצ״ל באונקלוס: דלא מקיים ׳גזרתיה ליוסף׳, והיינו שביטל מה שהתחייב ליוסף (בראשית מה יח): ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים וגו׳.

⁸⁵ מאמר זה מובא במדרש הגדול כאן. ובכת״י נר השכלים בשם ׳אמר רבי אליעזר׳. ובלק״ט כאן: ״לא ידע את יוסף, כמו שלא ידע את יוסף, שהרי הביא את הכסף ביתה פרעה, וקנה כל אדמת מצרים לפרעה ותיקן עליהם מס, שנאמר (בראשית מז כד) ונתתם חמישית לפרעה, לפיכך כתוב ׳אשר לא ידע את יוסף׳, כשם שכפר ביוסף, דכתיב ׳אשר לא ידע את יוסף׳, כך כפר בבורא הכל, שהרי אמר לו יוסף: ׳את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה׳ (שם מא כה), והוא אמר: לא ידעתי את ה׳. ארורים הם הרשעים, שהם כפויי טובה, שכופרין במי שעשה עמהם טובה״. (והתחלת המאמר ״שהרי הביא״ מבואר בזהר ח״ב ז.). וראה במדרש אגדה כאן. ובסגנון אחר בכת״י ילקוט מדרשים מקורדיסטאן: ״וכיון שכפר ביוסף כפר בבוראו, מכן ידענו אין טובת הרשעים שלמה, עדין עכשיו הלחם של יוסף בשניהם ולא זכרו החסד שעשה עמהם. לפיכך כתיב: אשר לא ידע את יוסף וגו׳, שהרי אמר לו יוסף: ׳אשר האלהים עושה הגיד לפרעה׳, וכשבא משה רבינו ע״ה ואמר לו בשם ה׳, אמר לו: לא ידעתי את ה׳, ארורים הם הרשעים שהם משלמין רעה תחת טובה״.

⁸⁶ שמו״ר פ״א יא. ובתוספתא סוטה פ״ד גירסא אחרת: ״פרעה התחיל בעבירה תחילה, שנאמר ׳ויקם מלך חדש על מצרים׳, הוא לקה תחילה, והשאר לא פלטו, שנאמר (שמות ז כט): ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים״.

⁸⁷ לפנינו בספר התגין ליתא, אמנם הפענח רזא ובעל הטורים מביאים דע׳ של ׳עם׳ עקומה, ובוודאי שכן היה לפניהם בס׳ התגין.

⁸⁸ מענין זה בזח״ב (יז א-ב): ״אמר רבי אבא האי פסוקא הוה ליה למימר, ׳בני ישראל רב ועצום ממנו׳. מאי ׳עם בני ישראל׳, אלא עם בני ישראל ממש, מההוא ישראל דלעילא, דחשיבו דעם בני ישראל הוו, ולא עם ה׳, וכתיב ׳ויקוצו מפני בני ישראל׳, ולא כתיב ׳מפני עם בני ישראל׳, אלא מפני ישראל ממש כו׳⁠ ⁠״. ובכוונת האר״י (מו א-ב; מובא בילק״ר): ״סוד הענין, כי עבדיו היו אותם שנימולו, והיו נוהגים בעריהם מנהג ישראל, ואמנם ראה פרעה אלו הנקראים ׳עם בני ישראל׳, ואינם ישראל ממש עצמם וזהו: הנה עם בני ישראל וגו׳. וזהו: ׳ויאמר אל עמו׳, פי׳ כי הנה גם אלו היו מצרים, רק שלא היו עמו של פרעה רק עם של בני ישראל, ואח״כ ׳ויקוצו מפני בני ישראל׳, שהם ישראל ממש״. ובחמדת ימים: ״עם בני ישראל, אלו מצרים שמל אותם יוסף, דאמר איני זן את הערלים״.

⁸⁹ מובא בילקוט (רמז קסב) בשם תנחומא. וגורס: ״פרים ורבים ממנו״. וכן בילקוט המכירי תהלים (פרק כח (עמ׳ קסט) בשם התנחומא הגירסא: ״פרים ורבים ממנו, שנאמר (תהלים סח כז): ה׳ ממקור ישראל״. [ורש״ב הוסיף מלת ׳ממקור׳ אחרי המלה ׳ממנו׳, ולדעתי עיקר כגירסת הכת״י: ׳ממנו׳, היינו דקאי כלפי מעלה]. וראה להלן אות צג.

⁹⁰ המשך המאמר: ״כלומר מהיכן ישראל פרים ורבים, ממנו, מן האלהים הוא הצלחתם״. ובלקח טוב שלח (יג לא): ״אע״פ שלא מצאנו בכל המקרא ׳ממנו׳ רפה, אלא הכל דגשין, בין שיאמר ממנו – מפלוני, בין שיאמר ממנו – מעצמנו, הכל נקראין בדגש, מכל מקום בזה יש בו מדרש כו׳⁠ ⁠״. אמנם בפירוש אבן עזרא כאן מביא שיש חילוף בזה בין אנשי מזרח (א״י) ובין אנשי מערב (בבל), וכותב: ״ממנו, כל ׳ממנו׳ בספרי אנשי מזרח סימן לרבים הנו״ן רפה כו׳, וכל ספרי מערב שניהן דגושין, בין שהוא סימן לשון יחיד ובין שהוא סימן לשון רבים״. וראה בתוס׳ ערכין (טו:): ״אל תקרי ממנו אלא ממנו - (פירוש) י״מ אל תקרי ממנו רפי אלא ממנו דגש, ואינו כן, שכל ממנו שבתורה דגושין, ואינו מחליף כלל זה בזה״. ובהערות חתם סופר שם מתרץ הי״מ על פי דברי האע״ז שכן שיטת אנשי מזרח. ובשכל טוב כאן: ״ממנו, יותר ממה שאנו רבים ועצומים, ודומה לו: ׳כי עצמת ממנו מאד׳ (בראשית כו טז), אפס כי רבותי הסבירוהו על אופן יחידי כלפי מעלה. כלומר מהיכן הם פרים ורבים ועצומים, מאלהיהם הוא הצלחתם״.

⁹¹ ראה להלן צה.

⁹² בזהר (ח״ב יח.): ״הבה נתחכמה לו, רבי יוסי אמר אין ׳הבה׳ אלא לשון הזמנה למעבד דינא, כמד״א (בראשית יא ז) הבה נרדה כו׳⁠ ⁠״. ובשכל טוב: ״הבה נתחכמה לו, לפי שכולן נשמעים לו כאחד, לפיכך אמר בלשון ׳הבה׳, כמו שדרשנו בפ׳ דור הפלגה״. ובכת״י ילקוט מדרשים קורדיסטאן: ״אמר הק׳ אתם פתחתם בלשון הבה כו׳, כמו אנשי הפלגה ׳הבה נרדה׳, גם אני משובח ׳הבה׳: ה׳ הקדוש, ב׳ ברוך, ה׳ הוא. גם אני אפרע מכם בהבה״.

⁹³ וכ״ה בפי׳ התוס׳ הדר זקנים, ובילקוט מדרשים כתי״ק.

⁹⁴ במורה נבוכים (ח״ג פנ״ד): ״שם חכמה נופל בלשון עברי על ד׳ דברים וכו׳. ונופל על הערמה והתחבולה, הבה נתחכמה לו וכו׳⁠ ⁠״. ואולי מכאן מקור דברי אור האפלה. וברבינו בחיי: ״הבה נתחכמה לו, יש חכמה טובה ויש חכמה רעה, החכמה בתורה ובמוסר היא חכמה טובה, והחכמה בעניני ערמומיות היא חכמה רעה. וזה התחכמות ולא חכמה״. ובשכל טוב: ״נתחכמה, בלשון פיוס וענוה, אמר לעמו תנו עצה, ׳נתחכמה לו׳ לעם בני ישראל, פן ירבה הגוי הזה ויהיה יתר עלינו״.

⁹⁵ במדב״ר פט״ו כ, וראה להלן אות קלד ז. ודרש זה בסגנון אחר מבואר בפי׳ הריטב״א להגדה של פסח: ״ואמרו ז״ל, כי בתחלה אמרו להם כי המלאכה נחוצה ואינה אלא ליום א׳, עשו רצון המלך כדי שיתרצה לכם כי הטיב לכם ולאבותיכם עד היום הזה. והתחזקו ביום ראשון. ואח״כ שמו עליהם לחוק שיעשו אותו הסך יום יום, וזה שדרשו: ׳בפרך׳ בפה רך״. ובמדרש תהלים (קיט סט): ״טפלו עלי שקר זדים, ומהו טפלו, אמרו הבה נתחכמה לו״. ובשמו״ר (כ ו): ״הלכה (הצפור) ומצאה לה קן נאה ומשובח וישבה לה בתוכו, כך היו ישראל במצרים, והיה פרעה הנחש מתחכם עליהם, שנאמר הבה נתחכמה לו״.

⁹⁶ בילקוט כת״י קורדיסטאן. והמשך המאמר שם: ״שבט לוי ידעו בה בתחבולה פרעה, ואמרו אנחנו חולים, אחד אמר יש לי כאב בידי, אחר (אמר) ברגלי, עשו כל היום אחת, כתבו עליהם אחת. תפס הקב״ה על שבט לוי שלא היו שרוים בצער עם ישראל, שהשכינה עם ישראל בצער, דכתיב (תהלים צא טו) ׳עמו אנכי בצרה׳, ונאמר (שם ס ז) ׳הושיעה ימינך וענני׳, ׳בכל צרתם לא צר׳ (ישעיה ס ט), והניח כל האילנות ונגלה על משה בסנה, אמר בָּנַי בצער אף אני בצער. מיכן ידענו, כל אדם שלא יהיה עם ישראל בצער לא יראה יום שמחתם, ועל זה לא נתן לשבט לוי נחלה עם אחיו, שנאמר (דברים י ט) ׳על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו׳, על שלא צערו עצמם״. וראה להלן (אות קלה-קלו) דרשה משמו״ר ומדרש הגדול בסגנון אחר נסמכת על המלה ׳בפרך׳.
ובספר חמדת ימים בהגהות ׳תוספות טהרה׳ כותב על דרש הנ״ל: ״אם ידע לוי הערמה למה לא הגיד לאחיו, דכתיב (ויקרא יט יח) ׳ואהבת לרעך׳. פירש המחבר ומה ברית מילה ביטלוהו ועבדו ע״ז ולא שמעו לו, ק״ו בענין לבנים, שראה כבר השטן מקטרג עליהן, ואם יאמר להן אין שומעין לו״. ובגנזי שכטר (ח״א עמ׳ מג) מכת״י מהדורא חדשה תנחומא שמות מביא קצת מדרשת השמו״ר על הפסוק ׳הבה נתחכמה לו׳: ״היה נכנס עמהם בדברי חכמה, כך הוא אומר להם, אם כן יארע הדבר ועשיתי עמהם כל [שלבנו חפץ, נאמר להם:] רוצין אנו לעמוד ולבנות ערי מסכנות. ולא נתכוון אלא למעטן מפריה ורביה, ולא המיתן בטיט ובלבנים אבל הפרישן מנשיהם כו׳⁠ ⁠״.
ובפי׳ אמרי נועם: ״וא״ת האיך משלו המצרים על ישראל והלא היו מרובים מהם שנאמר ׳רב ועצום ממנו׳. וי״ל שבא עליהם בחכמה, בתחילה היו נותנים להם שכר הרבה. וי״מ שהלוים לא רצו לעשות אפילו בשכר, לפיכך לא שיעבדו בהם אחר כך. ובשעת חום הפשיטו בגדיהם, ולקחו המצרים והביאו לנשותיהם לסימן כדי שישלחו להם כל כלי מלחמתם״.
ובחמדת ימים: ״מלמד שעשו קנוניה פרעה ומצרים על ישראל, התחיל פרעה והגדולים סובלים, ואמרו לישראל אנחנו סובלין בחנם ואתם בשכר, מי שיעשה מלבן אחת יטול דינר אחד, וקיימו דבריו של מלך. השוטים שבהם עשו הרבה כדי ליטול שכר הרבה והוקבעו עליהן״.

⁹⁷ ויק״ר כז יא, תנחומא אמור יח ותנ״י יג, אסת״ר ג יב, אגד״ב פ״ב, פסקתא דר״כ סוף פ״ט, וראה להלן פסוק כב.
דקיקין כו׳, פי׳ קטנים ודקים תחת כסא המשבר (הערות בובר).

⁹⁸ מאמר זה מובא בשם מדרש בפי׳ הריטב״א להגדה של פסח. וראה לעיל אות ק, ולהלן קג מ״ש בשם הרמב״ן.

⁹⁹ במכילתא דרשב״י (הופמן עמ׳ סד): ״אף אתה נתת ערמימות במים״, וכ״ה בלקח טוב. ובכת״י שנדפס בגנזי שכטר (ח״א עמ׳ שנב): ״ערמימות למים״. ובאונקלוס כאן מתרגם ׳נערמו מים׳: חכימו מיא.

¹⁰⁰ שמו״ר א ט. בתנחומא שמות ו ותנ״י ח: ״הבה נתחכמה לו, חירף כלפי מעלה״. וכוונתו להדרש הנ״ל. וכן מבואר במדרש אגדה ובילק״ש כאן, ובשינוים בכת״י ילקוט נר השכלים. ובלק״ט: ״נתחכמה לבוראן נתחכמה לאלהיהן״. ובשמו״ר כב א: ״א״ר אלעזר בר׳ שמעון ערומים היו המצרים לפיכך הוא מושלן כשועלים, מה שועל זה מהלך ומביט לאחוריו, כך המצרים מהלכין ומביטין לאחוריהן, ומה אמרו, ׳הבה נתחכמה לו׳, אמרו באו ונבא עליהם בחכמה, ונראה היאך אנחנו משעבדין על ישראל, בדבר שלא יהא אלהיהן יכול להביא עלינו באותה מדה כו׳⁠ ⁠״. וכ״ה בשהש״ר (ב טו). ובעיקר הקושיא ׳להם מיבעי ליה׳, ראה להלן אות קה.
ובענין ׳שלשה היו באותה עצה׳ ראה סנהדרין (קו.), ובשמו״ר כז ג: ״עמנו היית בעצה, מי הושיבך אצל איתני עולם״, וברש״י בלק (כד כא): ״עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו״, ובשמו״ר (כז ו): ״עמלק ויתרו ובלעם היו בעצה״. וראה זהר (ח״ב לג.) ובאריכות הספור ב׳מדרש דברי הימים למשה׳, ובספר הישר שמות, ומדרש הגדול ב יד, ובתורה שלמה בראשית לו אות נג.
ובענין זה שבלעם היה בין אותם ג׳, ראה בדעת זקנים והדר זקנים שהרבו להקשות על זה מכמה מקומות, ולהלן אות קיב.
ובס׳ תולדות יצחק לר״י קארו מביא כאן מאמר חז״ל: ״הבה נתחכמה, שאל פילוסוף את רבי אליעזר, לא אמר הנביא על אדום ׳המה יבנו ואני אהרוס׳ (מלאכי א ד), וכל מה שבנינו קיים. אמר, לא דבר אלא כנגד העצות שאתם יועצים בכל שנה ושנה לכלותנו. אמר לו, כך הוא שאנו יושבים בכל שנה לכלותכם, ואתי חד סבא ומבטל לן״. ומקורו במדרש תהלים (ט ט). ושם לא נאמר הדרש על הפסוק שלפנינו, רק מתחיל שאל וכו׳.

¹⁰¹ וכן הוא בלקח טוב כאן, ונראה שכן היתה הנוסחא בספרי שלפניו.
והנה המפרשים הראשונים והאחרונים נתקשו בהבנת דרש זה, בפי התוס׳ הדר זקנים כאן: וקא אמרינן בהגדה של פסח: ׳וירעו אותנו המצרים׳, כמו שנאמר: ׳הבה נתחכמה לו׳. למה הביא האי קרא, היה לו להביא: ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך׳ (פס׳ יג), או מקראות אחרים דמיירי טפי בהרעה. אלא רוצה לומר: ׳וירעו אותנו׳ כלומר עשו עצמנו (אותנו) רעים מכל אדם, שאומרים עלינו הבה נתחכמה לו. אמרו לו המצרים כשנעשה לו טובה נשלם לו רעה, והיינו: הבה נתחכמה לו״. וכ״כ בכל בו: ״חשבו אותנו בחזקת רעים והתחכמו איך יוכלו לנו, אבל לא נוכל לפרש שהרעו לנו, שלא מצינו בפסוק ׳הבה נתחכמה׳ שום הרעה״. ובסגנון זה פירשו התשב״ץ ואברבנאל ועוד מפרשים. והאבודרהם מפרש על פי הדרש המובא לעיל אות צח, ראה שם בבאור.
ובשבלי הלקט (בפי׳ ההגדה): ״יש מפרשין ׳וירעו׳, נתחכמו היאך להרע לנו, אמרו (ראה לעיל אות ק): שוטה היה עשו שהיה ממתין עד שימות אביו להרוג את יעקב, שבין כך ובין כך הוליד בנים וגידלן, וכן לבן כו׳. אבל אנו נתחכם לעקור את כולם, כדי שלא ירגישו. ופתרון ׳וירעו׳, בחרו הגזירה הרעה שיכלו לבחור להרע לנו״. וכנראה שמפרש שהכוונה על גזירת הילדים. אבל מסדר ההגדה שמביא גזירת הילדים על הפסוק ׳ואת עמלנו׳ אלו הבנים וכו׳, מוכח דכאן רוצה לדרוש את הפסוק ׳הבה נתחכמה׳. אמנם לפי דרשות חז״ל המבוארים לעיל (אות צח, קב) הדברים כפשוטם, כי יסוד הרשעות היה בהתחכמות להרע בערמה בתחבולות ובעלילות שונות, וכמו שכתב הרמב״ן בפירושו (כאן) כי עם הארץ לא היה נותן רשות למלך לעשות חמס כזה בגלוי, ולכן יפה הביא על ׳וירעו׳ הפסוק הבה נתחכמה כי כאן היה השורש והמקור של כל הצרות שבאו עליהם בהדרגה זו אחר זו.
עוד יש לפרש הטעם שהביא פסוק זה, מפני שעל הרשעות של אח״כ יש לבעל דבר לטעון, הרי כתוב: ׳ויחזק ה׳ את לב פרעה׳. אמנם פסוק זה מגלה לנו הפעולה הראשונה של רשעות פרעה, שהיתה מצד בחירתו. וכן מבואר ברמב״ם הל׳ תשובה (ו ג): ״ולפיכך כתוב בתורה (ר׳ שמות ד כא) ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר הבה נתחכמה לו״. וביתר ביאור בפ״ח משמונה פרקים: ״אבל פרעה וסיעתו מרו בבחירתם בלי הכרח וחמסו הגרים אשר היו בתוכם ועוולו עליהם עול גמור, כאשר נאמר בבאור ׳ויאמר אל עמו וגו׳ הבה נתחכמה לו׳. וזאת הפעולה היתה מהם בבחירתם מבלי הכרח, רק ברוע לבבם״. וכ״כ הרמב״ן בראשית (טו יג): ״ודבר ברור כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל ׳ועבדום וענו אותם׳, אבל היא עקירתם לגמרי, וכן מה שאמרו תחלה ׳הבה נתחכמה לו׳ אינו בכלל עבדות ועינוי, מלבד מה שהוסיפו בעוני עצמו ׳וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו׳⁠ ⁠״.
וגי׳ חדשה מבוארת במד׳ תנאים (כו ו, ממד׳ הגדול): ״וירעו אותנו המצרים, כמה שנאמר (להלן ה כג) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה״. ונראה הטעם שהביא פסוק זה הוא משום גזירה שוה למלת ״הרע״, כמו בכל הדרשות.

¹⁰² תנחומא לך ט: ״נזדווגו לו המצרים״. וראה בתו״ש בראשית יב אות קלה.

¹⁰³ כתף אחת, כלומר כאיש אחד. ובהערות רש״ב: ״במקרא יש יותר משמונה פעמים שנקראו בני ישראל בלשון יחיד אצל המצריים, אלא רב אחא מסופק היה על ׳ועלה מן הארץ׳ אם הוא מן המנין, כי לפי דרשת חז״ל (להלן אות קט) מוסב על המצריים. וכן ׳כן ירבה וכן יפרוץ׳ בלשון יחיד, לפי דעת רז״ל אינו מאמר המצריים רק רוח הקודש אומרת כן, לכן אמר קרוב לשמונה פעמים״. וכשנדייק יש כאן י״ב פעמים לשון יחיד: לו, ירבה, ונוסף, הוא, ונלחם, ועלה, עליו, ענתו, ויבן, אתו, ירבה, יפרוץ. אמנם יש דרשות עליהם, וראה לעיל אות קב ולהלן אות קט, קיג, קיט, קכח. וכשנגרע חמש ישאר שבעה, ומסתפק על הדרשה אות קט. וברש״י כאן מפרש: ׳לו׳, לעם. ׳עליו׳, על העם. וראה מכות (כג:): כולהו ישראל קרי להו בלשון יחידי, דכתיב (ישעיה מה יז): ישראל נושע בה׳. וראה תמורה (ט.) ומנחות (קה.). ובאונקלוס ויונתן ורב סעדיה גאון כאן מתרגמים כאלו כתוב בלשון רבים.

¹⁰⁴ ראה להלן אות קכח.

¹⁰⁵ אולי רצו לרמוז בזה להדרש לעיל אות קו.

¹⁰⁶ תנחומא שמות י: ״הם נתוספים על השונאים ועולים להם מן הארץ״. ובלק״ט: ״שהם מתוספין על השונאים שלנו״. ובכת״י רמזי ר׳ יואל כותב שהכוונה לאומות שבאו לקנות תבואה בשני שובע ולקחו מהם כל כספם, ויראו שיעשו עמהם מלחמה. וכ״ה בבעל הטורים. וראה להלן אות קט מספר הישר.

¹⁰⁷ שמו״ר א ט. (וברש״י סוטה שם: ״ועלינו מן הארץ מיבעי ליה - יגרשונו מן הארץ, מאי ועלה, הלואי שיצאו שונאיהם מארצם, הואיל ויראים מפניהם״). ובמדרש אגדה: ״ונלחם בנו ועלה מן הארץ, על מצרים אמרו שילחם ישראל בם ויגרשום מן הארץ, ואם כן היה צריך לומר ׳ועלינו מן הארץ׳, ולמה אמר ׳ועלה׳, משל לאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים״. ובסגנון אחר בכת״י מדרש הביאור: ״ועלה מן הארץ, היה לו לומר ועלינו מן הארץ, אלא תיקון סופרים הוא כדי לחלוק כבוד למלכות (וכ״ה בכת״י אור האפלה), והא כתיב (דברים יג א) לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, כו׳ תיקון סופרים, הני הוי תיקון בית דין של מעלה״. וראה מ״ש בענין זה בתורה שלמה בראשית כט אות קה בבאור וצרף לכאן. ובהגדה של פסח נוסח תימן: ״ועלינו, אלא כדי שלא לפתוח פה לשטן, לפיכך אמר ועלה מן הארץ״. והאע״ז מביא פירוש זה בשם ר׳ מרינוס, הוא ר״י גנאח. ופירוש הנ״ל ׳ועלינו מיבעי ליה׳ מבואר בספר הישר כאן (קי.): ״הנה אנחנו יראים מהמלחמה זה ימים רבים, ונאמר בפרות ישראל בארץ יגרשו אותנו מן הארץ כאשר תקראנה מלחמה״. ובתרגום הסורי אומר: ״ונסקונן מן ארעא״, וכן בתרגום רב סעדיה גאון, כאלו כתיב ׳והעלונו מן הארץ׳.

¹⁰⁸ תנחומא י. ובתנ״י ח המאמר מקוטע. ובהדר זקנים כאן: ״שכשהם יורדים עד עפר בסוף מדרגה התחתונה מיד סופם לעלות, וזהו: ועלה מן הארץ״. ובחמדת ימים: ״ואפילו הן ישראל בדיוטה התחתונה הן עולין, וכן היה, דכתיב (תהלים קכב ד) ששם עלו שבטים שבטי יה״. ובלק״ט: ״עלייה תהא להם, שאין ישראל נגאלין אלא מתוך צרה״.

¹⁰⁹ דרש זה מובא גם במדרש אגדה בראשית כב ה. [ובובר בהערות כותב: ״המקור נעלם ממני״. ולא ידע מאדר״נ הנ״ל]. ובספר היובלים (פמ״ו): ״פן תקראנה מלחמה ונלחמו הם בנו, ופן יוספו על האויב ועלו מארצנו, כי לבם ופניהם לארץ כנען״. וכ״ה בפירוש מנחה בלולה״: ״ועלה לארץ מולדתם, שהיא גבוהה מכל הארצות״. וכ״ה בפענח רזא ובפי׳ הר״י מוינה. ובפי׳ בכור שור: ״ועלה מן הארץ, כלומר יותר מן הארץ, יהיה עליון יותר ממנו והיינו משועבדים להם״.
ומעין דברי האדר״נ מבואר בזהר שמות (יח:): ״ונוסף גם הוא על שונאינו, נבאו על מחנות עליונים שיהיו שרויים בתוכם. ונלחם בנו, נבאו על מה דכתיב (להלן יד יד): ה׳ ילחם לכם וגו׳. ועלה מן הארץ, כמד״א (להלן יד ח): ובני ישראל יוצאים ביד רמה״. ובספר חמדת ימים: ״ד״א, ׳ועלה׳ זה משה, שראה באיצטגנינות שעתיד אדם גדול להעלותן ממצרים, והוא דכתיב ביה (שמות יט ג): ומשה עלה אל האלהים״.

¹¹⁰ גירסא הנ״ל מובאת בשכל טוב כאן, ולפנינו בגמרא ליתא המלים ׳וישם מבעיא ליה, אלא׳, והמאמר מתחיל א״ר חייא בר אבא כו׳, וכ״ה בשמו״ר פ״א יב. ולא ראיתי גירסא זו במקום אחר. [ובובר בהערותיו כותב שכן נמצא בסוטה, ולא הרגיש שיש כאן גירסא חדשה]. והמהרש״א במקומו הרגיש שאין למאמר זה של ר׳ חייא מקום כאן בסוטה, דמפרש קראי בפרשת שמות, ונדחק לתרץ, ולפי גירסא הש״ט מבואר שגם דרש זה בא לפרש לישנא דקרא.
ואין להקשות לגירסא זו, הרי יתרו ברח ואיוב שתק, א״כ הרי רובם לא השתתפו בעצה זו, כי י״ל שנכתב לשון רבים ׳וישימו׳, שבלעם הוא שיעץ לו כן, וביחד החליטו על גזירה זו.
ובענין עצת בלעם, ראה במדרש דברי הימים למשה, ובספר הישר ריש שמות, ולעיל אות קב.

¹¹¹ מלבן - כמין דפוס שעושים הלבינים, שממלאים אותו טיט ומחליקים אותו, והיא הלבינה. ותלו לו לפרעה - דעליה קאי קרא ומיניה סליק, ויאמר אל עמו וגו׳ הבה נתחכמה לו וגו׳ וישימו עליו שרי מסים וגו׳. אסטניס, מפונק ואינו יכול לעשות מלאכה (רש״י). וכ״ה בשמו״ר א יד. ובסגנון אחר במדרש הגדול: ״אמר ר׳ אלעזר בי רבי שמעון מלמד שנתנו מלבן תחלה על כתיפו של פרעה, כדי לשבור לבן של ישראל ויאמרו: ומה שהוא מלך עסוק במלאכה, אנו על אחת כמה וכמה״. ובקיצור בכת״י אור האפלה: ״כדי לשבר לבן של ישראל שישאו כמותו״. ובספר חמדת ימים: ״וישימו עליו, ולא כתיב ׳עליהם׳, למה, שכל המיצר לישראל כאלו נגע בבת עינו של הקב״ה״.

¹¹² בפרש״י (לפי גרסת ע״י): ״דבר שמשים - רידוי של שימה שמרגילן ומשימן לעבודה אותו המלבן שתלו לו היה לישראל רידוי של השמה, אמנאמנ״ט בלע״ז״. ונראה שאינו גורס המלה לבנים. ודרש זה מחובר עם מה שדורש לעיל אות קיג. ובאגדת התלמוד: ״שרי מסים דבר שמשים לבנים. פי׳ אותו מלבן דפרעה היה שימת רידוי לישראל״. וכן בשמו״ר א יד גורס: ״שרי מסים, דבר שמשים עליו לבנים״. ומפרשי המדרש נדחקו לפרש המלה ׳דבר׳ מלשון הנהגה, אמנם בשמו״ר כת״י אוקספורד אינו גורס המלה ״דבר״ אלא: ׳שרי מסים, שמשים עליו לבנים׳, ודורש ׳מסים׳ מלשון השמה. ופירוש לגירסא זו מבואר במדרש אגדה כאן: ״שרי מסים, שמשים עליהם תוכן לבנים״. וגירסא אחרת בילקוט שמעוני דפוס ראשון שמביא הגמ׳ בסוטה: ״שרי מסים שרי׳ שמחסי׳⁠ ⁠״. ויען כי מלים אלו אינן מובנות תקנו בדפוסים שאחריו כמו בגמ׳ שלפנינו: ״דבר שמשים עליו לבנים״. ובילקוט שמעוני כת״י אוקספורד הגירסא: שרי מסים שרי׳ ׳שממסים׳. והוא כהדרש להלן (אות קטז) דבר שממסין את לבן של ישראל. וכנראה שגרסו ופרשו כן בגמ׳ כמו נוסחת הילקוט.

¹¹³ בהערות רד״ה מביא שתי גירסאות: ״שמסים (וכ״ה בכת״י על קלף). שמיסים״. וראה מ״ש לעיל (אות קטו) מילק״ש כתי״א שממסים. ובלק״ט: ״שהיו ממסים את הלב״. ובשכל טוב: ״ורבותי הדבירו מלת מסים מלשון המסים, ׳נמס בתוך מעי׳ (תהלים כב טו), ׳וימס לב העם׳ (יהושע ז ה), וכל דומיהן, כלומר שרי מסים שהיו ממסמסין את לבם״. ובפירוש ר׳ מיוחס לשמות (נדפס בהצופה לחכמת ישראל שנה יג, עמ׳ ה): ״שרי מסים, כמו ממסים, ועקרו מסס של שם, שממסה וממיק את האדם״.

¹¹⁴ באונקלוס: ״שלטונין מבאשין״. ובהכתב והקבלה שהוא מלשון ׳מאס׳, נמאסים ונבזים, שנהגו במדות אכזריות. ובפי׳ יאר: ״מלשון נמס כדונג, לא היו מתכונים אלא להרע להם ולהמס את גופם״. וכן בתרגום הסורי שליטא בישא. וראה אונקלוס דברים כו, ו. וירעו אותנו המצרים ואבאישו לנא. ובחנם נדחק ב׳שדה ארם׳ (עמוד לה): מסים כמו מעסים בעי״ן, מן ׳ועסותם רשעים׳ (מלאכי ג כא).

¹¹⁵ המשך המאמר: ״כלומר שלא היו פנויים ללכת לבתיהם לשמש מטותיהן״. וראה בפי׳ הרמב״ן וברלב״ג כאן, ותוס׳ חגיגה ח. (ד״ה וישם המלך מס).

¹¹⁶ ״למען ענותו – לפרעה, בשביל סבלותם - של ישראל, שיטו שכם לסבול״ (רש״י). ובש״ס כתי״מ הגירסא: ״בסבלותם של ישראל״ כלשון רש״י. וכ״ה בשמו״ר א יד. ומאמר זה הוא המשך מהדרש לעיל אות קיג, קטו. וראה לעיל אות צט, ולהלן קלו. ובפרש״י כאן: ״בסבלותם של מצרים״, ובפי׳ הריב״א: ״ואין לפרש בסבלותם של ישראל כו׳, שהרי מצינו ברוב לשון ׳סבלות׳ מוסב על מצרים, שנאמר בפרשת וארא (שמות ו ו): והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים״. ולא העיר מהנ״ל. ובשבלי הלקט (סדר הפסח סי׳ ריח, עמ׳ צו): ״למען ענותו בסבלותם וגו׳, יש מפרשים בסבלות ע״ז שהיו משעבדין אותן לע״ז, כמה דתימר (ישעיה מו ז): ישאוהו על כתף יסבלוהו״.

¹¹⁷ וכ״ה בלק״ט דברים שם, ומדרש תנאים שם.

¹¹⁸ בהגדה של פסח דרשו על הפסוק: ״וירא את ענינו (דברים כו ז), זו פרישות דרך ארץ״, מובא להלן (ב כה). וביומא (עד:): ״ונילף מענוי דמצרים דכתיב: ׳וירא את ענינו׳, ואמרינן זו פרישות דרך ארץ״, ולכן דרשו כן גם ׳למען ענותו׳ הכתוב כאן. [ועל פי זה יש לפרש גם הדרש לעיל אות קכ]. וכ״כ בשכל טוב כאן. ובאע״ז: ״וטעם ׳ענותו׳, ליבש זרע הזכרים״, מתאים ללשון הפסוק יד: ׳וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ׳. וראה להלן אות קכה.

¹¹⁹ בשמו״ר א יד: ״ורבנן אמרי בתי אוצרות הן, כמ״ד (ישעיה כב טו): לך בא אל הסוכן הזה״. ובשכל טוב: ״ערי מסכנות, דרך הפשט מדבירו על אופן אוצרות דגן תירוש ויצהר, ודומה לדבר: ׳ואת כל ערי המסכנות׳ (מ״א יט ט)״.

¹²⁰ שמסכנות את בעליהן - שעל ידי אותם הערים ואותה העבודה נסתכנו מצרים לטבוע בים. שממסכנות – מדלדלות, כדכתיב (להלן יב לו): ׳וינצלו את מצרים׳ ובשביל עבודה זו הוא דאירע להם. ולהאי לישנא לא גרסינן דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן, ומאן דגריס לה מתרגם להך דרב ושמואל נמי אכל בנין של כל אדם. מסכנות - פעמים שנופל הבנין וממית. ממסכנות - שמביא את האדם לידי עניות, דאמר מר ביבמות (סג.): ׳כל העוסק בבנין מתמסכן׳ (רש״י). ומ״ש רש״י שעל ידי אותה העבודה נסתכנו מצרים לטבוע בים, נראה לי שכוונתו לדרש המכילתא (מובא ברש״י שמות טו ד, ולהלן אות קמט): ״הם מררו את חייהם בעבודה קשה בחומר כו׳ ואף אתה עשיתה להם המים כטיט והיו משתקעין בהם, לכך נאמר: טבעו בים סוף״. ובתורה תמימה נתקשה למצוא מקור לדברי רש״י, והביא ממרחק לחמו, מדרש אבכיר בילק״ש רמז רמג (מובא להלן טו ד), שגבריאל הביא לבנה אחת עם מיטה ותינוק אחד ששקעו המצרים בבנין כו׳, מיד טבעו מצרים. ולא זכר המכילתא הנ״ל שהביאה רש״י בעצמו ולה כוון, ולא אל המדרש אבכיר. וראה להלן ב כג. ובמדרש הגדול כאן מבואר שגורס כהגירסא השני׳ של רש״י: ״חד אמר שמסכנות את בעליהן, פעמים שנופל מן הבנין ומת, ופעמים שהבנין נופל על האנשים ומתים״. וכ״ה בלק״ט: ״שמסכנות את בעליהן, לפי שהיה הבנין גבוה, ומסכן את עצמו כל העולה לבנותו והיה נופל ממנו לא היה חי״.

¹²¹ מובא בילקוט ראובני כאן בשם מדרש וא״י מקורו. וראה מ״ש לעיל אות קח, קט בבאור וצרף לכאן.

¹²² מובא בילק״ש רמז רמג, וראה לעיל אות קכא ולהלן קמו. ובמדרש הגדול: ״כאן ויבן וכו׳ כדי להצר על ישראל״.

¹²³ שמו״ר א יד. ״ראשון ראשון מתרוסס - כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל. פי תהום בולעו - נבלע בארץ״ (רש״י). ובש״ס כתי״מ הגירסא: ראשון ראשון ״מתמסס״. ובמדרש הגדול: ״פיתום, שכל מה שהיו בונין היה פי תהום עולה ובולעו. ואת רעמסס, שכל מה שהיו בונין היה מתמסמס״. וכ״ה הגי׳ בערוך בערך פיתום: ״מתמסמס״. ובמדרש אגדה: ״פיתום, חפרו כל כך עד התהום עלה, והיו משימים הלבנים והתהום בולען, לפיכך נקרא ׳פיתם׳, אל תקרא ׳פיתום׳ אלא ׳פי תהום׳. רעמסס, שהיו ישראל מתרוצצים תחת הבנין״. ובלקח טוב: ״פי תהום בולעו כדי שלא יהנו (ג״א יהללו) המצרים במעשה ידיהם״. ובהדר זקנים: ״פיתום, שהבנין נופל פתיתים״.

¹²⁴ במדרש הגדול (שמות יד ב) הגירסא: ״חירותן של מצרים״, וכ״ה בשכ״ט: מקום אטליז (יריד) שלהם. וראה להלן יד ב מ״ש מלק״ט ושכ״ט.
[וב׳אם למקרא׳ כותב שמצא בדברי הימים למצרים לשאמפולליון, כאשר גורשו הרועים (ראה לעיל אות פב), פנו המלכים מכל עסקיהם להקים חרבות מקדשי האלהים ושאר בנינים לתועלת הכלל, ואלה החרבות שזכר מצינו בהם שני שמות, אחד מהם נקרא ׳מנפתאום׳, או גם כן ׳פ׳תאום׳, והשני, הבנין הנקרא על שם רעמסס הראשון. ומביא סמך מדברי המכילתא שפיתום היה מקום ע״ז שלהם. ועל פי דבריו הוא מבאר דברי הב״ר (צג), ובהרחבת דברים בילק״ש (ח״ב תתצז): ״כשבא חושים בן דן אצל יהודה שאגו שניהם, ומקולם נפלו שתי עיירות גדולות שבמצרים, פיתום ורעמסס, ועל דבר זה נגזר על ישראל לבנותם, שנאמר: ויבן ערי מסכנות״. שיש כאן רמז וקול הברה לפעולת הרועים בארץ מצרים שהרסו ארמנות מלכים ובתי אלהיהם. ושהיה בין בני ישראל ובין הרועים התקרבות ואחור, עיי״ש].
ויש להביא ראיה לדרש המכילתא מלשון התיב״ע, שמתרגם פיתם ורעמסס: ״ית ׳טאניס׳ וית פילוסין״. ופי החירות מתרגם ג״כ אתרא ׳דטנס׳. ובתרגום רס״ג (מובא גם באע״ז) מתרגם פיתום ורעמסס: ״פי אלפיום (ארץ משכנו של רס״ג), ופי עין אל שמס (ועין השמש)״. וראה במלואים.

¹²⁵ שמו״ר א יד, ולעיל אות צה, קו.
״רוה״ק מבשרתן - לישראל ואומר למצרים אין מועיל לכם, כן ירבה תמיד וכן יפרוץ״ (רש״י). ובדברים רבה הנדפס מכת״י אקספורד (עמ׳ טז): ״אמר להם הקב״ה, זרעו של אברהם שאמרתי לו: ׳כה יהיה זרעך׳ מתמעטין, כך חשבתן למעטן, חייכם ׳וכאשר יענו אותו׳, מה אמרתם, ׳פן ירבה׳, חייכם: כן ירבה וכן יפרוץ״. וראה להלן אות קלב המשך המאמר. ובמדרש הגדול: ״בנהוג שבעולם שכל זמן שמשעבדין באדם הוא תושש וזרעו מתמעט, אבל כאן: כן ירבה וכן יפרוץ״. ובלקח טוב: ״רוח הקודש מבשרתן ׳כן ירבה וכן יפרוץ׳ עתידין הם לפרות ולרבות, שנאמר (ישעיה נה יא): ׳כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם׳, ואומר (במדבר כג יט): ׳ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה׳, ׳רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום׳ (משלי יט כא). וכבר הבטחתי לאברהם זקנם: ׳ושמתי את זרעך כעפר הארץ׳ (בראשית כח יד)״. ובמדרש אגדה: ״מלמד שבכל יום ויום היו מחזקים עליהם את השעבוד כדי לכלותם, והם פרים ורבים ביותר״. ומענין זה בילמדנו, מובא בילק״ש (ח״ב תתקנו): ״פי כסיל מחתה לו (משלי יח ז), ד״א, זה פרעה, דכתיב: ׳הבה נתחכמה לו פן ירבה׳, וכתיב: כאשר יענו אותו כן ירבה״. ובמדרש תהלים (קיט כג): ״טפלו עלי שקר זדים, ומהו טפלו, אמרו ׳הבה נתחכמה לו׳. ׳אני בכל לב אצור פקודיך׳: וכאשר יענו אותו כן ירבה״. ופירוש הדברים, ׳אני בכל לב אצור פקודיך׳ שהיו מקיימין מצות פריה ורביה אפילו בזמן שעינו אותם. ראה סוטה (יב.): לשוא אנו עמלין וכו׳. מובא להלן אות רח. ובקדושין (יג.): ״ונאוף פרצו כו׳, כדמתרגם רב יוסף מולידין בנין מנשי חבריהון״, ופירש״י: ״פרצו, כמו ׳וכן יפרוץ׳, מולידין בנין״.

¹²⁶ תנחומא פקודי ט, וראה לעיל אות קכח. ובכתי״א הגי׳ על הגליון: ״ג׳ גזירות״. וכ״ה להלן אות קמה.

¹²⁷ פרש״י: ״ויקוצו, היה דומה להן כאלו עיניהם וגופם מלאים קוצים, בראותם את ישראל פרים ורבים״. ובשמו״ר א יד: ״שהיו דומין ישראל בעיניהן כקוצים״. וזה לא כפי׳ ׳יוסף דעת׳ על רש״י: ״שהיו בעיני עצמם כקוצים המושלכים מבין הנטיעה״. ובמדרש הגדול כאן: ״אמר ר׳ יוחנן שהיו דומין ׳ביניהם׳ כקוצים״. ובכתב יד על קלף: ״שהיו ביניהן כקוצים״. ובשכל טוב: ״ויקוצו, ודומה לו ׳קצתי בחיי׳, ׳ויקץ מואב׳ (במדבר כב ג), ׳ואקוץ בם׳ (ויקרא כ כג), ויסוד טעמן כאדם שהוא קץ במזונו״. ובזהר (ח״ב יח.): ״ומלאכי השרת הוו להו לשכים ולצנינים, ההד״כ ויקוצו מפני בני ישראל, דהוו מתעקצי ממלאכי השרת כהני קוצי דמתעקצי בהו אינשי״. ובפי׳ מנחה בלולה: ״ויקוצו, קרי: ׳ויקיצו׳, הקיצו בלילה מפני טרדת מחשבותיהם על ישראל״. ובאונקלוס: ועקת ׳למצראי׳. וכ״ה בתרגום השבעים, וולגטה: ״וישנאו״.

¹²⁸ ראה לעיל אות עב, פא. ובלק״ט: ״ויקוצו מפני בני ישראל, שהיו פרין ורבין״.

¹²⁹ ובשכל טוב יש דרש זה בהפרק שהוא מביא בסוף כל פרשה ״ורבותינו דרשו״. ומסיים: ״פרעה, שפרע הקב״ה ממנו״. וראה תנחומא וארא ט. ובכ״י מעין גנים: ״ולמה נקרא ׳פרעה׳, שנפרע כנשים. ולמה נקראו ׳מצרים׳, שהיו מצירין לישראל״.

¹³⁰ שמו״ר א טו.
״בפה רך - משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום בעבודה״ (רש״י). ולפנינו בגמ׳ ושמו״ר אינו מבואר טעם זה שפירש״י ׳בשכר׳, רק במדרשים להלן אות קלו. ״בפריכה - בשברון הגוף ומתנים וחזקה״ (רש״י). וראה ברש״י כאן. ובשכל טוב: ״עיקר המלה כמו ׳גרש כרמל׳ (ויקרא ב יד), מתרגמינן ׳פרוכין׳. ובדברי רבותינו דומה לו: מוללין מלילות ומפרכין קטניות (ביצה יב:)״. והאע״ז חולק על פירוש זה ש׳פרך׳ מלשון ׳פרוכין׳, אלא כהאונקלוס שמתרגם ׳בפרך׳: בקשיו. ונראה לי ראיה לדבריו לפי גירסת ש״ס כת״י: ״רשב״נ אומר בפירכה״. וכ״ה בעין יעקב דפוס ראשון, ובדפוסים אחרים מחקוה ותקנו: ׳בפריכה׳. ופירכה הוא מלשון ׳קשיו׳. ובעה״ש (ערך פרך) כותב ש׳פירכא׳ בגמ׳ הושאל לשבירת מאמר או דעת חכם. ולפי האונקלוס יש לומר כפשוטו שזהו מלשון קושיא. ומהגירסא בע״י נראה שגם לפני רש״י היתה הגירסא ׳בפירכא׳ ופירש מלשון שבירה, ומצינו בגמרא ׳פריך בה׳ שהוא לשון קושיא, ונראה ששניהם משורש אחד.
ובפי׳ הרא״ש בהדר זקנים: ״בפרך, אין לו עד מוכיח במקרא, ונראה שהיא לשון פירוד, שפירושו הבדילום, הפרישום מנשיהם״. ראה לעיל אות קכט. ועל עיקר פירושו י״ל ש׳פרכת המבדילה׳ היא משרש זה. וראה במהרש״א כאן, ולעיל אות קכט, ולהלן אות קלה, ומ״ש במילואים.

¹³¹ במדב״ר טו כ, וילק״ש (ח״א קסג) מתנחומא. וראה לעיל אות צח התחלת המאמר. ובשמו״ר (א טו) אחרי שהביא מאמר הנ״ל (אות קלג) כותב: ״וכן עשו לכל אחד מישראל, כל מה שעשה הלבנים ביום הראשון שמו עליו לגזירה שיעשה כנגדן בכל יום ויום״. וכנראה שחסר כאן כל המאמר שלפנינו ונשאר רק סוף לשונו (וכ״כ הרד״ל בהגהות). וראה לעיל אות קיג, מובא דרש שתלו לו לפרעה מלבן בצוארו. ומענין זה במדרש בראשית רבתי לר״מ הדרשן (בראשית מא מא): ״מה יעשה פרעה, בתחלה יפריש משלו ואח״כ ויפקד פקידים, ומי רואה פרעה נותן חומש ואינו נותן. ודכותיה ׳ויעל אבימלך וגו׳ מהרו ועשו כמוני׳ (שופטים ט מח) מי רואה אבימלך נוטל קרדום ולא נטל לישא על כתפו, מיד: ויכרתו גם כל העם וגו׳ (שם מט), ודכותיה: ׳וישימו עליו שרי מסים׳ וכו׳, כתוב ב׳רבה׳. וראה בתורה שלמה בבראשית שם. והאבודרהם בפירוש ההגדה של פסח כותב: ״ודרשו חז״ל כי בתחלה אמרו להם שיעזרו בבנין יום אחד בשבוע ולא יותר, והמלך עצמו נכנס בעבודה והם התחזקו והוסיפו אומץ לכבוד המלך, וסכום הלבנים שעשו באותו יום שמו עליהם לחק שיעשו בכל יום, וזהו מה שדרשו ׳בפרך׳ בפה רך״.

¹³² ראה לעיל אות צח, קלה, ולהלן קלח, קמד וצרף לכאן. ובמדרש אגדה: ״בפרך, בפה רך, שאמרו להם: כנגד כל לבינה ולבינה שיעשה כל אחד ואחד מכם, אנחנו נתן לו כנגדן זהובים. והיו ישראל ממהרים ועושים אחד מאה ואחד מאתים. מיד גזרו עליהם שבכל יום ויום יביאו כמו אותו תוכן לבנים כיוצא בו״. ובסגנון אחר בלקח טוב: ״בפרך, ר׳ אליעזר אומר בפה רך. מלמד שהיה פרעה מפייסם בדברים, בתחלה אמר להם: בניי, עשו מלאכתי ובנו לי בנין קטן, ואני נותן לכם מתנות רבות, עד שנשתעבדו לו. ולבסוף ׳בפרך׳, כמו ׳לא תרדה בו בפרך׳ (ויקרא כה מו)״. ובכת״י מדרש החפץ כאן: ״ד״א, בפרך, בתחלה בפה רך, ולבסוף בצער גדול. כיצד, אומר לישראל: מי שנשא לבינה יטול שקל, שתים נותנים לו שני שקלים, שלוש נותנים לו שלושה שקלים, וכן על דרך זו. כיון שידעו כמה הם נושאין, אמרו: שאו בחנם על כרחכם״. ומ״ש במדרש הגדול שעמרם לא עשה אלא לבינה אחת, ראה מ״ש לעיל אות צח, קכח.
ויש להוסיף מהמבואר בכת״י ילקוט קורדיסטאן: ״שבט לוי ידעו ערמתו ואמרו: אנחנו היום חולים, ולא הודיעו לישראל. על זה ׳לא היה ללוי חלק׳ (דברים י ט) כו׳. על זה אמר הק׳: לוי שלא השתעבד עם ישראל בעבודת פרעה, ישתעבדו בכלי המשכן, ׳בכתף ישאו׳ (במדבר ז ט)״.
ובסגנון אחר בהדר זקנים: ״אכן שבטו של לוי היו חכמים ולא רצו לעשות עבודה לפי שידעו שעתידין לשאת את הארון ומתוך כך היו בני חורין. עוד י״מ, לפי שראה פרעה את יעקב שהיה איש האלהים, ולא רצה להטריח לוי לשאת ארונו, אמר פרעה איך אטריחנו אני, ואי קשייא לך גם יוסף לא נשא ארונו, י״ל לפי שהיה מלך חלק לו כבוד, כי היה בנו, ועתה פסקה מלכותו״.
ראה ברמב״ן במדבר (ג יד) מפרש הטעם ששבט לוי היה השבט המועט באוכלוסין מכל השבטים, מפני שלא היו בשעבוד מצרים לא היו בברכת ׳כן ירבה וכן יפרוץ׳. וכן בברכת ׳וירב העם ויעצמו מאד׳. וכ״ה במנחת יהודה ויצא (כט לא) בשם הר״מ מקוצי. וראה בתו״ש שם אות קח.
ומ״ש לעיל ממדרש אגדה שהיו עושים מאה או מאתים לבנים ליום, ראה במדרש ויושע בפסוק: ״מרכבות פרעה (להלן טו ד), אמרו חכמים, כשהיו ישראל במצרים היו המצרים משעבדין אותם בכל עבודה קשה שבעולם, בחומר ובלבנים, ובכל יום היו אומרים לישראל לעשות כל אחד ואחד שש מאות לבנים, וכשהיה ישראל פוחת אפילו אחת, היו משימין אותו בקיר כנגד מה שפוחת, לכך לקו המצרים ברדפם אחריהם בשש מאות רכב, שנאמר (להלן יד ז): ויקח שש מאות רכב״.

¹³³ כ״ה במדרש הבאור כת״י: ״בפרך, זו עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה״. ובמדרש הגדול כאן: ״ד״א, בפרך, איזו היא עבודת פרך, זו עבודה שאין לה קצבה״. ולא הזכיר הדרש ׳עבודה שאינו צריך לה׳. ורד״ה בהערות יפה ציין לרמב״ם הל׳ עבדים (א ו) שכותב: ״כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא עבודת פרך, זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה״. ובתו״כ (בהר פ״ו) עה״פ ׳לא תרדה בו בפרך׳ (ויקרא כה מג), דורש שלא יעבוד עבודה שאין צריך לה. אבל עבודה שאין לה קצבה אינו מבואר שם. וראה בהשגת הראב״ד ונו״כ. ולפנינו מפורשות שתי הדרשות.
ולכאורה יש לומר שהדברים לקוחים מהרמב״ם, אבל אחרי העיון נראה שאין הדבר כן, כי המדרש הגדול ואור האפלה בויקרא בפסוק הנ״ל, אינם מביאים דרש זה, ששם הוא עיקר מקומו. ולכן מסתבר יותר שדרשות אלו יסודן ושורשן בפסוק שלפנינו, ומכאן מקור נאמן לדברי הרמב״ם בהל׳ עבדים, והדברים היו במדרש או במכילתא דרשב״י שמהם שאב בעל אור האפלה ומדרש הבאור. וכן ראיתי בכמה כתבי יד ילקוטים תימנים מביאים דרש זה על המלה ׳בפרך׳, וביחוד בכת״י פי׳ עה״ת בסמינר נויארק (מס׳ 268) שמביא הרבה מאמרים בשם הרמב״ם (ויש מקום לשער שהוא לא׳ מתלמידיו), מביא ג״כ דרש זה בין שאר דרשות חז״ל על המלה ׳בפרך׳: ״איזו היא ׳עבודת פרך׳, זו עבודה שאין לה קצבה או עבודה שאינו צריך לה״. ואם היה זה לקוח מהרמב״ם בטח היה מזכירו בשמו כדרכו, ולכן נראה ברור שדרש זה מקורו הוא כאן והרמב״ם השתמש בו לפרש לשון ׳בפרך׳ הכתוב בויקרא.
ובהגהות מיימוני כותב על דברי הרמב״ם: ״בת״כ ילפינן פרך מפרך האמור במצרים, ותניא, ׳בפרך׳, שהיו מחליפין עבודת אנשים לנשים ועבודת נשים לאנשים, עבודת יום ללילה ועבודת לילה ליום״. ולפנינו בתו״כ אינו מבואר הדרש פרך מפרך האמור במצרים. וכן הדרש שהיו מחליפין עבודת לילה ליום ליתא בגמ׳ סוטה (יא:), רק שהיו מחליפין מלאכת נשים לאנשים וכו׳. ובהגדה נוסח תימן: ״בפרך, מלאכה שאינו צריך לה, ומשוי כבד״. ובתרגום רס״ג מפרש המלה ׳בפרך׳: ״באקמא״, וכן בויקרא כה, מג. ובפי׳ יאר על האונקלוס כותב: ״ושמעתי כי רבינו סעדיה כתב בו בתפסיר לשון שמשמעותו ׳בחנם׳, וכן דרשו חז״ל על: לא תרדה בו בפרך״. ונראה שכוונתו לדרש התו״כ ׳עבודה שאינו צריך לה׳. ומה שמבואר כאן באור האפלה, שהדרש שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, נסמך על המלה ׳בפרך׳, ראה להלן אות קמז.

¹³⁴ מדרש תנאים ולק״ט דברים שם.

¹³⁵ מפרש מלת ׳בפרך׳ שהיא כוללת כל מיני פורעניות, ראה לעיל אות קלד.

¹³⁶ מדרש זה מובא בתוס׳ פסחים (קיז:) על מה שאמרו בגמ׳: ״צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום (בין בכוס בין בתפילה של שבת, בגזירה שוה דפסח ובשאר מועדים במה מצינו מפסח, רשב״ם). כתיב הכא (דברים טז ג): ׳למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים׳, וכתיב התם (להלן כ ח): זכור את יום השבת לקדשו״. וכתבו בתוס׳: ״למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים - לכן קבעו זכר ליציאת מצרים, ושמעתי מהר״מ שיש במדרש לפי וכו׳ (כנ״ל)״. ולא מצאתי מקור הדברים. [ואני משער שדרש זה הוא ממדרש אבכיר לשמות שדרכו להביא דרשות בדרך אתב״ש ועפ״י גימטריאות, כפי שמובא בס׳ גימטראות לר׳ אליעזר הדרשן כת״י מינכן (נדפסו קטעים בירחון האשכול חלק ו׳ עמוד רה), ויש שם דרש בשם מדרש אבכיר ׳הציף׳ בא״ת ב״ש ׳צהמו׳. ועל מדת הדרש של א״ת ב״ש, ראה בל״ב מדות לר״א בנו של ריה״ג מדה כט ובמפרשים].
והמהרש״א העיר דהרי מפורש בקרא בעשרת הדברות בפ׳ ואתחנן גבי שבת (דברים ה טו): ״וזכרת כי עבד היית במצרים״. ונראה שהמדרש בא לפרש טעמא דקרא שנאמר גבי שבת ׳זכר יציאת מצרים׳, משום שהמצרים שיעבדו בהם בכל ל״ט מלאכות, וכשהוציאם ה׳ משעבוד לגאולה ונתן להם את השבת למנוחה אסר לעשות בשבת כל אלה הל״ט מלאכות שעשו במצרים. וסמכו זאת על המלה ׳בפרך׳. גם הרמב״ם במו״נ (ח״ב פרק לא) מבאר טעמא דקרא גבי שבת ׳וזכרת כי עבד היית׳: ״היותנו עבדים במצרים אשר לא היינו עובדים ברצוננו ובעת שחפצנו, ולא היינו יכולים לשבות, וצונו בתורת השביתה והמנוחה, לקבץ ב׳ העניינים כו׳ המורה על מציאות השם כו׳, וזכור חסדי השם עלינו, בהניחנו מתחת סבלות מצרים״. וראה בספרי ׳הרמב״ם והמכילתא דרשב״י׳ עמוד סב. ונראה שדרש זה נסמך על המלה ׳בפרך׳ לפנינו בפסוק יד, ששם כולל הפסוק כל מיני עבודות בעיר ובשדה (ראה להלן אות קמו), ומרמז לנו שעשו כל הל״ט מלאכות. וראה להלן (ב יא) הדרש שמשה בחר להם יום שבת למנוחה.
והטור (או״ח סי׳ רעא) מביא טעמו של הרמב״ם בהרחב דברים (ומתרץ שם עוד באופן אחר, ובהגהות רש״ש פסחים כוון לתירוצו). ובמדרש הגדול (שמות כ יא) ומשם במכדרשב״י: ״על שום שלשה דברים ניתנה להן שבת לישראל, על שום יציאת מצרים, דכתיב ׳וזכרת כי עבד היית׳, ועל שום: כי ששת ימים וגו׳, ועל שום: וינח ביום השביעי״. ויש כאן לפנינו מקור חדש בנוגע לל״ט מלאכות שבת. דמבואר בגמ׳ שבת (ע.) לחד מ״ד הם הלכה למשה מסיני, ושם (מט:): כנגד עבודת המשכן, שלכך נסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן. וברבעה״ת פ׳ תשא, שהלימוד הוא מדאסרה התורה לעשות המשכן בשבת, מזה למדנו שכל מלאכות שבמשכן אסורות לעשות בשבת. ראה מ״ש בענין זה בתורה שלמה בראשית לט אות צו, צז בבאור וצרף לכאן.

¹³⁷ בפסקתא דר״כ (פ״י): ״לפי שהיו אומות העולם מונין לישראל ואומרים שהן בניהם של מצרים, בנפשותיהן של ישראל היו שליטין, לא כל שכן בנשותיהן״. וראה פדר״א (פמ״ח), [מובא להלן ב אות צד], ואות קצה ממדרש אגדה: ״מן העבודה, שהיו אונסין נשותיהם״.

¹³⁸ מובא במד׳ שלשה וארבעה (בתי מדרשות ח״ב א לו), כן מצוין בהערות שם. וכ״ה בכת״י ילקוט מעין גנים שמות כאן.

¹³⁹ ראה לעיל אות קח בבאור.

¹⁴⁰ כן הוא הגירסא במשנה שבבבלי כתי״מ, וכ״ה בסדר הגדה של פסח. ובגמ׳ שלפנינו יש גורסים תחלת הפסוק ׳וימררו את חייהם׳, ויש שאינם גורסים כלל הראיה מהפסוק, ראה בד״ס, וכן ליתא במשנה שבירושלמי, ובמשניות כת״י קמברידזש (הוצאת ׳לו׳). ויש גירסאות במשנה ״מרורים״ (ראה בשנויי נוסחאות במשנה דפוס וילנה). ובנוסח הגדה של הרמב״ם: ״מרורים אלו שאנו אוכלים על שום מה״.
״שלא אמר שלשה דברים - שלא פירש טעמן״ (רשב״ם). ושם בגמ׳ (קטו:) אמרו: ״בלע מרור לא יצא״. ובפי׳ הרשב״ם: ״דבעינן טעם מרור וליכא, דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר ל׳וימררו את חייהם׳. כך מצאתי כתוב בכל הספרים ובפי׳ ר״ח. ורבינו פי׳ ׳בלע מרור יצא׳ - א״א שלא יהא בו טעם מרור״. ראה להלן אות קמד.

¹⁴¹ ״תחלתן רכה - בתחלה נשתעבדו להן על ידי שכר שהיו שוכרין אותן. מרור סופו קשה - הקלח שלו מתקשה כעץ״ (רש״י).
בתורה שלמה בראשית מז אות יא הבאתי מאמר הירושלמי (פסחים ב ה״ה): ״ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת כו׳, מה חזרת תחלתה מתוק וסופה מר כך עשו המצריים לאבותינו במצרים, בתחלה ׳במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך׳ (בראשית מז ו), ואח״כ: וימררו את חייהם בחומר ובלבנים״. וכ״ה בב״ר שם. ונשארתי בצ״ע על דברי רש״י הנ״ל שכתב טעם מדיליה ולא הביא הטעם המפורש בירושלמי וב״ר. וכעת נראה לי ליישב, שיפה כוון רש״י בטעם זה, שהבבלי לשיטתו שדורש בסוטה יא: (מובא לעיל אות קלד): ״בפרך, בפה רך״. ורש״י פירש: ״בפה רך, משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה״. ויסוד פירושו מבואר במדרשים שהבאתי לעיל (אות קלו), א״כ הבבלי שאומר שהמרור הוא תחלתו רך וסופו קשה אף מצרים תחלתן רכה וסופן קשה, פירש שפיר ש׳רכה׳ זו היא כמו רך׳ שדרשו בסוטה, שהכוונה שנתנו להם מתחלה שכר בעד עבודתם. אמנם הירושלמי שאומר בסגנון אחר, שתחלתה מתוק, לא פירש הטעם משום שכר, שעל זה לא יתאים לומר מתוק, אם משלמים שכר בעד עבודה אין זה נקרא מתוק. וצריך היה להביא הפסוק שאמר פרעה: ׳במיטב הארץ הושב את אביך׳, שזה היה נדיבות וטובה מפרעה, ואפשר לומר על זה תחלתה ׳מתוק׳. ויש להוסיף שר׳ שמואל בר נחמני בעל המאמר שלפנינו, הוא שאומר בסוטה (יא:): ״ולמ״ד התם פה רך הכא ודאי בפריכה״. א״כ הזכיר דרש זה של ׳בפה רך׳. ולפמ״ש המהרש״א, רשב״נ שדורש התם ׳בפרך בפריכה׳ אינו חולק על ר״א עיי״ש.
שוב ראיתי בשכל טוב (שמות יב ח) מביא גירסא חדשה בגמרא פסחים שם: ״וא״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, למה נמשלו מצרים למרור, לומר לך מה מרור זה תחלתו רכה וסופו קשה, אף מצרים תחלתן רכה וסופן קשה, בתיחלה כתיב (בראשית מה כ): ׳כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא׳, ולבסוף: וימררו את חייהם בעבודה קשה״. הרי מפורש לפי נוסחתו, שרשב״ג יליף מאותו הפסוק המבואר בירושלמי, ואולי זה הוא הוספת המחבר ע״פ הירוש׳, כמ״ש בובר בהערות, וצ״ע.

¹⁴² ראה לעיל (אות מט) מסדר עולם, שנקרא שמה ׳מרים׳ על שם מירור. ובספר הישר פ׳ שמות מבואר, דמלך מצרים שנקרא ׳מלול׳ קראוהו ג״כ מרים, על שם ׳וימררו׳.
ומענין ג׳ גזירות, ראה לעיל (אות קכט). ויש עוד דרשות בחז״ל שנסמכו על קרא ד׳וימררו את חייהם׳: א) במדרש הלל (בבית המדרש ח״ה): ״מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה (תהלים קיח ה), הרי זו אמורה כלפי כנסת ישראל בשעה שהיו משועבדין בטיט ובלבנים במצרים, שנאמר ׳וימררו את חייהם בעבודה קשה׳, הרחיב להם הקב״ה וענה אותם ׳במרחב יה׳, שנאמר (שם סח יד): כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ״. וכ״ה בילק״ש (ח״ב תתעה): ״מן המצר, מדבר במצרים, וימררו את חייהם״.
ב) אגדת בראשית פס״ג: ״רבת צררוני מנעורי (תהליט קכט א), זש״ה: ׳צרור המור דודי לי׳ (שה״ש א יג), כנסת ישראל אומרת אע״פ שהיצר והימר לי, שנאמר ׳וימררו את חייהם׳, אלא ׳בין שדי ילין׳, בין שני בני עמרם, בין משה ואהרן, שנאמר: שני שדיך וגו׳⁠ ⁠״.
ג) בפדר״א פרק מח: ״אמר להם [פרעה], הואיל ונולד, מכאן ואילך אל תשליכו את הילדים היאורה, אלא תנו עליהם עול קשה למרר את חיי אבותיהם, שנאמר: וימררו את חייהם״. וראה עוד שמו״ר כ י, ופסיקתא דר״כ פ״ג. וילקוט המכירי תהלים (ח״א לא יב) מדברים רבה. ולעיל בביאור אות ב.

¹⁴³ שמו״ר א טו. והמהרש״א מפרש, שהלימוד הוא שכך הרגילם להיות לו לעבדים, מתחלה בנו לו ערים, אח״כ הוסיף עליהם עבודת אנשי כפרים, ולבסוף כל מיני עבודה כעבד גמור. וראה לעיל (אות קכה) נראה שעבודה בחומר היתה קשה יותר מעבודת שדה. וכן מבואר בהגדה של פסח כמנהג תימן: ״ויתנו עלינו עבודה קשה, זו עבודת הבנין, שהיא קשה מכל המלאכות״. וע״פ דברי התנחומא (מובא להלן אות קנ) יש לפרש הכוונה ׳מתחלה ולבסוף׳, על עבודת יום, שאחרי שעבדו עבודת חומר ולבנים, הוסיף עליהם עוד עבודת שדה.
ובשכל טוב כאן: ״וימררו את חייהם בעבודה קשה. א״ר אבהו תחלה גזרו עליהם ג׳ גזירות, ׳בחמר ובלבנים׳, שהיו מגבילין החומר בתבן ובמים, והיו מלבנים הלבנים באור וצולין אותן כדי לחוסמן. ׳ובכל עבודה בשדה׳, כגון חרישה וקצירה דישה וזריה בצירה וגדירה ומסיקה, לבסוף: כל הבן הילוד וגו׳ (וראה באע״ז כאן). ׳את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך׳, מעתה לא היה אלא בפרך וכיתות״. ובילקוט מדרשים כת״י קורדיסטן: ״ג׳ גזירות גזר עליהם, בחומר, ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, הנה שלש עבודות. ׳בחומר׳, שהיו מגבלים את הטיט עד שיעשה כדבק, גובלים אותו ורופסים ברגליהם עליו כו׳. ׳ובלבנים׳, שאם לא היו עושים הלבנים כתקנה היו ממיתים אותן. ׳ובכל עבודה בשדה׳ שהיו אומרים להם״.
ויש להעיר מהמבואר במדרש דברים הנדפס מכת״י אוקספורד (דף טו): ״א״ר יהושע מלמד שחזרו מצרים על כל האומניות לראות איזה אומנות ממעטת מפריה ורביה ולא מצאו אלא מלאכת חרישה. אמר רשב״י למה נקראת שמה חרישה, שהיא מחרשת את הגוף, והן גוזרין על ישראל כו׳, אעפ״כ היו נכנסים לבתיהם וישנים בבתיהם ונזקקים לפריה ורביה, אמרו המצריים כמו שלא גזרו כלום, אלא בכל מקום שעושין מלאכתם שם יהו ישראל ישנים וכך עשו״.

¹⁴⁴ כן הוא גירסת רש״י: ״בעבודה קשה כו׳, שהיו מחליפין וכו׳, וזו היא קשה, שלא היו רגילין בכך. ולמאן דאמר בפרך קמא בפה רך (לעיל אות קלד), האי בפרך בתרא ודאי פריכה היא, דהכתיב וימררו״. [וכ״ה כגי׳ רש״י במדרש החפץ כת״י ובהגדה נוסח תימן]. ולפנינו בגמ׳ לא ברור על מה קאי הדרש, ובעין יעקב דפוס ראשון מבואר, שהדרש מתחיל: ״את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, ארשב״נ״. וכ״ה בשמו״ר פ״א: ״מהו את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך רשב״נ כו׳⁠ ⁠״. אמנם בשמו״ר כתי״א חסר לשון הפסוק ומתחיל: ארשב״נ. ובש״ס כתי״מ: ״מאי כל עבודתם, א״ר יונתן״. וכ״ה בתנחומא דפוס ראשון ויצא ט: ״מהו את כל עבודתם״. ובדפוסים אחרים הוסיפו: את כל עבודתם וגו׳. ומהמאמר לעיל (אות קלז) מבואר שהדרש נסמך על המלה ׳בפרך׳, וכן נראה מהגרסאות הנ״ל. והמהרש״א כותב שהדרש נסמך על לשון ״עבודתם״ לשון רבים. ובובר בלקח טוב כאן מביא בשם חכ״א שמפרש, דהדרש נסמך על המלה ׳בפרך׳, שמפרשה מלשון חילוף, על פי התרגום על הפסוק ׳איש מדבר תהפוכות׳ (משלי ב יב): ״דממלל מפרכיתא״, וזהו שדרשו שהיו מחליפין וכו׳ (וכ״ה בתו״ת כאן). והוא דוחה פי׳ זה, דא״כ יקשה מדוע לא דרשו כן על ׳בפרך׳ בפסוק יג (ומגיה לשון התרגום). ומפרש שהדרש נסמך על מלת ׳כל׳ יתירה. והנה מה שהקשה למה לא נדרש על ׳בפרך׳ הכתוב בפסוק יג, לא ראה מה שמבואר בלקח טוב (דברים כו ו): ״ויתנו עלינו עבודה קשה, כמו שנאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, שהיו מחליפין עבודת האנשים לנשים ושל נשים לאנשים״. הרי מפורש שבאמת דרשו כן גם בפסוק יג. ומה שאינו מבואר כן בגמרא, משום שחד מ״ד דורש בפרך בפה רך. וכן לעיל (אות קלז) מבואר ג״כ שהדרש נסמך על מלת ׳בפרך׳. ושם בבאור הבאתי מתו״כ שדרשו כן ממלת ׳בפרך׳. וכן מבואר במדרש הגדול: ״ד״א, בפרך אמר ר׳ יוחנן שנתנו מלאכת האיש על האשה ומלאכת האשה על האיש״. וכן מוכח במדרש אגדה. וכן הוא בילק״ש (ח״א קסג) ״למאן דאמר בפריכה, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים״. וכן בכת״י ילקוט תימני (מספר 268 בסמינר נויארק): ״מהו בפרך, א״ר יוחנן מלאכת האיש על האשה ומלאכת האשה על האיש״. אמנם אין אנו צריכים לטעמיה של החכם הנ״ל מלשון ׳תהפוכות׳, אלא כמבואר שם בתו״כ, שהמלה ׳בפרך׳ היינו עבודה שאין לו צורך בה. ואם מחליפין עבודת אנשים לנשים, סימן מובהק הוא שזו עבודה שאין צורך בה. ומענין זה בשמו״ר (א ט): ושנתנו מלאכת איש על אשה ומלאכת אשה על איש״. ובויק״ר (לז ב): ״וירא בסבלותם, מה ראה, ראה משוי איש על אשה ומשוי גדול על קטן ומשוי בחור על זקן״. ובתנחומא ויצא ט: ״מהו את כל עבודתם וגו׳, שהיו נותנים עבודת האיש על האשה ועבודת האשה על האיש, אומר לאיש קום לוש ואפה, אומר לאשה מלאי חבית זו, בקעי העץ הזה, לכי לגנה הביאי ירקות. ומי עושה דינם, ׳עושה משפט לעשוקים׳ (תהלים קמו ז)״.

¹⁴⁵ מאמר זה מובא בכת״י רמזי ר׳ יואל על התורה. ומקור הדרש הוא בשמו״ר (יח ט): ״כך מצרים הפכו גזירתן על ישראל שיהיו עושין ביום ובלילה״. ובפדר״א פמ״ח: ״הרי רט״ו שנה ימים ולילות הרי ת״ל שנה״. ובמפרשים, שהעינוי בלילה היה על ידי פרישת דרך ארץ. וראה לעיל (אות קלז) עבודת יום ללילה.

¹⁴⁶ מכדרשב״י שמות טו, ד. ובתנחומא בשלח יג: ״מצרים במדה שמדדו מדדת להם וכו׳, הם ׳וימררו את חייהם בחומר׳, לפיכך ׳דרכת בים סוסיך חמר מים רבים׳ (חבקוק ג טו)״. ובתנחומא ישן תצא ה: ״ר׳ תנחום בר חנילאי פתח, ׳זכרניכם משלי אפר לגבי חמר גביכם׳ (איוב יג יב), אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל את עצמו באפר, דכתיב (בראשית יח כז): ׳ואנכי עפר ואפר׳, ואם לאו, ׳לגבי חומר גביכם׳, התקינו עצמכם לשעבוד מצרים, דכתיב: וימררו את חייהם וגו׳ בעבודה קשה בחומר ובלבנים״. וראה תנחומא תצא ה, ובפס״ר פי״ב (מז).
ובמדרש תהלים (קו ט): ״א״ר אבא בר כהנא בשם ר׳ לוי, כיון שנעשה להם הים טינא, כמה שנאמר ׳דרכת בים סוסיך חומר מים רבים׳, ובמצרים כתיב: ׳וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים׳, כיון שירדו לים אמרו מטיט וחומר יצאנו ובטיט וחומר חזרנו, מיד: ׳ויגער בים סוף ויחרב׳ (תהלים קו ט)״. והתוס׳ בפסחים (קיד. ד״ה מטבל) סמכו על פסוק זה מה שאמרו במשנה: ״אע״פ שאין חרוסת מצוה, ראב״צ אומר מצוה״. ובגמ׳ (קטז.): ״מאי מצוה וכו׳, ור״י אמר זכר לטיט״, ולא שייך אלא במרור, לזכר ד׳וימררו את חייהם בחומר.

¹⁴⁷ מובא בקיצור בב״ר (כז ב), וראה בש״נ במנח״י, ובפי׳ הרמב״ן כאן, ולעיל אות קמז.

¹⁴⁸ מובא בילק״ש רמז קסג, ובמדרש הגדול, וראה לעיל אות קכט.

¹⁴⁹ מובא בילקוט כת״י קורדיסטאן. וכ״ה במדרש אגדה: ״בכל עבודה בשדה, שהיו אומרים להם הביאו דובים ואריות וחיות רעות״. ועיקר הדרש הוא במדרש (מובא בילק״ש וארא קפב): ״ערוב מפני מה הביא עליהם, שאומרים להם לישראל צאו והביאו לנו דובים ואריות ונעשה קניגיוס ונשחקה בהן כמו שאנו רוצים, ואל יבואו זה אצל זה ויפרו וירבו [כדי שיהיו במדברות ולא יכנסו בתוך בתיהן ויבואו זה על זו ויפרו וירבו. (סדא״ר)], לפיכך הביא עליהן כל חיה רעה. ומקור הדברים בסדר אליה רבה (פ״ז) פ״ח, מובא להלן שמות ח כ, ובקיצור בשמו״ר יא ג.

¹⁵⁰ ראה לעיל אות קמט. ובפי׳ מנחה בלולה כאן: ״וימררו את חייהם, מדה כנגד מדה, וימררוהו ורובו הנאמר על מכירת יוסף״. ומקור הדרש הוא במדרש בראשית רבתי (ויחי מט כג), מובא בצרור המור שם, ובתורה שלמה (מט אות שיא).
[וראיתי להעיר פה, כי מה שכתבתי בתורה שלמה בראשית מו אות נה. עמוד 1686 1679 שהרבה מאמרים שמביא בעל צרור המור בפר׳ ויגש ויחי בלי מקור, רק בשם ״מדרש״, על פי סגנון לשונם אפשר לשער שמקורם ביסודו של ר׳ משה הדרשן. תיתי לי שכוונתי אל האמת, כי בבראשית רבתי מיסודו של ר׳ משה הדרשן שיצא לאור מכתב-יד בירושלים שנת ת״ש נמצאות כל אלה הדרשות שהביא בעל צרור המור, וראה מ״ש ע״ז במבוא שם].

¹⁵¹ ראה להלן פרק ג (אות לו) ממכילתא, ששעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל שיעבודין שבעולם. וכ״ה בשמו״ר ב ט. וכ״ה בכת״י רמזי ר׳ יואל: ״ד״א, וימררו את חייהם, ארבע עבודות יש בזה הפסוק, מלמד שהיה שעבוד מצרים יתר משעבוד מלכיות בבל ויון ומדי ואדום״. ומפרש עפי״ז דרשת הגדה של פסח: ר׳ אליעזר אומר, מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב״ה על המצרים במצרים היתה של ארבע מכות, כנגד ד׳ עבודות שבפסוק ׳וימררו את חייהם׳, כו׳ ר״ע אומר מנין כו׳ של חמש מכות, כנגד ׳ויעבידו מצרים את ישראל בפרך׳, עם ד׳ עבודות הכתובות בפסוק.
אמנם בירושלמי סוכה (פ״ד ה״ה) מבואר להיפך: ״שעבוד של בבל קשה משעבודה של מצרים״. (במפרשים: שבמצרים היו מעיקרא גרים, ובבבל מעיקרא מלכים). וכ״ה בתנ״י בשלח יא (מובא בילקוט המכירי ישעיה יד ג): ״גדול היה שעבודה של בבל משעבודה של מצרים וכו׳, במצרים כ׳: ׳וימררו את חייהם בעבודה קשה׳, ובבבל כ׳: ׳והיה ביום הניח ה׳ לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה׳ (ישעיה יד ג), אמר להם הקב״ה, בבבל הייתי עמכם ובמצרים הייתי עמכם, הוי ׳אתי מלבנון כלה׳ (שה״ש ד ח)״.
ובלקח טוב שמות (ג ז): ״ראה ראיתי, ראה, בכל דור, ראיתי, גם עתה, ראה ראיתי שיעבודם, אלא ששיעבודם קשה מכל שיעבוד, וכה״א את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך״.
וראיתי להביא כאן מה שבזהר בכמה מקומות, וכן בז״ח ותיקוני זהר, מוזכר רמז בפסוק זה על לימוד התורה: ״ואי עבר על אורייתא, אתשקיין ממרירו דאילנא דרע דאיהו יצר הרע, וכל אברין דאינון מארבע יסודין אתמר בהון ׳וימררו את חייהם׳ וגומר, ׳וימררו׳ במרירו דמרה, ולגבי אברין קדישין דגופא דאינון מסטרא דטוב, עליהו אתמר (להלן טו ג) ׳ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה׳ וגומר. כגוונא דא אמרו מארי מתניתין, ׳וימררו את חייהם בעבודה קשה׳, בקושיא. ׳בחומר׳, בקל וחומר. ׳ובלבנים׳, בליבון הלכתא. ׳ובכל עבודה בשדה׳, דא ברייתא. ׳את כל עבודתם׳ וגומר, דא משנה כו׳. וכ״ה בח״ג רכט:, ושם קנג. מוסיף: ״את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, דא תיקו״. ובזהר חדש (צז:) ״את כל עבודתם, דא פיסקא. ׳בפרך׳, פירכא״. ושם (צט.): ״בכל עבודה בשדה, בגז״ש״. ועי׳ בתק״ז תיקון כא (מד) (מט:), תיקון כט (קז) (קמז:). ובס׳ פרדס דוד כותב לפרש הדברים. ובספרי דרוש מובא מדרש פליאה: ״ויעבידו בני ישראל בפרך, רב ושמואל, ח״א בקל וחומר, וח״א בגזרה שוה״. וכנראה שנתחבר על יסוד דברי הזהר. וראה בס׳ שפתי כהן כאן.

¹⁵² ראה בתי״בע כאן מבואר החלום בסגנון אחר, וביתר ביאור במדרש ׳דברי הימים של משה׳, (מובא בילק״ש, ולהלן אות רטו, ובמדרש הגדול כאן), ונסמך הדרש על הפסוק ׳ויאמר מלך מצרים׳, שנכפל בפסוק טז עוד הפעם ׳ויאמר׳, ודורש שכאן סיפר החלום שהיה לו. וראה בבראשית (ד ח): ׳ויאמר קין אל הבל׳, ובתיב״ע שם. וראה בפרש״י אסתר (ז ה): ״ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה. כל מקום שנאמר ויאמר ויאמר שני פעמים, אינו אלא למדרש.⁠״ ועי׳ מגלה טז. ואסת״ר שם. וראה רמב״ן שמות (ד ט), שדרך הרבה מקראות לכפול התיבות כמו בויגש (בראשית מו ב), וכאן.
ויש להעיר מהמבואר בתנחומא (ויקהל ד) ותנ״י (שם ה): ״רבותינו אומרים שתי פעמים היה אומר הדיבור בינו לבין עצמו ואח״כ אומר לישראל. כו׳ ממי אתה למד, מיוכבד ומרים, מה כתיב, ויאמר מלך מצרים כו׳⁠ ⁠״. [ובובר בהערות כותב, שאין שום שייכות לדרשה זו כאן למרים ויוכבד]. ובשמו״ר (מ א) השמיט כל הדרשה, והוסיף ש׳שכר היראה תורה׳, ומהיכן את למד, מיוכבד ומרים. וכן בילקוט. ומרמז שם הדרש על הפסוק ו׳ידבר אלהים את כל הדברים האלה׳, ואח״כ ׳לאמר׳. ואם אין כאן טעות סופר בתנחומא, אולי רצה למצוא רמז שאדם צריך לחזור על דיבורו בינו לבין עצמו, מזה שנאמר כאן ׳ויאמר׳ ׳ויאמר׳ שתי פעמים, וכנ״ל, ומכיון שהביא את הפסוק כבר דרש אותו כולו, וצ״ע. ובפי׳ רבינו בחיי: ״ויאמר שני פעמים, האחד סיפור הענין למילדות, השני אזהרה וצווי להן שיעשו כן״.

¹⁵³ גמרא ע״ז (כו.) בקצת שינוים. ״אפותא - על מצחו של תינוק, מקום שמוחו של תינוק רופס״ (רש״י). ונראה שנרמז הדרש כאן על המלים ׳מילדות עבריות׳, להורות שהיהודים היו להם מילדות עבריות מיוחדות מחשש של שפכ״ד. כפי הטעם המבואר בגמרא לר״מ, דאוסר מפני שנחשדו על שפיכת דמים, ושיכולים להרוג כשישימו ידם על מוחו של תינוק, כמבואר להלן (אות קעו) שכן צוה להם פרעה למילדות לעשות כן.

¹⁵⁴ בלקח טוב: ״מיעוט מילדות שתים״. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים: ״למילדות, חסר וי״ו, למד שלא היתה כי אם מילדת אחת, והיינו יוכבד, אבל מרים נערה היתה ולא היתה מילדת אלא פועה לילד. ולכך אמרו רז״ל: פועה, זו מרים. מהרב משה כהן״.
ויש להעיר, שכאן הפעם הראשונה שהאונקלוס מתרגם מלת ׳עברי׳: ׳יהודאה׳, ובכל ספר בראשית מתרגם ׳עבראה׳. ובנתינה לגר מפרש, שאחרי שהתחילה התורה לקרוא אותם בשם חדש ״בני ישראל״ (בראשית לב לג) לא יכול לתרגם עוד ׳עבראה׳, כי אז ישתתפו עמהם גם בני ישמעאל ובני קטורה. ותימה שלא העיר שגם אח״כ מתרגם עוד חמש פעמים מלשון ׳עבראה׳ (שם לט יד, יז. מ טו. מא יב. מג לב), ולכן מסתבר יותר ע״פ הדרש בב״ר (צח ו; מובא בתו״ש בראשית מט ה, ובנתינה לגר שם): ״יהודה אתה יודוך אחיך, יהו כל אחיך נקראין על שמך כו׳, יהודי אנא״. אחרי ברכה זו קבלו בני ישראל שם נוסף: ׳יהודי׳. ולכן משמות והלאה מתרגם ׳יהודאי׳. וראה בתו״ש להלן כא ב.

¹⁵⁵ מובא בילק״ש ח״א תשעג.

¹⁵⁶ להלן קנט, שמו״ר א יז, קה״ר ז א. מד״ש פכ״ג.
שמשפרת את הולד, בשמו״ר שם מוסיף: ״כשהוא יוצא מלא דם״. ובכת״י מדרש הביאור: ״שמשפרת לולד, תרג׳ ׳וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב׳: ושפר ותקן״. ובאגדות התלמוד: ״שמשפרת, פי׳ מניקה את הולד״. ובשכ״ט מוסיף: ״וכה״א (להלן ב ז): ׳האלך וקראתי לך אשה מינקת׳, דהיינו שמלמדת לשפר ולהניק את הולד״.
שפרו ורבו ישראל בימיה, בקה״ר: ״שפרו ורבו ישראל על ידה״, ובשמו״ר: ״עליה״, וצריך תיקון.
בוכה על אחיה, בקה״ר: ״על אחיה משה שהושלך ליאור״.

¹⁵⁷ לעיל קנח. ובשמו״ר שם: ״מי היו המילדות, רב אמר כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע בת עמינדב. רבי שמואל בר נחמן אמר אשה ובתה, יוכבד ומרים, ולא היה למרים אלא ה׳ שנים, שאהרן גדול ממשה ג׳ שנים. אמרו רז״ל, הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה צרכיה והיתה זריזה, שעד שהתינוק קטן הוא ניכר, הוא שאמר שלמה (משלי כ יא): גם במעלליו יתנכר נער״.
״שהיתה פועה לולד, משעשעת אותו כדרך שמשחקין לתינוקות בדברים ערבים לשעשוע״ (רש״י). ובש״ס כתב יד הגירסא: ״פועה שהיתה פועה ומשעשעת לולד״. ובאגדות התלמוד: ״פועה לולד, פי׳ משתקתו בדברים ערבים״, וכנראה היה גורס ברש״י: ׳שמשתקין׳ וכו׳. וראה להלן אות קסד.

¹⁵⁸ בקה״ר שם: ״ששפרו אותן במצות ומעשים טובים. ד״א, ׳שפרה׳ לשם שבח, שנאמר: ברוחו שמים שפרה״. וכן במדרש שמואל שם.

¹⁵⁹ בשמו״ר כתי״א הגי׳: ״פועה, שהופיעה פנים לאלהים״. ובמדרש שמואל: ״שהופיעה במעשים טובים לישראל״. ובקה״ר: ״שהופיעה את מעשה אחיה״, וצ״ב. ובמדרש הגדול: ״שהופיעה במעשיה.

¹⁶⁰ בקה״ר שם: ״שפעת בפני פרעה, ואמרה לו: אוי לך מיום הדין״.

¹⁶¹ במדרש שמואל שם: ״שהיתה פועה והולד יוצא״. ובתוס׳ סוטה (יא:):״פירש רבינו חננאל, לוחשת לחישה ויוצא הולד, כמו שעושים אלו עכשיו באזני האשה״:. ומובא בערוך ערך פע. ולעיל קנח מבואר שזה דרש אחר. וכ״ה בכתב יד מדרש הביאור: ״פועה, שפועה לולד, לוחשת ויוצא, כמו אלו הלוחשים עכשיו באזני האשה: צא צא״. וברבעה״ת: ״ד״א, שפועה לילד בבטן, וקוראה לו צא, והוא יוצא״. ונ״ל דמכאן מקור למ״ש רבינו בחיי (שמות י ה): ״צא אתה וכל העם וגו׳, יוצא מן הכתוב הזה השם הידוע לאשה המקשה ללדת וכו׳⁠ ⁠״.

¹⁶² במדרש מביא כאן באריכות הסיפור שטענה מרים נגד אביה שפירש מאשתו בשביל גזירת פרעה, ושמע עמרם לעצתה, והחזירה ליוכבד. מובא להלן ב אות א. ובשמו״ר שם יש עוד שתי דרשות: ״פועה, שהיתה נופעת יין בתינוק אחר אמה״. ובפי׳ מהר״א: ״נופעת, מלשון נופחת, שנוטלת יין בפיה ומנפחת על התינוק״. והלשון ׳אחר אמה׳ נ״ל לפרש שהכוונה כמו שכתוב מקודם לזה בשמו״ר שם (מובא לעיל אות קנט): ״הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה צרכיה והיתה זריזה״. או י״ל כמ״ש לעיל (אות קנו) שרק יוכבד היתה מילדת, אבל מרים רק פועה כו׳, והפי׳ ׳אחר אמה׳, כלומר אחרי שאמה עשתה מלאכתה היא היתה פועה וכו׳. ובשמו״ר כתי״א: ״אחר של אמא״, והמלה ׳של׳ נמחקה בקו. עוד שם מאמר: ״היתה מפיעה את התינוק כשהיו אומרים מת״. ובמת״כ: ״מפיחה בנקביו ומשיבה נפשו״. וראה במילואים כאן. ובהדר זקנים מביא עוד דרש: ״ד״א, ששמו נפשותיהן בכפיהן לעבור מצות המלך״. [ופילון (מובא באגדות היהודים ח״ה עמ׳ שצג) דורש ׳שפרה׳ משם צפרה, ו׳פועה׳ משם פואה].

¹⁶³ מבואר שס״ל שהמילדות היו מצריות שנתגיירו, והפי׳ ׳למילדות העבריות׳: למילדות את העבריות. [ואפשטיין בהערות שם מביא שגם דעת יוסיפוס (בקדמוניות ב ט) שהיו מצריות. ושד״ל מביא שגם המתרגם האלכסנדרי והירונימוס מפרשים כן. ומ״ש ראיה לפי׳ זה, מבואר לפנינו במדרש תדשא].
ויש להעיר מהמבואר באמרי נועם, וכ״ה בפענח רזא ור״י מוינה: ״שם האחת שפרה, מצאתי בשם רי״ח ששפרה ופועה מצריות היו מתחלה, ונתגיירו, דאל״כ תימה האיך צוה אותן להרוג היהודים, והא אמרינן: בכל יעבור ואל יהרג חוץ מע״ז ג״ע ושפכ״ד, לכך כתיב ותיראן המילדות וגו׳, אע״פ שלא היו מתיראות מתחלה בגויותן״. וזה לא כדעת חז״ל ואונקלוס לעיל אות קנו-קנח.

¹⁶⁴ ראה בתורה שלמה בראשית פט אות לב, ומהרש״א סנהדרין נז:, ובהגהות רש״ש כאן.

¹⁶⁵ ראה לעיל אות קכא. ובהגדה של פסח דרשו: ״וירא את ענינו, זו פרישות דרך ארץ״. וצ״ל שכאן הכוונה לסוף הפסוק: ׳אם בן הוא והמתן אתו׳, ונסמכה הגז״ש ׳וירא׳ ׳וראיתן׳ על ריש הפסוק.

¹⁶⁶ בתנחומא ויקהל ד: ״על האבנים, במקום שהולד נבנה״. ובשמו״ר לפנינו: ״מקום שהולד ׳נפנה׳ בו״. וביפ״ת כותב שדורש אבנים כמו אפנים וכו׳. אבל באמת ט״ס יש כאן, וצ״ל: נבנה. וכן הוא בשמו״ר כתי״א: ״הולד נבנה״.
ובספר השרשים לר״י גנאח: ״וראיתן על האבנים, הוא מקום נפילת הולד מבטן אמו, ויקרא משבר. והמלה הזאת נגזרת מ׳בן׳ ו׳בנים׳, והאלף נוספת בה כו׳, ונקרא המקום כן בעבור נפילת הבנים בו״. וכ״ה שם צד 44 אות קעד. ולהלן (אות קעג) ממכילתא דרשב״י משמע כפי׳ זה.
ובשכל טוב: ״האבנים, עיקר מילת ׳אבנים׳ הוא הפחת העשוי ליולדת עת לידתה, ו׳אבנים׳ האמור בירמיה גם זה הפחת אשר גלגל היוצר יסוב בעוברי פיהו, דכתיב בירמיהו (יח ג): וארד אל בית היוצר והנה עשה מלאכה על האבנים״, ומענין זה הכסא אשר יעשה לאשה ההרה לשבת עליו אצל הלידה, כמו: ׳כי באו בנים עד משבר׳ (ישעיה לז ג)״. וכ״כ במבחר: ״אבנים, והפירוש הפשוט הוא כתרגום אונקלוס ״מתברא״ ובמשנה כלים פכ״ג- ד ומשבר של חיה, ופירש הרמב״ם הוא הכסא שעושין לאשה ההרה לישב עליו אצל הלידה כמו: ׳כי באו בנים עד משבר׳ (ישעיה לז ג)״. וכ״כ במבחר אבנים כדמות כסא שתלד בו האשה וגם נקרא משבר. ולדעת רבי יהודה בן קריש שרשו בנה מגזרת בנים וכ״כ הרד״ק בשרשיו ואבנים, מקום נפילת הולד מבטן אמו ויקרא משבר כר. וראיתן על האבנים הוא הרחם ונקרא אבנים על שם הבנים, וכן נקרא משבר על שם האשה היולדת וחבליה, ונקרא אבנים בלשון שנים לענין הצירים שהם בפתח הרחם שהם שנים כמו שני צירי הדלת. ובבוצר עוללות מביא דעת האומרים שאבנים מין אמבטיה כלי שרוחצין בו את הילדים בצאתם מרחם והוא נעשה משני אבנים, וכן עוד המנהג בארץ פרם כו׳. ובכת״י ילקוט אור האפלה: ״וראיתן על האבנים, מקום המשבר נקרא אבנים, לפי שהוא ספק אם יולד בן או בת״. והטעם צ״ב. ובכת״י ילקוט מעין גנים: ״וראיתן על האבנים, שתי אבנות הן, אבן גדולה יש עליה שומרין ואבן קטנה אין עליה שומרין, ובכל יום הכרוז [יוצא] ואומר: ׳הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל׳ (תהלים קכא ד)״. ובכת״י ילקוט תימני יש ביאור על מאמר זה שנאמר בדרך רמז.

¹⁶⁷ בתנחומא תזריע ג: ״א״ר יהודה בר סימון שתי יריכותיה של אשה נעשין כשתי אבנים, כדי שיהא בה כח כשהיא יולדת, ומנין שכן, כתיב: וראיתן על האבנים״. ובתנ״י שם: ״שני יריכי אשה נעשין כשני יריכי אבנים״. [ובמסורת המדרש בשמו״ר חסר הציון לתנחומא].

¹⁶⁸ ברש״י: ״סימן גדול, שלא תטלנו האם ותחביאנו ותאמר נפל היה, זה לכם סימן של לידה, ואז תטלוהו ותהרגוהו״. ומבואר דמפרש שסימן זה היה רק שנולד לה ולד, ולא שאפשר להכיר על ידי זה בין זכר לנקבה. ופי׳ זה דחוק. אמנם במדרש אגדה כאן מבואר שזה היה ג״כ לסימן בין זכר לנקבה, וז״ל: ״וראיתן על האבנים, סימן גדול מסר להן אותו רשע, אמר להם: מי שמעוברת בזכר יריכותיה מצטננות כאבנים״. וכן הוא בילקוט מדרשים כת״י קורדיסטאן: ״אמרו חכז״ל, פרעה חכם גדול היה, מסר ליוכבד ולמרים סימן, ׳וראיתן על האבנים׳ אם יריכות האשה בשעה שתלד [שתהא] יושבת על המשבר לילד (אם) מצטננות כאבנים, דעו לכם שהוא בן והרגו אותו, ואם אינם מצטננות, יולדה נקבה״. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים: ״אמרו רבותינו סימן מסר להם אותו רשע פרעה, שאם פניו למטה בידוע שהוא זכר ואם פניו למעלה נקבה היא. ועוד מסר להם סימן אחר, אם יריכותיה של יולדת מצטננות בידוע שהוא זכר (כדאמרו רבותינו (ברכות ס.): אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. והטעם, כי כשהאשה הזריעה תחלה זרעה מצטנן, וזרע האיש האחרון עומד ומבטל הראשון), ואם ירכותיה מתחממות בידוע שהיא נקבה״.

¹⁶⁹ כן היתה הגירסא גם בסוטה (יא:), ונשארה בעין יעקב. ורש״י מחקה וכותב: ״ה״ג, וראיתן על האבנים, א״ר יוחנן סימן גדול מסר להן, בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננין כאבנים. ד״א, על האבנים, כדכתיב וארד בית היוצר וגו׳, מה יוצר זה ירך מכאן כו׳. ד״א, להכי קרי למשבר האשה ׳אבנים׳, כדכתיב גבי יוצר כלי חרס אבנים, ואשה נמי ליוצר דמיא״. אמנם הגי׳ שרש״י מחקה מבוארת גם בש״ס כתב יד מינכן: ״וראיתן על האבנים, מאי ׳אבנים׳, א״ר חנין סימן גדול מסר להן, דכתיב: ׳וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים׳, אמר להן מה יוצר זה ירך מיכן וירך מיכן [הסופר השמיט מן ׳מיכן׳ השני עד ׳מיכן׳ האחרון, וצריך להיות כמבואר בגמ׳: ״וסדן באמצע, אף אשה ירך מיכן וירך מיכן״] והולד באמצע, שעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננו׳ [אין קריאת המלה ברורה כי כתוב מצטנט׳] כאבנים״. ובעין יעקב הגירסא (אחרי ׳והולד באמצע׳): ואיכא דאמרי, בשעה שמכרעת לילד ירכותיה מצטננות כאבנים. וכ״ה בשמו״ר. ולפי גירסת הש״ס כת״י מבואר שני דברים:
א) שאין פירוש ׳סימן גדול׳ סימן ממש אם הוא ולד או נפל או זכר או נקבה, אלא פירושו שם יפה ומתאים לקרוא למשבר האשה אבנים. [וכן הוא בלקח טוב ובשכ״ט כאן: ״א״ר חנן סימן גדול מסר להן, אמר להן מה יוצר זה ירך מכאן וירך מכאן, וסדן שעליו הכלי באמצע ירכותיו, אף אשה ירך מכאן וירך מכאן, והוולד בין ירכותיה, לפיכך נקרא אבנים שבזמן שאשה כורעת לילד הוולד בינתים לירכותיה כאבנים. (ובלקח טוב: ״שבזמן שכורעת ירכותיה מצטננות כאבנים״). ר׳ אומר לפי שביצירתו של אדם הוא נמשל ככלי יוצר, שנאמר (ירמיה יח ו): ׳(כי) הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל׳, ואותו מקום שהיוצר עושה בו מלאכה בחומר נקרא אבנים״].
ב) מבואר לפי גירסת ש״ס כת״י שהדרש ׳ירכותיה מצטננות כאבנים׳ אין זה דרש מיוחד, אלא שזה דרש אחד על הפסוק: ׳הוא עושה מלאכה על האבנים׳ [וכמ״ש הלק״ט]. אמנם רש״י לא הוטבה בעיניו גרסא זו, מפני שהלשון ׳סימן גדול מסר להן׳ מבואר גם להלן (אות קעה), ושם מוכרחים לפרש שהסימן הוא להבדיל בין זכר לנקבה, ולא כינוי השם.

¹⁷⁰ בהגהות מאיר עין למכילתא כותב לפרש מה שאמר ׳על מקום האבנים׳: ״נראה שפירשו אבנים כינוי לאברי הזרע״. ומביא מספר ׳האוצר׳ דאיברי ההולדה, בין זכר ובין נקבה, נקראים אבנים. ובבית תלמוד (שנה ד׳ עמוד רמז) כותב לדחות, שאין זה פירוש רק דרוש מחודד, והפי׳ הפשוט הוא שהתהומות נעשו להם כאבנים, והמים שעליהם למעלה היו מכים אותם על מקום המים של תהומות שנעשו כאבנים. ומלשון המכילתא דרשב״י (בשלח טו ה): והיו מכין אותן על מקום האבנים ׳שלהן׳. מוכח שהכוונה מדה כנגד מדה ממש, וכפי׳ מאיר עין, ולא כמו שדחה בבית תלמוד. [ובמכילתא הוצ׳ הורביץ לא העיר כלום מזה].

¹⁷¹ ״סימן גדול מסר להן – ׳וראיתן על האבנים אם בן הוא׳, שם אתן יכולות לראות מיד אם בן הוא בלא שום הגבהה. בן פניו למטה - כדרך תשמישו. בת פניה למעלה - כדרך תשמישה. והכי מפורש במסכת נדה (לא.)״ (רש״י). וראה מ״ש בתורה שלמה בראשית ב (אות רעז) משמות רבה (א יד) שמבואר שם פירוש אחר במאמר שלפנינו: ״אם פניו למטה תדעו שהוא זכר, שמביט באמו בארץ שממנו נברא, וכשהוא פניו למעלה היא נקבה, שמבטת בברייתה בצלע״. ובלק״ט כאן מביא שני הפירושים.
והלשון ׳סימן גדול׳ וכו׳, יש לבאר שפרעה אמר להם דברים ברורים להכיר אם בן הוא איך שיתנהגו, ואין הכרח בגמ׳ לומר שהם בעצמם לא ידעו אלה הסימנים, שזה דוחק אחרי שהיו מילדות בטח לא נעלם מהם דבר זה. וכן יש לפרש לעיל אות קעב.

¹⁷² ראה לעיל אות קנה, ולהלן אות רב, רז.

¹⁷³ ראה להלן אות רד. ובשמו״ר (א יד): ״א״ל הקב״ה, רשע, מי שנתן העצה הזאת טפש הוא, היה לך להרוג את הנקבות, אם אין נקבות זכרים מהיכן ישאו נשים כו׳⁠ ⁠״. וראה לעיל אות ק. ובויק״ר (כז יא): ״פרעה אמר, שוטה היה עשו, שאמר ׳יקרבו ימי אבל אבי׳, ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו, אני איני עושה כן, אלא עד דאינון דקיקין תחות כרסיה דאמהון אנא מחנק יתהון, הה״ד: וראיתן על האבנים״.

¹⁷⁴ ראה להלן (אות ריד) משמו״ר דדרשו כן על הפסוק ׳וכל הבת תחיון׳. וכנראה שהיה לפני בעל לקח טוב דרש זה גם על הפסוק שלפנינו. באע״ז: ״ומלת ׳וחיה׳ קשה מאד בדקדוק, והיא זרה, כי המשפט: וחיתה״. וברש״י: ״וחיה, ותחיה״. וברשב״ם: ״וחיה טעמו למעלה״.

¹⁷⁵ בלקח טוב כאן: ״ותיראן המילדות את האלהים, בא וראה כמה גדולה יראת שמים, שהרי הכתוב מעיד על המילדות ׳ותיראן׳. וכן משה אמר (דברים י יב): ׳מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את השם׳, וכן ישעיה אומר (לג ו): יראת ה׳ היא אוצרו״. ומענין זה מוזכר בשמו״ר (מ א), ובתנחומא (מובא בילק״ש ח״ב תיב; להלן אות קצה): ״זה שאמר הכתוב (איוב כח כח): ׳ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה׳, וכתיב: ׳ותיראן המילדות את האלהים׳ כו׳, העמיד ממנה (ממרים) בצלאל שהיה חכם, שנאמר (שמות לא ג): ואמלא אותו רוח אלהים״. ולפנינו בתנחומא (ויקהל ד) אינו גורס הפסוק שלפנינו.
ובמדרש תהלים (מז׳ קיט): ״טפלו עלי שקר זדים, מהו, שנאמר: ׳ויאמר בילדכן את העבריות׳, ׳ותיראן המילדות את האלהים׳, ובאותה צרה, אני בכל לב אצור פקודיך״. דורש אלה הפסוקים על מאורע זה, שבכל לבם יראו את ה׳ ולא רצו לעשות מצות המלך.
ושם (מז׳ קיח) מובא ג״כ דרש על פסוק שלפנינו, אמנם עיקר מקומו להלן פסוק כא: ׳ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים׳.

¹⁷⁶ בשמו״ר (א יט): ״להן לא נאמר, אלא ׳אליהן׳, א״ר יוסי בר חנינא מלמד שתבע אותן להזדווג להם ולא קבלו ממנו״. ובפרש״י: אליהן - משמע על עסקי ביאה, לשון ׳ויבא אליה׳. וביפ״ת כ׳: ״צ״ל שכך היתה קבלה בידם ואסמכוה אקרא״. ובמפרשי המדרש: כמו ׳וידבר על לב הנערה׳ (בראשית לד ג). ובחדושי רש״ש מביא מהא דמבואר בכתובות פ״א מ״ח: ראוה מדברת עם אחד, ובגמ׳ (יג.): מאי מדברת כו׳. ועי׳ מהרש״א ומפרשים שנדחקו הרבה לפרש דרש זה. אמנם בלק״ט גורס או מפרש: ״ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין, ׳כאשר אמר להן׳ מיבעי ליה, מהו ׳כאשר דבר אליהן׳, אלא א״ר יוסי בר׳ חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו. כתיב הכא ׳כאשר דבר׳, וכתיב התם (בראשית לט י): ׳כדברה אל יוסף יום יום׳, מה להלן דבר עבירה, אף כאן דבר עבירה״. וראה בתורה שלמה בראשית לט אות עו, הבאתי מבמדבר רבה (יד ו) שמביא ג׳ פסוקים שהמלה ׳דבר׳ משמעותה בעניני ערוה: ׳ולא יראה בך ערות דבר׳ (דברים כג טו). ׳על דבר אשר לא צעקה׳ (שם כב כד), ׳ויהי כדברה אל יוסף יום׳. וזה ראיה לדברי הלק״ט.

¹⁷⁷ ראה בתורה שלמה בראשית לא אות נ וצרף לכאן. והפירוש הוא, שפרעה נענש על מחשבתו הרעה כאלו נעשה, מפני שהיה בטוח שהמילדות יעשו רצונו. אמנם הסמך של הדרש על הפסוק צ״ב.

¹⁷⁸ מקור הדרש בלק״ט כאן: ״ס״א [ספרים אחרים], ׳כאשר דבר׳ לשון קשה, וכה״א (בראשית מב ל): דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. ומבואר מלשונו שהעתיק דרש זה מאיזה מקור שלפניו. ואע״פ שמאמר זה הוא בלק״ט כהמשך להמאמר המובא לעיל (אות קפ בביאור), נראה שזה הוא דרש מיוחד.

¹⁷⁹ בשמו״ר (א יט): ״ותחיין את הילדים, וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן, אין אנו יודעין שקיימו את הילדים, למה הוצרך הכתוב לומר ׳ותחיין את הילדים׳, יש קילוס בתוך קילוס, לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהן טובות, יש מהם שהיו עניות והולכות המילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות והן מחיות את בניהן, הוא שכתוב: ותחיין את הילדים״. וראה ברש״י סוטה שם, וברש״י כאן מ״ש לדייק באונקלוס.

¹⁸⁰ בשמו״ר כתי״א: ״ותחיין את, אלו האמהות, הילדים, הילדים ממש״. מוכח מגירסא זו שדורש המלה ׳את׳ לרבות האמהות. וכן הגיה בהגהות רש״ש, שצ״ל: ״ותחיין את״.

¹⁸¹ ובשכל טוב כאן מוסיף: ״מדוע לא אכלתם את החטאת (ויקרא י יז), ועיקר המלה ׳הכי׳ משמע: מה דיעה יש בדבר הזה״.

¹⁸² ״חיות ממש - מילדות״ (רש״י). וראה ברש״י כאן. ובשמו״ר (א טז): ״כי חיות הנה, אם תאמר מילדות הנה, וכי מילדת אינה צריכה מילדת אחרת לסייעה. אלא כך אמרו לו, אומה זו כחיות השדה נמשלת, שאין צריכות מילדות, יהודה נמשל כאריה כו׳⁠ ⁠״. וראה בתורה שלמה בראשית מט אות קכג וצרף לכאן. וראה מ״ש במלואים.

¹⁸³ וכן פירש באע״ז: ״חיות - כח חיים הרבה יש להן״. וכן ברשב״ם: ״בריאות ופקחות וממהרות לילד״. ויש להעיר ממה שפרש״י בדברי הימים א׳ (יא כב): ״בן איש חי, כי כן מנהג בני האדם, כשרואים אדם זריז אומרים: זה כולו חי״.

¹⁸⁴ בסוטה (יב.) דורש כן על הפסוק להלן (ב ב). ובשכל טוב: ״כי לא כנשים המצריות העבריות, שהרי עבריות אינן בפתקה של חוה דכתיב בה (בראשית ג טז): ׳בעצב תלדי בנים׳, מפני שהן צדקניות, לפיכך אינן צריכות לנו״. וראה ביוב״ע כאן דורש שהיו מתפללות וכו׳. וראה לעיל אות קפד. ויש לומר דהדרש נסמך על המלה ׳חיות׳ ע״פ המבואר בתרגום יונתן שמואל ב׳ (כג כ): ׳בן איש חי׳ מתרגם: ׳גבר דחיל חטאין׳. כן דורש כאן המלה ׳חיות׳, שהיו צדקניות ומתפללות לה׳. ובפירוש ׳ינחנו׳ מבאר ע״פ האונקלוס על ׳לנפש חיה׳ (בראשית ב ז): ׳לרוח ממללא׳, כן דורש המלה ׳חיות׳, שמתפללות. ויש להעיר מהמבואר בפי׳ ר׳ מיוחס כאן: ״בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו, למדנו שמותר לכזב לרשעים מפני דרכי שלום״.

¹⁸⁵ ראה פרש״י כאן. ובדעת זקנים והדר זקנים שכ׳ על רש״י: ״ולא נראה, כי יש פסוק מפסיק, ולכן נראה לומר כו׳ ממה ש׳וירב העם ויעצמו׳. כי לפי שאמרו המילדות לפרעה ׳כי חיות הנה׳, ואינן צריכות אותנו, היה אומר פרעה שקרניות הן, וכשראה כי רבו העם ויעצמו מאד, חזר ואמר ׳כן המילדות דוברות׳, כי ברור לי כי חיה אחת או שתים אינן מספיקות לעם רב כזה״. וראה באע״ז פסוק טו.

¹⁸⁶ בחדושי הרד״ל: ״וכמ״ש שם שהיו יוכבד ומרים עשה להם בתים שיצא מהם משה שגאל ישראל, וזהו כמו: ׳ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך׳ (בראשית יב יג)״.

¹⁸⁷ לק״ט כאן. ובשכ״ט הוסיף דהדרש נרמז בשתי יודין.

¹⁸⁸ ראה לעיל אות עב. ובלק״ט: ״וירב העם ויעצמו מאד, לקיים מה שנאמר: ׳רשע יראה וכעס׳ (תהלים קיב י)״.

¹⁸⁹ ראה בתו״ש בראשית ל אות קלו. ובשכ״ט כאן: ״וירב העם ויעצמו מאד, יותר מששים רבוא, לקיים מה שנאמר: והרביתי את זרעך כככבי השמים וכחול הים (ר׳ בראשית כב יז)״. ומקורו מתנחומא.

¹⁹⁰ להלן קצה.

¹⁹¹ בשמו״ר א כא: ״רב ולוי, ח״א בתי כהונה ובתי לויה, וח״א בתי מלכות. בתי כהונה ולויה, משה ואהרן. בתי מלכות, ממרים, לפי שדוד בא ממרים״ (גם בש״ס כתי״מ הגירסא: ׳רב ולוי׳). ובסגנון אחר שמרים זכתה שיצא ממנה בצלאל, מבואר בשמו״ר (מ א): ״אמר ר׳ חייא בר אבא מהו: הן יראת ה׳ היא חכמה וגו׳ (איוב כח כח), אמר האלהים, אם היו לך מעשים טובים אני נותן לך שכר, ומה שכר, תורה, שנאמר: ׳ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה׳. ואם סרת מן הרע אני מעמיד ממך בני אדם שמבינים בתורה, מהיכן אתה למד, מיוכבד ומרים, בעת שיראו מהאלהים. א״ר ברכיה בשם ר׳ חייא בר אבא שכר היראה תורה, שמיוכבד העמיד הקב״ה את משה כו׳. מרים על ידי שסרה מן הרע ומן החטא העמיד ממנה הקב״ה בצלאל, וזכה לחכמה ולבינה כו׳, ׳ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת׳ (להלן לא ג)״. ובשמו״ר מח ה:״ יוכבד נטלה כהונה ומלכות, אהרן כ״ג, משה מלך, שנאמר (דברים לג ה) ׳ויהי בישורון מלך׳, ומרים נטלה חכמה״ [ועי׳ בהגהות רש״ש, ולהלן פ״ג אות פו מזבחים קב.]. וכ״ה בתנחומא (מובא בילק״ש ח״א תיב). וראה תנחומא ויקהל ד, תנ״י שם ב. ובתרגום ירוש׳ הנדפס מכת״י מבואר, דמרים זכתה לכהונה, וצ״ע. ובתרגום ירושלמי הנדפס איתא סתמא: ״ועבדו להון בתים, ביתא דלויה וביתא דכהונתא רבתא״. ובמדרש תהלים (מז׳ קיח): ״יאמרו נא בית אהרן, אלו המילדות שלא שמעו לפרעה, שנאמר: ׳ותיראן המילדות את האלהים׳, ומה עשית להם, בתים״. וכעי״ז במדרש הגדול כאן: ״ויעש להם בתים, העמיד הקב״ה מיוכבד אהרן כהן, ומשה לוי, והם נקראים ׳בתים׳ שכך כתיב (תהלים קכה יט-כ): בית אהרן ברכו את ה׳, בית הלוי ברכו את ה׳⁠ ⁠״.

¹⁹² המשך המאמר במדרש הגדול: ״אמר ר׳ סימא פנחס וכלב כשתי חליות של עמוד, דכתיב (יהושע ב ד): ׳ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו׳. וכך ירמיה וברוך נעשו כשני ספסלים, שנאמר (ירמיה לו כו): ׳ויסתירם׳. וכך המילדות נעשו כשתי קורות של בתים. אמר ר׳ שמואל פנחס וכלב היו צדיקים, ירמיה וברוך היו נביאים, אמר הקב״ה: אע״פ שהן נשים, ראויות הן שנעשה להן נס, שבטלו גזירת פרעה הרשע ויראו ממני, לכך: ויעש להם בתים״. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ: ״ויעש להם בתים, יש אומרים הפילו בתיהם והגינו שתי קורות עליהם. ד״א, עניינו: העשירו ולא הוצרכו לבריות״. ונראה שהדרש של היש אומרים הוא על פי הגירסא שיש במדרש הגדול הנ״ל: ׳וכסה׳ אותן הקב״ה כשתי קורות של בתים. [אמנם יפה העיר ר״ל גינצבורג באגדה״י שצריך להגיה: ׳ועשה׳ אותן, כמבואר להלן ׳נעשו׳ כשתי קורות].
ובפי׳ הקצר לאבן עזרא כותב: ״ויאמר הגאון כי עשה להם בתים, שהסתירם שם כדי שלא ימצאו״. וכן פי׳ הרד״ק בשרש בית: ״והנראה בעיני כי פי׳ שהסתירם מפרעה שלא ירע להם, כדרך שנאמר בירמיה ובברוך: ויסתירם ה׳ (ירמיה לו כו)״. ובפי׳ הטור בשם י״מ: ״ויעש להם בתים, שהסתירם ונתנם בבית הסוהר, כמו ׳והוצאתני מן הבית הזה׳ (בראשית מ יד)״. וכ״ה ברב״ח. ובחמדת ימים: ״יש פירש: ׳בתי כלאים׳ (עפ״י ישעיה מב כב), כד״א: ׳ויצא אותו מבית הכלוא׳ (ירמיה נב לא)״.

¹⁹³ בשכ״ט מפרש דרש זה: ״שהרי לא כתב: ׳להן׳, לשון נקבה, אלא ׳להם׳ לשון זכר, מלמד שעמד ותיקן בתים למצריים סמוך לבתי ישראל להיותם שכנים להם״. ומענין זה ראה סוטה (יב.), שמו״ר א ב, שם כב א, שהש״ר ב (פ׳ אחזו לנו שועלים), מדרש משלי פי״ט, וכ״ה בסדא״ר (פ״ז) פ״ח. אמנם בכל המקורות הנ״ל אינו מבואר סמך הדרש על הפסוק ׳ויעש להם בתים׳, רק בילקוט שמעוני שה״ש (ח״ב תתקפו) ממדרש שוחר טוב: ״אחזו לנו שועלים, אלו המצריים הזקנים, ׳שועלים קטנים׳ אלו בניהם, שהיו לישראל רעים מן הגדולים, שנאמר: ׳ויעש להם בתים׳, ותינוקות ישראל נתפשים על ידיהם״. [ובובר בהערות לא הרגיש בזה]. ובמדרש משלי מובא דרש זה, אך לא נסמך על הפסוק שלפנינו, וגורס: ״שהיו קשין לישראל יותר מן הגדולים, שהיה אחד מהם נכנס לביתו של ישראל ורואה את התינוק ומוסרו להריגה״. וגירסת הילק״ש מובנת ע״פ דברי הלקח טוב, וכנראה שחסר כאן במדרש משלי המשך הדרש. ודרש הנ״ל על מלת ׳להם׳ שהכוונה למצריים, מובא בפירושי הראשונים, דעת זקנים, פענח רזא ועוד. ועל פי מדרש זה נראה לי לפרש מאמר המובא ג״כ בילק״ש שה״ש (ח״ב תתקפה): ״ד״א, ׳כשושנה בין החוחים׳ (שם ב ב), מה השושנה הזו שבין החוחים רוח דרומית באה והיא לוקה בקוץ, רוח צפונית באה והקוץ מכה אותה, וכן מארבע רוחותיה, כך היו ישראל, ׳ויעש להם בתים׳ כו׳⁠ ⁠״. ואינו מבואר הכוונה מה שהביא כאן הפסוק. ובגליון דפוס ליוורנו שבמדרש ליתא מלים אלו: ׳ויעש להם בתים׳, וכן הוא ב׳אות אמת׳. ולפנינו בשהש״ר בסגנון אחר מילק״ש. ולפי דרש הנ״ל י״ל שדורש הפסוק ׳ויעש להם בתים׳ על בתי מצרים שהיו מקיפין את בתי ישראל, ועי״ז הרגישו בילדי ישראל וזרקו אותם היאורה. אמנם נראה יותר שט״ס כאן ושלא במקומו הוא. ויש להעיר שבתרגום אונקלוס (דפוס סביוניטה) ושאר תרגומים, מפרשים ׳להן׳, בלשון נקבה. ובחזקוני מפרש: ״ויעש להם פרעה בתים לעמוד בם ולא יהיו זזים מהם, וצוה להוליך שם העבריות בשעת לידתן, להשליך היאורה הזכרים״.

¹⁹⁴ בילקוט ראובני כאן מביא מתדב״א: ״ויצו פרעה לכל עמו, כאלו נעשה על ידו, ואין ׳ויצו׳ אלא כרוז וכו׳⁠ ⁠״. ומהגירסא שלפנינו נראה שיש כאן כוונה אחרת, שדורש מלשון ׳ויצו׳ שהגזירה היתה על ידי כרוז באופן פומבי ומפורסם לכל העם, ולא נמצאו אנשים שיתנגדו לאכזריות כזאת. לא כמו מתחלה בשעה שאמר: ׳הבה נתחכמה׳, שעדיין היה מתירא לעשות רשעות בגלוי (ראה מ״ש לעיל אות קג). מזה יש ללמוד שכל העם היו רשעים, ולכן נענשו כולם.

¹⁹⁵ תו״ש בראשית ז אות ק, שמו״ר יא ד, במדב״ר ט יז, ולהלן אות רו.

¹⁹⁶ לעיל אות קצב. ובסגנון אחר בתנחומא תולדות ה: ״ורוח הקדש צווחת, מי זה אמר ותהי, ה׳ לא צוה, פרעה צוה, ה׳ לא צוה, אלא: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ״. וראה במדרש פנים אחרים לאסתר כה, ובילק״ש ח״ב תתרנד.

¹⁹⁷ וכן הוא בתנחומא ויקהל ד, ותנ״י שם ה בשינוים שונים. אמנם יש הבדל, שבתנחומות מבואר שרק על יום אחד שבו נולד משה גזר גם על עמו, לא כמבואר במדרש על תשעה חדשים מיום שנתעברה. [ובספר היובלים מז, ב: ״ויצו פרעה מלך מצרים עליהם להשליך את בניהם כל הבן הילוד היאורה, וישליכו כן שבעה ירחים עד יום הלדת אותך״ (ר״ל גינצבורג בספרו אגדות היהודים ח״ה בהערות דף ת הערה נו מגיה, שצ״ל בספר היובלים: ״עד יום ׳השלכת׳ בו״, ולא: ׳יום הלדת׳. ולדעתי אין צורך בתיקון, כי כן מבואר גם בפדר״א (מובא להלן אות ריב), והפירוש הוא, מכיון שכבר נולד אין צורך להשליך אלה שיולדו מהיום והלאה, אלא רק אלה שנולדו מקודם)].
ובאונקלוס ויוב״ע מפרש: דיתיליד ׳ליהודאי׳. ובפי׳ הר״י מוינה הקשה על האונקלוס מגמרא הנ״ל. ובס׳ פני דוד לרחיד״א כותב מכת״י נימוקי רבינו ישעיה הראשון: ״הגהה, ורבינו צדקיה בר׳ אברהם תירץ, שיפה תרגם האונקלוס, דקודם לא גזר אלא על ישראל, אבל באותו יום שנולד משה א״ל איצטגניניו שבו ביום יולד מי שעתיד להושיע את ישראל, ובאותו יום לבד גזר אף על עמו״.

¹⁹⁸ בובר מציין לסוטה (יב.), שמבואר דגם על המצרים גזר. ולא דק לראות בסוף המאמר: ״כל הבן הילוד, בן ישראלי״, שסובר כדעת האונקלוס (לעיל אות רב). ומדברי השכל טוב נראה שמפרש ביאור חדש בגמ׳ סוטה: ״אף על עמו גזר״, שיסייעו לקיים גזירתו, ולא כהשמו״ר (באות רב).

¹⁹⁹ ראה לעיל אות קעז וצרף לכאן. ובויק״ר כז יא: ״כל הבן הילוד תיאורה תשליכוהו, המן אמר: שוטה היה פרעה שאמר ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳, ולא היה יודע שהבנות נשאות לאנשים ופרות ורבות מהם, אני איני עושה כן, אלא ׳להשמיד להרוג ולאבד׳ (אסתר ג יג)״. וראה מדרש פנים אחרים לאסתר נוסח א (כה.).

²⁰⁰ בפרש״י בסוטה מביא דרש ר׳ תנחומא: יום שנולד משה כו׳, כמבואר בפרש״י כאן, וכוונתו לתנחומא ויקהל ד (מובא לעיל אות רב). ובשמות רבה כו א (לעיל אות קמה): ״ולא נחתי (איוב ג כו), מגזירה ג׳ שגזר ואמר: ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳, והעמיד הקב״ה גואל על שם המים, זה משה, שנאמר (להלן ב י): כי מן המים משיתיהו״.

²⁰¹ מכדרשב״י בשלח (טו ד), [וכ״ה בקטע המיוחס למכדרשב״י, בגנזי שכטר ח״ב עמ׳ שנ], תנחומא בשלח ג, שמו״ר ג יב, פסקתא דר״כ פ״י, מדרש תהלים מזמור כב טו, אגדת בראשית פ״א, מדרש הלל (בביהמ״ד ח״ה). ובסגנון אחר בתוספתא סוטה (ג ג)״ ״מצריים לא נתגאו לפני המקום אלא במים, שנאמר: ׳ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳, לפיכך: מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו׳⁠ ⁠״. וכן הוא במכדרשב״י בשלח (יד כו), ובמדב״ר ט כד. ובמכדרשב״י שם (פסוק ז): ״לשעבר אני אמרתי: ׳כל הבן הילוד היארה תשליכוהו וכל הבת תחיון׳, עכשו: ׳ושלישים על כלו׳, על מנת לכלות, אריק חרבי תורישמו ידי״. ובמדרש תנאים (דברים יד ב): ״מצרים אמרו: ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳ כת׳ בהן: (תהל׳) ונער פרעה וחילו בים סוף״. ובילק״ש (ח״ב שיט): ״אתה מוצא במחשבה שחשבו המצריים לאבד את ישראל בה אני מאבדם, הם חשבו לאבד במים בני, דכתיב: ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳, בה אני מאבדם, דכתיב: ׳וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו׳ (שמות יד כו)״. ובמדב״ר י ד: ״מה פרעה הכהו הקב״ה י׳ מכות, כנגד י׳ דברים שגזרו על ישראל, ולבסוף טבעו, כנגד: כל הבן הילוד וגו׳, כך יעשה הקב״ה לכל האומות שעושים רעה לישראל, מדה כנגד מדה״. ובמכלתא להלן פי״ד י ׳ופרעה הקריב׳ גורס בלק״ט: ״הרי הסכים בעל צפון על גזירתי, כשם שאמרתי אני: ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳, כך הוא הביאן להטביען בתוך הים״.

²⁰² לעיל אות רב. ובגמ׳ סנהדרין (קא:): ״מאי דכתיב (במדבר כ יג) המה מי מריבה, המה שראו איצטגניני פרעה וטעו, ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, אמר: ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳, והם לא ידעו שעל עיסקי מי מריבה לוקה״.
ובסוטה (יב:) מוסיף: ״כיון דשדיוה למשה, אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא, בטלו לגזירתייהו, והם אינם יודעים שעל מי מריבה הוא לוקה״. ופרש״י: ״כיון דשדיוה למשה במים, כל זמן שהיה ביאור אין לקות גדולה מזו, ובטלה סימן של לקייה״. כוונתו לתרץ, כיון שטעו בדבר, א״כ למה עבר הסימן. ומסביר, שבאותו זמן שהיה ביאור שפיר בטל הסימן.
ובכתב יד חמאת החמדה: ״שאלה, למה השליך פרעה הילדים ביאור, כדי שלא יראה דם בארץ מצרים, שקשה עליהם ראיית דם, ובעבור זה לא היו שוחטין הבהמה, ובדם לקו ביאוריהם״. ויש להעיר מהמבואר בשמו״ר (ט ח) שפרעה והמצריים עובדים ליאור, א״כ יש לומר שגזירת ׳כל הבן הילוד׳ היתה מין עבודה זרה, כעין ההקרבה למולך. וראה הושע יג ב: ׳זבחי אדם׳, ודרשת חז״ל בסנהדרין (סג:).

²⁰³ ראה להלן ב אות א המשך המאמר. ובשמו״ר א יז: ״אמר עמרם לריק אנו מולידים, מיד הוציא את יוכבד״. ובפסיקתא רבתי (מג): ״כיון ששמע עמרם כן הוא ובית דינו, באותה שעה גזרו ומנעו ישראל מפריה ורביה והוציאו את נשיהם״.

²⁰⁴ דרש אחר בענין זה מבואר בספרי דברים (כג ח): ״לא תתעב מצרי וגו׳, ר׳ שמעון אומר מצריים הם טבעו את ישראל בים, ואדומים הם קדמו את ישראל בחרב, ולא אסרם הכתוב אלא עד ג׳ דורות. עמונים ומואבים שנטלו עצה להחטיא את ישראל, אסרם הכתוב איסור עולם. ללמדך שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו, שהרורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העוה״ב״. וראה מ״ש במילואים.

²⁰⁵ מענין זה בסוטה (יא:), שמו״ר א יב, מדרש דברי הימים למשה, מדרש ויושע, ובספר הישר כאן. ובפדר״א פמ״ב: ״ר׳ שילא אומר כל הילדים שהשליכו ליאור לא מתו, אלא היאור הפליט אותם והשליך אותם למדבר מצרים, והיה הקב״ה מביא סלע בפי כל אחד ואחד, וסלע מצדו, והסלע שהיה בפיו היה מניק אותם דבש, והסלע שבצדיהם היה מניק אותם שמן כחיה שהיא מניקה את בנה, שנאמר (דברים לב יג): ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור״. ובשהש״ר ב טו: ״וכמה תינוקות היו שהשליכו ליאור, עשרת אלפים, שנאמר (יחזקאל טז ז): ׳רבבה כצמח השדה נתתיך׳. ורבי לוי אמר ששים רבוא. שכן אמר משה (במדבר יא כא): ׳שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו׳ (ראה ב״ר צז ג). ומה היו המצריים עושים, מביאים בניהם מן האיסכוליות שלהן ומשלחים אותם לבתי מרחצאות שלהן, ורואין איזה אשה מישראל מעוברת, והן מרשמים לפניהם, וחוזרים ואומרים לאבותם: פלניתא יש לה ג׳ חדשים, פלניתא יש לה ארבעה חדשים, וה׳ חדשים. למניינם היו נוטלין מדדיהן ומשליכים אותן ליאור. הה״ד (שיה״ש ב טו): ׳אחזו לנו שועלים שועלים קטנים׳, ׳תפשו לנו׳ ׳הרגו לנו׳ אין כתיב כאן, אלא ׳אחזו לנו׳ ששמרו אותנו ליאור״. [ראה לעיל אות סט].
ונראה שדברי ר׳ לוי אפשר לפרשם כמבואר בגמ׳ סוטה (יב:): ״כיון דשדיוה למשה אמרן תו לא חזינן כי ההוא סימנא, בטלו לגזירתייהו כו׳, והיינו דקאמר משה (במדבר יא כא): שש מאות אלף רגלי וגו׳, אמר להן משה לישראל בשבילי נצלתם כולכם (שביטלו מצרים את גזרתם, רש״י)״ ולדרש זה נתכוון גם ר׳ לוי שהגזירה היתה על ששים ריבוא.
ולפ״מ דמבואר בירושלמי פאה (פ״א ה״א) שבגוים מחשבה רעה הקב״ה מצרפה למעשה, מלמד שחשב עליו להורגו והעלה עליו הכתוב כאלו הרגו. ולעיל (אות קפא) מסדר אליהו רבה, שגזירת פרעה להמילדות להמית את הזכרים, מעלים עליו כאלו עשה (וראה תו״ש בראשית כז אות קצב; לא אות נ). אם כן י״ל שגם כאן מעלה עליו הכתוב כאלו השליכם לים, וניצולו בזכות משה, שעל ידו נתבטלה הגזירה. וראה קה״ר א (עה״פ דור הולך) בשם ר׳ לוי.

²⁰⁶ ראה לעיל אות רב. ובמדרש תהלים (מז׳ עא ג): ״עליך נסמכתי מבטן, בגלות מצרים, כשגזר פרעה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״. ובילקוט המכירי (ממדרש משלי פל״א): ״ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד (משלי לא יז), כו׳ ׳ועמלו לא יזכר עוד׳, אלו בניו שהיו עמלו, כהדא דתנינן: ׳ואת עמלנו׳ (דברים כו ז), אלו הבנים, כמה שנאמר: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״.

²⁰⁷ לעיל אות רב.

²⁰⁸ מובא בילק״ש ח״ב תרפה. דרש זה שמקטין ערך גזרת פרעה לעומת גזירת המן, וכן מה שסיים ׳לא היו עושין לו כלום׳, אחרי שמביא מקודם הגזירה של ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳ צ״ב. ויש לפרש שסובר כהדרש לעיל (אות רב) שאף על עמו גזר, וכל הגזרה היתה רק לזמן קצר. ובדרך זו יש לבאר גם דברי בעל הגדה של פסח: ״צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות וכו׳, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל״. ומבואר בדבריו שהולך ג״כ בשיטה זו להקטין גזירת פרעה, אע״פ שלבן רק ׳בקש׳ לעשות, ופרעה הרי הוציא מכח אל הפועל גזירותיו. וראה מ״ש במילואים לאות רט.
ואולי יש לפרש עפ״מ שמבואר במכילתא דרשב״י (מובא להלן ג ז), שמאחר שמטביעין אותן בים חוזרין וכובשין אותן בבנין. ולפ״ז י״ל שמדרש זה סובר שגזירת ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳ היתה רק על אלה האבות שלא עשו סכום הלבנים, והיו מטביעין את ילדיהם וכובשין בבנין. אבל אלה שעשו תוכן הלבנים לא עשו להם כלום. וראה לעיל אות קלו בבאור.
ובמדרש אבכיר (מובא בילק״ש ח״א רמא): ״עמד עוזא שר של מצרים לפני הקב״ה ואמר לפניו, רבש״ע נקראת צדיק וישר, ואין לפניך לא עולה ולא משא פנים ולא מקח שחד, למה אתה רוצה להטביע מצרים, כלום הטביעו בני מבניך או הרגו מהם, בשביל ששעבדו בהן אתה רוצה לטבען כו׳⁠ ⁠״. ותמוה, הרי כתוב מפורש: ׳כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו׳, ואיך אומר: ׳כלום הטביעו בני מבניך׳, ולהנ״ל י״ל שגזירת השלכה היתה רק על אלה שלא עשו סכום הלבנים.
וראה לעיל (אות רי) שלמעשה לא נטבעו, והיאור הפליטם [ונראה שמדרש זה סובר כהדרש להלן (ב אות א בבאור), שלא קיימו גזירתו של פרעה]. א״כ דומה להמן שרק בקש לעקור. וראה להלן (ג כב) שלא כתוב בתורה ׳וישליכו כל הבן׳, מפני שבנות ישראל נתנו שוחד לעבדי פרעה, והיו משליכים רק מקצת ומניחין מקצת.

²⁰⁹ לעיל אות רד.

²¹⁰ לעיל אות קעח. ובכת״י חמאת החמדה: ״ולמה הזכרים ולא הנקבות, בעבור שהיו נשי ישראל יפות, שמא יגדלום ויקחו המצרים מהם נשים שהיו שטופים בזמה״.

²¹¹ מדרש זה מובא בילקוט שמעוני כאן בקטעים לפי פסוקי התורה, ומקור הדברים בספר הישר על התורה, ושרשם במדרשי חז״ל. [כן יש למצוא מקורות והשואות בספרי פילון ויוסיפוס ובספרות ההלניסטית, וביחוד בספר דברי הימים לירחמיאל הנדפס באנגלית ע״י ד״ר משה גסטר בלונדון תרנ״ט (המקור העברי עדיין בכתב יד)].
והאגדה מהחלום הנ״ל בסגנון אחר במדרש הגדול כאן: ״תניא, בשעה שנתעברה אמו שלמשה, ראה פרעה הרשע בחלומו רחל רבוצה וילדה שה, והיה רואה מאזנים תלויים בין הארץ לרקיע, ומביאין את השה ומניחין בכף מאזנים, ומביאין כל כסף וזהב שלמצרים ומניחין בכף שניה, והיתה מכרעת על כולן. ועדיין היו מביאין כל כלי זיין שלמצרים והיו מוסיפין על הכסף ועל הזהב, והשה מכריע. לבקר שלח פרעה והביא כל מכשפיו וחרטמיו וסיפר להן את חלומו. אמרו לו, רחל זו שראית רבוצה, אומה זו שהיא שרויה במצרים, והשה שילדה, בן עתיד לצאת ממנה והוא עתיד להחריב מצרים, והוא מכבש את הארצות לאומה זו. אמר להן: כבר נולד. אמרו לו: עדיין לא נולד, אלא הלילה הזה נתעברה בו אמו. אמר להם מיתתו במה, אמרו לו במים תהא מיתתו. לפי שאסטרוגלין רואין ואינן רואין, ונראה להם שמיתתו במים וכסבורין שיטבע במים וימות, ולא היו יודעין שעל ידי מי מריבה הוא נענש. אמר להן פרעה לחרטומיו: ועכשו מה תקנה יש לדבר הזה, אמרו לו מנה פקידים על כל הנשים המעוברות שבארץ מצרים ויחפשו יפה יפה ויבדקו כל אשה מעוברת, ויכתבו שמה בפתקיהן, ולתשעה חדשים יבדקו אותן, ותגזור ויטילו את הולדות ליאר, לפי שכשיכנס למים לא תהא לו הצלה, ששם מיתתו, לכך נאמר: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״.