לעיל פי״ז מאמר לד. התחלת המאמר עיי״ש בבאור וצרף לכאן, ולקמן ב, ג. בבאור ובד״ס כאן מביא גירסא רפאל שבא להפוך את סדום.
לעיל מאמר א. בבאור, וד״א רבה פ״ד.
תנחומא וירא ח. ב״ר נ. ולעיל מאמר א, ב. ופי״ז מאמר לד.
לעיל פי״ז מאמר לה. ומאמר לח. בבאור, תנ״י וירא בא. ועי׳ מדרה״ג וירא יח, א. הגמוניא, שקבל מדינה מן המלך לשלוט בה בפקודתו, עד שלא הגיע לבית אוריין [וי״ג אוריאו] שלו לגבול זו המדינה היה מהלך כגפן כאיש הדיוט, (מנח״י) ועיי״ש שהביא גרסאות שונות בתיבות אלו.
תנחומא וירא ט. ועי׳ משנה סנהדרין ריש פ״ז (עט:) ולקמן מאמר לב. ותנחומא ישן בראשית לג. תנחומא שם יב. ובתורה שלמה לעיל פ״ו מאמר פז.
לעיל פי״ח מאמר רלג, רלה.
עי׳ לעיל פי״ב מאמר קלו, צח. ב״ר פס״ח, פפ״ו, ומכלתא מסכתא דפסחא פי״ד, ירושלמי יבמות פ״א, מדרש תהלים הו״ב ט, טו. עי׳
חגיגה יב. תנ״י וירא כא.
רצוא, מלשון רצה ורצון שרוצות לעשות שליחותן, שבוזק גפת בכירה, שמפזר פסולת הזתים בכירה ומיד הלהב עולה, כרוחא לזיקא, כנוד שהוא מתמלא רוח מהרה כך הם מהירין לעשות שליחותן, כזיקא לעיינה, כמו שנראה שביב האש חוש מהר לעין, וי״ג כזיקא לעננא, והפי׳ כרוח שמפזר העננים, (מפרשים). ובשכל טוב איתא סדומה בערב תימה יש בדבר כי בשני שעות על היום נפטרו מאברהם ואיך לא באו לסדום עד הערב והא כתיב רצוא ושוב כו׳ אלא מלאכי רחמים היו, ומ״ש בשני שעות כ׳ בהערות דצ״ל שש שעות כמבואר בב״ר ועי׳ ברא״ם ויפ״ת שהעירו דהרי צריך לחשוב גם זמן הסעודה, ועי׳ מש״ל פי״ח מאמר כד. בבאור, ואולי י״ל דהפי׳ שני שעות על היום שנשארו עוד שני שעות על היום מפני ששהו איזה שעות בהסעודה.
בתנ״י וירא טו, כא. ד״א בערב שהגיע ערבה של סדום.
מובא בילק״ש תהלים רמז תשכג. ובסגנון אחר יש מאמר בבראשית רבה פ״נ על פסוק שלפנינו אמר לוי אין הקב״ה דן את האמות העולם אלא בלילה בשעה שישנים מן העבירות, ואינן דן את ישראל אלא ביום בשעה שעסוקין במצוות הה״ד והוא ישפוט תבל בצדק, וכ״ה בירושלמי ר״ה פ״א, מדרש תהלים הו״ב ט, יא. פס״ר פ״מ, ובתנ״י וירא טו. מהו בערב שהיו הסדומים חשוכים כלילה ושם סי׳ כא. למה בערב לפי שהיו מעשיהם של סדומים חשוכים בערב ולילה.
לעיל פי״ח מאמר רלט. סוף המאמר ולפנינו בפדר״א ליתא הראיה מקרא והוא בילק״ש כאן, ובמדרש הגדול מביא הגירסא בסגנון אחר והיה עושה בלילה שנ׳ בערב ולוט ישב בשער סדום וכי מה טיבו של לוט בשער סדום בערב אלא שהיה מחזר אחר אורחין לילה ומכניסן בסתר, ובמדרש אגדה ולמה בערב, כדי שלא יראו אותם אנשי סדום, ועי׳ מענין זה בזהר ח״א קו: ובמדרש אור האפלה בערב בעת שמכניסין אנשי העיר את האורחין.
מובא בס׳ דרשת אבן שועיב פ׳ וירא בשם רז״ל ויבאו שני המלאכים סדמה בערב וכו׳ ורז״ל אמרו בערב הידוע שהי׳ ערב פסח דכתיב ומצות אפה ויאכלו וכן אמרו כי בפסח נולד יצחק וזאת הבשורה הי׳ בפסח כמו שאמר הכתוב כעת חי׳ ואמרו ז״ל שרט לו שריטה בכותל, עי׳ לעיל פי״ח מאמר קמ. ולקמן מאמר כח. מבואר דזה היה בליל שני של פסח, ועי׳ לקמן פכ״א מאמר כט. ושיטות שונות יש בזה.
תנחומא ישן וירא בא. ולוט יושב בשער סדום, ישב כתיב חמשה דיינים הוו בסדום ולוט רע מכולם והושיבוהו ביניהם שכך כתיב ולוט ישב בשער סדום, ובמדרש חסירות ויתירות ישב כתיב חסר וי״ו אותו היום מינוהו ראש לדיינים כו׳
ובסנהדרין קט: ארבעה דייני היו בסדום שקראי ושקרוראי זייפי ומצלי דינא, ובפרדר״א פכ״ה ר׳ נתנאל אמר הקימו עליהם שופטים שופטי שקר וכל אורח וגר שנכנס לסדום היו עושקין בדינם המעוות ומוציאין אותם ערומים שנאמר ואת הגר עשקו בלא משפט, ובמנח״י הגירסא
ארכי יודוקיז (ראש הדיינים) חמשה ראשי דיינים היו בסדם קוושקר דבשקר דבנכל מטהדין וקלאפנדר ולוט היה ארכיקריטיס שלהם ומפרש שם דכולם הם שמות של גנאי וכ״ה בשכל טוב, ועי׳ במדרש אגדה יח, כא. ובמדרש הבאור מכת״י מביא גירסא חדשה, אמרו רבות, ארבעה דיינים היו בסדום חד שמיה שקר תניינא שקראי תליתאה שקרי רביעאה שקראיי וכו׳, ועי׳ לקמן מאמר נב.
תנ״י וירא כא. לפי שגידול בביתו של אברהם וראהו מקבל עוברים ושבים למד ממנו לפיכך הכניס המלאכים אצלו, ועי׳ בתנחומא וירא יא. לקמן מאמר יט. ובילקוט ת״ת כת״י בלקוטי ילמדנו באו״מ כת״י ח״א מביאו על הפסוק שלפנינו וירא לוט וירץ [ויקם] לקראתם, מתלא אמרי קרב לגבי דהנא ואדהן ולפי שנתחבר לוט עם אברהם למד ממנו הכנסת אורחים, ובמדרש אגדה ולוט יושב בשער סדום שאם יעבור אדם משם שיקבלנו, ובדרשת אבן שועיב כתב דאברהם לא נשתחוה אפים כי מעלתו גדולה, ועי׳ לעיל פי״ח מאמר מד. ויש להעיר מהמבואר ברש״י
הוריות ד. על הא דאיתא בגמ׳ השתחואה גופא כדרכה הוא דאסור דאית בה פשוט ידים ורגלים ופרש״י השתחואה בפשוט ידים ורגלים כדכתיב וישתחו אפים ארצה, ולהנ״ל הרי גבי אברהם כתיב וישתחו ארצה ולא היה בפשוט ידים ורגלים, ועי׳ בתוספי הרא״ש שם מ״ש בענין זה.
לעיל מאמר יא. התחלת המאמר והלשון רץ לקראתם ליתא בקרא רק ויקם לקראתם עי׳ לקמן מאמר טו. ובמדרש הגדול מביא לשון הפדר״א מיד ויקם לקראתם.
כעוף הפורח באויר, מפרש הטעם דלא רץ לקראתם כמו אברהם משום שבאו עליו כעוף הפורח באויר היינו פתאום שלא ראה אותם מרחוק, ותיכף כאשר קם היה לקראתם, עי׳ לעיל פי״ח בבאור מאמר לט. משכל טוב באברהם כתיב וירץ לקראתם ״שנדמה כעוף הפורח״ אבל בלוט לא כתיב וירץ אלא ויקם כאדם שהוא יגע וקם והלשון שלפנינו א״א לפרשו כן, ועי׳ בזהר ח״א קו: אמר ר׳ יצחק אמאי רהט לוט אבתרייהו דכתיב וירא לוט וירץ לקראתם כו׳ ח״א דיוקנא דאברהם חמא עמהון זח״א שכינתא אתיא עלייהו כתיב הכא וירא לוט וירץ לקראתם וכתיב התם וירץ לקראתם מפתח האהל מה התם חמא שכינתא אף הכא חמא שכינתא, ונפלא הדבר דבספרים שלנו ליתא כלל ״וירץ״ לקראתם וצ״ל דמפרש דילפינן בגז״ש וירא לקראתם שראה השכינה, מזה נלמד ג״כ דויקם הוי כמו וירץ כמ״ש בד״א בפי׳ הזהר שם, ושם קו: ולוט יושב בשער סדום דהוה יתיב לנסותא לברייתא כו׳, ובזח״א רנה. ולוט הוא שטן הוא יצה״ר יושב בשער סדום כי שם ביתו דכתיב לפתח חטאת רובץ ומתחבר עם בנ״א ומטעה אותם.
עקמו, נטו מן הדרך ובאו אל בית עבדכם, ור״ה דורש עקמו שילכו דרך עקלתון כדי שלא תהיו נראים באים אצלי, וכ״ה בזח״א קו: ועי׳ רש״י
ב״ק צ״ב: ובפי׳ רבי יוסף בכור שור כאן.
לעיל מאמר יד. ופט״ו מאמר רטז. ולעיל פי״ג מאמר ב, יג. ופדר״א פכ״ה.
לעיל פי״ח מאמר נח. ולקמן מאמר כא, ובמנח״י מביא דבכתי״ל נמצאה הוספה ביני שיטי אברהם הקדיש רחיצה שאסור לטעום בלא רחיצה ללוט לא היה אסור מיכאן שאסור לטעום בלא רחיצה, עי׳ לעיל פי״ח מאמר ס. מה שהבאתי ממדרש הבאור ונראה דהיה כן גרסתו בב״ר, ובמדרש אגדה ורחצו רגליכם מטומאת הדרך כשם שאמר אברהם ורחצו רגליכם.
לעיל מאמר כ. ובזח״א קז. ובפרש״י כאן ובלק״ט ושכ״ט, ולעיל פי״ח מאמר נ. התחלת המאמר.
לעיל פי״ח מאמר עז. ותנחומא וירא יא. בלק״ט הגי׳ ממאנין לקטן ואין ממאנין לגדול וכ״מ בפרש״י כאן.
עי׳ לקמן מאמר כד, נט.
אף וצרה, דורש ויפצר נוטריקון אף וצרה, ובמדרש הבאור ״הטיל״ בהם אף וצרה ובמדרש הגדול סיום המאמר כג. שנאמר ויפצר בם מאוד ״שזרק״ בהם אף וצרה, והיינו כנ״ל שהחזיק בהם שלא ברצונם, ועי׳ בפי׳ יד״מ. ועי׳ לעיל פי״ח מאמר עז. הדא מסייעא, לעיל מאמר יח. והפי׳ שעשו בדבריו שעקמו את הדרך דלאידך מ״ד למ״ל ויסורו, (יפ״ת). גידול בביתו, לעיל מאמר יט. בבאור וצרף לכאן. מצות גדולה, מצות מלשון מריבה ודורש שמריבה גדולה היתה על המלח שהיה אומר לה לאשתו תן לאלו האורחין מעט מלח והיתה אומרת לו אף מנהג זה הרע אתה רוצה ללמד כאן (מנח״י), וראה לקמן מאמר כז. ובשכל טוב אחרי שמעתיק דברי הב״ר כותב ושמעתי מרבותי כי סימן היה לה עם סדומית קרובותיה כששואלת מלח, היו יודעין כי בא אורח אצל בעלה ויבאו ויקחו, ולפיכך ותהי נציב מלח, וראה לקמן מאמר קנג.
לעיל פי״ח מאמר קכ. בבאור וצרף לכאן.
מובא בילקוט שמעוני ח״ב רמז רפ״ז בשם ילמדנו, וזה מקרוב נדפס בעתון חדשי לחכמת ישראל היו״ל בברעסלוי שנה עה. עמוד קלח. קטע מכתב יד מדרש ילמדנו ויש שם מאמר זה באריכות.
לעיל מאמר כד. בבאור, ולקמן מאמר כח.
לעיל פי״ח מאמר צא, קסה. בבאור וצרף לכאן, ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים, ומבואר מדבריהם דכאן היה ליל שני של פסח, ובשכל טוב סיים והיה שומר המצות ״מתדכות דורו״, ושתי תיבות האחרונות אין להם מובן ואולי צ״ל ״מתרבות דודו״, והכוונה כמבואר לעיל מאמר יד. שאברהם חנכו לעשות מצות ומעשים טובים. וע׳ לעיל מאמר יב. ומ״ש בבאור וצרף לכאן.
בלק״ט א״ל אבל כאן כולם רעים, ובשכ״ט אבל כאן רובם רעים.
לקמן מאמר סג. ובבאור וצרף לכאן.
לעיל מאמר כט.
ב״ר פכ״ו, ויק״ר כג, ט. לקמן מאמר לד, לה. ומאמר סו. סוף המאמר, ובתיב״ע כאן, ובשכ״ט מוסיף אין אתה רשאי לבקש עליהם רחמים כי מעשיהם כמעשה דור המבול שהיו כותבין גמומסיות לזכר ולבהמה.
לעיל מאמר לב.
לעיל מאמר לב, לג. ולקמן לה.
לעיל לב.
תנ״י בלק כו. לעיל מאמר לד.
במשנה תרומות פ״ח מי״ב מבואר כן תנו לנו אחת מכם ונטמא [בירושלמי ונטמאה] יטמאו את כולם ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. ובירושל׳ שם ה״י מבואר דכן הדין לענין שפיכת דמים שאם אמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו אנו הורגין את כולכם אפי׳ כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל כו׳, ואם ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל יהרגו, ומ״מ אינה משנת חסידים, והלשון בהמאמר שלפנינו אינו מחוור מ״ש אחת צ״ל אחד כן מ״ש תנו לנו פלוני כו׳ צ״ב, דהרי זה הוי בייחדו להן אחד מצד הדין מותר למסרו וצ״ל דזה אתיא כהשיטה דס״ל דאפי׳ ביחדו רק בחייב מיתה כשבע בן בכרי, עי׳ ביו״ד קנו. ומה שסיים וכך בגלוי עריות לפי הדין זה רק בתנו לנו אחת מכם אבל בייחדו להם אחת מוסרין אותה להציל האחרות, ונראה דבעל מדרש אור האפלה למד מכאן דאנשי סדום בקשו לטמאות את האנשים במשכב זכר וייחדו להם את האנשים ואף על פי כן מסר לוט את נפשו עליהם יש ללמוד מכאן דבעריות הוא כמו בשפכ״ד דאינה משנת חסידים למסור אפי׳ בייחדו להם אחת. וזה ד״ה.
עי׳ בתורה שלמה לעיל פ״ו מאמר סח.
בשכל טוב איתא והדלת סגר לוט אחריו, ורבותינו אמרו הדלת סגר מעצמו לאחר צאת לוט, והוא כדברי הלקח טוב שהדלת נסגרה מעצמה לאחר צאת לוט, וכנראה הי׳ זאת לפניהם באיזה מדרש ועי׳ לקמן מאמר סג. בקרא ואת הדלת סגרו.
תנחומא ריש פ׳ צו, ובילקוט שמעוני ח״א רמז תשלח הגי׳ ״אלא תחנה״.
עי׳ לעיל פי״ב מאמר קמח. ולקמן כ, יב. ועי׳ לעיל פי״ח מאמר קע. וצ״ב.
עי׳ בתורה שלמה לעיל פ״ב מאמר רצו.
לעיל פי״ג מאמר מח.
במדרה״ג פ״ו איתא בסגנון אחר יצא לפייסן בדברים ונתן נפשו ובנותיו על המלאכים כדרך שנתן משה רבינו נפשו על ישראל שנ׳ הנה נא לי שתי בנות, ונוסחא זאת יש לפרש עפמ״ש בדרשת אבן שועיב בשם רבינו חננאל וז״ל כי חלילה שהי׳ מפקיר בנותיו אלא כאומר לחברו הלא ביתי פתוחה קח מה שתרצה, או כמשליך עצמו על האדם כשרוצים לרצחו ואומר הרגני כי ידע שלא יעשה, וזה שאמרו לו גש הלאה וחרפוהו כי ראו כי אין מוסר ואמרו לו גש הלאה אל תנהג בנו חירוף וגידוף והמלאכים נשאו פניו בעבור כל זה שעשה עמהם, ועי׳ בפי׳ הרמב״ן ולעיל מאמר מג.
עי׳ ב״ר פס״ד ויבמות כא,
ב״ב פה: בלק״ט לשון אלוהות שליחות אלהים הם עושין, ובשכ״ט שנשתלחו למשלחת האל הגדול אל תעשו דבר, ובמנח״י מביא מכתי״ל אל תעשו דבר זה הקשה, ודרשו אל לשון קשות ולשון אלהות, ולשון קשות כמו ואת אלי הארץ לקח, וכן דורש ביבמות שם.
י״ג לא בזכותי אלא בזכות של אברהם דכתיב צדק יקראו לרגלו, היינו שבקש להם שיעשו זאת בזכות אברהם וע״ז השיבו לו כמבואר לקמן מאמר נד, נה. אפילו אברהם עצמו אין אנו משגיחים בו ולפי הגירסא שלפנינו מפרשים דדרשו לשון קורתי הכוונה על אברהם עפ״מ דמבאר בברא׳ רבה פי״ד ועי׳ שמות רבה פ״א ו. ויפ״ת ומנח״י, ואולי י״ל דהכוונה כמבואר להלן מאמר מט. וצ״ל לא בזכותך, ובמנח״י מביא די שגירס׳ לא ״בזכות״, והכוונה לא בזכותך רק בזכותי היינו מאברהם, וע״ז אמר בצל קורתי, שהטתה את הבית עליהם, מנעתם מליכנס לתוך הבית, ובפירוש רש״י שהיטת הבית לצד אחד כלומר חלקה לשני חלקים ואמרה לא לקבלם בחלקה, וי״ג שחצאת והכוונה כנ״ל וכמבואר לפנינו מאמר מז, מח.
לעיל מאמר מו. ולקמן מאמר מח.
לעיל מאמר מו, מו.
לעיל מאמר מח.
מסיים שם ״אלו דברי רבותינו״ וכנראה היו הדברים אלו לפניו באיזה מדרש ובלק״ט ליתא ועי׳ לעיל מאמר לט, מא. ובתורה שלמה לעיל פ״ב מאמר שא.
בתרגום אונק׳ קרב להלא, ר׳ לקמן מאמר נב, ולעיל מאמר יג.
לעיל מאמר יג. ובלק״ט שני פעמים ויאמרו כשאומר להם דברים ערבים אומר לו גש הלאה סוק לעיל וכשהוא אומר דברים שאינם ערבים להם א״ל האחד בא לגור, וכ״ה במדרש אגדה, וביתר באור בתוס׳ בהדר זקנים, ויאמרו גש הלאה כלומר ממה שאתה אומר לנו למסור לנו בנותיך גש אצלנו כי טוב אמרת אבל מן האנשים שאמרת אל תעשו דבר הלאה כלומר לך הלאה לא נשמע לך ע״כ, ובמדרש חסירות ויתירות ה״ו סי׳ קעו. מבואר כדרש הנ״ל, ועי׳ פרש״י ובשכל טוב.
וכ״ה בילק״ש ריש ויגש ובמדרש הגדול ולפנינו בב״ר ליתא ועי׳ פרש״י, ובשכ״ט אין גש הלאה אלא לשון דחיפה.
לקמן מאמר נה.
אותו שכתוב בו היינו אברהם כמבואר לעיל מאמר נד. ועי׳ לקמן מאמר נז.
לשון מטונף, משכב זכר.
לעיל מאמר נה.
עי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן.
לעיל מאמר כג. ולקמן מאמר ס. ובשכ״ט אלו נאמר את ידיהם היית אומר כל אחד שלח את ידיו כדכתיב ורחצו את ידיהם על העגלה כל אחד רחץ שתי ידיו ועכשיו שנאמר ידם זה ידו אחת, וזה ידו אחת.
לעיל מאמר נט.
כעי״ז מצאנו
בפסחים סד. נכנסה כת ראשונה נעלו דלתות עזרה, אביי אמר ננעלו רבא אמר נועלין תנן ולא סמכינן אניסא, וכן כאן בקרא נרמז כן שסגרו את הדלת אף על פי שהכו בסנורים ולא יכלו למצוא הפתח ובוודאי שלא היו יכולים להזיק להם בכל זאת לא רצו לסמוך על הנס ולנסות את שם שמים בחנם.
עי׳ בתיב״ע ובערוך ע׳ חוור מביא בתר״י סגורים בחיוורוריא ובלע״ז קטארט״א, ועי׳ ת״א וברש״י ע״ו יב:
ויומא נח: וברשב״ם
פסחים קיב. ומענין זה בשו״ת הגאונים קהלת שלמה סי׳ מח. ובמדרש אור האפלה סנורים שונא אורים, ומביא המשנה
ביומא פג. מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ובשכ״ט עיקר מלת סנורים הטחה וכיסוי ויש לה דמיון בדברי רבותינו
שבת סב. ומביא התרגום ירושלמי ישעיה מב, יח. עיי״ש.
ב״ר פ״נ לעיל מאמר ל. ופ״ו מאמר ק. וצרף לכאן, ועי׳ שמו״ר פ״א ט. פ״י ג. פי״א ג. במדב״ר פ״ט יח.
אילויו, יש הרבה גרסאות בתיבה זו ולעיאו כד״א ונלאו מצרים, אלעוי, עי׳ במנח״י בחלופי נסחאות ובלק״ט וילאו נשתטו כמו כי הואיל הלך אחר צו, ועי׳ לעיל פי״ח מאמר רעב.
לעיל מאמר מח. התחלת המאמר, והסמך של הדרש בלשון הקרא י״ל דמשמע דלאחר שהכו בסנורים עוד חפשו למצוא הפתח ולא יכלו ומזה ראו שכבר ראוין לכליה שגם הפורעניות שבא עליהם לא הועיל שיחזרו בתשובה. ויש מקום לומר דקאי אסוף מאמר מח. דלעיל, לתוך הקורה שלו ועי״ז וילאו למצוא הפתח, והראשון נראה יותר.
עי׳ פרש״י ובשכ״ט פסוק ה. אין אתה רשאי לבקש עליהם רחמים כי מעשיהם כמעשה דור המבול שהיו כותבין גמומסיות לזכר ולבהמה, ובמנח״י מביא גירסא קרי ביה ״עד״ מי לך פה, ראה לקמן מאמר סז.
לעיל מאמר סו. ובמדרש חסר יתר הנדפס מחדש מכת״י (ירושלים תר״צ) איתא עד מי לך פה חתן כת׳ עד כלומר לאחר (שנתת) [ששת] ימי בראשית, ובהגהות מעיר כי מאמר זה סתום ובלתי מובן וקריאת המלה שנתת אינו מבוררת ותקנה הסופר אח״כ למלה ששת ומפרש שם דצ״ל עד כלומר עד לאחר שישתנו סדרי ברא׳ אז לא יוכל להוציאם משם עוד, וצ״ע.
לעיל מאמר נד. ופי״ח מאמר רנז.
עי׳ פרש״י כאן, ובב״ר פפ״ד אין אדם נמנע לקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו, ובתנחומא ישן וישב י. שחתנו של אדם כבנו וכלתו כבתו ואין אדם נמנע לקרוא לכלתו בתו, עי׳ בתורה שלמה לקמן לז, פסוק לה. וברש״י
שבת כג: חתנו כבנו, ובמרדכי פ׳ המפקיד סי׳ רפב. משם מהרמ״מ כל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא מפקיד דל״ד בניו אלא ה״ה חתניו דבכלל בניו נינהו (ועי׳ תוס׳
פסחים נד.) ולפ״ד המדרש אגדה מבואר דכן הוא לשון תורה וצ״ל דמפרש חתן היינו לבניו הפנויות ובניך ובנותיך היינו חתניו ובנותיו. ועי׳ בתרגום אונקלוס, ותיוב״ע כאן.
ב״ר פס״ח, פע״ח, ולקמן מאמר עא.
מסטורין, סוד וסתר, וברב״ח איתא על שנתגאו ותלו הדברים בעצמם נדחו ממחיצתן, וכ״ה בשכ״ט כי משחיתים אנחנו חסר ב׳ יודי״ן כי בשביל שתלו הגדולה בעצמן, לפיכך נדחו ממחיצתן קל״ח שנה עד שעלו מבאר שבע, ובמדרש אגדה ולפי שגילו מסטורין של הקב״ה נדחו ממחיצתן עד שבא יעקב ועליהם נאמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדין בו, (
בראשית כח, יב.) אותם שנדחו ממחיצתן וכ״ה בתיב״ע שם וב״ר פס״ח, ובחמדת הימים כי משחיתים אנחנו תלו גדולה בעצמן ולא זזו עד שהודו בסורחנן דכתיב וישלחנו ה׳ לשחתה.
לישנה קלה, במנח״י הגירסא ״קולח״ ולקמן פס״ח הגי׳ בדפ״ר ״קלח״, והמפרשים נדחקו בבאור המאמר של ר׳ תנחומה וי״מ הוה מפיק לישנה קלח שזה סימן ורמז למספר קל״ח. ועי׳ לקמן מאמר עא. בבאור, ובפרש״י וש״מ במדרש החשבון של קל״ח שנה.
לעיל מאמר ע. ובבאור וזהו הרמז של ר״ת כמנין ״סלם״ שאז חזרו למחיצתן. ובהערות מהרש״ב בתנחומא מעיר כי יש להגיה בדברי ר׳ תנחומה בב״ר לעיל מאמר ע. ר׳ תנחומה הוה מפיק לישנא קל״ח ועייל ק״ל, וכמבואר בתנחומא דדורש כמנין סלם, וברבעה״ת כ׳ ואע״פ שכוונת המלאכים היתה לטובה כי המלאכים נידונין בדבר קל מפני החכמה יתירה שבהם.
לעיל מאמר ע, עא. מבואר דלא היו צריכים לגלות, וצ״ל דס״ל כמ״ד לעיל מאמר ע. על שנתגאו ואמרו משחיתים אנחנו.
ראה לקמן מאמר קלט. פס״ר פ״כ, וזח״ג קלו:
מובא באו״מ כת״י ח״א לקוטים מילמדנו מכת״י ילקוט ת״ת, ולא העיר כי מאמר זה מובא בתנחומא בראשית יב. למה ה׳ ה׳ ב׳ פעמים אמר הקב״ה אני הוא שפרעתי מזמרי ומשמשון ומאמנון ואני עתיד לתת שכר טוב למי שהוא גובר עצמו מן העבירה כשם שנתתי ליוסף וליעל ולפלטי.
לוקחי בנותיו, שעתידין להיות לוקחי בנותיו אלו שתים הארוסות, עי׳ לעיל פי״ח מאמר רצ. ופרש״י כאן.
(פרש״י) אמרו כל העיר מלאה שמחה וצחוק וכולם יושבים בשלוה ואתה אומר שהמדינה נהפכת, (פרש״י) וכ״ה לקמן מאמר עז.
לעיל מאמר עו.
ירושלמי ברכות פ״א ה״א, ב״ר פ״ג, לקמן מאמר עט.
אילת השחר, קרני אור הראשונים שעולים במזרח בסוף הלילה נקראים אילת השחר משום שמתפצלים כמין קרני אילה בתוך השחרות עי׳ בפי׳ הרד״ל, ומסיים שם בירושלמי וב״ר אם יאמר לך אדם הדא כוכבתא דצפרא אילת השחר, שקרן, פעמים פוחתת פעמים מוספת אלא כמין תרתין קרנין דנהורי סלקין ממדינחא ומנהרין לעלמא. (עי׳ בתוי״ט ריש פ״א דברכות),
יתיר הוון, בתמיה, כמבואר להלן מאמר עט. ההוא אתרא הוה חמש מילין.
מקדר, משוה להן הדרך אבל אדם אחר אינו מהלך אלא ד׳ מילין,
כמו וכמו, מאי כמו וכמו דבר זה דומה לחברו כמו דמן אילת השחר עד שיאיר המזרח הוא ד׳ מילין כך מן האיר המזרח עד הנץ החמה ד׳ מילין עי׳ פרש״י בב״ר, ובפי׳ מהר״ש סירלו בברכות כ׳ דהו״ל למיכתב וכעלות השחר, ובפי׳ הר״ח
בפסחים צד. מדהוה לי׳ למכתב ״כמו״ וכתב ״וכמו״ מלה דדמיא לחברתה וכ״כ במת״כ שם ד״ויו״ התוספת לאורויי אתיא שיש עוד שיעור כשיעור שיש מעלות השחר עד יציאת השמש דהיינו משהאיר המזרח עד שתנץ החמה, ויש שנוים גדולים בין גרסת הירושלמי יומא לברכות וב״ר, דבברכות שם איתא ומניין משיאיר המזרח עד שתנץ החמה ארבע מילין דכתיב וכמו השחר כו׳ וצריך לפרש לגי׳ זו דכמו השחר היינו האיר המזרח, והשמש יצאה היינו נץ החמה, ולפי הגירסא בירושלמי יומא וכ״ה בב״ר צריכים לפרש וכמו השחר היינו אילת השחר [או משעלה עמוד השחר כמו בב״ר] והשמש יצאה על הארץ היינו האיר המזרח עי׳ במת״כ בב״ר, ובילקוט שמעוני מביא דברי הב״ר כפי גירסת הירושלמי ברכות. ומלשון התיב״ע ותר״י נראה דמפרשי וכמו השחר היינו משיעלה עמוד השחר והוא כגירסת הב״ר וירושלמי יומא, והנה גם בין הירושלמי יומא וב״ר יש שינוי חשוב דבירושלמי איתא ״אילת השחר״ ובב״ר ״משיעלה עמוד השחר״ ובמת״כ שם כ׳ דמה שקרא בירושלמי אילת השחר קרא כאן (בב״ר) עליית השחר ומביא לשון הירושלמי יומא ומניין ״מעלות השחר״ עד שיאיר המזרח, אמנם לפ״ז תהיה סתירה גדולה בין שיטת הירושלמי והבבלי, דלפנינו מאמר עט. מבואר דמעלות השחר עד הנץ החמה ד׳ מילין ולפי שיטת הברא׳ רבה ולפ״ד המת״כ כן הוא גם שיטת הירושלמי מעלות השחר עד הנץ החמה שמונה מילין ותימה איך יפלגו במציאות בדבר רחוק כ״כ, לכן נ״ל דבוודאי צ״ל דעלות השחר המוזכר בבבלי היינו האיר המזרח שבירושלמי ולמסקנא לתרווייהו הוי שיעור הזמן ד׳ מילין, ומהבבלי יהיה ראיה דהעיקר כגירסת הירושלמי ברכות, ונראה דהרבינו חננאל אשר הביא
בפסחים צד. דברי הירושלמי בזה״ל מאילת השחר עד שיעלה ״עמוד השחר״, ארבעה מילין שנאמר וכמו השחר עלה מדהוה ליה למכתב כמו כו׳ ולפנינו בירושלמי איתא ״האיר המזרח״ והר״ח מביא עד שיעלה עמוד השחר ולא רחוק לומר שהר״ח כ׳ לפרש כן לשון האיר המזרח כדי שלא נטעה לפרש דאילת השחר היינו עמוד השחר אם כן תהיה סתירה בין הבבלי לירושלמי ומשה״כ פירש כן דהאיר המזרח היינו שיעלה עמוד השחר וראיה לזה מהא דביומא כט. מביא הרבינו חננאל דברי הירושלמי אלו וגורס כמו לפנינו מאילת השחר עד שהאיר המזרח ד׳ מילין, ומשהאיר המזרח עד הנץ החמה ד׳ מילין, אמנם לפ״ז יקשה לנו לשון הב״ר משיעלה עמוד השחר, ונראה דיש לחלק בין לשון ״עלות השחר״ שבבבלי ללשון ״משיעלה עמוד השחר״ שבב״ר לפמ״ש האע״ז בראשית לב, כה. עלות השחר עד סור שחרית הלילה, ובמפרשי האע״ז דעלות היינו סילוק וריחוק והיינו הסתלקות שחרית הלילה, ולפ״ז י״ל דיש חילוק בין עלות השחר שבבבלי שזה נקרא בעת שעלה כל השחרות והיינו האיר המזרח, והזמן משיעלה ״עמוד״ השחר שבב״ר הוא קודם, [ועי׳ תיב״ע ברא׳ מו, ח. עמודיא דארעא מלשון תוקף וחוזק] והתיב״ע ותר״י ברא׳ לב, כה. י״ל דס״ל כשיטת הירושלמי וכפי׳ הר״ח הנ״ל, ואפי׳ אם נפרש עמוד השחר כפשוטו, וכפי׳ הב׳ באע״ז וי״א כי שחר דמות אור והוא הנראה בעבים טרם זרוח השמש והיינו התחלת זריחת אור היום, ולשון עמוד הוא לישנא דקרא שמות יג, כא. עמוד אש להאיר, יש ג״כ לחלק בין לשון עלות השחר ולשון עלות עמוד השחר, דעלות עמוד השחר הוא קודם עלות השחר כולו, כנ״ל לפרש דברי הב״ר, ובמנח״י בב״ר הרגיש בהסתירה שבין הב״ר להבבלי ונשאר בתימה, וכעיקר ענין זה עי׳ בפיהמ״ש להרמב״ם ריש ברכות ובתוי״ט שם,
וברכות ל. סוכה כט. יומא כח, לז: ובראשונים שם,
ומנחות סח. ובשו״ע או״ח סי׳ פ״ט ובמפרשים, ובפי׳ הרס״ג למשנה דברכות ואכמ״ל.
לעיל מאמר עח. בבאור וצרף לכאן. ויאיצו שאני, לוט הלך בריצה ה׳ מילין (ר״ח).
בעת שהתחילו לעורר משנתם, עי׳ לעיל בתורה שלמה פ״ז מאמר סד.
לעיל פי״ט מאמר י. ופי״ב מאמר עח.
ב״ב צא: לקמן מאמר פג.
אני אמרתי, בשעה שנמשחתי עתה באתי לגדולה, ומקרוב פסקו לי גדולה זו, ולא ידעתי שמימי אברהם נכתב עלי במגלת ספר. (רש״י) ועי׳
יבמות סג. ב״ר פ״מ ולעיל מאמר פב. ובמדרש אגדה בזכות דוד ובזכות משיח ניצולו שנאמר מצאתי דוד עבדי, ודוד בא מרות המואביה ורחבעם מנעמה העמונית ומשיח יוצא משתיהם.
לעיל פי״ח מאמר רצד, רסח. ועי׳ באונקלוס ובמדרש אגדה הנמצאות שהיו צדקניות כמותו.
לקמן מאמר צה, קא.
סנהדרין פ״י משנה ה. אוי לרשע וכו׳
סוכה נו: דורש ויתמהמה מלשון תמהון, ובשכ״ט אמר אריק אוצרי בזהב ובכסף ובאבנים טובות, ועי׳ לקמן מאמר פט. ובאע״ז כאן, ובספר האגרון צד.
לעיל מאמר פח. ולקמן מאמר צג.
ראה במסורה הגדולה כאן.
בפרש״י בב״ר ויחזיקו האנשים זה מיכאל ורפאל, בחמלת ה׳ עליו זה רפאל כו׳, ועי׳ תוס׳
ב״מ פו: ולקמן מאמר קג.
עי׳ לעיל מאמר כג, נט.
סנהדרין דף קיא: ועי׳ לעיל מאמר פו. ולקמן מאמר קיד. דורש כן בירושלמי מקרא המלט שמה, עיי״ש בבאור.
עי׳ בספר חסידים מכת״י סי׳ נה. ובירושלמי קדושין פ״א סוף ה״ז כהן מניח ידו תחתיה ומניפה כו׳ דאין יצה״ר מצוי לשעה, ועי׳ תוס׳
סוטה יט. ובז״ח קיג. תק״ז קעג.
מבואר לקמן מאמר קסט. מב״ר פנ״א.
לעיל מאמר צא. ובתרגום הפשיטא והשבעים ויאמרו.
לקמן מאמר צט. ובס׳ דרשת אבן שועיב איתא ומה שאמר לו אל תביט אחריך אינך צדיק כ״כ לראות בפורענותן שאתה ניצול בזכות אברהם, ויש מפרשים שזו המכה היא נדבקת כדרך נשוכי חיות שמזיק להם ההבטה במזיק, עי׳ פרש״י ורמב״ן כאן.
לעיל פי״ג מאמר לט. ולקמן מאמר קא, קז.
לעיל מאמר צז, צח.
לעיל מאמר צח. ולקמן מאמר קז. ובאור האפלה בזכות חד העולם שהוא אברהם ונראה וצ״ל הר העולם, ובס׳ ב״ר פ״ט במנח״י מפרש בזכות אברהם שגדול כהר כדכתיב מדלג על ההרים, ובדרשת אבן שועיב מביא מקרא שמעו הרים.
לעיל פסוק טו. ולעיל מאמר פה. וזח״א קו: קח: זח״ב קצז.
מסכת סופרים פרק ד. ה״ז, ומס׳ ספר תורה פ״ד, ועי׳ לעיל מאמר יז. מישיש בידו, וה״ק ויאמר לוט אליהם באזניהם אל נא יהי כן, וחזר כלפי השם, וא״ל אדוני הנה נא מצא עבדך (רש״י), ובמנורת המאור לר״י אלנקוה ח״א מג. מפרש חוץ מזה שהוא קדש לפי שהוא בענין הכנסת אורחים, וצ״ב, ובפרש״י בב״ר לעיל מאמר צא. בחמלת ה׳ עליו זה רפאל שכל שמות האמורות בלוט חול חוץ מזה, ויאמר לוט אליהם אל נא אדני תחלה אמר להם ואח״כ התחיל להתפלל לפני הקב״ה ע״כ, ונראה מדבריו דהא דכל שמות האמורות בלוט חול אין הכוונה רק לשם א״ד אלא אפי׳ לשם ה׳, והריטב״א שבועות שם כ׳ כל שמות האמורים בלוט חול חוץ מזה וכו׳ הא ודאי ליכא חוץ מזה אלא א׳ שהוא חול דכתי׳ הנה וגו׳ סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטא דאידך נקט הכי, ויאמר לוט אליהם אל נא אדוני וגו׳ עד מי שיש בידו להמית ולהחיות אלמא להקב״ה קאמר אל נא אדוני וגו׳ והא דכתיב ויאמר אליהם פי׳ בפניהם, ועי׳ פ״ו מהיסה״ת ה״ט ובכס״מ שם ובמהרש״א בשבועות שם. ובפי׳ הראב״ע ורבינו בחיי, וכן בשכל טוב פירשו אדני שבכאן לשון חול.
פס״ר פ״ג אגדב״ר פכ״ה.
עי׳ לעיל צא, צו.
ירושלמי כתובות פי״ג ה״י, כתובות פי״ג מ״י מוציאין מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרע רשבג״א אף לא מנוה הרע לנוה היפה שהנוה היפה בודק, ומביא ראי׳ מכאן למ״ד דאף נוה יפה בודק, דהרי עד עכשיו היה שוכן בעמק בככר והמלאכים אומרים לו שיעלה בהר והוא מסרב ואומר לא אוכל להמלט ההרה בתמיה מכאן שהנוה היפה בודק,
ובגמ׳ כתובות קי: מפרש מאי בודק כדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים, והרמב״ם בהלכה מפרש לענין לבדוק עצמה בנוה היפה שלא תהא קלה בעיניו וכעורה. והדרש צ״ע מה ראיה מכאן לענין בעל שאינו יכול לכוף את אשתו מנוה הרע לנוה היפה דהרי כאן כתיב בקרא הטעם פן תדבקני הרעה ומתו, ואולי י״ל דדרש זה נסמך על הדרשא דלעיל מאמר קד. דהיה ירא שמעשים טובים של אברהם יהיו לקטיגור עליו, ולפ״ז י״ל דדורש דזה הוה ג״כ כמו להוציא מנוה הרע שהיה דר עם הסדומיים לנוה היפה שידור עם אברהם ובכ״ז קבלו ממנו טענה זאת שיכול לגרום לו זאת לרעה וראיה מזה לדינו של רשב״ג.
לעיל מאמר צח, קא.
שישיבתה קרובה, שנתיישבה מקרוב כלומר עיר חדשה, דמיקרבא, לנוס שמה, וזוטא, ולא צריכים אתם להקפיד על קיומה, הא קא חזי לה, למה ליה למימר להו אלא מתוך שישיבתה קרובה שנה אחת קדמה לה סדום, (רש״י).
עי׳ לעיל פי״ד מאמר כב. בבאור וצרף לכאן, ולעיל מאמר קח.
במדב״ר יא, ז. ועי׳ או״מ כת״י ח״ב (כב.) ובמדרש אגדה נשא ו, כו. ישא ה׳ שיקבל תפלתיך ברצון שנאמר הנה נשאתי פניך, ועי׳ תוס׳
נדה ע: ד״ה כתוב שהקשו אמאי לא פריך בגמ׳ שם אקרא כי לא ישא פנים מקרא זה הנה נשאתי פניך, ובתוס׳
ר״ה יז: מ״ש לתרץ.
לעיל מאמר קי. ולקמן מאמר קיג. ובמדרש הגדול איתא מגיד הכתוב שיש למלאכי השרת רשות לעשות כחפצם ושמעשיהן מסורין להן ואין מעכב על ידם כדרך שבני אדם רשותם בידם כל אחד ואחד לפי מה שהוא כחו, ועי׳ לעיל מאמר ס, ע. ובמו״נ חלק שני פ״ו.
עי׳ לעיל מאמר צא. וברש״י כאן.
לעיל מאמר קיא.
תוספתא סנהדרין פי״ד, בתו״ת מגיה בירושלמי כאן דצ״ל הקרא המלט על נפשך, לעיל פסוק יז. אבל אין זה הכרח, דמביא מהקרא דכתיב אחרי שבקש לוט שיחנו לו לנוס לצוער ועשה בקשתו ובכ״ז אמר לו המלט שמה רק הוא עצמו יכול להמלט ולא ממונו, אמנם בפרש״י מביא דרש זה בפסוק דלעיל, ויש להעיר מ״ש באלפא ביתא דבן סירא על הפסוק שלפנינו, שכל זמן שהיה לוט בסדום לא נהפכה ולא נשרפה העיר עד שיצא ממנה, ומנין שכך היה, שאותו היום שהלכו המלאכים לסדום היו רוצים לאבדה ולהשחיתה, מיד כשסגרו המלאכים הבית רצו להשחיתה ולכן התחילו להכותם בסנורים, שנאמר וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו, ומיד הכו לאנשי העיר שנאמר ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח, ובשביל שהי׳ לוט זקן וצדיק נתעכבו המלאכים מלהשחיתה אותו יום ואותו לילה עד למחר שיצא ממנה שנאמר (פסוק טו.) וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט וגו׳, וכמו שהוא עכב יציאתו מן העיר כך עכבו המלאכים להשחיתה, שאינן יכולין לעשות דבר שנאמר מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר ומיד שיצא ממנה כשלש פסיעות התחילו להשחיתה ומנין שזקן הי׳ שנא׳ ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן.
פטרונין, אדונים מגינים בעדה, עירוני, בן עיר. בט״ז בניסן, עי׳ לעיל מאמר כח. ובלק״ט פסוק כא. שאילה, מתי נהפכה סדום. תשובה בששה עשר בניסן כעת חיה בפסח נולד יצחק, ועי׳ במדרש אגדה ובשכ״ט ובפרש״י.
עי׳ לעיל מאמר עח.
ומר אף בשחרית כן, דאף משעלה עמוד השחר כיון דג׳ כוכבים נראים הוי לילה, אף יציאתו לכשיתודע לבריות דהיינו מעת עלות השחר. (מהר״ש סירלו) ובמפרשי הירושלמי יש בזה פירושים שונים, ועי׳ בס׳ המכונה תלמוד ירושלמי בחולין סוף פרק ה׳ דמביא מאמר ר׳ אבא דרש בפני עצמו עיי״ש, ועי׳ בתוס׳
ברכות ב: ד״ה דלמא ובתוס׳
קדושין ב: עי׳ לקמן מאמר קכז. ובילק״ש ח״ב תשעו. ובזח״א קי.
עי׳ לקמן מאמר קמט, קנג. וצ״ע ואולי כוונה אחת לשני הדרשות ונאמרו בשני סגנונים.
לעיל מאמר קט. ועי׳ לעיל פי״ג מאמר פד, פט.
לעיל פ״ו מאמר קצד. פי״א מאמר פב. בבאור וצרף לכאן, ועי׳ לקמן מאמר קכד, קכב. ולכאורה הוא להיפך מדרש זה, ויש לומר שהדין נגמר ע״י בית דינו אבל הוא פרע מהם יחידי, אמנם מהמבואר לקמן מאמר קלט. ל״מ כן.
ברשב״ם כאן מביא מב״ר ותנחומא וה׳ המטיר המלאך גבריאל, מאת ה׳ שכינה ממש, ובלק״ט מאת ה׳ מן הגבורה, ובחזקוני כ׳ נמצא בברא׳ רבה ותנחומא, הראשון הוא גבריאל דהכי קים לן דההוא שר של אש והשני הוא הקב״ה, ולפנינו בתנחומא ליתא, עי׳ לקמן מאמר קכב. וברמב״ן כ׳ הרי לך ג׳ דעות בב״ר בבאור הכתוב כי רבי יהודה יחס השם הראשון לגבריאל שהוא השליח לשחת ויקרא השליח בשם השולח, ור״א אומר כי הוא ובית דינו הסכימו במשפט ומאתו בא, ורבי יצחק אומר שהוא דרך הלשון. וה׳ הוא ובית דינו, ירושלמי ברכות פ״ט ה״ה, ולקמן פכ״א פסוק א. ושם נסמן וצרף לכאן. מזכיר שמו ב׳ פעמים, לקמן מאמר קמד. ולעיל פ״ד מאמר קמה.
לעיל מאמר קכ, קכא. פ״ג מאמר צג. ומובא ברקאנטי כאן.
ברקאנטי כאן מבאר מאמר זה באריכות, ועי׳ זח״א סד: קז: קח. זח״ב מד: נו, פו. רכז: רנו: וח״ג ט: קלז: רלד.
לעיל מאמר קכ, קכא.
תנחומא בשלח טו. ועי׳ לעיל פי״ח מאמר רלג. בבאור וצרף לכאן, ונאמר להלן מטר, נ״ל דהכוונה לקרא בראשית ז, ד. אנכי ממטיר וס״ל דשם לא היה גפרית ואש לא כהדרש לעיל פי״ח מאמר רכז. ובמדרש הבאור כאן איתא והלא לא ענש הכתוב אלא א״כ הזהיר, מי הזהיר אותם אמרו חכז״ל שם ועבר ואברהם הזהרו אותם ולא חזרו בתשובה.
עי׳ במהרש״א שנדחק לפרש, אמנם בש״ס כת״י בד״ס וכן הוא ביד הרמ״ה גורס אמר רב ״שלא״ עשני כעוברי על דת [והיינו דכתיב לא אליכם כל עוברי דרך, רמ״ה] והפי׳ שבסדום ה׳ בעצמו המטיר וכאן משמים וכו׳ או דשם המטיר גפרית ואש וכאן ממרום שלח אש, כן אינו גורס הפסוק וכתיב וכו׳ כי זה דרשא בפ״ע עי׳ לעיל פי״ח מאמר רכט. בבאור וצרף לכאן.
לעיל מאמר קיז. סיליי כיליי, מיני שרצים, פרש״י במוע״ק ו: שבלול כשיוצא חוץ מנרתיקו רירות נופלות ממנו עד שהוא נימוח ומת, תמס כמו ונמס, אישות, במוע״ק שם מאי אישות בריה שאין לה עינים. כאשת איש שהיא יוצאת ומתביישת שלא יראה עוברה לחוץ והיא מחנקתו בלילה קודם שתחזנו שמש כך סדומיים לא הספיקו לראות השמש ונמחו מן העולם (פרש״י).
מטמיון, מאוצר המלך (מת״כ) מאת ה׳, מאוצרו של מקום, (רש״י) ביד״מ מפרש דבסדום גרע, ובמהרז״ו מפ׳ להיפך דפסוק זה שמדבר באותה אומה שהחריבה את בהמ״ק עונשה גרע.
בן גברתה, ישראל קרויין בנים למקום והוא אדון לשמים, ולפי שהאומות עובדין לחמה ולבנה קרויין בנה ושמים קרויין שפחה לפי שנבראו לתשמישן של בריות, ובא בנה ורדת גשמים של אש, (רש״י) ובלק״ט משל לעומד ע״פ התנור בא בנו נותן לו פת בא שונאו נותן לו גחלים על ראשו כך וה׳ המטיר על סדום כו׳ וכתיב הנני ממטיר לכם לחם, ועי׳ בשכ״ט, ובסגנון אחר בתנ״י וירא יט. ד״א וה׳ המטיר על סדום וגו׳ מאת ה׳ מהו מאת ה׳, אלא הוא אומר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (
שמות טז, יד.) וכאן הוא אומר וה׳ המטיר על סדום, א״ר ברכיה למה הדבר דומה למלך שהיה עומד אצל הכבשן של נחתום, נכנס אוהבו אצלו רדה פת חמה נתן לו, נכנס שונאו חתה גחלים ונתן לו, כך הקב״ה כשבאו ישראל אל המדבר הוריד להם לחם מן השמים שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וכשבאו הסדומים לידי עבירות, הוריד להם אש מן השמים שנאמר וה׳ המטיר על סדום, ועי׳ תנ״י בשלח כ. תנחומא וירא י. שמו״ר כה, א. ובריש מדרש חסר ויתר בפליטת סופרים מקראות הסתומין ששוברין זה את זה כו׳ כגון וה׳ המטיר על סדום ועמורה הנני ממטיר להם לחם מן השמים והכוונה להדרש שלפנינו, ועי׳ לקמן מאמר קלד. ובאו״מ כת״י ח״א עח. ובמדרש החפץ, כשחפץ הוציא לחם מן השמים וכשחפץ המטיר גפרית ואש מן השמים שכל דבר בעולם הוא יהיה בסביבת הגלגל.
שמו״ר כה, א. קה״ר ב, כג. קהלת זוטא שם, ועי׳ לעיל פ״ו מאמר סח.
כדתנן משנה סנהדרין קז.
עי׳ לעיל מאמר קכב. קכד.
תנ״י אחרי ב. תנחומא שם, ובויק״ר ז, ו. סדומיים על ידי שנתגאו ואמרו נשכח את הרגל מבינינו כמ״ד פרץ נחל מעם גר וגו׳ לא נידונו אלא באש וה׳ המטיר וגו׳, ועי׳ לקמן מאמר קלז. ובויק״ר ה, ב. וקה״ר ב. ובספר והזהיר אחרי (פא:) ובפסקתא דרב כהנא פ׳ אחרי (קע.) ועי׳ קהלת זוטא פ״ו ז.
במדרש תהלים פקמ״ט אש וברד שלג וגו׳
(תהלים קמח) מכאן אתה למד שאין בשמים כלום רע לא אש ולא ברד ולא שלג ולא קיטור אלא מן הארץ הן שנאמר הללו את ה׳ מן הארץ כו׳ ואם כן למה נאמר וה׳ המטיר על סדום וגו׳ מן השמים אמר הקב״ה גזירה מן השמים ולמטה הן נעשין אש, ובתנ״י וירא יח. אין הקב״ה מוריד מלמעלה דבר רע אלא מטר ונעשה גפרית עי׳ לעיל מאמר קכה, קכט. וב״ר פנ״א ג. ותנ״י בשלח ב. ובילק״ש ח״ב ר׳ תתקכא. ובשכ״ט, וצוה הקב״ה לגבריאל ולבית דינו ולקח גפרית מן העפר והמטיר על סדום ועל עמורה והכל ע״י רוח קדים נשא הגפרית ממקומו מן הנחל של גפרית כדכתיב נשמת ה׳ בנחל גפרית (ישעיה ל׳ לג.) כו׳ ויש שם אתנחתא וגבול המלים, התחיל ואמר כל זה הוא מאת ה׳ מן השמים היתה הגזירה, וזאת נלקחה מן הארץ כמו הגפרית.
תענית יט. כה: ועי׳ לעיל פי״ח מאמר רצז. ואגדב״ר פ״ח ב. אש וגפרית שלוחיו לא נצחו לסדומיים שנא׳ וה׳ המטיר.
תנחומא ו. אמר ר״מ במטר שבסדום הכתוב מדבר, ועי׳ לעיל מאמר קל.
עי׳ מדרש תהלים פי״ח, ובויק״ר ז, ו. א״ר לוי נימוס קילוסין [י״ג קילוסים] הוא שכל מי שמתגאה אינו נידון אלא באש שנא׳ הוא העולה על מוקדה כו׳ סדומיים ע״י שנתגאו ואמרו נעמוד ונשכח הרגל מבינותינו לא נידונו אלא באש הה״ד וה׳ המטיר על סדום ועל עמורה אש, ועי׳ תנ״י צו ג. ובס׳ צרור המור ריש צו מביא דרש זה ממדרש השכם, ובוירא מביא זאת בלשון כאומרם במ״ה, [ובדפוסים החדישים רצו לתקן והדפיסו במדרש הנעלם וזה טעות כי הכוונה למדרש השכם כמו שכ׳ מפורש בפ׳ צו] ועי׳ בלקוטי מדרש השכם.
בתנ״י בשלח א. אנשי סדום נתקשו כנגדו מה היה סופן וה׳ המטיר, ועי׳ ילק״ש ח״א ריש פ׳ בשלח ח״ב תתקד.
ובסנהדרין קז. עי׳ לעיל מאמר קכ.
מאמר זה מובא ברוקח סי׳ קצב. וז״ל בכל מערבין עירובי תחומין חוץ ממים ומלח, ירושלמי לפי שהוא מין קללה ואין הגוף ניזון הימנה והטעם במדרש ויכולו בפסוק וה׳ המטיר על סדום. ועי׳ בעירובין פ״ג מ״א ובירושלמי שם, אר״י שאין הגוף ניזון מהן אר״ל שהן מין קללה, והערוך בע׳ מי. (בעה״ש הנדפס ע״פ דפ״ר) אר״ל שהן מן קללה פי׳ המים על דור המבול, והמלח בסדום, לפנינו בירושלמי איתא ״מין״ קללה, ועי׳ פ״ו מ״ג דברכות כל שהוא מין קללה, וי״ג שם מן קללה עיי״ש במלאכת שלמה, ודברי הירושלמי צ״ב שקראו למלח ומים מין קללה, ועי׳ בירושלמי הוריות פ״ג ה. א״א לעולם בלי מלח, וכן מים, ונ״ל לפ״מ דמבואר
בחולין קה. ובעירובין יח. דמים אחרונים משום מלח סדומית שמסמא את העינים ומשתכחא בקורטא בכורא, (ועי׳ רמב״ם פ״ו דברכות ה״ג) וי״ל דמה״ט נקרא מן קללה לפי שחוששין בכל מלח שיש בו מן מלח סדומית, וזה הכוונה מן קללה שמעורב במלח חלק שהוא מן קללה, וי״ל דר׳ לוי בירושלמי קאי רק על מלח לבד ולא על מים, וכ״מ מלשון הרוקח שכ׳ לפי ״שהוא״ מין קללה ולא כ׳ ״שהן״ והענין של מלח סדומית מבואר בקרא דברים כט, כב. גפרית ומלח שרפה כל ארצה, ועי׳ לעיל מאמר קכד.
גומרין ומצדן, מתרגם פחים לשון פחם, גומרין גחלים, ולשון פח מצדן מצודות (מנח״י), ובמדרש תהלים פי״א ה. ימטר על רשעים פחים וכו׳ גומרין דאשא כד״א פחם לגחלים ועצים לאש, (
משלי כו, כא.) וכו׳, ד״א פחים מצודים כד״א צפור אל פח, ובפרש״י איתא יש לפרש פחים שהוא גחלים כמ״ד צנים ופחים (
משלי כב, ה.) ומפרש בברייתא בשמות [עיי״ש פ״ד] צנים שני מיני צינה שהאדם נכשל בהם, ופחים שני מיני חמימות אשר האדם נכשל בהן.
לשון זה הוא בלק״ט ולפנינו בב״ר אש וגפרית אר״י מפני מה אדם מריח גפרית ונפשו סולדת עליו שהיא יודעת שהיא נידונת בה לע״ל, ובמדרש תהלים הנדפס מכבר פי״א נראה דדורש כן על הקרא אש וגפרית, ועי׳ במדרש תהלים הו״ב שם ובפסקתא דר״כ פי״ב ובש״ט כאן.
לעיל פי״ח מאמר רסה. ותנ״י ברא׳ לו.
תחלת המאמר הוא בפדר״א פכ״ה וסוף הלשון והקב״ה שלם להם כו׳ ליתא לפנינו ומובא במנורת המאור לר״י אלנקוה ח״א צד כט. ועי׳ לעיל מאמר קלב, ובמדרש אגדה בהעלתך יא, א. ובז״ח בראשית ד: ו.
לעיל מאמר קכא. בבאור וצרף לכאן, ובתנ״י וירא יט. כיוצא בדבר אתה אומר וה׳ המטיר, מאת ה׳ אם בא אדם לשואלך מה כתיב בפסוק הזה וה׳ המטיר וגו׳ מאת ה׳, אמור לו יש בפסוקין כיוצא כדבר ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם (
מ״א א, לג.) לא היה צריך לומר אלא את עבדי.
מאמר זה מובא במדרש תימני כתב יד הנמצא באוצר הספרים של ידידי ד״ר ב. מ. לוין והואיל בטובו להשאילו לי להוציא ממנו המאמרים הנחוצים לי, ובעברי עליו נוכחתי לדעת כי ר׳ ישראל אלנקוה ז״ל בעל מנורת המאור [הנדמ״ח בנויארק מכת״י ע״י ידידי ד״ר ה. ג. ענעלאו] השתמש הרבה במדרש זה, כי מביא כמה מאמרי חז״ל שאין להם מקור אחר רק במדרש זה, כן בעל מדרש הגדול השתמש בו, עי׳ במלואים בסוף הספר, גם מאמר הנ״ל מובא במנורת המאור ח״ב צד רפז. עי״ש בהערות, ולעיל מאמר קלה, קלד. ובבאור וצרף לכאן.
כמרתק מן גבר, כלומר מאת גבורתו של מקום שאע״פ שהוא יורד למרחוק מן השמים לארץ אין האש כבה ודומה לגבור שמכה באגרוף מכה גדולה, מרתק כתרגום ירושלמי באבן או באגרוף באבניו או במרתקיו (פי׳ ב״ר כ״י במנח״י), ועי׳ מחז״ו צד שיג. ובמדרש הגדול כאן מאת ה׳, בדין לא ממקרה העולם וטבע השמים שכל הנמצא למטה כולו מכח השמים.
עי׳ לעיל פי״ד מאמר טו. בלע שנתבלע דיוריה, ופי״ח מאמר קפ. ולקמן מאמר קעח. ולעיל קכ. ובפרש״י כאן ״ארבעתן״, ובמדרה״ג נפלו ״חמשת״ הכרכים וכל הבכר, ועי׳ בחזקוני כאן דצוער לא נתהפכה כלל, ובלק״ט את הערים האל שהיו בצורות, ובשכ״ט יושבות על צור אחד לכך נאמר האל, שהיו קשות, בחלמיש של יד כלומר באצבע אחד זח״א כחלמיש של אצבע בחומש של אצבע (רש״י), ועי׳ לקמן מאמר קנ. ובמדרש אגדה ויהפוך את הערים האל על צור אחד היו יושבין הערים הללו ובאצבע אחת הפכם המלאך, שנאמר בחלמיש שלח ידו הפך משרש הרים אל תקרא כחלמיש אלא בחמיש יד, ובילקוט כאן ח״א כל היד וח״א בחלמיש שלח אצבע ״שהוא מה׳ אפיק למ״ד מחלמיש״ ובפי׳ זי״ר אצבע א׳ מחומש ביד אפיק למ״ד וישאר מחמש, ועי׳ בילקוט איוב רמז תתקטו.
עי׳ לעיל מאמר קיח. ולעיל פי״ג מאמר סד.
לעיל קמח. ובתנ״י שם טו. ושמא תאמר באחד מידיו הפכה לא אלא באצבע אחד שהוא אחד בחמשה ביד שנ׳ בחלמיש שלח ידו, ועי׳ תנ״י ברא׳ יב.
עי׳ תנ״י וירא כג, ולעיל פ״ז מאמר קה. וילק״ש ח״ב רמז תקיח. תקנו. תתקמח.
בשכ״ט אם ילקוט אדם ״מטה״ מאוירה של סדום, ובחזקוני מביא הגי׳ ילקוט אדם ״מעפרה״ של סדום, ועי׳ בח״נ במנח״י.
זוכר את הצדיקים, סוף המאמר לקמן מאמר קסו. הרואה אשתו של לוט, עי׳ לקמן מאמר קנה. בבאור. ועל לוט אומר, עי׳ בב״י או״ח סי׳ רי״ח דאין הכוונה הרואה קברו של לוט אלא ברואה אשת לוט נזכר בלוט שניצל בזכות אברהם וצריך לברך ברוך זוכר את הצדיקים.
לעיל מאמר כד. כו.
במדרש הגדול מביא וראתה אחורי השכינה ועברה על דברי המלאך שאמר אל תביט אחריך ונעשה נציב מלח, וכ״ה בפי׳ הרמב״ן אחורי השכינה, ובפי׳ הטור מביא הגירסא ״אחריה״ וכ׳ ונוכל לפרש מאחוריו של שכינה, ובשכל טוב ותבט אשתו מאחוריו מאחרי המלאך לראות מה יהא בבית אביה ועברה על דברי המלאך שאמר אל תבט אחריך, ועי׳ מענין זה בזח״א קח: ותבט אשתו מאחריו וגו׳ מאחריה מבעי ליה אלא מבתר שכינתא, ר׳ יוסי אמר מבתריה דלוט דמחבלא אזיל אבתריה וכי אבתריה אזיל והא הוא שדר ליה, אלא בכל אתר דהוה אזיל לוט אתעכב מחבלא לחבלא וכל אתר דאזיל כבר ושביק לאחורי הוה מהפך ליה כו׳ ועל דא כתיב ותבט אשתו מאחריו וחמת מחבלא כדין ותהי נציב מלח, דהא בכל זמנא דמחבלא לא חמי אנפוי דבר נש לא מחביל ליה, ועי׳ זח״ב רכד. ובפי׳ הרמב״ן כאן. ועדיין הוא עומד, בילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנה. וילק״ש בשלח סוף רמז רנו. מביא מאמר ממדרש אסתר וכן כשנהפכו סדום ועמורה כתיב ותבט אשתו מאחריו ועד עכשיו היא עומדת נציב מלח, למה זכר עשה לנפלאותיו שיהיו הדורות ״מתנין״ שבחו של מקום, ובמדרש אסתר לא נמצא ואיתא במדרש פנים אחרים על אסתר נוסח ב. (לז.) הנדפס במדרש אבא גוריון על אסתר (ווילנא תרמז.) ושם הגירסא ״מרננין״ שבחו של בורא עולם, ובפי׳ הרד״ל כ׳ ומה שאין נראה עתה נציב מלח אצל ים המלח העיקר בזה כמו שראיתי כתוב שהיה בסביבה ההיא רעש ארץ ויצא ים המלח מגבולו ושטף עוד כברת ארץ סביבו ובתוכה גם את הנציב מלח ומטעם זה י״ל השמיט הרמב״ם הברכה על נציב מלח, וברלב״ג פי׳ ותהי נציב מלח על סדום שנעשתה נציב, וכ״ה בחזקוני וברב״ח עיי״ש ועי׳ בתיב״ע, ובתר״י שכ׳ עד זמן תחיית המתים. ובאמת ידוע שעד היום נשאר השם סדום לסלע הר מלח כדרום ים המלח מערבה ושמו ג׳בל אוסדום בפי הערביים, ובספר הישר עה״ת הספור בענין סדום באריכות ומשם התקון בפנים המאמר ״עד אצבעות הרגלים״. ובפי׳ הטור עה״ת כתב בשם אביו הרא״ש כי נתעכבה בדרך והדביקתה המכה לא כפי׳ הרמב״ן, ועי׳ תנ״י וירא ח. ובמעין גנים איוב כ, כו. ובילק״ש ח״ב רמז תתקח.
לקמן מאמר קפ.
בנדה ע: דאנשי אלכסנדריא שאלו את רבי יהושע בן חנניא שלשה דברי בורות אשתו של לוט מהו שתטמא אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא, עיי״ש בתוס׳ ד״ה ואין, ובמל״מ פ״ג מהל׳ אבל נסתפק לענין מומיא היינו החנוטים אם מטמאים, ויש להעיר
מסוכה כה. שהיו טמאים לנפש אדם כו׳ נושאי ארונו של יוסף היו, ומפורש בקרא ויחנטו אותו, וכן מוכח מהמאמר שלפנינו.
לפנינו בגמ׳ מביא מקרא וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו לקמן כב, ג. אמנם בתוס׳ שם ד״ה מהכא כ׳ דגרסינן וישכם אברהם בבקר אל המקום ומייתי מקרא דסדום שהלך להתפלל על הפיכת סדום שהיתה בבקר והיה לו להקדים להתפלל בלילה אלא שלא רצה לצאת יחידי בלילה והלך יחידי להתפלל עליהם ולא רצה שיהי׳ שום אדם עמו בשעת תפלה, א״נ לא היה שום אדם רשאי לראות בהפיכת סדום, ע״כ.
בגמ׳ יומא כח: מובא מאמר זה ומביא הקרא לקמן כב, ג. וישכם אברהם בבקר ויחבוש, וכ״כ התוס׳ בפסחים וביומא שם דהכוונה לקרא דעקדה, ועי׳ תוס׳
חולין צא. ובגהש״ס, ובעין יעקב וכן בס״א בגמ׳ מביאים הקרא שלפנינו אל המקום אשר עמד שם, וכן בלק״ט כאן כ׳ וישכם אברהם בבקר מיכאן שהזריזין מקדימין למצות, וכן בילק״ש כאן מביא דרש זה, ומבואר דס״ל דילפינן מקרא שלפנינו, והגירסא שבגמ׳ וכמ״ש התוס׳, י״ל משום דילפינן לקמן מאמר קס. מקרא זה דאברהם תקן תפלת שחרית א״כ אין ראיה מכאן דזריזין מקדימין למצות במצוה שזמנה כל היום, ותפלת שחרית שאני דמצותה בבקר, ובשכ״ט כאן וישכם אברהם בבקר שהיה זריז ומקדים לתפלה והוא קבע את תפלת השחר ונראה דס״ל דתרוייהו ילפינן מכאן.
ברכות כו. ב״ר פס״ח, תנ״י מקץ יא. תנחומא חיי שרה ה. מקץ ט. במדב״ר פ״ב א. מדרש תהלים פנ״ה ב. מדרש משלי פכ״ב כח. ועי׳ שאלתות פ׳ לך, ומדרה״ג חיי שרה כד, סג. ועי׳
יומא כח: ברכות כו: ובילק״ש ח״ב רמז תרצז. ומי יקום במקום קדשו זה אברהם שנ׳ וישכם אברהם בבקר אל המקום כו׳ ולק״ט שמות יד. י. ובמכלתא ותנחומא שם שהביאו מפסוקים אחרים, ובמנורת המאור ח״ב צד קעד. ובשאלתות פ׳ ויצא.
תנחומא תשא יד. ועי׳ לעיל פי״ח מאמר קעה. בבאור וצרף לכאן. ובמנורת המאור לר״י אלנקוה ח״א צד נה. ובלק״ט מביא בהערות מכת״י פלארענץ, וישקף על פני סדום השקיפה ממקום גבוה וכן הוא אומר השקיפה ממעון קדשך, ובשכל טוב אין השקפה אלא ממקום גבוה למקום נמוך. ועי׳ תרגום אונקלוס כאן ורש״י
ברכות כט. ורש״י
ר״ה כו. אין כבשן מעלה קיטור, ובקומץ נמי כתי׳ והקטיר הלכך בעינן קיטור (רש״י), ר״י בא להוכיח דלשון והקטיר הוא בשעה שתצית האור ברובו ואז מותרים השיריים באכילה לכהנים, מלשנא דקרא דכתיב כקיטור הכבשן כו׳ הרי דלשון ״קיטור״ מקרי כשתצית האור ברובו, ועי׳ בשכ״ט מ״ש לפרש דלשון קיטור מלשון קישור.
לעיל צד תקלז.
לעיל אות קנג. התחלת המאמר, ובשכ״ט ויזכר אלהים, מתוך הדין, ובתנחומא וירא ט. בחמתו של הקב״ה יש רחמים לפניו שנזכר ללוט והצילו בזכות אברהם שנאמר ויהי בשחת וגו׳, מובא בילקוט ח״א רמז תתכד. בשם ילמדנו.
עי׳ פירש רש״י, ובלק״ט מה זכירה זכר, זכר ללוט כו׳.
ילק״ש ח״ב רמז תרמב. ועי׳ לקמן כא. פסוק א.
תנחומא שם, במדב״ר ה, יג. ובילק״ש ח״א ר׳ שעג. בשם ספרי זוטא (
פנחס כז, א.) כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע זכה ליטול שכר כולן כו׳ באנשי סדום זכה ליטול שכר כולן.
תנחומא בלק יב. ותנ״י שם, עי׳ ב״ר מא, ג. איכ״ר יא, י. לעיל פרק יג. מאמר מד.
במדרש תנאים דברים כג, ה. ובבאור שם, לעיל פי״ג מאמר מד. ובבאור כפרו במלח י״ל הכוונה ע״פ המבואר לעיל מאמר קנד. שחטאה במלח וע״ז מביא הפסוק בצפניה ומכרה מלח, ואולי צ״ל כפרו בטובה, ועי׳ לעיל פי״ג מאמר נב. ובילקוט משלי נ, ח. בשם הילמדנו אדם זוכה לו ולקרוביו תדע בזכות אברהם שהיה יגע בתורה ניצל לוט אחיו מסדום, רפואות תהי לשרך (
משלי ג, ח.) לשארך, ועי׳ זח״א קד. ובמדרש הגדול שם כיון שהשקיף על סדום התחיל מתחנן על לוט בן אחיו שלא ישטף עמהן וזכרו הקב״ה בזכותו של אברהם והצילו שנאמר ויזכור וגו׳, ובזהר ח״א קיח. מבואר דלא התפלל עליו תא חזי ענותנותא דאברהם דהא אפי׳ בקדמיתא כו׳ דהא לבתר דכתיב וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן לא תבע עליה דלוט כלום ולא אמר עלי׳ לקב״ה כלום אוף הכי קב״ה לא אמר לי׳ מידי בגין דלא יחשב אברהם דקב״ה גרע מזכותי׳ כלום כו׳:
עי׳ לעיל מאמר קי, קיא. ולקמן מאמר קעד. ובזח״א קה. א״ר שמעון ת״ח דשמושא דעביד ב״נ לזכאה כו׳ אגין עליה בעלמא ולא עוד אלא דאע״ג איהו חייבא אוליף, אוליף מאורחוי ועביד לון, ת״ח דהא בגין דאתחבר לוט בהדיה דאברהם אע״ג דלא אוליף כל עובדוי אוליף למעבד טיבו עם בריין כמה דהוה עביד אברהם ודא הוא דאותיב לכל אינון קרתי כל ההוא זמנא דיתבו בתר דעאל לוט בינייהו, ועי׳ זהר ח״א קז: קח.
בשכ״ט וכי בכולן ישב אלא היה מלוה בהן בריבית שהיה לו עסק בכולן, ובדברי הפשט ישיבה ממש ואע״פ שהיה יושב בסדום אותו הפרק בכולן היה נוסע וחוזר, וכה״א ולוט ישב בערי הככר וכך דרש ר׳ שמואל בר נחמי׳, ועי׳ לקמן מאמר קעד. ובזהר ח״א קח. מהו בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט, אלא בכולהו עבר דיוריה לוט דכתיב ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום וכתיב אשר ישב בהן לוט אלא ודאי בכולהו עבד דיוריה ולא קבילו ליה בר דמלך סדום קביל ליה בסדום בגיניה דאברהם, ומובא בצרור המור כאן.
עי׳ לעיל מאמר קעג. ובבאור וצרף לכאן.
עי׳ לעיל מאמר פב, פג. חסד עם אחרים, עם לוט ובנותיו שנמלטו מתוך ההפכה בשביל שהייתי עתיד לצאת מרות המואביה.
לעיל מאמר קא, קז.
בחמדת הימים מכאן שכל מקום שנאמר ישיבה לשון צער.
לעיל מאמר קמח. בבאור וצרף לכאן, ביחוד, וצ״ע דהרי הדין דמתיחד אדם עם בתו כמבואר במשנה י״ב פרק ד. דקדושין וכ״ש עם שתי בנותיו, ועי׳ לקמן מאמר קפו.
בפי׳ אע״ז, והבנות חשבו כי אש וגפרית היה בכל הארץ כמבול המים, והרד״ק כ׳ וזה רחוק, וטוב מה ששמעתי בשם יוסף קרא כי אמרה הבכירה לא נמצא באדם שירצה לקחת אותנו לנשים כי יאמרו מאנשי ההפיכה הן, ואין ראוי להתחבר בהן, ובפי׳ התוס׳ בהד״ז וברעב״ת בשם הראב״ע פירשו להיפך ממש, ואיש אין בארץ, פי׳ נראות בעיני עצמן כמיוחסות ולא רצו לידבק באחרים.
לעיל קעט. במדרש הגדול ותאמר הבכירה אל הצעירה בוא וראה שאין הקדוש ברוך הוא דן אלא את המחשבות לפי שנתכוונו לשם שמים יצאו מהן שני פרקליטון טובים מאי סבורין שנשטף העולם כולו כדור המבול ובקשו להחיות זרע בעולם וכן אומר ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ, ועי׳ לעיל מאמר קנו.
עי׳ בתורה שלמה לעיל פ״ד מאמר קנג. ובבאור ולקמן קצ. ובמדרש זוטא רות ד, יב. ובס׳ חסידים מכת״י צד תסא.
לעיל מאמר קפ. ועי׳ זח״א קט: קיא.
מכלתא בשלח מס׳ דשירתא פ״ב, תנחומא בשלח ובב״ר פנ״א על פסוק לד. נשקנו יין ומנין היה להם יין במערה, אלא ממה שהיה להם יין הרבה היו כונסין במערות, אריב״ס נעשה להם כמין דוגמא של עולם הבא היך דאת אמר והי׳ ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (
יואל ד, יח.) ובלק״ט מביא דרש זה בפסוק לב. לכה נשקה את אבינו יין, לפי שהיה להן בשפע היו מכניסין אותו במערות ומצאו בהן יין, וכ״ה בשכ״ט, ובמדרש אגדה לכה נשקה את אבינו יין מצוער וי״א במערה מצאוהו ומעשי נסים, ובלק״ט נשקה את אבינו יין, לגין אחת, וברב״ח כאן ותשקנה את אביהן יין בלילה הוא, הי׳ ראוי שיאמר בלילה ההוא אבל מלת הוא שמו של הקב״ה, וזהו שדרשו רז״ל הקב״ה סייע באותו מעשה ונזדמן להן יין במערה, ועי׳
בנדה לא. וישכב עמה בלילה הוא מלמד שהקב״ה סייע באותו מעשה, וכן הוא במדרש אגדה כאן בלילה הוא הסכים הקב״ה עמה, ומובא דברי הספרי במדרש תנאים דברים יא, טז. עיי״ש.
לעיל מאמר קפ. במדב״ר ג, יג. אסת״ר ה, א.
עי׳ לעיל בתורה שלמה פ״ט מאמר קכח.
תנחומא בלק יז. במדבר כ, כג. ועי׳ בב״ר סוף פנ״א ולקמן מאמר קצד. ולקמן פ״כ מאמר קד. מב״ר פנ״ג עיי״ש בבאור וצרף לכאן.
לקמן קפח.
הוריות י: ב״ר נא. אבדר״נ נו״א פל״ד, נו״ב פל״ז, מס׳ סופרים פ״ו, במדב״ר ג, יז. מדרש משלי פכ״ו, ומלשון הספרי אין הכרח אם כוונתו דתיבת ובקומה נקוד ר״ל רק וי״ו השניה של ובקומה או כל התיבה ולקמן מאמר קפח. מגמ׳ נזיר מבואר דרק הוי״ו נקודה וכ״ה לפי המסורה, ובמס׳ סופרים שם ובאדר״נ נו״א ובמדב״ר, ובב״ר יש גרסאות נקוד על וי״ו שבקומה, ובכתי״ל איתא ובקומה נקוד עליו ומשמע דכל התיבה מנוקד, ועי׳ בפרש״י כאן ובזכור אברהם דיש נוסחאות בזה, ובמדרש אגדה ולכך כתיב בקומה נקוד שהי׳ לו לעמוד ולשמור עצמו שלא ישתה יין בלילה שניה והוא לא שמר עצמו ובקומה של צעירה אינו נקוד לפי ששמרה עצמה שלא ירגיש בה אביה, ובפרקי דרה״ק פרק העשרות (הוצאת גרינהוט) ובקומה של בכירה נקוד (וכ״ה בפרקי דרה״ק הוצאת שענבלום) ועי׳ לקמן מאמר קצ. ובקומה נקוד, ולעיל בתורה שלמה פי״ח מאמר קו. בבאור וצרף לכאן, ובתוס׳
נזיר כג. למה נקוד על וי״ו דובקומה לומר לך דהרי הוא כמאן דליתא דבקומה ידע, ועי׳ מהרש״א
בהוריות י: ובסגנון אחר הובא מאמר הנ״ל באדר״נ נו״א פל״ד נקוד על וי״ו שבקומה הראשון מלמד שלא הרגיש אלא בעמידתה של צעירה, ובאבדר״נ נו״ב פל״ז (מט.) ולא ידע בשכבה ובקומה בשכבה הרגיש אבל בקומה לא הרגיש, הנקוד עליו שבשכבה לא הרגיש ובקומה הרגיש, והצעירה בשכבה ובקומה ידע, ובמדרש משלי פכ״ו כד. ולא ידע בשכבה ובקומה מפני מה נקוד, מלמד שלא ידע בשכבה אבל בקומה ידע, בשכבה של בכירה, ובקומה של צעירה, מלמד שעבירה גוררת עבירה וצ״ע, וראה באו״מ כ״י ה״ב לא. ולקמן מאמר קצ.
לעיל מאמר קפז. בבאור.
עי׳ בש״ט כאן ובתורה שלמה פ״ה מאמר לה. בבאור,
ובעירובין סה. בשיעור שכרותו של לוט.
עי׳ לעיל מאמר קפא.
עי׳ בתורה שלמה לעיל פט״ו מאמר מז. ובבאור וצרף לכאן.
יבמות לד: פס״ר פמ״ב,
הוציאו ערותן, ברבעה״ת כאן, עדותן גרסי׳ ב״ר פי׳ בתוליהן וראי׳ מב״ר ואלה בתולי בתי, עדות בתי ול״ג בריש כמו שאו׳ העולם, וכ״ה בערוך ערך עד. ובמדרש הגדול והוציאו עידותן ונתעברו מביאה שנייה מביאת אביהן שהוא שנייה, ובפרש״י יש שני גרסאות, ועי׳ בתורה שלמה פט״ז מאמר יט.
כל מי שהוא להוט, עי׳ לעיל פי״ג מאמר לט.
אין אנו יודעין, נזיר כג: הוריות י: אגדב״ר פכ״ה, ולעיל בתורה שלמה פי״ג מאמר נא. ובהשמטות שם,
אין כל שבת ושבת, עי׳ לקמן מאמר קצג. ובאגד״ב שם אר״ב אמר הקב״ה ולוט מה את סבור שאת חוטא ואין אדם יודע חייך יהיו קורין בכל שנה ושנה ותהרין שתי כו׳, ועי׳ תנחומא וירא יב. ועפ״ז מפרשים גם בב״ר בכל שבת ושבת בעת שקורין זו הפרשה.
מובא בערוך ע׳ ו״ו מילמדנו דברים ואינו לפנינו וכ״ה בילק״ש כאן, ובקונטרס אחרון לילק״ש, עי׳ לעיל מאמר קפז.
בכל שבת, לעיל מאמר קצב. וי״ל הכוונה בכל שבת היינו בכל שנה בשבת שקורין הפרשה, ובתנחומא וירא יב. תינוקות של בית רבן משחקין וקורין ותהרין שתי בנות לוט מאביהן, וביפ״ת כתב ואולי היו נוהגין לקרות פרשתו של לוט בכל שבת, ועי׳ לעיל פי״ג מאמר כג.
מנזיר נא. שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובתי מדרשות עיי״ש בתוס׳ ד״ה ובכל תושיה, ובמפרשי ב״ר ומנח״י.
מובא בילק״ש חלק א׳ רמז תתח. עי׳ לעיל מאמר קפ, קפד.
ובנזיר כג. משל ללוט ושתי בנותיו עמו הן שנתכוונו לשם מצוה, צדיקים ילכו בם, הוא שנתכוון לשם עבירה ופושעים יכשלו בם כו׳ ובתוס׳ שם והיינו כמ״ד
בסנהדרין נח: עכו״ם אסור בבתו אפי׳ למ״ד מותר כבר פרשו האומות מעצמן מעריות, ובפי׳ הרא״ש מוסיף שהרי אם לא פירשו לא היו צריכים להשקותו יין, ועי׳ ילק״ש ח״ב רמז תקלג. ובפירקא דרה״ק (הוצאות שענבלום סי׳ סב.) שלשה שזינו לש״ש בנות לוט ותמר ורות המואביה, ובב״ר פנ״א מתחלת עיבורו של מואב לא היה לשם זנות אלא לשם שמים כו׳ רס״א כו׳ לא היה לשם שמים אלא לשם זנות, ועי׳ לקמן מאמר קצה. ״לדבר מצוה״ ובתורה שלמה פי״ז מאמר מה. ובלק״ט בוא וראה כמה גדלה מחשבה טובה אפי׳ עבירה שהיתה כוונתה לטובה זכו מבני בניה למלכות היינו דתנן וכל מעשיך יהיו לשם שמים.
נזיר כג: הוריות יא. ב״ר נא.
דקאמרה מואב, לשון פריצות שהוא מאביה,
בן עמי, בלשון נקיה הוא דלא רצתה להודיע דמאביה נתעברה,
אנגריא להשתעבד בהם להביא להם מים ומזון, (רש״י) ועי׳ במדרש אגדה, ובזח״א קי: זח״ג קפח. ולעיל מאמר קצ. קפא.
מובא בילק״ש ח״א רמז תשפה. ובחמאת החמדה כת״י נדפס לקוטים ממנו בגנזי ירושלים ח״ג טו. איתא בן עמי, כדרך כל הארץ, וטעם עד היום שלא נתערב עמם גוי זר מהם ויראה לי שהם העם הנקראים כדר שעיקרם ותולדתם מהגנבה והם גנבים עד עתה, וכן הם אומרים כל מי שאינו גונב אינו ממנו, ועי׳ באע״ז כאן, ור״י בכור שור כתב עד היום כלומר עדיין הוא אב לאותה אומה שנקראת מואב כי עדיין לא נשתנה השם באומה אחרת. ובלשון שנשתנו דינם י״ג ״שנשתנה״ דינם ״ביני״ ובין ישראל, וצ״ב.
