דאינם בכלל זבח, ועיין לפנינו לעיל בפרשה ראה
(ט״ז י״ד) מש״כ בזה, וביתר באור כתב בזה בס׳ שעה״מ פ״א ה״א מחגיגה בענין זה אם עופות הם בכלל זבח.
הלשון עבד שרבו מצפה לאכול על שולחנו, אינו עולה יפה, דהא אדרבה כאן איירי באכילת העבד על שלחן הרב דהיינו בביהמ״ק. ומצאתי הנוסחא בש״ס כת״י הגירסא עבד שרבו מצפה לו שיבא לאכול על שולחנו, והיינו שהעבד יבא לאכול על שלחן רבו, והיא גירסא נכונה ומאירת עינים. ועיין לפנינו בפ׳ משפטים בפסוק שלש פעמים בשנה יראה וגו׳ דריש כמו כן עבד שרבו מצפה לו לראותו וכו׳, וזה מכוון להכוונה היוצאת מגירסת הכת״י.
דרשה זו כפולה לעיל בפ׳ ראה
(י״ד כ״ב) ושם נתבארה יע״וש וצרף לכאן.
עיין מש״כ לעיל ס״פ ראה בפסוק ושמחת בחגך. דאין הפי׳ כאן שבזמן הזה אין מצוה באכילת בשר ביו״ט משום דאינה משמחת, כפי דמשמע לכאורה, אלא דבאמת גם בזה״ז מצוה לאכול בשר משום דמטבע הבשר שמרחבת הלב ומשמחת הנפש, רק בכ״ז מפני שהבשר אינו בשר קודש וגם אינה נאכלת בירושלים אינה דיה לבדה לרומם שמחת הנפש למדרגות השלמות, אלא צריך עוד פעולה לזה והיינו יין המשמח לבב אנוש, יעו״ש שהבאנו ראיות נאמנות לזה.
דכתיב ביהושע
(ד׳) ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן ושוב כתיב שם ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו וגו׳, והיינו לאחר שבנו מהן המזבח בהר עיבל קפלום והביאום לגלגל וקבעום שם. ועיין בתוס׳ כאן בשם הירושלמי גרסות אחרות בענין זה.
המפרשים פרשו בטעם הדבר כדי שיבינו כל האומות וידעו מה שכתוב בתורה, וכבר טרחו ועמלו המפרשים לפרש הדבר כפשוטו שהיתה כל התורה כולה כתובה על האבנים מועתקת בשבעים לשון אשר זה דבר שלא ישוער, ולכן קרוב לומר דרק עשרת הדברות היו כתובים עליהם, וכסמך ראי׳ לדבר אפשר להסמיך מלשון את דברי התורה ואם היתה הכונה על כל התורה לא הול״ל את דברי אלא את התורה וכמו בפ׳ וילך ויכתוב משה את התורה, ובאחד המאמרים שכתבנו בחקרי לה״ק (שפה לנאמנים, ווארשוי תרנ״ג) כתבנו בכלל ענין דרשה זו רעיון מושכל.
אמנם לולא דברי המפרשים היה אפשר לפרש הלשון בשבעים לשון לא כמו שרגילים לפרש בשבעים שפות אלא כמו שפירשו בזוהר (ויקרא, רע״מ,
ב׳) מ״ש שהסנהדרין היו יודעין בשבעים לשון, ופירשו דאינון שבעים פנים לתורה, ובאמת שם מוכרח לפרש כן, דפשוטו לא יתכן, וגם הכא יתפרש כן, ויתבאר מאד הלשון באר היטב שנתבארה התורה מכל פנים ומכל צד, ובאמת בלשון חז״ל רגיל לבא השם לשון במובן אופן ודרך, כמו לישנא בישא, לישנא קמא, לישנא בתרא, שפירושם, אופן רע, אופן ראשון ואופן השני, וכהנה הרבה.
פשוט דדריש כן ע״ד רמז בעלמא, ויתכן דראה לסמוך כן על לשון זה משום דמלה זו יחידה היא בכל תנ״וך ואינה פשוטה, ולכן ראו חז״ל לתלות בה אסמכתות ורמזים כדרכם בקודש, וזה הוא גם טעם הדרשות הבאות, וגם דרשו כן כאן עפ״י הכלל הידוע דאותיות שהן ממוצא אחד מתחלפות, כנודע, וכאן מחליף הה׳ בע׳ [ממוצא אהח״ע] והס׳ בש׳ [ממוצא זסשר״ץ] ויוצא שורש המלה עשיה, וכבר כתבנו דהוא רמז ואסמכתא בעלמא, וע״ל בפ׳ ואתחנן דריש בסמיכות מלשון זה לענין כונה בק״ש, עי״ש בפ׳ שמע ישראל.
עיין מש״כ באות הקודם דדריש כן ע״ד רמז בעלמא משום דמלה זאת יחידאה היא בתנו״ך לכן תולין בה אסמכתות ורמזים ודריש כתתו עצמכם וכו׳ עד שממית, ובאור הלשון שממית ע׳ מש״כ בפ׳ חקת בפסוק הנזכר כאן, ואולי דריש שכל כך תעמלו בתורה עד שתהסו כלומר עד שתשקוט גופכם ותנוח דעתכם בזה.
עיין מש״כ בדרשה הקודמות בטעם הדבר שראו חז״ל בכלל לדרוש מלה זו מפני שיחידאה היא בתנו״ך, יעוי״ש, ולא נתבאר מהו לשון הס כאן לענין שמפרש, ואולי מפרשי מלשון ויהס כלב, הס מפניו כל הארץ, ור״ל שמקודם ילמוד במנוחה ומרגוע ואת״כ יפלפל ויעמיק להסביר, וזה סמך על לשון כתת, יען שהלומד בעיון וסברא הוא מפרק ועוקר ונוטע סברות וחדושי דברים, וכמו שדרשו על הפ׳ כפטיש יפוצץ סלע, ותוכן דרשה זו איתא גם בשבת ס״ג א׳ בלשון ליגמר אינש והדר ליסבר, יעיי״ש.
דקדק לומר על לומדיה רומז על משה והכהנים והלוים שאמרו זה, דבאמת רק הלומדים מרגישים ביותר חבת התורה בערך כזה משא״כ המון העם אינו מגיע למדרגה כזו.
יתבאר בדרשה הסמוכה.
ר״ל דפשטות לשון הכתוב מורה שלוי עמד למעלה משמעון כמו שסידר אלה יעמדו שמעון ולוי, משמע מקודם שמעון ולמעלה ממנו לוי, אבל באמת א״א לומר כן, שהרי מפורש נאמר בס׳ יהושע
(ח׳) וכל ישראל וזקניו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים והלוים, אלמא כהנים ולוים למטה עמדו, ולכן צ״ל דזקני הלוים עמדו למטה והשאר למעלה, ובזה יתכונו שני הפסוקים, ודעת רבי בדרשה הסמוכה ליישב סתירת הפסוקים דכמו ישראלים כן לוים עמדו למטה, ומה דכתיב בפסוק זה על הר, פירושו בסמוך לו, וכמו דכתיב וסכת על הארון את הפרכת (פ׳ פקודי) דהתם ע״כ הפירוש על בסמוך ולא על ממש, דהא מחיצה הוי פרכת ולא הוי סכך.
ר״ל יכול משהיו אומרים כל הברכות עד ברוך אשר יקים [דכל הארורים אמרו תחלה בלשון ברכה] ת״ל הברכה והקללה לשון יחיד, ללמד ברכה אחת ואח״כ קללה, וכן כולם, וע״ע מענין זה לפנינו ר״פ ראה.
שם בודאי בלה״ק שהתורה נתנה בלה״ק כמש״כ לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה, והרבה כהנה.
שניהם מדייקים מה דלא כתיב קול גדול, דכן רגיל הלשון בעלמא, קול גדול ולא יסף (פ׳ ואתחנן) ודריש דפירוש קול רם אין ענינו הרמת הקול אלא בקולו של היושב מרום, וכדמפרש ששיתף הקב״ה קולו עמהם, והכונה שהסכים הקב״ה עמהם. ור׳ יצחק מפרש דקול רם ענינו רוממות המעלה והחשיבות, וקול בינוני הוא המעולה שבקולות.
ר״ל דבמקום שחייב על הקללה חייב נמי אם אמר בלשון ארור, כגון המקלל עצמו או את חבירו או את הנשיא חייב נמי כשקילל בלשון ארור, שאומר ארור הוא לה׳, דגם לשון זה קללה הוא.
ר״ל דבודאי לא שייך לומר דעושה פסל עונשו רק בארור אחרי דהוא כופר בעיקר, אלא באופן כזה שהנולד מן הערוה הלך לבין העובדי כוכבים מפני בושתו שאסור לבא בקהל ואינו מוצא לישא אשה ישראלית וכן דריש את כולן, כגון שוכב עם חותנתו ואשת אביו ואחותו כולן באשת איש ולמיקם בתרי ארורי, שוכב עם כל בהמה – אשת איש שעשתה מעשה בהמה שמפזרת דרכיה, מקלל אביו ואמו – הבא על אשת איש מזלזל באביו ובאמו שגדלו גדולים רעים בביתם, משגה עור – מפתה אשת איש שהיא סומא בדבר ואינה יודעת ערך העונש כמוהו, משיג גבול רעהו – בא על אשתו, הרי השיג גבול, מכה רעהו בסתר – גורם לו בלחש סתריו שתמות אשתו בבדיקת מים המאררים. לוקח שוחד – להיות עוקב אחר המנאף ולפתות לו אשת איש וגורם לו מיתה. מטה משפט גר יתום ואלמנה פירש״י שאינו יודע לפרשו, ואפשר לפרש קצת, כי השטוף בזמה מכשיל גם אשת גר ויתומה ואלמנה, וע״י זה יגרום לב״ד לענש אותם היפך ממה שנצטוינו לחוננם, וזה הוא בכלל מטה משפט גר וכו׳.
כלומר שיעבדנה, וזה רמוז במלות ושם בסתר, משום דישראל העובד עבודת כוכבים עובד בסתר שלא ישמעו ב״ד ויענשוהו, ולא כמו ע״ז של עובדי כוכבים דאסורה מיד כשתעשה, כמבואר לפנינו בפ׳ עקב
(ז׳ כ״ה) ובר״פ ראה. ונראה בטעם הדבר דע״ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד עפ״י מ״ש בסנהדרין ס״א ב׳ דמסית שאמר אלך ואעבוד פטור משום דמימליך ולא עביד, וה״נ בע״ז של ישראל כל כמה דלא עביד לה יש לקות דמימלך ולא עביד, משא״כ של עובדי כוכבים דודאי יעבוד.
דרשה זו חלוקה אדרשה הקודמת דמבעי ליה הלשון ושם בסתר לענין אחר כמבואר שם, אמנם העתקנו שתיהן יען כי אליבא דאמת הדין אמת לכו״ע, ומאן דבעי הפסוק לדרשה הקודמת יליף הא דטעונה גניזה מפסוק לא תטע לך אשרה כל עץ (ר״פ שופטים) כמבואר לפנינו שם, ועיין מש״כ שם בנוגע לגוף דין זה ולדברי התוס׳ בענין זה.
עיין מש״כ לעיל בפסוק י״ג דכל הארורים אמרו תחלה בלשון ברכה ואחר כל אחד אמרו הקללות בסדר זה אחר זה, ועוד יתבאר מזה, ואשמעינן כאן דכולם היו עונין אמן בין אחר הברכות בין אחר הקללות, וכמבואר הסדר בפירש״י בפסוק זה.
יושבי צריפים הם אנשי מקנה וחונים תודש או חדשים באהליהם עד שכלה המרעה ונוסעים למקום אחר וכן להלאה, והוי כל חייהם בנדודים, והנם כיושבי קברות שלוקין ברוחות בזרם ובמטר.
שאין להם מקוואות והולכות הנשים לטבול למקום רחוק וקוראה לחבירתה ומרגישין השכנים ויש רשע רודף אחריהן.
שאינן זהירות בטהרה, וממילא הוי ערך גופן כגוף הבהמה, ועיין בדרשה הקודמת ופשוט דתכונת עמי הארץ שבכאן הם אנשים שאינם לא בתורה ולא במוסר ובדרך ארץ ומתגדלים כפראים בלא כל נמוס ודרכי ישוב העולם.
ר״ל כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ובפרט, ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, ארור אשר לא יקים, הרי בכלל, וכל אחת ואחת בפרט, ברוך וארור, ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה, ארור אשר יעשה פסל ומסכה, וכן כולם, וכן כל המצות טעונות ארבעה אלה, ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, וכתיב ולמדתם הרי כאן ארבע מצות לכל מצוה, ועל ארבעתן נמסרו ארור וברוך בכלל ובפרט, ברוך אשר ילמדו, ארור אשר לא ילמדו, וכן ללמד וכן לשמור וכן לעשות, ובכל אחת ארבע בריתות ברית לברוך בכלל ברית לברוך בפרט, ברית לארור בכלל ברית לארור בפרט, וא״כ ארבע בריתות ללמוד וארבע בריתות ללמד הרי שמונה ועוד שמונה לשמור ולעשות וכמבואר.
ר״ל וכן בסיני כשנאמרו כל המצות למשה נתנו כולן בארור וברוך בכלל ובפרט, וכן בערבות מואב כשאמרה לישראל כדכתיב (ר״פ דברים) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה וכו׳, נתנן כולן בארור וברוך כמבואר.
וזה כתיב בתר קללות וברכות, וסיים מלבד הברית וגו׳ אלמא כברית ערבות מואב בברכות וקללות כך ברית בחורב.
שלש פעמים שש עשרה כמבואר.
כמה פירושים נאמרו בפי׳ דבר זה, יש מפרשים דקאי על המגביה ס״ת לאחר הקריאה להראותה לעם צריך להקימה כראוי שיראו כולם הכתב, ורמב״ן בנמוקיו פירש זה החזן שאינו מקים ספרי תורה בארון הקודש כתיקון שלא יפלו, יעו״ש. וגם יש לפרש דקאי על מלמדי תנוקות שנקרא חזן כמבואר במשנה שבת י״א א׳ החזן רואה היכן התנוקות קוראין [ועיי״ש בפיה״מ לרמב״ם ותוי״ט], והלשון שהוא עומד הוא מלשון השגחה, כמו ועננך עומד עליהם, הנני עומד לפניך, והמלמד עומד ומשגיח על התלמידים ולמודם, ומבואר בב״ב כ״א ב׳ דמלמד המרגיל לתלמידין בשבושים הוא בכלל ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה, כי ע״י זה אפשר לבא לעקירת דבר מדברי תורה עיי״ש [ועיין לפנינו ס״פ תצא בדרשה זכר עמלק], והירושלמי מפרש דהוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה, ודו״ק.
וכן המלך והנשיא וכל מי אשר בידו להקים את התורה ולמחות ביד המבטלים והמהרסים, ועל הדבר הזה קרע יאשיהו המלך את בגדיו כשהביא לו חלקיהו את הס״ת ומצא כתוב בה ארור אשר לא יקים את דברי התורה, אמר, עלי מוטל להקים וקיבץ כל יהודה וישראל לכרות ברית חדשה ללכת אחרי ה׳ כנודע בכתוב.
כל זה פשוט ומבואר שמדבר במעלת החזקת לומדי תורה וכמש״כ במשלי ג׳ עץ חיים היא למחזיקים בה, ואמרו עתיד הקב״ה לעשות צל לבעלי מצות כבעלי תורה כלומר ששכר המחזיקים ביד לומדי תורה שוה לשכר העוסקים בה, אשרי אנוש יחזיק בה.
פירש״י האומר לחבירו [הריני עושה לך כך וכך] על מנת שתקיים לי כך וכך ואמר אמן מחויב לקיים תנאו, עכ״ל. ולכאורה צ״ע בפי׳ זה, דהא האומר על מנת הוי כתנאי כפול ואם לא יקיים התנאי בטלה המעשה וא״כ הלא ממילא מחויב לקיים התנאי כדי שתתקיים המעשה, אך צ״ל דהרבותא בזה דבתנאי כפול בעלמא בלא קבלה אינו מחויב בקיום התנאי רק אם רוצה בקיום המעשה, משא״כ אם קיבל עליו מחוייב לקיים המעשה ועם זה לקיים התנאי, משום דהקבלה קאי על הכל, על פעולת המעשה ועל קיום התנאי.
ופשוט הוא דהוא הדין בברוך כהאי גונא, ויש נזהרים שלא לענות אמן אחר ברכת הש״ץ למי שיתענה תענית בה״ב, משום דלדעתם אם יענו אמן הוי קבלה להתענות ושוב צריך התרה, אבל זה טעות, דהעניה קאי לברך את המתענה.
