¹ בשפתי כהן מביא נוסח התנחומא, מה עסקו של מזבח הקטרת כאן כו׳ ומוסיף: ועשית מזבח מקטר קטורת וגו׳. אע״פ שזה הוא מן הכלים הפנימיים והיה ראוי להזכירו עם המנורה והשלחן כדי לחתום במזבח הקטורת שעל ידי הקטרת מתקשר הכל ועל ידה נעצרת המגפה שלא תקטרג על אהרן, ולזה וכפר אהרן על קרנותיו, לזה אחר שנתקרב אהרן צוה על מזבח הקטורת כדי שיגין עליו, ועוד שעיקר הקרבנות כולם הקטורת, ועל זה היתה בבקר ובערב קודם כל הקרבנות ואחר כל הקרבנות בהיטיבו את הנרות, שנאמר שמן שהוא שמן של מנורה וקטורת ישמח לב, לזה נאמר אחר המשכן ואחר כל כליו כו׳ ושקולה נגד הכל ואחרון אחרון חביב. ע״כ. ומצינו במפרשים עוד הרבה טעמים. בפי׳ הרמב״ן כאן: ועשית מזבח מקטר קטורת. הנה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימים היה ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מזבח עמהם וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל. אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל, אמר עוד כי יתייחד להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם וזהו רמז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה כו׳ עייש״ה, ועיקר דבריו מקורם בתנחומא הנ״ל ולהלן אות ב. ובהד״ז מביא לשון התנחומא בשם הרמב״ן וראה בזהר חדש שה״ש סח. ורבינו בחיי מוסיף על דבריו וכיון שבאר לנו הרב בכאן ענין הקטורת בסודו מעתה ראוי לכל משכיל להרחיק דעת הרמב״ם שכתב בזה בטעמי המצות כי לפי שהיה אהל מועד מקום ששם מחתכין נתחי הקרבנות ורוחצין הקרבים ע״כ צוה להקטיר באותו מקום כדי להסיר ולדחות אותו הריח ושיהא הריח הטוב מתגבר ועולה במקום ההוא גם בבגדי המשרתים שם. והנה הרב הכריחו לומר כן הדרך אשר דרך בה בשאר המצות, אבל חס ושלום שנתלה העקר הגדול שבסוד הקטרת שחייבה עליו התורה כרת לעושה כמוהו כמתכונתו בטעם החלוש הזה. ע״כ, ועי׳ מענין זה מ״ש במנחת ביכורים לר׳ יעקב סקולי. ובילקוטי תימן כת״י מביאים טעמו של הרמב״ם וז״ל: ועשית מזבח מקטר קטרת, למה איחרו, שלא נעשה אלא להסיר ריח הבשר והדם, לכך נאמר וזה אשר תעשה על המזבח, אמר אחר כך ועשית מזבח מקטר קטרת כמו שנאמר דבר בעתו מה טוב. וחזקוני כאן מביא לשון האע״ז לעיל כה, כב: ועשית מזבח מקטר קטרת. לא הזכירו עד לאחר מזבח העולה, לפי שרוצה לומר לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך ומשה הזכירו לישראל אחר המנורה, וכן במעשה לפי שרוצה לומר בהטיבו את הנרות יקטירנה ואומר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, ע״כ. (בספר צפנת פענח על האע״ז פי׳ שמזבח הזהב היה נגד ניצוץ השמש המניע האויר כו׳) ועי׳ רשב״ם כאן. ובמדרש אגדה: מזבח הזהב שהוא להקטיר ולא להעלות עליו עולה ומנחה. ובשו״ת הלכות קטנות ח״ב סי׳ יד, טו, טז, שאלה למה איחר הכתוב בסוף פ׳ תצוה מעשה מזבח הקטרת אחר כל המעשים, תשובה: מ״ח (מורי חמי) הרב המובהק מוהר״מ גאלנטי נר״ו תי׳ דאיתא בזבחים נט. שאם נעקר מזבח החיצון ממקומו אין לעשות הקרבנות, אבל מזבח הפנימי אינו מעכב (ויתנו הקטרת במחתה דומיא דלפני ולפנים ביוה״כ) ע״כ. וכ״ה בקרבן חגיגה בסוף הספר, וכוון לדבריו במשך חכמה כאן ומוסיף: ובזה מכוון הפסוק מלכים א ט, והקטיר אתו אשר לפני ה׳ דאין טעון מזבח רק מקומו כשר להקטיר ע״כ. ראה להלן אות ז, ואות יט, וכנראה שלזה כוון גם הגר״א באדרת אליהו ועשית מזבח מקטר כו׳. לא הוזכר בעשיית כלי המשכן והזהיר תחלה [על] המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח ואח״כ אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם ואח״כ הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפרים יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה רק אלו היה לכפרת ישראל וכן אמר בכסף הכפורי׳ לכפר על נפשתיכם, ע״כ. ובהלכות קטנות שם מתרץ עוד בג׳ אופנים, הובא בנחל קדומים כאן: לרמוז שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים לכך בחינוך הזכיר מזבח הקטרת. ועוד דזה המזבח שהוא רומז לכתר כהונה מכפר וסמך כפרה לכפרה מזבח שרומז לכהונה לקטורת. ועוד תירצו דאין מחנכין המזבח אלא בקטרת של בין הערבים ולזה אחר שהזכיר תמיד של בין הערבים הזכיר עשיית מזבח מקטר קטורת לומר שתחלת חינוכו בקטורת של בין הערבים. ע״כ. ובספר צרור המור כאן: ועשית מזבח מקטר קטורת. הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא הכלי היותר נבחר. זולת הארון שצוה בראשונה. לפי שהוא מכפר ומעשיר ומשמח. כאומרו שמן וקטורת ישמח לב. ותחלת המחשבה סוף המעשה. כי תכלית עשיית המשכן הוא לכפר על מעשה העגל. והתורה היא מכפרת. והקטורת הוא עוצר המגפה ומסלק חרון אף מישראל. וכבר ידעת מאמרם ז״ל הכל הולך אחר החתום. ולכן חתם כל דברי המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא מקשר כל דברי המשכן. ומקשר הדברים התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים. ולכן נקרא קטורת לשון קישור כמו שרי קטרין. לפי שמקשר כל הדברים ומחברם. ולכן אמר ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות אשר אועד לך שמה. וצוה להקטירו בבקר ובערב, כדי לסלק מדת הדין של לילה ומדת הדין של בין הערבים. ולהורות יותר על מעלתו אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. שזה היה ביוה״כ. להורות שכפרת ישראל של יוה״כ תלויה בה. וזהו אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם. ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים הקטורת בכל יום ויום בבקר ובערב אחר כל התפלה. לפי שהקטורת היא חותם הכל וקישור הכל. וחותם התפלה היא הקטורת. שמקשר כל התפלה ועושה ממנה עטרה וקושרה כתר לקונו יתברך. ע״כ. ועי׳ כלי חמדה פ׳ קרח עוד טעם. ובכלי יקר כאן שהקרבנות כפרה על הגוף וקטרת כפרה על הנשמה, ריח ניחוח של קטרת לכפר על רוח בני אדם העולה למעלה עיי״ש, ולהלן אות ד. וראה מ״ש האוה״ח כאן מובא במילואים כאן.

² מענין הנ״ל יש בקטעי מדרשים מהגניזה אצל מאן עמ׳ קכח: ועשית מזבח מקטר קטרת, כתיב תכון תפלתי קטרת לפניך וגו׳ (תהלים קמא–ב) מה ערבה קטרת לפני ה⁠[קדוש ב״ה] שהקישה דוד בתפלה. א⁠[מר] רבונו של עולם בבקשה ממך כשם שהקטרת ערבה לפניך, כך תפלתי ערבה לפניך שנאמר תכון תפלתי קטרת. אמרו ר׳ יוסי היה מתפלל עם דמדומי החמה שתהא עליו מורא שמים כל היום. אמר הקב״ה לישראל לפני חביב כו׳ ראה להלן אות כ.

³ נראה שבא לתרץ השאלה של תנחומא לעיל אות א, מה עסקו של מזבח הקטרת כאן.

⁴ לעיל אות א בביאור מכלי יקר שקטרת כפרה על הנשמה.

⁵ ברש״י עירובין ד. כלומר באמה קטנה זו נמדד האמה של מזבח הזהב דכתיב ביה אמה ארכו ואמה רחבו וכו׳ ע״כ ועי׳ רש״י זבחים נט: וכ״כ בהתוה״מ כאן: אמה ארכו, באמת בת חמשה טפחים כמ״ש בעירובין (דף ד) ובמנחות (דף צ״ז), וה״ה שכן היו אמתים קומתו, וזה מבואר ממ״ש ר׳ יוסי בזבחים (דף נט:) שהיה גבהו פי שנים כארכו, והגובה היה עם הקרנות כמו במזבח הנחושת, ע״כ. ובפי׳ רבינו אפרים כאן: אמה ארכו כו׳ כל אמה בת ששה טפחים. ובמנ״ח מצוה קג כתב: ולדעת הרמב״ם הי׳ קומתו יב טפחים, דסובר דאמות אפילו של כלים היו בת ו׳ טפחים והאורך והרוחב מודה הרמב״ם שהי׳ באמה בת ה׳ טפחים א״כ היה מרובע ה״ט על ה״ט, ובכ״מ עמד על הר״מ בזה דבמנחות ובעירובין מבואר דהיה אמה בת ה׳ טפחים והר״מ אינו מביא זה ע״כ. ובשלטי הגבורים פל״ג ומפני שלא נאמר בו (במזבח הזהב) נבוב לוחות אולי לא היה חלול מתחתיתו של גג וכו׳ אבל היו העצים שלו כלם מקשה וכו׳ והנה כבר ידענו כי מן העצי שטים האלה היו יוצאים ג״כ הארבע קרנות הצריכים לו כדכתיב ממנו קרנותיו וכמו שתרגם יב״ע מניה יהון קרניה זקיפין וכו׳, ומפני שלא נכתבה בתורה או בנביאים מדת הקרנות האלה בארכן רחבן וגבהן כמשפטם, וגם אני לא שמעתי שרבותינו ז״ל דברו בה דבר כמו שדברו במדת קרני מזבח העולה במסכת מדות וכו׳ אמרתי כי לא יהיה עון ואשמה על מי שיאמר שהיו ג״כ בארכן ורחבן ורומן לפי ערך קרנות מזבח החיצון ולא יותר וכו׳ ומפני שהקרנות האלה על פי חשבון צודק כאשר כתבנו עתה היו קטנים מאוד בארכן ורחבן התורה או רבותינו לא הקפידו לכתוב מדתם בפרטיות וכו׳ ע״כ ראה לעיל פכ״ז אות כב.

⁶ במדרש הגדול הגירסא: להקטיר קטרת אין כתיב כאן אלא מקטר קטרת, המזבח היה מקטיר את הקטרת כו׳. גירסא זו יש לה סיוע מלשון האונקלוס: לאקטרא עלוהי קטרת וכפירש״י כאן, וכ״ה בפי׳ רס״ג ובר״א בהרמב״ם: טעמו יהיה מוכן להקטרת הקטורת. עי׳ בנל״ג פסוק יג, ובבאורי אונקלוס. והדרש הוא שלא כתוב כמו שתרגם האונקלוס. וראה בהערות ר״מ מרגליות שם, ופי׳ שהמזבח בעצמו נתן ריחו כקטרת הסמים לא מסתבר. ולכל הגירסאות מוכרחים לפרש שהמזבח בעצמו היה בוער וכמפורש בירושלמי חגיגה פ״ג ה״ח: דאמר רשב״ל ועשית מזבח מקטר קטרת (בפת״ח תחת הקו״ף) אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת, המזבח היה מקטיר את הקטרת. ובירושלמי שם מביא סיוע מדברי רשב״ל שהמזבח עצמו הי׳ מקטיר את הקטרת. ובקה״ע: בלא סיועת אש של מטה אלא באש של מעלה.

⁷ ראה לעיל פכ״ז ג. במהרש״א שם מזיח גזרות רעות הוא הקטרת שנקט׳ עליו כמ״ש ויעמוד בין המתים וגו׳ ותעצר המגפה וכו׳. ע״פ הדרש בכתובות יש לפרש לשון המדרש ויק״ר שדרשו המלה מזבח: מ׳ מחילה, ז׳ זכות, ב׳ ברכה, ח׳ חיים, היינו מחילה במקום מכפר שהם חטאות ואשמות, זכות במקום מחבב השלמים המביאים זכות ושלום להם, ברכה במקום מזין שהן הקרבת תמידין ועולות, חיים מזיח שהיא הקטורת כמ״ש ויעמוד בין המתים ובין החיים ע״כ. בזהר חדש שה״ש דף סח, ועשית מזבח מקטר קטרת וגו׳ האי קראה אית לאסתכלא ביה, בגין דתרין מזבחין הוו, מדבחא דעלוון ומדבחא דקטרת בוסמין, דא לבר ודא לגו, האי מדבחא דקטרת דאיהו פנימאה, אמאי אקרי מזבח, והא לא דבחין ביה דבחין ומזבח על דא איקרא, אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין ובגין דההוא סטרא בישא כפית ולא יכיל לשלטאה ולא למהוי קטגורא, ועל דא אקרי מזבח כד ההוא סטרא בישא הוה חמי עמודא דעשנא דקטרת דסליק אתכפייא וערק ולא יכול לקרבא כלל למשכנא כו׳ ע״כ. ראה לעיל אות ב, ולהלן אות יח. והר״י גנאח כ׳: ועשית מזבח מקטר קטרת, אע״פ שלא היו מקריבין עליו זבח, בכל זאת נקרא מזבח, לפי שהיה כתבנית המזבח, וכמו שנאמר ג״כ מזבח גדול למראה (יהושע כב, י) אע״פ שלא זבחו עליו. וכ״כ הר״א בהרמב״ם: מזבח, קרא אותו מזבח מפני שתבניתו תבנית המזבח ואם לאו יקשה (שהרי) הוא מוכן לקטרת כמו המחתה והבזך ע״כ. ובהכוה״ק מפרש על שהיה מכפרין עליו במתן דמים מן הפר והשעיר של יוה״כ נקרא מזבח ע״כ וז״ד. ובמאור האפלה כאן: ועשית מזבח מקטר קטרת, לא היו מקטירין עליו אלא מניחין עליו את המחתה, ובהערות: איני יודע מנין לו זה ועי׳ פ״ה דתמיד מ״ה ורמב״ם פ״ג התו״מ ה״ג, וזה נגד ההלכה עי׳ חגיגה כז:, ואולי כוונתו כמ״ש לעיל אות א, מהלכות קטנות שאם המזבח נעקר ממקומו מקטירין במחתה על מקום המזבח, וזהו כוונתו לא היו מקטירין עליו כגון שנעקר, אז מניחין עליו את המחתה עם הקטרת כמו בקדשי הקדשים ביום הכפורים. ובתוס׳ ישנים יומא מז. ד״ה הכא מחתה כו׳, ובתוס׳ יומא נג, ד״ה אע״פ.

⁸ ובכת״י ילקוט אלביחאני: קטרת ק׳ קדושה לישראל, ט׳ טהרה לישראל, ר׳ ראה אלקים את מעשיהם, ת׳ תמימים לפני ה׳.

⁹ ראה לעיל פכ״ז אות כד ובבלי חגיגה כז. טעם אחר בדברי ר״א והובא בתו״ש לעיל סוף פ׳ יתרו פ״כ אות תקי״ג, ובספר ניר מהפך הגירסא בירושלמי ע״ש ובויק״ר ז, ה. הוצאת מרגלית.

¹⁰ שמזבח הזהב של משה היה בבית המקדש הראשון. וראה במילואים כאן, ולעיל פכ״ז אות כד.

¹¹ וכ״ה במדרש אגדה ועי׳ רש״י כאן ולעיל פכ״ה אות קסח, ובחזקוני: זר זהב סביב לכסות את עביו של לוח הגג לארבע רוחותיו.

¹² עי׳ מנחות צו, צט. יומא לג: נא: ירושלמי שקלים פ״ו ה״ג, תוספתא יומא פ״ב ה״ד, רמב״ם פ״ג מהל׳ בית הבחירה הי״ז ופ״א ה״ז, ורש״י עה״ת לעיל כו, לה. ועי׳ במעשה חושב, ופי׳ המלבי״ם כו, לה, ובפי׳ רמא״ש בברייתא שם האריך בביאור המקורות וסוף דבריו: נמצינו למדין שההיכל שהוא עשרים על עשר נחלק לשנים. עשר אמות הראשונות היו פנוין ומחציו ולפנים עד הפרכת שהוא שליש הבית כולו שם היו השלשה כלים שלחן ומנורה ומזבח הזהב. וזה השליש נחלק ג״כ לשניים דהיינו לחמש וחמש אמות. חמש אמות הסמוכות לפרכת היו פנוין ובחמש אמות הנשארות שם היו השלשה כלים. והיו השלחן והמנורה רחוקים מן הקרשים כל אחד ואחד ב׳ אמות ומחצה ונשארו חמש אמות. רחב השלחן אמה וקני המנורה היו מכוונין לרחבו של שלחן ובין כולן אמה א״כ ישארו ג׳ אמות שבין שלחן למנורה ע״כ. במדרש הגדול כאן: מזבח הקטרת היה אמה על אמה ברום שתי אמות והיה מונח בין השלחן והמנורה משוך מבין שניהם שנאמר ונתתה אתו לפני הפרכת. ובלקח טוב: ונתתה אותו לפני הפרכת. שיהא נתון לפני הפרכת מבחוץ, בין השלחן והמנורה, משוך כמעט כלפי חוץ. ובפי הר״א בהרמב״ם: ומאמר לפני הכפרת, אע״פ שהפרוכת היתה מפסקת בין שניהם הכוונה בו שהיה מזבח הקטרת לעומת הכפורת באמצע רוחב אוהל מועד ע״כ ועי׳ תו״כ אחרי פ״ג כל מקום שנאמר כפרת כו׳.

¹³ ראה לעיל פכ״ט אות קמז.

¹⁴ לעיל פכ״ט אות קל. דרק הקטר חלבי התמיד והאיברים היו אחרי הקטרת הקטרת, ועי׳ להלן אות יד.

¹⁵ בירושלמי יומא פ״ב ה״א: רשב״ל אמר דבר תורה הוא (לחלק ההטבה שהרי כתיב) בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה מה עבד לה ר׳ יוחנן עובר להטיב ומקטיר (כלומר אי מהאי טעמא דהכתוב ה״א דה״ק קרא כשעובר הוא להטיב מטיב את כולן והדר מקטיר ולא שמעינן בהדיא דבהקטרת הוא מפסיק, אלא טעמא הוי משום כדי לעשות פומבי לדבר, פנ״מ), וע״ש במפרשים. – בתוספתא מנחות פ״ז ה״ב ויקטר עליו קטרת סמים כאשר צוה ה׳ (שמות מ) היכן צוהו בבקר [בבקר] בהטיבו את הנרות יקטירנה. – ובמיוחס: בבקר בבקר בכל בקר ובקר כמו וילקטו אותו בבקר בבקר [וכ״ה בספורנו שמות טז, כא: כדברה אליו יום יום], זהו פשוטו, ומדרש משנה מלמד שמטיב וחוזר ומטיב תחלה חמש ואח״כ שנים אחר דם התמיד, וכן משמע בבקר ייטיב ועוד בבקר יחזיר ויטיב וכו׳, ע״כ.

¹⁶ עי׳ ר״ח ותו״י. בתו״כ פ׳ צו פ״א פ״ב ה״ח (המשך מלעיל פכ״ט אות קלא): נאמר בעצים בבקר בבקר ונאמר בקטרת בבקר בבקר איני יודע מי מקדים את מי, מי מכשיר את מי, עצים מכשירים הקטרת הם יקדימו הקטרת, ע״כ. ובפי׳ הר״ש שם: ובפרק אמר להם הממונה פריך והא אמרת שני גזרי עצים למערכה גדולה עביד להו ובהנהו לא מקטרי קטרת אלא יש לה מערכה אחרת בפ״ע ומשני א״ר ירמיה שום עצים אע״ג דהני לאו לקטרת אזלי שמם עצים ועצים מכשירי קטרת הם, ע״כ. ועי׳ בק״א ותוספות העזרה.

¹⁷ פסחים נט. שיטת אבא שאול בתוספתא יומא פ״א הי״א הובא בשם ר״ש איש המצפה וכ״ה בירושלמי יומא פ״ב ה״ב. ובתו״כ פ׳ צו פ״א פ״ב ה״ט נאמר בקטרת בבקר בבוקר ונאמר בנרות בבקר בבוקר, איני יודע איזה יקדים, כשהוא אמר בהטיבו את הנרות יקטירנה, סמכו עניין לקטורת, אף הם יקדימו את הקטורת, ע״כ. ובפי׳ הר״ש שם: ובפ׳ א״ל הממונה קאמר אמר קרא בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה וא״ת א״כ הוי ליה למימר איזה דבר יקדים גיזרים או נרות מאחר שהנרות קודמים לקטרת, וי״ל משום דעיקר קרא דבבקר בבקר בקטרת מיירי דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, מיהו הכא קיצרה הברייתא, ע״כ. ראה לעיל פכ״ט אות קיח, קל. – בתשובת הרשב״א ח״א סי׳ עט: ודקא קשיא לך הפסקה בשל ערב מנא להו, מכיון דכתב רחמנא בשל שחר בבקר בבקר דמינה דרשינן לשני בקרים, וכתיב בהטיבו את הנרות דמינה דרשינן בעידן הטבה נהי מקטיר והיינו באמצע איגלי מילתא ומאי דכתב נמי בשל בין הערבים ובהעלות אהרן את הנרות היינו בעידן העלאה לומר שיהא מקטיר ממש בעידן העלאה דהיינו באמצע כשל שחר וגילוי מילתא בעלמא הוא, ע״כ, וע״ש דיש חולקין שלא היה הפסקה כלל בערב, וראה להלן אות יח. – ובהעלות אהרן את הנרות. ראה רש״י ואע״ז כאן, ובלק״ט: זה הדליקה, וכה״א ותעל משאת העיר השמימה (שופטים כ, מ). ראה לעיל פכ״ז אות צח.

¹⁸ רש״י הנ״ל מוסיף לפרש תי׳ הגמ׳ שלא סיימו מה ראיה לקטרת מקרא ובהעלות אהרן וגו׳. ובמדרש הגדול כאן: ובהעלת אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, ואם לא הקטירו בשחרית יקטירו בין הערבים אפילו היו מזידין, ואין מחנכין את המזבח תחלה אלא בקטרת ובין הערבים, ע״כ. וראה מ״ש ר״א בן הרמב״ם בשו״ת ברכת אברהם סי׳ ט, ותוספתא מנחות פ״ז ה״ב ובתוספתא כפשוטה שם ולעיל פכ״ה אות קמד. – ובמלאכת שלמה מנחות פ״ד מ״ד מביא בשם ספר לקח טוב (נגארא) פ׳ תצוה: ונראה לסמוך דין זה לפי שחזר ואמר ובהעלות אהרן וכו׳ בין הערבים יקטירנה מאי יקטירנה כיון שאמר בראש הפסוק והקטיר ואמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים, אלא בא הכתוב לומר לך שכל א׳ מצוה בפני עצמה ואינם מעכבים זו את זו שאם לא הקטירו בבקר בין הערבים יקטירנו כו׳ עכ״ל. וכעי״ז בחומת אנך בשם הרב הגדול מהר״מ חביב ז״ל בדרשותיו בכת״י עפ״מ שכ׳ הרמב״ן דקטרת בקר וערב הם ב׳ מצות וכן שני התמידין הם שני מצות דלא כהרמב״ם ז״ל שמנאה למצוה אחת ע״ש בס׳ המצות בהשגות הרמב״ן ז״ל על הרמב״ם ז״ל ואפשר לרמוז לדעת הרמב״ן ז״ל דלכן הקדים הכתוב קטרת הבקר אע״ג דהוא מאוחר לומר דקטורת הבקר לחוד הוא מצוה בפני עצמה, ונסמכה פרשת קטרת לפרשת תמידין ללמד דכשם דהקטרת הם ב׳ מצות כמו כן התמידין הן שתי מצות, ע״כ. ובהתוה״מ כאן מפרש בסגנון אחר וז״ל: והקטיר, מדבר בעת החינוך, שהלכה היא שיחנך מזבח הזהב בקטרת של בין הערבים בעת הדלקת הנרות, ואמר (להלן מ׳ כד–כז) וישם את המנורה ויעל הנרות וישם את מזבח הזהב ויקטר עליו קטרת, שהמשכן הוקם ביום, ובין הערבים חנכו את המנורה בנרות ואת המזבח בקטרת כמ״ש במנחות (דף נ), וכן אמר פה והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, ר״ל בין הערבים יחנכנו בקטרת, כי משה עמד במקום אהרן וע״ז בא אתנחתא, ומאז בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וזה יהיה קטרת תמיד, ע״כ.

¹⁹ ראה לעיל אות ז, טז, ופכ״ז אות קיד. בזהר ח״א דף רל: פתח ר׳ חזקיה וכו׳ הכי אתמר תכון תפלתי קטרת לפניך דקטרת לא אתיא אלא על חדוה הה״ד (משלי כו) שמן וקטרת ישמח לב ועל דא כדנא כד אדליק בוצינין הוה מקריב קטרת כד״א בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה בצפרא על חדוה דשעתא גרים ברמשא למחדי סטר שמאלא והכי אתחזי ולעלם לא אתי אלא על חדוה, ע״כ. וראה מענין זה ברב״ח כאן ולעיל אות ב, ז, ובזהר ח״ג יא. לג: ובמילואים כאן הבאתי דשיטת הזהר היא כהרמב״ם דגם בבקר היו מדליקים (ובאונקלוס: באתקנותיה, ובשו״ת הרשב״ץ ח״ג וע״ש סי׳ רסה מביא מהאונקלוס ראיה דלא כשיטת הרמב״ם) ומ״ש: כד אדליק בוצינין כו׳ דנראה דכהן המדליק היה מקטיר י״ל שזה היה רק באהרן, ראה לעיל פכ״ז אות קיא–ב. וברמב״ן כאן אין המצוה הזו של הקטרה בכהן גדול בלבד אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת נרות וכו׳ ע״ש ובמילואים כאן. ולשון כת״י חמאת החמדה צ״ב וז״ל: והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, הכהן שהיה מדליק הנרות היה מקטיר קטורת שנ׳ ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד ובבקר בעת הטיבו את הנרות שנא׳ בהטיבו את הנרות יקטירנה, ע״כ. וקשה שהרי מפורש במשנה דתמיד פ״ז שהי׳ פייס ולא נעשו שני הדברים ע״י אחד, ואולי י״ל שכוונתו כמ״ש הזהר הנ״ל שרק באהרן היה כן, וצ״ע. – ומענין חשיבות הקטרת מבואר עוד בזהר ח״ב ריט: בההוא אתר דלא אדכר בכל יומא עובדא דקטרת, דינין דלעילא שריין ביה, ומותנין סגיאו ביה, ועמין אחרנין שלטין עליה, בגין דכתיב קטרת תמיד לפני ה׳ תמיד, איהו קיימא לפני ה׳ יתיר מכל פולחנין אחרנין כו׳ ת״ח מה בין צלותא לעובדא דקטרת צלותא אתקינו לה באתר דקרבנין דהוו עבדו ישראל (לעיל פכ״ט אות קלז) וכל אינון קרבנין דהוו עבדין ישראל לאו אינון חשיבין כקטרת כו׳ ועל דא בעינן לאקדמא עובדא דקטרת לצלותא בכל יומא ויומא כו׳, ע״כ. ועי׳ ז״ח שה״ש סח.

²⁰ זבחים נט. בגמ׳ אין שום לימוד מקרא להלכה זו ולפנינו דרש חדש–עתיק מקרא לפני ה׳ שאם אין מזבח מקריבין במקומו לפני ה׳. ובכת״י מדרש הביאור הנוסח: לפני ה׳ מכאן אמרו כו׳. וראה במילואים כאן ולעיל אות א בביאור. ועי׳ בתוס׳ זבחים ס. ד״ה מודה ר״י בדמים, כתבו תימה מאי קס״ד מעיקרא והא קרן ורבוע יסוד מעכבין, ע״כ. וצ״ע שהרי גם במזבח הזהב מפורש בתורה שהי׳ רבוע וקרנות, וצ״ל שאצל המזבח הזהב אין זה מעכב. ראה לעיל פכ״ז אות יג שדרשינן ממלת המזבח שהוא מעכב וע״ש אות כב, ועוד י״ל דקרן ורבוע מעכב בדין מזבח דלא הוה מזבח בלא זה ובדמים דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם שצריך לזה מזבח שלם מעכב, משא״כ בקטרת וע״ש בתוס׳ שכ׳ דגם לענין הקרבת אימורים אינו מעכב מזבח, ובר״ה כה. כתבו דעומר א״א להקטיר רק על המזבח ולא במקומו ע״ש. ובמשך חכמה כ׳: וכפר אהרן על קרנותיו כו׳ יכפר עליו, תנא ביה קרא דמזבח שנעקר מקטירין במקומו, אבל דמים לא (זבחים נט), ולכן תנא בדמים דבזה מעכב המזבח שדוקא עליו יכפר, אבל קטורת סגי במקומו של מזבח ודו״ק, ע״כ.

²¹ ראה לעיל פכ״ז אות קכ ולעיל אות יח מזהר ח״ב ריט. ובאע״ז כאן קטרת תמיד בעשיתם עולות על כן הזכיר לדורותיכם (וביהל אור מפני שכל זמן שהיו במדבר לא הקריבו עולות רק במדבר סיני). וכ״ה בחזקוני קטרת תמיד, כשיקריבו קרבנות לפיכך הזכיר בה לדורותיכם. וראה מ״ש בזה לעיל פכ״ט אות קמה, ולפ״ז י״ל שלזה כוון הדרש הנ״ל וכמבואר במכילתא שמות מובא בתו״ש פי״ח אות רפט לדרתכם שינהג הדבר לדורות וע״ש בביאור ובמפרשים שלא נצטוו אלא לדורות וכ״כ האע״ז שם שהמצוה תליא בארץ, ולהחולקים שכן נהגו במדבר י״ל כמ״ש פכ״ט אות קמה שלא יעלה על הדעת שמצוה זו קשורה באהל מועד. ובמדרש הגדול כאן: והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, זו מצות עשה להקטיר קטרת בכל יום, ואימתי היו מקטירין עם תמיד של שחר ועם תמיד של בין הערבים, וכמה מקטירין עליו בכל יום משקל מאה דינרין חמשים בבקר וחמשים בין הערבים וכה״א בבקר בבקר בהטיבו את הנרות, ע״כ. ומ״ש ואימתי היו מקטירין כו׳ כוונתו לאשמעינן הזמן שהקטירו אחרי שחיטת התמיד כלעיל אות יג.

²² ראה לעיל פכ״ה אות קפג ופכ״ז אות קב.

²³ בכריתות ו. ואם נתן בה דבש פסלה חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה. וברמב״ם פ״ב ה״ח מכלי מקדש: נתן בה דבש כל שהוא פסולה חסר א׳ מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה. ורש״י בכריתות שם מפרש דמיירי ביוה״כ וחייב משום ביאה ריקנית, ומלשון הרמב״ם נראה שהחיוב גם בשאר ימות השנה וראה במפרשים שם וכן מוכח מיומא נג. ובהר המורי׳ על הרמב״ם שם תמה על רש״י גם מירושלמי יומא פ״ד ה״ה א״ר זעירא ועובר משום הכנסה יתירה ע״ש ור״ל דמיירי בשאר ימות השנה וכן הביאו התוס׳ ישנים ביומא נג. ראיה מהירושלמי שמיירי גם בשאר ימות השנה, (כלומר מדאמר בירושלמי עובר משום הכנסה ולא חיוב מיתה וזה רק בהיכל), ונ״ל לתרץ שיטת רש״י עפ״מ דמבואר בפי׳ הרד״ק על ברייתא דפטום הקטורת (נדפס מכת״י בקבץ ״דברים נחמדים״ הוסיאטין תרס״ב) שהביא לשון ירושלמי א״ר זעירא אף משום הכנסה יתירה, ויש מפרשים הכנסה יתרה אם היה מכניס שם יותר על שיעור הקטרת, ע״כ. ולפ״ז לא מיירי כלל מלאו דביאה ריקנית אלא מלאו דקטרת זרה וכדרש הנ״ל. ובעיקר דין זה שיש איסור בקטרת יתירה העיר בספר באר שבע כריתות ו. חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה, לאו דוקא חיסר אלא ה״ה אי יתיר ולא נקט חיסר אחת מכל סמניה אלא לאפוקי אם חיסר בורית כרשינה ויין קפריסין ומלח סדומית הואיל ולאו מסמנין נינהו אינו חייב מיתה כו׳ ע״ש, ולפנינו מבואר שיש דרש מיוחד שיתירה היא בכלל קטרת זרה.

²⁴ תו״כ ויקרא דיבורא דנדבה פרשה ח׳ ה״ח, וע״ש בתוס׳. וברש״י כאן עליו על מזבח זה, והרא״מ מפרש: אבל אתה מקריב אותם על מזבח הנחשת, ונראה שכוונתו לגמ׳ הנ״ל שמצינו הוראת שעה במזבח החיצון ולא במזבח הפנימי, וכ״כ בגו״א כאן. ובשפ״א כאן: מנלן דקטרת הנשיאים הוה על מזבח החיצון כו׳ וצ״ל דהיה להם איזה דרשה, ע״כ. וי״ל שמפשטא דקרא בפ׳ נשא שמדבר מחנוכת המזבח (ולא המזבחות) מבואר שחנכו את המזבח מלבד הקטרת הקריבו קרבנות והרי אין ס״ד שהקריבו כן במזבח הפנימי וע״כ שמדבר רק ממזבח החיצון. ראה תוס׳ יומא נג. ד״ה אע״פ.

²⁵ וכ׳ בזי״ר וא״ת א״כ ל״ל קרא דלא תעלו וגו׳ ועולה ותירץ דאי מהכא הו״א דעולה חמירא שכלו כליל ויוכל להקריבה על מזבח הפנימי ול״נ דאי מהכא לא הוי רק לאו הבא מכלל עשה אבל כיון דחזינן דעולה חמירא היא בלאו וכל הקדשים אפי׳ חטאת אתא מכאן לאיסורא שפיר עובר בכולהו. הגהות מהרי״ד, שם, ראה להלן אות כה.

²⁶ בתו״כ כת״י רומי הגירסא כמו בדפוס וכ״ה במדרש הגדול כאן. וראה לעיל אות כד.

²⁷ ראה לעיל אות כג. ברבינו בחיי כאן: לא תעלו עליו קטרת זרה הזהיר הכתוב שלא יקדימו להעלות על המזבח שום דבר לקטרת הסמים לא קטרת יחיד ולא קטרת צבור שיביאו נדבה וכ״ש אחרת, ע״כ. וראיתי באחרונים הקשו שדבריו תמוהים דנראה מלשונו שאחר הקטרת הקטורת אין איסור וזה שלא כהלכה, והעיר לי הרב רמ״ב פירוטינסקי שיש לפרש כוונתו שאין המלים: לקטרת הסמים, עולים למה שאמר שלא יקדימו ולדייק מזה שאח״כ אין איסור, אלא המלה יקדימו כאן זירוז כמו לא קדמו אתכם בלחם ומים, א״כ הפירוש הוא כפשוטו וכהלכה שלא יעלו לקטורת לא קטרת יחיד ולא קטורת צבור. עו״ש ברב״ח: ועולה, כגון דם עולת עוף שהוא דבר מועט, וצ״ע שהרי התורה צותה לתת עליו דם חטאת הכפורים הרי דשייך גביה זריקת דם בהמה ובא לאסור דם עולת בהמה, וראה לעיל אות כד, כה ולהלן אות כח.

²⁸ ובשטמ״ק: אע״ג דאמרינן כלי שרת אינו מקדש אלא הראוי לו הכא שאני דאית בזה תרתי שהוא מזבח וכלי שרת הלכך מקדש פסולים ויקרב, הקשה הר״ר שמואל מאיברא וכי יפה כח מחמת פסולן הא בכשרים לא מקדש דכתיב מנחה ונסך לא תסכו עליו וכיון דכשרים לא מקרבי עליה היאך יקדש פסולים להקריב עליו וי״ל דקרא מיירי לכתחלה אבל בדיעבד יקדש, עוד תירץ דהא דמקדש פסולים לאו לענין דלא ירדו דודאי ירדו מעל הפנימי אלא לומר שאם עלו אח״כ על מזבח החיצון שלא ירדו ומיירי בקמצים שלא קדשו בכלי וכו׳ דאי נתקדשו בכלי דל מהכא מזבח הפנימי מזבח החיצון מקדשם, ע״כ. ראה להלן אות לו. ברב״ח כאן: לא תעלו וגו׳ ומנחה כגון קומץ של מנחה, וברש״י זבחים נח. לפי שצריך להקטיר הבזיכין על מזבח החיצון שעל מזבח הפנימי אין הקטר אלא של קטרת שחרית וערבית כדכתיב לא תעלו עליו קטרת זרה וגו׳ ע״כ. ברב״ח ונסך, אפילו ניסוך המים. ובמשך חכמה כאן: לא תעלו עליו קטרת זרה כו׳ ומנחה ונסך כו׳, הוא לרמז דיש נסכין שמזלפין על גבי האישים וכדאמר שמואל בזבחים דף צא והוי כאילו כתיב לא תעלו מנחה ונסך ר״ל זה המתנדב יין שמזלפין ע״ג האישים שהוא הקטרה, ולכן כללו בהלאו דלא תעלו עליו ואחר כך מיירי בנסכים שנותן לספלים, אמר עליו לא תסכו ודו״ק, ע״כ. ראה לעיל פכ״ט אות קמב. ברלב״ג כאן: ונסך לא תסכו עליו ר״ל שלא ינסכו עליו יין או שמן והיא ג״כ מצות ל״ת לפי דעתי, אך הרב המורה לא מנאה, ודעתו רחבה מדעתנו. גם בהתוה״מ כאן הקשה כן והמנ״ח מ׳ ק״ד נשאר בצע״ג.

²⁹ ראה להלן אות כט.

³⁰ עו״ש שבועות ט: שעירי רגלים דמכפרי על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מנלן כדאמר רחבר״ח שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר ואיתקוש שעירי הרגלים לשעירי ראשי חדשים מה שעיר דראש חודש במילתא דקודש מכפרי אף שעירי רגלים במילתא דקודש מכפרי וכי תימא ניכפרי אדראש חדש הא אמרינן אותה אותה נושא עון ואין אחר נושא עון, וכי תימא ניכפרו אדיום הכפורים הא אמרי׳ אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה (ואע״ג דהאי בשעיר הפנימי כתיב הא איתקש להדדי כו׳) אמאי מכפרי אי על שיש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף האי בר קרבן הוא אי על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף האי שעיר הנעשה בפנים ויוה״כ תולה, אי על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף האי שעיר הנעשה בחוץ ויוה״כ מכפר על כרחך אינו מכפר אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. ר׳ מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה וכו׳ (כל שעירי מוספין בין שעיר הנעשה בחוץ דיוה״כ בין של רגלים בין של ראשי חדשים כפרתן שוה כולן מכפרים על כל בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה לבסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כו׳) אמר ר׳ יוחנן ומודה ר״מ בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן והן אינן מכפרין כפרתו, הוא אינו מכפר כפרתן כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות הן אינן מכפרין כפרתו אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה.

³¹ טעמו של הדרש הוא מסוף פסוק אחת בשנה ולא שתים בשנה וכן מבואר ברש״י יומא נז: עירה דם הפר לתוך דם השעיר: תנן כמ״ד מערבין לקרנות (כשבא ליתן מתנות קרנות מזבח הפנימי) דאיתמר רבי יאשיה ורבי יונתן חד אמר מערבין וחד אמר אין מערבין (דמשמע ליה ולקח מדם הפר ומדם השעיר מכל אחד בפני עצמו) תסתיים דר׳ יאשיה הוא דאמר מערבין, דאמר אע״ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב יחדיו דמי, אפילו תימא רבי יונתן הוא שאני הכא דכתיב אחת (וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ולא שתים). וכן מבואר להדיא בירושלמי יומא פ״ה ה״ד: מנין שהוא זקוק להערות (לערב דם הפר עם דם השעיר, פנ״מ) ת״ל ונתן מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא טז) בזמן שהן מעורבין יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו ת״ל וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה אחת בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה, (ולא שיתן עליו מזה ומזה בפנ״ע דא״כ הוי שתים בשנה, פנ״מ) או נימר דם הפר אחת בשנה לא שתים בשנה (מדם הפר לא יהא אלא אחת בשנה אבל מדם השעיר יכול ליתן, פנ״מ), תני ר׳ ישמעאל מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם אחת בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה (ללמדך על כל חטאת הכפורים שיהא דוקא אחת בשנה בין מהפר ובין מהשעיר, ולפיכך זקוק להערות וליתן מדם שניהם אחת בשנה, פנ״מ), ע״כ.

³² תוספתא יומא פ״ג ה״ד ובתו״כ פ׳ אחרי פרשה ד ה״ב, ושם לא נזכר נתינות שבהיכל רק מבחוץ והכונה להיכל כמבואר, ובקרבן אהרן וה״פ קרא אמר מדם חטאת הכפורים אחת ושניהם סברי דמלה אחת הדרא לחטאת אשר היא דם הזאה, אלא שר״מ דריש ליה על כללות ההזאות וירצה דם החטאת והוא מה שיעשה מההזאות בו אחת יהיה ולא מחולק לשנים דבחטאת אחת מחובר החלקים אמרתי לך ולא חטאת עשוי בב׳ זמנים ומשני פרים, ור״א ור״ש סברי דשם חטאת יאמר על כל הזאה והזאה והוא שם פרטי להזאה אחת ועל זה אמר שלא יעשה אלא הזאה אחת ולא שתים ואם יחזור בתחילה נמצאה שאותה הזאה שעשאה כבר הוא עושה ב׳ פעמים, ע״כ. וראה במילואים כאן. ובירושלמי יומא פ״ה ה״ז: רבנן אמרי כל שבע ושבע (הזאות יוה״כ שבפנים שבהיכל ושבמזבח) כפרה בפני עצמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אמרי כל אחד ואחד כפרה בפני עצמו, רבי זעירא בשם ר׳ לעזר טעמא דר׳ לעזר בי ר׳ שמעון וכלה מכפר את הקדש אפילו אין שם אלא מתנה אחת אמרה התורה כלה וכו׳, ע״כ. ראה זבחים מ. ועי׳ מ״ש במפענח צפונות פ״ט סי׳ ד.

³³ בבלי שם ס. אמר ר׳ יוחנן שניהם מקרא אחד דרשו והיתה זאת לכם לחוקת עולם אחת בשנה כו׳ (ויקרא טז) וכן הגיה כאן הק״ע א״כ אין שייך לפסוק שלפנינו.

³⁴ כ״ה באע״ז ורשב״ם. וצריך ביאור מאי קמ״ל הרי מפורש כן בקרא אחת בשנה מדם חטאת הכפורים וגו׳, ונראה שבאו להוציא שלא נפרש וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מתי שירצה, ושוב אומר הקרא שמלבד זה גם מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יש חיוב וכעין שיטת המדרש ויק״ר וכמו שביאר הגר״א מובא לעיל פכ״ט אות ד ואות קמו שבסדר זה של יוה״כ הי׳ מותר לאהרן תמיד לכנס והמדרש הזה י״ל שחולק על הויק״ר וס״ל שרק פעם אחת בשנה ולא יותר ושם הבאתי שיש מפרשים שהויק״ר לא מדבר מקדה״ק רק מהיכל, ומכאן ראי׳ לפי׳ זה.

³⁵ כ״ה בכת״י ילקוטי תימן מעין גנים, אלביחאני וילקוט תימני ששון. נראה הכוונה שהכה״ג עשה ביוה״כ כפרה בדם שלש פעמים היינו בזריקת דם הפר ודם השעיר ופעם השלישית על טהרת מזבח הפנימי, כי על קרנות לבד הזה ארבע פעמים. גם על טהרות של מזבח ועל יסוד מזבח החיצון. ואולי צ״ל: יכפר על ישראל ביוה״כ ג׳ פעמים. – בפס״ר עמוד קפו: אשרי נשוי פשע (תהלים פז ה) אל תהי קורא סמ״ך (בשין שמאלית) אלא שי״ן (שין ימנית) נשוי אמר רבי ברכיה הכהן דהואי אנשי חובינן קדמאי (שוכח כביכול את חטאתינו) שהוא סולח לעונותינו בכל שנה ושנה, שנאמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל (ויקרא טז, לד) וכן הוא אומר: אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם. – בפרקי דר״א פל״א: ר׳ חנינא בן דוסא אומר אותו האיל (אילו של יצחק) לא יצא ממנו דבר לבטלה אפרו של איל הוא יסוד שעל גבי המזבח הפנימי שנאמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה וכו׳, ע״כ. הרד״ל מביא גירסת רב״ח פ׳ יתרו: אברי הבשר של איל הוא יסוד וכו׳, והרמז בקרא שהקב״ה רואה אחת בשנה שהוא ביוה״כ את קרנותיו שהוא יסודו שנעשו במקום אפרו של יצחק ומכפר עליו אהרן עונות בית ישראל, או על קרנותיו רומז להאיל שהיה אחוז בסבך בקרנותיו, ע״כ.

³⁶ דין של חטאות הנשרפים מפורש בתורה וכאן הביא סמך שגם בציווי מרומזת הלכה זו. ראה לעיל פכ״ט אות מט. ובאע״ז כאן: וטעם כפורים, על דם הפר ודם השעיר וזה חיוב כל שנה, ואין צורך להזכיר דם פר המשיח או הציבור בחטאם, כי אינם תמיד רק לפרקים מעטים, ע״כ. וכ״כ ר״א בהרמב״ם ובחזקוני: וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, אין לומר שלא היו הדמים נתונים על קרנותיו רק פעם אחת בשנה שהרי כתיב בפר כהן משיח ונתן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים וכן בפר העלם דבר של צבור אלא הכי קאמר מה שהכהן עושה על קרנותיו אחת בשנה דהיינו ביום הכפורים אותו מעשה קרוי כפרה (שוה) אחת בשנה יכפר עליו, אבל בכל שאר ימות השנה לא היו דמים נתונים עליו רק על קרנותיו, ע״כ. כוונתו לומר שביוה״כ נתן שבע מתנות על גגו של מזבח כמו שכתוב ויקרא טז, יט: ובמשך חכמה כ׳: וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה כו׳, הנה אצל אהרן וב״ד במדבר לא הי׳ יכול להיות פר העלם דבר דאהרן אינו מופלא לגבי משה, והוראה דיליה לאו כלום הוא (הוריות דף ז) וב״ד אינן מופלין לגבי משה והוראתם על הצבור בלא משה לאו מידי, ולכן אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, שאין כפרה זו אצל אהרן רק אחת בשנה, ע״כ.

³⁷ מסגנון הלשון נראה שיש לפנינו דרשא ממקור עתיק ריבוי מיוחד מקרא קדש קדשים הוא לה׳ שהמפרשים נתקשו בפשטא דקרא מה בעי בזה ראה רש״י ונו״כ ולהנ״ל בא לאשמעינן הלכה זו. וענין זה מבואר בזבחים כז: מובא לעיל אות כז שאמרו בגמ׳ לחלק בין מזבח החיצון למזבח הזהב, האי רצפה והאי כלי שרת, וזה תמוה כמו שהקשו התוס׳ ושטמ״ק שהרי כלי שרת אינו מקדש דבר שאינו ראוי ע״ש בבאור, ולפנינו מבואר שיש דרשה מיוחדת שמזבח הפנימי מקדש אף שאינו ראוי לו. ויש להדגיש שעיקר הדרש שלפנינו הוא מהמלה לה׳, משום שמצינו שני פסוקים גבי מזבח וגבי כלי שרת, לעיל כט, לז: והיה המזבח קדש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש ודרשינן בזבחים פג: לעיל פכ״ט אות קיד שמקדש רק הראוי לו ויש על זה מיעוט, וכן גבי כלי שרת כתיב ל, כט: והיו קדש קדשים כל הנוגע בהם יקדש ובזבחים פז. דרשו שכלי שרת מקדשין ומקדשי גם פסולים לענין דאם עלו אח״כ על המזבח דלא ירדו ולא לקרב לכתחילה וכאן גבי מזבח הפנימי הוסיף הכתוב המלה לה׳ ומריבוי זה דרשו שמקדש גם מה שאינו ראוי להם. וראה בקדושין נג. דכתיב בי׳ קודש ולא כתיב לה׳ ובמשך חכמה כאן. – ולכאורה יש להקשות מדרשא זו על מה שאמרו בגמ׳ מ״ט מקדש שאינו ראוי לו ותירצו האי רצפה והאי כלי שרת, ולא תי׳ כהבריתא הנ״ל שיש לנו ריבוי מיוחד מקרא: קדש קדשים הוא לה׳, וי״ל שבאמת הטעם שאמרו בגמ׳ להלכה זו קשה להבין כמו שהקשו התוס׳ שהרי כלי שרת אינו מקדש שאינו ראוי לו, וצריך לדחוק משום שכאן ישנם שתי קדושות מזבח וכלי שרת ומטעם זה ס״ל להראשונים בשיטה שאין מקדשין לקרב, ולהנ״ל אולי י״ל שבעצם היתה ההלכה ידועה כדרש הנ״ל ובגמ׳ פירשו כעין טעמא דקרא, ומצינו כעי״ז בכ״מ שבגמ׳ אמרו הלכות סתמא ובמדרשי תנאים יש על זה דרש מקרא, (עי׳ יומא לג. לענין אין מעבירין על המצות שמובא בגמ׳ סתמי ומצד הסברא ורש״י שם מביא שכן דרשו במכילתא ע״ש ודעת התוס׳ זבחים נא. ומגלה ו. שזה רק מדרבנן עיי״ש, אותו הדבר י״ל כאן. ומ״ש רש״י שם שהמזבח הפנימי נמשח, ראה בחשק שלמה כאן ומ״ש במילואים). ראה צפנת פענח שמות עמ׳ קנ כיון מדעתו לדרש זה. – הרי״א כ׳: קדש קדשים הוא לה׳ שהיא קדושה יתירה (במזבח) מבשלחן ובמנורה ע״ש. ובדברי שאול מפרש שהמלים קדש קדשים הוא לה הכוונה ליום הכפורים. ובהתוה״מ מפרש שהכוונה לאהרן כמ״ש דה״א כג ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, הוא המסבב הכפרה לדורות, ע״כ. במדרש הגדול מסיים: אמר ר׳ אבהו מכאן אמרו כל האומר ישראל נזקקין לגיהנם אינו אלא טועה ומה אם מזבח שהוא כפרתן של ישראל לא נשרף ישראל עצמן לא כל שכן כו׳ ישראל [ש]⁠היו מכניסין תורה לתוך גופן שהיא דומה לאש שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה׳ (ירמיה כג, כט) לא כל שכן, וכה״א כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תעבור בך, כן יאמר בעל הרחמים ירחם עי״א. ע״כ ראה חגיגה כז.

³⁸ תנ״י תשא ד, פסיקתא דר״כ פ״ב פס״ר פ״י. ובכת״י פי׳ עה״ת לקדמון מביא לשון התנחומא ומוסיף: ולכך כי תשא לשון נושא עון (דבר אחר לשון נשיאות הוא לכם שלא יהיה בכם נגף). ובס׳ צרור המור כאן בסגנון אחר: ורז״ל רצו לקשר הפרשה באופן אחר, ואמרו מה כתיב למעלה מן הענין וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, תינח בזמן שבהמ״ק קיים ומזבח הקטורת עומד, אבל בזמן שאין בהמ״ק קיים במה תהא כפרתם, לזה סמך כי תשא את ראש בני ישראל, כביכול אמר משה לפני הקב״ה, תהיה נושא להם פנים פעם אחת בשנה ואימתי ביוה״כ, ע״כ. ושם: כי תשא, לפי שלמעלה חתם במזבח הקטורת שהיא עוצרת המגפה ומסלקת חרון אף מישראל בהקטרת הקטורת כו׳, לכן סמך לכאן כי תשא את ראש בני ישראל וגו׳, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ע״כ. וכעי״ז בס׳ מנחת ביכורים לר׳ יעקב סקילי שהקשה למה הפסיק במצות מחצית השקל באמצע מלאכת המשכן, המתחיל לבאר שהקטורת על המזבח היא לעצור המגפה (והשאר חסר). ובאע״ז כאן: החל לפרש כסף הכפורים שהוא חיוב על כל אחד ולא היה נדבה, והזכיר זה בעבור הכתוב למעלה כי אחת בשנה יעשה כפורים, וכסף הכפורים גם כן יהיה אחת בשנה כאשר אפרש, ע״כ. ובספר פענח רזא: כי תשא את ראש וגו׳ ונתנו איש כפר נפשו, סמכו לחטאת יום הכפורים, אשר אז נמנה כל ראש ועוברין לפניו כבני מרון, ע״כ. ובכת״י עה״ת (ב״מ): מה טעם סמיכות מזבח של פרשה שלמעלה לכי תשא את ראש, לרמוז שמזבח הוא כפרה על ראש בני ישראל וכן הוא רמוז בר״ת, והוא כפרה עליהם כמו שמצינו בדוד, ויבן שם דוד מזבח לה׳ ויעל עולות ושלמים ויעתר ה׳ לארץ ותעצר המגפה, (ש״ב כד, כה), ומכאן למד דוד, ולזה סמך ליה הכא כי הוא כפר נפשם, ע״כ. וראה בבעל הטורים כאן. – כיון שחטאו וכו׳ בדרש שלפנינו מבואר שפרשה זו נאמרה אחרי מעשה העגל וכן מבואר להלן אות מב, מג, נא, עה. וראה תו״ש תרומה פכ״ה אות ע״א, שגם פרשת המשכן נאמרה אחר מעשה העגל.

³⁹ לפנינו בדפוס בשמות רבה חסר כל הקטע, ונמצא בתנחומא כאן ג ומובא בהדר זקנים כאן ומנורת המאור אלנקוה ח״ג עמ׳ רעז, ומסיים הה״ד כי תשא את ראש בני ישראל כי תשא לעתיד לבוא. ובספר שפתי כהן כאן: כאילו אמר אתה תשא ראש בני ישראל, לא אמר ישראל אלא בני ישראל, לבני בניהם עד עולם אתה נושא ראשם, ראש בני ישראל ר״ת רבי, אתה רבי ורב וראש עליהם לעולם, ע״כ.

⁴⁰ בר״ה ג. אמר ר״ל כי משמש בד׳ לשונות וכו׳. וברש״י שם: כי תפגע, כי יקרא קן, כולן לשון אם הם וכן כו׳ כי תשא, ע״כ. וראה בשו״ת רש״י (הוצאתי סי׳ ו׳ ובהערותי שם והוצאת אלפנביין סי׳ רנא). ומהתנחומא מבואר דס״ל שמשה לא נצטוה כאן לספור (וזה כשיטת הרמב״ן) אלא אמר לו בשעה שתצטרך לספור אז ונתנו איש כפר נפשו, וראה להלן אות מ. וזה מתאים לפירש״י כאן כשתחפוץ לקבל סכום מנינם. ובאונקלוס כאן ׳ארי׳ ובהתוה״מ כאן כוון מדעתו לדברי המדרש וז״ל: ומה שאמר בלשון כי תשא שמורה על הרשות אם תרצה לישא, כמ״ש בהתוה״מ ויקרא סי׳ יב שמלת כי מורה על הרשות ולא אמר בלשון צווי כי זה נאמר קודם חטא העגל והיה רק הודעה על העתיד באם תצטרך לכך אם יחטאו, ע״כ. והרי״א כתב: אמר יתברך למשה כי תשא, רוצה לומר אתה תצטרך אל כסף הרבה לצקת את אדני הקדש ולדברים אחרים, הנה איעצך עצה נאותה לאסוף כסף הרבה, והוא כי לפי שאתה חפץ למנות את העם ולדעת מנינם, והיה המנין באנשים לגלגלות סכנה מפני עין הרע השולט במנין הרב והמופלג, לכן תצוה שכל איש שימנה יתן כפר נפשו לה׳, ולא היה זה על צד התחבולה למנות את השקלים כדברי רש״י, אלא בדרך צדקה, שבהיותך מונה אותם יתן כל אחד כופר נפשו לה׳ כדי שיגן בעדם ויצילם מהמות והעין הרע שולט במנין, ולא יהיה לפי זה אמרו כי תשא כאשר תשא כמו שפירשוהו המפרשים, אבל מלת כי בכאן תשמש בלשון הסבה, יאמר, בעבור שאתה תשא את ראש בני ישראל במנינם, ע״כ.

⁴¹ בפי׳ ר״א בהרמב״ם: כי תשא, ואע״פ שהלשון (משמע) בהכרח שהיא רשות, היא מצוה וגזירה כמו שביארה הקבלה, מפני שאמר זה יתנו וכבר פי׳ ר׳ סעדיה ז״ל את זה ואת ראיותיו, ע״כ. בפי׳ רס״ג על התורה (ירושלים תשכ״ג) לר״י קפאח פ׳ תשא מעתיק ממבשר הבבלי (?) בשם רס״ג וז״ל כתב ר׳ אברהם כנ״ל נראה שכוונתו למה שכתב בביאורו הרחב שאבד לצערנו. אבל קטע ממנו הותיר לנו מבשר הבבלי וז״ל: אמר רס״ג ואם יאמר האומר מצאנו דוד אומר הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי ואלה הצאן מה עשו (דה״א כא, יז) שלשון זה מורה שהנגף מורה בכל עת שיספרו את העם זולתי אם יתנו מחצית השקל, אני אומר שדוד דמה וחשב שהחטא היה בגלל הספירה ואין הדבר כן, והראיה שאפשר שיטעה הנביא בדבר שאינו על פי נבואה ויחשוב היפך הנכון זה שחשב שמואל ואמר נגד ה׳ משיחו (ש״א ט״ז ו), וכמו שחשב נתן ואמר לדוד כל אשר בלבבך עשה (דה״א יז ב), ע״כ. וברוח זו בהרחבה ובהסבר כל מלה ומלה שבמקראות בענין דוד הסביר ר״א בן שלמה בפירושו לשמואל ב כד בשם ר׳ יוסף בן כספי ז״ל. וכל הלשון שם יש עליו מטבע סגנונו ולשונו של ר׳ סעדי׳ גאון עכ״ל. וראה במילואים כאן ולעיל אות לט. ובחזקוני כאן: כי תשא, בשנה השנית כדכתיב בפרשת במדבר בשנה השנית וגו׳. שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א ב) שכן כי תשא להבא משמע, ושאו מיד משמע, ע״כ.

⁴² בפי׳ ר׳ גרשום: אמר לו בכי תשא, משום דכתיב שם ונתנו איש כופר נפשו. ובמהרש״א: לפי שבחומש הפקודים נאמר בלשון צווי לרבים שאו את ראש וגו׳ אתה ואהרן ואתכם יהיו איש וגו׳, וכאן שינה לומר בלשון יחיד למשה לבד כי תשא ולא נאמר בלשון צווי, ועל כן דרשו שזה הכתוב הוא תשובה לשאלת משה במה תרום קרן ישראל, וא״ל הקב״ה כי תשא, אם באת לשאת ראשם וכו׳ כפי׳ רש״י כי על ידי נדבתם למשכן נתרוממו ישראל מכל האומות שירדה השכינה בישראל, וכן אמרו במדרש תנחומא ה, צדקה תרומם גוי בנדבה שהביאו ישראל למלאכת המשכן נתן להם תלוי ראש ע״י משה וא״ל כי תשא את ראש, ע״כ.

⁴³ פסדר״כ פ״ב ופס״ר פ״י, מדרש תהלים מזמור ג, מדרש אגדה כאן. במדרש תהלים מזמור קד: המתנשא לכל ראש, ואין ראש אלא ישראל שנא׳ כי תשא את ראש בני ישראל כו׳, ע״כ וראה מה שהארכתי בביאור ענין ״הרמת ראש״ ו״תלוי ראש״ בתו״ש בראשית וישב פ״מ אות לב, בביאור, ויש להוסיף שהרמב״ן בריש ספר במדבר מביא לשון ויק״ר (צ״ל במדב״ר א׳:ז׳): נתתי לכם תלוי ראש ודמיתי אתכם לי, שכשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם שנאמר לך ה׳ הממלכה והמתנשא לכל לראש אף לכם עשיתי להיות לכם תלוי ראש לכך נאמר שאו את ראש, ע״ש מ״ש בזה, וראה להלן אות מג, וברא״מ כאן מ״ש לתרץ קושית הרמב״ן על רש״י שם. ומ״ש הרי״א: לשון תשא שהנמנים מגביהם ראשיהם בעת המנין, כ״ה בפי׳ רבינו אברהם בהרמב״ם. – ראה לעיל אות לז בבאור, שפרשה זו נאמרה אחר מעשה העגל. וכן מבואר בדרש שלפנינו, וכן בדרש דלהלן.

⁴⁴ מובא בהדר זקנים בשם מדרש. ומענין זה בבמדב״ר פ״א י״א בפסוק אך את מטה לוי לא תפקוד.

⁴⁵ פסדר״כ פ״ב ומעין דרש הנ״ל, בפס״ר שם: אמר הקב״ה בשקלים שהביאו ישראל עשו אדני המשכן וכל כך למה כדי שהשכינה תבוא לתוך המשכן והם נושאים אותה כי תשא את ראש וכו׳ מכאן יש לך ללמד כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז, ט).

⁴⁶ רמא״ש שם בביאור מפרש: אל תהי קורא ואל אלא ולו כו׳, כלומר שמלת ואל אותיותיה מסורסות וקרי לוא והתי״ו מן תשא נמשכת ג״כ לעיל וקרי לו אתה תשא הלוואי שאתה תשא את ראשם והז״א הגיה אל תהי קורא ואל, אלא ועל תשא להם את ראשם ופי׳ שהוא מלשון הוקם על ואף הגהה זו לוכדת הלב לא יסכים לה המתחקה על אמיתת הדברים, ע״כ. – בתנחומא תשא ד: רבי יעקב בר יוחאי בשם רבי יונתן פתח וישח אדם וישפל איש וישח אדם אלו ישראל שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, וישפל איש זה משה שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה, אמר משה רבון העולם יודע אני ששחו ישראל לעגל והשפלת אותי [ונתרצית לי ולהם לא תשא] (ואל תשא להם), אמר ליה תשא להם (אמר ליה) [הה״ד] כי תשא את ראש, ע״כ. נראה שמפרש ואל תשא להם בלשון בתמי׳. ונראה שיש לפרש כן גם לשון התנחומא. ובילקוט המכירי ישעי׳ כג הגי׳: יודע אני ששחו לעגל והושפלתי אני ואל תשא להם, תשא להם, כי תשא את ראש בנ״י.

⁴⁷ להלן אות מח כתבתי שבכתבי-יד של המדרש שמו״ר באוקספורד וכן בבריטיש מוזעאום ישנם כל אלה הדרשות הנמצאים בתנחומא תשא ובפסיקתא פ׳ שקלים והסופר שרצה לקצר סמך על מה שנמצא בתנחומא והוסיף: וכל הפתיחות כולן בענין הכתוב בפרשיות, כלומר המשך הפתיחות של ר׳ תנחומא שהחסרתי כתובות בפרשת שקלים שבפסיקתא או בפרשיות שבתנחומא, והמסדר של שמו״ר כבר היו לפניו מדרשים אלה. ובפי׳ ידי משה נסתבך לפרש לשון המדרש והדברים פשוטים. – ראה לעיל אות מא. ובמהרש״א מהדו״ת בב״ב י: כתב לפרש לשון מדרש רבה ריש פ׳ כי תשא, דרש כי תשא מלשון כי תשה ברעך וכו׳ וידוע מ״ש הרמב״ם במעלות הצדקה והביאו הטור יו״ד, היותר מעולה בכל הצדקות אם נותן לעני בדרך הלואה, כמ״ש שמעתי שנפלה לך ירושה וכו׳, לזה אמר במה תרומם בכי תשא מלשון כי תשה דהיינו שתתן הצדקה בדרך הלואה, עכ״ל. ובכת״י מעין גנים: אל תקרא כי תשא אלא כי תשה. וראה לעיל אות מה: אל תהי קורא כו׳.

⁴⁸ פסיקתא דר״כ פ״ב. ובענף יוסף פי׳ דרש זה עפ״י הדרש דלהלן אות נא: א״ל בקשת לעמוד על מנינם של ישראל טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם, ר׳ דראובן מאתים אלף כו׳, וזה מרומז בפסוק כי תשא את ראש, האותיות של שמות בני ישראל זה יעקב שנקרא שמו ישראל אתה יודע לפקודיהם, נמצא מוכח עכ״פ מזה שראובן הוא במנין השבטים, וזהו כוונת המדרש רמזו שהוא עתיד כו׳ וכמ״ש יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר ר״ל במנין ומספר השבטים.

⁴⁹ וכ״ה במדרש רבה כת״י בריטיש מוזעאום. ולפנינו במדרש הנדפס חסר והסופר השמיט כל המאמרים כמ״ש לעיל אות מו. ומאמר הנ״ל בשינוים בשהש״ר פ״ז-ג בפסוק נשקו בר, מדרש תהלים מזמור ב, יג. פס״ר פ״י במדב״ר פ״א, תנ״י תשא ב, ובילק״ש ריש תשא ומה מונה בן ביתו חבילות של חטים כך ישראל נמשלו בחטים, לפיכך הוא סופרן. עו״ש במדרש מענין זה: ד״א בטנך ערמת חטים כו׳ כך ישראל נמשלו לחטים, מה עסקן של חטים כשמכניסין להם לאוצר מכניסין אותם בחשבון ובמדה, בא לזרוע אותם זורע אותם במדה ובחשבון, כך כשנכנסו ישראל למצרים מנאם שנא׳ בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה שבעים, באו לצאת מנאן שנא׳ ויסעו מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי, באו למדבר סיני מנאן, אחר מעשה העגל מנאן שנא׳ כי תשא את ראש בני ישראל, ע״כ. מדברי המדרש יש ללמוד שהמנין הוא ענין של מעלה וחשיבות, ואם כרוך בו היזק של עין רע אין זה ענין טבעי כמו שכתבו קצת מפרשים, אלא ענין רוחני המזיק רק לישראל ולא לאו״ה כעין טומאה וטהרה. ובזה מתורץ מה שנתקשו המפרשים העקדה והרי״א שהמנין לא מזיק לאו״ה. ועי׳ במלואים כאן.

⁵⁰ פסיקתא דר״כ פ״ב בשינוים. ועי׳ תו״ש שמות פ״ג-קצד. פכ״ז אות ג ולקמן אות קנג.

⁵¹ בשהש״ר פ״ו-ה: הגירסא במנינם שנאמר כי תשא את ראש בני ישראל וגו׳ ישראל מונין ללבנה ואו״ה לחמה. ובכפתור ופרח פי״ד דף שמג גורס: בחשבונן שמונין ללבנה וכו׳ במנינן, דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל. והוסיף: פי׳ אבא מורי זלה״ה שלא לבעט ולתת כבוד לכבוד ה׳, וכי לו כל הארץ יתברך. ובהערות שם: ר״ל כי נצטוו בני ישראל להיות משונים בכל צרכי חייהם למען הראות הכנעתם לשמו יתברך אשר לו כל הארץ.

⁵² תנ״י תשא ה׳ בפסיקתא דר״כ פ״ב בשינויים: ועי״ש בהערות בובר וכ״ה בס׳ והזהיר קיד: וכעי״ז בספר המעשים באו״מ שנד. ומדרש מכת״י הגניזה ע״י מאן עמ׳ קכט. ובמושב זקנים הביא דרש זה והוסיף: וזהו כי תשא את ראש בני ישראל וכו׳ כשתרצה למנותם קח מראש שמות בני ישראל ותמצא פקודיהם כדפירש. וכן יסד הפיט (לפרשת שקלים) ביקור ראשי שמותם בחשבון תעלה ומדת מניינם בידך (ואז) תעלה, ע״כ. וראה לעיל אות מז בבאור. ובדרש זה מבואר שמנין זה היה אחר מעשה העגל וכ״כ רש״י כאן פסוק טז. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז ובריב״א שלא נמנו רק פעם אחת הוא המנין הנאמר בבמדבר. ופירשו: כי תשא את ראש בני ישראל באייר ונתנו איש כופר נפשו עתה לפי המנין שעלה באותו זמן נמצא מנין השקלים שבאייר שוים לאלו. וראה רמב״ן ורא״ם כאן. ומאמר הנ״ל הוא מדרש פליאה וצ״ב שהרי מפורש בתורה שמשה מנה אותם ע״י שקלים, ומהו הכוונה שידע מספרם ע״י ראשי תיבות של שמות השבטים, ונראה לפרש עפ״מ דמבואר במדרש במדב״ר פ״ג-ט: ויפקד אותם משה ע״פ ה׳ וגו׳ (במדבר ג, טז.) אמר משה לפני הקב״ה אתה אומר לי שאמנה אותן (הלויים) מבן חדש, יכול אני להיות מחזר ומסבב בחציריהם ובתוך בתיהם ולספור כל אחד ואחד שאתה אומר לי כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם, א״ל הקב״ה את עושה את שלך ואני עושה את שלי, א״ר יהודה הלוי בר׳ שלום, היה משה הולך ועומד לו על פתח אהליהם והשכינה מקדמת ואומרת לו, ה׳ תינוקות יש בבית הזה ח׳ תינוקות יש באוהל הזה י׳ תינוקות יש באהל הזה הה״ד (במדבר ג, טז.) ויפקד אותם משה ע״פ ה׳ וגו׳ כשם שהשכינה אומרת לו, ע״כ. ונראה לפרש שכוונת משה בשאלתו המבוארת במדרש הנ״ל היתה, מכיון שגלוי וידוע לפני הקב״ה המספר המדויק א״כ למה לו לטרוח וללכת מבית לבית הרי יכול להגיד לו בנבואה וברוה״ק (ראה אע״ז במדבר ג, א: ע״כ אמרתי כי הלוים לא נתנו כפר נפשם, כי כן כתוב לכל העובר על הפקודים, ויש אומרים כי לא פקדם משה (לכל ישראל וכן ללוים) טרם עשות המשכן, רק ידע פקודיהם בדרך נבואה, והכתוב יכחישם כי תשא, ע״כ), על זה השיב לו הקב״ה ״את עושה את שלך ואני עושה את שלי״ כלומר זה כלל גדול בכמה מצות התורה שאדם צריך לעשות פעולות הגם שהשי״ת יודע ומבין בלי הפעולות כגון תפלה בפה אע״פ שהקב״ה יודע מחשבות כמו שהאריך בזה המהר״ל, אותו הדבר הי׳ בציווי של המנין, שעצם המנין הי׳ בו גדר מצוה ולא רק תכלית של ידיעת סך-הכל של המנין. ולפ״ז י״ל שגם אצל המנין בכי תשא, כשאמר משה שלא יכול למנותם הי׳ כוונתו ג״כ לשאול למה לא מודיעו השי״ת ברוה״ק מספר מנינם, על זה השיב לו הקב״ה שבאמת מנינם כבר רמוז בתורה ואעפ״כ עליו למנותם בפועל ע״י השקלים. – עוד יש לפרש עפ״מ דמבואר ביומא כב: ר׳ יונתן רמי כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר כו׳ לא קשיא כאן בידי אדם כאן בידי שמים, ופי׳ ר״ח בידי שמים והיה מספר בני ישראל, בידי אדם לא ימד ולא יספר, ע״כ. ולפ״ז י״ל עפ״מ דמבואר במדרש מכת״י הגניזה אצל מאן עמו׳ קכ״ט. כי תשא את ראש, אמר משה לפני הקב״ה מי יכול למנות את ישראל ועליהם כתיב והיה מספר בני ישראל וגו׳, היינו הפסוק של הושע, וכן בתנ״י תשא ה, מביא ג״כ הפסוק של הושע, וי״ל שזאת היתה התשובה, אם בקשת לעמוד על מנינם וכו׳, כלומר שהמנין שלהם כבר ידוע בשמים וכמבואר בקרא והיה מספר בני ישראל וזה מרומז בתורה בראשי שמות של השבטים ולכן אני מצוה לך למנות.

⁵³ במדב״ר פ״ב-י, פס״ר פ״י סי׳ יד וסי׳ ד, פסקתא דר״כ פ״ב עמ׳ יט, מדרש שלשה וארבעה מובא בתו״ש שמות פ״א-יח, או״מ כת״י ח״א נ., מדרש אגדה ח״א קעט, לק״ט במדבר פא: – לפי הגירסא בתנחומא יש עשרה מקומות מלבד פ׳ תשא. אמנם בשאר מקורות ליתא רק עשרה מקומות ולא מנו ואחד בימי יהושע בחלוקת הארץ. והנה בכל מקורות חז״ל מפורש שבפ׳ תשא היה מנין וזהו כשיטת רש״י והרמב״ן ותימה על המפרשים הסוברים שלא היה כאן מנין רק המנין הראשון הי׳ בשאו את ראש (ראה במילואים כאן) שלא הביאו שיטת מדרשים הנ״ל והעיר בזה בהכוה״ק כאן. – לצורך לא חסרו כו׳ בפס״ר פי״א: אמר יואב מנין שהוא לצורך אין בו חסרון מנין שאינו לצורך יש בו חסרון. ושם פ״י יד בנוסח אחר: כל זמן שנימנו מפי הדיבור לא נגע בהם מגפה, וכל זמן שנמנו שלא מפי הדיבור נגעה בהם מגפה, ואימתי נמנו שלא מפי הדיבור ונגעה בהם מגפה, בימי דוד שנאמר וכו׳. וראה במילואים כאן.

⁵⁴ ראה לעיל פכ״ז אות ע וצרף לכאן. ובחינוך מצוה קה: ועכשיו בעונותינו שאין לנו לא מקדש ולא שקלים נהגו כל ישראל לזכור הדבר לקרות בביהכ״נ בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת את כסף הכפורים בשבת שהיא לפני ר״ח אדר לעולם.

⁵⁵ וכ״כ בפי׳ ר״ש סירליאו ובפי׳ רשב״ש על הירושלמי שקלים פ״א ה״ב וראה להלן אות עד שדרשו כן מקרא כל העובר על הפקודים יצאו נשים שאינם בפקודים, ע״ש. והרלב״ג מסמיך הלכה זו על המלים בני ישראל וז״ל: וראוי שתדע כי הכהנים והלוים נכללים בבני ישראל ולזה יתחייבו בשקלים, ואולם הנשים פטורות שנאמר בני ישראל ולא בנות ישראל והעבדים דינם כדין הנשים. עו״כ שם: ואינה נוהגת בעבדים כי אינם מבני ישראל, ע״כ. וברביד הזהב כאן כ׳ פ״א דמס׳ שקלים איש ולא אשה ורלב״ג שכח המשנה, ע״כ. ובחנם השיג עליו כי הדרש איש ולא אשה לא מבואר כלל במשנה. וראה תו״ש תרומה פכ״ה אות ה. וטעם חדש מבואר במאירי פ״א דשקלים עמו׳ נה. דנשים ועבדים אין ממשכנין אותם שהרי מ״ע שהז״ג היא. וטעם זה מובא גם בקרית ספר להמבי״ט ז״ל פ״א משקלים: דהא דצריך קרא דנשים אין שוקלות, אף דהוי מ״ע שהזמן גרמא, דחייבות משום דכתיב כופר נפשו יע״ש. כעין זה בקדושין לד. גברא בעי חיי נשי לא בעו חיי, ובאמבוהא דספרי דף קנז. כ׳ על דברי הקרית ספר: ואינו מובן דלמה יחשב שקלים מ״ע שהז״ג הא יכול לשקול כל השנה כולה, וכ״כ המנ״ח מצוה קח דשקלים הוי מ״ע שאין הזמן גרמא ע״ש, ועי׳ בהגהות רע״א למשנה ביכורים פ״א מ״ה ובשעה״מ סוף הלכות מילה כתב ג״כ דשקלים הוי מ״ע שלא הזמן גרמא דאפילו אם לא שקלו בשנה זו שוקלין לשנה אחרת, עיי״ש.

⁵⁶ ראה אות עז ואות פא, לענין ג׳ תרומות. ותו״ש תרומה פכ״ה אות כ לענין קטן. וכאן ממעט קטן מאיש, והשיעור משיביא שתי שערות מבואר כן בירושלמי פ״א דשקלים ה״ב וכן דעת הרמב״ם בפיהמ״ש פ״א מ״ג והרמב״ן סובר שרק עד בן י״ג פטור. ולפי פי׳ הרשב״ש בירושלמי שקלים שם גם לירושלמי חייב רק מבן עשרים, והשאלה אם האב התחיל לשקול בשביל בנו קטן אם ממשכנין את האב בקטן קודם שהביא שתי שערות, וכן דעת הגר״א בירושלמי שם וכן דעת החינוך מ״ע קה והרע״ב שקלים שם ועי׳ בציוני הירושלמי שם ובשעה״מ פ״א מהל׳ שקלים ה״ג. ולהלן אות עט.

⁵⁷ תחילת הדרש הובא בתו״ש משפטים פכ״א אות תקמז על הכתוב אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, שר׳ ישמעאל סובר פדיון נפשו של מומת. ובזי״נ מפרש שר״י מביא ראי׳ מכי תשא כשישראל חייבין כליה בשביל חטא צריכין לפדות עצמן מן החטא, הרי שתלוי הפדיון בחטא לא בעצמו לכן בדניזק שיימינן. ובמרכה״מ מפרש לפי הגירסא דר״י סובר דמי מזיק. בכל אופן לפנינו מפורש שיטת רבי ישמעאל שהכופר נפש בכי תשא היה משום חטא מיתה ביד״ש שהי׳ בידם והיינו חטא העגל ולא משום עין הרע שיש במנין, שאין זה חטא שצריך לפדות אלא מין כפרה שלא יזיק המנין ולא שייך לומר שקונה עצמו בממון מידי שמים וראי׳ מכאן לשיטת הראשונים הסוברים כן, ראה במילואים כאן.

⁵⁸ מקורו נעלם. וכ״ה בכת״י ילקוט אלביחאני.

⁵⁹ כ״ה בכת״י ילקוט אלביחאני. וראה תו״ש משפטים פכ״ג אות קכב. ובדרש שלפנינו מבואר שר׳ יהודה סובר שהכפר נפש הי׳ משום חטא העגל, ראה לעיל אות נו.

⁶⁰ במדרש הגדול כאן מביא מאמר זה על הפסוק ונתנו.

⁶¹ ראה רש״י ריש תרומה ותו״ש שם אות טז. על הדרש לי לשמי.

⁶² להלן סב.

⁶³ בסגנון אחר בפס״ר פ״י (לד.): אמר ר׳ חנינא (מחצית השקל) חצי הסלע, וא״ת חצי הזה לחנוכת בית המקדש היה ניגבה, לא היה ניגבה אלא על כפרתן של ישראל שהיו לוקחין בהם תמידין, אמר הקב״ה צפוי לפני שכל מניין שעתידין ישראל להימנות שיש בהם חסרון, אלא מה אני עושה הריני מתקן להם רפואה, שכל מניין שיהיו נמנים שיהא להם כפרה ומה היה כפרתם זה כפרת שקלים, מניין [ממה] שקראו בענין כי תשא, ע״כ. ומלשון המדרש יש ללמוד ששקלים שהתקינו שיתנו בכל שנה לקרבנות הם היו מכפרין על המנינים שהיו בתוך השנה ולא הצריכו שקלים מיוחדים בשבילם, ומכאן ראיה להשיטה הסוברת כן ראה במלואים כאן. וזה היה טעמו של דוד, והחטא היה שלא הי׳ לצורך וכדעת המדרש לעיל אות נב. וראה אות פד שהשקלים של משה היו כפרה גם על המנין שבימי דוד. ובחזקוני, ופרשה זו נאמרה מבאחד באדר כדי להשמיע על השקלים לתרומת הלשכה לקנות הקרבנות להקריב מבאחד בניסן ואילך שבו הוקם המשכן והלשון מוכיח ונתת על עבודת אהל מועד ש״מ שכבר נעשה אהל מועד כלו, ונתנו איש כופר נפשו לצורך הקרבנות הבאים לכפרה, ע״כ.

⁶⁴ תנחומא סי׳ ט. בסתם, וילק״ש כאן. והזי״ר מפרש: אם יתנו שקלים בימי דוד לא יהיה בהם נגף וס״ל דאפילו שלא לצורך אם נותנים שקלים אין בהם נגף. וראה לעיל אות ס*. ובמדרש הגדול: ונתנו איש כופר נפשו בימי משה ולא יהיה בהם נגף בימי דוד דכתיב ויסף אף ה׳ לחרות בישראל (ש״ב כד א) ויסת את דוד למנות את ישראל (דהי״א כא א) וכו׳, לכך אמר הקב״ה למשה בזמן שאתה רוצה למנות את ישראל טול כפרן כדי שלא תארע בהן תקלה וכו׳, וכן מבואר בחזקוני: ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם בשנה השנית, לפי שכבר נתנו איש כופר פדיון נפשו וע״י שמצינו גבי דוד שהיה נגף בישראל כשנמנו, ועוד שאמרו רז״ל שאין הברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד, הבטיח כאן ולא יהיה בהם נגף מפני שהכפרה מונעת את המגפה, ויש מפרשים ולא יהיה בהם נגף לא ינגפו לפני אויביהם. בפקוד אותם, בצאתם למלחמה, ע״כ. וראה להלן אות פד מ״ש שר׳ שמואל בר נחמני שם לשיטתו כאן דורש ולא יהי׳ בהם נגף בימי דוד ע״י כסף הכפורים שנתנו בימי משה.

⁶⁵ המשך המאמר בגמ׳: וא״ת היאך נעלם דבר זה מדוד בעת שמנה את ישראל, לפי שאמר זמירות היו לי חוקיך (תהלים קיט, נד), אמר לו הקב״ה דברי תורה הכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג, ה), ואתה קורא אותה זמירות, וכו׳ וראה במלואים כאן. וראה יומא כב: שמנה דבר זה בין חטאי דוד. ובזהר ח״ב דף רכה: כד עבד דוד חושבנא בישראל הוה בהון מותנא דכתיב (שמ״ב כד, טו) ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד, א״ל בגין דלא נטל מנייהו שקלים דאיהו פורקנא דכתיב ונתנו איש כפר נפשו לה׳ בפקוד אותם וגו׳.

⁶⁶ מובא בפי׳ המשנה לרבינו נתן אב הישיבה, שקלים פ״א מ״ג (הוצאת אל המקורות) בשם רס״ג ואולי מקור הדבר במדרש חז״ל. וראה לעיל פכ״ה אות כח שדרשו כן מלשון תקחו את תרומתי עיי״ש בבאור ולעיל אות נד.

⁶⁷ תנ״י תשא ו, ספר והזהיר פ׳ תשא קיד: ובתנחומא הנדפס תשא יא נוסף: וי״א מן המפתה למד שנאמר (שמות כב טו) כי יפתה איש בתולה כסף ישקול כמוהר הבתולות אף הוא בחמשים כסף, ואנו ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו לפיכך יתן כל אחד ואחד חמשים כסף, ר׳ יהודה בר סימון וכו׳. ובפסיקתא רבתי פ״י: ונתנו איש כופר נפשו, אמר לו הקב״ה משה מיתה הם חייבים על שעשו את העגל אלא יתנו כפרת נפשם ונתנו איש כופר נפשו, כיון ששמעו ישראל הצירו אמרו על חנם היינו יגיעים ובוזזים בתי מצרים ונוטלים את ממונם ולהשליך את ממונם, כתיב בתורה שיתן קנס וענשו אותו מאה כסף ואנחנו אנסנו את הדבור קבלנו אותו ועברנו עליו עכשיו צריך כל אחד ואחד ממנו ליתן חמשים כסף כאונס אשה, אלא כמי שמפתה את הבתולה כי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה מהו קטריקי שלו כסף ישקול כמוהר הבתולות הרי כל אחד ואחד מישראל צריך ליתן לו חמשים סלע שנעשינו כמפתה ופתינו את הדבור ולא שמרנו אותו ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם בל נכון עמו, וכו׳ עי״ש בכמה שינויים. וראה תו״ש משפטים חי״ז פכ״א אות תקעד ופכ״ב אות ש בבאור. ובסגנון אחר בלק״ט כאן: בשעה שאמר הקב״ה למשה רבינו ונתנו איש כופר נפשו אמר לפניו רבש״ע מה יתן אדם ויהיה כופר לנפשו, חזר ואמר שמא על ישראל שנקראו עבדים שנאמר (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים שמא צריכים כל אחד ואחד שלשים שקל כדמי העבד או שמא כל אחד ואחד חייב ליתן חמשת שקלים כערך הבכור לפי שנקרא בני בכורי ישראל (שמות ד כב) באותה שעה היה משה רבינו תמה על הדבר עד שאמר לו הקב״ה זה יתנו.

⁶⁸ ראה תו״ש תרומה פכ״ה אות ע״ט וש״נ. – א״ר מאיר וכו׳, כ״ה בפסיקתא דר״כ פ״ב (יט. ושם כ: א״ר אבין), תנ״י תשא ז ובנדפס שם ט, תנ״י נשא יט ובנדפס שם יא, במדב״ר יב-ג, מדרש תהלים פצ״א, ירושלמי שקלים פ״א ה״ו (הובא להלן). וראה מנחות כט.-: שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב״ה באצבעו ואלו הן מנורה וראש חודש ושרצים (הובא בתו״ש בא פי״ב אות כה ותרומה פכ״ה אות קצח ותצוה פכ״ט אות קי״ז.) ובתוס׳ שם ד״ה שלשה: ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב זה יתנו ואמרינן כמין מטבע של אש הראהו למשה, וי״ל דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין אם לא היה מראהו. ובתוס׳ חולין מב. ד״ה זאת תירצו: שמא לא חשיב אלא מידי דנתקשה אבל הני אע״פ שהראהו לא נתקשה בהן אלא שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו הראהו הקב״ה להבחין היטב ולהודיע לישראל, ע״כ. וכעי״ז בשטמ״ק מנחות שם, וראה מזרחי וגו״א מ״ש לפרש.

⁶⁹ ראה תו״ש נח פ״ו אות קעו. ובערוך ערך חמש ובהגהות הרד״ל שם, וברבעה״ת כאן הביאו דרש זה מזבחים פ׳ ר׳ ישמעאל (לפנינו שם אינו) וגורס: ברביעית שהיא סמוכה לבהן הראה למשה הלבנה, בגודל הראהו מחצית השקל שנאמר זה יתנו, ע״כ.

⁷⁰ ראה הגירסא בירושלמי שלפנינו והמפרשים נדחקו לפרשה והגר״א הגיה: מ״ט דר״מ סבר ר״מ השוקל שקלו שלם שהוא חייב ב׳ קלבונות דאר״מ וכו׳. ובפי׳ הרא״ש לשקלים: ר׳ מאיר אומר חייב שני קלבונות רבנן לטעמייהו ור״מ לטעמיה דתניא בתוספתא (פ״א ה״ח) השוקל שקל אחד חייב בקלבון דברי ר״מ וחכ״א השוקל שקל פטור מן הקלבון השוקל שני דינרין חייב, וטעמייהו דרבנן משום דדרשי זה יתנו כזה יתנו, כשהוא נותן מחצית השקל האמור בתורה פטרו הכתוב כזה יתנו ולא יותר, אבל השוקל שני דינרין או שנים ששקלו סלע אחד טעונין קלבון אחד ור״מ לטעמיה דאמר השוקל שקל חייב בקלבון הלכך שנים ששקלו סלע אחד חייב שני קלבונות, ע״כ. ונראה מדבריו שאין כונת הגמ׳ שר״מ דורש מזה יתנו שחייב בקלבון, אלא שחכמים דורשים מזה יתנו שפטור ור״מ הסובר שחייב משום שזה יתנו צריך לדרשה אחרת. וכעי״ז פי׳ בפנ״מ לפי הגירסא שלפנינו, עי״ש. ומ״ש בקה״ע שר״מ דורש כן מזה יתנו, כ״ה בתקלין חדתין: מדקפיד השם והראהו כמין מטבע של אש וא״ל כזה יתנו היינו שלא יוגרע לעולם ממחצית השקל שהיה בימי משה וכו׳. ובפי׳ תלמיד ר׳ שמואל ב״ר שניאור: כזה יתנו ואין יודע לכוין לו ואע״ג דכתיב העשיר לא ירבה טוב להרבות מלמעט. ובפי׳ רבינו משולם: והכי משמע אילו הראהו הקב״ה שלם וא״ל חצי זה יתנו היה משמע כל ששוקל חצי סלע בפני עצמו לא היה חייב בקלבון דמסתמא משקל שני חצאין כל אחד הכרע שלו ועתה שהראהו הב״ה כמין מטבע כאותו ששוקל נמצא מן התורה חייב כאותו ששוקל ועל אותו יש לו ליתן הכרע והוא דבר תורה שלא ליתן חסר, ע״כ. וגירסא חדשה ופירוש חדש יש בפי׳ הר״ש סירליאו שגורס בגמ׳: תניא אלו חייבין בקלבון קלבון אחד ר״מ אומר שני קלבונות (חד מדאורייתא וחד מדרבנן ר״מ לטעמיה דסבר קלבון דאורייתא) מתניתא דר״מ היא (כי קתני השוקל ע״י אשה וע״י עבד וע״י קטן פטור הא לא שקלו עליו חייב הקטן או האשה מידת בקלבון) דר״מ אמר אע״פ שאין שקלו תורה (דכתיב גבי שקלים מאת כל איש למעוטי אשה) קולבנו תורה (מטעם כל העובר) וסבר ר״מ בנותן שקל שלם שהוא פטור מן הקלבון (דמשו״ה תנן השוקל על ידו ועל יד חברו רמ״א חייב שני קלבונות, דהוה ק״ל דארבע קלבונות מיבעי ליה היינו טעמא דס״ל לר״מ דלא מחייב קרא שקל וקלבון לפקודים אלא דוקא כי יהיב מחצית השקל והיינו דשנה הכתוב בההוא קרא מחצית השקל שני פעמים אבל כי יהיב שקל שלם עליו ועל חברו פטור מן הקלבון דאורייתא, אבל קלבון דרבנן דתקון להוצאת השולחנים בההוא הוא דפליגי רבנן ור״מ דרבנן סברי כיון דצרפום לשקל שלב הא אהנו לבד להוצאת ומסתייהו שיתנו קלבון אחד ור״מ סבר דאפילו הכי חייבין שני קלבונות וכו׳) מ״ט דר״מ, דר״מ אמר כשם ששקלו תורה כך קולבונו תורה דתניא וכו׳ כזה יתנו (ר״מ דריש כיון דכתיב כל העובר על הפקודים מחצית השקל יתנו תרומה לה׳ ל״ל למיכתב זה יתנו אלא מין מטבע הראה לו דהיינו קלבון להכרעה וכו׳ עי״ש. ונראה שמפרש זה יתנו שהראה לו מטבע קטנה שהוא הקלבון. אמנם מהמדרשים דלעיל שהובא שם דרש זה לא נראה כן וצ״ב. ובפי׳ רשב״ש גורס שם: אע״פ ששקלו תורה אין קלבונו תורה, וראה מ״ש על זה במילואים וברש״י ביצה לט: שקלבון מדרבנן ובמנ״ח מצוה קה כ״כ בפשיטות ולא העיר שיש שיטות בדברי ר״מ שהוא מדאורייתא. וראה מ״ש במפענח צפונות פ״ה סי׳ טז. – בכת״י ילקוט מעין גנים: וי״א לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים ונטל כל אחד טבע לכך כל אחד יתן טבע (ראה להלן אות עג) והקלבון יתר כמו מי שמעל ואכל מן הקודש אמרו וחמישיתו יוסף עליו, ע״כ. וראה אע״ז שמות כט לח: הטעם זה הקרבן וכן זה יתנו זה השיעור.

⁷¹ צ״ב שהרי כתיב בתורה העשיר לא ירבה וגו׳ ונ״ל שזה כהדרש לעיל אות סח בבאור הטעם של החכמים שאין דין קלבון במחצית השקל משום דכתיב כזה יתנו ולא יותר. וראה במלואים לפ׳ תרומה סי׳ א. ובסהמ״צ לרי״פ פערלא עשה כ.

⁷² שאינו שוקל חוטא, כ״ה הגירסא בדפוס וכן במנחות כא:, מו:, ערכין ד., ובירושלמי שקלים הנדפס עם פי׳ רבנו משולם מכת״י הגירסא אלא כל כהן שהוא שוקל חוטא, ראה במילואים כאן ביאור מאמר זה. וכעין דרש הנ״ל זה י״ב ראה בויק״ר פ״ח ס״ג, ובתנחומא ישן תשא ח: ד״א זה יתנו כמה שבטים יתנו, ז׳ שבעה ה׳ חמשה הרי י״ב שבטים. ובילקוט מאור האפלה: והיו הכהנים אומרים שהם פטורים מנתינת השקלים כיון שמקריבים מהם המנחות, והרי אמר יתעלה וכל מנחת כהן כליל תהיה, אבל לפי שאמר זה יתנו, למדנו שהם חייבים בשקלים כי מנין זה י״ב והוא רמז לכלל ישראל שהם שנים עשר שבטים והם כהנים לוים וישראלים. ובהדר זקנים כאן: זה יתנו כל העובר וכו׳ בריש שקלים איכא פלוגתא, איכא למ״ד דגם הלוים נתנו, ואיכא למ״ד לא, ואומ׳ מורי ה״ר אהרן, אע״ג דפליגי ה״מ בתרומת קרבנות אבל לתרומת אדנים לא נתנו הלוים, ואע״ג דזה יתנו נדרש על ב׳ התרומות, תדע דבאלה פקודי לא חשיב אלא ת״ר אלפים וג׳ אלפים והיינו מנין של ישראל בלא לוים ומזה נעשו אדנים, ועוד דאיתא בריש שקלים דלקרבנות היינו מחצית השקל ממשכנין אפילו גרים ועבדים, ואלו לאדנים לא נתנו גרים דהיינו ערב רב.

⁷³ ראה לעיל אות ע. וזהר חדש מג:

⁷⁴ ראה לעיל פכ״ט אות ג׳.

⁷⁵ פסיקתא דרב כהנא פ״ב. ובתנחומא סי׳ ט: כל העובר על הפקודים כל העובר על סכומיא. ובירושלמי שם מסיים: מ״ד כל דעבר בימא מסייע ליה לריב״ז, מ״ד כל דעבר על פקודיא יתן מסייע ליה לבן בוכרי. ראה לעיל אות ע סז. וראה רש״י מנחות מה: ד״ה שאינו שוקל חוטא. ובתוס׳ שם כא: ד״ה כל. שלבן בוכרי אפילו לויים פטורים, שסובר כמ״ד על פקודיא. ובפי׳ תלמיד הרשב״ש ירושלמי שם: דעבר על ימא, כהנים נמי עברו הים, והכי מתוקם קרא כל העובר בים והוא על הפקודים, דהיינו מבן כ׳ ולמעלה דלא היו נמנין פחות מבן כ׳ לישנא דעובר משמע אמים, וכן דרשו רבותינו פ״ק דמגילה (טו א) ויעבר מרדכי (אסתר ד׳ י״ז) דעבר ערקומא דמיא, מסייע לבן בוכרי ופליגי נמי דלדידי׳ לויים נמי לא שוקלין שהרי לא נמנו וכו׳. וראה במילואים כאן ביאור ארוך למאמר זה.

⁷⁶ ראה לעיל אות נג וצרף לכאן.

⁷⁷ תנחומא סי׳ י׳ בשינויים. וראה במלואים והמפרשים הוסיפו עוד רמזים בשיעור מחצית השקל. א) ללמדנו הא שאמרו חציו לה׳ וחציו לכם, חלק לנפש וחלק לגוף (מלמד התלמידים) ב) לפי שאדם משותף מחומר ושכל, שקל הקדש כנגד השכל. (שפתי כהן). ג) לרמז שהאדם תמיד הוא רק חצי ואינו שלם ובאלשיך מוסיף: שרק בהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם. ד) לפי שבמעשה העגל גרמו שבירת הלוחות לשנים נתנו מחצית השקל כופר נפש, (כלי יקר). ה) רמז לכפר על חטא העגל שאמרו חז״ל (ברכות לב.) בשביל רוב זהב שהשפעת להם עשו את העגל, ואמרו חז״ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה רוצה מאתים א״כ לעולם יש לו רק מחצית (שם). ו) לרמז שמצות צדקה בשום פעם לא נחשבת שלמה כי יתן ויחזור ויתן (כתב סופר). ז) לרמז לרעיון חז״ל בקדושין מ. לעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב וכו׳ ובמעשיו מכריע. (באר מים חיים).

⁷⁸ ראה אונקלוס שמתרגם שקל-סלע, גרה-מעין, ועי׳ רש״י כאן ורא״מ וש״מ. וראה תוס׳ ב״ב צ. ד״ה והשקל, שמה שאמרו בכל מקום שהסלע הוא ד׳ דינרים, הוא אחרי שהוסיפו בימי חכמים שתות על הסלע. בלקח טוב: הגרה אחד עשר שעורים עיי״ש שהאריך והר״ת בספר הישר סי׳ תקפ הביאו. והרלב״ג כתב ומשקל הגרה הוא כמשקל י״ו גרגירי שעורה בינונית לפי מה שקבלו הגאונים. וזה כדעת הרמב״ם הל׳ שקלים פ״א ה״ה. ובילקוט מאור האפלה: ומחצית השקל שנצטוו בו כל ישראל הוא מטבע שעשאו משה רבינו משקלו ק״ס שעורות מכסף טהור לפי שמשקל השקל ש״כ שעורות בינוניות, וכבר הוסיפו עליו חכמים ועשו אותו סלע והוא ארבעה דינרין והדינר שש מעין והמעה היא הגרה האמורה בתורה והיא שני פנדיונין והפנדיון שני איסרים, והאיסר שמנה פרוטות. ודבריו לקוחים מהרמב״ם שם. ובחלופי מנהגים לוין צד 19: ועשרים גרה הן עשרים גרגרי חרוב וכן עד היום אומרים משקל הגרה הוא גרגר חרוב. וראה בערוגת הבשם ח״ב עמ׳ רמח. ובס׳ נחל קדומים: פירש הרב החסיד מהר״ר יעקב מולכו ז״ל בדרשותיו כ״י במ״ש הרמב״ם (שם) דחייבים לתת חצי המטבע של אותו זמן ואעפ״י שהמחצית של אותו זמן יהיה גדול הרבה וז״א עשרים גרה השקל מחצית השקל כלומר אף דלפעמים מחצית השקל יהיה מה שהוא השקל דהיינו עשרים גרה אפ״ה צריך לתת חצי המטבע של אותו זמן. ועי׳ במפענח צפונות פ״ה סי׳ טז.

⁷⁹ ראה לעיל אות נג – נה ותו״ש תרומה פכ״ה אות ל וצרף לכאן. ולהלן אות פא מירושלמי א״ר בון אף בפרשה הזו נאמרו בה שלש תרומות. ובבאור שם מחלוקת אם של מזבח היתה שוה בכולם. וראה רש״י כאן פסוק טו ומדבריו מבואר שרק תרומת בדק הבית לא היתה שוה בכולם. ובספר מנחת בכורים פ׳ תשא: ושלשה תרומות נאמרו כאן כי ג׳ פעמים כ׳ תרומה האחת תרומת המשכן והשנית לקנות בה קרבנות צבור והשלישית תרומת האדנים, תרומת המשכן לא היה יד כל אדם שוה בה אלא כל איש אשר ידבנו לבו, כל מרים תרומת כסף ונחשת וגו׳ ותרומת קרבנות צבור והאדנים יד הכל שוה בה ושתיהן הופרשו על יד מניין הה״ד כי תשא את ראש בני ישראל.

⁸⁰ ראה להלן אות צא וצרף לכאן. – שנה עליו לדורות, כלומר שכתוב פעמיים לאשמעינן שיש חיוב לדורות לתת מחצית השקל בזמן שביהמ״ק קיים. וראה העמק שאלה על השאלתות ריש פ׳ תשא שכוון לדרש זה מדעתו. עי״ש באורך. וראה רמב״ם הלכות שקלים פ״א ה״ח ובסהמ״צ מ״ע קעא וחינוך מצוה קה.

⁸¹ ראה משנה שקלים פ״א מ״ג ורמב״ם פ״א ה״ז וראה לעיל אות נה לענין קטן, וברלב״ג: והנה זאת התרומה היתה חלק אחד ממאה מערכם כי ערך הזכר שהיו מבן עשרים שנה ומעלה הוא חמשים שקל לפי מה שהתבאר בפרשת מסעי ע״כ. ובחזקוני מבן כ׳ שנה ומעלה אבל פחותים מעשרים אינן נענשים בידי שמים ואינן צריכים להביא כפרה.

⁸² במדרה״ג הוצאת מרגליות גומר דרש הנ״ל בפסוק טו. בהמלים: והדל לא ימעיט, ומתחיל דרש חדש על פסוק טז: ולקחת את כסף הכפורים וכו׳ כלם שוים בכפרה לכך נאמר והעשיר לא ירבה ולדעתי אין לחלק הדרש, אלא שזה המשך לדברי ר׳ שמעון אע״פ כן יד כלן שוה מפני שכולן שוים בכפרה לכך נאמר העשיר לא ירבה, ועיי״ש בחלופי נוסחאות. תחלת המאמר הוא לשון הרמב״ם הל׳ שקלים פ״א ה״ה ממשנה שקלים פ״ב מ״ד ובמשנה ליתא הדרש של ר״ש מקרא לא ירבה, כרגיל אנו משערים שאלה המה הוספות של בעל מדרש הגדול, אבל אין זה ברור כמו שהוכחתי בהרבה מקומות שנתגלו לנו כת״י המראים שכן היו הדברים במקורות שלפני בעל המדרש הגדול, גם בנדון דידן מצאנו כעת בפי׳ תלמיד רשב״ש לירושלמי שקלים (שנדפס מכת״י) בפ״ב (עמוד 20) על המשנה אר״ש אעפ״כ יד כולן שוה כתוב: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט סכום אחד לכולן. ובהערות ר״א סופר שם משער שזה היה הנוסח בירושלמי ולפנינו מבואר שגם לפני בעל מדרש הגדול היה נוסח כזה. והר״ש סיריליאו מפרש כן מעצמו: יד כולן שוה כו׳ וקיימו העשיר לא ירבה. וכ״ה בפי׳ הרמב״ם והרע״ב על הרישא דמתני׳ שם: אר״ש מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להם קצבה (דכתיב העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט). – ברמב״ם ז״ל הלכות שקלים פ״א סימן א׳ ז״ל: מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסותו שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגו׳. ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת. ע״כ. ראה מ״ש במלואים לפ׳ תרומה סי׳ א׳ ביאור לשון הרמב״ם. יש מפרשים שהדין שמוכר כסותו וכו׳ נלמד מקרא והדל לא ימעיט. וכ״כ ברבה״ז כאן והוסיף: ונראה דמכאן למדו בד׳ כוסות ששנינו אפילו עני שבישראל וביין קדוש כו׳, ע״כ. ובנחל קדומים (לפ׳ תרומה) שגם הדין אינו נותנו פעמים רבות נלמוד מקרא והדל לא ימעיט ממחצית השקל אפילו שדעתו לתת את תרומת ה׳ ולהשלים המחצית השקל, וראה בסהמ״צ לרס״ג מ״ע כ. ולהלן אות פה המשך המאמר שלפנינו.

⁸³ כ״ה בירושלמי ע״פ נוסח ר״ש סירליאו. וראה לעיל אות עז ותו״ש תרומה פכ״ה אות ל ובמלואים שם סי׳ א. וראה רש״י ורמב״ן כאן. ובהנדפס הגירסא: תרומת שקלים לקרבן מה שירצו יעשו כדי שיהא יד כולן שוה. ובכתי״מ תרומת שקלים לקרבנות כו׳ כדי שיהא יד כולם שוה העשיר כו׳ וכעי״ז בפי׳ ר׳ משולם לשקלים, ועי׳ בהגהות הגר״א. ולפי״ז גם לת״ק קאי העשיר לא ירבה על תרומת שקלים לקרבן. אמנם לפי׳ רש״ס נחלקו בזה ולת״ק קאי רק על תרומת אדנים. והרש״ס במבוא למס׳ שקלים מבאר דהראשונים שלא מנו קרא דהעשיר לא ירבה וגו׳ ללאווין משום דס״ל כמ״ד דהעשיר לא ירבה נאמר רק בתרומת האדנים והרשב״ץ שמנה תרי לאווין העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ס״ל כשיטת ר׳ בון דאזהרת לא ירבה ולא ימעיט נאמרה בתרומת שקלים לקרבנות. והרמב״ן כאן: שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה. וכתב: וראיתי לבעל הלכות ולכל המונים המצות שלא הזכירו הלאו הזה. והאחרונים תמהו על הרמב״ן בעצמו שלא מנה לאוין אלו בסוף ספר המצות. והרלב״ג כתב כבר ביארנו שזאת המצוה לא היתה אלא לפי שעה ולזה לא ימנו הלאווים הנופלים בה במספר המצות. ע״כ. במעין החכמה דף מ. כתב: ואפשר דמדין הקלבון שחייבו חכמים לשנים השוקלים כו׳ איכא למשמע דעשיר לא ירבה אינו מניעה, וכן מהא דבן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא אף שפטורים המה, ילפינן מזה דהדל לא ימעיט נמי לאו לאזהרה נאמר ע״כ. וזה כשיטת הרלב״ג. ולפ״מ שנתבאר לעיל יש גירסא בירושלמי שגם הדין שיד כולן שוה למד מקרא העשיר לא ירבה. וראי׳ להשיטות שזה לא נוהג לדורות. אמנם י״מ שיד כולן שוה אינו מקרא זה אלא משום שהוא דבר של צבור צריך שיהי׳ לכולן שוה. וראה בחקרי לב יו״ד ח״א סי׳ ק״ח ובסהמ״צ פערלא מ״ע כ׳ מה שהאריך בביאור ענין זה ובאדרת אליהו כ׳ דהשקלים לקרבנות נכתבו בתורה והיא הל״מ, והעשיר לא ירבה קאי על השקלים לעבודת המשכן ולכן לא נמנו בתרי״ג מצות. – במדרש הגדול כאן: א״ר אבין אף הפרשה הזו נאמר בה ג׳ תרומות וכו׳ כנגד ג׳ פרקים שתורמין בהן את הלשכה (ראה שקלים פ״ג מ״א).

⁸⁴ וכ״כ גם בפי׳ תלמיד רשב״ש: יש להם קצבה, העשיר לא ירבה. וכן בפי׳ מהרש״ס שהשקלים יש להם קצבה, דאיתקש תרומת אדנים ותרומת שקלים להדדי דכתיב העשיר לא ירבה. וראה לעיל אות עט. ובסהמ״צ לרס״ג מ״כ עמ׳ רצח.

⁸⁵ וכ״ה במדרש אגדה כאן. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים: העשיר לא ירבה כדי שלא יאמר הוני פדאני מעקולים. ובדע״ז: שלא יוכל העשיר לומר חלקי גדול במקדש יותר ממך. ובכת״י מעין גנים: שלא יתגאה העשיר ויתבייש העני.

⁸⁶ מובא בספר מנחת ביכורים נדפס מכת״י לר״י סקילי בשם דרשו רז״ל וברלב״ג כאן: אמר השם יתע׳ שלא ירבה העשיר בזה הענין ולא ימעיט הדל לסבות, האחת, מפני שזה הושם בענינים המשותפין לישראל שהיה ראוי שיהיה החלק האחד בו כחלק האחר ולא היה ראוי לקחת מהם על צד החיוב כי אם דבר שוה, לא יוכר בו שוע לפני דל, ואולם על צד הברכה הותר להם להתנדב כל אחד מהם לפי אשר ידבנו לבו כמו שנתבאר מענין מה שנתנדבו הנשיאים וזולתם למלאכת המשכן, והשנית שזה היה לכפר על נפשותם ממה שמנו קודם שנכנסו תחת כנפי השכינה וכל אחד מהם נפש יש לו ולזה ראוי שיהיו שוים בזה הענין. וברביד הזהב כאן: העשיר לא ירבה וגו׳ נראה פשוט אף שלא יתן כי אם מטבע אחת כגון שקל או דינר זהב ולא יהורס המנין, אעפ״כ לא ירבה ולא ימעיט כי כפר נפשו הוא ושוה בו דל ועשיר, ומינה פשוט נפקא לן בפ׳ הגוזל בתרא דף קי״ו בחבורה ששכרו תייר דאיכא סכנת נפשות נותנין לפי נפשות, ואין דומה לקרבן שיש באים בדלות ובדלי דלות ופדיון התענית שכ׳ בהג״ר סימן תקס״ח כ׳ המ״א על הא דכ׳ בהג״ר סימן של״ד דפדיון התענית י״ב פשיטין מ״מ העשיר יתן יותר דצער הממון תמורת צער התענית ובעשיר אין זה צער ועי׳ תוס׳ ב״ב דף ז׳ מסוגיא דהגוזל דלעיל.

⁸⁷ לפ״מ דמבואר לעיל אות סב שר׳ שמואל בר נחמני אומר ולא יהי׳ בהם נגף בימי דוד מסתבר שר׳ שמואל בר נחמני הוא אומר שכסף הכפרים ראה. ודורש ולא יהי׳ בהם נגף בימי דוד ע״י כסף הכפורים שנתנו בימי משה. ובמהרש״א: כסף כפורים ראה פרש״י שעל שם זה נקרא כסף כפורים שנתנו למשכן שהוא מכפר על כופר נפש של מנינם, ור׳ יוחנן חולק על זה, כי כסף כפורים שניתן כבר בימי משה למשכן, אינו כדאי לכפר על כופר נפש מנינם שהיה בימי דוד, אלא ביהמ״ק ראה, דהיינו כסף כפורים שיתן כל אחד מישראל במקדש כל שנה, זה ראה וינחם. ובחזקוני: לכפר על נפשותיכם י״מ כל זמן שהמלאכה נעשית מכסף זה היתה קיימת אין צורך לתת כופר פעם אחרת כשיהו נמנים ולכך לא נתנו כופר כשנמנו במדבר סיני אבל בימי דוד כבר נתבטלה המלאכה ולכך נגפו, ע״כ.

⁸⁸ ראה לעיל אות פ ומסתבר שדרש אחד הוא וזהו המשך לדברי ר״ש שדורש כן שיד כולם שוה מפני שכולם שוים בכפרה.

⁸⁹ לעיל אות פד.

⁹⁰ ראה מגילה כט: שקלים לאדנים כתיבי (הובא לעיל אות עג) וברש״י שם: כדכתיב ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והם השקלים שנעשו מהם אדני המשכן כדכתיב (להלן לח כ״ה), וכסף פקודי העדה ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש וגו׳. – בלק״ט במדבר קמ: ויקח משה ואלעזר הכהן מאתם וגו׳ את הזהב וגו׳, ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה׳ (במדבר לא, נד) נאמר כאן לפני ד׳, ונאמר להלן: ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל וגו׳ לזכרון לפני ד׳, מה להלן לתרומת הלשכה, אף אלו לתרומת הלשכה. מכאן אמרו לשכת חשאים היתה שם וכל מי שמתנדב כלי כסף או כלי זהב, זורקן שם. וראה שקלים פ״ה מ״ו.

⁹¹ דרש זה הוא כמ״ד לעיל אות פא שגם בפ׳ תשא נאמרו שלש תרומות לכן מפרש קרא על עבודת אהל מועד מרמז על תרומת שקלים לקרבנות וכן כל חובות הצבור באו מן השקלים. וברלב״ג כאן: ולקחת את כסף הכפורים וגו׳ ראוי שתדע שזה הפסוק הוא מדבר מתרומה אחרת זולתי התרומה שקדם זכרה בזאת הפרשה, וזה שהתרומה הקודמת לא נתנה על עבודת אהל מועד, אבל נעשו ממנה האדנים ושאר הדברים שנזכרו בפרשה אלה פקודי, ועוד שאם היה הדבר כן, היה אמרו לכפר על נפשותיכם בזה הפסוק כפל ומיותר ולזה ידמה שזה הענין מדבר מתרומה אחרת יעשו ממנה התמידים וכל קרבנות צבור, כי זה חובה על ישראל לעשותו, ויתחייב שיהי׳ שם כסף משותף יעשו ממנה כל אלו הענינים אשר חיובם על כלל ישראל, ולפי שעבודת אהל מועד תשוב בסבוב כל שנה ושנה ראוי שיוקח כסף הכפורים הזה בכל שנה ושנה, ואולם אמרנו שהוא תשוב בסבוב בכל שנה לפי ששם העבודות לא יהיו כי אם משנה לשנה כמו עבודת יום הכפורים וקרבן העומר ושתי הלחם של עצרת ומה שידמה להם, ולזה הוא מבואר כי עבודת אהל מועד תכלול בעבודת השנה ולפי שכבר נאמר בזה הכסף לכפר על נפשותיכם כמו שנאמר זה בתרומת הקודמת וכבר נתבאר שם כי הכפרה על הנפשות תהיה מחצית השקל הנה זה הכסף ג״כ יהיה מחצית השקל לכל אחד ואחד ע״כ.

⁹² ראה שקלים פ״ח מ״ח וכ״ה במחזור ויטרי דף 205 ובס׳ הפרדס הוצאת עהרנרייך עמ׳ שמז ובסדור רש״י סי׳ שכה וראה אוצה״ג מגילה ח׳ התשובות עמ׳ 17.

⁹³ ראה תו״ש לעיל פכ״ט אות כה מתנחומא תצוה יג. ובחזקוני: לבני ישראל לזכרון, שהרי הוא נתון על עבודת אהל מועד וכל זמן שאזכיר המשכן אזכיר אותם. וכ״ה במושב זקנים: והיה לבני ישראל לזכרון, מלא וי״ו, על שני כתפיו לזכרן חסר וי״ו, שלא היה לזכרון אלא בעודו על כתיפיו אבל כאן כל זמן שהיו קיימים ועומדים היו לזכרון. ובפי׳ רבינו בחיי: אמר והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה׳ לכפר על נפשותיכם, יגיד כי יעשו בבנין דבר מיוחד ומסויים מכסף השקלים, והיה הדבר ההוא לבני ישראל לזכרון כי יזכירו חטאם תמיד ויתנחמו בו כטעם (תהלים נא) וחטאתי נגדי תמיד. ויהיה לפני ה׳ לכפר כי יתרצה להם בהיות האדנים יסודות של משכן ואז יפנו למעלה ראש ולכך קרא לכסף זה כסף הכפורים. ע״כ.

⁹⁴ בשאלתות ריש פ׳ תשא מסמיך את הדרש על קרא בפקוד אותם וגורס: בזמן שבהמ״ק קיים היו ישראל מביאים שקלים ולוקחים בהם תמידים של כל השנה כולה ומתכפר להם, עכשיו וכו׳. וכ״ה במדרש הגדול כאן. בס׳ והזהיר תשא קיג: אמרה התורה ונתנו איש כפר נפשו, בזמן שבית המקדש קיים היה שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בית המקדש קיים, חייב ליתן מתנות לאביונים, כמו שכתוב (אסתר ט כב) ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, ואין צריך לומר בפורים אלא בשאר ימות השנה. וראה לעיל אות עח. – בלק״ט כאן: לכפר על נפשותיכם, להודיע כמה הזכות גורם, שכל זמן שישראל זוכין המעט שנותנין חביב לפני הקב״ה כהרבה, ומתכפרין בו, אבל אם אין זכאין, אין חפץ במתנותיהם, וכן הוא אומר (מלאכי א י) אין לי חפץ בכם אמר ה׳ צבאות ומנחה לא ארצה מידכם, והקב״ה חפץ לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיהו מב, כה) ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

⁹⁵ המשך הפסוק בדברי הימים: לרחצה בהם את מעשה העולה ידיחו בם והים לרחצה הכהנים בו, רש״י מפרש: לרחצה בהם, קדוש ידים ורגלים. את מעשה העולה ידיחו בם, מן מימי הכיור ידיחו קרבי העולה (ודוקא עולה אבל שלמים לא שהוא נאכל לבעלים בכל העיר). והרד״ק מפרש: את מעשה העולה, הוא פירוש לרחצה בהם כלומר מה היו רוחצים בהם את מעשה העולה היו מדיחים בהם, והים לטבילת הכהנים שהיו טובלין מטומאתן בתוכו. מפרש כן על פי קושית הירושלמי יומא פ״ג ה״ח: ולאו כלי הוא, איך היו טובלין לתוכו. ועי׳ תוס׳ פסחים קט: ובאהצו״י שם מדברי הראשונים, ועפי״ז נראה מ״ש ברש״י בדה״י שם: הכיורים לקדוש טבילה, צ״ל [הים] לקדוש טבילה, ובפירוש אבן יחייא מביא פירש״י והים לרחצה לכהנים בו: לנטילת ידים ורגלים לטהרה, וזה דלא כהירושלמי הנ״ל. (יש להעיר בלישנא דקרא בדה״י: לרחצה ״בהם״ ובגמ׳ להלן אות צט, דרשו ורחצו ממנו ולא בתוכו וכאן מפורש ״בהם״. והנה לפי׳ הרד״ק דקרא לרחצה בהם קאי על מעשה העולה אין כאן קושיא, ולרש״י י״ל כמו שמפרש ידיחו בם על המים כלומר מן מימי הכיור ידיחו מעשה העולה כן יפרש לרחצה בהם על המים). והנה פי׳ הנ״ל מבואר בתרגום רב יוסף לדברי הימים שם: ויהב חמשא מן ימינא דכיורא די עבד בצלאל וחמשא מן שמאליה למחלל בהון ית עובד עולתא מדיחין בהון, וכיורא דבצלאל לקדוש כהנא רבא, וימא לקדוש כהנא ביה, ע״כ. ומבואר בדבריו שהכיורים היו לרחוץ רק מעשה עולה כמ״ש הרד״ק, והכיור של משה בשביל קידוש יו״ר של כהן גדול והים לקדוש יו״ר של הכהנים. וראה במלואים כאן. ויש חדוש גדול בדברי התרגום שהכיור של משה היה רק בשביל הכהן הגדול. וצ״ל שזה היה תיקון שלמה לכבודו של כ״ג כעין שעשו לו ליוהכ״פ קיתון של זהב לקדש יו״ר. ועי׳ ירושלמי יומא שיש מחלוקת אם גם קידוש ראשון היה מקיתון זה ומ״ש להלן אות צז. ולשון התרגום: וימא לקדוש כהנא ביה, יש לפרש שלקחו המים בכלי שרת ורחצו מהכלי וכשר גם ממים שלא מהכיור ראה להלן אות ק. קד. או י״ל שהכוונה כמ״ש הרמב״ם פ״ה מביאה״מ הט״ו: הים שעשה שלמה כמקוה היה, מפני שאמה של מים היתה עוברת בתוכו עין עיטם, לפיכך לא היו מימיו נפסלים בלינה כמו הכיור וממנו היו ממלאין הכיור ע״כ. ולפי זה י״ל ימא לקדוש כהנא ביה, כלומר שממנו ממלאין הכיור. ובס׳ תבנית היכל ס״ב פ״א מובאים ג״כ פי׳ הנ״ל, וראה עזרת כהנים מדות פ״ג מ״ו, ולא ראו תרגום הנ״ל. בבכור שור כאן: כיור, לפי שאינו אלא להכשר מצוה לא מנה עשייתו למעלה עם שאר הכלים, שלא היה אלא לרחוץ הכהנים את ידיהם ואת רגליהם ומנאו אחר בגדי כהונה ותקונם ע״כ. ומובא סתמי בחזקוני ובספורנו. וראה בסהמ״צ לרס״ג חלק ג׳ פס״ו עמוד רג. וברמב״ן כאן: והרחיצה היא המצוה אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה. בפי׳ רבינו בחיי כאן: ומה שנסתמכה פרשת כיור לפרשת שקלים מפני שהיו מי הכיור מרבים הגשמים והשקלים היו צדקה ובזכות הצדקה הגשמים מתרבים ובבטולה נעצרים. וכן דרשו רז״ל אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים שנאמר (משלי כה) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר ע״כ, וראה בחזקוני כאן.

⁹⁶ כ״ה באונקלוס ופירש״י. וראה אות צד בביאור ובפי׳ מיוחס: וכנו נחשת עושים כן עגול גבוה כשלושה טפחים או יותר ונותנו תחתיו (של כיור) ועליו יושב, ובאע״ז בפיה״ק כאן כ׳: לא הזכיר ארכו ורחבו.

⁹⁷ מובא בזבחים כב. בשינוים: יכול יהיה כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש ת״ל ועשית כיור נחשת וכנו נחשת, לנחשת הקשתיו ולא לדבר אחר, פירש״י: לא בהקישא יליף לה, אלא כלומר [דימיתיו לכיור] להיות של נחשת, הכן כמו הכיור, ולא לדבר אחר, לא היקשתי שניהם בפסוק אחד ללמוד שאר דברים ולומר שכנו מקדש כמותו, דמדאיצטריך למיכתב נחשת גבי כנו זימנא אחריתא, ש״מ לאו לאקושינהו בעי, דאי לאיתקש, נחושת נמי ניתי בהיקשא, אלא ש״מ למאי דדמי פירש בהדיא ולמאי דלא פירש לא דמי. ובזי״ר מפרש, דריש מדכתיב שני פעמים נחשת. ובתוס׳ זבחים שם ד״ה ק״ו מכנו: משמע שיש לו תוך ועשוי כמין תיבה פרוצה למעלה והכיור יושב עליו (ורבינו) [ורש״י] פי׳ כעין יורה כפויה על פיה ונפתחו שוליה ע״כ וראה לעיל אות צג. והנה מלשון התו״כ: כן מרחיצין מן הכן מוכח שהיה תמיד מים בכנו. וכפי׳ הרמב״ם מובא להלן אות ק. ומנוסח הגמ׳ יכול יהא כנו מקדש אין ראיה משום שיש לפרש כגון שנתנו מים בתוכו. וכן לשון הלק״ט ויקרא ו: שהכהנים אסורים לרחוץ מן הכן רק מן הכיור. משמע שהיה מים גם בכן. ולשיטת הרמב״ם מה שאמרו בגמ׳: מה לכנו שאינו עשוי לתוכו, צריך לפרש אע״פ שיש לו תוך ויש בו מים אבל אינו עשוי לתוכו לקדש באופן ישר ממנו.

⁹⁸ ראה להלן אות קיד-קטו. וכאן מבואר כהשיטה שעל ביאה ריקנית ואפילו להשתחוי׳ אינו חייב בקדוש יו״ר רק בד׳ עבודות. – ובכת״י ילקוט תמני יש דרש בסגנון אחר: לרחצה ד׳ רחיצות בפרשה זו, אמר ר׳ יוסי כל כיור שאין בו מים כדי שירחצו ממנו ד׳ כהנים כו׳ מובא להלן אות קא.

⁹⁹ דרש זה שייך בעיקרו לפסוק שלפנינו, אלא שהגמ׳ מביאה אותו להלן, ששם נאמרו שני הפסוקים שמהם נלמד דין זה, וראה רש״י כאן. ובמשנה מדות פ״ג מ״ו: הכיור היה בין האולם ולמזבח ומשוך כלפי הדרום. ובירושלמי יבמות פי״ב ה״א: וכי בין האולם ולמזבח היה נתון (הלא היה משוך לכותל דרום ולא היה בין האולם למזבח ממש, אלא מן הצד בחלל הצדדים שבין אולם ולמזבח), אלא נראה כבין האולם ולמזבח. וראה עזרת כהנים למדות שם שהאריך בזה. ובמדרש הגדול כאן: ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח. לימד שמניחין אותו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש. וכ״ה ברמב״ם הל׳ בית הבחירה פ״א ה״ו. בחזקוני כאן: בין אהל מועד והמזבח בחוץ כדי שיכנסו נקיים לעשות העבודה. ראה באברבנאל כאן.

¹⁰⁰ בירושלמי יומא פ״ד ה״ה על מה שאמרו במשנה, בכל יום כה״ג מקדש יו״ר מן הכיור והיום מן הקיתון של זהב, א״ר יוסה ואפילו מקידוש הראשון (מקיתון של זהב הוא) כו׳ מתניתא פליגא על רבי יוסה, הכיור והכן מעכבין (וקס״ד דלענין קדוש מכיור וכנו קתני דבעינן שיקדש ידיו ורגליו מן הכיור) פתר לה מקומן מעכב (אם אין הכיור וכנו במקומן פסול לקדש בשאר כלים, אבל אם יש שם כיור וכן אף שאר כלים כשרים לקדש, קה״ע). והר״ש סירליאו מפרש לשון הירושלמי בשקלים: אין לך מעכב אלא כיור וכנו בלבד: לא נפסל קרבן אלא כשנשבר או נהרס הכיור דקמ״ל דאין רחוץ יו״ר פסול לעבודה וחייב מיתה ואם אין כיור אין כאן קידוש ע״כ. וצ״ב שהרי אפשר לקדש ע״י שאר כלי שרת, כמבואר להלן, אות קג. וצ״ל דס״ל כפי׳ הק״ע בירושלמי יומא הנ״ל, שרק בזמן שיש כיור וכנו במקומו מותר לקדש גם ע״י שאר כלי שרת אבל בזמן שאין כיור זה מעכב. וראה בתו״ש משפטים חי״ט מילואים סי׳ י״ז, ובמילואים כאן ולהלן אות קיג מ״ש בשם המשך חכמה.

¹⁰¹ ראה להלן אות קי וצרף לכאן.

¹⁰² כעי״ז במדרש תהלים פכ״ו (בהוצאת בובר אינו ועי״ש בהערות ומובא בילהמ״כ תהלים ח״א פח.) ובמדב״ר פי״ב-יג. וראה תו״ש בראשית פ״א אות רמה, ושמות פכ״ה אות קפט ופכ״ו אות כו וש״נ.

¹⁰³ ראה זבחים כב: דא״ר יוחנן מי כיור ר׳ ישמעאל אומר מי מעין הן וחכמים אומרים שאר מימות הן. ורמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ה הי״ב שפסק כחכמים.

¹⁰⁴ בזבחים יט: דרשו כן מקרא להלן מ, לא: ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו. עי״ש ברש״י ובר״ג. אמנם ברמב״ם הלכות ביאת מקדש פ״ה הי״ג מביא הלימוד כבמה״ג מקרא דלפנינו, ונראה שמקורו במדרש חז״ל. וראה פיהמ״ש להרמב״ם שם שנראה שגורס כן בגמ׳ וכ״כ הכ״מ והקרית ספר על הרמב״ם שם. וראה מש״כ בספרי הרמב״ם והמכדרשב״י עמ׳ פב. ובכת״י לא׳ מהראשונים עה״ת בב״מ: ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, אמר ר׳ יצחק כל כיור שאין בו לרחוץ ד׳ כהנים ידיהם ורגליהם ממנו אינו כיור שנ׳ ורחצו ידיהם ע״כ. והוא כדרש הנ״ל שיליף מקרא שלפנינו ומה שסיים שנ׳ ורחצו ידיהם חסר באמצע ורחצו אהרן ובניו וגו׳, ובגמ׳ זבחים יט: דורש כן ר׳ יוסי, ומזה נשתבש ר׳ יצחק. ובשטמ״ק בזבחים שם. וא״ת ליבעי שיהא שיתא דד׳ בנים היו לאהרן וי״ל דכבר מתו נדב ואביהוא (צ״ע דמתו לאחר הקמת המשכן בעבודתן ואפילו למ״ד שנכנסו שלא רחוץ יו״ר, אעפ״כ למה לא נמנו בשעת עשיית הכיור ותי׳ שונים נאמרו ע״ז בספרי אחרונים) וא״ת והרי ארבע נמי לא שימשו ביום אחד דבשבעת ימי המילואים ששימש משה לא שימש אהרן ואח״כ ששימש אהרן לא שימש משה ואפ״ה קחשיב להו ד׳ כמו כן ליבעי שיתא אע״פ שנדב ואביהוא לא שימשו, וי״ל דמיעוט בניו שנים. והר״ם תירץ דבשמיני למילואים נמי שימש משה שמה שהובחרה העבודה באהרן דכתיב קרב אל המזבח היינו דוקא עבודת היום כגון עגל וכבש ושאר עבודות דשייכו ליום השמיני של ימי המילואים, אבל עבודות שהיו עושים בכל יום כגון תמידין וקטרת זה עשה משה, כדכתיב ויהי באחד לחודש הוקם המשכן, ואח״כ ויעל את העולה אלמא משמע מי שהקים את המשכן העלה את העולה ובאותו יום שהוקם המשכן היה שמיני למילואים ונטל עשר עטרות, מהר״פ ע״כ. וראה תו״ש תצוה פכ״ט אות ל, אם בשבעת ימי המילואים היו מקיימים מצות קדוש ידים ורגלים. ובאע״ז בפיה״א: כי משה היה רוחץ ידיו ורגליו בכל עת בואו אל אהל מועד וזה לא היה לדורות רק כל זמן היות משה חי. וראה להלן אות קיד שיש שיטות שיש חיוב קדוש ידים ורגלים כשנכנס להיכל אפילו רק להשתחות ולאו דוקא לעבודה ולפ״ז שפיר יש מקום לדברי האע״ז שמשה תמיד קיים מצות קדוש ידים ורגלים מטעם כניסה להשתחות אפילו למ״ד בזבחים קב. דלא שימש רק ז׳ ימי מילואים אלא שהאע״ז סובר שזה הי׳ מצוה רק למשה ולא נוהג לדורות. וצ״ע שהראשונים לא ביארו כמה הוא שיעור מים בשביל ד׳ כהנים שצריך שהכיור יחזיק. והנה הרמב״ם שם הי״א כתב: ובכל כלי הקדש מקדשים בין שיש בהם רביעית בין שאין בהם רביעית כלשון הברייתא זבחים כא:. ובכס״מ מביא פירש״י ותוס׳ בפי׳ הגמ׳ בקודח בתוכו או מתוכו ומה שהשיג הראב״ד, וראה בקרן אורה כאן דהרמב״ם שכתב סתמא ולא הביא התנאי של קודח סמך על התוספתא ידים פ״א ה״ה הנוטל ידיו במקדש (הגר״א והק״א מחקו המלה, במקדש׳) צריך ליטול מי רביעית וקידוש ידים ורגלים אין לו שיעור. ולכן פסק שמקדשין אפילו אין בהם רביעית מים. ובמילואים כאן כ׳ ביאור חדש בתוספתא ותרצתי קושית התוס׳ זבחים כב. ד״ה בין שכתבו בס״ד בלא קודח יש תימא דגרע קדוש יו״ר מנטילת ידים דבעי רביעית וקדוש יו״ר אין לו שיעור עיי״ש, ובמרכבת המשנה מפרש דכלי שרת צריך להחזיק רביעית אלא אפילו יש בו פחות מרביעית מים מקדשין בו ומכיור מקדשים שני כהנים מרביעית דכתיב ורחצו לשון רבים ולפ״ז צריך להחזיק שתי רביעית, גם המנ״ח נשאר בצ״ע בזה.

¹⁰⁵ בהלכות גדולות ברכות סוף פ״ו, הביא הגמ׳ שלפנינו לענין נטילת ידים לאכילה וכתב: והיכא דקא מסגי על גב הנהר וליכא מנא בהדיה למשקל למימשא ידיה, לא לישקול מיא בחדא ידיה ולמשיה לאידך ידא, אלא לישכינהו לתרוייהו בנהרא דהויא להו הטבלה, דאיבעיא להו כהן מהו שיקדש ידיו במי כיור משום דהאי כיור אית ליה שלאבא (פירוש, דדים. נמצא בספר ישן על הגליון, כך שנינו בן קטין עשה שנים עשר דדין בכיור ועי׳ ערוך ע׳ שלב ב׳). וכד בעי לקדושי ידיה שקיל מאי [דבאלים] [דבלע, אור זרוע] בשלאבא ואתו מיא לידיה ומשי ידיה ועביד עבודה, והכי קא מיבעיא להו, מהו למישך ידיה במי כיור, ורחצו ממנו אמר רחמנא דאתו מים משלאבא לידיה, אבל מישך ידיה בגוייהו לא, או דילמא האי ממנו לאפוקי דאי שקיל מניה במאנא, אי נמי דשקיל בחדא ידיה ומשא אידך, אבל מישך ידיה במי כיור ומיעבד עבודה שפיר דמי. ואמר רב אחאי שמע מינה מדקמיבעיא להו לרבנן הכי, ש״מ פשיטא להו דכי האי גוונא רחיצה מיקרי ולאו טבילותא, ומשום דכתיב ממנו הוא דקא מסתפקא להו, דאי ס״ד לאו רחיצה היא, תיפוק לי דבעינא ורחצו וליכא, השתא דאמרת רחיצה היא, מאן דבעי מיכל לחמא ואשכח מיא דרמו באגנא או במשיכלא, שייך ידיה בגוייהו ושפיר דמי וכן הלכה, ע״כ. בשאלתות סי׳ צ׳ מובאים חלק מדברי הבה״ג בשם רב אחאי ודברי הבה״ג מובאים בתוס׳ חולין קז. וברשב״א וריטב״א שם אשכול הל׳ נט״י עמוד 37, ובהוצאת אלבק עמ׳ 55, ובאור זרוע הל׳ נט״י סי׳ סא, שבלי הלקט סי׳ קל״ג ורבינו יונה ברכות פ״ח סי׳ ר״ד. מחזור ויטרי סי׳ ס״ז. מרדכי פ״ו דברכות וכ״כ בשו״ת הרשב״א סי׳ קצא, הובא בב״י או״ח סי׳ ד׳ ובתוס׳ שם הקשו מגמ׳ דאין מטבילין את הידים באריתא דדלאי, שצריך כח גברא. והריטב״א שם כתב לתרץ שיטת הבה״ג מקושית התוס׳ מחולין וז״ל: שייך ידיה בגוייהו וממשינן ומיכל. ומדבעי לן גבי קידוש יו״ר במסכת זבחים אם שכשך ידים בכיור אי הוי רחיצה או לא, ופשטינן דלא הוי רחיצה, דממנו אמר רחמנא ולא בתוכו. והתם הוא דכתיב ממנו, אבל בעלמא רחיצה הוי דאי לא תיפוק ליה דבעינן ורחצו וליכא, וכ״ת מ״ש מאריתא דדלאי (חולין קז) דאין מטבילין בהם את הידים משום דהוי שאובין, איכא למימר דשאני אריתא שהיא בקרקע ולא חזא לנטילה כלל דליכא כלי, ולטבילה הוא דחזינן וכיון דהוי ליה שאובין פסולה, אבל הכא בכלי לאו משום טבילה הוא שהרי אין מטבילין בכלים, אלא משום נטילה דשכשוך יד שבתוך הכלי מנענע המים בתוך הכלי וכח כלי חשיב, כי היכא דחשיב כח כלי כשנשפכו ממנו ע״י אדם, דאלו כשנשפכין מאליהם שלא מכח אדם שופך ליכא כח כלי, וכל עיקר לא בעי כח גברא אלא כי היכי דליהוי לן כח כלי, דהא בכיור לא היה שם כח גברא אחרינא אלא כיון שמערינן ממנו ע״י אדם חשיב כח כלי, ה״נ בתוך הכלי עצמו כח כלי איכא, מיהו מכיון דמדמינן נט״י לתרומה וחולין לקידוש במילי טובא, והתם מיעט רחמנא ממנו ולא בתוכו, הה״נ שאין ראוי ליטול ידיו בתוך הכלי אלא ישפוך ממנו על שניהם כאחת או על זו תחילה ואח״כ על זו. אבל בעלי התוס׳ סוברים דלא קפדינן אכח גברא דומיא דכיור דלא הוי ביה כח גברא, וכו׳ ע״כ. ועי״ש ברשב״א ובחי׳ הרמב״ן לחולין שנדפסו מכת״י. ועי׳ בכד הקמח אות ברכה, וצ״ב. והאו״ז הל׳ נט״י סי׳ סא כתב: יש דוחים דעת בה״ג, ורוצים לומר דוקא גבי קידוש לא בעינן מכח גברא, דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו, ואינו צריך שיהא אדם שם, שישפוך לו על ידיו, כדתנן פ״א דתמיד (כח ב): לא היו רואין אותו כו׳ הלכך גבי קידוש איבעי לן, כיון דלא בעינן מכח גברא כו׳, אבל גבי נט״י דבעינן מכח גברא, אינו יכול לטבול ידיו בכלי כו׳. אך זה תימא כנגד מה תיקנו כח גברא בנטילה ואם נאמר שכנגד קידוש תקנו שהרי לשם היה מכח גברא שהדד היה רחב הרבה עד כמלא [רביעית] שכשהיה פותח הדד היה נשפכין מכח על ידיו וזה קרוי כחו כדאמרינן בחולין טז. בדקה דמיא כו׳ א״כ טבילה בידים נמי לא תהא כשרה כו׳ ורבינו יצחק ב״ר שמואל זצ״ל פי׳ דתקנוה כנגד קידוש וכנגד הזאה כו׳ ואני אומר דכולה נט״י כנגד הזאה תקנוה דבהזאה איכא כח גברא ואיכא נמי כלי, ע״כ. ומ״ש הבה״ג שרוחץ מדדי הכיור. ראה במילואים לאות קג שיטת רש״ג ורה״ג שמקדש מהכיור היינו שלקח מים מדדי הכיור ע״י כלי, ומ״ש הבה״ג לאפוקי מיניה במאנא, צ״ע דהרי מרבינן כאן מקרא ירחצו לרבות שאר כלים. עיי״ש וצ״ל שהבה״ג ס״ל שזה גרע, ומה שמרבינן בשאר כלים היינו כשלקח בכלי שרת מים שלא מהכיור אלא ממקום אחר, ולעיל אות צב שלקח ממי הים שרי, אבל לקחת מים מן הכיור אסור אלא צריך לרחוץ מדדי הכיור, וי״ל הסברא משום שכבר נתקדשו המים בכיור לקיים בהם מצות קדוש יו״ר מכיור זה. ומ״ש: שקיל מאי דבלע בשלאבה ואתו מיא לידיה, כן מבואר גם ברמב״ם בפיהמ״ש פ״ב דזבחים ישים ידו הימנית על רגלו הימנית ומשלח מים מן הכיור עליהם.

¹⁰⁶ לפירש״י הלימוד הוא מקרא בשמות מ, לא-לב: ורחצו ממנו – ירחצו. ולפי הגירסא בכתי״מ ובדפוסים ראשונים וכן בילק״ש: ורחצו, י״ל שמרבה מקרא שלפנינו ורחצו ידיהם וגו׳ שבא לרבות כל כלי שרת. וי״ל עוד שהלימוד הוא ממ״ש כאן ירחצו מים ולא ימותו וגו׳.

¹⁰⁷ לשון הרמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ה ה״י, וסיים: אבל כלי החול אינם מקדשים. וראה לעיל אות קג ובעיקר שיטת הרמב״ם שיש מצוה לכתחלה לקדש מן הכיור יש להעיר משיטת הרמב״ן שכתב: והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואינו מעכב ולא מצוה, כי ביוה״כ כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו, ראה יומא מג. אמנם יש בזה מחלוקת בירושלמי יומא פ״ג ה״ה שר׳ יונה סובר שקידוש הראשן הי׳ מהכיור ור׳ יסה חולק. וראה קרית ספר על הרמב״ם שם שכתב מדעתו כהמדרש הגדול: מצוה לקדש ממי הכיור כדכתיב ורחצו ממנו ואם קדש מא׳ מכלי השרת הר״ז כשר דכתיב ורחצו וכו׳ כנראה שלמד כן הפי׳ בגמ׳, וראה קרן אורה זבחים כח: שמקרא זה למדו שיש מצוה בכיור. וראה במילואים כאן.

¹⁰⁸ כעי״ז להלן מ לא: ורחצו ממנו, ובת״י: ונסבין וכו׳ מניה בנטלא ומקדשין מניה. תרגום זה מובא בערוך ע׳ נטל ב: ויסבון מניה בנטילא דכיא, פי׳ כלי מיוחד לנטילה, ועל שמו נאמרת רחיצת ידים, ע״כ, במלים אחדות ביאר הערוך שאלה גדולה שעמדו עליה הראשונים ראה תו״ש בשלח במילואים סי׳ יב. למה תקנו חכמים הנוסח ברכת נטילת ידים ולא כלישנא דקרא רחיצת ידים משום שנטילת ידים דומה לקדוש יו״ר במקדש (ראה להלן אות קטז קיט), ושם היתה הרחיצה על ידי כלי כשר לנטילה היינו נטילה דכיא וזהו שכתב הערוך ״כלי מיוחד לנטילה״ כלומר כשר כדין תורת כלי לנטילת ידים ועל שם זה תקנו הברכה בנוסח נטילת ידים ולא רחיצת ידים, לאשמעינן שאין מצות רחיצת ידים במים משום נקיות גרידא, אלא יש בזה גם גדר של קדושה וטהרה כעין שהיה במקדש והאונקלוס מתרגם ורחצו – ויקדשון, ולכן תקנו חכמים דינים בכלי, במים ובסדר הרחיצה. וזהו שרמזו בהמלים נטילת ידים על שם הכלי נטלא ועל שם הגבהת ידים ובסדר רב עמרם גאון סדר של פסח סי׳ פ״ג: שמא כשהיו הכהנים רוחצין היו מברכין על רחיצת ידים, שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם: ובמעשה רוקח סי׳ נג גורס בדברי הגאון: או במקדש אף כשהיו הכהנים רוחצים ידיהם היו מברכין על רחיצת ידים, חלילה לא כי, אלא היו מברכים על נטלת ידים וכתיב ורחצו אהרן ובניו ומתרגמינן ויקדשון ע״כ, ודוחה שם השיטה שנהגו לברך בליל פסח ג׳ ברכות נטילת ידים, רחיצת ידים, שטיפת ידים על מים אחרונים סימן נר״ש וראה במילואים כאן ביאור הדברים.

¹⁰⁹ ראה להלן אות קכא*. וערכין יט: ויש מחלוקת בפוסקים מהו הפירוש עד הפרק, בש״ע או״ח סי׳ קס״א ס״ד: שיעור נט״י כל היד עד הקנה (הוא חבור היד עם הקנה) ותיכף אחר השלמת היד מקרי קנה של זרוע וי״א עד מקום חיבור האצבעות לכף היד, וראוי לנהוג כדעת הראשון עיי״ש באחרונים ועי׳ מנחות לז. ובמנ״ח נשאר בתימה על הרמב״ם שלא הזכיר כלל עד היכן השיעור. וברביד הזהב: ובתוס׳ פרק כל הבשר דף ק״ו ביארו דשיטת רש״י עד חיבור האצבעות עם כף היד, ולרב אלפס עד הזרוע וע׳ תה״ה שער ד׳ שכתב דברי הרי״ף דחומרא יתירה היא וע׳ תה״ר כלל י״ח. ויראה דדעת רש״י קרוב לפשטיה דקרא, דידוע דביד עד חיבור אצבעות עם כף היד יש בה י״ד פרקין כמבואר בכמה מן המפרשים (ואע״ג ששנינו פ׳ א׳ דאהלות שלשים אברים ביד היינו כל פיסת היד עד הקנה) וכו׳, וכן מוכרח דעיקר היד הן האצבעות, דהא כתיב פרשת אמור גבי מומי כהנים שבר יד ומפורש ביבמות דף ל״ג שאם חתך אצבע הוי בעל מום הא יד כתיב, אלא ש״מ שאם חסר פרק א׳ מאצבעות לאו יד הוא כדאמרן דעל שם י״ד פרקין מקרי יד ע״כ.

¹¹⁰ הב״ח מגיה בלשון רש״י דבעינן ידיו ורגליו כאחת כדכתיב ירחצו ע״כ. ולפי זה הלימוד הוא מדיוק ירחצו. אמנם בשטמ״ק גורס: דבעינן ידיו ורגליו בחדא רחיצה כדכתיב בקרא. ולגירסא זו י״ל שהלימוד הוא מלישנא דקרא את ידיהם ואת רגליהם. וכ״נ מלשון רש״י כאן: את ידיהם ואת רגליהם בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו כך שנינו וכו׳. – אי אפשר לעשות כן, צ״ב גם לת״ק שמניח ידו על רגלו, אם עושה כן בשתי ידיו כמ״ש רש״י דבעינן ידיו ורגליו כאחת א״כ איך שופך המים על הידים ורגלים, וראה ביאור מאמר זה במילואים כאן.

¹¹¹ כ״ה בכת״י מדרש הביאור ממשנה יומא כח א, המטיל מים צריך קידוש והמיסך רגליו צריך טבילה. ובגמ׳ כט ב: בשלמא רגלים משום ניצוצות וכו׳, ומבואר שמשום נקיות לחוד יש ג״כ חיוב של קדוש יו״ר. וכן מבואר בזבחים כ: דהיסח הדעת פוסל בקדוש יו״ר פירש״י: מדקדק בקידושו ונזהר מליגע ידו בדבר טינוף ולא מסח דעתי׳, ומבואר ברש״י שהיסח הדעת הפוסל בקדוש יו״ר לא כמו בתרומה וקדשים שהוא משום חשש טומאה, אלא אפילו אין חשש טומאה אלא חשש נגיעה בדבר טינוף ג״כ חייב בקדוש יו״ר. ולענין נטילת ידים עי׳ פסחים קטו: דלמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע, פירש״י בבשרו. וברשב״ם בשום דבר טינוף, ובמאירי: במקום שאינו ראוי לו. ובמכתם: משום טומאה ועי׳ רש״י חוליו קה: שיזהר מלטנפם ולטמאם. ובתוס׳ קו. דתקנו משום נקיות, ובגמ׳ שם: לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות. וכן בסמ״ג מ״ע דרבנן. ובפי׳ הראב״ד למס׳ ידים בשו״ת תמים דעים סי׳ סו: כי עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאת ודאי היא אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה או צואה או הרג מאכולת וגזרו עליהן טומאה מאותו הלכלוך כאלו נגעו בטומאה כו׳ עיי״ש ובפי׳ המיוחס להראב״ד בספר יצירה פ״א מ״ג: ולפי שהידים עסקניות הן למשמש כל מקום ולפיכך נצטוינו ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם כדי לטהרם מהיסח הדעת, כי סילוק דעת פוסל בידים לאכל לחם שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים, והבן זה. וכל שכן בבואם אל אהל מועד כו׳ או בגשתם אל המזבח. ועי׳ בז״ח רות פ״ג נט״י קודם אכילה מ״ט, בגין דאכילה איצריך נקיות וכ״כ בזח״ב קנד: ראה מה שהארכתי בזה בתו״ש חי״ד במילואים סי׳ יב. וכאן. וברמב״ן: הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה, כי כל הקרב לשלחן מלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות, והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים, ויש בבני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור כו׳ (מבאר גם הענין ע״פ סוד) והרחיצה לקדושה תרגם אותה אונקלוס ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה שיתכוון לזה כטעם נשיאות כפים כו׳ ע״כ וראה בפנים יפות כאן. והאברבנאל האריך ג״כ לבאר שהי׳ שני ענינים ברחיצה משום נקיות ומשום קדושת המקום, ומ״ש: להגיד שלא בלבד תהי׳ הרחיצה מפני טומאה והלכלוך שקבלו במזבח, דבריו תמוהים וצ״ל כוונתו כמ״ש מקודם: איך יתכן בהיותו מקריב על מזבח העולה עולות וזבחים בידיו יכנס למקדש ה׳ בהיותו מלוכלך ומזוהם מכל חלב ודם, אבל עיקר דבריו תמוהים שאין הלכה כזו שצריך רחיצה בין הקרבה לכניסה רק ביוהכ״פ. ויש חידוש בדבריו שמוסיף טעם רחיצת הרגלים על דברי הרמב״ן מפני שהיו הולכים יחפים במקדש כדי שלא יהא דבר חוצץ בין המקדש ובינם. וצ״ע שהרי מבואר בזבחים כד. דרצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ, א״כ במשכן שלא היתה רצפה רק קרקע עולם צריך לומר שחציצה פוסלת משום שכמו שהמקום נתקדש ע״י מחיצות לקדש ולקדש הקדשים שיש חיוב על כניסה במקום, כך חל קדושה על הקרקע לענין שיהא פוסל חציצה בין רגליו לקרקע המשכן ועי׳ להלן אות קכה ויש בגמ׳ שתי גרסאות רצפה מקדשת או מקודשת עי״ש בשטמ״ק אות ו.

¹¹² בכת״י רומי הגי׳ ונאמר להלן בבואכם, ובתו״כ שבדפוס הגירסא: בבואם, וזה נכון. ובפי׳ הראב״ד: יש מפרשים שהכונה לקרא דפ׳ תשא גבי קדוש יו״ר והקשה דביציאה מאי קידוש ידים ורגלים איכא ולכן מפרש דקאי על קרא דפ׳ תצוה (שמות כח מג. וראה שם אות קמד וצרף לכאן) וראה רש״י ורמב״ן ויקרא י ט, שמפרשים שהכונה לפסוק שלפנינו. וכ״ה בפי׳ רבנו הלל שם ומפרש: דכי היכי דהוה מקדש ידיו ורגליו בביאה, כך הוה מקדש ידיו ורגליו ביציאה בתר גמר עבודה, דתנן (יומא ע.) קידש ידיו ורגליו ופשט הביאו לו בגדי עצמו ולבש מלוין אותו עד ביתו. והרמב״ן בסה״מ ל״ת ע״ג מביא דברי התו״כ, ומתרץ קושית הראב״ד וז״ל: וכן עשה שם יציאה כביאה, שאם נגע בפנים בדבר שצריך אחריו רחיצת ידים, או שישן מעט, או הסיח דעתו, צריך הוא לקדש שם, מאמרו יתעלה פעם אחרת בלא הזכרת ביאה, אחרי הזכירו בגשתם אל המזבח ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו ע״כ – אלא בשעת עבודה, בפי׳ ר״ה שם: כדכתיב או בגשתם אל המזבח לשרת, דהיינו בשעת עבודה דלשרת כתיב ע״כ. ועי״ש שמפרש גם לשון הת״ק שם בתו״כ: ומניין שלא יהא חייב אלא בשעת העבודה ת״ל אתה ובניך, נאמר כאן אתה ובניך ונאמר להלן גבי כיור ורחצו ממנו אהרן ובניו מה להלן בשעת עבודה דכתיב ביה לשרת אף כאן בשעת עבודה ע״כ. והרמב״ן בסהמ״צ שם: והמצוה ההיא שירחץ ידיו ורגליו מן הכיור כשיעבוד, לא על ביאה בלא עבודה כלל, שנאמר או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה׳ וכו׳ וא״כ כל מה שלמדו משם שהוא בשעת עבודה ירצה בו כשהוא עובד ואין ההקפדה בשעת עבודה אלא בעבודה ממש ע״כ. וכ״כ הרמב״ן ויקרא שם ומש״כ רש״י כאן: בבאם אל אהל מועד; להקטיר שחרית ובין הערבים קטורת או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי ע״ז, נראה שמקורו מהדרש שלפנינו שאינו חייב בביאה ריקנית. וראה להלן אות קיד וצרף לכאן.

¹¹³ כן הגירסא בפיהמ״ש להרמב״ם ובפי׳ הרע״ב זבחים שם. וכ״ה בילק״ש כאן. וראה לעיל אות צח וצרף לכאן.

¹¹⁴ ראה משנה פרה פ״ד מ״א ובר״ש ורע״ב שם הביאו הדרש שלפנינו, ובמשנה אחרונה שם: שלחכמים פסולה דחטאת קרוי ור״א מכשיר הואיל ונעשית בחוץ וכ״כ הרמב״ם, והרע״ב שכתב לר״א דכתיב בבואם אל אהל מועד, לא לצורך כתב כן אלא לרוחא דמלתא ע״כ, ונעלם ממנו שהדרש מפורש בתוספתא הנ״ל. והרע״ב שם הוסיף: ולהכי נקט רחוץ ידים ורגלים ולא תנא קדש דלא שנא קדש בפנים או בחוץ בין בכלי שרת בין בכלי חול יצא ע״כ וכונתו שלשון קידש מתאים רק בפנים. והתוי״ט כתב על זה: לא ידעתי מקום לדיוק זה, דהא בקדוש בפנים קתני נמי הכי שלא רחוץ ידים ורגלים ברפ״ב דזבחים ע״כ. ויש להוסיף מעוד כמה מקומות במשנה זבחים פי״ד מ״ג ומ״י; מנחות פ״א מ״ב; כלים פ״א מ״ט. ו״קדוש״ יו״ר נמצא במשנה רק פעם אחת ביומא פ״ג מ״ב. ובתוספתא יש הביטוי ריחוץ ידים ורגלים י״א פעמים וקדוש יו״ר רק ד׳ פעמים, וראה משנה בכורים פ״ב מ״א: התרומה והבכורים כו׳ וטעונין רחיצת ידים. ובחגיגה יח: הגירסא נטילת ידים. ובת״א ורחצו – ויקדשון. והעיר בזה הרמב״ן כאן: והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס, ובכד הקמח לרב״ח בשלחן ארבע הוסיף, כי בשאר המקומות שכתוב ורחצו מתורגם ויסחון. וראה מלואים.

¹¹⁵ בזבחים כ.-: מקדש בכלי שרת (או כיור או כלי שרת אחר דמרבינן להלן בשמעתין כל כלי שרת) בפנים (שהרי הוקבע לו מקום בעזרה דכתיב ונתת את הכיור וגו׳ והתם כתיב ורחצו ממנו, רש״י) קידש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים כו׳ עבודתו פסולה ע״כ. ומבואר שרש״י סמך ההלכה על פשטות לשון הקרא ונתת אתו וגו׳ ורחצו ממנו. והדרש שלפנינו נראה שמקורו ממכלתא דרשב״י לפרשה זו שאבדה מאתנו והיתה לפני בעל מדרה״ג, כמו שרמזתי בכ״מ.

¹¹⁶ לעיל אות ק. מבואר שכל המימות כשרין, ובאות קג, מבואר שכל כלי שרת כשרין וכאן דורש מה להלן כיור כו׳ נראה שיש מ״ד סובר שרק מי כיור כשרין. אמנם מזה שסיים מכאן אמרו וכו׳ וממעט רק מי מקוה או מעין ולא שאר כלי שרת משמע שאינו חולק על דין זה ואולי כוונתו: אף כאן כיור כלומר במקום כיור כמו שביאר במשך חכמה: ונתת שמה מים, היה צ״ל ונתת בו מים, והעיקר דכל כלי שרת ראויין לקדש מהן ידים ורגלים וכו׳ רק הקידוש צ״ל במקום הזה, מקום שבין אהל מועד ובין המזבח, ובין המזבח משוך קימעה כלפי דרום, וזהו שאמרו בירושלמי (הובא לעיל אות צז בבאור) מתניתא פליגא הכיור והכן מעכבין פתר לה מקומן מעכבים, פירוש שאין מקדשין ידים ורגלים רק במקום הזה, ולכן כתב ונתת שמה מים, שזה היה מעכב אף אם אין המים נתונים בכיור, ודו״ק, וכ״כ בעשיי׳ בפקודי ויתן שמה מים כו׳. ע״כ. אמנם מלשון התוספתא ומכדרשב״י והרמב״ם מוכח שרק קידוש בחוץ פוסל אבל בפנים המקום לא מעכב וצ״ע.

¹¹⁷ לפנינו מבואר שאביאה ריקנית אינו חייב, שנלמד מלשרת. ובתוס׳ יומא ה. ד״ה להביא כתבו בשם ריצב״א דדוקא במזבח בעי לשרת אבל בהיכל חייב גם אביאה ריקנית. וה״פ אי כתיב בבואם אל אהל מועד או אל המזבח ולא כתיב לשרת הו״א דאפילו אמזבח אביאה ריקנית קמ״ל דאמזבח לא מחייב. והתוס׳ בסנהדרין פג. ד״ה ולא, סוברים דלעולם לא חייב אביאה ריקנית אפילו אהיכל דלשרת אבבואם נמי קאי, וכתבו דמתוספתא פ״א דכלים מוכח דחייב משום קדוש יו״ר אביאה ריקנית דהיכל, ושמא ההיא פליגא. וכ״כ הר״ש והרא״ש כלים פ״א מ״ט. וראה לעיל אות קט בביאור דעת רש״י ורמב״ן שאינו חייב בביאה ריקנית. וכן משמע מדברי הרמב״ם בפ״ה מהל׳ באה״מ ה״א דבביאה ריקנית אינו חייב, ומ״ש בפ״ז מהל׳ בית הבחירה הלכה כא: שאסור לכנס להיכל אפילו בלי עבודה בלי קדוש יו״ר הוא מעלה מדרבנן כמ״ש התוס׳ בסנהדרין שם ועי׳ במל״מ שם ובמנ״ח מצוה קו. ולהלן אות קטו. ויש להעיר ממ״ש הרמב״ם בספר המצות מ״ע כד: שצוה הכהנים לרחוץ יו״ר כל זמן שיצטרכו ליכנס להיכל ולעבוד עבודה. ובסהמ״צ הוצאת הגר״ח הלר הגירסא: להכנס להיכל או לעבוד עבודה, ומפורש לפי גירסא זו שעל ביאה ריקנית להיכל חייב וכ״מ בחינוך מצוה קו. בלק״ט כאן: או בגשתם אל המזבח, לפי שיש רחיצה בלא ביאה, כגון שהיה עומד ומשמש כל הלילה, שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון קידוש יו״ר. ובגליון כת״י על הלק״ט של הגרי״פ פערלא כתב: דט״ס הוא וצ״ל: אינו טעון קדוש יו״ר. ויפה הרגיש כי בכת״י לק״ט (בספרית סמינר נויארק) מאמר זה שכל וכו׳ ליתא וכנראה שזה הוספת המעתיק. (ומ״ש בהעמק דבר כאן דעיקר הדרש נסמך על קרא דפ׳ פקודי דכאן לא כתוב בבאם כו׳ צריך תיקון).

¹¹⁸ התחלת המאמר נראה שהוא דרש חדש ממקור חז״ל, שיליף מקרא בגשתם, שרק כשנכנס לעבודה טעון קדוש ידים ורגלים ולא בביאה ריקנית ואפילו נכנס להשתחוי׳ ג״כ פטור. ראה לעיל אות קיד בבאור. ומ״ש מכאן אמרו וכו׳ לשון הרמב״ם פ״ה מבה״מ ה״ג וראה מש״כ בספרי הרמב״ם והמכדרשב״י עמ׳ פג.

¹¹⁹ בילק״ש ח״א רמז שפ״ו אינו גורס ״מן התורה״. וכעי״ז בחולין קו. אר״א בן ערך מכאן סמכו ישראל נטילת ידים מן התורה. ובספרי קרח: עבודת מתנה אתן את כהונתכם, לעשות אכילת קדשים בגבולים בעבודת מקדש במקדש, מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואח״כ עובד, אף אכילת קדשים בגבולים מקדש ידיו ואח״כ אוכל. וכו׳. אי מה להלן ידיו ורגליו אף כאן ידיו ורגליו, אמרת מקום שצריך ידיו ורגליו (דהיינו במקדש משום דקאי במקום קדש וצריך לעלות בכבש ומזבח, ר״ה) מקדש ידיו ורגליו, מקום שאין צריך אלא ידיו (היינו בתרומה) אינו מקדש אלא ידיו, נמצינו למדים נטילת ידים מן התורה, ע״כ. וכעי״ז בספרי זוטא שם. וכתבו מפרשי הספרי שהדרש הנ״ל הוא אסמכתא כמו הדרש בחולין שם על נט״י לחולין, וטעם הדבר שהשתדלו למצוא לנט״י אסמכתא מן התורה הוא להוציא מלבם של המינים שזלזלו בנטילת ידים, ומטעם זה הוא שאמרו כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה (סוטה ד:) שחשדו בזה את המינים. ובחולין שם מים ראשונים האכילו בשר חזיר. וראה בפנים יפות כאן מ״ש לפרש מאמר זה. והנה הסמך לנטילת ידים לתרומה הוא מן התורה ממצות קדוש יו״ר לעבודה ונטילת ידים לחולין אמרו בחולין קו. משום סרך תרומה ועי׳ שבת יד: שלמה תיקן נט״י לקדשים.

¹²⁰ תוספתא מנחות פ״א הי״ב. ובתוספתא זבחים פי״ב הי״ז: ואלו הן שבמיתה וכו׳ ושלא רחוץ ידים ורגלים. וכ״ה בתוספתא כריתות פ״א ה״ב לגירסת הר״ש כלים פ״א מ״ט, ע״ש שהביא ראיה מלשון התוספתא שאינו חייב בלא עבודה. (ראה לעיל אות קיד) ובסנהדרין פג: ושלא רחוץ ידים ורגלים מנלן דכתיב בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. ועפ״ד רש״י בפי׳ עה״ת כאן דקרא בבאם אל אהל מועד ירחצו מים מיירי בנכנס להיכל ופסוק כ״א ורחצו ידיהם מיירי אפילו בגשתם אל המזבח החיצון, מה שהביאו התוספתא והגמ׳ הנ״ל דמיירי אפילו שימש במזבח החיצון מקרא בבאם ולא מקרא בגשתם משום שסמכו עמ״ש בתוספתא וגו׳ כלומר מסוף הקרא או בגשתם אל המזבח וכו׳ אפילו במזבח החיצון. וראה באות קטו.

¹²¹ תנחומא אחרי י. תנ״י שם, פסיקתא דר״כ פכ״ז. וראה תו״ש תצוה פכ״ח אות קג – קמז וצרף לכאן.

¹²² מדברי הזהר כאן משמע, דקידוש ידים ורגלים במקדש הוא משום נקיות, וצ״ל שמלבד מצות רחיצה משום קידוש יש גם דין של נקיות ראה לעיל אות קח.

¹²³ בפי׳ ר״ח יומא שם גורס: דאמר קרא בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת, מי שאינו מחוסר שירות אחר קידוש ידים ורגלים אלא גישה אל המזבח, וא״ת פשוט מקדש יצא זה שמחוסר לבישה וגישה.

¹²⁴ בשטמ״ק שם: תימה דהא לא רחוץ ידים ורגלים גמרינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים (להלן אות קכז) ובמחוסר בגדים כתיב קראי לחלל בין מעכבא בין לא מעכבא, ואמר מורי דהא דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים היינו לענין היכא דצריך קידוש, אבל קשה היכא מצי למעוטי הקטרה מקדוש הא כתיב ירחצו מים ולא ימותו הא אם לא ירחצו ימותו וע״כ בהקטרה מיירי דעבודה תמה היא, דהא מוכח התם דליכא מיתה לא בזר ולא בכל הפסולים אלא באותה עבודה שהיא עבודה תמה, ואם כן משמע דבעי קדוש בהקטרה טפי משאר עבודות, ונראה לי דלעולם הייתי ממעט הקטרה מקידוש משום דכתיב ולשרת, דדוקא עבודה המעכבא כפרה הוי בכלל, ולא עבודה דלא מעכבא כפרה, ואע״ג דכתיב ולא ימותו דמשמע דמיירי בהקטרה שהיא תמה לא מוקמינן ליה בהקטרה הואיל ולא מעכבא כפרה, אלא בזריקה ולהקטרת קומץ דמעכבא כפרה ועבודה תמה הן, קמ״ל להקטיר אשה לרבות כל עבודות לקידוש אף דלא מעכבא, מהר״פ, ע״כ. והפנים מאירות הקשה הקושיא הראשונה שנזכרה בשטמ״ק והניחה בצ״ע וראה בחק נתן ומראה הכהן שכתבו לתרץ כהשיטה מקובצת. ועי׳ בקרן אורה ובשפת אמת כאן.

¹²⁵ בגמ׳ שם מחלוקת אמוראים לענין תרומה וחולין וראה לעיל אות קו, וברי״ף ברכות פ״ח וברא״ש שם ובטוש״ע או״ח סי׳ קכא ס״ד. ובתוס׳ חולין שם ד״ה אמר, הביאו פי׳ הר״ר אברהם, דחולין עד פרק שלישי דאצבעות ולתרומה כל פיסת היד פי׳ עד הקנה ולקידוש ידים עד העצילה שקורים קוד״א וכו׳, עיי״ש שדחו פי׳ זה מערכין ועי׳ מנ״ח מצוה קו שתמה על הרמב״ם שלא הזכיר השעור בקדוש ידים ורגלים. ועי׳ תוספתא ידים פ״ב ה״א. ובערכין יט: על מ״ש בברייתא שם שבאומר משקל ידי עלי הוא עד האציל, ורמינהו קדוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק (מקום חבור הכף והזרוע אלמא יד לא הוי אלא עד הפרק דהא יד כתוב בקרא. רש״י) וכו׳, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וקידוש ידים ורגלים במקדש הלכתא גמירא לה. וראה תוס׳ מנחות לז. ד״ה קיבורת.

¹²⁶ מובא בבתי מדרשות ורטהיימר ח״ב עמ׳ נח. ובהערות שם ציין לשבת סא.-: הרוצה לסוך כל גופו סך ראשו תחילה מפני שהוא מלך על כל אבריו. מאמר זה נראה שקאי על נטילת ידים לתפלה ומה שהזכיר גם קנוח תורף, כוון להמבואר בחלופי מנהגים בין אנשי א״י ואנשי מזרח: אנשי א״י קונחין במים ולכן מונה שלתפלה צריך מים לאלה ד׳ דברים. ודברים אלו מבוארים בסדור רס״ג עמ׳ כח: וצריך שנרשום את תנאי התפלה שהם מעכבים, לפני כל תפלה מן ההכרח ליטול את הידים היינו עד פרקי ידים ואת הרגלים עד הקרסולים מאיזה מלאכת עבודה, אחרי הרחיצה מעשיית הצרכים ורחיצת הפנים בסדר זה, ע״כ. בביאור לסידור רס״ג פי׳ המלים: אחרי רחיצת ידים מעשיית הצרכים, ולדעתי נראה שכוונתו אחרי רחיצת התורף מעשיית הצרכים ודיבר בלשון נקיה, וכוונתו למנהג אנשי א״י שמקנחין במים, ובאופן כזה צריך אחרי זה לרחוץ הידים וכן צ״ל לפי המבואר במאמר הנ״ל. והנה עיקר דבר זה שיש חיוב של נטילת ידים לתפלה מבואר בגמ׳ ברכות טו. כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק״ש ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה וגו׳ ובהלכות גדולות אספמיא ברכות עמ׳ 35 מביא המשנה דיומא ל.-: זה הכלל היה במקדש כל המסיך רגליו טעון טבילה כל המטיל מים טעון קדוש יו״ר כו׳. ואח״כ מביא מאמר ר׳ יוחנן בברכות שם: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ורגליו ויניח תפילין כו׳ שנאמר ארחץ בנקיון כפי. ובהערות כתב על המלה: ורגליו, ליתא בגמ׳ ובשום פוסק והוא טעות סופר דמה ענין רגליו אצל ק״ש ע״כ. ונעלם ממנו כל הנ״ל שאין כאן ט״ס אלא גירסא עתיקה. וכ״ה שיטת הגאונים והראשונים. וכן מבואר בסדר רע״ג ח״א כה.-: כך השיב רב נטרונאי כו׳ כשנוער אדם משנתו רוחץ פניו ידיו ורגליו לקיים מה שנאמר הכון לקראת א׳ ישראל ומתחיל לברך על נטילת ידים. מובא בשבלי הלקט סי׳ א׳. וכ״ה בתשובת הגאונים עמוד 114 באוצה״ג ברכות סי׳ שס״ט. כיון שננער אדם משנתו אסור לברך אפילו ברכה אחת עד שירחץ ידיו לקיים מה שנאמר הכון לקראת א׳ ישראל, לפיכך כיון שעומד אדם משנתו ניפנה למיתקן עצמו, ונוטל ידיו ופניו ורגליו ומברך על הסדר, וכיון שאין לו רשות לברך עד שנוטל ידיו נמצא מתקן את עצמו לברכות ולתפלה באותה רחיצה לפיכך חייב לברך ענט״י. ע״כ וכ״ה בפרדס לרש״י סי׳ ה׳ ובסידור רש״י ח״א סי׳ א׳ ובמחזור ויטרי בהתחלה ובהערות הורביץ באריכות, ובאשכול ח״א סי׳ ד׳. ומקור הלימוד מקרא הכון מבואר בדק״ס שכן הוא בכתי״מ שבת נ: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו משום שנאמר היכון לקראת אל׳ ישראל. ולפנינו הגירסא כל פעל ה׳ למענהו, ולפ״ז מפרשים שאין לזה ענין לתפלה, ומדברי הגאונים מפורש שמדבר מחיוב רחיצה לתפלה ומדין הכון. ומדבריהם וכן מלשון הרס״ג מקור לדברי הרמב״ם פ״ד מתפלה: טהרת הידים מעכב את התפלה כו׳ בד״א בשאר תפלות כו׳ אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח״כ מתפלל, ובהשגות: לא ידעתי רגליו למה. ולפי הנ״ל ברור שכן היתה לפניו הגירסא בגמ׳ וכשיטת הגאונים הנ״ל. וראה בספר כפתור ופרח פ״ה בפי׳ פרחי ציון דף קצא. ובתשלום תוספתא עמ׳ 48 ובספר החילוקים בין בני א״י ובבל דף 123 הערה 5. ולפ״מ שנתבאר לעיל ברור שרחיצת רגלים אין לה ענין לקנוח התורף. והרשב״א בתשובה סי׳ קסב משיב על השאלה למה תקנו נט״י בשחרית: לא מצאתי בשום מקום דבר מבורר שיצטרך אדם ליטול ידיו שחרית בכלי, דאי משום שיבתא ובת מלך, די ברחיצה, ואי משום תפלה וקר״ש די ברחיצה, או בנקיון עפר וצרורות כו׳ ושוב מביא גמ׳ ברכות טו. הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק״ש זו היא קבלת עומ״ש שלמה כו׳ משמע לכאורה שצריך בשחר ליטול ידיו בכלי. וא״ת מ״ש תפלת שחרית מתפלת מנחה וערבית, י״ל לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך כו׳ וצריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשבחו ולברך בשמו כו׳, ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו כו׳ ע״כ. וצ״ע שלא הביא ממקורות הנ״ל. ובאבודרהם: ועוד דומיא דכהן גדול שמקדש ידיו קודם העבודה וכן צריך אדם שיקדש ידיו קודם שיעבוד את הבורא יתברך כדי שיעבדנו בידים נקיות. וראה טור וש״ע או״ח סי׳ ד׳ ובאחרונים שהאריכו בביאור הענין והביאו מגמ׳ ברכות ס: ושבת קט.

¹²⁷ תו״ש בראשית פ״א-תקכח.

¹²⁸ צ״ב למה דרש חיוב מיתה רק להלכה זו.

¹²⁹ במדרש הביאור כת״י כ׳ דסד״א שדין מיתה ביד״ש זה רק במשכן ואינה נוהגת לדורות לכך חזר ואמר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו והיתה להם חק עולם, ע״כ. כלומר שעונש מיתה הוא חק עולם. וראה לעיל אות קיז. והדרש שבלקח טוב הוא כעין דמבואר בתו״כ שמיני פ״א סי׳ ה, לענין שתויי יין: מנין לרבות שילה ובית עולמים ת״ל חקת עולם, הובא לעיל פכ״ח אות קמו בבאור. ובשו״ת נוב״י מהד״ת סי׳ פ״ז: לדרתם לחוד לא היה מספיק, דחק עולם איצטריך שיהי׳ מעכב עבודה לעולם, כמ״ש רש״י בפ׳ תצוה, שמות כח מג. בחקת עולם הנאמר בבגדי כהונה ואי לאו לדרתם ה״א שלאהרן ובניו היא חק עולם ולא לדורות שלאחריהם, עיי״ש ובכלי חמדה סוף במדבר. ויש להוסיף לפ״מ דמבואר לעיל אות קא. כל כיור שאין בו לקדש ד׳ כהנים אהרן ובניו ופנחס עמהן, א״כ הי׳ סד״א דבבית עולמים שהיו י״ב כהנים משמשין עשה י״ב דדין שצריך שיעור יותר גדול קמ״ל שגם לעתיד השיעור המעכב בכיור הוא לקדש בו ד׳ כהנים. עוי״ל עפמש״ל באות קח שרחיצת הרגלים משום שהם יחפים ויש ברגליהם זוהמא ולפ״ז הי׳ סד״א שזה רק במשכן שלא היתה רצפה ומכיון שהלכו בעפר לכן הי׳ חיוב גם על רחיצת רגלים משא״כ בבית עולמים שהיתה רצפה א״צ רחיצת רגלים (וכעין זה מצאנו לענין רחיצת ידים ורגלים לתפלה שמבואר בחז״ל וראשונים והראב״ד תמה רגלים למה, ומפרשים שבמקומו של הראב״ד שלא הולכים יחפים לא הי׳ צורך בנטילת רגלים.) קמ״ל חק עולם לדורותם שתמיד ישנה מצות קדוש יו״ר כי מלבד ענין של נקיות יש גם דין קדוש כמבואר ברמב״ן שם.

¹³⁰ ראה לעיל פכ״ז אות קיח. ופכ״ח אות קמח. באור החיים כאן: חק עולם. אפי׳ עלה מבית הטבילה שנטהר מטומאה חמורה חוקה חקק ה׳ ולזה הוצרך לומר פעם ב׳ ולא ימותו הא אם לא רחצו הגם שעלה מטבילה הרי הם במיתה ולא תועיל טבילה: וכ״ה בזבחים כא. שלא תאמר כל גופו טובל בהם ידיו ורגליו לא כל שכן.

¹³¹ ראה לעיל פכ״ט אות מ-מא לענין מחוסר בגדים ובתו״כ שמיני פרשתא א: חקת עולם ומנין למחוסר בגדים ושלא רחץ ידים ורגלים נאמר חוקה חוקה לגזרה שוה. וברמב״ם פ״ה ה״ב מבה״מ ומניין שעבודתו פסולה (כהן שעבד ולא קדש ידיו ורגליו) שנאמר חוקת [צ״ל חק] עולם לו ולזרעו ובבגדי כהונה הוא אומר חוקת עולם, מה מחוסר בגדים מחלל עבודה כמו שביארנו אף מי שלא רחץ ידיו ורגליו מחלל עבודה. וכ״ה במדרש הגדול. נאמר כאן חק עולם ונאמר להלן חקת עולם מה להלן מחלל עבודה אף כאן מחלל עבודה. בחזקוני כאן: ורחצו ידים חזר ושנאו בשביל חק עולם. והשפת אמת כאן העיר בענין זה של חזר ושנאו וז״ל: לכאורה קשה הא בלאו הכי ידעינן דמעכב דהא שינה עליו הכתוב לעכב דכ׳ ב׳ פעמים בפרשה ורחצו וגו׳ ידיהם ורגליהם. ונראה דאי מההוא הו״א דוקא עבודות שזר חייב עליהם מיתה דכ׳ בהאי פרשה ולא ימותו, אבל עבודת סילוק ואינך דאינן במיתה לא יעכב ברחיצת ידים וכמו דאמרינן (זבחים יח:) לגבי מחוסר בגדים, ולהכי צריך חוקה חוקה כנ״ל, ע״כ. וראה מש״כ בספרי הרמב״ם והמכילתא דרשב״י עמ׳ קלז, למה צריך גז״ש, הרי כ״מ שנאמר חוקה הוא לעכב. ולעיל אות קיז בביאור.

¹³² בירושלמי יומא פ״ג ה״ו אמר רב יוחנן הכל מודין בקידוש הראשון (כשנכנס בתחלה לעבודת התמיד) שהוא מעכב (ואם לא קידש עבודתו פסולה, שבקידש בין עבודה לעבודה איכא דס״ל שאינו מעכב ועבודתו כשרה) מה טעם חוקת עולם לדורותיכם. ובפנ״מ שצ״ל: חק עולם לו ולזרעו לדורתם, וכל היכא דכתיב חוקה מעכב הוא. – דבר המעכב בזרעו וכו׳, צ״ב הלשון אינו מעכב, הרי אינו נוהג בהם כלל וליכא מצוה, ועמד ע״ז בשפ״א ובתו״ת. ובמדרש הגדול לו ולזרעו, דבר השווה באהרן ובזרעו חייבין עליהם מיתה, יצא קידוש כהן גדול ביום הכפורים שאינו נוהג באהרן ובזרעו, מכאן אמרו כהן גדול שלא טבל ולא קדש ידיו ורגליו בין בגדים לבגדים ובין עבודה לעבודה ביום הכפורים ועבד עבודתו כשרה, ע״כ. ואולי היה גורס בגמרא דבר השוה באהרן ובזרעו. וברמב״ם הל׳ ביאת מקדש פ״ה ה״ז כ״ג שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו בין בגדים לבגדים ובין עבודה לעבודה ביוהכ״פ ועבד עבודתו כשרה הואיל ואותן הטבילות והקדושין אינן שוין באהרן ובבניו ונאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו, דבר השוה בכל הכהנים מעכב שהוא קידוש ראשון, ע״כ. ונראה מדבריו שגורס בגמרא בדברי ר׳ יונתן שהלימוד הוא מהפסוק שבפרשה זו ולא מהפסוק שבפ׳ פקודי. וזה מתאים להמבואר לעיל אות קא בבאור, שלהרמב״ם גם הלימוד של ר׳ יוסי ב״ר חנינא הוא מהפסוק שבפרשה זו. – ההוא לדורות הוא דכתיב, בכתי״מ בדק״ס הגירסא: ההוא בברכה לדורות הוא דכתיב ובהגהות שם: שהוא נוסח יפה שבזה נתבשר שלא תפסוק כהונה מזרעו וכמו שהוא להלן קא: ולנוסח הדפוס אינו מובן כ״כ דאי הוה כתיב רק חק עולם לדורותם הוה ידעינן דלדורות ע״כ.

¹³³ הוספתי בפנים הפסוק שלפנינו ע״פ גירסת ש״ס כתי״ב בדק״ס. ובהגהות שם שהיא הנוסחא האמיתית דמייתי מקרא המוקדם. והמפרשים הקשו למ״ד קח לך משלך הרי מפורש בקרא (להלן לה, כז) והנשאם הביאו כו׳ ולשמן המשחה ולקטרת הסמים, ובמשך חכמה תי׳ עפ״י הדרש דהיינו נשיאים ממש שהם העננים שהביאו ברדת המן והמן הי׳ בזכות משה לכן הוה כמו שלקח משל עצמו, וכעי״ז ביד דוד. עיי״ש. אמנם קשה מלעיל כה ג: וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו׳ לשמן המשחה ולקטרת הסמים, והרש״ש מתרץ דלפי המבואר בפסוקים הנ״ל עכצ״ל שהכוונה קח לך על קטרת ראשונה, ולפיכך מיושב שלא הביא משמן המשחה דלא נעשית רק פעם אחת. ותירוצו דחוק, שממ״ש בגמ׳ ע״כ לא פליגי אלא בקיחות דעלמא משמע שמוסב גם על שמן המשחה. וכבר הקדימם בקושיא הנ״ל האבן עזרא בפי׳ הקצר: ואתה קח לך, י״א כי הבשמים והסמים משה הוציאם, והכתוב אומר כי הנשיאים הביאום, וטעם ואתה קח לך שלא יפקידום ביד אחר, או שיבקשם ויקחם מכל הנמצא אתו (והוא יתקנם) ע״כ. והנה הי״א הוא דרש הגמרא לפי הגרסא שבכת״י ומה שפי׳ שלא יפקידום ביד אחר כוון להדרש להלן אות קל: שיהא גזבר עליו. ואולי גם מה שאמרו בגמ׳ קח לך משלך הכוונה שתהא גזבר לדבר. וראה מ״ש בביאור הדבר לעיל פכ״ז אות עה. והעיר בענין זה גם האור החיים כאן: ואתה קח לך פשט הכתוב הוא שיקח הוא משלו שמן המשחה, לזה אמר ואתה פי׳ כי מצוה זו אתה תעשנה ואינה כשאר מצות שאני מצוך לנוכח וכוונתי שהזולת יעשה, והגם שכלל הכתוב השמן והסממנים בנדבת רבים דכתיב וזאת התרומה וגו׳ בשמים לשמן המשחה וגו׳ כאן גילה לו ה׳ כי יחפוץ בשל משה בפרטים אלו, ע״כ. ותימה שלא הביא כלל הדרש בגמ׳ קח לך משלך וכוון לגירסא שבכת״י. ומ״ש אוה״ח עוד שבלשון הקרא ואתה קח לך מרומז מה שאמרו בכריתות (להלן אות קנה) שלא נעשה שמן המשחה זולת מה שעשה משה כעי״ז בכלי יקר כאן.

¹³⁴ וכ״ה בלק״ט: קח לך, שתהא נזכר עליה, וראה בתו״ש לעיל פכ״ז אות עה. ובאות הקודם.

¹³⁵ בתרגום ירושלמי רישי בוסמין טבין, ובתרגום ירושלמי כת״י רומי ראשי (ריש) קטרן בסימנין (ביסמנין) טבין, ברש״י: חשובים, ובר״י גנאח: בשמים ראש, יקרים וחשובים וכן ראשי בשמים (שה״ש ד, יד) והר״א בהרמב״ם בשמים שהם ראש, שהם יתרים על שאר בשמים בחשיבות וכבוד. ומלת ראש לשון חשיבות שיביא בראשונה מר דרור, ובאע״ז: וטעם בשמים ראש שיקח הראש מכל בושם (וראי׳ לזה מהפסוק יחזקאל כז, כב. ראש כל בשם) כי הוא הנכבד מהנשאר באחרונה. ובפי׳ הקצר: שיהי׳ כל בושם ראש לבשמים, או טעמו כמו עם כל ראשי בשמים. וכ״נ מתרגום ירושלמי: רישי (בכת״י רומי נוסף קטרן) בוסמנין טבין. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים: וי״מ ראש לכל חשבון שיקחם לפי החשבון שמונה והולך. וכ״ה בדעת זקנים: וראש הוא חשבון, בא לו (לפירוש זה) מכי תשא את ראש בני ישראל, בתרגום חושבן, ובחזקוני פי׳ שיקח לפי חשבון שהוא מונה. וראה בתיב״ע כאן: בוסמין בשרויא. ובמפרש: ר״ל בראשונה וראה להלן אות קלד בביאור.

¹³⁶ לפנינו מאמר חז״ל ממכדרשב״י שאינו בהמקורות שלפנינו, כעי״ז להלן אות קעט. לענין סממני הקטורת, אלא ששם דורש כלל ופרט וכלל ומרבה גם מינים אחרים. וראה לעיל אות קלא שבשמים ראש היינו בשמים יקרים וחשובים וסד״א שמותר להוסיף גם מינים אחרים חשובים נוסף על ד׳ המינים שנפרטו, כמו שבשלו הבשמים במים אע״פ שלא הוזכר בתורה, או אפשר הי׳ לפרש שבשמים ראש זה מין ידוע של בשמים ויקח ממנו ג״כ חמש מאות כמו מר דרור, לכן פי׳ שבשמים ראש זה כלל שכל הד׳ מינים נקראים בשם בשמים ראש והד׳ מינים פרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט.

¹³⁷ לשון הרמב״ם פ״א מכלי המקדש ה״ג, והוא כפי׳ רס״ג שתרגמו מוס״ק. ראה אע״ז ורמב״ן כאן: והראשונים נחלקו בזה. ראה השגות הראב״ד שם: אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כ״ש דם חיה טמאה כו׳, אבל המור הוא האמור בשה״ש אריתי מורי עם בשמי והוא ממין אילן וריחו נודף ע״כ. והרמב״ן כתב ע״ז: זו אינה קושיא כי הלחות ההיא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מיאוס. במסקנא פי׳ שלא כהרמב״ם והביא ראיה מכמה מקומות שהמור אינו מוס״ק. וע״ע תר״י ברכות פ״ו ורא״ש שם. ורב״ח כאן ובכ״מ כתב על דברי הראב״ד שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בשם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע. ובפי׳ הרדב״ז (הנדפס מכת״י) כתב על קושית הראב״ד: ועוד שאין נהנים מממשו של דבר אלא מהריח וריחא לאו מילתא היא, וכ״ש במקדש שלא היה ליהנות בו אלא למשוח או לריח הקטורת והריח אין בו מעילה, וכתב שם על דברי הראב״ד שהוא דם חיה טמאה, לא ידעתי מנין לו, כי אני שאלתי לתגרים המביאים אותו ממקומו ואמרו לי שהוא מין חיה הדומה לצבי או לעופר האילים ושמא חיה טהורה היא. וראה תפא״י קונ׳ חומר בקודש פ״ב אות סח. ובפנים יפות כאן ובשו״ת נוב״ת או״ח סי׳ ב. ומ״ש רא״י ויזנברג בהערותיו על פי׳ הר״א בהרמב״ם הערה 49. ועי׳ ערוך ערך מר, ובתוס׳ הערוך שם, והחוקרים האחרונים החליטו שהוא השרף הנוטף מן העצים של מירא כמ״ש הרמב״ן, והמתייבש על גזע האילן בצורת מרגליות. ובפי׳ הר״י ג׳נאח: מר דרור הוא הטוב הנמלט מזיוף ותערובת, דרור – חפשי, פרשו בו בלשון ערבי מוסק, ואמרו אריתי מורי עם בשמי (שה״ש ח, א) ממה שיבטל הפירוש הזה, שהמוסק אינו צומח שיארה, ויש מי שאמר שהוא הפרח הנקרא גסרין ואפשר שהוא, אבל אמרו וידי נטפו מור (שה״ש ה, א) הוא רוצה שמן המור, ואין מה שאמר הכתוב צרור המור דודי (שה״ש א יג) מבטל מאמר מי שאמר שאינו מוסק. ואמר רבינו האי בפירוש שבת, שהוא השרף הנקרא בערבי לובני, רהבאן, והוא שרף שיש לו ריח טוב, וזה הפירוש נאות לאריתי מורי. וקנה בשם הוא הנכנס במרקחת ובמלאכת הבשמים והוא בערבי קצב אלדרירה ע״כ.

¹³⁸ ראה כעי״ז בתו״ש בראשית פ״ו אות לה: משה מה״ת מנין וכו׳ ובמגילה י: תחת הנעצוץ יעלה ברוש (ישעיה נה יג) זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכי, ובדרשות אלו מבואר שמ״ש בשמים ראש מוסב על מר דרור, וכ״נ מל׳ המדרש בשהש״ר א יג (הובא ברמב״ן כאן): צרור המור וכו׳, מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים כך אברהם ראש לכל הצדיקים. וראה לעיל אות קלא בבאור.

¹³⁹ ראה להלן קלו–ז. – א״כ נכתוב קרא וכו׳ בפי׳ רבינו גרשום: א״כ נימא קרא לתרוויהו לקנמן בשם ולקנה בשם מחציתו חמשים ומאתים. ומש״כ באע״ז לקנה בשם מחציתו, ש״מ דאלף ותש״נ. ע״כ. נראה שר״ל שיכתוב ג״כ אחר קנה בשם מחציתו חמשים ומאתים. ומש״כ באע״ז כאן: וקדמוננו ז״ל אמרו כי משקל הכל שוה וככה נקבל, כבר תמה עליו ר״י בכרך באשתדלות ח״ב כי לפי המבואר כאן קנה בושם לא היה רק חמשים ומאתים. ונדחק לתרץ כוונתו דמשקל הכל שוה היינו משקל שני החצאים יחד עי׳ פי׳ ק״א. וראה להלן אות קלז.

¹⁴⁰ ראה אות הקודם. כתב בד בבד, אע״ג שפסוק זה נאמר אצל קטרת ראה להלן אות קעח–פג דילפינן מהדדי. וברמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״א ה״ב: וזהו שנאמר בתורה וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים ששוקלים אותו בב׳ פעמים חמשים ומאתים בכל פעם. ובפי׳ הרדב״ז על הרמב״ם: וא״ת למה לא פי׳ הרב שהוא שוקל בהכרעות, וי״ל דמאי דהוי הוי והקב״ה יודע בהכרעות ויש מי שפי׳ שלא היה שוקל בהכרעות לבד אלא מניחן כמות שהוא והקב״ה יודע מה משקלו, וכיון דפלוגתא דאמוראי הוא ולא נפקא מיניה מידי דאפילו הלכתא למשיחא לא הוי כי אותו שעשה משה עדיין הוא וכו׳ ע״כ. ובהערות על פי׳ הרדב״ז הביא ממנ״ח וערל״נ דנ״מ לדינא גם בזה״ז אם עשה כמתכונתו אם הכרעות מעכבות לחייב או לא ע״ש. וראה אע״ז כאן: וטעם החצאים לא אבין וכו׳. ובאור החיים כתב: ומה שראיתי לראב״ע שכתב שאין מנהג הישמעאלים להוסיף אפילו כגרגיר חרדל במשקל, ואין זה אמת שעכ״פ צריך הכרת ההכרעה ואף במשקלי הזהב הגם שמתחכמין לשקול בעיון כף כנגד חברתה בלא הכרעה, אעפ״כ כשיצטרף ב׳ משקלים יוכר ההכרע ביותר. וראה מ״ש במפענח צפונות פ״ז ס״א ומ״ש שם בני רמ״ש לבאר ענין זה שהקב״ה יודע בהכרעות. בכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים: מר דרור חמש מאות כנגד שנות ג׳ אבות אברהם קע״ה, יצחק ק״פ, יעקב קמ״ז, יותר שנים כנגד שתי הכרעות, ולמה לא שקל בפעם אחת חמש מאות, אלא מחצית ר״נ וחוזר ושוקל ר״נ, כנגד ירושלים שהיה בחצי העולם ר״נ שנה לכאן ור״נ שנה לכאן ע״כ. וכ״ה בקיצור בכת״י ילקוט קורדיסטן כאן. חלוקה זו של העולם משני צדדי ירושלים מבוארת בירושלמי ר״ה פ״ב, וראשונים. והיא ק״פ מעלות למזרח וק״פ מעלות למערב ביחד ש״ס מעלות או שס״ה–שס״ו כמו שבארתי בארוכה במאמרי ״שבת בראשית ושבת סיני״ בתלפיות שנה א׳, וחלוקה זו ר״נ שנה לכאן ור״נ שנה לכאן היא עפ״מ דמבואר בירושלמי ברכות פ״א ועוביו (של רקיע) חמש מאות שנה. ובמדרש כונן מובא בתו״ש בראשית פ״א תקל״א: ישובו של עולם מהלך ת״ק שנה, ובביאור שם הבאתי מהא דפסחים צד. שיתא אלפי פרסי הוי עלמא. שזה מתאים עם החשבון היום שהיא כ״ד אלף מיל או ארבעים אלף ק״מ. והוא ממש אותו החשבון של ש״ס מעלות. ובסדר אלי׳ רבה פ״ב: אמרו חכמים גלגל חמה מהלך חמש מאות שנה. ובהערות רמא״ש לא ידעתי היכן. ולא העיר מהנ״ל. וכן מבואר במדרש שהש״ר זוטא פ״א ד: ר׳ מאיר אומר מה גלגל חמה ת״ק שנה ובמדרש הגדול בראשית ב, ט בשם אחרים אומרים כו׳, ולפ״ז מתאים לומר שירושלים הוא המרכז ומהלך השמש ר״נ שנה מכאן ור״נ שנה מכאן. ומדבריו ראי׳ להשיטה לענין קו התאריך שירושלים היא מרכז העולם וקו התאריך הוא י״ב שעות מירושלים. ובמקא״ה ואכ״מ.

¹⁴¹ ראה לעיל קלה–קלו. ובפי׳ תלמיד רשב״ש הנדפס מכת״י: בפסוק כתוב אלף וחמש מאות (מניין) [מנים], מר דרור ה׳ מאות, וקנמן בשם חמשים ומאתים, וקנה בשם חמשים ומאתים, וקדה חמש מאות, הרי אלף וה׳ מאות (מניין) [מנים]. והא דכתיב וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים, דריש ליה האי תנא ה״ק קרא, בין קנמן בשם וקנה בשם ה׳ מאות, כיצד מחצית של ה׳ מאות שהוא ר״ן, הוא קנמן בשם והשאר שהוא חצי קנה בשם, ולא תימא אין צריך שיהא משקל של זה כשל חבירו ובלבד שיהא בין שניהם ה׳ מאות, אבל בפ״ק דכריתות גר׳ הכי וכו׳, ור״ל שהירושלמי חולק על הבבלי דלעיל. אמנם בפי׳ הר״ש סירליאו גורס שהן אלף ושבע מאות וחמשים מנים, כבבבלי. ובקרה״ע: שהוא אלף ות״ק מנים, ודקשיא מחציתו דקנמן בשם למאי אתא י״ל דגזירת הכתוב הוא שיביא ת״ק מנים וחוציהו ולוקח ממנו ר״נ מנים לשמן המשחה. וכה״ג אמרינן במנחות מביא עשרון שלם וחוציהו ומקריב ומחצה אבד, ודלא כהר״א פולדא ע״כ. ובתקלין חדתין ומשנת אליהו: דסוגיא דילן ס״ל כפשטיה דקרא דכתיב קח לך בשמים ראש מר דרור ת״ק וקנמן בשם מחציתו, מחציתו דמר דרור שהוא ר״ן, וקנה בשם ר״ן וקדה ת״ק הרי ט״ו מאות מנין. ולסוגיא דירושלמי לא קשה מנינא ל״ל, דקמ״ל פירושא דקרא להוציא מאוקימתא דבבלי כנ״ל, ע״כ. וכ״כ באדרת אלי׳ שכן הוא פשטא דקרא. וכ״כ הר״א בהרמב״ם והאברבנאל. והר״ע בספרו אמרי בינה במאמרו צדק עולמים אות א׳ העיר שגם בקדמוניות היהודים ספר ג׳ פ״ח אות ב׳ ובתרגום השבעים פירשו כן פשטא דקרא ולא הביא שם פי׳ הירושלמי ובהתוה״מ הוסיף שטעמי המקרא מוכיחים כן, ועפ״ד הירושלמי קשה להבין מה שהקשה בגמ׳ לעיל אות קלה: תנא מניינא קמ״ל, הרי באמת צריך להשמיענו המנין להוציא משיטת הירושלמי הסובר שהיה המנין אלף וחמש מאות, ויפה העיר בזה ר״א רבינוביץ בספרו שערי תורת בבל עמ׳ רס. שמכאן ראיה כהשיטה, שמסדר הבבלי לא ראה את הירושלמי. שלפנינו בשלימותו. – מש״כ בירושלמי שהמשקל הוא במנים, כ״ה בת״י כאן. ובפי׳ הר״ש סירליאו: וק״ל דמנ״ל דמנים משקלו ורש״י ז״ל פי׳ בכריתות חמש מאות שקלים וכן תרגם אונקלוס חמש מאה סלעים ונ״ל כיון דסממני שמן המשחה כולהו הוי בקטורת כדאיתא התם (ראה להלן פ׳ לד) כי היכי דמשקלי הקטורת במנה משערינן כדתניא בברייתא, ה״נ שמן המשחה דהוקשו להדדי.

¹⁴² בס׳ הלקוטים לגרינהוט ח״ג עמ׳ פד. בפסחים פו: וביצה כה: מובאת ברייתא דמס׳ ד״א זוטא פ״ד: השותה כוסו בבת אחת ה״ז גרגרן, שנים דרך ארץ, ג׳ מגסי הרוח, ונפסק כן בש״ע או״ח סי׳ ק״ע, וצ״ע שכאן מבואר שרק בכוס של ברכה דקדקו כן. ויש להעיר שמכאן ראי׳ להשיטות בשו״ע או״ח סי׳ ר״י ס״א לענין ברכה אחרונה בשתיית רביעית יין אם שתה והפסיק די״א דאינו מצטרף עי׳ שו״ע או״ח סי׳ תרי״ב וי״א דמצטרף, מברייתא שלנו מוכח שמצטרף כי זהו דרך שתיית בני אדם ששותהו בשתי פעמים אפילו בכוס של ברכת המזון. וראה בשער הציון במשנה ברורה שם אות יא. ומה שהביא מקרא מחציתו, זה רמז בעלמא שמצינו בתורה שיעור שנצרך לעשיית שמן המשחה, אמרה התורה להביאו בשתי פעמים בכל פעם חצי. וה״ג בכוס של ברכה.

¹⁴³ ראה רמב״ן כאן וכפתור ופרח פ״י עמ׳ קפג.

¹⁴⁴ ראה רש״י ורמב״ן והראב״ע: מהקבלה ידענו שהוא קציעה. ובפיה״ק כתב: וקדה ידועה בפי׳ הגאון (קדה – הקשט) בלי ראיה. וכן הרמב״ם בפ״א מכלי המקדש ה״ג: והקדה היא הקשט. ובנו ר״א: קדה קסט (בערבית) לפי מה שביארה הקבלה. והכס״מ שם: יש לתמוה על זה, שהרי אונקלוס תרגם קדה קציעתה ורבינו בפרק שאחרי זה מנה קציעה וקושט בשתים ע״כ. וכוון בזה לדברי הר״י ג׳נאח בערך קצע: וקדה, התרגום אומר וקציעתא, שהוא הקושט, וכן פירש בו הגאון רב סעדיה ז״ל, אך ראיתי בפיטום הקטרת (כריתות ו) קציעה וקושט יחד בשני משקלים שאינם שוים, אמרו: מור וקציעה שבולת נרד וכרכם משקל ששה עשר ששה עשר מנה, הקשט שנים עשר, ואמרם הקושט וכבר זכרם קציעה מורה כי שני דברים הם. ומר רב חפץ פירש שהקושט הוא שאומרים בערבי קוסט ופירש קציעה עגבה. ע״כ. והרמב״ם בפיהמ״ש כריתות שם כתב קציעה אינה ידועה, א״כ אפשר שנשתנו השמות בערבית או הי׳ להם מינים שונים בזה וכן תרצו במרכבת המשנה ובהר המורי׳ שאין קושיא מלשון על לשון והביא ראיה מתרגום תהלים מה, ט. וראה יחזקאל כז, יט. ועה״ש ע׳ קצע ג׳ וע׳ קדה.

¹⁴⁵ לפנינו בת״י בסלעי קודשא. והוספה זו צ״ב ראה מ״ש בתו״ש וירא פכ״ב קכו. פל״א כב. פל״ה ע״ט בביאור. ובמאמר על תרגום ירושלמי כתב יד רומי לספר בראשית העומד להופיע ע״י נכדי מר אסא כשר מבאר הכוונה של ביטוי זה שנמצא שם הרבה פעמים. בפי׳ רבנו אברהם בהרמב״ם: בשקל הקדש מחובר עם כל מה שקדם ע״כ, היינו שגם שאר הבשמים שנזכרו בשקל הקדש. וכ״פ לעיל: חמש מאות, חסר הנסמך, שיעורו משקל חמש מאות שקל. ויש להעיר מלשון הזהר ח״א לג: ר׳ יוסי אמר טיפסא (לשון המשקל והוא קו אמצעי המכריע – דרך אמת) דשיקלא באמצעיתא קיימא. וסימן במדה במשקל וגו׳ (ויקרא יט) משקל לישן דקיימא באמצעיתא ורזא דא בשקל הקדש כתיב ומאזנים ביה קיימן ואתקלו. מאן מאזנים כד״א מאזני צדק וכלהו קיימין במשקל בשקל הקדש, רבי יהודה אומר בשקל הקדש דא רוח הקדש.

¹⁴⁶ ראה להלן אות קנ בבאור.

¹⁴⁷ באונקלוס מלא הינא. בנפש הגר כתב מה שהוסיף מלת ״מלא״ שדרך הכתוב לומר מלא כגון מלא העומר, מלא חפניו, כף אחת מלאה קטרת, ודרך האונקלוס לתרגם סתום מן המפורש ע״כ. ויש להוסיף עוד שני פסוקים מלא קומצו, מלא מחתה, וביטוי זה רגיל הרבה במשנה ובגמ׳ כגון מלא הסיט, מלא לוגמיו מלא הין וכו׳. ויש להעיר מרש״י שבת טו. הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו, ומפרש רש״י כלומר אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי שמעי׳ ואבטליון, ורבותי מפרשים בלשון משה רבנו, ולבי מגמגם שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך ע״כ וביתר ביאור מבואר פי׳ הראשון של רש״י בפי׳ הראב״ד לעדיות וז״ל טעמא דהלל כי ההין היא המדה היותר גדולה בלח כדכתיב ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה, ואע״פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובין לפסול את המקוה מדרבנן הוא, אזלינן בתר המדה היותר גדולה, והאי דלא שיער הלל בקבים ככוליה תלמודא והול״ל שלשה קבין דקיי״ל דדין הוה תריסר לוגין, אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו, והטעם לדברי רבו, שרצה לגלות מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובים ואידך לא, ע״כ. ובעיקר הפי׳ על המשנה הנ״ל עי׳ בפיהמ״ש להר״מ שני פירושים ובמלאכת שלמה פי׳ ר׳ יוסף אשכנזי, ויש פי׳ מהגר״א וראה בספר העתים במבוא עמוד 5. ותימה שלא העיר מהתוספתא דעדיות מובאת להלן, ובשו״ת הגאונים (אסף תש״ב עמ׳ 160) יש פי׳ חדש מלא ההין דלא לימא מלוא לישנא דבבלאי. ויש להעיר שבאונקלוס כתב יד יש גירסאות מלו-מלי ועי׳ ב״יאר״ ביאור על האונקלוס בשלח טז, לב. ויש להביא ראי׳ לפי׳ הראב״ד מירושלמי דמאי פ״ב מ״ה (ציינו הצ״פ לעדיות שם): תני ר׳ חייא הין מדה גסה בלח, ולפ״ז י״ל שגם האונקלוס בא לציין שהין היא המדה היותר גדולה בלח, עוד העיר שם הצ״פ מלשון התוספתא בעדיות פ״א: שמאי אומר מלא הין מים שאובין של (ס״ב) [ל״ו] לוג פוסל את המקוה, דגם מדה של שמאי נקראת הין, אלא שהיא ג׳ פעמים גדולה משל הלל. ולפ״ז י״ל שהוסיף מלא הין, להוציא שלא נאמר שהיו שני כלים של הין של ג׳ קבים והין גדול של ט׳ קבים או כמבואר במשנה פ״ז דמנחות ראב״צ אומר שנתות (סימנים) היו בהין עד כאן לפר כו׳ א״כ אולי הין גדול יותר משיעור י״ב לוגין, לכן מדגיש האונקלוס מלא הין שיש רק כלי א׳ ששיעורה המלא היא י״ב לוגין וכשיטת בית הלל. וראה מ״ש ר״ד הימן בקובץ ״הדרום״ חוברת יג עמוד 288 שמתרגום שלפנינו מלא הין וכן מתרגום היב״ע ד׳ פעמים בספר יחזקאל שמתרגם כן, ראי׳ לפירושו של דורות הראשונים ח״א כרך שלישי פכ״ב עמ׳ 95–97, בעדיות פ״א מ״ג הלל אומר מלא הין כו׳, עיי״ש.

¹⁴⁸ כעי״ז בברייתא הוריות יא: וכריתות ה. ושם הגירסא דברי ר׳ יהודה, ר׳ יוסי אומר. וכן הגיה הגר״א בירושלמי וכ״ה גירסת הר״ש סירליאו. אמנם רש״י ורמב״ן כאן גורסים כבירושלמי שבדפוס. – הדא הוא דכתיב וכו׳ הוספתי על פי גירסת הר״ש סירליאו: ועשית אותו שמן משחת קודש רקח מרקחת מעשה רוקח. וכן מבואר ברמב״ן, ובפי׳ תלמיד הרשב״ש: הין שנים עשר לוג. כדכתיב (שמות ל׳ ל״א) בשמן המשחה קודש יהיה זה, בגמטרי׳ י״ב לוגין, במס׳ כריתות (ה ב) ובמס׳ הוריות (יא ב) כדרך שהפטמין עושין. לפי שחוסין על השמן. – שנאמר ועשית אותו שמן משחת קודש. לא מייתי מהכא, אלא מה שנתנו עיקרין בשמן, והפנ״מ בסוטה מפרש שהלימוד הוא מהמשך הכתובים: זה יהיה, שזה גימטרי׳ י״ב לרמז לי״ב לוגין, ופירושים אלו דחוקים. ולפ״ד הרמב״ן בפיה״ת הפי׳ בירושלמי הוא שמביא מקרא מעשה רוקח ראי׳ למה שאמר כדרך שהפטמין עושין וז״ל: על דרך הפשט יהיה מעשה השמן כדברי ר׳ יהודה שאמר שראום במים שלא יבלעו את השמן ואין השרייה שיהיו במים לבדן, אבל נתנו הבשמים כתושין בכלי מלא מים, והציפו עליהן שמן זית הין, ואח״כ נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים ונתנו על אש נחה גחלים עוממות ויבשלו עד יבשת המים וקלטו השמן מעליו כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם, ולכך קצר הכתוב וצוה שיעשו השמן הזה רקח מרקחת כמעשה רוקח, ולא פי׳ המעשה כי דרך הרקחים ידוע בהם, וכן מצאתי בשקלים ירושלמי, ר׳ יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן מלמעלה משהיה קולט את הריח היה מעבירו כדרך שהפטמים עושין שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש רוקח מרקחת מעשה רוקח ע״כ. ומבואר מדבריו שעיקר הלימוד הוא מלשון ״מעשה רוקח״ היינו כדרך שהפטמים עושים, ומבואר שגירסתו היא כר״ש סירליאו ולפנינו בדפוס חסר. וכולו קיים לעתיד לבוא. ראה להלן אות קנה וצרף לכאן.

¹⁴⁹ כלשון הגמ׳ פטום הקטורת. וראה תרגומים כאן, ובפי׳ ר״א בהרמב״ם: מעשה רוקח, כמו שהמפטמים עושים את שמן הלבונה ושאר שמנים מפוטמים כיו״ב ביאר זה ר׳ סעדי׳ ז״ל ע״כ. ובחזקוני: מעשה רוקח, שיהיה נראה מתוך חשיבותו שאומן עשאו ולא הדיוט, ע״כ. בפסיקתא דר״כ פיסקא כט (קפח.) ים ישים כמרקחה (איוב מא כג) כמעשה בשמים ישים ים כמד״א רוקח מרקחת מעשה רוקח. וכ״ה בב״ב עה. ורש״י שם ד״ה כמרקחה.

¹⁵⁰ ראה שבועות טו. וש״נ וספרי נשא מד. ותו״ש תרומה פכ״ה צ וש״נ. וראה רש״י ע״ז נב: ד״ה והקדשנום, שחזרו ומשחום בשמן המשחה, והאחרונים תמהו מגמ׳ הנ״ל ותירצו עפ״ד התוס׳ שבועות שם דיש מ״ד דגם לדורות בעי משיחה ע״ש ובמקא״ה. וראה מדרש הגדול נשא ז, א. ולהלן אות קסא. וראה אע״ז כאן ובהע״ד שאהל מועד, נכלל בזה המשכן שהן יריעות שש, וגם יריעות עזים. וארון העדות נקרא עם הכפורת שעליו.

¹⁵¹ מ״ש בארבע אצבעות כ״ה גם בשאר ילקוטי תימן כת״י, ומקורו לא ידוע. ועי׳ ברש״י כמין כף יונית, וראה ענין זה במילואים לתו״ש תצוה סי׳ ב (בסוף ויק״פ).

¹⁵² ראה תו״ש לעיל פכ״ט אות קיד. ויש להוסיף מלשון רש״י ומשחת את המזבח נראה שהכוונה לפסוק שמות מ, י. ומשחת וגו׳ וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים. ונראה שחסר ברש״י וצ״ל ומשחת וגו׳ את המזבח, או הכוונה לקרא (ויקרא ח, יא) וימשח את המזבח. והגי׳ שבדפוס וינציא שהביא השטמ״ק אל המזבח לא יעלו (ויקרא ב, יב) אין לה ביאור כי לא מדבר ממשיחת המזבח. ובש״ס כתי״מ אינו גורס כלל את הפסוק אלא: כבש מניין, כלי שרת מניין, ובדק״ס שנשמט בט״ס, ולדעתי אין הכרח וי״ל שדורש מקרא: כל הנוגע בהם יקדש, קאי על הכל על המזבח והכבש והכלים ואולי הכבש הוה בכלל ואת מזבח העולה וכל כליו. – וראה להלן מ, י. יש דרש מירושלמי סוכה פ״ד ה״ז: וקדשת את המזבח והיה המזבח קדש קדשים מה המזבח אינו מקדש אלא בדעת אף הכלים לא יקדשו אלא בדעת. ובקה״ע: ברישא דקרא כתיב ומשחת את מזבח העולה ואת כל כליו וקדשת את המזבח כו׳, ואולי צ״ל הפסוק שלפנינו. וקדשת אתם והיו קדש קדשים כל הנוגע בהם יקדש, שמכאן דרשינן שהכלים מקדשים וכללם הפסוק ביחד עם המזבח. ובשטמ״ק מביא גירסא במשנה: כל הכלים מקדשים את הראוי להן. ולומד כלים ממזבח וכבש. ולפ״ז משוה גם כלים למזבח דבעינן לדעת. וראה ברש״י כאן שמביא ג״כ הדרש כל הראוי לכלי שרת ונ״מ לענין פדיון וראה פירש״י ותוס׳ שם ד״ה כלי שרת, וברמב״ן להלן מ, י. והיה המזבח קדש קדשים.

¹⁵³ המלים ״בכהונתא רבתה״ אין בתרגום שלפנינו, ומכאן מקור להשיטה שבני אהרן היה להם דין כהנים גדולים, ראה בתו״ש פכ״ח אות קג, מ״ש הראשונים בזה. וזה מתאים עם דברי התיב״ע ויקרא טז, א: תרין כהנא רברביא.

¹⁵⁴ וכ״ה בכת״י מדרש הביאור. ובכת״י מדרש החפץ: זו המשיחה אינה לדורות אלא כה״ג, (נראה שחסר וצ״ל: וכיצד מושחין את הכהן) צק השמן על ראשו כו׳. ולשון הרמב״ם פ״א מכלי המקדש ה״ז מובא במדרש הגדול כאן: אין מושחין ממנו לדורות אלא כהנים גדולים ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד בלבד אפילו כהן בן כהן מושחים אותו (ובמדרה״ג הגירסא: אפילו כהן גדול בן כה״ג טעון משיחה). ובאע״ז כאן: ואת בניו לבדם לא אחרים, ע״כ. וצ״ב מה שכתב: לא אחרים. וחתני ר״א גרינבום פי׳ שכוונתו כמ״ש הרמב״ן במדבר ג, ד: בעבור שאמר הכהנים המשוחים שהיו גם הם ככהנים גדולים נמשחים כמוהו בחייו ולא יעשה כן לדורות: וזה שכוון לומר רק הם לבדם נמשחו ביחד עם אהרן ככ״ג ולא אחרים לדורות. – עד שירד על זקנו וכו׳, מקור הדרש מתו״כ מכילתא דמלואים פרשתא א פ״י: וימשח את המשכן ואת כל אשר בו, (ויקרא ח י) לא כמשחת אהרן ובניו שלאחר שמלביש היה מושחם, וכה״א כשמן הטוב על הראש, יכול שמשחם עד שלא הלבישם, ת״ל היורד על פי מדותיו. ובפי׳ הראב״ד שם: מדותיו מלשון מדו בד, על פי, כמו והיה פי ראשו בתוכו, כלומר בשעת משיחתו היה השמן יורד מראשו לזקנו ומזקנו לפתח בית הצואר על בגדיו, נמצא שלא היתה משיחה לאהרן ולבניו אלא לאחר הלבשת הבגדים ולא לבגדים משיחה בפ״ע וכו׳ ע״ש. וצ״ע אם מ״ש כאן וכיצד מושחין את הכהן וכו׳, גם לדורות כן או לאהרן בלבד, שהרי אסור להרבות בשמן. ראה להלן אות קסה בבאור.

¹⁵⁵ בבניו יהושע פי׳ שמוסב על מ״ש לעיל שם: זכה משה להיות שליח בין בני ישראל למקום, ומפרש נמצא זכה משה שכל מעשיו עומדים לדורות (ע׳ במפענח צפונות פ״ה סי׳ טז) ובכסא רחמים מפרש שהיא נוהגת לדורות היינו שגם כ״ג טעון משיחה. והגר״א גורס: גדולה משיחה זו שאהרן ובניו נתקדשו שהיא לדורות שנאמר וכו׳. ובצפנת פענח לאבות דר״נ מפרש שהכוונה לגמ׳ מנחות פח. מובא לעיל אות קמב, אם הין היתה רק לפי שעה ונגנזה או שהי׳ לדורות וזה שאמר גדולה ״מדה״ זו היינו מדת ההין שנשארה לדורות מפני שאהרן ובניו נתקדשו בה.

¹⁵⁶ תקנתי המשכן, במקום המלכים. וכונת הדרש יש לפרש עפ״י התו״כ מכילתא דמלואים פרשתא א סי׳ י (הובא לעיל אות קמט בביאור) וימשח את המשכן ואת כל אשר בו, לא כמשחת אהרן ובניו שלאחר שמלביש היה מושחם וכו׳ אבל משחת כל הכלים כל כלי וכלי בפני עצמו טעון משיחה שנאמר וימשח את המזבח ואת כל כליו וכו׳. וי״ל שכאן דורש כן ממ״ש פסוק מיוחד לאהרן ובניו משמע שדינם שונה.

¹⁵⁷ ראה כריתות ה: ובגמ׳ שם מביא ראיה דמשיחה עדיפא, קסבר שכן נתרבה אצל כלי שרת וכו׳ ואולי הי׳ בגרסתו בגמ׳ ראיה מקרא שלפנינו דמשיחה עדיפא דכתיב תמשח.

¹⁵⁸ ראה לעיל אות מט ופכ״ז אות עג. ותו״ש שמות פ״ג קצד. והרלב״ג כאן כתב וראוי שתדע כי הסך ממנו לגוים פטור כי המאמר הוא בבני ישראל שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר. ולהלן אות קסג דרשו למעט הסך את העכו״ם מקרא אתם קרוים אדם.

¹⁵⁹ ראה לעיל אות קמד וצרף לכאן. וכ״ה בכריתות ה: ושם הגירסא: יהיה זה לי לדורותיכם, זה בגימטריא י״ב לוגין הויין. ראה להלן אות קנה ולעיל אות קמג. (ובהערות מצפה איתן כאן מפרש שפליגי אם סומכין על הנס כפסחים סד:).

¹⁶⁰ כריתות שם. תו״כ מכילתא דמילואים פ״א ט, ירושלמי שקלים פ״ו ה״א סוטה פ״ח ה״ג הוריות פ״ג ה״ב, מדרש הגדול ויקרא ח. וראה אות הקודם. ובפי׳ הרע״ב: לדורותיכם מכאן למדו לומר שכולו קיים לעתיד לבוא, שאין לפרש לדורותיכם כמשמעו, דהא כתיב איש אשר ירקח כמוהו ונכרת, לכך הוצרך לומר זה לי לדורותיכם שכולו קיים לדורות העתידים ע״כ. וברא״מ: לדורותיכם מכאן למדו רבותינו לומר שכולו קיים לעתיד לבוא, דאם לא כן האי זה כזה מיבעיא לי׳, ועוד דרשו רז״ל על דרך אסמכתא ששעור השמן הזה שהוא קיים לעתיד לבא הוא י״ב לוג דגמטריא דזה הוא י״ב כי קבלה היה בידם שהוא י״ב לוג ע״כ. ובתו״כ וירושלמי שם לא הזכירו כלל הרמז מקרא ״זה״. ועי׳ בגו״א כאן. ובהתוה״מ מבאר: שהיה לו לומר שמן משחת קדש זה יהיה לי לדורותיכם, דהיינו שיתקיים לדורות, רק שמודיע שהי״ב לוגין לא יחסרו לעולם ומספר י״ב כמנין זה יהיה קיים לדורות ע״כ. ובספורנו: לדורותיכם שלא יקבל הפסד וכן להלן לז, כט. ויעש את שמן המשחה קדש: בכונת היותו בלתי נפסד כאמרו קדש יהי׳ זה לי לדורותיכם. ולשון: לעתיד לבא, מתאים עם מה שמבואר ביומא ה: כיצד מלבישן לעתיד כו׳ לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם. ויש להעיר מתו״כ צו פי״ח יכול יהו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא (בתחית המתים) ת״ל זאת משחת אהרן. וכ״ה בילקוט זכרי׳ ה: זה אהרן ובניו שנמשחו בעוה״ז ואין צריך למשוח לעתיד לבא. ובספרי זוטא נשא ז, פ״ד: עדיין אני אומר לא ימשח לימות המשיח אבל ימשח לעתיד לבא כו׳ אינו נמשח לעתיד לבא ע״כ. ובתוס׳ העזרה הקשה מהא שאמרו כאן שמן המשחה כולו קיים לעתיד לבא ולא עביד הקב״ה ניסא למגנא אלמא יש צורך לע״ל, ומלך המשיח עתיד להמשח בו למ״ד בסנהדרין צח: וצ״ל הטעם משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע״ל. ולא העיר שהרמב״ן בסהמ״צ שורש ג׳ כ׳ דלעתיד לבא יהיו אהרן ובניו צריכים משיחה חדשה ומביא מגמ׳ יומא הנ״ל ועוד ראיות. ע״ש בנו״כ, וכן מהדרש שלפנינו ראיה לשיטת הרמב״ן. ובע״כ צ״ל דפליגי אהדדי אם קדשה לע״ל, או דס״ל לחלק בין ימות המשיח ולע״ל כמ״ש הס״ז בס״ד וראה להלן אות קנ״ח. ולענין משיחת מלכים ראה להלן אות קעו בבאור.

¹⁶¹ ראה תו״ש בא פי״ב אות כה, תרומה פכ״ה אות קצח, תצוה פכ״ט אות קיז ולעיל אות סו וצרף לכאן.

¹⁶² ראה תו״ש תרומה פכ״ה אות טז וש״נ. ובמשנת רבי אליעזר עמ׳ סח, הנוסח י״ג דברים חיבבן הקב״ה וקראן לי, שמן המשחה. ובתנ״י בהעלותך כח: י״ג דברים כתובים לשמו של הקב״ה כו׳ שמן המשחה כו׳ ע״כ.

¹⁶³ ראה לעיל פכ״ה אות יז וש״נ. ובספרי במדבר פ׳ צב: קיים לעולם ולעולמי עולמים. ולשון זה מובא בתו״ש לעיל פכ״ו נח מגמ׳ יומא עב. אצל קרשי המשכן שעומדים לעולם ולעולמי עולמים עיי״ש. ועל הביטוי לעולם הבא לענין קיום השמן ראה סוטה לה. מה ארון לעולם קיים. ב״ב קכב. לעולם הבא כו׳ ושם ע״ה: ירושלים של עולם הבא עיי״ש.

¹⁶⁴ ראה אות הקודם. ומדברי מדרש הגדול מבואר שזה שלא נעשה שמן המשחה מלבד של משה מרומז ג״כ בקרא יהיה זה לי וגו׳. וכן נראה מלשון הרמב״ם פ״א מכה״מ ה״ה: ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה שנאמר ממנו, מזה שנאמר בו שמן משחת קדש יהי׳ זה לי ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ מזה שעשה משה ע״כ. אמנם מלשון התוס׳ נזיר מז. ד״ה וכן, נראה שזו היא הלכה גמורה הנלמדת מקרא זה, וז״ל: ולא היו יכולים לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. זה ולא אחר, וכדאיתא בפרק קמא דכריתות כו׳ (לעיל אות קנד–ה) וכולו קיים לעתיד לבוא עד כאן. הרי מפרשים שיש כאן דרש: זה ולא אחר, ולא רק רמז. וכן מפרש הרלב״ג שבקרא שלפנינו נצטוו שלא יעשו מזה זולתי מה שעשה משה. וזה לשונו: שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, ר״ל זה שעשאו משה, כי זולתו לא נעשה ולא יעשה וזה יתבאר ממה שאומר והוא שאם היתה כוונתו שיעשה שמן המשחה תמיד בזה התאר היה ראוי בהזהירה שלא נעשה כמוהו במתכונתו שתבאר שלא נעשהו לנו, כמה שאמרה בענין הקטורת, והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם, והיא לא הבדילה בזה, אך הזהירה שלא נעשהו כלל וזה לאות כי כוונת התורה שלא יעשה ממנו זולתי מה שעשה משה, וכבר יתבאר זה גם כן באופן אחר וזה שאם היתה כוונת התורה שיעשה זה השמן תמיד לא היה ראוי שתודיע כמות משקל הסמים אבל היה די שתודיע יחוס ההרכבה כמו שאמרה התורה בקטורת בד בבד יהיה, ולא הודיעה המשקל שיקח מאחד אחד מהם, ולזאת הסבה תמצא שלא היה כהן משיח בבית שני לפי שגנז יאשיהו שמן המשחה ולא היה להם רשות לעשותו ע״כ. ובאע״ז בפיה״ק כאן: שיעשו תמיד כמוה לקדש הכהנים, ותמהו עליו שזה נגד שיטת חז״ל שלא עשו שמן המשחה מלבד של משה.

¹⁶⁵ יומא נב: כריתות ה: וראה תו״ש בשלח פס״ז אות קצז וצרף לכאן.

¹⁶⁶ כוונתו להספרי נשא מד: רבי אומר וימשחם ויקדש אותם למה נאמר כו׳ מגיד שבמשיחתן של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא ע״כ ומובא בספר המצות מ״ע לה: וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו ולא ימשח בו הכלים לדורות כי בבאור אמרו בספרי שבמשיחתן של אלו רוצה לומר כלי המשכן הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא, אמר ית׳ שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם ע״כ הדרש מהפסוק ליתא בספרי שלפנינו. מפרשי הספרי נדחקו בביאור המאמר, ולדעתי אולי כוון הספרי לדברי הירושלמי יומא פ״ג ה״ו: דמפנין מתוך של משה לתוך שלמה כו׳ בעלייתן מן הגולה היו מפנין מתוך של שלמה לתוך שלהן, ולפ״ז ע״י העצה של מפנין אפשר גם לעתיד לבא לקדש וזה שאמר: במשיחתן של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא. אמנם צ״ע שבירושלמי שם שואל: לא היה שם של שלמה, כאחת הן קדושין ומתקדשין. א״כ הלשון לעתיד לבא י״ל בימי שלמה ובעלייתן כשהיה להם כלים של שלמה. וראה לעיל אות קמו.

¹⁶⁷ מה שהוסיף המלה ״הדיוט״ נראה שרצה בזה לבאר שהתורה רמזה כאן היתר למשיחת מלכים. וראה להלן אות קעו ובמילואים כאן. בכת״י ילקוט תימני מעין גנים: על בשר אדם לא יסך, וכבר אירע שהיו מושחים בו את המלך והכהן, היינו הכהן הגדול, התשובה, כי נאמר משחת אהרן ובניו ממנו, יבא עשה וידחה לא תעשה, ומלכי בית דוד אינן נקראים אדם, שנאמר והכיתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, ע״כ. היתר משיחת מלכי בית דוד מפני שאינם נקראים אדם כמבואר בתרגום הנ״ל שהכוונה לאדם הדיוט ולא מלך הבאתי במילואים כאן מקורות לזה מדברי הראשונים וגמ׳ מגילה יא.-: אדם ולא מלך, אבל איך ראי׳ מקרא בתהלים א״י ושם פט, כא, מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, ושם פסוק ל, ושמתי לעד זרעו כו׳ אם יעזבו בניו תורתי וגו׳ אם חקתי יחללו וגו׳ ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וצריך עיון. ובא לידי כתב יד עתיק ילקוט תימני על התורה ושם יש מאמר זה בסגנון אחר: על בשר אדם לא ייסך, מושחין מלכי בית דוד. כמו (והכיתי) [ופקדתי] בשבט על פשעם, עד כאן. אולי דרשו שאם יעזבו המלכים דרכי התורה יענשו גם על איסור כרת של משיחת שמן המשחה לאדם זר.

¹⁶⁸ באע״ז: אמר ר׳ מרינוס לא ייסך כמו יוסך, ופירש ר״י ג׳נאח: לא ייסך כמו לא יוסך. וכבר נהגו במשנה יסיכה במקום סיכה (יומא ח א בנוסח המשנה דבני מערבא). בתוס׳ אפילו מאן דלית ליה מסורת בעלמא הכא אינו מוסיף על התיבה אלא מסרס התיבה להטיל יו״ד בין סמ״ך לכ״ף ע״כ. ויש להעיר שבאונקלוס לפנינו: לא יתנסך וי״ג בכת״י לא יתסך. וראה שטמ״ק אות כ״ד בשם הרא״ש ז״ל דהא דפטור בעובד כוכבים משום דאינו בסך, הוא גם לר״מ דאמר (בסנהדרין נט.) אפילו עכו״ם עוסק בתורה הוא ככה״ג דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא מחלקים בין אדם להאדם. ועי׳ תוס׳ יבמות סא. וסנהדרין טו. וראיתי בספר מיוחס כאן: על בשר אדם להביא את הגוים ולהביא את המתים ולהוציא את הבהמה ע״כ. ונראה שיש כאן טעות המעתיק או טעות הדפוס והמהדיר לא הרגיש בזה. וראה בס׳ בית האוצר ערך אדם כלל ז מ״ש מגירסת היראים בגמ׳ ושם כלל יא דחש״ו הוה בכלל אדם, ובס׳ אביר יעקב כאן מסתפק אם יש חיוב על סך את קטן להטעם כל שישנו בסך ישנו בבל יסך ופלפלו בזה הרבה בספרי האחרונים. וראה לעיל אות קנג מ״ש הרלב״ג שיש למעט סך עכו״ם מקרא ואל בני ישראל.

¹⁶⁹ ראה להלן אות קעד: הסך למלכים ולכהנים ר״מ מחייב ור״י פוטר א״כ למה אמר כאן סתמי חייב הרי לר״י פטור. ראה במילואים כאן ששה תירוצים על קושיא זו. כהן שסך וכו׳, ראה רש״י מתוספתא ופי׳ חדש ברבינו גרשום כאן ופי׳ שלישי בפיהמ״ש מעשר שני פ״ב מ״ב. ואם דין זה שאמרו בגמ׳ בכה״ג הוא גם במלך, ראה במילואים כאן מ״ש ממפענח צפונות.

¹⁷⁰ כעי״ז בהוריות יב. וכריתות ה: ת״ר כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן זקן אהרן וגו׳ כמין שתי טיפי מרגליות הי׳ תלויות לאהרן בזקנו כו׳ ועל דבר זה הי׳ משה דואג אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה (פירש״י שנגעתי בו כשהלבשתיו, ובכריתות שם פירש: ששמתי שם יותר מדאי) יצתה בת קול ואמרה כטל חרמון וכו׳ ועדיין הי׳ אהרן דואג שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי (פירש״י שמא נפל עלי מן השמן במקום שאינו ראוי למשיחה, ובכריתות שם: שבגדי נהנים מריח השמן שבזקני) יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב וכו׳. ונראה שמכאן מקור לדברי הרמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״א ה״ט: ולא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן. וראה לעיל אות קמט בבאור, שבאהרן יש לימוד מיוחד שהיה צריך למושחו עד שירד גם על בגדיו. וכן צריך לפרש הגמ׳ הנ״ל. וכעי״ז במאירי הוריות כל שמושח בשמן המשחה לא יתן ממנו לכאן ולכאן אלא במקום הראוי למשוח, ולא עוד אלא שבאותן המקומות לא ירבה בשמן כדי שלא ישפך במקום שאינו ראוי למשיחה אלא שיבלע במקומו, ולא נאמר באהרן כשמן הטוב שיורד על הזקן זקן אהרן, שיורד על פי מדותיו, אלא לפרסם משיחתו ואף בזו נתיראו שמא מעלו עד שהובטחו ע״כ. ועי׳ בבאר שבע שם. ובתו״כ שמיני י, ד. בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן נרתע (לאחוריו) ונפל לאחוריו אמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה, ובצפנת פענח שם מפרש שאהרן נרתע ונפל השמן לאחוריו ונשפך ולכן חששו משום איסור מעילה. וראה מלואים כאן לענין מעילה בשמן המשחה.

¹⁷¹ רמב״ם פ״א מכה״מ ה״ו וראה מ״ש במילואים מקור לדברי הרמב״ם מתוספתא מכות פ״ג ה״א ע״פ הגי׳ בכי״ע אחד הסך ואחד המיסך ע״ש.

¹⁷² ראה להלן אות קעז.

¹⁷³ ראה להלן אות קעד וצרף לכאן. – אבל סיכה למימשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהוא ראה תוס׳ (הובא בפנים) דמיירי בסיכת מצוה דסגי בכל שהוא. ור״נ משטמ״ק בשם גליון. וראה רמב״ם פ״א מכהמ״ק הי״א ובהשגות הראב״ד ובכס״מ שם שפירש שלדעת הרמב״ם היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לרבי יהודה כו׳ ובבאר שבע האריך לתמוה על הכס״מ לפ״מ שהבין מלשונו שמיירי שלא נמשחו ומשחן באיסור, וכבר השיגו עליו כמה מחברים בשער יוסף הוריות יא: הגהות מהר״ב מרנשבורג ובהר המוריה ויש להעיר שאמנם נמצא פי׳ כזה בהמיוחס לר״ג וז״ל: אבל סיכה דמלכים וכהנים שלא בזמן חניכתן, דברי הכל בכל שהוא וכו׳, ואולי המלה ״שלא״ מיותרת וצ״ל בזמן חניכתן כמו שהעיר בזה הכלי חמדה פ׳ תשא. ועי׳ במרכבת המשנה כאן. – ובענין הלימוד נתינה מנתינה עי׳ תוס׳ פסחים לב: גיטין כ. ב״מ מז. ומנחות ס:.

¹⁷⁴ בשטמ״ק בשם תוס׳: צ״ע היכא משכחת לה שהרי לא נעשה ממשה ואילך שום שמן המשחה שהרי הוא קיים לעתיד לבא וצ״ל אע״ג דלא צריך אם עשאו למוסרו לצבור פטור ע״כ. ובתוס׳ נזיר מז. ד״ה וכן כתבו דהא דקתני למוסרו לצבור היינו בימי משה אם עשאו פטור, אי נמי למסרו לצבור ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו כו׳ ע״כ. מבואר שהתוס׳ לא גרסו או אלא זה ענין אחד ללמד ע״מ וכ״ה גירסת ילק״ש תשא. ועל פי גי׳ התוס׳ הנ״ל יש לתרץ מה שתמה בכנה״ג או״ח מהדו״ק על הרלב״ג שכתב ובמתכונתו לא תעשו כמוהו לא לה׳ ולא לכם, שלגי׳ הנ״ל מבואר שאינו פטור אלא כשמוסרו ללמד, והמל״מ פ״ג מהל׳ כלי המקדש ה״ו העלה דהא דפטור כשמוסרו לציבור היינו כשמוסרו לצבור קודם פטום אבל לא אחר שפטם. ויש להעיר שהרמב״ם שינה מלשון הגמ׳ וכתב: אבל אם עשאו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור עיי״ש מ״ש בהר המוריה ובמדרש הגדול גורס: יצא העושה להתלמד או למכור לאחרים ע״כ. כנראה מהסגנון שהוא ממכילתא דרשב״י גם רש״י שמות ל, לח מביא הגירסא גבי קטרת: למכרה לצבור, וכן היראים סי׳ רעח מביא הגירסא בכריתות: על מנת למוכרו לצבור. וראה מ״ש בענין זה בסהמ״צ לרס״ג ח״ג עמוד ק. ובקרית ספר מפרש שמקרא ירקח כמוהו לומדים לפטור המפטם להתלמד. וכתיב לגבי קטרת לא תעשו לכם, בלק״ט: וכי תימא בשמן המשחה נמי כתיב לכם, ההיא לכם לאו בעשיה כתיב. – אבל חציו שפיר דמי, בכריתות ו: יש גירסא בגמרא לפי השטמ״ק: אמר רבא שמן המשחה שפטמה לחצאין פטורה שנאמר ובמתכונתו לא תעשו כו׳ אבל לחצאין עשו, כו׳ ע״כ.

¹⁷⁵ ברמב״ם פ״א ה״ד העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכמשקל הזה ולא הוסיף ולא גרע, במזיד חייב כרת כו׳ ע״כ. בהר המוריה שם כתב, דרש״י עה״ת חולק בזה על הרמב״ם וס״ל דאם עושה פחות או יתר רק לפי ערך הזה הוא חייב. ואולי י״ל שגם הרמב״ם לא פליג ע״ז. – בספר חסידים דף 188: אין משנין את השם כלפי הדיוט, כגון ששלח אחד לנדיב: ״יהי כבוד אדוני לעולם, ישמח אדוני במעשיו״ וזה לא יתכן וכו׳ וכתיב: ובמתכנתו לא תעשו כמוהו.

¹⁷⁶ דרש זה נאמר לענין קטורת והובא להלן אות רב ראה שם בבאור על שינויי לשון הפסוקים. וכן ברמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ב ה״ו הביא דין זה רק לענין קטורת. ובמל״מ שם מגיה שצ״ל הפסוק של קטורת ובהר המוריה שם ובערל״נ כתבו דילפינן שמן המשחה מקטורת. ובאור החיים כאן: קודש הוא זה שמן שעשה משה שקדושתו יתירה שהסך ממנו חייב כרת וכמו שא׳ בסמוך ואשר יתן ממנו ואמרו בכריתות ממנו פי׳ משמן שעשה משה ולא שמן המשחה זולתו. ואו׳ יהיה לכם, זה שמן דורות, שאינו שוה לקדושתו של שמן משה ואין חייב אלא הרוקח כמוה, ותיבת ממנו לבד לא תספיק שזולתה הייתי אומר עד שימשחנו כולו, ורז״ל דרשו מפסוק זה שצריך לעשותה במקום קדוש ולדבריהם היה לו לומר כן במצותו לא באזהרת לא תעשו כמוהו, ודבריהם ז״ל אינם אלא אסמכתא להלכות שבידם ודברינו הם פשט הכתוב ע״כ. ומבואר מדבריו שהדרש נאמר גם לענין שמן המשחה, ומ״ש שקדש יהיה זה שמן דורות כו׳ ויש בו קדושה, זה לא כשיטת תוס׳ נזיר לעיל אות קסט. ובשפת אמת כריתות העיר דהאי קרא כתיב בקטרת שעשה בצלאל והם לא היו בקדש שלא היה עדיין משכן ע״ש.

¹⁷⁷ בירושלמי שקלים הנדפס מכת״י עם פי׳ ר״ש סירליאו הנוסח: פיטמה בחולין (שחק הסמנין בעירוב בכלי חול) ריבר״ח אמר פסולה וריב״ל אמר כשרה, דעתיה דריבר״ח דכתיב קדש תהיה לכם כדי שתהא הווייתה בקדש (שיפטמוה בעזרה ובכלי של משה) דעתיה דריב״ל דכתיב קדש תהיה לכם כדי שתהא הבאתה בקדש שלכם (מתרומת הלשכה ככל קרבנות הצבור) ע״כ לנוסח זה קרא תהיה לכם כתוב אצל קטורת, ולפי הנוסח שלנו קדש הוא קאי על שמן המשחה וכן מבואר בהנדפס מכת״י עם פי׳ הראשונים ר׳ משולם ותלמיד רשב״ש ז״ל: דעתיה דריב״ח קדש הוא כדי שתהא באה מתרומת הלשכה, דעתיה דריב״ל קדש הוא כדי שתהא (דוכיתא) ביאתה בקדש, (ר׳ משולם היינו נעשה בקדש, – בחולין, כלומר לקח סממנין ממעות חולין. תלמיד רשב״ש מפרש, תקנה בכלי חול או חוץ לעזרה). וראה לעיל אות קעא.

¹⁷⁸ ראה לעיל אות קסט, בפירוש רד״ק על פטום הקטורת נדפס מכת״י בקובץ דברים נחמדים (הוסיאטין תרס״ב) עמוד ב׳ כתב: פיטום הקטרת, תרגם בירושלמי, אשר ירקח, גבר די יפטם. ולפנינו בתיב״ע: די ימזג. אמנם בתרגום ירושלמי כת״י רומי שבידי מבואר כן גבר דיפטם, ולעיל אות קמה רוקח מתרגם פטים. – הגירסא: אשר יתן ממנו. כלומר דורש מהמלה ״ממנו״ של משה ליתא לפנינו רק ברמב״ם וכן נראה מלשון רש״י שגורס כן. ועל סמך זה הכנסתי בפנים. וראה במילואים כאן ע״ד הגהות הב״ח שתקן ברש״י, כתבתי לפרש הגירסא שבשטה מקובצת. ובמדרש הגדול: ואשר יתן ממנו, מזה שנאמר בו שמן משחת קדש יהיה זה לי הוא שחייב, לא ממה שעשו אחרים.

¹⁷⁹ במדרש הגדול כאן: על זר, להוציא כהנים גדולים ומלכים שאינם זרים אצלו, מכאן אמרו הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור שנאמר אשר יתן ממנו על זר יצאו אלו שאין זרים אצלו, או יכול אילו סך ממנו למלך וכהן גדול יהא פטור ת״ל בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע ע״כ. וראה רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״א הי״א. ולעיל אות קסח בבאור.

¹⁸⁰ בקרן אורה כאן כתב: דברייתא זו אתיא כחכמים דס״ל (לעיל אות קעד) דהסך משמן המשחה על מלך וכה״ג פטור, ע״כ איצטריך נפש לאשמועינן דחייב אשאר מעילות, אבל לר״מ דמחייב התם אפילו בשמן המשחה א״כ פשיטא דאית בהו מעילה בשארי דברים ולא איצטריך קרא. וראה במילואים כאן שבחקרי לב מביא ראי׳ מכאן שיש דין מעילה בשהמ״ש.

¹⁸¹ צ״ב שלכאורה זה נגד ההלכה, שגם הנותן שמן המשחה על כהן הדיוט חייב ומלכי בית דוד נמשחו אע״פ שאינם מבנוי דאהרן, ובת״י כת״י רומי ליתא. ויש לתרץ שהת״י מפרש שהצווי ואשר יתן ממנו על זר, נאמר רק למשה שאז נמשחו בני אהרן עם אהרן והי׳ ציווי כולל שלא לתת על שום איש אחר. וכן פי׳ האע״ז: ואשר יתן ממנו על זר שאינו ממשפחת אהרן. ולענין משיחת מלכים, ראה אע״ז בשם הגאון ז״ל שקבלה היתה ביד ישראל שנמשח דוד וזרעו משמן המשחה לא מלכים אחרים. וכתב: והוצרך לפרש ככה בעבור שלקח צדוק משמן המשחה שהי׳ באהל מועד ומשח בו את שלמה כו׳ וחוץ ממשפחת דוד איננו כתוב, ולפי דעתי כי כל המצות אמת הם לדורות ישראל כמו שלא יעלו עולה רק במקום הנבחר, והנה גדעון ושמואל גם אליהו בהר הכרמל העלו עולות והזכרתי גדעון בעבור שהעלה עולות ואינו כהן, גם כן שמואל כי לא יועיל אם היה מבני קרח, והנה הכל הוראת שעה, גם ככה נוכל לאמר בדברי שלמה, כי על הוראת שעה ביד נתן הנביא או גד, נמשח בשמן המשחה ע״כ. והרמב״ן דוחה פירושו וכתב: ואין כן דעת רבותינו, ולדעתו היתר משיחת מלכים הוא מקרא: יהיה זה לי לדורותיכם ראה לעיל אות קסב ובמילואים כאן.

¹⁸² ראה לעיל אות קסז.

¹⁸³ ראה מכות יד: ההוא מיבעי ליה לחלק כרת למפטם וסך ואידך סבר כר׳ אלעזר א״ר הושעיא וכו׳ (כלפנינו). וראה דק״ס שם שי״ג: למפטם וסך וכדר״א וכו׳. ולפי זה משמע שעיקר הדרש בא ללמדנו שיש כרת על כל אחד ואחד וממילא חייב ב׳ חטאות בשוגג. וכן מבואר בירושלמי שבת פ״ז ה״ב: רבי אבהו ר״א בשם רבי הושעיא שני לאוין וכרת אחת לאוין חולקין כריתות (ליתן לכל לאו ולאו כרת בפנ״ע, פ״מ) מה טעמא על בשר אדם לא ייסך, ובמתכונתו לא תעשו כמוהו, וכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, הרי יש כאן שני לאוין וכרת אחת, לאוין חולקין כריתות. וכן הוא בירושלמי סנהדרין פ״ז ה״ה פ״ט ה״א, ויבמות פי״א ה״א. וראה פי׳ רגמ״ה כריתות שם (הובא בפנים) ויש להעיר מרש״י סנהדרין סה. ד״ה הואיל: דחלוק חטאות אינו תלוי בחלוק כריתות דהא מפטם שמן המשחה וסך משמן המשחה משום דאיכא שני לאוין, על בשר אדם לא ייסך, ובמתכונתו לא תעשו כמוהו אע״ג דאין בשניהם אלא כרת אחת כדכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו, אמרי׳ התם דכי עבד להו בשוגג בהדדי מחייב על כל אחת ואחת ע״כ. ונראה שמ״ש שאין בשניהם אלא כרת אחת, כונתו שלא כתוב בתורה רק כרת אחת לשניהם, אבל לד״ה חייב כרת על מפטם לחוד ועל סך לחוד.

¹⁸⁴ ראה תורה שלמה פי״ב שכח ולהלן אות רו.

¹⁸⁵ יש בה אמירה וכו׳, שלא נאמר כאן וידבר ד׳ אל משה לאמר כמו לפרשה בפני עצמה, מפני שלמדים כמה דינים של שמן מקטרת ושל קטרת משמן המשחה, כמבואר כריתות ה. אתיא מתכונתו (דשמן) מן במתכונתו דקטרת כו׳ ותיהדר קטרת ונילף משמן. מ״ש: מה שמן המשחה במשקל כו׳ כוונתו להדרש להלן אות קפב–ג שאע״ג דלא כתיב מפורש בתורה בסמים של קטרת, המשקל של כל המינים כמו גבי בשמים של שמהמ״ש מ״מ היתה להם בזה הלמ״מ ונרמזה בקרא בד בבד יהיה ובאונקלוס מתקל במתקל. כן הבשמים המפורשים בשמן המשחה היו גם בקטרת כמבואר ברמב״ן כאן שמוסיף עוד ד׳ מינים, וראה שטמ״ק כריתות ו. ובחידושים אות כג. כל סממנין של שמן המשחה היו גם בקטרת ושם עמוד ב׳ אות י. ועי׳ בכוה״ק כאן, ומ״ש: מה שמן המשחה המפטמו וכו׳ אין כוונתו לומר שדבר זה למדים משמן המשחה שהרי מפורש כן בקטרת בפסוק לח: איש אשר יעשה כמוה, אלא מזכיר הדברים שמפורש שהם דומים זה לזה ובמשך חכמה כאן: הטעם שלא כתוב כאן לאמור אע״פ שהוא לדורות, משום שלדורות יהיו צריכים מעלה עשן (ראה להלן אות קפג) ובקטרת שהקטיר משה בז׳ ימי המלואים לא היה מעלה עשן. וראה צפנת פענח פ׳ שמיני עמוד עט.

¹⁸⁶ לעיל אות קכט ביאור המאמר שלפנינו וראה תו״ש תרומה פכ״ה אות צו בביאור ותצוה פכ״ז אות עה בבאור.

¹⁸⁷ ראה תו״ש בראשית פ״א אות רמה, ותרומה פכ״ה אות סב, ע. ופכ״ו אות ד, כו, קו, וצרף לכאן.

¹⁸⁸ המשך המאמר בגמרא: אמר מר או אינו אלא כלל בכלל ראשון וכו׳ מאי קושיא, הכי קא קשיא ליה סמים בתראי כסמים קדמאי תרין, הדר ושני כדשנין דא״כ נכתוב קרא סמים סמים נטף ושחלת וחלבנה. ומאי פרט בפרט ראשון, הכי קא קשיא ליה מיני אילנות ילפי מן נטף וגידולי קרקע ילפי משחלת ולילפי נמי מלבונה זכה (דאייתי) [דאפילו] בחד צד ניתי דבר שריחו נודף ואע״פ שאין קוטר ועולה (והיינו דפריך או אינו אלא פרט אחרון דהיינו לבונה בפרט ראשון מייתי נמי דדמי ליה ולמעוטי דבר שאין ריחו נודף ולא קוטר ועולה נאמרה כשאר פרטי קמאי דמייתי מאי דדמי ליה), הדר אמר א״כ נכתוב קרא לבונה זכה במיצעי (בהדי שאר פרטי קמאי), ותילף מינה, (וקפריך ליה הש״ס הא לאו תירוצא הוא) אי כתביה לבונה זכה במיצעי הויין תרי עשר (כגון סמים שנים ונטף ושחלת וחלבנה ולבונה הרי ששה וסמים כנגדן הרי י״ב), אם כן נכתוב קרא לבונה זכה במיצעי וחלבנה לבסוף, (דנשמע מיניה די״א הן ונשמע מיניה דאפילו אינו קוטר ועולה ונכתב חלבנה לבסוף דהא השתא מיהא לאו מידי גמרינן מיניה). ראה להלן אות קפג וברש״י כריתות שם: י״א סממנים ולעיל חשבנו י״א צרי צפורן חלבנה ולבונה מור קציעה שבולת נרד כרכם הרי ח׳ קושט קנמון קילופה הרי י״א סממנים נאמרו לו למשה ולא ניקבו אלא ד׳ וכל י״א דבעי ניתיב ובלבד שיהא קוטר ועולה. ומבוארת שיטתו שמן התורה יכול להביא הי״א סממנים איזה שירצה רק שיהא דומה לפרט דהיינו קוטר ועולה וריחו נודף. אבל דעת הרמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ב ה״א ששאר סממניה הלכה למשה מסיני. וראה מ״ש הבאר שבע בכריתות שם על לשון הרמב״ם הלמ״מ. ושתי השיטות הובאו ברמב״ן כאן: כי לא צוה בה התורה רק בדברים שקוטרים ועולים על דרך מעשה הרוקחים ואולי על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים לזה וכל מעשה הקטורת וכו׳ וברמב״ן הנדפס מכת״י ע״י רח״ד שעוועל יש הוספה ״או שלא הקפיד כלל רק על אלה המפורשים בכתוב וצוה שיבשם אותם בסמים אחרים על דרך הרוקחים, וכך אמרו במדרש חזית (הובא להלן אות קפ.) בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטורת אלא י״א סמנים אלו לבד״, ע״כ. וראה מנ״ח מצוה קג שיש נפ״מ בין ב׳ השיטות אם סמים אחרים חוץ ממה שמנו חז״ל כשרים וכן לענין הלאו דעשיית הקטורת (להלן אות קצט) אם חייב רק בי״א סממנים אלו או בכל הסממנים. והרמב״ן כאן מפרש שהבשמים הנזכרים בשמן המשחה הם הבשמים שמנו חכמים בקטורת. ופי׳ זה הובא בשטמ״ק כריתות שם בשם התוס׳, עי״ש שדחו פי׳ זה. וראה אברבנאל ואדרת אליהו כאן. – נכתוב סמים סמים בהדי הדדי, בשטמ״ק אות יד הקשה: אי כתיב כן היאך דנין אותו בכלל ופרט והלא האי תנא, תנא דבי ר׳ ישמעאל הוא ואית ליה דשני כללות הסמוכין זה לזה אין דנין אותו בכלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט, ונראה דה״ק נכתוב בין סמים סמים שחלת בינתים ואגב שיטפא דלעיל מייתי הכא, כ״נ להר׳ שמואל מאייברא, ועי״ש בשם גליון. ובברכת הזבח תירץ שר״ל נכתוב קח לך נטף ושחלת וחלבנה סמים סמים. ובפי׳ ברטנורא הביא קושית הגמ׳ בסתם, ותירץ שאלו לא היה מרבה רק שנים הי״ל לכתוב נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה סמים. וראה בתו״ת כאן.

¹⁸⁹ שהש״ר ג ה. וראה לעיל אות קעט* בבאור מ״ש מהרמב״ן שנראה מלשונו שמדייק מלשון המדרש מיכן בדקו חכמים כו׳ ראי׳ לפירש״י ולא כהרמב״ם שי״א סמנים המה הלמ״מ, ונראה שיש לפרש לשון המדרש שאין מכאן סתירה לשיטת הרמב״ם דמצינו ביטוי כזה בגיטין נז. מקובלני משמאי הזקן לובן ביצה סולד מן האור ושכבת זרע דוחה מן האור בדקו ומצאו כדבריו, אותו הדבר יש לפרש כאן לשיטת הרמב״ם שי״א סמנים המה הלמ״מ מפני שצריכים להיות מין שקוטר ועולה והחכמים בדקו כמה מינים ונוכחו לדעת שאין יפה לקטורת כלומר שקוטר ועולה וריחו נודף כמו אלה י״א סמנים. אבל אין כוונתם לומר שהם ביררו מעצמם אלה הסמנים. וראה להלן אות קפד: ולא משכחת לה דקוטר ועולה אלא הנך י״א.

¹⁹⁰ ראה רש״י כאן ומקורו מהדרש שלפנינו ומענין זה בסדא״ר פי״ד עמ׳ 62: ויאמר ה׳ אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, חלבנה אינה כמסרחת, אלא לפי שהקב״ה רחמיו מרובין על ישראל לעולם בין על רשעים שבהן בין על כשרים שבהן ובחמאת החמדה: הלבנה בושם שריחו רע ומנאו הכתוב עם הקטרת ללמדך שיצטרפו ישראל צדיקיהם ופושעיהם ורשעיהם ביחד בצומות בתפלות ובקשות שאין מי שיודע המחשבות אלא הקב״ה. שאמרו כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. והטעם כתב בפי׳ רבינו גרשם שם: שאין בה מפושעי ישראל, שחוזרין בתשובה ומתענין. וכ״ה ברב״ח כאן: וחלבנה ריחה רע ואעפ״כ הכניסה הכתוב בכלל הבשמים החשובים ובא לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפלתנו, וכמו שאמרו רז״ל כל אגודה שאין בה פושעי ישראל אינה אגודה, ובאור זה, כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים, שאם לא כן הצדיקים נתפשים עליהם מפני הערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה ומטעם זה נצטוינו במצות לולב ליקח ד׳ מינים באגודה אחת ולתת ערבה שאין לה טעם וריח רמז לרשעי ישראל שאין להם תורה ומצות, בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח ובכלל הלולב שיש בו אוכל וההדס שיש בו ריח ואנו מרצים להקב״ה בכלם כאחד, ע״כ. ובגו״א: שכל תענית הוא העינוי שירחם ה׳ עליהם ואין הכנעה ממי שהוא כבר קרוב אליו כמו הצדיקים, ולכן אין הצדיקים מביאים הרחמים, אבל הרשע מביא הרחמים כי כאשר הוא רחוק מן השי״ת ההכנעה היא יותר שאין לך הכנעה רק כאשר שונאו מכניע מפניו וזה מביא רחמים ולכך כל תענית שאין בו מפושעי ישראל שבו ראוי הכנעה. – בח״א מהרש״א: ולא קאמר ומקטירו עמהם, אלא דר״ל שהוא נמנה עמהם בתעניתם, ואינו פורש מהם וברמז יש ללמוד שהיו י״א מיני קטורת עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע, דיש לצרף גם פושע היינו בשיש עדה קדושה שהן מנין עשרה בלא הוא, אבל אין לצרפו ביו״ד עמו וזכר לדבר לא אשחית בעבור העשרה, אבל על פחות מיו״ד לא התפלל, ע״כ. ראה תו״ש בראשית פי״ח אות רצב ובהשמטות ומילואים למהדורה שני׳ מתשובת הרמב״ם חמדה גנוזה יב. מובא בתו״ש בראשית פמ״ב אות כה.

¹⁹¹ ראה לעיל אות קלו–קעח וצרף לכאן. – שלא יניח משקל וכו׳, בפי׳ ר״ג: שלא יניח משקל האבן של חמשים ומאתים עם החמשים ומאתים וישקול שקל של חמש מאות כן אלא לכל משקל יניח אבנו. ובשטמ״ק הביא פי׳ שלא ישים משקולת זה בתוך זה וכן פי׳ הרא״ש שלא יניח משקל בדרך שרגילין לעשות משקל תוך משקל והפנימי קטן והולך ומתרבה אלא כל המשקל היה חתיכה אחת והיינו בד בבד משקל יחיד יהיה. וכ״ה בפי׳ התוס׳ בהד״ז בשם ר״י. ובפי׳ רבעה״ת הביא פי׳ זה בשם י״מ וכתבו: וזה לא הבנתי אמאי לא יעשה כן. ובמושב זקנים הביא פירש״י כאן: שהוא לשון יחידי זה כמו זה וכתב: ולא תאמר שר״ל בד בבד שאם שקל ליטרא סממנים שלא ישקול ליטרא אחת באותם סממנים ששקל אלא צריך שישקלם בליטרא עצמה משום בזיון וזה הייתי אומר שהוא בד בבד כלומר משקל במשקל כל אחד לבדו ישקול וכן מפרשים בערכין (צ״ל כריתות) למ״ד שיש הכרע למשקל אחד מהאחר, לכן פירש שהוא יחידי וראה בהתוה״מ כאן מ״ש לפרש שיטת רש״י וכן פי׳ הר״י גנאח בס׳ השרשים: בד בבד, שרשו בדד, שיהיה כל נפרד מן הסממנים האלה במשקל אחד, כלומר שיהא כולם שוים בחלקיהם. ומה שהקשה האברבנאל על פי׳ וז״ל: וי״מ משקל שוה לכולם וזה לא יתכן כי במשנת פטום הקטרת (להלן אות קפג) מפרש לקצתם ששה עשר מנה ולקצתם שבעים מנה ומהם י״ב ומהם ט׳, אין קושיא שהכוונה רק לד׳ סימנים המפורשים בתורה. וכ״כ רבנו אברהם: בד בבד יהי׳ רמז שיהא המשקלים של ארבעה הסמים המפורשים בקרא שוים, לא שהמשקלים של כל התערובת שלהם שוים. ובאע״ז כאן: בד בבד, כל אחד לבד ירוקח ואח״כ יערב. וכ״כ הרד״ק בס׳ השרשים ערך בדד: בד בבד, אחד באחד כלומר שיהו שחוקים כל אחד לבדו. וכ״כ הפרחון בד בבד יהיה לשון ייחוד כלומר כל מין ומין שקול ושחוק לבדו. והר״א מוסיף ביאור: ולכן ראוי שיפורש כדברי הראב״ע שכל אחד ישחק לבדו ואח״כ יערב כולם וזה מפני שאין שחיקתם שוה כי יש שנשחק בקלות כמו הנטף ויש שיקשה שחיקתו מאד כמו שבולת נרד ולכן אמר הכתוב ושחקת ממנה הדק ולא אמר ושחקת אותם הדק כי לא תהיה השחיקה שוה בכולם, ע״כ. והכס״מ פ״א ה״ב מכלי מקדש מפרש כן שיטת הרמב״ם וז״ל: ומ״ש רבינו (אצל פטום הקטרת) ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועירב הכל (ושם פ״ב ה״ה: ואח״כ שוחק כל אחד מן הסמנים בפני עצמו הדק) נראה דיליף מקטרת דכתיב ביה ממולח ומתרגמינן מערב אבל צריך טעם מניין לרבינו ששוחק ואח״כ מערב דילמא מערב ואח״כ שוחק והכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ובתר הכי כתיב ושחקת ונראה דמשמע לרבינו שיותר יפה מתערב אחר שחיקה מקודם שחיקה וקרא לאו לסידרא איכתיב. ויותר נראה לומר שטעם רבינו מפני שהוא מפרש דמאי דכתיב בקטרת בד בבד יהיה היינו לומר שיהיו שחוקים כל אחד לבדו וכמו שפירש הרד״ק בספר השרשים, ע״כ ומבואר שיש ג׳ פירושים בהמלים בד בבד. [בפסיקתא דר״כ סוף פי׳ כז: בפר בן בקר (ויקרא טז ג) זה אברהם וכו׳ אין לי אלא אבות, אמהות מנין ת״ל בד בבד יהיה. וכ״ה בויק״ר כא יא והמפרשים שם נדחקו לפרש מהו הסמך בפסוק זה. ובהערות בובר העיר שטעות סופר הוא וצ״ל כתונת בד קודש ילבש וכו׳. וכ״ה בפס״ר. ובהערות מרגליות על ויק״ר שם, שיש לגרוס: ת״ל בד בד בד בד, והכונה לפסוק ויקרא טז, ד. שמפורש בו ד׳ פעמים המלה בד].

¹⁹² ירושלמי יומא פ״ד ה״ה בשינויים. וראה לעיל אות קעט דרשו שי״א סממנים היו בקטורת וכן בברייתא זו מונה י״א סממנים מלבד בורית כרשינה, יין קפריסין, מלח סדומית, מעלה עשן וכפת הירדן שלא היו אלא לתקון. ומ״ש רש״י שהיו שס״ח מנין כן מבואר בברייתא שם: קטורת היתה נעשית שס״ח מנים, שס״ה כנגד ימות החמה ושלשה מנים יתרים שמהם מכניס כ״ג מלא חפניו ביוהכ״פ וכו׳. וכ״ה בירושלמי יומא שם. – מעלה עשן כל שהוא, בשלטי הגבורים פפ״ו כ׳ שאין הכוונה מעט מזעיר אלא דבר המספיק להכשיר כל הסימנים כדי שיוכל לתמר כמקל כל הסממנים. ובספר יראים מצוה רעט כתב: וסממני הקטורת כתובים בפי׳ וכו׳ ומנין משקלם לא מצינו במקרא ונ״ל שהוא הלכה למשה מסיני ושמעתי דאסמכוה אקרא, שלחיך (שה״ש ד יג) בגימטריא הכי הוו ומדרש לא ראיתי, ע״כ. – שיבולת נרד בשו״ת הגאונים הרכבי עמוד 29 מביא שחכם אחד טעה וחשב שיבולת נרד לשתים ולכן הקשה שהמנין הוא י״ב סמנין ולא י״א. ובספר צדה לדרך תמה על החינוך שכ׳ שפטום הקטורת הי׳ ט״ו סמנים וכבר העיר בנחל קדומים שנוסחא מוטעת נזדמנה לפניו ובדפוס ראשון כתוב י״א סמנים ד׳ מפורשים ושבע קבלה. – אם חיסר אחת מכל סממניה, ראה תו״ש תצוה פ״ל אות כב בבאור ובמלואים שם. החינוך פ׳ תשא כ׳ דאם חיסר העושה אותה אחת מסממניה חייב מיתה וכ״כ בשלטי הגבורים פ׳ פ״ז ובס׳ אביר יעקב תמה עליהם עיי״ש. – הרוצה לדעת מהותם של סמני הקטרת ובשמים לשמן המשחה ושמותיהם בזה״ז יעיין ברמב״ם פ״א פ״ב הכה״מ ובפי׳ הרמב״ן כאן, והאריך בזה ר׳ אברהם הרופא בספרו שלטי הגבורים מן פרק ע״ח עד פרק פ״ט, שם מבאר פרטי השמות של הבשמים בכל הלשונות וטבעם ובפי׳ הברייתא דפטום הקטורת שבתפלה יש ביאור בס׳ ארחות חיים להרא״ה וכל בו ובסידורים השונים, ובמפרשים בכריתות באר שבע אביר יעקב נר תמיד. – ברמב״ם פ״א מכה״מ כתב: ועשייתו מצות עשה כו׳, ועל זה כתב בפי׳ הרדב״ז, כ״כ למעלה שאין עשייתו עיקר המצוה אלא הקטרתו ולפיכך לא מנה הרב ז״ל עשייתו בכלל מנין המצות אלא הקטרתו. למה הדבר דומה לעשיית סוכה ולולב ציצית ותפילין שאין עשייתן עיקר המצוה, ומה שכתב עשייתו מצוה לאו דווקא, אלא עשייתו והקטרתו. ובשלטי הגבורים פרק ע״ח כתב: ועשיי׳ היא מצות עשה כמו שנאמר ואתה קח לך סמים. ועי׳ בסהמ״צ להרמב״ם שורש עשירי ובסידור רס״ג מצוה קפג, לעשות קטרת להקטיר ובס׳ המצ׳ לרס״ג ח״ג עמ׳ 443.

¹⁹³ ראה לעיל אות קפא בבאור וברמב״ן כאן פסוק לד. ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים רבים ולבונה זכה ולא יקפיד רק באלה הארבע כי בהם ענן עשן הקטורת עולה רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להן ריח טוב כדי שיהיה בתמרות עשנו מבושם ולכן לא פי׳ המשקל וכמה יקטיר ממנה כי לא הקפיד רק שיהיו אלה הארבעה בשוה ושיוסיף עמהם עוד סמים טובים להקטיר. והטעם כי כאשר אמר בשמן שיעשה אותו כמשפט מעשה הרקחים ולא לימד על מעשהו רק סמך עליהם, כן אמר בזה שיקח מאלה ארבעה הסמים במשקל שוה ויוסיף עמהם סמים ויעשה מכולם קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה ובעשייה אשר הם עושין ויתן ממנה לפני העדות כדי שתעלה תמרתו כמנהג המוגמרות לפני המלכים וכן קצר בעשייה ולא הזכיר אותה בהזכירו האחרים כולם וכזה אמרו בגמ׳ אמר ריש לקיש מה לשון קטרת דבר שקוטר ועולה כי לא צוה בה התורה רק בדברים שקוטרין ועולין על דרך מעשה הרוקחים ע״כ. – בצרור המור כאן: קטורת, להורות כי תכלית התורה היא להשלים הנפש בעוה״ב ולקשרה למעלה וזהו קטורת שמקשר הדברים כמו שרי קטרין.

¹⁹⁴ כ״ה באונקלוס ות״י: ממלח – מערב י״ג מעורב, ראה רש״י כאן, וברש״י יומא לח. ד״ה לפטם, לכתוש הסמנין ולערבם יפה כמו שנאמר ממולח. ובפי׳ האברבנאל: ואמרו ממלח טהור קדש המתרגם תרגמו מעורב, ויתכן שבא לפרש תכונת זו הקטרת שירקחו אותה בצורת אבק דק כאלו היא מלח שחוק, ובלעז קורין אותו גראניא״ה וכן ראוי שיהיה הקטרת כדי שכאשר יפוזר על גבי הגחלים יעלה עשן במהרה אם מעט ואם הרבה אבל אם היתה הקטרת גסה ועבה לא יפעול בה האש כל כך במהרה ע״כ. וברמב״ן כאן מפרש מה שהאונקלוס תרגם מערב, שירצה לומר ממולח נמחה שיעשה הסמים כולם שחוקים מאד ומעורבים יפה יפה עד שיהיו נמחים ולא יוכר סם מהם מלשון כי שמים כעשן נמלחו (ישעיה נא ו) וכו׳ וכעי״ז בספר השרשים עמ׳ 263. ובכת״י מעין גנים: ממולח שצריכים לערב הסממנים הרבה כמו שמערבין המלח בתבשיל. וכ״ה בכת״י ילקוט תימני ששון.

¹⁹⁵ כ״ה בלק״ט ובכת״י מדרש הביאור וכן פי׳ האע״ז והרמב״ן כאן: שיהא מלוח במלח סדומית. ראה לעיל אות קפד בביאור וכן מבואר בשו״ת הגאונים הרכבי סי׳ סד דמלח סדומית אינו בסממנין האלה (י״א סממנין) וממקרא אחר נלמד: במלח תמלח. וכ״כ ר׳ מיוחס: ממולח יתן בו מלח סדומית רובע והמליץ תרגם מעורב ואינו לשון המקרא. בכל בו סי׳ לח: מלח סדומית הוא מלח גסה ונותנין אותה בקטרת משום על כל קרבנך תקריב מלח, וי״א שהוא מלח דקה ביותר וזה שאמרו חז״ל שמסמא את העינים פי׳ שהיא נדבקת באדם ואינה נראה מפני דקותה, ומאותו המלח היו מביאין רובע הקב ואין בידי למה רובע. ע״כ. והר״מ בפיהמ״ש כריתות כ׳ שמלח סדומית כל שהוא ותמהו עליו שהרי אמרו רובע הקב וראה לעיל אות קפג מ״ש בהא דמעלה עשן כל שהוא (ומ״ש אם מלח סדומית דקה או גסה עי׳ ביצה לט. ברש״י, מנחות כא. ב״ב כ: בנובי״ת או״ח סי׳ נז. ובערוך ע׳ איסתרוקנית) וכדעת הכל בו מבואר בתוס׳ מובא בשטמ״ק כריתות ו. אות כה, מלח סדומית על כל קרבנך תקריב מלח. תוס׳. ובתוס׳ שלפנינו מלח סדומית, מפרש ר׳ משה כהן, כלומר דאם אין לו יין קפריסין מביא במקומו חמר חווריין ומלח סדומית לשרות בהן הצפורן אבל לא שיערב מלח בקטרת למ״ד דקטרת לא בעי מלח, ואפילו למ״ד דבעי מלח, היינו דווקא בשעת הקטרה דומיא דכל העולין הטעונין מלח ע״כ. ובבאר שבע בכריתות שם תמה על הכל בו, מהא דמבואר במנחות כ: כא. דפליגי רבנן ור״י אם קטרת בעי מלח והל׳ כר״י דלא בעי מלח, ואפילו לרבנן דטעון מלח היינו על המזבח, אבל מלח סדומית מיירי בשעת כתישת סממנים, ומפרש דהמלח סדומית לא הי׳ נותנין בקטרת עצמו אלא לשרותה ביין קפריסין או לשום תיקון אחר וכמ״ש התוס׳ ופסקי תוס׳ בכריתות שם וכ״כ הב״י או״ח סי׳ קלג שהמלח בא לתקון הקטרת. וראה בשלטי הגבורים פפ״ח, ולא הי׳ לפני הבאר שבע שיטת התוס׳ הנ״ל שהביא השטמ״ק שבה מפורש כמ״ש הכל בו. וראה מ״ש בענין זה בפי׳ הרדב״ז על הרמב״ם שם שני טעמים: דע כי המלח מחזיק פעולת הסממנים וקרא כתיב על כל קרבנך תקריב מלח. ובהערות תמה על זה. ויש להעיר מלשון הירושלמי יומא פ״ד לא נתן לתוכה מלח או שנתן לתוכה מעלה עשן נתחייב מיתה ובקה״ע: דמדאורייתא בעי קטרת מלח דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, א״נ מדכתיב ממולח טהור קדש וכיון שלא נתן בו מלח ה״ל ביאה ריקנית וחייב עליה מיתה ביוה״כ ע״כ. ותימה על הקה״ע שלא העיר כלום מכל הנ״ל וצ״ל שזה כמ״ד שקטרת בעי מלח ולא מיירי ממלח סדומית, אמנם הבאר שבע בכריתות שם ד״ה חיסר אחת מכל סמניה כתב ע״ד הירושלמי לא נתן לתוכה מלח חייב מיתה, לפי דעתי טעות סופר הוא. ויפה כוון כי בירושלמי שהביא הת״י יומא נג. ליתא הא דלא נתן בה מלח וכן בפי׳ לברייתא דפטום הקטרת שנדפס בארחות חיים הל׳ מוצ״ש מיוחס להרמב״ם (ראה להלן אות קצז) מביא לשון הירושלמי ביומא וליתא להמלים: ולא נתן בה מלח.

¹⁹⁶ תרגום זה מובא בערוך ע׳ מזג בשם תרגום ירושלמי ולפנינו בנדפס ליתא ואיתא רק בכתב יד רומי וכבר בירר נכדי מר אסא כשר, במאמר על תרגום ירושלמי כת״י רומי שהוא מכין להו״ל שרובם של תרגומי ירושלמי שמביא הערוך ואינם בתרגום הנדפס נמצאים בכת״י זה. וע״פ תרגום זה נראה לי שיש לתקן מה שמבואר בפרקי דרבינו הקדוש פרק העשרות וז״ל: י״ד דברים נאמרו בכוס של ברכה כו׳ ומזוג שנאמר ממלח טהור תרגום מערב דכי צ״ל: תרגום ממזג כמפורש בת״י. ומה שת״י ממזג ולא מערב נראה שכוונתו לפרש שהי׳ הקטרת דק מעורב באופן שנעשה בבחינת ׳הרכבה מזגית׳ כמו במשקה יין ומים ולא כהרכבה שכנית. עי׳ מ״ש במפענח צפונות פ״ח ובספר הגדרים בערך מזג. כתב: מזג הוא איכות מתחדש מהפעלות איכיות הפכיים נמצאים ביסודות קטני החלקים כדי שיגיע רוב אחד מהם ברוב האחר כשיתפעלו בכחותם קצתם בתוך קצת יתחדש מכללי איכות מתדמה בכלם והוא המזוג וכו׳, ע״כ. ובאוה״ח כאן: ממולח טהור שלא יראה בו ערבוב גוונים וכו׳ לזה אמרו ממולח טהור פי׳ זך שיהיה גוון אחד ממש באמצעות התערובת כו׳. וראה להלן אות קצג.

¹⁹⁷ עי׳ כתובות יז. ומס׳ דרך ארץ פ״ד ד. (הוצאת היגר), נראה שלפירוש זה כוון בספר השרשים עמ׳ 263: והענין השלישי שהוא רוצה בו היופי והנעימות, דומה למה שאומר הערב, מלח קדרך בחלב, כלומר יפה אותה והנעימה וכו׳ והענין באומרו ממלח טהור קודש על הפרוש הזה, יפה ונאה ונקי. וכעי״ז בפי׳ ר״י ן׳ ג׳נאח, ובחזקוני: ממולח, מתוקן כמו כל קבל דמלח היכלא (עזרא ד יד) והמלח לא המלחת (יחזקאל טז ד), ע״כ ומה שסיים במסכת כלה: כקדרה שאין בה מלח הוא למשל, כמו שהמלח נותן טעם בהתבשיל שיהא ערב לאכול כן צריך להיות הקטרת יפה נאה ונקי. וכ״כ בגור ארי׳ שתרגם אונקלוס מעורב מפני שר״ל כי צריך שיתנו הבשמים טעם זה בזה וזהו כשהוא מעורב יפה אז נותן טעם זה בזה אע״ג שהוא יבש וזה נקרא ממולח, כי כל דבר שנותן טעם בשני נקרא על שם מלח, כי המלח הוא שנותן טעם באחר ולפיכך נקרא עריבתו של זה בשם ממולח.

¹⁹⁸ וכ״ה בכת״י ילקוט תימני ששון, להלן אות קצו דרשינן מקרא: קדש קדשים תהי׳ לכם, שתהא הויתה בקדש עיי״ש בביאור, ובפי׳ הר״א בן הרמב״ם: טהור רמז שיגשו אל מעשיה בטהרה ושתהיה תערובתה נקיה מתערובת של מה שלא נתפרש בה במקרא ובקבלה, ע״כ מפרש שהמלה טהור כוללת שני מובנים. וכ״ה בספורנו: טהור מנוקה מכל פסולת. וכ״ה בשלטי הגבורים פרק פז: ממולח טהור שלא יחסר כלום כדברי רבותינו זהב טהור נקרא טהור, שהיו מכניסים אותו לאור לא היה חסר כלום, כן המרקחת של קטרת צריך שיהיה טהור שכשיכנס במכתש לא יחסר דבר.

¹⁹⁹ לעיל אות קפט ולהלן קצו. ובפי׳ הר״א בן הרמב״ם: קדש, מוכן לקטורת של הקדש לא לביסום של בני האדם ולקטורת שלהם. ובשלטי הגבורים פרק פ״ז: וגם צריך שיהיה המרקח הזה קדוש לאו דוקא קדוש ממש היינו שיעשה בקדושה ולא יהיה טמא, כי זה הוא דבר פשוט להיות הקטרת קרבן המובחר מהקרבנות, וגם לא יהיה קדוש, שיעשה בלבד משל הקדש ומשל צבור דהא תנן המפטם את הקטרת ללמד בה על מנת למוסרה לצבור פטור וכו׳ אלא קדוש שתהיה הקטרת אסורה בהנאה להדיוט, מלשון פן תקדש המלאה כי רז״ל אמרו מניין לכלאי הכרם שאסורין בהנאה כו׳ או יהיה קדש מוכן ומזומן כגון ויקדש את ישי ואת בניו. וכן התקדשו ובאתם אתי בזבח ודומיהם כי הנה צריך שתהיה הקטרת לעולם מוכנת ומזומנת ומתוקנת היינו שתהיה דקה היטב ונאותה להקטרה ולא גסה ובלתי נאותה, ע״כ ובהעמק דבר: קדש, בשעת העירוב יהי׳ קודש, ומזה למדנו שהמכתשת יהא מקדש כדאיתא בשבועות די״א. בלק״ט: ממלח טהור קדש, והלא הקטרת לשון נקבה אלא עונה על מעשה של (לקיחות) [רקיחות] לכך נאמר לשון זכר.

²⁰⁰ מובא בבעל הטורים כאן. בכת״י ילקוט תימני שו״ת: קטרת רקח, רמז שעדת קרח לקו על עסק הקטרת שלקחו מאתים וחמשים מתחות.

²⁰¹ ברייתא זו מובאת ביומא מה. כריתות ו: ובירושלמי יומא פ״ד ה״ה. וברש״י ויקרא שם מה ת״ל דקה והלא כל הקטרת דקה היא שנאמר ושחקת ממנה הדק, אלא שתהא דקה מן הדקה. ומבואר שהתו״כ מפרש קרא שלפנינו על קטרת של כל השנה ולא כהדרש להלן אות קצג שקרא שלפנינו מדבר מקטורת יוה״כ ואולי י״ל אחרי שדרשו מקרא דויקרא שביוהכ״פ יש דין דקה מן הדקה שוב דרשו שבפסוק זה רמוזה מצות הקטרת יוה״כ בקדה״ק.

²⁰² דרש זה לא ידוע מקורו, ואולי הוא ממכדרשב״י, ועיקר הפירוש שבפסוק זה כוונה התורה להקטרת הקטרת ביוה״כ בקדש הקדשים מבואר כן ברשב״ם כאן: ושחקת ממנה וגו׳ לקיים ביום הכפורים מה שכתוב באחרי מות קטרת סמים דקה והביא מבית לפרוכת. וכ״כ האחרונים בפשטא דקרא. וברמב״ן כאן: ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד יתכן שנפרש שהזכיר הכתוב בכאן כל מעשה הקטורת, אמר שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים והוא קטורת של יוה״כ ויקטיר ממנה באהל מועד בכל יום וכו׳. ובפנים יפות פי׳ כוונתו שכיון שנשחקו כל הסמנים ביחד לא שייך לשון ממנה, אלא כיון דבקטרת של יוהכ״פ אחז״ל שיהיה דקה מן הדקה, להכי אמר ושחקת ממנה הדק, שמקצתה היה רק הדק והם הקטורת של כל השנה ואמר ונתת ממנה לפני העדות היינו קטורת של יוהכ״פ הנזכר שהיה דקה מן הדקה וכיון שלא היה שוות בשחיקתן שייך לומר בכל אחד ״ממנה״, ע״כ. בס׳ לקח טוב לר״מ נגארה כוון מדעתו לפירוש הנ״ל ע״פ כמה דיוקים בכתוב וז״ל ועל כן הייתי אומר כי ענין פסוק זה מדבר בקטורת יוה״כ כו׳ ורש״י לא רצה לפרש כן כי מאחר שבא הכתוב לומר ענין תכלית הקטרת ומצותו איך ישמיט מצותו בכל יום ויום שהוא העיקר ותמידי ואומר לנו מצות יום אחד בשנה לבד כו׳ ואיפשר לומר כי אלו ואלו דברי א׳ חיים והכל רמוז כו׳ ע״כ ותימה שלא העיר מרשב״ם ורמב״ן הנ״ל. ויש לה״ר לפירוש הנ״ל לפ״מ שנתבאר לעיל אות קפה, ממלח, מעורב היטב דק דק כמלח, וכן פי׳ הפרחון: ממולח, שחוק. ולפ״ז מה שאמר אח״כ ושחקת ממנה הדק, משום דמיירי בקטרת של יוה״כ שצריכה להיות דקה מן הדקה ומדוקדקת המלה ׳ממנה׳ כלומר מהקטורת שמקריבים בכל יום שהיא כבר שחוקה תקח ממנה לשחוק הדק היינו דקה מן הדקה להקריב ביוה״כ בקדש הקדשים. ולהשיטות שממולח היינו מלח סדומית יש מקום לפרש עפ״מ שכתבו הראשונים בביאור לעיל אות קפב שהפי׳ בד בבד, שיהיו שחוקים כל אחד לבדו, א״כ מה שאמר אח״כ ושחקת ממנה הדק היינו מקצת מן הקטורת שהיה כבר שחוק הדק תעשה דקה מן הדקה. ולמ״ד שקרא בד בבד יהי׳ שלא יניח משקל במשקל או כפי׳ רש״י שיהי׳ משקלם שוה יש לפרש עפמ״ש הספורנו: רקח, שילקט כל אחד מהסמים זה מזה ויעשה מהכל מורכב אחד. מעשה רוקח, שיהי׳ כל אחד מהסמים כתוש כפי הראוי לו, ממולח שיהי׳ הסמים מעורבים היטב, ע״כ ומבואר מדבריו שגם מהמלים: רקח מעשה רוקח אנו יודעים שהסמים צריכים להיות כתושים ושחוקים, ולפ״ז מדויק לשון הקרא ושחקת ממנה הדק שמדבר על קטרת יוה״כ וכוון לפי׳ זה בס׳ הר המורי׳ פ״א ה״א מכ״מ וכתב לפרש מה שכתב הרמב״ם גבי שמן המשחה: ושוחק כל אחד ואחד לבדו ועורב הכל, דמקורם בקרא דכתיב גבי קטורת ועשית אותה קטרת רוקח מעשה רוקח ממולח טהור וגו׳ והנה ועשית אותה קטרת רוקח היינו ע״כ שישחקם כעפר לדוש דאל״כ מאי ועשית וגו׳ ושוב אמר שיהיה ממולח והיינו מעורב אלמא דמתחלה כותשין אותם ושוב מערבין אותם וכו׳ ושמן המשחה יליף מקטרת ע״כ.

²⁰³ בכריתות ו: לא נסמך מפורש על הקרא וכנראה שהלקח טוב סמך על לשון הגמ׳ וכשהוא שוחק אומר הדק, כמו שכתוב ושחקת ממנה ׳הדק׳, ועיין בבאר שבע ואביר יעקב כאן ובכוה״ק. ובפירוש הענין של הקול יפה לבשמים הרמב״ם בפרק ב מכלי מקדש הלכה ה כתב: וכשהוא שוחק אומר הדק היטב הדק היטב כל זמן ששוחק ומערב הכל ולא הזכיר הטעם. ופי׳ ר״ג בכריתות: אומר הגזבר הדק היטב כל שעה ששיחק, מפני שהדבור יפה לבשמים בשעת שחיקה. ובכל בו: בפירוש לסממני הקטרת אומר היטב הדק הדק היטב, וזהו שאמר שהקול יפה לבשמים, שהדבור הזה יצא הבל מפיו שהרי אלו התיבות יוצאות מן הגרון ע״כ. ר׳ אברהם הרופא בשלטי הגבורים פפ״ח כ׳ שני פירושים מתקבלים על הלב. בזהר ח״ג רלו.-: שחקים דבהון ריחים דטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבא ואינון אקרון שחקים ע״ש ושחקת ממנה הדק. וראה רש״י עירובין קא. ד״ה מהדקין.

²⁰⁴ במדב״ר יד כא, וראה תו״ש תרומה פכ״ה אות קמט וצרף לכאן. ותו״ש בשלח פט״ז-קצז. מובא מרש״י יומא נב: תניא משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן וכו׳ ואמר ר׳ אלעזר אתיא שמה שמה (כתיב בארון אשר אועד לך שמה וכתיב בצנצנת המן ותן שמה מלא העומר), רש״י) – ובילקוט מאור האפלה: ונתת ממנה לפני העדות, ניתנת הקטרת במקדש כדי לבשם את המקום מריחות שריפת הבשר והחלבים. ע״כ ומקורו ממו״נ ח״ג פמ״ה.

²⁰⁵ ראה כריתות ו.-: מסייע לרבי יוסי בר״ח דאמר קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהו אלא בקדש. אמנם פסוק כזה לא נמצא בשום מקום כי בפרשת שמן המשחה לעיל פסוק לב כתוב: קדש הוא קדש יהיה לכם וכאן לא נאמר קדש הוא ולא קדש היא. וכבר העיר ע״ז במל״מ על הרמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ב ה״ו שט״ס הוא וצריך לגרוס פסוק אחר דקדש הנאמר בקטורת. ונראה שיש לגרוס הפסוק שלפנינו, וכ״ה בלק״ט כאן: קדש קדשים תהיה לכם, כל מעשיה לא יהיה אלא בקדש. ובירושלמי שקלים עם פי׳ הר״ש סירליאו הגירסא: דכתיב קדש תהיה לכם, ונראה שהכונה לפסוק שלפנינו. ובמדרש הגדול כאן: קדש קדשים תהיה לכם, משל צבור היתה קריבה לא משל יחיד, מכאן אמרו המקדיש נכסיו ונמצא בהן מותר הקטורת שנותנין לאומנין בשכרן או אחד מסממני הקטורת מחללין אותו על שכר האומנין וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה כדי שתהא קריבה משל צבור לא משל יחיד. ראה משנה שקלים שם וברייתא כריתות שם ורמב״ם הל׳ שקלים פ״ד הי״ב. וראה לעיל אות קפט–צ. ולהלן רב.

²⁰⁶ אחת לששים או לשבעים, ביאור החשבון מבואר בתוס׳ שבועות י: ובחי׳ שטה מקובצת כריתות דף ו. ובארחות חיים להרא״ה הלכות מוצאי שבת, ובשו״ת הרדב״ז ח״ד סי׳ לה (אלף ק״ט) ובחי׳ הרדב״ז על הרמב״ם, ושו״ת הרלב״ח סי׳ קיח. והאחרונים בספריהם כוונו לדברי הרדב״ז שיש להוסיף מלח סדומית רובע הקב, כדי להתאים החשבון לששים או לשבעים שנה וע׳ בפי׳ ר״ג כאן ובדרישה אות כג בטור או״ח סי׳ קלג. ובס׳ באר היטב כאן. – מ״ש רש״י ור״ג דחצאין לאו דווקא ראה מ״ש בתורה שלמה משפטים פכ״א אות תרסב. מדברי הלק״ט יש חצי שאינו חצי ממש בישעי׳ מד, טז. ובכוה״ק מקרא ויחץ את הילדים ויש להוסיף מקרא שופטים ט, מג. דניאל יא, ד. וכן בלשון חז״ל חצי שיעור חצי לאו דוקא. ראה מה שכתבתי בדגל התורה ס׳ פ״ג אות ו׳ מדברי המהר״ם חלאווה פסחים דף מד שס״ל חצי זית דווקא ומשם בספר גור ארי׳ יהודה סי׳ ז׳ אות ג עיי״ש – הר״ג מפ׳: במתכונתה, כלומר שלא היה מפטם של כל השנה כולה ביחד אלא בכל יום היה מתקן לצורך שעור היום ומכניס ע״כ, לפי פירושו יש מחלוקת בין רשב״ג וחכמים בדבר שבמציאות איך היו עושים. ונראה שלכך דייק רש״י לפרש: אם היה רוצה לפטם הקטרת בכל יום היה עושה, כלומר שחכמים מודים שהיו מפטמים לכל השנה כמו שכתוב סתמא בברייתא אלא דההלכה היא אם רוצים או צריכים מותר לפטם מנה בכל יום. ברש״י: יחיד שלא פיטם אלא מנה ובמשנה למלך הל׳ כלי המקדש פ״ב ה״ח כתב בדעת רש״י הנ״ל דס״ל כיון דכל שתי הקטרות דבוקר ובין הערבים כולהו חדא מצוה נינהו לא קרינן והקטורת אשר תעשה כי אם במנה. ומלשון הרמב״ם פ״ב מכ״מ ה״ח: פטמה מעט מעט במתכונתה כשרה, אפילו פטם פרס בשחרית פרס בערבית מבואר שלא כרש״י אלא אפי׳ פרס מותר עיי״ש. ומבואר מלשון הרמב״ם שטעמן של חכמים וטעמו של רבא היינו הך וצ״ל לפ״ז מה שאמרו בגמ׳ מסייע לי׳ לרבא אין הפי׳ לעיקר הלימוד שהרי הדרש של רבא והקטרת אשר תעשה כל עשייה דקטרת הרי מוכרח לפרש כן המלה במתכונתה כמו שדרשו חכמים א״כ רבא מבאר הדרש של חכמים אלא עיקר מה שחידש רבא הוא לחלק בין שמן לקטרת כמבואר בכריתות ה. מובא לעיל אות קסט ולזה אמרו מסייע לי׳ לרבא וכאן מובא קיצור של הדרש דלעיל. ונראה שכן הבין גם האור החיים כאן וז״ל: והקטרת אשר תעשה יתבאר ע״פ דבריהם ז״ל שאמרו חכמי׳ כל יום מתקן במתכונתה והיה מכניס והוא אומרו והקטורת אשר תעשה פי׳ כל מה שישנו בהכשר מעשה בית ה׳ במתכונתה לא תעשו הא למדת המפטם חצי מנה חייב כרת ע״כ. ובשטמ״ק שם ה. אות יז: הא דנקט פרס ה״ה בכזית שהרי אמרינן (בפ׳ השוחט והמעלה) המקטיר כזית קטרת בחוץ, אלמא שהוא מתקבל בפנים, אלא נקט דרך הקטרת ורגילתו. הרא״ש ז״ל. – בירושלמי יומא פ״ד ה״ה תני פיטמה חציים כשירה שלשים ורבעים (אם פטם שליש או רביע ממנה) לא שמענו (אם כשר או לא,) ר׳ אומר כמדתה (כל שהיה כמדתה לכל סממנן אפילו מנה אחת הצריך לכל יום) היתה כשירה, ודא דאת אמר פיטמה חציים כשרה (היינו נמי שעשה) חצי כל סממן וסממן (אבל אם חסר א׳ מסמניה או אם נטל מאחד מסממנים יותר מחציו ומשני פחות מחציו פסול). – הברייתא שבפרשת הקטרת שהיא בנוסח התפלה, כבר כתב הרדב״ז בשו״ת ח״ד סי׳ אלף קט (לב): כי ברייתא זו אינה שנויה בשום מקום בלשון זה, אלא מסדרי התפלות חברוה מפסקי ברייתות שנויות בכריתות. ותוכן ברייתא הנ״ל הוא בנוסח זה: פטמה לחצאין כשרה לשליש ולרביע לא שמענו, אמר רבי יהודה זה הכלל אם כמדתה כשרה לחצאין ואם חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה. ונוסח זה הוא על פי דברי הירושלמי הנ״ל, וכן הוא בשינויים בפיטום הקטרת שבסידור רב עמרם גאון סדר מעמדות (ד׳ טז): פיטמה לחצאין כשרה לשלישית ולרביעית לא שמענו, אמר ר׳ יהודה זה הכלל כל כמדת כשרה חצאין, שחסר בה מכל סימן וסימן או שחסר אחת מכל סמניה או שלא נתן בתוכה מעלה עשן חייב מיתה ע״כ וישנה ברייתא זו שם עוד פעם בסידור ר״ע גאון בסוף תפלת שחרית (ד׳ י״ד) ושם הנוסח: אחת לשבעים מפטמין אותה לחצאין המפטם אותה כמתכונתה הרי זה חייב, פטם חצייה הרי זה חייב, (זה כדרש חכמים הנ״ל) [דברי] רשבג״א [שאמר] משום ר׳ שמעון בן הסגן אבל לא שמעתי ממנו לשלישה ולרביעה, ע״כ. וזה קרוב להנוסח שלנו. – ופי׳ הנ״ל בברייתא ובירושלמי מבואר גם בפי׳ רד״ק על פטום הקטרת נדפס מכת״י בקבץ דברים נחמדים (הוסיאטין תרס״ב) וז״ל: פיטמה לחצאין כשירה כלומר אף פיטום הקטרת חצאין שהיא קפ״ד מנין כשרה, אבל אם פטם שליש הקטרת או רביע לא שמענו אם היא כשרה, ר׳ יהודה אומר אם כמדתה כשרה כלומר אם יפטם אותם במדה שיפטם כולה או יפטם חציה או שלישה או רביעה כשרה מאחר שיפטם אותה במדה ובמשקל כל סימן כפי שיפטם כולה. וה״נ חצאין שחיסר מכל סימן וסימן, חסר אחד מכל סמניה או שלא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה ה״ג ול״ג כאן (ראו) [או] שחיסר אחת מכל סממניה, דחצאין שחיסר בה מכל סמן וסמן פי׳ הוא למה שאמר פיטמה לחצאין כשרה, וה״פ פטמה לחצאין כשירה שאמרנו לא שיחסר סמן אחד אלא שיחסר חצי כל סמן וסמן, אבל אם חסר אחת (מכל) מסממניה חייב מיתה (לפי שנעשית קטורת זרה) והכי אמרינן בירושלמי הדא דתניא פיטמה לחצאין כשרה, חצי כל סמן וסמן, וכי חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה לפי שנעשת קטורת זרה וכן אם לא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה שנאמר כי בענן אראה על הכפרת א״ר זעירא אף משום הכנסה יתירה כלומר כשם שחייב מיתה כשנכנס בקטרת חסירה או שלא היה בה מעלה עשן חייב מיתה אם היה נכנס שם ללא מצוה, כלומר שלא בשעת הקטרה (אלא) וזו היא הכנסה יתירה, וי״מ הכנסה יתירה אם היה מכניס שם יותר על שיעור הקטרת ע״כ. וראה בשלטי הגבורים פרק פ״ז. ויש להעיר מדברי הפענח רזא כאן: קח לך סמים וגו׳. ואם נתן בה דבש פסולה. וא״ת תיפוק ליה משום רבוי סממנים. ויש לומר דברבוי סמנים אין בו מיתה. דהא דמרבה במעלה עשן חייב היינו משום דאינו צורך גבוה. דאין צריך רק כל שהוא: וראה במילואים לפ׳ תצוה שיבואו בסוף ספר שמות. וראה בשפת אמת כריתות ו׳ א׳ ד״ה אם נתן ובאלי׳ רבה סי׳ קל״ב בזה ומה שכ׳ על דבריו בס׳ אביר יעקב (דף כ״ו ע״ב מדפי הספר) ולא הביא מדברי הירושלמי הנ״ל. ומענין הדבר שפי׳ זה המיוחס להרד״ק ונדפס סתמי בספר תורתן של ראשונים ח״ב לרח״ם הורויץ (פרנקפורט תרמב) עמ׳ 59–64 הדפיס מכתב יד דעראסי ירושלמי פיטום הקטורת עם פירוש ושם כותב בסוף ראה זה מצאתי אמר דוד בן קמחי כו׳ ובשנת תרס״ב י״ל בהוסיאטין קבץ דברים נחמדים ובו נדפס מדף א–ו פירוש רד״ק על פטום הקטרת לר׳ דוד בן יוסף בן קמחי העתק ע״י ר״ש שענבלום מפי׳ המחבר על קלף. וגם שם יש הוספה הנ״ל אמר דוד בן קמחי גם בהתחלת הקונטרס. ונעלם משני המהדירים הנ״ל שכל המאמר הנ״ל הוא העתקה מספר ארחות חיים להרא״ה שנדפס אחרי תפלת מוצאי שבת עמוד סז. ויש לתקן הרבה מלים עפ״ד האו״ח (ויש שם באו״ח עוד פי׳ אחר קצר). והתימה שבדבר שבארחות חיים מיחס את פירוש זה לברייתא דקטרת להרמב״ם ז״ל וברור להמעיין ברמב״ם בכלי מקדש פ״ב ובפיהמ״ש בכריתות שהביא שמות סמני הקטורת בלשון ערבי, שאין שום שייכות לפירוש זה שבא״ח להרמב״ם, וכנראה שזה לאחד מן הראשונים שנשמט השם. ועי׳ במחזור ויטרי ובאבודרהם.

²⁰⁷ ראה לעיל אות קצז וצרף לכאן.

²⁰⁸ ראה לעיל אות קצז. ורמב״ם כלי המקדש פ״ב ה״ט. ורש״י לעיל פסוק לב שבמתכנתה לשון חשבון כמו מתכנת הלבנים (שמות ה ח). ובכוה״ק תמה שבת״א תרגם שם מתכנת לשון סכום וכאן תרגם: בדמותה כדמותיה. וראה לעיל אות קצז. שחייב אפילו פטמה לחצאין ואפילו פחות מזה כל שראוי להקטיר, לפיכך תרגם כדמותיה, שאין הכונה באותו המספר ממש אלא לפי אותו המספר באופן יחסי. וראה מנ״ח מצוה קי, לענין אם חייב רק בי״א סממנים אלו, או בכל הסממנים שנתרבו לעיל מכלל ופרט וכלל שכשרים מה״ת אלא שחכמים בררו סממנים אלו. ואולי כל זה נכלל בהמלה כדמותיה. ובת״י דכוותיה.

²⁰⁹ ראה לעיל אות קסג וצרף לכאן. ויש להעיר ע״פ מה שכתבו הראשונים עי׳ בכור שור כאן שטעם האיסור הוא כהא דמבואר בר״ה כד: לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו׳ מנורה כנגד מנורה כו׳ ומבואר בר״ה כד: שאני ר״ג דאחרים (נכרים) עשו לו. עיי״ש בתוס׳ ומבואר ג״כ כמו הדרש בירושלמי שאם אחרים עשו מותר ובתו״ת כאן כ׳ שלדעתו אין סברא שיהי׳ רשאי ישראל לצוות לעכו״ם לעשות קטרת כמתכנתה להריח בה, אלא הכוונה אם עשאה עכו״ם אין בה כל קדושה ומותר לישראל להריח בה. ולפי הנ״ל אין קושיא.

²¹⁰ ראה לעיל אות קסט שלמדו גז״ש מכאן. וראה להלן אות רג שלמדוהו מלהריח בה.

²¹¹ בלקח טוב לר״מ נגארה כאן מעתיק כן לשון הגמ׳ וכנראה שכן היתה הגירסא לפניו. וראה לעיל אות קצו בביאור.

²¹² לעיל אות רא. וראה פסחים כו.-: תניא המפטם את הקטורת להתלמד בה או למוסרה לצבור פטור, להריח בה חייב (אם דעתו להצניע לצורכו להריח בה ועשאה בסממנים הכתובים חייב כרת דכתיב איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת. רש״י) והמריח בה פטור אלא שמעל. וראה רמב״ם שם פ״ב ה״ט וה״י. ובמדרש הגדול כאן: והוא שיעשה כדי להריח בה אבל אם עשה להתלמד או למכור לצבור מותר. ומבואר שמ״ש פטור היינו מותר. ומ״ש האור החיים שאפילו שלא להריח יש לאו וז״ל: לא תעשו. פי׳ אפילו שלא להריח אסור בלאו אבל בהכרת דוקא להריח ולזה לא רשם תנאי להריח בפסוק זה אלא בפסוק שהזכיר בו עונש כרת, לא מיירי בעושה להתלמד או למוסרה לצבור. וכן ברש״י כאן: אבל עושה אתה כו׳ וראה מל״מ שם ה״ו שמ״ש למסרו לצבור ע״כ כשעשה אותה בעזרה שהרי כל מעשיה לא היו אלא בקודש (לעיל אות רב) או שלמסרו לצבור היינו להתלמד, עי״ש. ועי׳ ברא״מ כאן.

²¹³ מקורו לא ידוע והמאמר צ״ב ארוך ואכ״מ, ראה בכריתות ו. פ״ו דתמיד משנה ג. וברמב״ם פ״ב מהכ״מ הי״א עשאה (לקטרת) להתלמד בה או למוסרה לצבור פטור, הריח בה ולא עשאה אינו חייב כרת אלא דינו כדין כל הנהנה מן ההקדש לא חייבה תורה כרת אלא לעושה במתכונתה להריח בה. עי׳ פסחים כו.

²¹⁴ ובלק״ט כאן איש אשר יעשה כמוה ונכרת, בא הכתוב לחייבו כרת, היינו דתנן שלשים ושש כריתות וכו׳ המפטם את הקטרת. וכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן.

²¹⁵ ראה לעיל אות קעט* ולעיל פי״ב-שכח וצרף לכאן.