¹ מאמר זה מובא בילקוט תלמוד תורה כתב יד בספרית ששון בלונדון. וכעין זה יש בפי׳ התוס׳ על התורה ״מושב זקנים״ כתב יד בספריה הנ״ל (בדפוס ישנם שני ספרים מסוג זה דעת זקנים בעלי התוס׳, דפוס ראשון ליוורנו תקמ״ג, והדר זקנים ליוורנו ת״ר) וז״ל: בארץ מגורי אביו במקום שהיה אביו בתורת גר שם רצה יעקב להתישב ורצה לבטל גזירת המקום שנ׳ כי גר יהיה זרעך, א״ל הקב״ה אני מגרה בך את הדב, ודברים אלו ישנם גם בפירוש על התורה לאחד מן הראשונים כתב יד אקספורד. וראיתי בספר צרור המור מביא מדרש חז״ל ההיפך מהנ״ל, וז״ל: ורז״ל דרשו בארץ מגורי אביו בארץ שחשב אביו שהוא תושב בה. לכן אמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו. וא״י מקור הדברים, ראה לקמן אות י. ובסגנון אחר מבואר ענין הנ״ל בדרשת אבן שועיב פ׳ וישב, אמר הכתוב וישב יעקב ולא אמר ויגר יעקב כמו שאמר מגורי אביו, הודיעני הכתוב בזה הלשון שחשב יעקב להתיישב ולהשתקע בארץ אשר אבותיו לא נשתקעו שם, לאביו נאמר גור בארץ הזאת, ובאברהם נאמר ויגר אברהם שהיו יודעים שלא תהיה דירתם קבע כי גר יהיה זרעך קודם לכן בארץ לא להם ודור רביעי ישובו הנה ויעקב חשב כי אולי יתיישב עתה ויקבע דירתו שם ועצת ה׳ וגזירתו היא תקום ובא לו ענין יוסף להתגלגל הירידה למצרים לקיים עצת השם וגזירתו ע״כ, וראה לקמן אות יא. ובענין זה מביא בס׳ ילקוט ראובני מס׳ גליא רזיא וז״ל: נתפרד יעקב מלבן פגע בו סמא״ל ונתפרד ממנו סמא״ל, פגע בו עשו, ונתפרד ממנו בשלום, אח״כ מה כתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו, אמר יעקב בלבו כבר עשיתי שלום עם כל שונאי. עתה אתיישב בארץ מגורי אבותי ואשב לבטח והתחיל לקנות שדות ולבנות בתים, ובא ענין יוסף עליו, וכל דא סיבב הקב״ה עליו בעבור שלא בטח בהבטחת הקב״ה כמה דאתמר מפחד מסטרא מסאבה ובקש לעשות שלום עמהם ע״כ. והדרש שלפנינו הוא נגד כל המדרשים שהבאתי לעיל פט״ו אות קל״ט ופרשה ל״ו אות י״א עיי״ש בבאור וצרף לכאן.

² בילמדנו מובא בילקוט שמעוני ח״א ראה רמז תתפ״ה, כל הימים שהרשעים בעולם הצדיקים מטולטלין, וכשנעקרו הרשעים מיד ישכנו הצדיקים, וכן אתה מוצא ביעקב, מה כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מיד וישב יעקב, אף כשהיו ז׳ אומות יושבות בארץ היו ישראל מטולטלין כיון שנעקרו מתוכה התחילו ישראל יושבין. ומובא מאמר זה בשינוים במדרש הגדול פ׳ וישלח צד תקמ״א ובהערות שם לא ידע מקור הדברים. ומענין דרש זה בב״ר כאן נסו ואין רודף רשע וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כח, א) ערק רשיעא ולא רדפין ליה, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כו׳, וצדיקים ככפיר יבטח, וישב יעקב. וראה באגדת בראשית פנ״ח (פנ״ז) כל זמן שמ״ה בשלוה אין ישראל בשלוה וכו׳. כך ישראל בעולם הזה נתונין בחוץ לארץ ומ״ה יושבים בארצם כו׳ כל זמן שמ״ה בארצך אין ישראל נראין בעולם והמלות שמ״ה ומ״ה בוודאי תיקון הבקורת והיה כתוב ״שהם״, ״והם״, והכוונה לאומות הרשעים או ר״ת ״מלכי האומות״ ובדפוסים הקודמים כל זמן שע״ז בארצך.

³ בפי׳ התוספות עה״ת הדר זקנים מביא מאמר זה בנוסח אחר: וישב יעקב, מדרש כשראה יעקב כל אותם אלופים של עשו רבים כל כך ורצים אחריו נתירא מאד מהם, א״ל הקב״ה אין אתה צריך אלא לישב ולא תגור כי לא יזיקוך, כלומר לישב ולעשות רצונו של מקום, ולכך נקט לשון וישב, משל לאדם שהלך בדרך וראה כלבים רצים אחריו לנשכו מה עשה הלך וישב לו ביניהם, כך עשה יעקב כיון שראה אלופי עשו לא היה יודע מה טוב לו לעשות הלך וישב ביניהם. ובסגנון אחר במדרש הגדול צד תקנא. אמר ר׳ ברכיה לאחד שבא לו כלב ונשכו על ראשו ועמד כנגדו, כיון שראה כלבים אוחזין אותו אמר מי יוכל לעמוד בכל אלו, מה עשה ישב לפניהם והתיש חמתן כך יעקב אבינו בא אליו לבן בעצמו ועמד בו, המלאך וניצל ממנו, ובא עשו בעצמו וניצל ממנו, כיון שראה כל האוכלוסין הללו אמר מי יכול לעמוד בכל אלו האלופים אלוף מגדיאל אלוף עירם, מה עשה ישב לפניהם ולא הזיקוהו הוי וישב יעקב, ע״כ. וביפ״ת מפרש את המשל לפי שמטבע הכלבים לחרוץ לשונם ולרדוף לאיש הבורח מהם אבל כשישב ביניהם או נופל לפניהם ישתקו, וכן מתחבולות הערום להראות את עצמו כבוטח באהבת הרשע כדי שלא יזיקנו מה שאין כן אם יברח וישמר ממנו שמראה שאינו בוטח בו והוא אויב לו ולכן ישב יעקב בין עשו ואלופיו היינו בארץ כנען סמוך להר שעיר. וראה בפענח רזא כאן מ״ש בביאור המדרש.

⁴ מאמר זה מובא סתמא בספר חמאת החמדה כתב-יד, ובתורת כהנים ויקרא כ, כב. ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה ארץ ישראל אינה כשאר כל הארץ, אינה מקיימת בעלי עוברי עבירות. ועי׳ רש״י ויקרא יח, כח.

⁵ מובא בילקוט שמעוני חלק א׳ רמז קל״ח בנוסח הנ״ל. וראה לקמן אות ח. ואות ט. ביקש לישב בשלוה, ולעיל אות א. ובתרגום יוב״ע ״בשלויתא״, ובכת״י מדרש החפץ ושאר מדרשים תימנים וישב יעקב ישב שליו ושקט ושאנן ואינו יודע שכל ישיבה יש עמה צער.

⁶ במדרש תנחומא דפוס ראשון וישב א. כל מקום שהוא אומר וישב לשון צער, ובדפוסים אחרים הוסיפו כל מקום שהוא ״צער״ אומר וישב לשון צער, ובילמדנו מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז תשס״ג כל מקום שנאמר וישב, משם שב מקטרג. ובמדרש אגדה בלק כה, א. ואין ישיבה שאין בה צרה. ובכת״י נד השכלים כל ישיבה יש אחריה צער. ובמדרש תימני כתב יד אקספורד כל ישיבה יש בצדה צער גדול. וכוונת הדורש י״ל עפ״מ דמבואר לעיל אות א׳ דלשון וישב מודה דנתיאש משעבוד ונתישבה דעתו וכמבואר לעיל אות ה. דישב בטח שאנן ושלו, אז מתחיל השטן לקטרג וכמבואר לקמן אות ט. וראה בתורה שלמה לעיל פי״א אות כ״ב (צד תק״ט) כל מקום שאתה מוצא ישיבה השטן קופץ, אר״ח בכל מקום שאתה מוצא נחת רוח השטן מקטרג, עיי״ש בביאור, ועפ״ז יש לבאר מה שהקשה בע״י דמצינו הרבה פעמים וישב שאין שם שום צער ונזק כלל, ותי׳ דאין למדין מן הכללות ועל דרך דרוש דברו, ולפי גירסאות הנ״ל יש לפרש הכוונה דיש קטרוג ועלול להיות צער אבל לא תמיד מתקבלים דברי המקטרג. ועפמ״ש י״ל דאין דרש שלפנינו חולק על דרשות הנ״ל דוישב לשון שלוה כמו שכ׳ בס׳ צדה לדרך דמדרשות חלוקים, עייש״ה, ועי׳ לעיל פ״ד אות קכג. ופי״ט אות קעז.

⁷ כ״ה בלקח טוב כאן לכך נאמר וישב יעקב מלמד שכל אותן השנים שהיה בחוץ לארץ לא היתה חשובה ישיבה. ובשכל טוב מלמד שכל אותן השנים שהיה בחוץ לארץ לא היתה ״ישיבתו חשובה״ עד שבא לארץ ישראל שנאמר קום עלה בית אל ושב שם וכשבא לחברון נתיישב שם ישיבה קבועה. וראה בתורה שלמה לעיל פט״ז אות טו. (דף תרע״ו) שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המנין לענין נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ובביאור שם הבאתי ממדרש הבאור כתב-יד טעם חדש משום דישיבת חוץ לארץ לא נקרא ישיבת קבע רק ישיבת טלטול. ומהמאמר שלפנינו יש להביא ראיה לטעם זה. והמשך המאמר במדרש הגדול: ולא עוד אלא שכל הדר בה אין סוף למתן שכרו שהיא מכפרת עליו בחייו ובמותו, בחייו ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון (ישעיה לג. כד) ובמותו וכפר אדמתו עמו (דברים לב. מג) וכל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור אצל המזבח כתיב הכא וכפר אדמתו עמו, וכתי׳ התם מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ. כד). ובלקח טוב ובשכל טוב כאן הביאו הרבה מאמרים מכתובות ק״י ע״ב מענין מצות ישיבה בארץ ישראל. ובכתב-יד חמאת החמדה לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה גוים ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל לפיכך וישב יעקב. ודברים אלו לקוחים מלק״ט.

⁸ בב״ר כת״י לונדון במנח״י ובשאר כת״י מלבד בכת״י מדרש תימני ליתא דרש זה ונתוסף בדפוס ראשון, וראה לעיל אות ה. ולקמן אות יג.

⁹ ראה לעיל אות א. ה. ח. ומ״ש בבאור. ובב״ר דפוס ראשון הגירסא בשעה שהצדיקים יושבים שלוה ומבקשים כו׳. והמחברים בספריהם האריכו לפרש באופנים שונים, ולפי גי׳ הילקוט שמעוני וכתי״ל ליתא. ובלק״ט וישב יעקב בעולם הזה אין מנוחה לצדיקים שהרי יעקב אבינו לא נח מפני עשו ולא שקט מפני לבן כשבא ליישב ולשקוט נזדווג לו שטנו של יוסף ובמבוא לתנ״י צד סד. וישב יעקב, אמר יעקב ראיתי צרת עשו צרת לבן צרת דינה צרת רחל לא נחתי מימי, מעתה אני אניח ואני יושב, אמר הקב״ה ליעקב בקשת לישב עצמך, לא דיין לצדיקים לעולם הבא, בעולם הזה אינן ראוין לישיבה, מיד קפצה עליו צרת יוסף וכו׳. (וכ״ה בב״ר פפ״ד לא שלותי ולא שקטתי, (איוב ג, כו.) לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נחתי מדינה, ויבא רוגז מיוסף). ובסגנון אחר במדרש הגדול, כשהצדיקים באים ליטול מסותן (מס, שכר) מהקב״ה השטן מקטרג עליהן ואומר לא דיין טובת עולם הבא אלא שאת משפיע להן שלוה בעולם הזה, תדע לך אחרי כל אותן הצרות שעברו על יעקב אבינו כדכתיב הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, בא לו לישב בא השטן מקטרג ונמכר יוסף ונתגלגל הדבר. ובס׳ אמרי שפר לרבינו יהודה ב״ר משה חלאוה, כתב⁠־יד פריז, אחרי שמביא מאמר ב״ר הנ״ל כותב בא ללמדנו כשהצדיק עושה ורוצה להתיישב ולשקוט, הצרות באות עליו, שהקב״ה רוצה לייסרו כדכתיב אשרי הגבר אשר תייסרנו יה, כדי לצרפו מעונותיו ולהנחילו רב טוב הצפון לו לעולם הבא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והצרה טובה אל הצדיקים בעולם הזה משלות הרשעים בו. וכעי״ז ביפ״ת כאן. וראה ברש״י כאן מבואר דהיה לו הגי׳ אומר ״הקב״ה״, ובמדרש הגירסא ״השטן״ בא ומקטרג, ונכון יותר גירסת המדרש שלפנינו כי זה מתאים עם כל המאמרים שהבאתי לעיל אות ו. דמבואר שם שהשטן מקטרג. ובמבוא לתנ״י הנ״ל איתא כגירסת רש״י.

¹⁰ מאמר זה מובא בילקוט תלמוד תורה כתב-יד ששון לונדון. וראה לעיל פט״ו אות צח. ופכ״ח אות קנד. בבאור. ולעיל פכ״ה אות קע״ב מתנחומא וסיום המאמר שם ואח״כ פירש מאבותיו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה לפיכך זכה לירש ארץ ישראל דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ובדרש זה דוישב יעקב היינו שירש הארץ יש בב״ר ריש פפ״ד. וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בזעקך יצילוך קיבוציו (ישעיה נז,) תני כינוסו וכינוס בניו הצילוהו מיד עשו, ואת כלם ישא רוח יקח הבל (שם) זה עשו, והחוסה בי ינחל ארץ וירש הר קדשי (שם) זה יעקב, וישב יעקב וגו׳. וכ״ה בתנחומא ישן וישב ב. אגדת בראשית פנ״ח (פנ״ז). מכאן אמרו, בגמ׳ כתובות קי: כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה כו׳ וראה לעיל פכ״ח אות קנד, מתוספתא ע״ז פ״ד. והגירסא שבמדרש מבואר גם בלקח טוב ושכל טוב בקצת שינוי כל הדר בארץ ישראל מעלה עליו הכתוב (בשכ״ט דומה) כאילו קיבל עליו עול שמים. (בשכ״ט מלכות שמים) אר״א כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון כו׳ לכך נאמר וישב יעקב. ולפי הגירסא שלפנינו י״ל הפירוש דזכות מצות ישיבה בארץ ישראל סופה שתביא אותו לקבל עליו עול מלכות שמים. וכעין דמצינו במכות ז. מפני זכותה של ארץ ישראל סותרין את דינו.

¹¹ ראה לעיל פכ״ג אות לג-לו. ובבאור. ופכ״ו אות יג. מג. ובאגדת בראשית פנ״ח (נ״ז) מובא לעיל פל״ב אות ל. בבאור. מביא גבי יעקב מקרא עם לבן גרתי. וכ״ה במדרש הגדול כאן וסיים שישיבת הצדיקים בעולם הזה גירות הוא להם. וראה מ״ש בפי׳ הרמב״ן כאן, ובפי׳ רבינו בחיי וכן מצינו הצדיקים נקראים גרים ולשון גר מלשון גרגיר הנפרד מעיקרו וכן הצדיק רואה את עצמו יחידי אין דירתו בארץ כי אם דירת עראי וכו׳. ובכתב יד ילקוט אור האפלה בארץ מגורי אביו, וכתיב אשר גר שם אברהם ויצחק, וכתיב ימי מגורי שלשים, וכתיב כי גרים ותושבים אתם עמדי, ללמדך שאין הצדיקים בוטחים על עשרם, אלא בוטחים על שמו של הקב״ה. ובכת״י מדרש הבאור בארץ מגורי אביו שהצדיקים עושים עצמן גרים בעולם הזה שנאמר כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובס׳ אמרי שפר למר״מ חלאוה כתב יד פריז כותב בענין זה וכן אמר דוד ע״ה גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך, לפי שהצדיק עושה דירתו בארץ דירת עראי דבר שעומד כאן היום ונוסע למחר ואינו יודע עת הנסיעה, וצריך שתהיה מוכנת בידו צידה לדרך, וצידת דרך הצדיק היא המצוות, ולכן אמר דוד גר אנכי בארץ ואיני יודע הנסיעה לכן אל תסתר ממני מצותיך שהם לי צדה לדרך. וכדברים אלו מבואר ברבינו בחיי כאן.

¹² ראה לעיל פי״ב אות צה. בבאור וצרף לכאן. ודרש זה בסגנון אחר יש בילקוט תלמוד תורה כתב יד בארץ מגורי אביו, מלמד שישב גר בארץ גרות אביו, בארץ שנתגייר אברהם והגרים עמו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ובמדרש אגדה מגורי אביו, בארץ שנתגייר אביו גיורים. ולשון זה שנתגייר אינו ברור, ולפי הנ״ל י״ל דכוון ג״כ לזה שנתגייר אברהם, גם גייר גיורים.

¹³ מאמר זה ליתא במדרשים כת״י כמ״ש במנח״י והוא הוספה מאוחרת, ומפרשי המדרש נתקשו הרבה לפרש את החשבון שאינו מתאים כמ״ש היפ״ת שעולה רק קצ״ח שנה. ובמת״כ מפרש דסבירא ליה דהיה אברהם בשעה שא״ל השם ידוע תדע בן כ״א שנה ולא בן שבעים כמבואר בסדר עולם. ובהג״ה שם מפרש מיום שאמר הקב״ה לאברהם ידוע תדע היינו על אברהם ור״ל משנולד אברהם עד שנתיישב יעקב עולה רנ״ט. ובשו״ת הרדב״ז ב׳ אלפים רנ״א כ׳ לפרש דברי המדרש דבעל המאמר סובר דאברהם היה בן מ״ח בברית בין הבתרים, נשארו נ״ב עד שנולד יצחק וס׳ שנה של יצחק עד שנולד יעקב וחיי יעקב קמ״ז הרי רנ״ט ויעקב לא נתיישב בארץ מגורי אביו עד שנקבר אצל אבותיו במערת המכפלה, וז״ד.

¹⁴ בס׳ מנחה בלולה מגורי אביו מלשון מגור מסביב להורות שכל ימיו היה במורא ופחד כמו שנאמר באביו ופחד יצחק, וכ״ה בספר צרור המור וכ״כ האברבנאל באריכות לפרש ד״מגורי״ מלשון פחד ומגור יעקב נתדמה באלו המגורות לאביו יצחק כמו שאביו יצחק בזקנתו סבל עמל עשו ויעקב ומשטמתם כן יעקב סבל קטטות ומשטמת בניו כו׳. ובפי׳ התוס׳ מושב זקנים כתב-יד ד״א בארץ מגורי אביו בארץ שהיה אביו גר שם במצור ובפחד שנאמר ופחד יצחק היה לי שתמיד היה מתפחד ובאותו מקום רצה לשכון בטח. והמשך המאמר בזהר שם רא״א דאתקשר ויתיב בההוא אתר דאתאחיד בחשך, ארץ מגורי אביו דייקא, בארץ כנען אתקשר אתרא באתריה, מגורי אביו דא דינא קשיא, בארץ מגורי אביו כמה דאתמר ההוא דינא רפיא דאיהי ארץ דאתאחיד מן דינא קשיא וביה אתישב יעקב ואתאחיד ביה. ועי׳ זהר ח״א קעד.

¹⁵ ראה לעיל פי״ב אות יז. וח״ב דף תקלז. ובכת״י רמזי התורה לר״י מגורי אביו. יו״ד מצויצת שהיה מגייר גרים כמו אברהם, שנתנסה בעשרה נסיונות. וכוונתו דמרומז בהיו״ד של מגורי הדרש המבואר לעיל אות יב. ולפי גרסתו אין זה יו״ד כפופה רק מצויצת. ובקרית ספר להמאירי ב׳ מגורי מלא והיו״ד מוזרקת וראה בפי׳ בעל הטורים כאן מ״ש לרמז ביו״ד כפופה.

¹⁶ בלקח טוב בארץ מגורי אביו זה יצחק שאמר לו הקב״ה גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך.

¹⁷ ראה לעיל פי״ב אות קז. קח. ופי״ג אות כד. ובשכל טוב כאן מעתיק המאמר וחסרה שם בדפוס שורה שלמה. מן היו עובדים כו׳ עד הכרמים.

¹⁸ ראה ב״ר פל״ט א״י. רות רבה פ״ח. ובתורה שלמה לעיל פי״ב אט״ו. וברש״י כאן. וסגנון המשל שמביא רש״י הוא כפי הב״ר ורו״ר הנ״ל. ודבר זה נעלם מבעל זכור לאברהם על פירש״י.

¹⁹ שהיה פתוח, שהיה פתחו פתוח באמצע הרחוב ובנו זהבי צורף זהב פתוח כנגדו. (מנח״י) ובתנחומא ישן וישב ד. ואגד״ב פנ״ט (פנ״ח) בשינוי וראה גמלים הרבה שטעונין ״תבן״. ובסגנון אחר בתנחומא וישב א. לגמלים הרבה שהיו טעונים פשתן, היה עומד הנפח ותמה ואמר היכן יכנס כל הפשתן הזה, כו׳. וברש״י כאן כלשון התנחומא, ולפי הגירסא שבב״ר מובן יותר המשל שהיו דואגים שהקוצים יגרמו היזק להמדינה. ובמדרש הגדול הגירסא אמר וי על דין מדינתא מה על בה. ולפי הגי׳ פשתן או תבן לא מובן המשל. ועי׳ ביפ״ת, וברב״ח כאן. וביתר ביאור יש משל זה בפי׳ התוס׳ הדר זקנים, משל לאחד שמנהיג עגלה מלאה קוצים בין שתי בתים של נפחים אמר הא׳ אוי למדינה שגדלים בה אלו, עמד שם חכם אחד ואמר מה אתה מתיירא גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ישרוף כל המדינה שהם גדלים בה. כך אמר הקב״ה ליעקב אל תירא מן האלופים הללו כי מאש שלך ומלהבה של יוסף בנך יכלו. וראה לעיל פ״ל אות צ. בבאור מגמ׳ ב״ב קכג.

²⁰ ראה לעיל פ״ב אות סה. פכ״ה אות נו. ובחזקוני כאן אלה פסל את הראשונים לומר הראשונים רשעים בני ממזרות ואלו צדיקים מטפה כשרה והם בני יהודה ויוסף האמורין לקמן בענין, ובשכל טוב כ׳ אלה פסל את השאר לומר לך התולדות לא באו אלא בזכות יוסף, כהדרש לקמן אות כג.

²¹ בקרית ספר להמאירי, יעקב, הקוף מתוייגת שנים. ובכת״י רמזי ר״י עה״ת אלה תולדות יעקב הקוף של יעקב מצויצת, רמז כשהיה יעקב בן מאה כבר נולדו ליעקב כל בניו וזהו יעק״ב. ואולי י״ל דרומז להדרש המבואר לעיל פ״ה אות יא. מבמדב״ר אלו י׳ תולדות נתעסק בהן הקב״ה לבראות העולם ולהעמיד אומות ומונה שם עשרה ותלדות יעקב שלפנינו הוא האחרון.

²² לצאת מרחל שתלד רחל את יוסף קודם שתלד לאה את ראובן דליהוי יוסף ראשית אונו דיעקב (רש״י) ועי׳ לעיל פכ״ט אות נד. עד. ומענין זה בתנחומא וישב א. אלה תולדות יעקב יוסף והלא ראובן הוא הבכור, אלא ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתייחס לבכורה. (דה״א ה, א.) וביתר ביאור בזח״א קעו: יעקב בשעתא דעאל לגבה דלאה כל ההוא ליליא רעותיה ולביה הוה ברחל דחשיב דרחל איהי ומההוא שמושא וטפה קדמאה ומההוא רעותא אתעברת לאה כו׳ דההוא רעותא קדמאה אתעבידת ברחל, ההוא רעותא מתהדרת בה דהא בכורתיה אהדרת ליוסף בוכרא דרחל אתר דרעותא הות ברחל וכלא סליק באתריה בגין דכל עובדוי דקב״ה כלהו קשוט וזכו.

²³ ראה לעיל פל״ה אות צח. פכ״ה אות צ.

²⁴ אלה תולדות יעקב יוסף, תולדות שיצאו מיעקב כנגדן ראוי לצאת מיוסף. ואעפ״כ יצאו מבנימן אחיו אותן עשרה שפיחתו מיוסף בעשר אצבעותיו. (רש״י). וראה לקמן אות כה.

²⁵ תנחומא וישב א. מקץ ג. תנ״י וישב ה. ובמדרש במדב״ר פי״ד א״ה יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם היו דומים זה לזה כו׳ אלה תולדות יעקב יוסף ללמדך שהיה יוסף דומה לאביו בכל דבר כו׳. יוסף נולד מהול, באבות דר״נ פ״ב אף יוסף יצא מהול, שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף, והלא אינו ראוי לומר אלא אלה תולדות יעקב ראובן, ומה ת״ל יוסף, אלא כשם שיצא יעקב מהול, אף כך יצא יוסף מהול. וכ״ה בתנחומא נח ה. ומדרש תהלים פ״ט א״ז. וראה לעיל פכ״ה אות קסד. וצרף לכאן. זה בכור, יש ספרים דלא גרסי דרש זה, ובתנחומא מקץ שם זה נקרא בני בכורי ישראל וזה הבכורה ליוסף. זה גלה לחרן וזה גלה למצרים. ובמדרש הגדול זה נטל בכורת אחיו דכתיב וימכר את בכורתו ליעקב. ועי׳ לעיל אות כב. זה נתקשת אמו, בבמד״ר שם מה זה נתקשת אמו מצער עיבורה אף זה נתקשת אמו בשעת הלידה. זה נשטם, בבמד״ר שם זה נטמן וזה נטמן. ובמת״כ מגיה נשטם, וביפ״ת העיר דהרי כבר הזכיר שנאת אחיו. ובמדרש הגדול בזה כתיב וישטם עשו את יעקב ובזה כתיב וישטמהו בעלי חצים, וכ״ה בפי׳ ב״ר. זה נגנב שני פעמים, בבמד״ר זה נגנב ב׳ פעמים גנבתי יום וגנבתי לילה וזה נגנב ב׳ פעמים כי גנב גנבתי, וכ״ה במדרש הגדול. ובפי׳ ב״ר כאן, ובלק״ט גנב גנבתי גנבתי מבית אבי וגנבתי מבית הבור. נתברך בעשר, בבמד״ר שם זה נתברך בעשר ברכות וזה נתברך בעשר ברכות. ראה לעיל פכ״ז אות קכב. דיעקב נתברך בעשר ברכות, ועשר ברכות של יוסף הכוונה בברכת משה. וי״ג זה נתברך בעושר ויתן לך וזה נתברך בעושר וממגד ארץ ומלואה. זה משביע ויאמר השבעה לי, וזה משביע וישבע יוסף את בני ישראל. זה מצוה ויכל יעקב לצות את בניו וזה מצוה ויצו יוסף את עבדיו, ובשכ״ט וכן יעקב מצוה על הפקודה. לפי הגירסא שלפנינו בב״ר מונה כ״ד דברים. ובתנ״י וישב ה. מוסיף אלה תולדות יעקב יוסף שהיו פני יוסף דומין ליעקב כו׳ (וכ״ה בזהר ח״א קפ. קפב: ועי״ש כא: פה. קעו: רטז: רנט. זח״ב קמה. רמב.) מה יעקב העמיד שבטים אף יוסף העמיד שבטים, שכ״א אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי הוי אלה תולדות יעקב כו׳. (עי׳ לעיל אות כד.) מה יעקב נתכסה מאביו כ״ב שנה כך יוסף נתכסה מאביו כ״ב שנה כו׳ ביעקב רדף אותו עשו, ואת יוסף רדפו אותו אחיו, יעקב נשתעבד אצל לבן ויוסף נשתעבד במצרים לכך נאמר אלה תולדות יעקב יוסף. וכ״ה בלק״ט כאן. ובמדרש הגדול מוסיף עוד ששה דברים זה נשתעבד על ידי אשה דכתיב ויעבד ישראל באשה וזה נשתעבד ע״י אשה דכתיב ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, בזה כתיב טרפה לא הבאתי אליך, ובזה כתיב טרף טרף יוסף, בזה כתיב ורבקה אוהבת את יעקב ובזה כתיב וישראל אהב את יוסף, יעקב עבד ללבן וזה עבד לשר הטבחים, זה דר באכסניות וזה דר באכסניות, יעקב זן את יוסף שבע עשרה שנה ויוסף זן את אביו י״ז שנה. והדרש האחרון יעקב זן ראה לקמן פמ״ז פסוק כח. מזהר ח״א קפ. דיעקב בכה על אינון י״ז שנין ויהב ליה הקב״ה י״ז שנין אחרנין בארעא דמצרים. ובכת״י פי׳ הרוקח עה״ת זה פניו בכסא פני אדם התחת אלהים אנכי וזה פניו בכסא שור הפכו לכרוב התחת אלהים אני כו׳ (ראה לעיל פ״ל אות יא.) זה נשתנה שמו וזה נשתנה שמו יהוסף, כו׳ זה העמיד י״ב (שבטים) וזה העמיד ח׳ ממנשה ומאפרים. ובכת״י חמאת החמדה אלה תולדות יעקב יוסף, לפי שעניני יוסף דומין לעניני יעקב, לזאת נאמר תולדות יעקב יוסף, ותולדות הם המאורעות מגזרת כי לא תדע מה ילד יום ותחלת המאמר הוא מלק״ט, וראה ברש״י ובאע״ז וברד״ק ורלב״ג כאן, ובר״י אבן גנאח תולדות יעקב קורותיו ומאורעיו. ופלא דהרשב״ם כאן כותב על פירוש זה ״והנה זה הבל״ ושהוא על דרך דרש ומאריך בענין אין מקרא יוצא מידי פשוטו וזה נגד כל המפרשים הפשטנים ובפרט די״ל כוונתם דתולדות יעקב כולל הכל תולדות בניו וכל המאורעות הקשורים בזה וכ״כ בפי׳ עה״ת לר״י בכור שור. ועי׳ ברמב״ן כאן.

²⁶ בסדר עולם הוצאת אוקספורד מביא גירסא מכת״י שימשו כ״ג שנה. ובהגהות הגר״א דצ״ל כ״א כי קנ״ט שנה היה יצחק כשבא יעקב, וק״פ שנה היה כשמת הרי כ״א. ט׳ שנים, שהיה בן שמנה כשבא מחרן, ובן י״ז נמכר הרי ט׳ שנים (מ״ע). וכן מבואר בשכל טוב בן י״ז שנה היה באותו הפרק תחלת ירידתו למצרים ט׳ שנים אחרי שבא יעקב אל יצחק אביו בחברון. ומענין זה באריכות בספר הישר ויהי לתקופת השנה ויסעו בני יעקב משכם וישובו ויבואו חברונה אל יצחק אביהם וישבו שם, אך צאנם ובקרם וכל אשר להם רועים בשכם יום יום כי מרעה טוב ושמן היה בשכם בימים ההם, וישב יעקב ובניו וכל ביתם בעמק חברון. ויהי בימים ההם בשנה ההיא שנית מאה ושש שנים לחיי יעקב בשנה העשירית לבוא יעקב מפדן ארם, ותמת לאה אשת יעקב בשנה ההיא בת אחת וחמשים שנה במותה בחברון. (ובסדר עולם פ״ב מבואר ולאה לא עברה על מ״ד שנה) ויקברו אותה יעקב ובניה במערת שדה המכפלה אשר בחברון אשר קנה אברהם מאת בני חת לאחוזת קבר, ויוסף בן יעקב ובנימין אחיו בני רחל אשת יעקב עודם קטנים בימים ההם ולא יצאו את אחיהם במלחמותם בכל ערי האמורי, וירא יוסף את גבורת אחיו וגדולתם וישבח אותם ויהללם אך גדל את נפשו עליהם ויתנשא בנפשו עליהם. וראה בזהר חדש (ווארשא תרמ״ה) כט: דדיק דרגא דטו״ב, הה״ד ויוסף בן י״ז שנה. (טוב בגימטריא י״ז).

²⁷ יצפה, שיתקיים. מיוסף, שלא נתקיימו השתחואות הללו עד כ״ב שנה כשירד יעקב למצרים שכבר היה רעב שתי שנים דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ (רש״י).

²⁸ לפנינו בתנחומא יש ואף יוסף כתיב בו היה, ולא מפרש יותר והשלמתי עפ״מ דמבואר בחזקוני בראשית ו. ט. וראה לעיל פ״ו אות קלה, בבאור וצרף לכאן.

²⁹ באוצר מדרשים כת״י ח״ב (ווערטהיימר) כה. מביא מאמר מכתב יד וחסד לאומים חטאת, חסד שעשה יוסף הוא גרם לו ליטול מלכות במצרים שנ׳ אלה תולדות יעקב יוסף וגו׳ והלוא הוא שמש את יעקב אביו בבית המדרש אלא מלמד שאפילו בחיי אביו הוא היה מפרנס את אחיו. ובהערות שם כותב וזה דרש חדש ולא העיר ממדרש הנ״ל שדורש כן על הפסוק וחסד לאומים חטאת. וראה לקמן אות כט. ובתיב״ע כאן במפקיה מן בית מדרשא. ובלק״ט היה רועה היה שומר בשביל שהיה אהוב ונאמן לאביו. וכ״ה בחזקוני.

³⁰ מאמר זה מובא בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני דפוס ראשון, ובמדרש הגדול כאן היה רועה את אחיו מלמד שהיה נותן להם עצות טובות, ד״א שהיה יוסף למד הלכה מאביו בפעם אחת ומלמדה לאחיו ומנהג אותם בדבר הלכה כמו שמנהג הרועה את הצאן לכך נאמר היה רועה את אחיו בצאן. וכ״ה בכת״י ילקוט אור האפלה והוא נער, היה מלמד בני השפחות.

³¹ מובא בקו״א לילמדנו בילק״ש דפוס ראשון. וראה באבן עזרא ורמב״ן כאן מה שהקשו על פרש״י דאם היו בני השפחות אהובים לו למה לא סייעוהו בני השפחות שהיו ארבעה וראובן עמהם חמשה. ובדרשת אבן שועיב תי׳ דבני השפחות אף שלא היו שונאים אותו מכל מקום לא יוכלו לריב עם בני הגבירה שהיו כמו אדונים להם. ויש להביא ראיה לדבריו מדברי הזהר חדש כט: ויוסף צדיק נמי עביד הכי הה״ד ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה (בראשית מז, ב) מאן אינון חמשה אינון דלא סני ליה הה״ד והוא נער את בני בלהה וגו׳ אמר כדאי אתון זכאין למקים בהאי פרצה דפרצות אחיכון. ונראה דכוונת הז״ח כנ״ל. וראה לקמן פמ״ז פסוק ב. ובתנחומא וישב ז. אמר (יוסף) לאביו שהן נוהגין בבני בלהה וזלפה מנהג עבדים וקורין אותן עבדים ואני נוהג בהן מנהג אחוה שנא׳ והוא נער. ובילק״ש ח״א רמז קנח. ויאמרו איש אל אחיו, ואם תאמר בני השפחות, הרי כבר נאמר והוא נער את בני בלהה. ועי׳ בתנחומא ויחי ט: ובמדרש החפץ את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו שאינם שונאים אותו כמות בני לאה.

³² ראה לעיל אות כט ל. ולקמן אות מ. ובפס״ר פי״ב למה נזדווג יהושע שהוא בן בנו של יוסף הצדיק לעמלק שהוא בן בנו של עשו, שזה נקרא קטן וזה נקרא קטן, עשו, הנה קטן נתתיך בגוים (עבדיה א׳:ב׳) ויוסף והוא נער. ובסגנון אחר בתנחומא תצא י. תנ״י שם טז, פסקתא דרב כהנא פ״ד. ובס׳ דרשת אבן שועיב כאן מביא מאמר חז״ל כל מעלות מדות השבטים היו בו (ביוסף) בכורתו של ראובן שנאמר (דברי הימים א ה׳:א׳) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, מלכותו של יהודה שנא׳ ויוסף הוא השליט על הארץ. נבואתו של לוי ויהי כאשר פתר לנו כן היה, (בראשית מא) חכמתו של יששכר שנא׳ אין נבון וחכם כמוך. ומפרש עפ״ז אלה תולדות יעקב יוסף מפני שיוסף כלול מכל מעלות שאר אחיו.

³³ מתלה בעקיבו כלומר הולך בנחת ובגיאות העקב נדמית תלוי למעלה בהליכתו (מת״כ) וראה ברש״י כאן. ובלק״ט והוא נער: שהיה מתגעגע, מתקן בשערו מתלה בעקבו והוא מעשה נערות. ד״א והוא נער שהיה ננער עליהם כמו הנער הנצב על הקוצרים ויאמר עשו כך עשו כך ולא על כולם אלא על בני בלהה ועל בני זלפה לפי שהיה סבור שהם בני פלגשים ולא ירשו את בני האמהות, ועי׳ לעיל אות כט. ובמדרש הגדול והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה, שהיו בני השפחות מנשקין אותו ומגפפין אותו. ועי׳ רש״י דברי הימים לד, ג. ולעיל בתורה שלמה פל״ד אות נז. עד כמה שנים אדם נקרא נער. וביפ״ת כאן.

³⁴ ראה לעיל פ״ל אות סז. מלק״ט, ותיב״ע. ובבאור מחזקוני שהיו נשיו בכתובה וקידושין ולא היו השבטים בני הפלגשים. ובפי׳ הר״י מוינה קראן נשי אביו לפי שמתו הגבירות. ובכת״י מושב זקנים עה״ת. פי׳ החסיד כשמתו רחל ולאה שחררם השפחות בתורת גבירות לכך קראן נשי אביו.

³⁵ לפנינו במכלתא בשלח שם הגירסא לא תענה ברעך ויוסף לא הגיד לאביו מה שעשו לו אחיו. ומקור לדברי המדרש הגדול ופירושן מבואר בלק״ט כאן. ויבא יוסף את דבתם ולהלן הוא אומר ויוציא דבת הארץ לפי שהוציאו מלבם, אבל ויבא ממה שהוא מביא, לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם. ולא הביא הדבה להגיד לאחרים, אלא אל אביהם כדי ליסרם ולמנעם. ובכת״י חמאת החמדה המוציא הוא הבודא מלבו, והמביא יספר מה שישמע. ובכת״י מדרש הבאור ויבא יוסף את דבתם ולא נאמר בלשון הוצאה, שלא היה יוסף מוציא לשון הרע לא על אחיו ולא על אחרים שלשון הרע נאמר בלשון יציאה. שנאמר ויוציאו דבת הארץ, וכ״כ האבן עזרא במדבר יג, לב. ויבא היפך ויוציאו. עי׳ ברמב״ן שם וכ״כ בפי׳ משלי לר״י נחמיאש יז: יח.

³⁶ ב״ר פפ״ד תנחומא וישב ב. ז. תנ״י שם ו, פדר״א פל״ח. ובב״ר שם בקצת שינוים מזלזלים בבני השפחות וקורין אותן עבדים כו׳ חייך אפילו בעת הקלקלה שוחטים הם וישחטו וגו׳ אני מגרה בך את הדוב. ובסגנון אחר בתנחומא ישן וישב ו. ויבא יוסף את דבתם רעה, מהו את דבתם רעה, שאמר לשון הרע על אחיו, ומה לשון הרע אמר עליהם, אמר ר׳ יהודה אמר עליהם שחותכין אבר מן החי ואוכלין, א״ל הקב״ה אתה אמרת לשון הרע על השבטים, חייך למחר אתה יורד למצרים ואתה קורא להם שיאכלו עמך, והם חושדים אותך שם על השחיטה, שנאמר וישימו לו לבדו (בראשית מג, לב) ר׳ מאיר אומר א״ל אחיי נותנין עיניהם בכנעניות, א״ל הקב״ה אמרת אתה לשון הרע על אחיך, חייך למחר אתה יורד למצרים והיא אומרת בא אלי העבד העברי (שם לט, יג,) הוי ויבא יוסף. וכעי״ז בתנחומא וישב ב. ובפדר״א פל״ח שראה בני פלגשי אביו אוכלין בשר אליות כבשים כשהן חיים והוציא עליהם דופי לפני אביהם. (ועי׳ בתיב״ע כאן ובפי׳ יונתן) ובלק״ט ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם: שהיה אומר לו כי בני בלהה ובני זלפה משחיתים את הצאן, ר׳ יהודה אומר את דבתם של בני לאה שהיו קורין לבני השפחות עבדים, ר׳ שמעון אומר על כולן הוא אומר ויבא יוסף את דבתם רעה שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ לפיכך נתגרה בו אשת פוטיפר שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה. כל המפרשים נתקשו לבאר הטעם והיסוד של דרשות התנאים לגנאי על יוסף הצדיק דברים שאינם מבוארים בקרא. והנה הדרש שהיו מזלזלין בבני השפחות לפ״מ דמבואר בלק״ט נראה דדרשו קרא ויבא יוסף את דבתם רעה נסמך על הנאמר מקודם והוא נער את בני בלהה וזלפה שהיה נוהג בהן מנהג אחוה כלשון תנחומא לעיל אות לא. והביא את דבתם רעה שאחיו לא היו נוהגים כן אלא מנהג עבדים. אמנם שתי הדרשות שחשדן על אבר מן החי ועל העריות אין להם יסוד בפשטא דקרא. והרא״ם בפי׳ רש״י כותב ״וכלהו מרעה הוא דקא ילפי לה כתיב הכא רעה וכתיב התם חיה רעה אכלתהו מה להלן אבר מן החי כדרכה של חיה אף כאן אבר מן החי, וכן גבי אשת אדוניו כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה מה להלן עריות אף כאן עריות, וכן גבי אמה העבריה כתיב אם רעה בעיני אדוניה מה להלן בעבדות אף כאן בעבדות, וכל אלו ע״פ קבלתם שקבלו שהמלה הזאת של מלת רעה נדונית בגז״ש עם חיה רעה ועם אעשה הרעה הגדולה ועם רעה בעיני אדוניה ומר אמר חדא ומר אמד חדא ולא פליגי״. ובפי׳ גור אריה כותב ע״ז וגז״ש שלו לא קבלתי ואין אדם דן גז״ש מעצמו, ומשיב ע״ז בס׳ לבוש האורה, לא קבלתי, לא ראיתי אינה ראייה, הוא לא קבלם והרא״מ קבלם בשם התנאים שאמרו שהשבטים עברו אלו הג׳ דברים. והאריכו בזה בפרטים שונים. ולפי דעתי קשה להחליט שהרא״מ כותב זאת בשם קבלת התנאים כיון שאין הדבר מוזכר בשום מקום במדרשי חז״ל ובראשונים שלפנינו, ויותר נראה שזה הוא חידוש דרשא משלו ורשות להגו״א לומר שלא קבל גז״ש זאת, ובפי׳ הרע״ב מבאר דהדרש חשודין על אבר מן החי נרמז בקרא רועה את אחיו בצאן מה צריך לומר בצאן, לומר שהיה מדקדק עמהן בדבר הצאן. וחושדן על העריות מדקאמר נשי אביו צ״ל שהיה מדקדק עמהן שלא יהיו מצוין אצל נשי אביו, (וסיים דטעה בדבר העריות בהא דוישכב את בלהה סבר וישכב ממש ולא היה אלא בלבל יצועיו.) ודבריו תמוהים כי בירושלמי וב״ר ושאר מדרשים לא מוזכר כלל לשון זה שכ׳ רש״י שחשודין ״על העריות״ וכוונת רש״י להמבואר תלו עיניהם בבנות הארץ, נתנו עיניהם בכנעניות, וכ׳ בלשון קצרה על העריות אבל לא שחשדם על נשי אביו. ובכת״י רמזי ר׳ יואל, רעה את אחיו בצאן רעה כתיב רעה אמר על אחיו בצאן חשודים הם על אבר מן החי. ול״נ דיסוד הדרש נבנה עפ״מ שמבואר בתנחומא וישב ז. וכן ביוסף לא הגיעוהו כל אותן הצרות אלא על לשון הרע שספר על אחיו שנא׳ ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. ומה אמר לו כו׳ ומבואר דחז״ל דרשו מהמסובב על הסיבה מהעונש על החטא וכמאמר חז״ל סוטה ח. במדה שאדם מודד מודדין לו. וכיון דמפורש בקרא דהחטא היה בלשון הרע והעונש היה שנחשד בעריות שנא׳ בא אלי העבד העברי בוודאי דגם החטא בלשון הרע שלו היה מענין עריות שאמר עליהם שתלו עיניהם בכנעניות. כן ענין מכירתו והצורך לשחוט שעיר עזים לטבול את הכתונת בדם סובר ר׳ מאיר שבזה אפשר למצוא רמז שחטא לשון הרע שלו היה מענין שחיטה היינו אבר מן החי (ולפי גרסת התנחומא מלשון הפסוק וישימו לו לבדו.) ויש להוסיף עוד טעם שדרשו כן דהרי ע״כ אמר עליהם שעברו על חטא משבע מצות ב״נ שנצטוו, ועל ע״ז ברכת השם רציחה גזל דינים בוודאי לא הגיד כמבואר בתורה שהיו זהירים באלו, ראה לעיל פל״ה אות ט. – כג. מענין ע״ז. פל״ד אות נט. מענין דינין וגזל. ואף דגם מעון עריות מבואר בקרא לד. לא. הכזונה יעשה את אחותנו עיי״ש אות סח. דהיו פרושים מדבר זה, כ״כ לעיל שאינו מבואר שחשדן בעריות רק שתלו עיניהן בבנות הארץ שזה בכלל אביזרייהו דעריות. ולכן דרשי מה שדרשו.
ובזהר ח״א קפב. שואל איך היו אוכלין אבר מן החי והיו עוברים על מצות רבונם שהרי צוה על בני נח מצוה זו כמו שכתוב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו והם היו אוכלים אותו ועוברים על מצות רבונם, אלא שיוסף אמר כך (לפי דעתו) ועל זה נענש. והמפרשים כתבו לבאר מה היה הדבר שהביא את יוסף לחשוד אותם שאוכלין אבמה״ח מה שבאמת לפי שיטתם היה דבר המותר להם לאכול. בפי׳ הריב״א עה״ת וביתר ביאור בספר מושב זקנים עה״ת (כת״י ששון) כ׳ שבזה נחלקו יוסף ואחיו יוסף אמר שהם היו בני נח ודינם כבני נח אחרי שעדיין לא ניתנה תורה, והם היו מחזיקים עצמם בני ישראל, אחר שעתידה תורה לינתן וידעו אותם וכבר קיימוה וכשהיה אחד מבני יעקב מקדש אשה ומכניסה לחופה ולא נבעלה פעמים שאם א׳ מבני כנען בא עליה [אף כי] לא היתה אשת איש לבני נח דאינה בעולת בעל (אעפ״כ) היו הורגים אותו, כי היו דנין דיני נפשות, ופעמים שא׳ מבני יעקב בא על נשותיהם וכו׳ כי היו מחזיקים עצמן בישראל, ופעמים כשהיו שוחטים היו חותכים חתיכה מהשחיטה קודם שיצא נפשם ונשמתם כדאמרי (חולין לג.) הרוצה שיבריא וכו׳ וזה אסור לבני נח דלא הותר להם הבשר בשחיטה ויוסף נחלק עליהם והחזיק עצמו כבני נח. אחרי שעדיין לא נתנה תורה, ואמר לאביו שהיו עוברים עבירות כו׳ ועוד ראה בהם שהיו מתיחדים עם תאומותיהן שכל אחד נשא אחותו, וראה ג״כ שהיו משתמשים בבני השפחות כי מנהגם היה שכל אחד עובד בשבוע שלו ע״כ. ועי׳ ברא״מ ויפ״ת ושאר מפרשים מה שהאריכו בפרטי הדברים. ויש שפירשו עפ״ד התרגום יוב״ע כאן ית אודנייא וית דנבייא פי׳ האזנים והזנב. ותלוי ג״כ בהבדל בין ב״נ לישראל לענין אבר שאין בו עצם. ויש שפירשו דאכלו אמבה״ח מבן פקועה או מעגל שנברא ע״י ספר יצירה כסנהדרין סה. דאסור לב״נ ומותר לישראל. ובספר חמדת ימים התימני כ׳ דלא נזכר יוסף שאנשי מלחמה מותר להן לאכול נבלות וטרפות אם לא מצאו מה לאכול כמבואר ברמב״ם פ״ח מהל׳ מלכים ה״א (ועי׳ ברמב״ן בפיה״ת תמה עליו) ובתוספת טהרה על חמדת ימים כ׳ שמותר לאנשי המלחמה ואינן אלא רועי צאן, ויש להעיר ממ״ש לעיל אות כו. מספר הישר דהיה להם גם באותו זמן מלחמות עם האומות. ובכת״י פי׳ הרוקח כותב כי כל הדברים ראה יוסף אצל עבדי אביו וחשב מסתמא ראו באדוניהם. כד״א מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים.

³⁷ בפרקא דרה״ק שם מובא דרש זה על הפסוק אלה תולדות יעקב יוסף, ובחופת אליהו רבה גורס הפסוק שלפנינו עי״ש שני צדיקים לקו זה מזה יעקב נסתלקה ממנו שכינה וכו׳ וכ״ה במנורת המאור (כת״י ענעלאוו) צד תעג. ובסדר אלי׳ רבה פי״ד (י״ג) בשכר ששמע יעקב אל יוסף נענש עליו כ״ב שנה, ומענין זה שסיפר לשון הרע ראה לעיל אות לה. בביאור מתנחומא וישב ז. ובתנחומא שם ב. ולפי שספר עליהם לשון הרע לפיכך קנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ונשתעבדו שם ארבע מאות שנה; ובמדרש תהלים פק״א הו״ב. ריד. אמר הקב״ה למשה מנה לי כה״ג, אמר לפניו מאיזה שבט אקח כו׳ אמנה לך משבט יוסף, אמר לו לאו, מלשני בסתר רעהו שאמר לשון הרע על אחיו, שנא׳ ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. ובב״ר פפ״ז אבינה בבנים חסר לב, זה יוסף. שהיה אומר על אחיו לשון הרע היש חסר לב יותר מזה. ושם פפ״ו על לחיהם (הושע יא) בשביל דבר שהוציא מלחייו ויבא יוסף את דבתם רעה. ובספר הפרדס לרש״י בליקוטים אות נג. (הוצאת עהרענרייך צג.) למטה יוסף למטה מנשה, למה מזכיר כאן יוסף עם מנשה ולא עם אפרים אלא לומר לך, זה הוציא דבה על אחיו שנאמר ויבא יוסף את דבתם וכן גדי בן סוסי שהיה משבטו של מנשה הוציא דבה על ארץ ישראל. וכ״ה ברב״ח במדבר יג. יא. ובמנורת המאור ח״ד פי״ח (צד של״ז) גרסי׳ בב״ר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם הה״ד מות וחיים ביד לשון. ולפנינו בב״ר ליתא רק בויק״ר פל״ג, ושם אינו מביא הפסוקים שלפנינו. ועי׳ תק״ז קלז.

³⁸ בקרית ספר להמאירי כותב, רעה, הה״א מתוייגת שלש וכן ה״א של אביהם. ולפי גירסת המאירי יש לפרש דנרמז בזה הדרש המבואר באות לו. דשלשה דברים אמרו עליו היינו שלש רעות ואותם הדברים סיפר לאביהם כהדרש המבואר בלק״ט מובא לעיל אות לה. ולא הביא הדבה להגיד לאחרים אלא אל אביהם כדי לייסרם ולמנעם. וזה הוא הרמז ג׳ תגין על ה״א של אביהם ששלשה דברים אלו סיפר רק לאביהם ולא לאחרים והגירסא שבס׳ התגין יש לפרש עפ״מ דמבואר בלק״ט מובא לעיל אות לו. שאמר שמשחיתים הצאן א״כ הרי ארבע רעות שאמר לאביהם עליהם.

³⁹ שהש״ר פ״ח ו, וראה לעיל פכ״ה אות קעד. ומענין זה בזהר ח״א קפ: תא חזי דקב״ה בגין רחימותא דאיהו רחים (אוהב) לון לישראל וקריב לון לגביה, כל שאר עמין עכו״ם שנאין לון לישראל בגין דאינון מתרחקין וישראל קריבין, ותא חזי בגין רחימותא דרחים יעקב ליוסף יתיר מאחוהי אע״ג דכלהו הוו ליה אחין מה כתיב ויתנכלו אותו להמיתו, כל שכן עמין עכו״ם לישראל. ושם קפב: תא חזי כמה גרים ליה ההוא רחימותא דרחים ליה יתיר דגרם ליה דאתגלי מאבוי ואתגלי אבוה בהדיה וגרם להו גלותא ולשכינתא דאתגליא בינייהו, ואע״ג דאתגזירת גזרה אוקמוה דבגין כתנת פסים דעבד ליה יתיר כו׳. ובזהר חדש (ד״ו) נא. וישראל אהב לאכללא עמיה שכינתא דרחימא ליה ליוסף כו׳. ובב״ר פפ״ו בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה (הושע יא) וישראל אהב את יוסף מכל בניו. ובמדרה״ג כאן, בעבותות אהבה בשביל אותה אהבה שאהב ישראל את יוסף כו׳ נתגלגל הדבר וירדו למצרים. ובתנחומא ויגש ב. ואגדת בראשית פס״ז ומובא בילקוט המכירי תהלים פ״ז. ח״ב כט: לה. בוא וראה כל מה שאירע ליוסף אירע לירושלם, ביוסף כ׳ וישראל אהב את יוסף ובציון כ׳ אוהב ה׳ שערי ציון. ביוסף כ׳ וישנאו אותו ובציון כ׳ נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ביוסף כ׳ והנה אנחנו מאלמים אלומים ובציון כ׳ נושא אלומותיו. ביוסף כ׳ המלוך תמלוך עלינו, ובציון כ׳ אומר לציון מלך אלהיך. ביוסף ויחלום עוד חלום ובציון כ׳ בשוב ה׳ את שיבת ציון וגו׳ ביוסף כתיב לך נא ראה את שלום אחיך ובציון כתיב שאלו שלום ירושלים. ביוסף כתיב ויראו אותו מרחוק ובציון כתיב כי הנה אויביך יהמיון. ביוסף כתיב ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו, ובציון כתיב על עמך יערימו סוד.

⁴⁰ בתנחומא וישב, ב. כי בן זקונים בן איקונים שהיה דומה לו, ובתנ״י שם ה. אלה תולדות יעקב יוסף, שהיו פני יוסף דומין ליעקב, מנין, שכך הוא אמר וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו והרי בנימין קטן ממנו והוא אומר בן זקונים, אלא שהיה איקונין דומה לו. ובלקח טוב, כי בן זקונים הוא לו שהיה חביב וזריז כמותו. ועי׳ בלק״ט פכ״א פסוק ב. ובמדרש אגדה שהיה דיוקנו וצורתו ודומתו (ודמותו) דומה לו. וכ״ה בתיב״ע ארום איקוני דיוסף דמין לאיקונא דיליה. ובזהר ח״א קעו: שכינתא מתקטרא באברהם יצחק ויעקב ויוסף כחדא אינון ודיוקנא חדא להו הוא דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף. ונראה לפרש מה שכתב צורה אחת היתה להם הנה אברהם ויצחק מצינו דדורש כן לעיל פכ״א אות כז. מב״ר בן לזקוניו שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, ובגמ׳ ב״מ פז. מובא לעיל פכ״א אות מו. מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם. ובגמ׳ סנהדרין קג, מובא לעיל פכ״ד אות ו. כל דחזי ליצחק אמר הא אברהם. ובלק״ט מובא לקמן פמ״ז פסוק ח. לפי שהיה איקונין של יעקב אבינו דומה לאברהם אבינו וכסבור היה שהוא אברהם נמצא לפי זה דאברהם יצחק יעקב יוסף חדא דיוקנא היה להם. והדרש של ר׳ נחמיה שכל הלכות כו׳ הוא כאונקלוס בר חכים, ובכ״י פי׳ הרוקח זקונים זקנים כתיב מה שנתבונן מזקנים מסר לו. וראה לקמן אות מב. ובתנחומא וישב כ. שלש מדות היו בו בן תורה כו׳ בן תורה שכן כתיב כי בן זקונים הוא לו, ראה לעיל אות לב. ובפי׳ הרמב״ן כאן. ובלק״ט שמות יג, טז. מעולם לא פסקה זקנה מאבותינו ואברהם זקן (כד. א) ויהי כי זקן יצחק (כז א) כי בן זקונים הוא לו, ועיני ישראל כבדו מזוקן (מח, י). וראה לעיל פכ״ד אות ה. -ואע״ז דברים כג, יד.

⁴¹ מאמר זה בסגנון אחר בתנחומא וישב ב. ר׳ ישמעאל אמר לכך נקרא בן זקונים על שם ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו בן זקנתו של אביו. ומפרש הרד״ל בפדר״א שם שעתיד לכלכל שיבתו ובן זקונים שיכלכלו לזקנתו. ומלשון הפדר״א משמע דטעם חביבתו מפני שראה שעתיד לשלוט. וכן מבואר בפי׳ התוס׳ הדר זקנים שראה יעקב ברוח הקודש שעתיד יוסף להיות מלך. ובמדרש משלי (הו״ב) א, יג (כג.) כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל, זו מכירתו של יוסף שהיה בן יקיר לאביו שנאמר כי בן זקונים הוא לו, נמצא מחיה לפניהם דכתיב כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כו׳.

⁴² מובא בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני ד״ר. ראה לעיל אות כו. מסדר עולם שתשע שנים שימש יוסף את יצחק. ובכת״י ר׳ אפרים עה״ת זקנים כתיב לפי שגדלוהו שני זקנים יצחק ויעקב. ועי׳ לעיל אות מ.

⁴³ בגמ׳ שבת י: ומגלה טז: אמר רבא בר מחסיא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן (בש״ס כת״י וע״י, שהוסיף) יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. (ופרש״י משקל ב׳ סלעים לאו דוקא נקט, בתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי כתונת פסים סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת. ע״כ (מובא ברש״י זכור לאברהם עי״ש) ראה לקמן אות מד. בבאור ובאגד״ב פס״א (פ״ס) בשביל לשון של ארגמן שהוסיף יעקב על לבושו של יוסף קנאו בו אחיו ומכרו אותו למצרים וירדו אף הם אחריו שנאמר ועשה לו כתונת פסים. ועי׳ תנחומא וישב ד. ובתוס׳ שבת שם הקשו ואע״ג דבלאו הכי נגזר דכתיב ועבדום וענו אותם, שמא לא היה נגזר עליהם ענוי כל כך אלא ע״י זה, שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק שלשים שנה. (והמהרש״ל מגיה בדברי התוס׳. וראה מ״ש לפרש דברי התוס׳ לעיל פט״ו אות קמג, בבאור) ובחי׳ הר״ן שבת שם ביתר ביאור דאי לאו מעשה (זאת) לא היו משתעבדים כ״כ אלא גולים ממקום למקום כמו שהיו בימי אברהם, וכ״כ בפי׳ הרא״ש עה״ת. וראה לקמן פל״ט פסוק א, מב״ר ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל כו׳ אלא הריני מושך את בנו לפניו כו׳ ולכאורה זהו נגד דרש הנ״ל וי״ל כמ״ש המהרש״א דלולא כתנת פסים לא היה נתגלגל ירידתם למצרים בעבירה זו במכירת אחיהם אלא בדרך אחר שלא בעבירה. ובכת״י פי׳ הרוקח עה״ת ד״א פסים תרי על שם שתי אצבעות מעיל כמו שאמרו חכמים נתגלגל הדבר וירדו למצרים. נראה מלשונו דגורס במקום שני סלעים מילת שתי אצבעות מעיל (או מילת, וברש״י על הרי״ף שבת שם מביא הגי׳ מעיל) וע״פ גירסא זו שתי אצבעות מובן מה שנתקשה רש״י וכ׳ לאו דוקא, עי׳ מהרש״א שם, וברד״ק כאן מביא הגירסא בגמ׳ ״חמשת״ סלעים מילת. ובפי׳ עה״ת לרבינו מיוחס בר׳ אליהו גורס בגמ׳ שבת י׳ זוז של מלת שעשה יעקב ליוסף. הרמב״ם פ״ו מהל׳ נחלות הי״ג ב׳ צוו חכמים שלא ישנה אדם בן בין הבנים בחייו, אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף. והטור בחו״מ סי׳ רפ״ב מביא מאמר זה לענין נותן נכסים לאחרים ומניח את בניו שאין ראוי לעשות כן שלא להטיל קנאה. והב״ח כ׳ על דברי הטור אין נ״ל כלל ראיה דהתם ״בחייו״ קאמר כמו שדייק הרמב״ם אבל קודם מיתתו רשאי לשנות כדילפינן מביום הנחילו דרשאי לרבות לאחד ולמעט לאחד. ודברים אלו מבוארים בכת״י ילקוט נר השכלים כאן, אסור לאב לשנות בן בין הבנים בדבר, שזה מביא לידי שפיכות דמים, וכל מה שהאב רוצה לעשות לבן מן (הבנים) עושה בנחלה ובלבד שיעשה כחוק ולא יקח חלק בכורה ויפשיטו שנאמר לא יוכל לבכר וגו׳ והתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה מן הבנים. ויעקב עשה כן ליוסף ואברהם עשה כן ליצחק שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ומבואר דסובר כחילוק הנ״ל ד״בנחלה״ היינו על אחר מיתתו אין איסור, וראה מ״ש לבאר באריכות פרטי דין זה של עבורי אחסנתא לעיל פכ״ה אות יט, בבאור.

⁴⁴ וי״ג על פס ידו. ובאגד״ב פס״א שהיה ארגמן שלו מגיע עד פיסת ידו. ובלק״ט ד״א שהיתה מגעת עד פס רגליו, וכן י״ג בב״ר וכ״ה במדרש אגדה פסים שהיה מגיע לפס רגל שלו. ופסים היינו פס יד ופס רגל, ובשכ״ט כ׳ ויש אומרים שנתן מילת בגד פסי ידיו סביב אף בכל הכתונת שמגעת עד פסי ידיו ודומה לדבר פס ידא דדניאל (דניאל ה, ה,) כו׳ שבשביל שני סלעים מילת (לעיל אות מג,) פי׳ שנתן יעקב בכתונת יוסף בפסי ידיו ולא בכתונת אחיו, הכניס קנאה ביניהם, אלמא כתונת זו מצמר נקי היתה והמילת לא היתה אלא כנגד פסי ידיו, ודבריו אינם מבוררין וצ״ע. וראה ברש״י כאן ובמדרש הגדול מהוא פסים, מילת. וכ״ה בתוס׳ עה״ת כתונת פסים סביב פס ידו. ובכתב-יד ילקוט תלמוד תורה פסים מהו פסים שהיתה גדולה מאד והיתה מכסה שתי פסותיו. וכ״ה ברב״ח. ובמאור עינים דף ש״צ מביא הפי׳ ארוכה עד הפסים היינו פסי ידים ורגלים כו׳ אביו עשה לו כתנת ארוכה כמנהג הנתונים אל הלמוד ומיושבי הדעת וכנהוג אצל אנשי המעלה. ובפי׳ הרמב״ן שמות כח, ב. כ׳ כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתונת פסים שפי׳ מרוקמת כדמות פסים והיא כתנת תשבץ כו׳. וכ״כ הרב״ח בגד מעולה היה כענין שכתוב וכתנת תשבץ. ובפי׳ הרשב״ם ובכור שור פסים מעיל, ובפי׳ מיוחס עה״ת פסים כמו פססים, והדגש מודיעו. ויש להעיר מהמבואר במדרש שהש״ר פ״ד כתונת היתה מכפרת על שופכי דמים היך דאת אמר ויטבלו את הכתנת בדם. ויש אומרים על לובשי כלאים היך מה דאת אמר ועשה לו כתנת פסים. וכ״ה בויק״ר פ״י ובילק״ש ח״א רמז תקי״ג מילמדנו וזה תמוה וצ״ב היאך נלמד מקרא זה, והמפרשים בויק״ר מחקו הראיה מקרא שלפנינו והגיהו דצריך לומר כמבואר בירושלמי יומא פ״ז ה״ג. ולדעתי קשה להחליט שנפלה שגיאה בשלשה מקומות מקורות שונים. וראה מ״ש לקמן פסוק לא. וצ״ע.

⁴⁵ מובא בלק״ט וראה בגיטין נט. שנמתח ונמלל דהוי כאמגוזא שכל כך דק שכורכין אותו ואינו גדול יותר מאגוז (ערוך ע׳ מל י׳), ועי׳ רש״י שם.

⁴⁶ באגדת בראשית פס״א ד״א פסים שהיו אחיו מפייסין (ענין גורל) בו באיזה מיתה יהרגו אותו זה אומר של שריפה, וזה אומר של הריגה, שנא׳ ויתנכלו אותו להמיתו. ומובא בס׳ תולדות יצחק למרי״ק בשם מדרש שהטילו פייס ביניהם באיזה מד׳ מיתות ב״ד ימיתהו. וכ״ה ברב״ח. ובחזקוני פסים לשון פיוס כמו שטר פיוסים כתונת נאה כדי לפייסו. וכ״ה בפי׳ מהר״י בכור שור עה״ת.

⁴⁷ כ״ה במדרש הביאור ואור האפלה. וראה בתיב״ע פרגוד מצוייר. וביפ״ת מעיל מצוייר בציורי משי. וראה באע״ז וברד״ק, פסים מענין פס ידא והיתה הכתנת עשויה פס אחד מצבע זה ופס אחד מצבע אחר כמו כלי מילת שעשוים פסים פסים. ובס׳ אמרי שפר כת״י כתונת מרוקמת פסים בצורת ידים כמו פס ידא האמור בדניאל. ובתרגום הסורי כותינא דפדיתא. אולי מלשון פדת הבדל והפרש (שמות ח, יט.) ולפי המפרשים לעיל אות מד. וביתר באור בס׳ מדרשי התורה לאשתרוק ובאברבנאל דלבוש זה היה להבדילו ולציינו משאר אחיו. וראה בערוך ע׳ ״פס״ י״ב מלשון הבדלה והפרשה.

⁴⁸ באגדת בראשית פס״א ובמדרש אגדה כאן הגי׳ במקום ס׳ סוחרים סריס פרעה, ובהערת מהרש״ב דצריך לתקן כמו לפנינו ובאגד״ב שם פסים ד׳ אוניאות (פי׳ שטרות) שכתבו עליו כו׳. ובמדרש אגדה נוטריקון על הצרות שהגיע לו וי״ג בב״ר מדנים ולא מדינים עי׳ רש״ש. ובלק״ט אחרי שמביא דרש זה כ׳ ויש אומרים פסים פזים, כמו נתעלסה נתעלזה וצ״ע.

⁴⁹ נוסחא זאת הוא בילקוט תלמוד תורה כת״י בשם הב״ר. וכ״ה במדרש הגדול. ולפנינו בב״ר הגי׳ למה וישנאו אותו בשביל שקרע (י״ג שיקרע) הים לפניהם, פסים פס ים, וזה צריך באור. והרש״ש מפרש דר״ל שסבב הקב״ה שישנאו אותו ועי״ז יבוא למצרים וסופיה וינס החוצה ובזכות זה הים ראה וינס. ובמת״כ פי׳ כפשוטו דנתקנאו בו ודורש פסים לשון חלוקה שנחלק הים לגזרים פס-ים. ובערוך ערך פס ז׳ מביא דברי הב״ר אלו וכמ״ש בעה״ש, נראה דמפרש פסים מלשון חלוק היינו קריעה וחתיכה.

⁵⁰ מובא בילקוטים תימנים כת״י. מדרש הבאור נר השכלים אור האפלה. וראה לעיל פכ״ז אות סו, בבאור. וברב״ח מביא בשם מדרש כתונת פסים שמסר לו סוד כ״ב אותיות ומפרש דהכוונה בזה שהלבישו ידיעות החכמה בשם כ״ב אותיות כמו שלמד מפי שם ועבר. ראה לעיל אות מ.

⁵¹ בכ״י רמזי עה״ת פסים, פ׳ מצויצת שלמד יהושע (ועש״ה אותיות הושע שמיוסף יצא יהושע שקבל תורה ממשה) תורה מפי משה וחי ק״י שנים כמו יוסף כמנין ס׳י׳ם׳. ול״נ דבא לרמוז להדרש באות מח. שדרשו נוטריקין של מלת פסים.

⁵² בפי׳ הרד״ל דגם השנאה הראשונה היתה ג״כ קנאה ומה דכתיב להלן פסוק יא, ויקנאו אותו אשר מזה נלמד שעיקר השנאה סבתה היתה הקנאה היינו שהוסיפו קנאה על קנאתו כהדרש לקמן אות סא. ראה שם בבאור, וראה בז״ח כט. וזח״א רנט. ובכת״י ילקוט אור האפלה וישנאו אותו כיון שלבש את הכתנת קינאו בו אחיו ולא יכלו לראות את פניו שנאמר ולא יכלו דברו לשלום.

⁵³ ראה לעיל פ״ד אות עט. בבאור וצרף לכאן. ובילקוט המכירי תהלים ח״ב קכו: מוסיף וישנאו אתו והשליכוהו הבורה כו׳ מכרוהו כו׳. ובכת״י מדרש החפץ וישנאו אותו, וכן דוד אומר כי יחיד ועני אני והלא אחיו שבעה אלא שאף הם שנאו אותו, עליהם הכתוב אומר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.

⁵⁴ לעיל אות לב. בבאור.

⁵⁵ מדרש תהלים פכ״ח ס״ד. דבליבא בליבא, מה שבלב בלב, רע לא דבר לו שלא רצה לגלות לו מה שבלבו עליו, טוב לא דבר עמו שהיה שונאו, אבל הם שלום לא דברו עמו אבל דברי ריבות דברו עמו, מה שבלב היו אומרים בפה. (פי׳ ב״ר) וכ״ה בשכ״ט ולא יכלו דברו לשלם, לכך לא נאמר דבר עמו, אלא דברו, כלומר להזכירו ולדבר בשמו לשלום, אלא לאיבה כו׳ מה שבלבם היה בפיהם. ובכת״י חמאת החמדה מיכאן שהיו השבטים צדיקים תוכן כברן. ובמדרש אגדה קדושים יט, טז. לא תשנא את אחיך בלבבך אלא למוד משבטים שמתוך גנותן למדנו שבחם שנאמר ולא יכלו דברו לשלום רצה לומר כי שונאים את יוסף היו ולא היו יכולים לדבר עמו בפה לשלום מאחר שהלב שונא. והזהירך התורה שלא תשמור השנאה בלבבך, ואתה מדבר בפה רכות אלא העבר השנאה והוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום. ובכת״י ילקוט תלמוד תורה גורס במקום גנותן של שבטים ״גסותם״ של שבטים.

⁵⁶ ראה לקמן פמ״ג פסוק כז. ובפי׳ הרי״א. ובכת״י פי׳ עה״ת לר״ש ברושיאה ולא יכלו דברו לשלום תרג׳ ולא צבן, פי׳ לא רצו, כשהיו רואים אותו היו מחזירין פניהם כאילו לא היו יכולין ליתן לו שלום, ועי׳ בס׳ הכתב והקבלה מ״ש בענין זה. ורש״י ישעי׳ טז. ט. ואע״ז במדבר כו, ג. ולעיל אות נב. בבאור.

⁵⁷ ראה לעיל אות לו. בבאור וצרף לכאן ובפי׳ הרד״ל מפרש עפ״ד הרמב״ן שבני הפלגשים לא היו מתקנאים בו כ״כ על אהבת אביו לו יותר מהם והיו שונאים לו על הדבה ולה״ר שהיה מספר עליהם.

⁵⁸ בכת״י רמזי ר״י עה״ת ולא יכלו דברו לשלם, לשלם חסר ו״ו היה חסר לשלם לו גמול, ועי׳ בבעה״ט.

⁵⁹ במדרש הגדול מקץ מא, א. בסגנון אחר הקב״ה בדבר שהוא מכה את האדם בו מרפא אותו בחלום לקה יוסף ובחלום נתרפא, ומנין שבחלום לקה כו׳ ויקנאו בו אחיו, הא למדת שלא נמכר יוסף אלא בשביל חלום שחלם ולא נתרפא אלא בחלום שחלם פרעה ופירשו לו. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים מאלמים אלומים ובענין שחלם עלה לגדולה על ידי תבואה שנאמר ויצבור יוסף בר. וכ״כ הרמב״ן.

⁶⁰ ראה לקמן אות סה. עה. ובפ׳ הרא״ש והטור עה״ת כאן. ורבינו בחיי ופענח רזא בענין זה.

⁶¹ ראה לעיל אות נב. בבאור, ובספר חסידים (מק״נ) דף תלז.

⁶² ראה לעיל ח״ב דף תקל״ז. ובכת״י רמזי ר״י ויוסיפו עוד שנא אותו. ויוספו כת׳, חסר יו״ד, רמז שעל ידיהם נהרגו עשרה הרוגי מלכות, לכך חסר יו״ד. וראה מ״ש בשאלתות כאן, שאילתא דאסור להו לדבית ישראל למישנא חד חבריה דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, ואשכחן נמי דבדיל שנותא דשניוה אחוהי ליוסף דכתיב וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

⁶³ ראה במנחת שי כאן.

⁶⁴ במדרש אגדה שמעו נא, אמר להם הנביאים כך יהיו מוכיחים אתכם כדכתיב שמעו נא המורים. (במדבר כ׳:י׳) שמעו נא בית דוד (ישעיה ז. יג) שמעו נא את אשר ה׳ אומר (מיכה ו, א.) ובמדרש הגדול אמר להם בבקשה שמעו ורמז להם שהנביאים מוכיחין אותן ואומרין שמעו נא את אשר ה׳ אומר. ובשכ״ט אמר להם בלשון זה יהיה נביאכם מוכיח אתכם.

⁶⁵ אמרו חכמים, בברכות נה: חלום שלא פתרוהו כאגרת שלא קראוה ולא טוב ולא רע הוא שכל החלומות הולכין אחר הפתרון, (רש״י). ובזח״א קפג. שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי, דבעא מנייהו דישמעון ליה, ואיהו אודע להו ההוא חלמא דאלמלא אינון דאהפכו ליה לגוונא אחרא הכי אתקיים. ראה לעיל אות ס. ולקמן עד.

⁶⁶ ראה לקמן אות קמד. בבאור טעמו של דבר.

⁶⁷ עי׳ לעיל אות נב. נו. בבאור.

⁶⁸ בלק״ט ד״א אלומים, ערומים ע׳ מתחלף בא׳ כמו מגועל מגואל ל׳ תחת ר׳ כמו אלמנותיו ארמנותיו (מפרש אלומים כמו ערומים ענינו צבור כמו ערמת חטים, הערות מהרש״ב) אמר להן עתידין אתם לכנוס פירות ואני כונס, שכשם שראה פרעה חלום הרעב כך ראהו יעקב אבינו, והשבטים כנסו פירות ולא הצליחו שנאמר והנה קמה אלומתי וגם נצבה. שלכם מתרקבים ושלי עומדים לפי שהכניס התבואה בשיבולת ולא מירחן לפיכך עמדו. וביתר ביאור בשכ״ט מה ראה שר החלום להראות לו בחלום אלומות אלא מלמד כשם שראה פרעה חלום של רעב כך ראו יעקב ויוסף אלא יעקב שמר בלבו ויוסף ספרו וכו׳ אמר להם כינסו פירות מפני הרעב העתיד לבא וגם אני כונס פירות בפני עצמן, שלכם (מתרקבים, הגהת הר״ח אלבעק בפי׳ מנחת יהודה) ושלי עומדים ואתם צריכים לשלי, אפס כי לא נודע להם ולו הדבר בפירוש, כי היה חלום הדיוט ולא בחזיון נבואה. ובחמדת ימים התימני כתיב ביעקב והנה סלם וכתיב ביוסף והנה אנחנו, מה כאן נבואה אף כאן נבואה. ובס׳ תולדות יצחק לרי״ק מפרש והנה תסובינה אלומותיכם פירוש נתרקבה מלשון סובין ואחר שנעשית סובין בהכרח תשתחוין שנפלו לארץ בפני אלומתי, ובענין זה למה הראו לו בחלום אלומות יש בכ״י פי׳ הרוקח לפי שישראל נקראו ראשית תבואתך לפיכך הראה לו אלומים. וראיתי להעיר כאן מהמבואר ברש״י ב״מ כא. כריכות עומרים קטנים כמו מאלמים אלומים ומתרגמינן בירושלמי מכרכן כריכן. וכ״ה בערוך ערך כרך, ולפנינו בתיב״ע ות״י מפרכין פירוכין ובהוצאת גינזבורגר הגירסא כמו בערוך ורש״י. ובשכל טוב מביא ת״א מאסרין אסרין ואנשי עיר הקודש מתרגמין (כן הוא מכנה את תרגום ירושלמי) מפרכין פרוכין. ובירושלמי חגיגה פ״ב ה״א וב״ר פ״א דורש לשון הפסוק תאלמנה שפתי שקר, יתפרכן כמה דאת אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים. ובס׳ אור זרוע הגדול ח״א באלפא ביתא מא. מפרש הדברים איתפרכן כמה דאת אמר והנה אנחנו מאלמים אלמים כעושין אלמים בקבוץ כך יתקבצו שפתים הדוברות על צדיק עתק שקר שלא יוציאו דבר מפיהם, ובב״ר פצ״ג ונגש חורש בקוצר וכו׳ בקוצר זה יוסף שנאמר והנה אנחנו מאלמים אלומים. וראה בלק״ט מקץ מב, ט. ויגש מה, ה. ובזח״א קצ״ט: זח״ב קכ. זח״ג רמב:

⁶⁹ דורש אלמים לשון אלם עושים אילמים עצבים מעשי ידי אדם ולא ידברו וזהו והנה קמה אלומתי שירבעם משבטו של יוסף. (מפרשים) ובנזה״ק ויד״מ מפרשים לפני עגלים קודם בזמן לפני העגלים של ירבעם יעשו את העגל. ובמדרש הגדול אמר להן עתידין אתם להעמיד אלילים אלמים, פה להם ולא ידברו וסופן ליגלות עד שיבא משיח בן יוסף ותשתחוין לאלמתי. וכעי״ז בכת״י חמאת החמדה מאלמים אלמים בתוך השדה, עתידין אתם להעמיד אלילים אלמים ותסור המלוכה מכם עד בוא משיח בן יוסף.

⁷⁰ משתיקיתה דאימה שתיקתה של אמי ששתקה בשעה שלקח לבן את לאה והביא אותה אל יעקב. ראה לעיל פ״ל אות עג. ובשכל טוב כך אמר יוסף עתידין לעשות אילמין להעלים עלי דברים לפני אבא וגם אני מעלים כמו כן. ובמדרש הגדול אמר להן עתידין אתם להעלות עלי דברים וי״ג במנח״י ״להעליל״ ובכת״י חמאת החמדה ״לאלם״ עלי דברים.

⁷¹ קמה והנה קמה, היה לו לומר קמה ואמר והנה קמה, וכן היה לו לומר נצבה ואמר וגם נצבה, הרי ד׳ לריבוי והנה תסובינה הרי ה׳ כנגד כולן. (פי׳ ב״ר). ובלקח טוב מבואר בסגנון אחר מאלמים אלומים תרי, קמה אלומתי חד, תסבינה אלומותיכם חד, ותשתחוינה לאלומתי חד, כנגד ה׳ פעמים שהם עתידין להשתחוות לו. וכ״ה בדרשת אבן שועיב ובכת״י רמזי ר״י. וראה לקמן אות פד.

⁷² ראה לעיל פכ״ח אות סח. בבאור וצרף לכאן. ולקמן מא. פסוק א.

⁷³ בקרית ספר להמאירי תסובינה הסמ״ך מתוייגת שנים ומוזרקת בשוליה, ראה צורת הסמ״ך לעיל ח״ב דף תקלז. ושם מתוייגת שלשה תגין.

⁷⁴ בלק״ט ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו לפי שענו לו בלשון כפול יצאו ממנו מלכים, מיכן אמרו (ברכות נה:) כל החלומות הולכין אחר הפה. ובשכ״ט מוסיף חלום ראשון פתר על הפירות כדדרשינן והשני בישר על הממשלה. עו״ש לפי שענו אותו בשתי לשונות כפולות לפיכך עמדו ממנו שני זוגי מושלים יהושע וגדעון מושלים, ירבעם ויהוא מלכים, וכ״ה במדרש הגדול. ובכת״י ילקוט הביאור המלך תמלוך עלינו, רמז הכ׳ שיצא ממנו שני מלכים ירבעם ויהוא אם משול תמשל בנו שיצא ממנו שני שופטים יהושע וגדעון. ובכת״י רמזי ר״י המלך תמלך עלינו. רמז על מלכים שיצאו מיוסף כגון ירבעם ואחאב. אם משול תמשל בנו. רמז על שופטים שיצאו ממנו כגון יהושע וגדעון וכיוצא בהן. המלכים לא היו צדיקים לכך המלך תמלך כתיב חסר ו״ו. אבל השופטים צדיקים לכך משול מלא כתיב. ובכת״י חמאת החמדה המלך תמלך עלינו, פיהם ענה בהם וכן היה, וראה לעיל אות ס. ופכ״ח אות ע. בבאור וצרף לכאן. ובכת״י מדרש החפץ המלך שהוא יושב על כסא, המושל מתחת ידי המלך, ושאר כל העם מתחת ידיו.

⁷⁵ לעיל אות מח.

⁷⁶ כ״ה בפרש״י כאן. ובריב״א עה״ת כ׳ אומר ה״ר אליקום שלכך לא פי׳ הכתוב החלום לפי שלא נתקיימו כמו האחרים וזהו שנאמר ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלמתיו ועל דבריו, חלום זה שלא נתפרש וחלום האלומות הרי כאן ב׳ חלומות. וי״מ החלום הזה שלא נתפרש הוא שפרש״י בס׳ ויחי י׳ נרות לא יכלו לכבות נר אחד. וקצת תימא למה לא נתפרש כאן כמו האחרים, ובכת״י פי׳ ר׳ אפרים עה״ת תי׳ כי משה רבינו ע״ה כתב התורה על שם העתיד לפי שהיה עתיד לספר להם חלום אחר, וראה בספר חסידים (מק״נ) צד תעט. תפז.

⁷⁷ ראה לעיל אות עו.

⁷⁸ לקמן אות עט. בבאור. ובמדרש תהלים מזמור קמח. (רסט:) הללוהו שמש וירח, ומי הן שמש וירח, האבות והאמהות, שהן משולות בשמש ובירח, שנא׳ והנה השמש והירח וגו׳. ובזהר ויקרא יב. מובא במנורת המאור אלנקוה, ח״ג פ״ה (דף רח.) אביך זה השמש ואמך זה הירח דכתיב והנה השמש והירח. ודרש זה הוא בלקח טוב ואתחנן (ט:) האב והאם נמשלו לו לאדם כמאורות דכתיב והנה השמש והירח ואומר הבא נבוא אני ואמך ואחיך. ובכת״י הרוקח ואחד עשר כוכבים לפי שנמשלו ישראל לכוכבים שנאמר כה יהיה זרעך. וראה לעיל פט״ו אות נז. ובכת״י חמאת החמדה והיכן השתחוה יעקב על המטה. ובפי׳ בכור שור כ׳ ונראה עיקר הפרושין לפי שכל העולם צריכין לשמש וירח ראה שמש וירח משתחווים לו לומר שכל העולם צריכין לו וכפופין לו כמו לשמש וירח. ראה לקמן אות פ.

⁷⁹ ראה לעיל פכ״ח אות נב. בבאור וצרף לכאן.

⁸⁰ וההיא שעתא, דחלם אמיה לא הות. (רש״י) ומקודם למאמר זה איתא אר״י משום רשב״י כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. ובש״ס כת״י מינכען מביא גם הפסוק הבוא נבוא אני וגו׳ ואלו אמיה לא הות, ועפ״ז הוספתי בפנים. ובדק״ס שם מביא ג׳ גרסאות א) מש״ס כת״י בבית נתן חלום אע״פ שכולו אינו מתקיים מקצתו מתקיים וכו׳. וכ״ה בילק״ש ובשאלתות ולגי׳ זו קשה הראי׳ שמביא דלא נתקיים כולו ולא שנתקיים מקצתו. ב) באגדת התלמוד חלום אע״פ שמתקיים כולו מקצתו אינו מתקיים ובה״ג מכת״י רומי פ״ח דברכות (עד:) חלום אע״פ שכולו מתקיים מקצתו אין מתקיים). ג) גירסת העין יעקב חלום אע״פ שרובו מתקיים כולו אינו מתקיים וזו היא המעולה שבגירסאות דומיא דיוסף שנתקיים רובו ולא כולו. וזה מתאים עם המאמר הקודם אין חלום בלא דברים בטלים, ורש״י בחומש כאן כ׳ ורבותינו למדו מכאן שאין חלום כו׳ והמפרשים הקשו הרי מצינו כמה חלומות שנתקיימו כולן בשלימותן, וצ״ל דרק על הרוב דברו ובצדיקים או במלכים שמראים להם חלומות מן השמים מתקיימים כולן. וי״ל דאף באלו יש איזה דבר שלא נתקיים כולו. ובשאילתות דר״א גאון פ׳ מקץ אחרי שמביא דרש הנ״ל מגמ׳ ברכות כתב ברם צריך אילו היכא דאמר ליה בחילמיה זוזי דשבק אביך בדוכתא פלניא מחתין וכך ובך הוו וכך וכך מינייהו צדקה וכך וכך מינייהו דהקדש או דמעשר או דפלוני הם (ברמב״ם פ״י מזכיה ומתנה ה״ז ושל פלוני הן כו׳ ובטור חו״מ סי׳ רנ״ה ס״ט כ׳ היה פקדון ביד אביהם ואינן יודעין אנה הניחו ואמר להם בחלומו כך וכך הוא (ושל פלוני הוא, ש״ע שם) ובמקום פלוני הוא והלכו ומצאו כו׳ ובפרישה שם כתב דמשמע מדברי המרדכי דדווקא במעשר ומעות צדקה דינא הכי ולא בפקדון דאית ביה גזל אחרים. (ועי׳ באור זרוע הגדול סנהדרין ל.) ונראה דמקור דברי הטור מהשאלתות ובה״ג דמבואר בדבריהם להדיא דאפילו אמר דפלוני הם היינו פקדון נמי דינא הכי. והמפרשים לא העירו בזה.) הכי נמי מיבעי ליה למיסמך על חילמא או לא, מי אמרינן מדאשכח כולה מילתא קושטא הכי נמי קושטא היא, או דילמא האי לצעורי בעי ואפוקיה ממונא בהכי לא מפקינן ת״ש דתניא (סנהדרין ל.) הרי שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו ובא בעל חלום ואומר לו כך וכך הם ובמקום פלוני הם ושל פלוני הם מעשר שני הם זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ע״כ. וכל הקטע הזה מובא גם בהלכות גדולות מכת״י רומי פ״ח דברכות אחרי שמביא כל הסוגיא דברכות נה: ויש שם שינוים אחדים כמו שאבאר, ומוכח מדבריהם. דמה שאמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין נסמך על דרש הנ״ל שאמרו מקצתו אינו מתקיים משום דאין חלום בלא דברים בטלים, וכ״כ בחי׳ המאירי לסנהדרין שם משום שפעולת המדמה אע״פ שצודקת במקצת הרבה פסולת מתערב עמו ואין חוששין לו עד שיתברר והיינו דאין חלום בלא דברים בטלים. וצריך לבאר לשון השאלתות ״האי לצעורי בעי״ מה רצונו בזה (ומפרשי השאלתות לא עמדו כלל ע״ז) הרי היה לו לומר או דלמא אמרינן אין חלום בלא דברים בטלים וכדברי המאירי הנ״ל. ועוד לפ״מ דמסקינן דברי חלומות ל״מ ול״מ והמעות הן שלו א״כ אין לו צער כלל. והנה בהלכות גדולות שם יש קצת שינוי או דילמא האי ״מצעריה היא״ דבעי ואפוקי בהכי לא מפקינן. ולכאורה אפשר לפרש דיש כאן כוונה אחרת לפ״מ דמבואר בירושלמי פ״ד דמעשר שני ה״ו הרי שהיה מצטער על מעותיו של אביו נראה לו בחלום (הפרישה בחו״מ ס׳ רנ״ה כ׳ דבעל החלום דאמרי בגמ׳ מוכח מלשון הטור חו״מ סי׳ רנ״ה מובא לעיל דהכוונה לאביהן שבא ואמר להם בחלום. ובחסדי דוד לתוספתא במעשר שני פ״ב דחה דבריו מפרש״י בסנהדרין ל. שפי׳ בעל החלום שר המראה חלומות בלילה, ויש להעיר מלשון הירושלמי שלפנינו ״נראה״ לו בחלום. משמע כפי׳ הפרישה וכ״כ הפנ״מ. ובתוספתא מע״ש הגי׳ ״איש החלום״ וראה לקמן (בראשית לז, יט) בעל החלומות.) כך וכך הם ובמקום פלוני הם אתא עובדא קומי רבנן אמרין דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, רבי יונה בעי מצטער וחמי ואת אמרת הכין, (בתמיה, הלא נראין הדברים שכך הוא שלפי שהיה מצטער עליהן בא אביו ונראה לו בחלום לומר לו א״כ האמת הוא כן. פנ״מ) א״ר יוסי לא מסתברא דלא בההוא דלא מצטער וחמי, ברם הכי כמה דבר נש הוי הוא חלום. (בההוא דלא היה מצטער ולא היה חושב מזה כלום והיה נראה לו בחלום כך וכך אפשר שהוא אמת, אבל הכא שהיה מצטער וחושב על כך אורחא הוא כמו שהאדם הוא במחשבה כך נראה לו בחלום ולפיכך אין זה כלום. פנ״מ) א״ר אבין מאן דעבד דיאות עבד כר׳ יוסי. ע״כ ומבואר מדברי הירושלמי דבמצטער ומהרהר עליהם אין חוששין לחלום ולפ״ז אולי י״ל דלזה כוון הבה״ג או דלמא האי ״מצעריה הוא״ כלומר ע״י הצער וההרהור בא לו החלום ולכן לא מפקינן מיניה ממונא. (וכלשון הגמ׳ ברכות נה: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר רעיונך על משכבך סליקו.) ואפשר לפרש תחלת לשון השאלתות אילו היכא דאמר ליה בחלמיה וכו׳ מיירי ג״כ שיודע היה שאביו הניח מעות ולא ידע היכן הוא ומצטער ומהרהר אולי המעות של צדקה או של אחרים ומשום זה נראה לו בחלום דברים אלו. וע״ז מביא לפשוט מלשון הברייתא הרי שהיה ״מצטער״, ושיטת הבה״ג ושאילתות הוא כירושלמי דמחלק בין מצטער ולא מצטער. אמנם צריך להגיה לפ״ז המלה ״בעי״ ולשון השאלתות לצעוריה בעי לא מוכח כן. לכן נראה לפרש דהכוונה שהחלום בא לצעוריה כדמצינן כעי״ז בגמ׳ חולין מא. לענין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו אמר שאסר, לא מאמינים לו ואומרים לצעוריה קא מיכוין ה״נ בעל החלום אינו נאמן לאסור ממונו ואמרינן לצעוריה בעי. היינו שהראו לו בחלום מעות של אביו היכן מונחים והוסיפו לו דהם של אחרים ולא שלו לגרום לו בזה צער כמו איזה חלום רע שיש לו ממנו צער בעת החלום כן בנידון זה. ובשו״ת התשב״ץ ח״ב סי׳ קכח. עמד על הסתירה שיש במאמרי חז״ל בענין זה. דבסנהדרין שם אמרו דברי חלומות ל״מ ול״מ ובברכות שם דאין חלום בלא דברים בטלים. וההיפך מזה אמרו בברכות נז: חלום א׳ מששים לנבואה והאריכו הרבה בפתרון חלומות ופסקו להלכה בנדרים ח. בנדוהו בחלום צריך התרה. ובשבת יא, אמרו יפה התענית לחלום אפילו בשבת. ובגמ׳ ברכות נה: הקשו כעין זה רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו וכתיב והחלומות השוא ידברו לא קשיא כאן ע״י מלאך כאן ע״י שד. ומבאר שם דכוונת הגמ׳ ע״י שד היינו חלומות שבאים ע״י רוח רעה מזקת ושודדת את האדם אין לחוש להם כלל, ואם כח המדמה בריא ביצירתו בהרכבתו ובמזגו ולא יעקיהו מזג רע ממזונות מולידים לחה עבה ושחורה ואידים עבים מערבבים אותו, כשהוא על אופן זה רואה חלומות צודקים. ולפ״ז היכי דאנו מסופקים אם הוא צודק או בלתי צודק כגון בההיא דסנהדרין ל. יונח הממון בחזקתו כי כל דבר שבממון מעמידין אותו בחזקתו משא״כ במנודה בחלום כיון שזה ספק איסור מן הספק צריך היתר ככל ספק איסורא. א״ד. אמנם בחי׳ הר״ן סנהדרין שם כ׳ דמי שנודר בחלום לא צריך היתר ורק נידוהו בחלום משום דמן השמים נדוהו אבל נדר הוי איסורא והחלומות לא מהני לאסור דדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ובשו״ת הרשב״א סי׳ תרס״ח בשם הגאונים מובא בר״נ נדרים שם דמי שנדר בחלום צריך התרה. ובתשובת הרא״ש כלל ח׳ אות י״א כ׳ דלא צריך התרה ולא דמי לנדוהו בחלום דסימן קללה הוא בעלמא שהרחיקוהו מן השמים וצריך קירוב. וסברת הר״ן יש לבאר דלגבי איסורא לא חיישינן כלל לחלום משום דזה הוי כעין דאמרו בגמ׳ שבת קח. אם יבא אליהו ויאמר ופרש״י היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים הוא, וכ״כ ברש״י עירובין מה. דמידי דאיסור והיתר לא שייך רק לב״ד ולא לאורים ותומים. א״כ ה״נ אין לנו לחשוש לבעל החלום במידי דאיסורא ורק בנדוהו בחלום דמצטער מזה ואפשר לו להתיר צריך התרה, אבל בדבר שנוגע לאיסור ולממון לא חיישינן. וכן בהא שאמרו יפה תענית לחלום אפילו בשבת כבר כתבו בתשובות הגאונים קהלת שלמה סי׳ טז. כיון שנפשו עגומה עליו ואין לו עונג שבת וכשהוא מתענה ״סובר״ שתעניתו מועיל לו. ובפי׳ רה״ג לברכות באוצה״ג פירושים ברכות דף ל. וכשיושב תענית ומשים על לבו שנקרע גזר דינו (שראה בחלום) אין לו עונג גדול מזה. וראה בפירקוי בן באבוי בגנזי שכטר ח״ב דף 566, אמנם צ״ע לפ״ז הוה לי׳ להבה״ג לחלק מי שאין אצלו הדבר לצער כשהודיעו לו על אלה הדברים ולהיפך הוא שמח בזה מפני שרוצה לעשות בהכסף כדינו בכה״ג הרי יש לו לחוש להחלום כי לא שייך לומר דהחלום היה לצעורי. ולא מיבעי לדברי הגהות מרדכי לב״ב סי׳ תרנ״ח שכ׳ הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ״כי לא היה יודע למי הם״ ומבואר דס״ל דהמעות היה ידועים לו היכן הם רק לא ידע למי הם. ומזה הצטער והפתרון של בעל החלום לא ציער אותו כלל, ואפילו לרש״י שפי׳ שהניח להם אביהם ולא אמר להו היכן הם וכ״כ בפי׳ הרמ״ה וכן משמע מלשון השאילתות ואזל ואשכח, דמקודם לא ידע מהם. וכ״כ בחו״ח סנהדרין שם בשם כללי סנהדרין להמאירי. משכחת שפיר דאין להם צער כלל מהחלום, וצ״ל לשיטת השאלתות דבכה״ג באמת הדין כמבואר בירושלמי שם דחוששים להחלום, ובנודר בחלום מבואר ברא״ש שם משום דבעינן פיו ולבו שוין ובחלום לא שייך זאת. ועי׳ שו״ת נוב״י מה״ת חיו״ד סי׳ ל׳ ושו״ת שיבת ציון סי׳ נ״ב מה שהאריך בזה ובש״ך חו״מ סי׳ של״ג ס״ק כ״ה. ולא הביאו ממקורות הנ״ל. וראה במו״נ ח״ב פ״ה ובס׳ האמונה הרמה להראב״ד הראשון פ״ה ט״ז. ואכמ״ל.

⁸¹ ב״ר פ״ו ט. וראה לעיל פי״ד אות קיח. בבאור וצרף לכאן, ובב״ר פפ״ד א״ר יצחק אמר יהושע לשמש עבדא בישא לא זבינת כספא דאבא את, לא כך ראה אבא אותך בחלום והנה השמש והירח אף את דום מלפני מיד וידום השמש וירח עמד. ובכת״י ילקוט תלמוד תורה מביא לשון הב״ר בתוספת דברים אמר ר׳ יצחק בשעה שבא יהושע להעמיד השמש והירח אמר לגלגל כו׳ וכ״ה ברבותינו בעלי התוס׳ ומפרשים ולא כסף זביניה דאבא את פי׳ וכי אינך עבדו של יוסף כו׳ ויהושע מזרע יוסף דכתיב למטה אפרים הושע בן נון. וראה במבוא לתנ״י סד: עז: ובילק״ש ח״ב רמז כב. ולא זו בלבד אלא שנשתחוית כעבד לפני יוסף שנאמר והנה השמש וגו׳, וראה לעיל פ״א אות תסד. מאגדת בראשית פנ״ב, וז״ח קטז: קעו, ותק״ז לז. ובתנ״י מקץ יג. ויפלו לפניו ארצה (בראשית מד, יג.) לקיים מה שנאמר הנה השמש וגו׳ משתחוים לי. ובכת״י חמאת החמדה והיכן השתחוה יעקב על המטה.

⁸² מובא בכת״י נר השכלים ומתחיל אמרו חכמים ז״ל הצדיקים כו׳.

⁸³ המשך המאמר לקמן אות פח. וכ״ה באגדת בראשית פכ״ט ב. ובשינוים בילק״ש ח״ב רמז תתקד. וראה ב״ר ריש פצ״א. ובאגד״ב הגי׳ מהלך שלשת ימים.

⁸⁴ ברב״ח כ ג׳ פעמים והנה כנגד ג׳ פעמים שהצריכו לרדת למצרים. ראה לעיל אות עא.

⁸⁵ ראה ברש״י.

⁸⁶ ראה לעיל אות סד. ובפי׳ ב״ר אמר הקב״ה כך תהיו גוערין בנביאכם שהרי יוסף דברי נבואה שאמר להם וכו׳ וגער בו אביו.

⁸⁷ ראה ברש״י ורמב״ן ורא״מ. ובס׳ מדרשי התורה ועוד מחברים מפרשים מ״ש והוא לא היה יודע שב אל יוסף ושיוסף לא היה יודע להשיב לאבא כי כבר יתאמת החלום עם בלהה. והדברים תמוהים כי מקור דברי רש״י הוא מב״ר שלפנינו דמפורש הלשון ולא היה יעקב אבינו יודע. ולשון הב״ר, יעקב אבינו סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, מפרש במת״כ דהכונה לפי שכתוב ויעקב שמר את הדבר משום שחשב שתחית המתים תהיה בימיו, אבל לפ״ז צריך היה להביא תחלת הדרש על הפסוק ואביו שמר את הדבר ולא על הפסוק שלפנינו. שוב מצאתי במבוא לתנ״י ח״א סד: מאמר מכת״י. ואביו שמר את הדבר, סבור היה אותו צדיק שיבוא בימיו משיח שתחיה רחל והדבר הגיע לבלהה שאומנתו ליוסף. ומבואר דדורש כן מקרא ואביו שמר וגו׳. ובמנח״י פי׳ דכוונת הב״ר כפשוטו דיעקב בעיקר תמה על ״להשתחות לך ארצה״ אבל ע״ז שאמר ״אני ואמך״ לא תמה משום שחשב שתחיית המתים מגעת בימיו. וזה דוחק קצת בלשון הב״ר. ול״נ דיש לפנינו שתי דרשות הדרשא הראשונה: סבור הי׳ יעקב אבינו שתחיית המתים מגעת בימיו. והכונה להפסוק ואביו שמר הדבר כנ״ל, והדרשא השני׳ ״שמא אני ואמך״ בלשון תמיה. והסיום לא היה אבינו יעקב יודע קאי על שתיהם. - וראה ברש״י ע״ז ז.

⁸⁸ אגדת בראשית פכ״ט א״ב, וראה לעיל אות פג. התחלת המאמר.

⁸⁹ ארצה, משמע כולו שטוח ארצה (רש״י) ובתוספות הרא״ש הוריות ד. כ׳ לבאר דקידה הוי על אפים שמשתחוה בראשו ומרכין פניו כלפי קרקע. והיכא דכתיב וישתחוו לאפיו ארצה הוא יותר מקידה שמשפיל פניו עד הקרקע והיכא דכתיב השתחואה סתם היא פישוט ידים ורגלים כדכתיב להשתחוות לך ארצה. ותמה על פרש״י שם בהוריות שמביא הפסוק (בראשית מב, ו.) וישתחו לו אפים ארצה. לענין שהשתחואה הוא בפישוט ידים ורגלים דהרי מקרא דכתיב אפים ליכא למשמע משום דקידה על אפים. וכן הקשה בבאר שבע. (ראה מ״ש לעיל פי״ט אות יד. בבאור דברש״י לפנינו בהוריות שם מביא מקרא דלוט בראשית יט, א. ולפני הרא״ש היתה הגירסא בראשית מב, ו. ולפ״ד הרא״ש צ״ל דגבי אברהם דכתיב (יח, ב.) וישתחו ארצה היינו פישוט ידים ורגלים וגבי לוט דכתיב (יט, א.) וישתחו אפים ארצה רק השפיל פניו עד הקרקע ולא פיו״ר והבאתי שם מדרשת אבן שועיב שכ׳ ההיפך. וצ״ע.) וברש״י בחומש לקמן מב. ו. בקרא וישתחו לו אפים ארצה כ׳ נשתטחו לו על פניהם וכן כל השתחואה פישוט ידים ורגלים. ומבואר דהולך לשיטתו בהוריות. ובס׳ שער יוסף לאזולאי כ׳ יפה לתרץ דבגמ׳ הביאו מקרא שלפנינו להשתחות לך ארצה משום דיעקב אבינו פירש דבורו של יוסף שאמר משתחוים לי דזה להשתחות ארצה ומזה נלמד דכל השתחואה סתם הוא בפישוט ידים ורגלים. ולפ״ז באחי יוסף דכתיב וישתחו לו אפים ארצה, ולפ״מ דמבואר במדרשים שאז נתקיים החלום וסובר רש״י דמכאן למדים דכל מקום שאתה מוצא השתחואה בין בסתם בין דכתיב בה אפים הוא בפישוט ידים ורגלים. ובזה מתורץ מה שהקשו למה לא מביאים בגמ׳ מקראות הקודמים וישתחו ארצה בראשית יח, ב. כד, נב. לג, ג. ויש להעיר דבכה״ג מצינו גבי אליעזר בקרא כד, כו. וישתחו לה׳ ובשעת הספור כד, נב. כתיב וישתחו ארצה לה׳ א״כ יש מזה להוכיח ג״כ דסתם השתחואה הוא בפישוט יו״ר אע״ג דלא כתיב ארצה א״כ למה לא הביאו מקרא הנ״ל, ול״נ לבאר ענין זה עפמ״ש התוס׳ בשבועות טז: וש״מ דהכי גמיר ליה קידה על אפים ומייתי דאשכחן נמי בקרא הכי. אבל מצינו הרבה פסוקים דגם השתחואה הוי על פנים. וכה״ג י״ל גם לענין השתחואה דאין הכוונה דהשתחואה בכל מקום בתורה הוא בפישוט ידים ורגלים, דגבי אברהם כתיב וישתחו לעם הארץ בראשית כג, ז. כג, יב. וכן לקראת הג׳ אנשים יח, ב. דוחק לפרש דהיתה השתחואה בפישוט ידים ורגלים וכמ״ש בתו״ש לעיל פי״ח אות יד. דאברהם לא נשתחוה להמלאכים אפים, כי מעלתו גדולה. ואותו הדבר י״ל לגבי בני חת וכן גבי יעקב (בראשית מז, לא.) וצ״ל דרק בעבודת השם או לפני מלך היה הדרך להשתחות בפישוט ידים ורגלים ושפיר הביאה הגמ׳ רק מקרא שלפנינו שמבואר בתורה דיעקב הביע ליוסף גודל תמהונו על חלומו שיבואו אביו ואמו להשתחות לו ארצה בדרך הכנעה כ״כ כמו למלך ושליט ומוכח מזה דהשתחואה היינו פישוט ידים ורגלים שזה הוא סימן להכנעה גמורה משא״כ קידה והשתחויה בלי פישוט ידים ורגלים דבר הרגיל הוא בין אנשים א״כ שפיר הביאו בגמ׳ בכל מקומות הנ״ל רק מקרא שלפנינו שיעקב דיבר ליוסף מערך השתחואה כמו לפני מלך דהמכוון להשתחואה בפישוט ידים ורגלים. ומה שהביא רש״י ראיה מקרא דלקמן מב, ו. משום דשם הוא המקום הראשון בתורה שמובא השתחויה לפני מלך ושליט דהיה הדרך בפישוט ידים ורגלים ובזה נתקיים החלום של יוסף, שאחיו ישתחוו לו. עוד נ״ל הטעם שהביאו בגמ׳ מקרא שלפנינו משום דעיקר הדרשא נ״מ להלכה כמבואר בגמ׳ מגלה כב: אמר עולא לא אסרה תורה (לענין אבן משכית) אלא פישוט ידים ורגלים. וע״ז מביא מאמר הנ״ל. והנה גבי אבן משכית כתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה. והמלה ״להשתחות״ לא מצינו בתורה במקום אחר רק בקרא שלפנינו להשתחות לך ארצה וכיון דלהשתחות זה מיירי בפישוט ידים ורגלים כלשון ארצה וכמש״ל כן להשתחות גבי אבן משכית שאסרה תורה מיירי בפישוט ידים ורגלים. והוא כעין גז״ש.

⁹⁰ ראה לעיל אות פח.

⁹¹ בלקח טוב ויוסיפו עוד שנא אותו, היינו דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ובאבות דר׳ נתן נו״ב פמ״ה (סג:) ר׳ יוסי אומר כשם שנתנו ד׳ מדות בנשים כך נתנו באנשים האנשים קונאניים מנין שנאמר ויקנאו בו אחיו. ועי׳ בשיר השירים רבה פ״ז ולעיל אות נב. ובס׳ חמדת ימים התימני ויקנאו בו אחיו שהיה גדול מהן בחכמה דאמרו חז״ל אין אדם מקנא אלא במי שהוא גדול ממנו דכתיב ויקנאו למשה במחנה. וכעי״ז בפי׳ רבב״ח ויקנאו בו לא אותו כמו ויקנאו אותו פלשתים אלא בו במעלה שהיו רואים בו. וראה לקמן אות צב.

⁹² בכת״י רמזי ר״י, שמר את הדבר, נטל את הקולמוס וכתב איזו יום ואיזו שעה, וזהו ש׳מ׳ר׳ ר׳ש׳ם׳. וראה בפי׳ הרז״ו במדרש, ובספורנו כתב חשב שיהיה חלום אמתי והיה מתאוה ומצפה שיתקיים כאמרם סנהדרין קה: בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ראה לעיל אות צא. ובספר הישר ויבוא עוד ויגד הדבר ליעקב אביו וינשק יעקב את יוסף כשמעו את הדברים מפיו ויברך יעקב את יוסף.

⁹³ ביפ״ת מפרש טעם הדרש ואביו היינו אביו שבשמים אמר לו שמור את הדבר. וי״ל נמי כפשוטו דיעקב שמר את הדבר ברוה״ק וכלעיל אות פח. ובשכל טוב רוה״ק אומרת ליעקב שמור את הדבר אם נתבקרה פנקסי שאני ואחיו נשתחוה לו מה שרע בעיני מה אני יכול לעשות. ובכת״י חמאת החמדה ואביו שמר את הדבר ומיכאן אמרו רבותינו ז״ל לעולם יצפה אדם לחלום הטוב כ״ב שנה (וכ״ה בכת״י מדרש הבאור. וראה לעיל אות כז.) שהחלום הרע נפתר במהרה לרוב הפעמים כדי שיסור פחד רואהו וראותו כי היה לו מטמון רע, והחלום הטוב יתאחר לרואהו שמח בו ואומר אם לא יבואו היום יבוא למחר. ובמבוא לתנ״י ח״א סד: ולמה האמין לחלום שני יותר מן הראשון שבשני כתיב ואביו שמר את הדבר ובראשון אין כתיב, אלא אמר יעקב (הראשון) ודאי אין זה חלום אלא חזיון דאם לא כן מי הגיד ליוסף ששמי שמש כי כשבא יעקב לבית אל אתו מלאכיא ואמרו אתא שמשא אתא שמשא, וכ״כ בכת״י פי׳ התוס׳ מושב זקנים. וראה ברש״י כאן דשמר לשון המתנה. וכ״ה ברש״י ברכות ג. סוטה יח: קדושין כז: ופרש״י שמואל א׳ א, יב. ואע״ז קהלת ה, ז. ורשב״ם שמות יב, מב. ורבב״ח ויקרא יט, ב. ומעין גנים איוב יד, טז. ועי׳ זח״ב פט. זח״ג פב. ותק״ז ק״ה:

⁹⁴ ספרי בהעלתך פי׳ סט. ב״ר פפ״ד, אדר״נ נו״ב פל״ז, במדב״ר פ״ג אי״ג, מדרש משלי פכ״ו לקמן אות צד. מס׳ סופרים פ״ו, פרקי דרבינו הקדוש פרק עשרות אי״ד (לקוטים ח״ג פו:) אוצר מדרשים כת״י ח״ב לב. הגר״א מוחק המלה ״ולהתפתות״. אמנם במדרש במדב״ר שם יש ג״כ גירסא זאת. ובפי׳ זרע אברהם בספרי שם מפרש ״ולהתפתות״, ר״ל על ידי אכילה ושתיה, יתפתו זה לזה להתייעץ יחדיו עד שיסכימו כולם מה לעשות ליוסף אחיהם. וכלשון רש״י חולין ד. אבל אדם עיקר הסתה דידיה באכילה ושתיה. ראה לקמן אות קנ. ולפמ״ש בפי׳ זית רענן על הילקוט לפרש שהלכו לפרנס עצמן לראות לישא נשים לפי שאמר יוסף עליהם תולים עיניהם בבנות הארץ הלכו למרחוק שם, עכ״ל. ולפ״ד אולי י״ל דלזה נתכוון האדר״נ במ״ש ״ולהתפתות״. ומהרח״ש האראוויטץ בספרי שם כותב אולי צ״ל ״ולהתפנג״. ובהערות לאבדר״נ הוצאת שכטר מביא גי׳ מכת״י למה נקוד על עי״ן, וזהו נגד המדרשים הנ״ל, ולא העיר דבמדרש במדב״ר שם בדפ״ר וד״ו ג״כ יש גירסא זאת למה נקוד עי״ן, ובדפוסים אחרים תקנו כמו בב״ר וש״מ, ולגי׳ זאת צ״ל דהיה נקוד ע׳ דלרעות ולמעט בא שלא הלכו לרעות הצאן אלא את עצמם. ובספרי שם לרעות את צאן אביהם בשכם נקוד עליו שלא הלכו אלא לרעות את עצמם. ולא כ׳ מפורש דניקוד על את. אמנם בב״ר ושאר מדרשים הנ״ל הגי׳ א׳ת׳ נקוד עליו מלמד שלא הלכו אלא לרעות את עצמן. ובלק״ט מלמד שלא הלכו אלא לרעות עצמן ולאכל צאן אביהם (וראה בלק״ט בהעלתך הו״ב צג:) ובשכ״ט שלא הלכו לרעות אלא את עצמן בגדיים וטלאים שבצאן אביהם שהרי כמה עבדים רועים היה ליעקב ולא היה להם ללכת לרעות. ומקור לדבריו הוא באבדר״נ נו״ב שם יכול את צאן אביהם היו מרעים באמת, גדי רך ושוחטים אותו, ובכת״י ילקוט תלמוד תורה ״רואים״ גדי רך. ובמדרש הגדול לרעות את עצמן באכילה ושתיה. ובן בפרקי דרה״ק שם. וראה לקמן אות צד. ובפי׳ הרא״ש עה״ת בהדר זקנים כותב פי׳ תמוה על דברי הב״ר נגד פשטות כל המקורות הנ״ל וז״ל; לרעות את צאן. נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמן כדפרש״י והוא לשון בראשית רבא פי׳ לפי׳ כלומר באותו מהלך נתגלגל הדבר ונתפרנסו כולם כדכתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו והאי דכתיב צאן אביהם ר״ל בני אביהם כמו נוהג כצאן יוסף ואתנה צאני צאן מרעיתי וה״פ לא הלכו לרעות הצאן ממש אלא לרעות נפשם כדפי׳ רש״י. וכעי״ז בפי׳ הריב״א עה״ת לרעות את עצמם פי׳ ר׳ אליקום שע״י אותה הליכה נתגלגל הדבר וירדו למצרים ״ונדונו״ ברעב. (ונראה דט״ס כאן וצ״ל ״ונזונו״ ברעב). כן תמוה מ״ש הרא״מ בפירושו על רש״י אין פי׳ לרעות א״ע לאכול ולשתות דא״כ מה בא ללמדנו אלא שהלכו להתייעץ היאך יתנהגו עם יוסף שההנהגה נקראת רעייה כמו משם רועה אבן ישראל. ובמדרשים הנ״ל מפורש לאכול ולשתות. וראה בפי׳ ז״א על הספרי שם מ״ש לתרץ דבריו. ובכ״י רמזי ר״י לרעות את צאן אביהם בשכם. צאן אלו ישראל, לרעות את צאן אביהן שבשמים. למנות עליהם מלך זה ירבעם, וזה נעשה בשכם. כמפורש בספר מלכים. ששם המליכו את ירבעם.

⁹⁵ לעיל אות צג. ומאמר זה מובא באוצר מדרשים כת״י ורטהימר ח״ב לב. וגורס אילו הלכו לדברי תורה. וכן הגירסא בילקוט המכירי משלי כו, כד.

⁹⁶ וכ״ה במדרש הגדול כאן וראה לקמן אות קח. ובב״ר פפ״ה אמר להם יוסף למקום שגנבתוני שם תחזירוני הלא אחיך רועים בשכם כן עשו בני ישראל. ועי׳ רש״י סנהדרין קב. בשכם מכרו כדכתיב הלוא אחיך רועים בשכם.

⁹⁷ בלק״ט ושכ״ט ומדרש אגדה מביאים דרשת ר׳ תנחום על סוף הפסוק הנני ובהמשך אחד עם מאמר שלפנינו אות צז. וכן בפי׳ ב״ר מפרשים דזה ענין אחד שכיבד את אביו בזה שאמר הנני ולא חשש למה שאחיו שונאים אותו. והרד״ל מגיה דצ״ל נהג בו בכבוד ולא כמורא האב על הבן ופי׳ שיעקב א״ל בלשון כבוד ובקשה לך נא, ולא דרך גזרה כמורא האב על הבן, ובכ״ז מרוב צדקתו וזהירתו בכבוד אביו מיהר לקיים רצונו, וכעי״ז הביא ביפ״ת בשם י״מ בלי הגהה רק דנהג בו כבוד יעקב ביוסף כדרך האב שמוראו על הבן וכאן היה בהפך כו׳ במה שלא גזר עליו מיד ללכת, וכותב דאין טעם בזה. ובלק״ט הגי׳ נהג בו כבוד כראוי, ובשכ״ט נהג בו כבוד כראוי במורא האב על הבן.

⁹⁸ לקמן אות צח. בשכ״ט גורס בני היית יודע שאחיך שונאין, וי״ג בב״ר יודע אתה, יודע היית. ובמדרש אגדה ויאמר לו הנני. נוהג באביו כבוד ומורא, כו׳. א״ל (יוסף ליעקב) אבא יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דבורך ריקם, לך נא ראה, כענין וירא אהרן, (שמות לב, ה) ומה ראה ראה את חור נהרג, מנין שנאמר ויבן מזבח (שם) מן הזבוח לפניו, וזה הבין בדעתו ולא נמנע מללכת. ובכת״י חמאת החמדה: ודבר זה היה יעקב זוכר ודואג ומתאונן על יוסף ששלחו אל השונאים אותו ונהג בו כבוד ולא נמנע. ובס׳ חסידים מק״נ סי׳ תתקמ״ז דף רלג. כותב ומעשו למד יוסף כשאמר לו יעקב לכה ואשלחך אליהם היה יודע ששונאים לו אלא אמר עשו הולך תדיר למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו, ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו כל זה נכתב כדי להודיע לישראל איך לטרוח כדי לפרנס לאביהם ואיך שיהיו זהירים לעשות מצות אביהם.

⁹⁹ לעיל אות צו. לה. ובסדר אליהו רבה (פכ״ו) פכ״ד כבד את אביך יוסף קיימו שנאמר ויאמר ישראל וגו׳ הנני.

¹⁰⁰ בקרית ספר להמאירי, אליהם, הה״א מתוייגת שנים.

¹⁰¹ לך נא ראה בעת שאדם יכול לראות, (רש״י) וראה לעיל פל״ב אות קיט. בבאור וצרף לכאן.

¹⁰² ראה לקמן אות קב.

¹⁰³ מאמר זה הוא בכת״י ילקוט מעין גנים. ומקור הדבר בתרגום יוב״ע כאן ובאריכות בספר הישר ויהי בהיות בני יעקב רועים בשכמה ביום ההוא ויתמהמהו ויעבור עת האסף כל המקנה ולא באו, וירא יעקב כי התמהמהו בניו בשכם ויאמר יעקב בלבו פן יקומו עליהם אנשי שכם להלחם בם, על כן התאחר בואם היום הזה, ויקרא יעקב אל יוסף בנו ויצוהו לאמר, הלא אחיך רועים בשכם. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים וא״ת מה ראה יעקב לשלחו לאחיו הלא יודע ששונאים אותו ואומר אבן עזרא לפי שהלכו במקום סכנה לרעות כי הרגו אנשי שכם, אמר יעקב שמא יענישו לך ספק הוא, ושיהרגום אנשי שכם אם ימצאום ודאי הוא ומוטב ליקח הספק מן הודאי, לך אמור להם שישובו פן יכום אנשי שכם מכת חרב. ולפנינו בפי׳ אע״ז ליתא דבר זה, רק ברשב״ם כ׳ ״זה שמעתי מר׳ יוסף קרא חבירנו והנאה לי״ וכ״ה בכת״י ווארמס בשם ר״י קרא מובא בפליטת סופרים טז. ובפענח רזא בשם מה״ר משה, ותימה שלא הזכירו שהדבר מבואר בתרגום יוב״ע כאן. ובזהר ח״א קפד. לכה ואשלחך אליהם, וכי יעקב שלימא דהוה רחים ליה ליוסף מכל בניו והוה ידע דכל אחוי הוו סנאין ליה אמאי שדר ליה לגבייהו, אלא איהו לא חשיד עלייהו דהוה ידע דכלהו הוו זכאין ולא חשיד לון אלא גרים קב״ה כל דא בגין לקיימא גזרה דגזר בין הבתרים. [ויש להעיר בדברי רבעה״ת שכ׳ ומוטב ליקח הספק מן הודאי, דס״ל דצריך אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל אחרים מסכנה ודאית כמבואר בירושלמי תרומות פ״ח ה״ד הביאו הגה״מ ובכס״מ פ״א מה׳ רוצח כתב בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה (כדי להציל חבירו מסכנה) חייב. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק. ע״כ. והביאו גם הב״י בחו״מ סי׳ תכ״ו אמנם בשו״ת הרדב״ז ח״ג סי׳ תרכ״ז חולק על דין זה וכתב ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. ולא הביא דברי הירושלמי. ונ״ל משום דסובר שאין מהירושלמי ראיה דעובדא דשם דרשב״ל הלך להציל את רבי אימי שתפסוהו גזלנים ואמר או אני אהרוג או אני נהרג. מכאן אין ראיה שאדם חייב לעשות כן, אלא שאדם רשאי להכניס א״ע בספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית. ומי שמונע א״ע בשוא״ת משום ספק סכנה אינו עובר דהרי וחי בהם ולא שימות בהם אפילו בספק סכנה נאמר שאינו חייב לסכן עצמו. אמנם מ״ש הרדב״ז דהוי בכלל חסיד שוטה לכאורה צ״ע מירושלמי ואולי יפרש דרשב״ל אמר זאת בדרך הגזמה דהרי מבואר שם בירושלמי דהלך ופייס את הגזלנים והניחוהו ולא הרגם כלל א״כ מבואר דלא היה בזה סכנה ורשב״ל נפיש חיליה והבין שבכחו לפייסם. עוד נראה דיש לחלק טובא בין נידון הרדב״ז לנידון הירושלמי ואכמ״ל, וראה ברמב״ם פ״ז מהל׳ רוצח ה״ח ובאו״ש שם, ולקמן מג, ח. מב״ר מוטב תהא נפש אחת בספק ולא כולם בודאי. וי״ל דכאן לא חשב יעקב שיהרגוהו רק שמא יענישוהו, ומוטב ספק עונש מוודאי הריגה].

¹⁰⁴ בהערות מהרש״ב מביא דבכת״י רומי הגרסא שיהא מתפלל על מי שהוא משתכר ממנו. ובב״ר פפ״ד את שלום אחיך ניחא, אלא מאי ואת שלום הצאן הדא אמר שאדם צריך לשאול בשלום דבר שיש לו הנאה ממנו. ובמדרש הגדול הדא דאמרי שאדם חייב לשאול בשלום דבר שיש לו ממנו הנאה. אמר שמואל האיי מאן דסר נכסיה בכל יומא מרוח אסתירא. (חולין קה.)

¹⁰⁵ מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז תשס״ג. ועי׳ סוטה יב. ויש להעיר מהמבואר במכלתא בשלח מסכתא דויסע פרשה ז׳ אותי ואת בני ואת מקני בצמא השוו בהמתן לגופן (מכאן אמרו) אמרין בהמתו של אדם היא חייו אדם המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. ועי׳ מג״א או״ח סי׳ רמ״ח סקט״ז. ובפי׳ משלי לר״י נחמיאש וכן מצינו אבותינו הראשונים השוו שמירת הצאן לשמירת הבנים, יעקב אבינו בפסוק וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן.

¹⁰⁶ ובבעל הטורים מביא והשיבני דבר נצנצה בו רוה״ק שסופו לחזור אליו, ובמנחה בלולה והשבני דבר ניבא שעתיד לשוב אליו כמו שאמר אברהם ונשובה אליכם.

¹⁰⁷ בפי׳ הריב״א עה״ת פ׳ ויגש ובהדר זקנים שם שאביו ליוהו כששלחו לאחיו כמו שנאמר וישלחהו מעמק חברון ומתרגמינן ואלויהו אמר לו יוסף אבי חזור בך אמר בני גדולה לויה שעתידה פרשת עגלה ערופה שנתוספה בתורה וכתוב בה ידינו לא שפכו את הדם כו׳. וכעי״ז בבעל הטורים כאן ברד״ק וחזקוני (ראה לעיל יב, ב. יח, טז. באונקלוס ובתורה שלמה, ולפנינו בתרגום כאן ליתא) ובכת״י מובא במבוא לתנ״י סו: וישלחהו בעמק חברון והלא חברון בהר היא כו׳ אלא י״ל שעשה יעקב לו לויה מהר עד העמק, וז״ש וישלחהו לשון לויה, ושאל לו יוסף מצות לויה אז הגיד לו ענין עגלה ערופה שיאמרו על החלל שלא פטרנהו בלא לויה. ויש מפרשים וישלחהו מעמק חברון כלומר שהיה מתלוה עמו כמו שנהג הצדיק הקבור בחברון הוא אברהם דכתיב ביה ואברם הולך עמם לשלחם.

¹⁰⁸ ב״ד פפ״ד, במדב״ר פ״ט. אכ״ד. תנחומא ישן וישב יג. תנחומא שם א״ג. ובתרגום יוב״ע כאן. ובב״ר שם והלא אין חברון נתונה אלא בהר וכתיב וישלחהו מעמק חברון א״ר אחא הלך להשלים אותה העצה העמוקה שנתן הקב״ה בינו ובין חבר הנאה שהיה קבור בחברון ועבדום וענו אותם. ובתנ״י שם אמר ר׳ יוחנן מעצה עמוקה שנטל הקב״ה בינו ובין עצמו בין הבתרים עם אברהם. ובתנחומא שם מחשבה עמוקה נטלת עם אברהם בין הבתרים כשאמרת לו ידוע תדע. ובכת״י מדרש החפץ לא גזר על אבותינו להשתעבד במצרים אלא שיכנעו לקבל התורה והמצוות, שאמר על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת ליחדיני והודיעו הקב״ה סוד השעבוד וכמה הוא וזו העצה העמוקה. וכ״ה בילקוט אור האפלה.

¹⁰⁹ לעיל אות צה. ובלק״ט לקמן מה, כב. ולמה נתן ליוסף את שכם לפי שמשכם מכרוהו, שנאמר וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, וכתיב וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. לפיכך נתנה שכם לבני יוסף לנחלה. ובפי׳ מנחה בלולה שכמה מדלא כתיב ויבוא שמה דהרי לעיל כתיב הנה אחיך רועים בשכם מכאן דרשו חז״ל מקום מוכן לפורעניות. וראה לקמן אות קכא. בבאור מ״ש שם מרש״י ודותן היה כפר הסמוך לשכם כו׳ אע״פ דכתיב בקרא מלכים ב׳ ו׳ יג. יד. ויוגד לו לאמר הנה בדתן. ויקופו על העיר, הרי מפורש דעיר היא ולא כפר, י״ל לעומת שכם קראה כפר, ושכם היתה עיר המחוזית ומה שאמרו בגמ׳ בשכם מכרו את יוסף היינו במחוז שכם.

¹¹⁰ תנחומא ישן וישב יג. וימצאהו איש מלאך. ובתנחומא שם ב. וימצאהו איש אין איש האמור כאן אלא גבריאל וכו׳. וכ״ה בתרגום יוב״ע כאן, ובזח״א קפד. ומובא במורה נבוכים חלק ב׳ פמ״ב. ובאגדת בראשית (פע״ב) פע״ג בשעה ששלחו אביו אצל אחיו כיון שהלך טעה ומצאו המלאך שנמסר מן הקב״ה לשמרו שנא׳ וימצאהו איש כו׳ ומובא לעיל אות כה. זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים. ובתנחומא ישן וישלח ג. ואל תתמה (על המלאכים של יעקב) שהרי קטן ביתו דיבר עם המלאך, מי הוא זה יוסף שכיון שאמר לו לך נא ראה וגו׳ מה כתיב וימצאהו איש. והרמב״ן פ׳ וירא יח, ב. כתב וימצאהו איש על דעת רבותינו הוא כבוד נברא במלאכים יקרא אצל היודעים מלבוש יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים, ולא אוכל לפרש. ובמדרש תהלים פכ״ה מי זה האיש ירא ה׳ זה יוסף שנאמר וימצאהו איש והדרש אינו מובן. אמנם במדרש תהלים הו״ב שם הגירסא זה יוסף שנאמר את אלהים אני ירא. ועי׳ לקמן פמ״ב פסוק ח.

¹¹¹ מובא בכת״י ילקוט מעין גנים. ומובא גם בפירוש מנחה בלולה.

¹¹² ראה לעיל פל״ב אות יד. בבאור וצרף לכאן. ובמשנת רבי אליעזר (ענעלאו) פט״י רצב. ובכת״י מדרש החפץ כתיב איש שלש פעמים שלשה אנשים שנראו לאברהם אבינו ע״ה. ובדרשת אבן שועיב נזדמנו לו שלשה מלאכים רמז לשלשה גאולות ראה לקמן אות קיד. בבאור.

¹¹³ בזהר ח״א קפד. והנה תועה. בכלא תועה דאבטח על אחוי דהוה מתבע אחוה דלהון ולא אשכח ותבע להו ולא אשכח. ועל דא תועה בכלא ועל דא וישאלהו האיש לאמר מה תבקש: ועי׳ ברשב״ם ורמב״ן כאן.

¹¹⁴ במדרש תנאים דברים כב. א. מביא דרש זה על הפסוק שור אחיך או שיו נדחים אין נדחים אלא שיצאו חוץ לתחום כענין שנ׳ וימצאהו איש והנה תעה.

¹¹⁵ מובא מכת״י במבוא לתנ״י סד. וסוף המאמר ״של כלם״ אינו מבורר ואולי יש לתקן עפ״מ דמובא ברבעה״ת דעת זקנים ה׳ של גלות (ארם) [אדום] לסוף ה׳ אלפים יכלה במהרה בימינו מפי מורי אבי ז״ל. וראה לעיל פל״ב אות ל״ג. ובדרשת אבן שועיב ואמרינן במדרש כי מלת תועה בשדה רמז לשלש גלויות, הת׳ גלות מצרים, הע׳ גלות בבל, והה׳ חמשה אלפים גלות שהיא באלף החמישי וכן דרשו בואחר עד עתה.

¹¹⁶ וכן כתב בשכ״ט לעיל פסוק יג. לכה ואשלחך היה לומר לך אלא לפי שהן לשון ענוה נכתבין מלאין ה׳.

¹¹⁷ בפירוש דרך אמת העיר לפנינו גבי יצחק כתיב ״אפוא״ וביוסף ״איפה״ כתיב. ובנצוצי אורות כ׳ דאין זה קושיא כי פירושם שוה, אמנם בשכל טוב לעיל כו, לג. מבאר דאין פירושם שוה וכתב ההבדל בין איפוא לאיפה, כל איפוא הנכתב בסופו באלף משמש כמו עכשיו מי איפוא כלומר מי עכשיו, וכל איפה שנכתב סופו בה״א משמש כמו אנה. וראה בביאורי אונקלוס שם. ולעיל בתורה שלמה פכ״ז אות קנב. מובא הדרש מגמ׳ ב״ב טו, עיי״ש בבאור וצרף לכאן.

¹¹⁸ בב״ר כת״י במנח״י ליתא דרש זה וכן בשאר כת״י. רק בכת״י תימני ובכת״י מובא במבוא לתנ״י סד. נסעו מזה ממנין זה, ועי׳ פרש״י. וברבעה״ת דעת זקנים ובפי׳ הרא״ש עה״ת נסעו מזה שאמרו שאינם חפצים להיות שנים עשר שבטים מכאן ואילך, (זה) בגמ׳ י״ב. ובכת״י נימוקי רבינו ישעיה הראשון זצ״ל מביא על דרש זה כך שמעתי מפי מהר״ר צדקיה שיחי׳ (הרב שבלי הלקט).

¹¹⁹ ראה לעיל אות נו. בבאור.

¹²⁰ במת״כ מפרש מידותיו של הקב״ה שנקרא זה כד״א זה אלי ואנוהו, ומידותיו של הקב״ה הם דרכי חסד וחמלה.

¹²¹ כ״ה בתנ״י וישלח ג. ונראה פירושו שהמלאך רמז לו שילך בדת יה. ובב״ר במנח״י מביא גרסאות מכת״י שהדרש דלעיל אות קיט. לא נסמך על המלים נסעו מזה רק על המלים נלכה דותינה שהן מידותיו של הקב״ה. וי״ג (זקוקים) לקיים מדותיו של הקב״ה, ובפי׳ ב״ר מפרש שהיתה גזרה מלפניו שעל ידי גלגול זה ירדו למצרים. ובמנח״י מבאר דברי הב״ר ע״פ התנחומא שלפנינו.

¹²² מאמר זה מובא ברש״י סנהדרין קב. בשכם מכרו אחיו את יוסף (ראה לעיל אות קח.) כדכתיב הלא אחיך רועים בשכם ודותן דכתיב בקרא היינו כפר הסמוך לשכם ונקרא על שם שכם אי נמי כמדרשו שהיו דנין עליו להרגו. וברש״י סוטה יג: משכם גנבוהו כדכתיב ויבא שכמה ושם היו רועין ודותן אינו מקום והאי דכתיב נסעו כו׳ דותינה כך אמר לו אתה אומר את אחי אנכי מבקש נסעו מן האחוה הזאת ואין מחזיקין עצמן כאחין לך כי שמעתי אומרים נלכה ונבקש דתות ודינין היאך להמיתו אם יבא אצלנו. וראה ברש״י כאן. וברבינו בחיי כ׳ נלכה דתינה עשאוהו רז״ל במדרשים כלשון נכלי דתות כו׳ היו מחשבין תחבולות היאך יסבבו לו מיתה ושלא יצטרכו להמיתו הם עצמן בידיהם ומזה דרשו רז״ל שאמרו נשסה בו את הכלבים. ולפ״מ שהבאתי לעיל אות קכ. גירסא בב״ר דותינה, לקיים מדותיו של הקב״ה, אולי י״ל דכוונו לדרש זה שמביא רש״י שלפי דעתם הלכו לבקש היאך להמיתו ע״פ דת ודין. וראה לקמן אות קל. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים נלכה דותינה מבקשים דתות להרגו על עלילות. ועי׳ רא״מ כאן מ״ש על האבן עזרא. ובכת״י ילקוט נר השכלים וימצאם בדתן, דתן חסר, לפי שאין לשון דותן אלא לשון רשעות כמו דתן ואבירם (תרגום מערבית) ובכת״י רמזי ר״י וימצאם בדתן. בדת שלהן שעשו דת חדשה שהיפך להן ירבעם המועדים והטען לע״ז.

¹²³ מאמר זה מובא בכת״י ילקוט נר השכלים. והוספתי בפנים מלת דותין להתאים את החשבון.

¹²⁴ בכת״י ילקוט אור האפלה ובטרם יקרב אליהם אמרו מרחוק מיל. ראה לעיל פכ״א אות פז. בבאור כתיב הכא הרחק כו׳ מה להלן מיל אף כאן מיל. ובשכ״ט וזה היה ברחוק מלא עיניהם. ובטרם יקרב אליהם, בתוך ד׳ אמות.

¹²⁵ בב״ר מכת״י במנח״י אמרו נהרגנו נשסה בו את הכלבים, וכ״ה במדרה״ג, ובמדרש אגדה נהרגנו ונשליכנו לכלבים. ובלק״ט ויתנכלו אותו להמיתו מיד שיסו בו את הכלבים. וברמב״ן כ׳ ויתנכלו להמיתו כו׳ בטרם יקרב אליהם ולא יצטרכו לשפוך דמו בידיהם וכך אמרו בב״ר נשסה בו את הכלבים ואולי עשו כן ולא עלתה בידם, ובפי׳ הטור מעתיק ״ששלחו״ בו הכלבים, ובכת״י פי׳ הרוקח עה״ת מבאר הטעם ששיסו בו הכלבים וז״ל: מי שמוציא דבה כתיב לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא. (כן הוא בפסחים קיח. כל המספר לשון הרע וכו׳ ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וכתיב בתריה לא תשא וגו׳) לכן יוסף שהוציא דבה אמרו נשסה בו הכלבים. והמפרשים כתבו לפרש כן דברי הב״ר וקדמם הרוקח. ובשכ״ט היה לו לומר ויתנכלו בו או ויתנכלו לו ומה ת״ל אותו מלמד שלא הערימו להמיתו אותו בידים אלא להמיתו אותו ע״י כלבי הצאן, לשסות בו הכלבים.

¹²⁶ מובא בכת״י מדרש הביאור, ובלק״ט בראשית מט, כג. וימררוהו ורובו, אלו אחיו וישטמוהו בעלי חצים, אלו שמעון ולוי דכתיב ויתנכלו אותו להמיתו, ובפרקי דר״א פל״ח וראו אותו ובקשו להרגו שנא׳ ויראו אותו מרחוק וגו׳ ובכת״י חמאת החמדה ויתנכלו אותו להמיתו. עשו לו תחבולות רע מלשון בנכליהם אשר נכלו לכם, וראה אע״ז כאן ובמדבר כה, יח. בנכליהם במחשבתם הרעה מגזרת ויתנכלו אותו. וראה לקמן אות קל. וראה ברש״י כאן אותו כמו אתו עמו כלומר אליו, וברא״מ הביא גרסאות שונות בזה, וי״ג בזכור לאברהם אותו כמו אליו (ותו לא) ובפי׳ הריב״א עה״ת אומר ר״מ שכך פתרונו כמו שאתו ר״ל עמו, כך אותו ר״ל אליו וסרס פרש״י ודרשהו. ובשו״ת איתן האזרחי (אוסטרהא תקנ״ו) בקונטרס אחרון מביא מכת״י ישן נושן פירוש ארוך על דברי רש״י אלה ע״פ קבלה, מתחיל אני נחמן בר שמואל הולך רכיל מגלה סוד על רש״י ע״ה כו׳ הלכתי על קברו של אותו צדיק רש״י ע״ה כו׳ מיד ראיתי כו׳ ניצוצות של אש יוצאים מקברו של רש״י ע״ה ונפק כרוז ואומר תשמע דברי רש״י ז״ל בעצמו פא״פ וכו׳ ומאריך שם. ונדפסו דברים אלו גם בספר צרור המור (ורשה תר״ג) סוף ספר בראשית ומביא שם פי׳ על דברים אלו מספר עבודת ישראל להמגיד מקאזניץ זצ״ל.

¹²⁷ בב״ר פצ״ט ולא אחים ליוסף שמכרתם אותו כו׳ תדע לך כו׳ ובכת״י מדרש החפץ ואור האפלה זה שמעון ולוי שנאמר שמעון ולוי אחים. ובשיטה חדשה לברכת יעקב אבינו ויאמרו איש אל אחיו וגו׳ לכו ונהרגהו, ומי הם. אם תאמר ראובן הרי ראובן בקש להצילו שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם. אם תאמר יהודה, הרי כבר נאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו׳, ואם תאמר בני השפחות, והלא כבר נאמר והוא נער את בני בלהה וגו׳, אלא מי הם ויאמרו איש אל אחיו. זה שמעון ולוי, דכתיב בהו שמעון ולוי אחים כלי חמס מכירותיהם. וכ״ה במדרש אגדה בראשית מט, ח. וילק״ש ח״א רמז קנח. ובלקח טוב בראשית מט, ו. ד״א עקרו שור זה יוסף שנאמר ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות וגו׳ אלו שמעון ולוי שנקראו אחים. וראיה לדבר שהרי במצרים לא לקח יוסף לאסור אותו אלא שמעון שנאמר ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם. וכ״ה בב״ר שם. ובזהר ח״א קפ״ד. ר:

¹²⁸ היידי ליה, הנה הן בא ונושא חלומותיו. ובלק״ט הנה בעל החלומות שעתיד להשיאם לבעלים ולהורידם לשיעבוד על ידי חלומות. וכן הביא בש״נ במנח״י גי׳ מכת״י להשיאם תחת בעלים. ופי׳ אחר ברבותינו בעה״ת הדר זקנים בעל החלומות הלזה כלומר הנה בא זה העתיד להעמיד בעלים בישראל וזהו ירבעם שיצא ממנו. ועי׳ יפ״ת. ובמת״כ כ׳ שרמז לירבעם ואחאב שבאו מיוסף. ומ״ש הרד״ל שלא מצא מפורש שאחאב בא מיוסף יפה העיר מהר״ח אלבעק בהערותיו למנח״י דמבואר כן בתנחומא ויחי ו. וראה לעיל אות עד.

¹²⁹ ראה לעיל פכ״ד אות רלח. בבאור מה שהבאתי מתנחומא וצרף לכאן, ובשכ״ט הלזה כלומר מתהדר לפנינו כלוז ומראה גדולה לפנינו. וראה ברש״י ב״ק מט. מרי דיכי, בעל שמועה זו, הלזה מתרגמינן דיכי. וראה לקמן אות קלט.

¹³⁰ בקרית ספר להמאירי הלזה הה״א שבראש ובסוף מתוייגות שנים. אולי מרמז להדרש באות קכח. ראה מה שציינתי שם בבאור.

¹³¹ מובא בכת״י מדרש הבאור ואור האפלה. אמרו חכמים. ערכין טו: וראה לעיל אות לז. והמפרשים כ׳ לבאר הטעם שרצו להרוג אותו משום מסור ורודף שחשבוהו לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעוה״ז או בעוה״ב או בשניהם והתורה אמרה הבא להרגך וכו׳ (ספורנו). או משום עד זומם שהביא דבתם רעה שעברו על ג׳ עבירות שחייבים מיתה ודנו אותו כדין עד זומם וב״נ נהרג ע״פ עד אחד כו׳, (אוה״ח). ובס׳ רביד הזהב העיר דמ״ש בשו״ת הרא״ש כלל יז, א. בשם הר״ח שאין הורגין למוסרים בידים אלא מורידין אותן לבור וימותו מעצמן. וכמבואר בע״ז כו: המוסרים מורידין ולא מעלין מכאן למדו שהשליכוהו הבורה. ובכת״י רבעה״ת מושב זקנים כ׳ דרצו להרגו לפי שעשה עצמו כע״ז שאמר הירח והכוכבים משתחוים לי. ובס׳ הנצחון שופטים קסב. כ׳ דרצו להרגו מדין מורד במלכות מפני שהמליכו עליהם את יהודה, ויוסף מרד בו בספור חלומותיו. וראה במדב״ר פי״ג ובפס״ר פ״י.

¹³² מובא בפרש״י כאן ובב״ר פפ״ד אמר להם הקב״ה אתם אומרים ונראה ואני אומר נראה, עתה נראה דברי מי עומדים. ובפי׳ ב״ר אתם אומרים נראה ואני אומר נראה שגליתי לו ע״י חלום שאני עתיד לעשותו מלך ואתם משתחוים לו נראה דברי מי עומדין. ובשכ״ט אתם אומרים נראה ואני אומר אראה עכשיו נראה דברי מי יקום מני או מכם. ולפ״ד התנחומא הנ״ל משמע דרק רוה״ק אומרת ונראה. ובלק״ט בראשית מה, ג. הם אמרו ונראה מה יהיה חלומותיו ורוה״ק אומר ונראה מחשבות מ יעמודו וכן הוא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ובאגדת בראשית (פע״ה) פע״ו. ד״א משחקת בתבל ארצו אלו השבטים שבקשו לבטל דבר מן התורה אימתי כשראה יוסף החלום ואמר והנה השמש והירח וגו׳ אמרו לו הבוא נבוא וגו׳ כיון שיצא אמרו זל״ז ועתה לכו ונהרגהו וגו׳ אמר להן הקב״ה אתם מבקשין לבטל דבר מן התורה ואמרתם לכו ונהרגהו וגו׳ מי מקיים דבריו כו׳ אמר להן הקב״ה מה יכולתם לבטל דבר אחד שאמרתם לכו ונהרגהו הרי אתם מבקשים שיטול אתכם לעבדים והוא אינו רוצה. וראה שם (פס״ו) פס״ז.

¹³³ ובכת״י רמזי ר״י ונשלכהו באחד הברת, ונשלכהו חסר יו״ד רמז על זה נהרגו י׳ הרוגי מלכות. הברת כתיב רמז שהבורות היו בבר כלומר בחוץ בשדה וזהו הברת.

¹³⁴ והיכן היה. מדכתיב וישמע ראובן משמע שלא היה עם אחיו בשעה שאמרו לכו ונהרגהו ע״ז שואל איפה היה. ומדברי רש״י בחומש וכן ממדרש הגדול מבואר דהלשון והיכן היה גרסי רק לקמן פסוק כט. וישב ראובן ולא בפסוק שלפנינו ראה לקמן אות קעא. אמנם בלק״ט ומדרש אגדה מבואר כגירסתנו. ובשכ״ט מסיים מאמר הנ״ל שנאמר ואחד עשר כוכבים דין עלי להצילו, אמרו לו אחיו ואם אינך מסכים עמנו הרי אנו הורגין אותו בלעדיך. וביפ״ת הקשה על דרשת ר״י כל אחד מהם משמש את אביו יום אחד א״כ למה שלח את יוסף לראות את שלום אחיו ותי׳ ושמא יומו לאו דווקא אלא ימים או עשור היה משמש כל אחד וראובן היה בשמושו ימים מספר עד שחפץ יעקב לדעת את שלום בניו. אני בכור, בחזקוני לפי שנתנה בכורתו ליוסף היה ירא שמא יחשדהו אביו אותו יותר משאר אחיו משום דסני ליה על בכורתו.

¹³⁵ בב״ר פפ״ד אט״ו אמר לו הקב״ה אתה פתחת בהצלת נפשות תחלה, חייך אין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, הה״ד את בצר במדבר בארץ המישור לראובני. וכ״ה במדרש במדב״ר פי״ג מדרש שמואל פ״ט. וראה בלק״ט מו, ח. מט, ד. ולעיל פכ״ט אות לב. מאמר מגמ׳ ברכות ז: וצרף לכאן.

¹³⁶ רות רבה פ״ה, ומובא בילקוט שמעוני ח״ב רמז תר״צ. תנחומא ישן וישב יג. לק״ט פסוק כב. ושם ליתא המלות דרך ארץ, אלא ללמדך, בא הכתוב לומר. ובכת״י רמזי ר״י וישמע ראובן ויצלהו מידם, ויצלהו כתי׳ חסר לא הצילו ממש, הרי יעץ להשליכו בבור, הרי לא היתה הצלה גמורה אע״פ שנתכוון לטובה. וסוף המאמר במדרש שם ר׳ כהן ור׳ יהושע בר׳ סימון בשם ר׳ לוי אמרו לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו ומלך המשיח, (גדולי הדור, יפ״ת) והקב״ה חותם על ידיהם כההוא דכתיב (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב וגו׳. ועי׳ במדרש במדב״ר פי״ב. ובשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תקפא. מביא מאמר הנ״ל וכותב כי מדת התורה שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. ומביא גמ׳ ב״ב קלג: שכתבו יוסי בן יועזר הקדיש אחת ובנו הקדיש שש, מכאן אתה למד שהיו נוהגין כן לכתוב שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושי מצוה. ומובא להלכה בש״ע יו״ד סי׳ רמ״ט סקי״ג דמי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון וראוי לעשות כן. ובעיקר דברי המדרש שאלו היה ראובן יודע כו׳ תמה ביפ״ת חלילה לנו לחשוב על ראובן (וכן אהרן ובועז שמביא שם) כי רדפו אחר הכבוד ובשביל הכבוד אשר התורה הנחילה להם היו מתאמצים לעשות הטוב והצדק יותר בזריזות. אלא הפשט אם היה ראובן יודע שהצלתו תכתב בתורה וילמדו ממעשיו היה מתאמץ לעשות יותר בזריזות למען שילמדו גם הדורות הבאים ממנו. ונ״ל להוסיף על דבריו כי ראובן מרוב ענותנותו לא ידע שכל פעולותיו ומעשיו להצלת יוסף חשובים כל כך שיכתבו בספר תורה לדורות עולם. אבל אם ידע זאת היה עושה הדברים יותר במסירת נפש. ובעל הדרש בא לזרז את האדם העושה מצוה שיעשנה בלב שלם כי גם עכשיו המצוה נכתבת וכו׳.

¹³⁷ בפסקתא רבתי רמא״ש (הוספה פ״ג קצט.) בא והציץ בבור והנה אין יוסף בבור אמר לו הקב״ה ראובן אתה בקשת להשיב את יוסף בן חביב לאביך חייך שכן בן בנך ישיב את ישראל בתשובה שלימה לאביהם שבשמים ואיזה זה הושע בן בארי הה״ד תחלת דבר ה׳ בהושע. ומובא בילק״ש ריש הושע. ובכת״י רמזי ר״י למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, זכה ראובן שיצא ממנו הושע בן בארי שהכריז תשובה לישראל שנאמר שובה ישראל עד ה׳ אלהיך וזהו להשיבו אל אביו שבשמים. ובכת״י ר׳ אפרים עה״ת וישמע ראובן ויצילהו מידם אמר להם עתיד לצאת ממנו יהושע שהוא צדיק גמור לפיכך וישמעו אחיו. ועי׳ בפי׳ הרמב״ן כאן. ויש להעיר מדברי הזהר ח״א קפה: מ״ש בפסוק זה תא חזי מאי דעבד (ראובן) דאיהו בחכמתא הוה שתיף גרמיה בהדייהו דכתיב לא נכנו נפש ולא כתיב לא תכוהו ואיהו לא הוה תמן כד אזדבן יוסף כו׳ וע״ד בעא דבההוא יומא דהוה שמושא דיליה לא יתאביד יוסף.

¹³⁸ ראה לעיל אות קלא. קלו.

¹³⁹ מענין זה במדרש במדב״ר פי״ג אי״ז מזרק אחד כסף העצה שנתן להם שיזרקו אותו אל הבור כמה דתימא ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור וגו׳ כסף כמד״ת כסף נבחר לשון צדיק, שבעים שקל בשקל הקדש כנגד הסוד שהיה בלבו להצילו וסוד חשבונו ע׳, שניהם מלאים סלת וגו׳ שמה שאמר להם לא נכנו נפש ומה שאמר להם השליכו אותו לא נתכוין אלא להצילו שבשני הדברים כתובה שם הצלה בתחלה כתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם ולבסוף כתיב למען הציל אותו מידם, כף אחת עשרה זהב וגו׳ כף כנגד מה שאמר לאחיו ויד אל תשלחו בו. עשרה זהב שהציל עצמו שמיחה בהם והציל ט׳ אחיו משפיכת דמים, ולכך כתיב זהב שיש מין אחד בזהב הדומה לאדם וזהו זהב פרוים. מלאה קטורת אע״פ שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף, את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה אלא אם כן היו רשעים במעשה אחרים, לאו, אלא צדיקים גמורים היו ולא בא לידם חטא מעולם אלא הוא וכו׳ ולפי שמכירת יוסף זכות היתה לו שהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון, לכך נמכר על ידם שמגלגלין זכות ע״י זכאי. ובמדרש משלי פ״א נצפנה לנקי חנם, אלו אחיו של יוסף, כו׳ ומכולם לא רצה להצילו אלא ראובן שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם, אמר להם בואו ואתן לכם עצה, אמרו לו מה עצה אתה נותן לנו אמר להם נשליך אותו לבור כשהוא חי וידינו אל תהי בו, מנין שנאמר נבלעם בשאול חיים. ותמימים כיורדי בור שירד לבור לפי תומו ולא היה יודע מה היו עושין לו כו׳ אבל ראובן היה בדעתו להצילו ולהחזירו אל אביו שנאמר למען הציל אותו מידם. ובילק״ש רמז קנז. ממדרש אבכיר ר׳ נתן דורש לשבח, בכורי אתה, לך נאה הבכורה כו׳ שאר בכורות שונאין זה את זה, קין להבל, ישמעאל ליצחק, עשו ליעקב, אבל אתה ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם. בשכ״ט ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם אפילו בלעדי, שכבר אמר הקב״ה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, ואם רוצים אתם לסלקו מאתכם השליכו אותו אל הבור הזה. וראה לעיל קלג. ובס׳ חסידים (מק״נ) סי׳ טו. וסי׳ קע.

¹⁴⁰ בקילוס בשבח והידור מו״ע ע׳ קלס ו׳ ובפי׳ ב״ר מפרש בקילוס היה בא שמח. ובפי׳ ב״ר במנח״י בקילוס היה נותן קולות לבוראו על שהשיג אחיו, וביפ״ת פי׳ שבא בקילוס בשבח והדר שהיה מתגאה כדרכו כו׳ א״נ שבא בשבח והלול שהיה משבח אחיו וברכה בפיו כדרכו עם אחיו, ובמת״כ בקילוס וכו׳ בשבח ושמחה מלובש בבגדים נאים כמקבל פני אוהבו בשמחה ובמרובה בגדים. ויש להעיר מהמדרש שהבאתי לעיל אות קכח. בבאור מוכח כפי׳ הראשון של היפ״ת.

¹⁴¹ דורש יתורא דקרא שאכ״כ ויפשיטו את יוסף את כתונת הפסים אלא ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו. לומר שהיה לבוש ארבעה בגדים, ויפשיטו את יוסף זה הפינס האדרת, את כתנתו זה חלוק, את כתנת הפסים זה הפרגוד מעיל המצויר באימרה. אשר עליו כלומר על בשרו זה פמלניא מכנסים. (מפרשים במנח״י) ומביא שם גרסאות שונות בזה עיי״ש ועי׳ בתרגומים כאן וברש״י, ובשכ״ט אשר עליו לרבות בגד אחר פשוט שלובשים בדרכים שלבש על הכתונת ביציאתו לדרך. ובלק״ט את כתנת הפסים זה פרגוד בגד פשוט הוא שלובשים בדרכים. ובפי׳ ידי משה בב״ר כ׳ דאיתא בזהר דבגדים אלו הם ע״ד ד׳ בגדים שכהן הדיוט משמש בהם. וא״י מקורו. ובס׳ ילקוט דוד משם הכלי יקר כ׳ ועשה לו כתונת פסים במדרש זה בגדי כהונה על שם שנטל הבכורה והעבודה מראובן כו׳. ודבר זה ליתא במדרש והכלי יקר כותב זאת מדעת עצמו לפי שהעבודה בבכורות עשה לכבוד ותפארת כתונת זה דומה לבגדי כהונה. וראה לעיל אות מד. ובכת״י נר השכלים ויקח מאתם את שמעון וגו׳ אומרים אילו היתה הכתונת על יוסף לא יכלו לו, ובשביל שלש מלות שהן, ויפשיטו ויקחהו, וישלכו אותו, איחרם יוסף שלשת ימים במשמר.

¹⁴² ראה לעיל אות נא.

¹⁴³ בשכ״ט ויקחהו חסר ו׳ וישלכו חסר י׳ מלמד ששמעון לבדו לקחו והוא השליכו. וכ״ה בתנ״י במבוא ע. ובמדרש משלי פ״א מי הורידו לבור מכל אחיו הוי אומר שמעון ולוי שנאמר בסדם על תבוא נפשי, וראה ברבינו בחיי במדבר א, כ. ובתנחומא ישן וישב יג. מה עשה שמעון כיון שנתנו אותו לתוך הבור היה שמעון מצווה ומשליכים עליו אבנים גדולות כדי להורגו, אבל כשנפל הוא ביד יוסף הי׳ יוסף זורק עליו (עופות) פטומות. ומענין זה באריכות בס׳ הישר (ונראה דכל הדברים נדרשו בלשון הכתוב לקמן מב, כא. אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו.) והבור רק אין בו מים, כי אם נחשים ועקרבים, ויירא יוסף מפני הנחשים והעקרבים אשר בבור, ויצעק יוסף בקול גדול ויסתר ה׳ את הנחשים ואת העקרבים בקירות הבור ולא הרעו ליוסף, ויקרא יוסף מתוך הבור אל אחיו ויאמר אליהם מה עשיתי לכם ומה חטאתי למה לא תיראו מפני ה׳ בעדי, הלא אנכי עצמכם ובשרכם ויעקב אביכם אבי הוא ולמה תעשו לי הדבר הזה היום ואיך תשאו פניכם לפני יעקב אבינו, ויהי צועק וקורא אל אחיו מתוך הבור ויאמר יהודה ראובן שמעון ולוי אחי שאוני ממחשכים אשר שמתם אותי בו, וראו היום את פני ואת פני יעקב אבי, ואם אני חטאתי לכם הלא בני אברהם יצחק ויעקב אתם אשר אם ראו יתום עליו ירחמו ואם רעב יאכילוהו לחם ואם צמא ישקוהו מים ואם ערום יכסוהו, ואיך אתם לא תרחמו על אחיכם כי עצמכם ובשרכם אני ואם חטאתי אליכם הלא תעשו בעבור אבי, ויוסף מדבר את כל הדברים האלה מתוך הבור ולא שמעו אחיו אליו ולא הטו את אזניהם לכל דברי יוסף ויהי צועק ובוכה בתוך הבור, ויאמר יוסף מי יתן וידע אבי היום את המעשה אשר עשו לי אחי ואת הדברים אשר דברו אלי היום, וישמעו כל אחיו את צעקתו ואת בכייתו בתוך הבור וילכו אחיו ויתרחקו מן הבור למען לא ישמעו את צעקת יוסף ואת בכייתו בבור, וילכו וישבו מנגד הרחק כמטחוי קשת וישבו שם לאכל לחם.

¹⁴⁴ דורש כן לשון הברה, והבור (פי׳ ב״ר). וכ״ה בכת״י רמזי ר״י, וי״מ מלשון הכתוב פ״כ באחד הברות. ובשכ״ט והבור רק יכול היה לומר והוא ריק מה ת״ל והבור מלמד ששני בורות היו.

¹⁴⁵ ב״ר פפ״ד, תנ״י וישב יג, תנחומא וישב ב. ובתרגומים כאן. נחשים ועקרבים יש בו, לא היה ריק אלא ממים. (רש״י). וברבעה״ת דעת זקנים ובריב״א וש״ר פי׳ משום דרק, ואין, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, לומר שהיה בו שום דבר. וא״ת ומנא ליה דנחשים הוי אימא אבנים יש בו ותי׳ הריב״א משום דנחשים ועקרבים יש בהם חיות ולפעמים הבור מתרוקן מהם משא״כ מאבנים שאין בהם חיות ובפי׳ הר״י מוינה כ׳ ד״א גז״ש כתיב הכא אין בו מים וכתיב התם נחש שרף עקרב וצמאון אשר אין מים. ובנימוקי רבינו ישעיה מטראני הראשון כ׳ דנרמז בקרא אין בו מים וישבו לאכול, אל תקרי וישבו לאכול אלא ויש בו לאכול פי׳ נחשים ועקרבים שאוכלים, ובפי׳ מנחה בלולה כ׳ אי״ן ר״ת אבל יש נחשים. והראשונים הקשו לפי דרש זה איך מעיד הכתוב על ראובן שרצה להציל את יוסף, והדבר מבואר באריכות בזהר ח״א קפה. ר׳ יצחק אמר אי נחשין ועקרבין הוו ביה אמאי כתיב בראובן למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו וכי לא חייש ראובן להאי דהא אינן נחשין ועקרבין ינזקון ליה, ואיך אמר להשיבו אל אביו וכתיב למען הציל אותו, אלא חמא ראובן דנזקא אשתכח בידייהו דאחוי בגין דידע כמה שנאין ליה ורעותא דלהון לקטלא ליה אמר ראובן טב למנפל ליה לגו גובא דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי דלא מרחמי עליה, מכאן אמרו יפיל בר נש גרמיה לאשא או לגובא (בור) דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי כו׳, בגין דהכא אתר דנחשין ועקרבים אי איהו צדיקא קב״ה ירחוש ליה ניסא ולזמנין דזכו דאבהן מסייעין ליה לבר נש וישתזיב מינייהו אבל כיון דיתמסר בידא דשנאוי זעירין אינון דיכלין לאשתזבא ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם, מידם דיקא ולא כתיב למען הציל אותו ותו לא אלא אמר ראובן ישתזיב מן ידייהו, ואי ימות בגובא ימות, ובגין כך כתיב וישמע ראובן ויצלהו מידם. (ובספר צדה לדרך מביא י״מ בשם מדרש שאמר ראובן מוטב שיפול יוסף ביד נחשים ועקרבים ישתיירו בו העצמות לכל הפחות ויוכל להשיב אל אביו העצמות משא״כ אם יפול ביד אחיו. והוא בזהר שם באריכות.) ועי׳ זהר חדש לג: ותק״ז תיקון מח. סד. ויש להעיר מדברי הזהר למ״ש בפי׳ הרא״ש בהדר זקנים לעיל פסוק ח׳ וא״ת איש כמוהו כיוסף נבון וחכם איך היה מספר חלומותיו לעיני אחיו, אחר שהיה יודע שהיו שונאין אותו על חלומותיו ועל דבריו ובכל יום היה מוסיף קנאה בינו וביניהם, ויש לומר דיוסף היה בר חכים ורואה באספקלריה המאירה, ואמרו הכובש נבואתו במיתה, פירוש המעלים ומכסה את הנבואה שהראו לו מן השמים חייב מיתה בידי שמים, אמר מוטב שאפול בידי אדם ומספק אנצל בידי שמים, משאפול בידי שמים חלילה, נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו. ומה שהביא מהפסוק נפלה וגו׳ לכאורה זו ראיה לסתור וגם עיקר דבריו צ״ע וא״ל. ובפענח רזא כ׳ אבל נחשים ועקרבים יש בו הקשה הר״ר דוד ממינצבערג איך א״כ יעיד הכתוב על ראובן לאמר למען הציל אותו כו׳ אמרינן ביבמות קכא. נפל לבור של נחשים מעידין עליו שהוא מת ומשיאין את אשתו, ותי׳ חתנו של הר״י מביהם (וכן הוא בפי׳ הר״י מוינה) דהתם מיירי בבור קצר ונופל עליהם, ובוודאי אגב איצצא מזיקי ליה פירוש מדוחק שאין מקום פנוי ליפול אצלם כי אם עליהם, אבל בור של יוסף רחב היה. ועוי״ל דשני בורים קרובים זה לזה היו לפניהם ובאחד היו בו נחשים ועקרבים ולא בשני ועל השני רמז ראובן, ובריב״א עה״ת תי׳ ויש מפרשים דודאי לטובה נתכון כדאמרינן בפ׳ בתרא דיבמות ראוהו שנפל לחפירה של נחשים ועקרבים אין מעידין עליו שמת דחיישינן שמא חבר הוא כלומר ויכול להנצל מהם ע״י לחש. והרמב״ן כ׳ דנחשים ועקרבים היו בחורי הבור או שהיה עמוק ולא ידעו בהם שאלו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע ואיך יגעו במשיח השם. (ובפי׳ הטור עה״ת הקשה ע״ז ודבריו צ״ע). וראה ברשב״ם כאן וע״פ הדרש הנ״ל אולי אפשר לפרש הגירסא שלפנינו בירושלמי יבמות פט״ז ה״ג נפל לבור אריות אין מעידין עליו (שמת) אומר אני נעשה לו נסים כדניאל, נפל לכבשן אש אין מעידין עליו אומר אני נעשה לו נסים כחנניה מישאל ועזריה נפל לבור מלא נחשים ועקרבים אין מעידין עליו ריבב״א אומר אני חבר היה, ובגמ׳ לפנינו ביבמות קכא. ובתוספתא פי״ד הגי׳ לחפורה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו (שמת) ריבב״א כו׳ אין מעידין עליו חיישינן שמא חבר הוא. (ויודע ללחוש, רש״י). ות״ק אגב איצצא מזקי ליה. ועפ״ז כ׳ הק״ע ופנ״מ להגיה בירושלמי כמו בבבלי. ולפי דרש הנ״ל שיוסף ניצל מבור של נחשים ועקרבים ע״פ נס כמ״ש הרמב״ן ומבואר בתנחומא ויחי אי״ז דהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה. ולפ״ז י״ל דס״ל להמ״ד בירושלמי דלכן אין מעידין עליו אומר אני נעשה לו נס כיוסף, ולא הזכיר מפורש משום דאינו מבואר בקרא אבל כיון דמיהוי הוי חיישינן לזה. אמנם מתוס׳ יבמות קנא: שהביאו הירושלמי עיי״ש במהרש״א מוכח דס״ל שבזה לא פליגי הבבלי והירושלמי ובע״כ צריך לתקן כמ״ש הפנ״מ וק״ע, וצריך לחלק כמש״ל מדברי הפענח רזא. (ויש להעיר דבגמ׳ אמרו ״חפורה״ ובירושלמי איתא ״בור״ אמנם בתוספתא איתא ג״כ בור) עוד יש לחלק עפ״מ דמביא בכת״י רבינו אפרים עה״ת ובנימוקי רבינו ישעיה עה״ת נפל לחפורה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת י״ל דווקא מלאה דאגב אציצא מזקי ליה והכא בחורין הוו דליכא אציצא ומה״ט לא שייך לומר שמא נעשה לו נס כיוסף, דגבי יוסף לא אמרו דהיה הבור מלא נחשים ועקרבים. אבל נס י״ל דהוי אפילו אינו מלא וכמ״ש הרמב״ן, שו״ר בס׳ רביד הזהב מבאר דברי הירושלמי יבמות הנ״ל ע״פ הגמ׳ דשבת, ולא העיר מכל מ״ש לחלק. [בכת״י פי׳ רבעה״ת מושב זקנים כ׳ וישליכו אותו הבורה, פרש״י בב״ק (נ:) כל בור האמור בתורה סתם אינו אלא י׳ טפחים, והקשה הרב ר׳ ישעיה משם ר״ת כי אי אפשר כפרש״י שא״כ האיך לא עלה יוסף מן הבור וגם ירמיה וישמעאל בן נתניה והרי האדם הוא ג׳ אמות שהם י״ח טפחים וצ״ע. ודברים אלו מפורשין בתוס׳ סנהדרין מה. ד״ה מה בשם ר״ת והביאו פרש״י שם בסנהדרין שכ׳ דסתם בור ״אינו פחות מעשרה״ ולפ״ז מתורצת הקושיא מבור הכתוב גבי יוסף].

¹⁴⁶ פי׳ ב״ר בניו שיצאו מחלציו נתרוקנו מדברי תורה שלא היו יודעין ענשו של דבר, ובמדרש אגדה מבואר דמפרש זאת על יוסף ואין מים אלא תורה וכו׳ מלמד שמרוב הצרה שכח תלמודו. וסוף המאמר חייכם אני אפרע כו׳. כל הקטע הזה ליתא במדרשים הנדפסים, ובמנח״י מביא מאמר זה משני כתבי יד וקורא זאת בשם הוספה פליאה ולא ראה שגם בילקוט שמעוני כאן במקומו גורס כן בב״ר ובקצת שינוים. וראה לקמן אות קפו. ובזח״ג רעט. והבור רק דבורא רק בלא תורה, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ודא גלותא רביעאה דור דרשעים מלא נחשים ועקרבים רמאים כנחשים ועקרבים דעקרין מלי דרבנן.

¹⁴⁷ ספרי במדבר קלא. וראה לעיל אות ו. וש״נ וצרף לכאן. ובכת״י ילקוט אור האפלה ישבו להחרים כל מי שיגיד ליעקב, מכאן אתה למד שכל מקום שיש בו ישיבה יש בו צער.

¹⁴⁸ בפרקי דר׳ אליעזר פל״ח אמרו נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו עד שיהיה הדבר ברשות כלנו, אמר להם יהודה ראובן אין כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה, מה עשו שתפו למקום עמהם וחרמו. וראה לקמן אות קעז. המשך המאמר ובשו״ת מהרי״ק שורש לז. ובפי׳ הרב אליהו מזרחי כאן מבארים ענין החרם הזה.

¹⁴⁹ כן דורש בתרגום יוב״ע לקמן פסוק כט. וראה שם אות קעא. ומובא דרש זה במדרש תנאים דברים ו, ד. וישבו לאכל לחם וכי עלת על לב שהיו אחין יושבין ואוכלין לחם ואחיהם הגדול אינו עמהם אלא ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו.

¹⁵⁰ בב״ר פפ״ד וישבו לאכל לחם אמר ר׳ אחוה בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם (תקוה היא לעולם) וישבו לאכל לחם מאכיל לחם לכל באי העולם ובכת״י ילקוט תלמוד תורה גורס בב״ר ״זכותה״ מאכיל לחם לכל באי עולם. ובא״א כתב רש״י ז״ל גריס ״זכות״. ובמנחת יהודה מביא מכת״י גי׳ זכות לעולם. ובשכ״ט אכילת עבירתן של שבטים רווחה היא לעולם. שאע״פ שאכלו על דם של יוסף שדומה כאלו הרגוהו נתיישבו להאכיל לעוברים ושבים. ובתנחומא תשא ב׳ בא וראה חבתן של ישראל שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות אם עבירותיהן כך זכיותיהן על אחת כמה וכמה כו׳, אר״י בר״ש ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם זכיותיהן עאכ״ו. ובהדר זקנים פ׳ כי תשא מביא פסקתא הנ״ל. ובס׳ הישר ויהי המה אוכלים ויתיעצו יחד מה לעשות לו אם להמיתו ואם להשיבו אל אביו, המה מתיעצים וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים. ויש להעיר בלשון הפס״ר ״הסיבה״ אחת, ממ״ש הרשב״א בברכות מב: פירש רב האיי גאון ז״ל במשנה שם ישבו, כגון שלא ישבו סביב הלחם, הסבו, שישבו סביב הלחם וכדמתרגמינן וישבו לאכול ואסחרו למיכל לחמא, וישבו לפניו (שם מג, לג.) ואסחרו קדמוהי. והרא״ש שם מביא כן בשם י״מ היו יושבים זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה. הסיבו שישבו סביבות השלחן כמו וישבו לאכול לחם דמתרגמינן ואיסתחרו למיכל לחמא. ורש״י במשנה פי׳ יושבים בלא הסבה מטות שמוטים על צדיהן. ואין להביא מדברי האונקלוס ראיה נגד פרש״י כי רש״י בבראשית כז, יט. כ׳ שבה לשון מיסב על השלחן לכך מתורגם אסתחר ומפרש דאסתחר היינו הסיבה וכ״כ בבאורי אונקלוס שם והרמב״ן שמות י, י. מביא דברי התרגום וישבו לאכל לחם ואסתחרו עיי״ש בנל״ג. וברבינו בחיי וישבו לאכול לחם לשון עכוב וקביעות קבעו עצמם בסעודה ועי׳ ברה״ז כאן.

¹⁵¹ אסת״ר פ״ז, ויש שם הוספה ראה עד היכן היא מתוקנת, שהרי עד ימי מרדכי אותו עונש של מכירת יוסף קיים. ויש להעיר מהמבואר במדרש משלי פ״א אריב״ל לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף, אמר ר׳ אבין הוי אומר נפרעו עשרה מכל דור ודור ועדיין אותו החטא קיים. וראה לקמן אות קסו. ולעיל אות צג. צד. קמה. ובכת״י ילקוט נר השכלים וישבו לאכל לחם, אמר הקב״ה אתם השלכתם הצדיק וישבתם לאכול לחם חייכם שיהיו בניכם בקלקלה ואויביהם אוכלים ושותים הה״ד והמלך והמן ישבו לשתות וגו׳. ובמדרש תנאים דברים לב, טו. (קצד) וכן אמר להן משה כשאתם נכנסין לארץ אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך שלוה כו׳ וכה״א בשבטים וישבו לאכל לחם, וישב ראובן אל הבור.

¹⁵² במכלתא שם אחרי מאמר הנ״ל איתא, אמרו לו למדתנו רבינו שעל זכות יוסף היה, אמרו לו רבינו (למדנו) השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך, אמר להם בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת חי העולמים. אמרו לו למדתנו רבינו השותה מים לצמאו כיצד מברך, למדנו רבינו באיזה זכות זכה יהודה למלכות כו׳, והמחברים בספריהם האריכו לבאר באופנים שונים את מדרש פליאה זה איזה סמיכות יש לזכות יוסף עם ברכת בורא נפשות וכן ברכת בורא נפשות עם זה שעלה יהודה לגדולה. והנה בילקוט שמעוני בשלח שם אינו גורס כלל הקישור שבין הדרשות למדתנו רבינו שעל זכות יוסף היה כו׳ ונ״ל דיש לבאר המכלתא ע״פ הסגנון של מאמר זה בתוספתא כתי״ע פ״ד דברכות, מעשה ברבי טרפון שהיה יושב בצלו של שובך בשבת במנחה, הביאו לפניו דלי של צונן, אמר להם ר״ט לתלמידיו השותה מים לצמאון כיצד הוא מברך, אמרו לו למדינו רבינו, אמר להם בורא נפשות וחיסרונן אמר להם אשאל, אמרו לו למדנו, אמר להן הרי הוא אומר וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים וגו׳ והלא אין דרכם של ערביים להיות נושאין אלא עורות ריח רע ועיטרן, אלא שנתנו את הצדיק ההוא בין דברים החביבין והרי דברים קל וחומר ומה בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה. עיי״ש בש״נ. [ובכת״י ילקוט תלמוד תורה גורס אלא עורות ועיטרן וריח רע. ונ״ל דצריך לתקן שריחן רע, וכן הוא ברש״י כאן אלא נפט ועיטרן שריחן רע. ובשכל טוב אלא עורות ועיטרן שריחו רע. והגרסא שלפנינו יש לפרש עפ״מ דמבואר בכת״י מדרש החפץ אלא עורות ״באושין״ או עיטרן כו׳, ובמדרש אגדה אלא עורות ונפט וכל דבר שריחו רע] ומלשון התוספתא נראה דיש איזה סמיכות בין המאמר של בורא נפשות וחסרונן להמאמר שלאחריו. ומצאתי בכתב יד ילקוט מעין גנים ובעוד ילקוט כת״י תימני מאמר בזה״ל, אמרו השותה מים לצמאונו מברך בורא נפשות וחסרונן שנאמר והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד כו׳. אמרו לפי שדרכם של ישמעאלים לישא עורות באשים כיון שגלוי לפני הקב״ה שעתיד יוסף לבוא זימן לו שישאו נכאת וצרי ולוט זה הוא חסרונן. וזהו לכאורה כעין מדרש פליאה עם פירוש בצדו, אבל ברור שפרשו כן לשון התוספתא שרבי טרפון בא לבאר המלה וחסרונן דהכוונה שהקב״ה מזמין לאדם בהשגחה פרטית כל חסרונותיו, וע״ז מביא הדרש גבי יוסף שהזמין לו ריח טוב שלא ימות ע״י הריח הרע. ומדויק לפי זה שבתוספתא לא הביא כל הנוסח של הברכה רק הפסיק במלת וחיסרונן, מפני שהדרש על יוסף בא לבאר המובן בהמלה וחיסרונן. ובחסדי דוד על התוספתא כותב לפרש ג״כ הסמיכות בין הדרשות בסגנון אחר, ולפי הנ״ל הדברים מבוארים כפשוטן. ובמכלתא דרשב״י בשלח שם דף נא, גורס המימרא של בורא נפשות, קודם הדרש מיוסף, וזה מתאים עם הסגנון של התוספתא. ובע״כ צריך לפרש גם המכלתא שלפנינו בדרך זו. וכנראה חסר במכלתא השאלה המבוארת בתוספתא וב״ר והלא אין דרכן של ערביים. ובב״ר פפ״ד וישאו עיניהם ויראו אמר ר״א ב״כ והלא אין דרכן של ישמעאלים להיות טעונים אלא עורות ועיטרן אלא ראה מה זימן הקב״ה לאותו צדיק באותה שעה שקים מלאים בשמים כדי שתהא הרוח מנשבת בהם מפני ריחן של ערביים. ובתנחומא ישן וישב יד. והלא אין דרכן של גמלים לטעון אלא עיטרן וכאן כ׳ נכאת וצרי ולוט, אלא אמר הקב״ה יהיה צדיק זה נתון בין ריח רע, אלא אזמין לו ריח טוב, הרי לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו. ומובא בילקוט המכירי תהלים לז, (קטז.). הערביים, באונקלוס מתרגם ישמעאלים ערבאי. ובכת״י אלוגיז אלמגזי וכן בשאר כת״י מדרשי תימן כתבו ארחת ישמעאלים מבני קטורה. (וע׳ פה״מ להרמב״ם טבול יום פ״ד מ״ה).

¹⁵³ ברש״י מביא מאונקלוס נכאת שעוה. וכ״ה בב״ר לק׳ פצ״א. ולפנינו באונקלוס שעף. ועי׳ במפרשים כאן וברמב״ן שמות ל, לד. ובפי׳ אבן עזרא כאן ולקמן מג, פסוק יא.

¹⁵⁴ בשבח יהודה, פי׳ ביפ״ת לאפוקי ממ״ד (לקמן אות קנה. בבאור) כל המברך (משבח) את יהודה הרי זה מנאץ, וכן להדרש לקמן לח, א. שהורידוהו מגדולתו שעשה שלא כהוגן. ור׳ יהודה סובר שכהוגן עשה שאלו היה אומר להשיבו לא היו שומעין לו. ובכי״ל במנח״י הגירסא ביהודה שבו הכתוב מדבר בשלשה מקומות דיבר כו׳ וכן בילק״ש בלק״ט ושכ״ט לא הביאו לשון הנ״ל והדרש של ר׳ יהודה מתחיל בג׳ מקומות כו׳. ובמדרש הגדול בשלשה מקומות דבר יהודה לפני אחיו ועשו אותו מלך עליהם ונשמעו דבריו, ואלו הן ויאמר יהודה מה בצע, ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף, ויגש אליו יהודה. ובפי׳ ב״ר ועשוהו מלך ששמעו עצתו ודבריו. ומה שהביא מקרא ויבא יהודה ואחיו מד, יד. הכוונה לפסוק טז. ויאמר יהודה מה נאמר וגו׳ ועפ״ז נ״ל לפרש פי׳ חדש בירושלמי סנהדרין פ״ד ה״ז מאן דמר אין דינינו כדיניהן מה מקיים ויאמר יהודה, ויאמר ממוכן, (אסתר א) ראו דברי יהודה, ראו דברי ממוכן. והפנ״מ מפרש דהכונה ל״ויאמר יהודה״ הכתוב לפנינו, אבל פי׳ זה תמוה דהרי לא כתיב בתורה ששפטו אותו, ושדיבר זאת בשעת המשפט. והק״ע ומפרשי המדרש באסת״ר פ״א מבארים דקאי על ויאמר יהודה הוציאה ותשרף (לקמן לח, כד.) אבל גם פי׳ זה דחוק מאוד שלא מבואר בתורה שהיו עוד שופטים ושזה היה בשעת המשפט, ושהוא דיבר הראשון, לכן נ״ל דהכוונה לפסוק מד, טז. ויאמר יהודה מה נאמר גו׳ הננו עבדים לאדוני וגו׳ פה מפורש בכתוב שדיבר יהודה הראשון לבדו בנוכחת כל אחיו והוציא פסק דין על כולם והסכימו לו אע״פ שהוא לא היה הגדול שבהם, וכדרש הנ״ל שעשוהו למלך ושמעו עצתו.

¹⁵⁵ מדרש תהלים מזמור עו. ב. ומדרש הלל בבית המדרש חדר ה דף צה. ומכלתא דרשב״י בשלח שם דף נא.

¹⁵⁶ מקודם למאמר זה איתא שם תני ר׳ ליעזר בן יעקב אומר מה ת״ל [תהלים י] ובוצע ברך נאץ ה׳, משלו משל למה״ד, לאחד שגנב סאה חיטין והוליכה לנחתום, והפריש חלתה, והאכילה לבניו הרי זה מברך ואינו אלא מנאץ, ר״מ אומר כו׳ ואינו מבואר בלשון הירושלמי מה הכוונה בדרשת ובוצע ברך על אחי יוסף ומפרשי הירושלמי פירשו ע״פ הגמ׳ סנהדרין, ול״נ דיש לפרש דברי הירושלמי ע״פ המאמר שלפנינו אות קנו. מפסיקתא דדורש הפסוק כעין דרשת ראב״י לאחד שגנב סאה כו׳ בסגנון זה דורש ר״מ על אחי יוסף שאמר להם מה בצע מה יתרון כי ברכנו את ה׳ אם אנחנו הורגים את אחינו, או בצע מלשון בציעת הפת אחרי שישבו לאכול ולברך אמר להם אנו הורגין את אחינו ומברכין וביצע ברך נאץ ה׳. כמו שהבאתי לקמן בבאור אות קנו. והנה בגמ׳ סנהדרין ו: מובא מאמר ר״מ בסגנון אחר ר׳ מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו. וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה׳. והלשון וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ (ופרש״י המברך משבח. והרמ״ה כ׳ לפרש שיהודה עשה פשרה עם אחיו על יוסף למכרו כדי שלא יהרגוהו והיה לו לומר מ״מ נחזירנו לאבינו) תמוה דלא מצינו בדברי חז״ל סגנון כזה, אלא ההיפך מצינו בשבת נה: כל האומר ראובן חטא כו׳ דוד חטא כו׳ אינו אלא טועה, ובתוס׳ סנהדרין שם הקשו מקרא מטרף בני עלית ובמהרש״א שם האריך בזה וכתב לפרש דהכונה להיפך מי שמברך היינו שמגדפו ליהודה על זאת שאמר מה בצע ומכרו בממון ולא החזירו לאביו אין זה אלא מנאץ שיהודה כוונתו היתה לש״ש. ומה שאמרו מנאץ ה׳ משום שיהודה נקרא על שמו של הקב״ה, וז״ד וגם דלשון זה כל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ מבואר שם בגמ׳ מקודם לזה לענין ביצוע ושם הדבר כפשוטו שמשבח וזה מוכיח דגם כאן הכוונה למברך ולא למגדף. ולפ״מ שכ׳ לפרש דברי ר״מ בירושלמי יש לפרש גם בבבלי. ואולי י״ל פי׳ חדש בגמ׳ דלשון וכל המברך וכו׳ זהו הפי׳ על הפסוק מה בצע וכדרשת הפסקתא שיהודה אמר מי שמברך את ה׳ ובאותה שעה רוצה להרוג הרי זה מנאץ ומפני כבוד של מעלה לא אמר ה׳ אלא יהודה. ותמוה הדבר שבילקוט שמעוני ח״ב רמז תרמח. מביא הגמ׳ דסנהדרין ומשמיט כל הפסקא הזאת וכל המברך וכו׳ ואולי לא היה בגרסתו בגמ׳, רק כמו בירושלמי הנ״ל [ובעל ת״ת כאן סרס וסדר לשונו של רבי מאיר בלשונו הוא, כדרכו בהרבה מקומות בספרו במח״כ שלא שמר על דבר יסודי כזה להביא מאמרי חז״ל בדיוק בלשונם].

¹⁵⁷ בתנחומא כי תשא ב. השליכהו לבור אמרו נאכל ונשתה ואח״כ נעלהו ונהרגהו אכלו ושתו באו לברך אמר להן יהודה אנו מבקשין להרוג נפש ונברך לאלהינו אין אנו מברכין אלא מנאצין ע״ז נאמר ובוצע ברך נאץ ה׳ (תהלים י) לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו. ובפי׳ התוס׳ בהדר זקנים מה בצע כלומר מה יתרון כי ברכנו אלהים ואנחנו חוטאים לו להרוג את אחינו. [הלא טוב לנו לשים המעות בכיסינו וזהו וכיסינו את דמו. וכשמכרוהו השביעוהו שלא יגלה לאביו, ולא ישוב אליו עוד. ולכך היה נעלם כ״ב שנים, וכ״כ בפי׳ הר״י בכור שור ומובא גם בפליטת סופרים דף טז. וראה בספר חסידים מק״נ דף שעו.] ובסגנון אחר ברבעה״ת פ׳ עקב דברים ח. א. מה בצע כי נהרוג את אחינו ישבו לפרוס על הפת ולברך ברכת המוציא אמר להם אנו הורגין את אחינו ומברכין ובוצע ברך נאץ ה׳. ומבואר במפרשים דבצע מלשון בציעת הפת. וכן בפי׳ הטור עה״ת כ׳ איתא באגדה אמרו לו לבצוע את הפת אמר להן ומה לנו לבצוע ונהרג את אחינו. והמחברים מביאים מדרש פליאה מה בצע כי נהרוג את אחינו ונברך ברכת המוציא, ומפרשים באופנים שונים. אבל המעיין במקור הדברים בתנחומא ופסיקתא יראה שהדברים פשוטים כמשמעם ואין כאן שום פליאה. - ועי׳ בפי׳ הריב״א במנח״י פ׳ ויחי. ולעיל אות קנה. בבאור. ובילקוט המכירי תהלים י, לא. ומעין דרש הנ״ל מובא במבוא לתנ״י ע. מכת״י מה בצע ר״ת בוקר צהרים ערבית כלומר אם נהרגהו מה מועיל לנו תפילתנו שנא׳ גם כי תרבו תפלה אינני שומע כי ידיכם דמים מלאו (ישעיהו א, טו.) וכ״ה בכת״י רבינו אפרים עה״ת ד״א מה בצע אותיות שניות מאברהם יצחק ויעקב כלומר אם נהרוג את אחינו מה בצע אין לנו זכות אבות.

¹⁵⁸ בילק״ש רמז רעו, בשם מדרש אבכיר. ובית המדרש ח״ו דף לו. מפסקתא חדתא. ובלק״ט לקמן מט, ח. יהודה הציל את יוסף מן הבור שנאמר ויאמר יהודה וגו׳ לפיכך הציל הקב״ה את דניאל מגוב האריות תחת יוסף שהציל מן הבור. וכ״ה בילק״ש ח״ב רמז תתקמט. וראה לקמן ב״ר פפ״ה כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה כו׳ ויאמר יהודה מה בצע וגו׳ היה לו להוליכו על כתפו אצל אביו. מובא לקמן פל״ח פסוק א. ובתנחומא ישן וישב ח. מובא שם, אמר להם אני אמרתי לכם מה בצע וגו׳ אמרו לו כו׳ אתה אמרת לכו נמכרנו וגו׳ ושמענו לך אילו אמרת לכו ונחזירו לאביו לא היינו שומעים לך. ובאלפא בית דבן סירא (שטיינשניידר) טוב בן צדיק כגון יהודה בן יעקב, והלא יהודה בן יעקב צדיק גמור היה, אלא מפני שמכר ליוסף אחיו וגרם לאביו שחטף ממנו הנבואה. שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו׳ ולא עוד ששכב עם תמר כלתו לפיכך לא נקרא צדיק גמור אלא טוב בן צדיק; ועי׳ ב״ר פצ״ט, ומדרש הגדול מקץ דף תרמ. ואגדת בראשית פ״ס. וגנזי שכטר ח״א דף קס. ולקמן מז, יב.

¹⁵⁹ מובא בילק״ש ח״ב רמז תרמח. ונראה דהדרש נסמך על שני הפסוקים מה בצע, ובוצע ברך. וראה באונקלוס כאן ובפי׳ משלי לר״י נחמיאש דף ד. גורס ניתהנא. ובמעין גנים איוב ו, ט. ובכת״י מדרש החפץ מה בצע ענינו מה הנייה לנו. וברשב״ם שמות יח, כא. מה בצע מה שכר. וראה בתרגום יוב״ע כאן. ור״י גנאח פי׳ בצע אהבת קבוץ הממון בחמס ובעושק. וכן פי׳ הרד״ק.

¹⁶⁰ בפי׳ ב״ר אף זה שהוציא עלינו דבה נמכרנו לעבד. וכ״ה בשכ״ט אמר נלך ונתפש דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל אף זה שחטא והוציא דבה רעה לפני אבינו נמכרנו לעבד ונתהנה מדמיו. ובמדרש אגדה גורס כנען שחטא לא לעבד ״נמכר״. ובכת״י רבינו אפרים עה״ת מביא טעם על המכירה. אמר להם ודאי כי בעת שנהרגוהו יגיע לנו תועלת גדולה במיתתו כי נפטר מהיות לו לעבדים אמנם ניפל ביותר רע מזה והוא כי ישאר עלינו לפרוע שטר חוב של כי גר יהיה זרעך ונתחייב להיות עבדים ארבע מאות שנה אמנם איעצכם נא עצה נכונה להפטר משניהם לכו ונמכרנו לישמעאלים ויהיה הוא עבד חלף שרצה להיותנו לו לעבדים והמערכת בראותו אותו עבד תחול עליו גם גזירת בין הבתרים עניותא בתר עניותא אזלא. והוא מזרע אברהם וישתעבד הוא וזרעו ארבע מאות שנה ובזה נפטרו אנו מן גזירת אברהם ומחלומו וזאת היתה עצה נכונה מיד הודו הכל לדבריו והוא שאמר הכתוב וישמעו אחיו. כך שמעתי בשם מורי הרב ר׳ יוחנן ז״ל ותמצית הדברים גם בחזקוני כאן. וענין אחר מביא בזהר ח״א קפד. אשכחנא בספרי קדמאי דבעיין אלין בני יעקב לשלטאה עלוי עד לא יחות למצרים דאילו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטי ביה בקדמיתא יכלי מצראי לשלטאה לעלמין עלייהו דישראל ואתקיימא ביה ביוסף דאזדבן לעבדא ואינון שלטו עלוי, ואע״ג דיוסף הוה מלכא לבתר ומצראי היו עבדין ליה אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו. ובס׳ לבנת הספיר סד: מפרש כיון דשלטו על אדון ומלך שלהם כ״ש עליהם וכו׳ וזה הכנה טבעית וסבה אלהית היתה. ובמדרש הגדול ויחי צד תשלד. ד״א מכרתיהם זו מכירתו של יוסף שכן יהודה אומר לכו ונמכרנו לישמעאלים.

¹⁶¹ כ״ה בלק״ט אלא שכינה הכתוב ועפ״ז הוספתי בפנים. ובספרי הורויטץ מביא כן ממדרש חכמים. ובשכ״ט כלומר שאר בשרנו בני אב אחד, שעל כך נקנסו קין וזרעו למחות מן העולם.

¹⁶² ראה לעיל אות קנט. בבאור. ולקמן מט, פסוק ט.

¹⁶³ אוניות, שטרי מכירה. ראה ברש״י כאן, ולעיל אות מח. ולקמן אות קסו. ובתנ״י במבוא סד: המדינים לקחוהו וימשכהו מן הבור ומכרוהו לסוחרים ישמעאלים, והם מכרוהו לפוטיפר דכתיב ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים. ובשכ״ט ויעברו, כלומר קדמו אנשי מדינים סוחרים והגיעו אצל אחי יוסף קודם שיגיעו הישמעאלים וכו׳ ולפי שאלו מדינים מבני אברהם הם וקדמו לבוא לפני הישמעאלים מכרוהו להם, והם עצמם המדינים, כתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור, כיון שהעלוהו נתחרטו עליו, אז הגיעה ארחת ישמעאלים ומכרוהו המדינים ההם לפני אחיו לישמעאלים בעשרים כסף כמה שניתנו בו, כי זה בעשרים כסף משמע למדינים, ומשמע לישמעלים כו׳. ואין לומר מדינים הן הן מדנים שכבר נאמר את מדן ואת מדין. וראה לקמן אות רי. בבאור וצרף לכאן.

¹⁶⁴ הדינים, המחלוקת שביניהם ליוסף. (פי׳ ב״ר), והמשך הדרש ר׳ יהושע בן ביתוס בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון כתיב למה תתענו ה׳ מדרכיך תקשיח לבנו וגו׳ (ישעיה סג, יז.) כשרצית נתתה בלבם לאהוב, וכשרציתה נתתה בלבם לשנוא. ומפרש הרד״ל שכשהסכימו למכור כבר עברה ונתקיימה הגזרה וכו׳ ולזה הקשיח המקום לבב האחים, ועתה שעברה כבר חזרו רחמיהם ואהבתם על אחיהם ושמעו לדברי יהודה שנאמר כי אחנו בשרנו הוא וז״ש למה תתענו כו׳ כשרצית כו׳ שבהשגחה פרטית היה הדבר.

¹⁶⁵ ראה מסכת כלה הוצאת היגער דף רצב.

¹⁶⁶ בב״ר פצ״ג א״ה הזרע זה יוסף שמשך זרעו של אביו והורידו למצרים כדכתיב בחבלי אדם אמשכם, ובאגדת בראשית (פ״ס) פס״א א״ג, וראה לקמן לח, א. בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ראוין היו ישראל לירד למצרים בשלשלאות וכו׳. ד״א מפני שירידת אבותינו למצרים היתה ע״י משיכה שנאמר וימשכו ויעלו את יוסף ועליהם נאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא ובלשון הזה נכתב עליהם עונש כו׳. שנאמר ותמשוך עליהם שנים רבות וישראל נקרא עם ממושך וממורט, וכשחוזרין בתשובה נאמר עליהם משוך חסדך וכתיב משכני אחריך נרוצה וכתיב בחבלי אדם אמשכם. וראיתי להעיר כאן על מ״ש בחומש תורה תמימה מאמר בזה״ל וימשכו ויעלו, מכאן דהא דקונים במשיכה אינו אלא עד שיוציא את החפץ ממקומו. [שערים דרב האי גאון שער ט״ז] ובמחכ״ת של ידידי המחבר נכשל כאן להביא בשם הרב האי גאון דבר שאינו בספרו, והטעות נגרמה לו שלא ראה הדברים במקורן אלא לקחם מס׳ רביד הזהב על התורה וחשב שזה דברי רה״ג. וז״ל בעל רבה״ז כ׳ רב האי גאון בס׳ מקח וממכר שער י״ג המשיכה שקונין בה שיוציא החפץ ממקומו כמ״ש וימשכו את יוסף וגו׳ ונראה ביאור דבריו ע״ד שכ׳ התוס׳ סנהדרין מה. דסתם בור הוא עשרה טפחים ומייתי מהאי קרא וכוונתן דאלו אין בה עשרה דליהוי רשות אחרת אין זו משיכה והוי סגי שיאמר הכתוב ויעלו וכ״ה בח״מ סי׳ קצ״ח ע״כ. והנה בספר מקח וממכר לרה״ג שם ליתא כלל הלימוד מהפסוק לא בדפוס ראשון ויניציא שס״ב ולא בדפוס השני ווין תק״ס, וז״ל שם בשער י״ג ל: ולשון משיכה הוא חפץ שמושך אדם ממקום למקום, דלא מתוקמא משיכה אלא עד שימשוך ממקום למקום וימשיך את החפץ ממקומו כדכתיב התמשוך לויתן בחכה, משכני אחריך נרוצה כו׳ אבל הגבהה הוא המגביה חפץ מן המקום שמעלהו בידיו מהקרקע כדכתיב גבהו שמים מארץ, ויש להגבהה יתרון על משיכה ומסירה, שיש בכלל ההגבהה משיכה ומסירה כו׳ דאלו משיכה ומסירת החפץ מכל מקום נוגע הוא בקרקע משא״כ בהגבהה כו׳. וכנראה כיון בעל רה״ז לספר אחר והוא ליקוטים מדיני מקח וממכר לרה״ג זהו קיצור מס׳ הנ״ל נדפס בס׳ משפטי שבועות לרה״ג ויניציא שס״ב ושם בצד כט. כותב ״ואינה נקראת משיכה אלא אם זזה ממקומה כדכתיב תמשוך לויתן בחכה וכתיב וימשכו ויעלו את יוסף וכתיב משכני אחריך נרוצה״. קשה להכריע אם זה היה בכת״י שלפני בעל המלקט או שזה הוספה משלו. בכל אופן ברור הדבר שהפסוקים שמביא המה רק לגילוי מילתא בעלמא המובן של המלה משיכה ולא בא ללמוד מאלה הפסוקים הלכות בעניני משיכה. ואם באנו ללמוד מפסוק שלפנינו הרי כאן היתה הגבהה שיש לה דין אחר לגמרי ממשיכה ולא צריך כלל רשות אחרת, ואפילו במשיכה אינו צריך להוציא לרשות אחרת כמ״ש הרה״ז שם אלא למשוך ולהזיז אותה ממקום למקום. ולדברי הרה״ג (אי נימא דהיה כן בהכת״י) יש לפרש משום דבכלל הגבהה יש גם משיכה והעיקר בא רק לבאר המלה משיכה. אבל אין שום מקום כלל ללמוד מכאן דיני משיכה. וכל דבריו בזה תמוהים, וראה בהגהות בס׳ פענח רזא כאן במ״ש דג׳ מיני קנייה היה עיי״ש.

¹⁶⁷ מאמר זה נדפס בבית המדרש ילינק חדר ו. צד יט. ובסגנונים שונים בהרבה שינוים, במדרש אלה אזכרה שם ח״ב צד סד. – עב. שם ח״ו צד לא. ובסוף ספר רב פעלים צד עט. מכת״י אופנהיים. ובשם הוספה למדרש עשרה הרוגי מלכות בסוף מסכת אצילות ובס׳ יחוס הצדיקים מז: (מנטובה שכ״א) מועתק ממנו בס׳ ילקוט הרועים צד ה. וחלק ממדרש זה, בנוגע לעשרה הרוגי מלכות יש גם בהיכלות רבתי בבית המדרש חדר ג׳ פ״ד אות ה׳ ומתחיל א״ר ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כו׳. ומובא ברבינו בחיי סוף פ׳ מקץ בשם פרקי היכלות ושם יש הוספה שורה אחת לך והכחד ״מאדירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף״ להשלים גזרה וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ושמורה לו להנקם ממנו כו׳ וכן מובא בפי׳ הרקאנטי פ׳ וישב. (ומביא שם מצאתי בליקוטי הרב ר׳ אליעזר ז״ל בזה הלשון כל מה שאירע ליוסף, בו לקו עשרה הרוגי מלכות ושמות עשרה שבטים שמכרו את יוסף עולין כשמות עשרה הרוגי מלוכה עכ״ל ז״ל ומבאר שם הדברים) ובספר ציוני פ׳ וישב, ובבית המדרש ח״ה צד קסז. – קסט. בשם הוספות להיכלות רבתי פרק ד׳ וה׳ ובענין עשרה הרוגי מלכות בדרך כלל ראה מה שכ׳ במבוא למס׳ שמחות-היגער צד לז. ומקור לדבר זה שעשרה הרוגי מלכות היו בשביל חטא מכירת יוסף יש גם בב״ר מובא לעיל אות קנ. ובבאור מ״ש ממדרש משלי פ״א. ובזהר חדש רות כט: וזהר חדש איכה עב: ובפרקי דר״א פל״ח ותנחומא וישב ב. ר׳ מנא אומר במכירת יוסף לקו השבטים, ולא נתכפר להם עונם עד שמתו ועליהם הכתוב אומר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, (ישעיה כב) כו׳. ומובא ברקאנטי שם ומביא גם לשון התרגום יוב״ע שם עד תמותון מותא תניינא, ומפרש שזה רומז שבאו השבטים בגלגול בעשרה הרוגי מלכות. וראה שם בבאור הלבוש על הרקאנטי. והדרש שקנו בהכסף נעלים לרגליהם, מוזכר גם בתרגום יוב״ע כאן ופדר״א פל״ח ותנחומא וישב ב. מובא לקמן אות קסז. כן מובא שם כל הקטע וכי תעלה על דעתך שנער יפה כו׳. והענין של הקמיע מובא ברבותינו בעה״ת הדר זקנים פ׳ וישב. ומדברי המדרש שהזכירו לשון הכתוב כי ימצא איש גנב נפש כו׳ והתעמר בו. אולי יש להביא ראיה לדברי הרמב״ם פ״ט מהל׳ גניבה ה״ה הגונב את בנו או את אחיו הקטן כו׳ פטור שנאמר ונמצא בידו פרט לאלו שהן מצויין בידם. ותמהו על הרמב״ם מ״ש לחלק לענין מצוי בידו דווקא בקטן ולא בגדול דבגמ׳ סנהדרין פו. משמע דאין חלוק בזה בין גדול וקטן. ולפי דברי המדרש י״ל כיון דיוסף היה מצוי אצל אחיו כלשון הכתוב היה רעה את אחיו בצאן א״כ היה מצוי אצלם ולא שייך עליו דין גניבה כנ״ל ובעכצ״ל משום דיוסף היה כבר גדול בן שבע עשרה ובגדול לא שייך דין זה ולכן חייבים עליו משום גניבה אע״פ שהיה מצוי. וראה בשו״ת מהרי״ט צהלון סי׳ קס״ה מ״ש בשם הרב שמואל עטיאה ז״ל בענין זה ובדברי הרמב״ם הנ״ל ולא העירו מדברי המדרש הנ״ל. אמנם עיקר הדבר יש לדחות דהרי בלא״ה לא היו מחויבין מיתה ע״פ דיני ישראל מטעם גניבה ומכירה דהרי כי ימצא כתיב ודרשינן בספרי מובא ברש״י שם בעדים והתראה. כן צריך להשתמש בו אחרי שמכניסו הגנב לרשותו. אך י״ל דמצד דיני ב״נ לא צריך כ״ז וחייבים מטעם גניבה. וראה לעיל אות לו. דהשבטים סברו דיש להם דין ישראל.

¹⁶⁸ פדר״א פל״ח ושם בענין החרם מביא ר״ע אומר החרם הוא השבועה ושבועה הוא החרם וכל מי שהוא מפר את החרם כאלו מפר את השבועה כו׳. ועי׳ לקמן אות קעב. קעז. ובס׳ חמדת ימים התימני מבאר הדבר שלקחו נעלים ר״ל לקחו בהן דברים שפלים לזלזל בכבודו שחלם שימלוך עליהם. והענין ששתפו את השם בהחרם ח״ו אין הקב״ה משתתף עם עוברי עבירה אלא שרצה שלא להגיד ליעקב שלא ישאיר קללה לדורות ומה אם בכייתו גרמה לעשרה הרוגי מלכות ק״ו קללתו. ובס׳ שפתי כהן למר״ם די קוריאל מוסיף על הנ״ל כדי שירד יעקב בכבוד למצרים לזה נשתתפה עמהם ולא נתגלה הדבר ליעקב.

¹⁶⁹ ב״ר פפ״ד, תנחומא ישן תשא ז. תנחומא שם י. במדב״ר פ״ד י. פסיקתא דר״כ פ״ב (יט:) ובב״ר שם אמר הקב״ה אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף מעות שהן חמש סלעים לפיכך יהיה כל אחד ואחד מפריש ערך בנו חמש סלעים במנה צורי אמר ר״י ב״ר סימון אמר הקב״ה לשבטים אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף לפיכך יהיה כל אחד ואחד מגיעו בקע לגולגולת הה״ד (שמות לח, כו) בקע לגלגלת. ובמדרשים שם יש שנוים שונים. בעשרים כסף, היינו דינרין דסלע ד׳ דינרין ופדיון בכור חמש סלעים. טבעה הן שני דינרין חצי הסלע דבנימין לא היה עמהן. (ק״ע) ושבט ראובן ובנימין אף שלא היו בעצת המכירה מ״מ העולם נדון אחרי רובו. ולטעם של ר״ל צ״ל דראובן בע״כ היה צריך ליטול חלקו. (מה״פ) ובפי׳ הר״י מווינה ובפער״ז כתבו קנס של עבד ל׳ כסף שקלים, והם מכרוהו בחשאי ובגנבה פחתו מדמיו השליש ומכרוהו בכ׳. (עי׳ ערכין יד: וגיטין מג.) ד״א כדין ערך מבן חדש עד בן עשרים שנה כ׳ שקלים.

¹⁷⁰ בקרית ספר להמאירי שני הלמדי״ן מוזרקות. וראה לעיל בתורה שלמה ח״ב צד תקלז. צורת הלמ״ד.

¹⁷¹ בספר הישר שם יש אריכות דברים והבאתי רק קיצור מהם.

¹⁷² פסיקתא דר״כ פכ״ד פ׳ שובה (קנט:) פסיקתא רבתי בהוספה פ״ג (קצט.). מדרש משלי פ״א. בשקו ובתעניתו, על שבלבל יצועי אביו. וכ״ה בתרגום יוב״ע. וראה לקמן אות קעד. בבאור. ובכת״י מושב זקנים אע״פ דבפרהסיא לא הודה ראובן עד אחרי שהודה יהודה במעשה תמר, אבל הודה ועשה תשובה בצינעא. ועי׳ ספר חסידים מק״נ סי׳ י״ט. וכ״ה ברבעה״ת כאן. ובתוס׳ ב״ק צב. ד״ה מי.

¹⁷³ ראה לעיל אות קסז. ובז״ח צג. ובספר הישר ויעמוד ראובן על הבור ולא שמע דבר ויקרא יוסף יוסף ואין דובר דבר, ויאמר ראובן אך כי מת יוסף מיראה או כי נחש המיתו, וירד ראובן עד תוך הבור ויבקש את יוסף ולא מצא אותו בבור ויעל.

¹⁷⁴ מובא שם בשם י״א וכ״ה גם בכת״י חמדת החמדה. ובמדרש החפץ כת״י ובשכל טוב כדי להעלותו בחבל שהביא בידו, וברד״ק וימשכו בחבלים.

¹⁷⁵ בב״ר פפ״ד אמר לו הקב״ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, איזה הוא זה הושע שובה ישראל עד ה׳ אלהיך. ראה לעיל אות קעא. מה שציינתי בבאור וצרף לכאן. ובפסיקתא שם אמר לו הקב״ה אתה בקשת למחזר ברא חביבא לאבוי חייך שבן בנך מחזיר את ישראל לאביהם שבשמים ואיזה זה הושע כו׳ וראה לעיל אות קלו. בבאור ובספרי ואתחנן פל״א שעשה ראובן תשובה ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו על אותו מעשה. ובאגדת תפלת שמונה עשרה מובא בשבלי הלקט הל׳ תפלה ובתניא רבתי הל׳ תפלה סי׳ ד׳ ונדפס גם בבית המדרש ח״ה צד נד. כשעשה ראובן מעשה בלהה פילגש אביו נקנסה עליו מיתה מיד חזר בתשובה דכתיב וישב ראובן אל הבור אמר רבי יוחנן שחזר בתשובה וחיה. דכתיב יחי ראובן ואל ימות. וגו׳ מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה ה׳ הרוצה בתשובה. ודרשת ר׳ יוחנן שעשה תשובה יש לפרש ע״פ דרשת הב״ר ושאר מדרשים ששב משקו ותעניתו. ולפי סגנון הדרש במדרש אגדה אולי גם ר״י כוון לזה לסמוך על לשון וישב ראובן שעשה תשובה. ועי׳ לעיל אות קעא. והמפרשים העירו על סגנון לשון הב״ר הנ״ל מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה כו׳ הרי מצינו אדה״ר, עשה תשובה. הנה יש בכת״י שלא גורסים כל הנוסח הזה. ובשכל טוב גורס א״ל הקב״ה מאדם הראשון עד כאן לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ולפי גירסא זאת יש לפרש מאדה״ר מלבד אדם הראשון.

¹⁷⁶ ראה לעיל אות קעד.

¹⁷⁷ ובכת״י אור האפלה דמה שהרגו אותו. לפיכך קרע על שפיכות דמים. וראה לקמן אות קעז.

¹⁷⁸ תנחומא וישב ב. וראה לקמן אות קצ. וברבותינו בעה״ת לקמן פסוק לה. כ׳ ומכאן יש להוכיח כי כאשר הקהל מסכימים בדבר אחד בכח חרם ויש סרבן אחד מהן שאע״פ שאומר הסרבן לא אכנס עמהן בחרם שגם הוא באותו הברית בעל כרחו שהרי יוסף לא נכנס בחרם, שאם כן לא היו צריכין לשתף הקב״ה עמהם כי היו עשרה בלא הקב״ה כי לא היו חסרים רק ראובן ובנימן ואעפ״כ לא רצה יוסף לגלות ולהודיע לאביו כי הוא חי. ובסגנון אחר למדו מהמדרש שלפנינו בשו״ת הריב״ש סי׳ רמ״ט להלכה באנשי העיר שעשו חרם בהסכמת כולם או רובם, אף מי שלא היה נמצא בהסכמתם חייב לנהוג בו כשיודע לו דכן מצינו גבי ראובן ששתק כשהגידו לו אחיו החרם שהחרימו על מכירת יוסף שלא בפניו וכיון שהיו צבור והיו בני אב אחד נהג בחרמם אע״פ שלא היה שם כמו״ש בהגדה ע״כ. וכדברים אלו ממש כתב בשו״ת התשב״ץ חלק ראשון סי׳ קכ״ג. (ומובאים בב״י י״ד סי׳ רכ״ח. ובש״ע שם ס״ק ל״ג בהגה עיי״ש בנו״כ. ולקמן פמ״ה פסוק פז.) ובסמ״ק סי׳ ק״ח בהגהות הר״ף מביא דברי רש״י בשבועות לח: בדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שעונשה גדול ותקנו לגזור עליו בארור בעשרה. ואנו רגילין לומר על דעת המקום וע״ד ב״ד אנו מחרימים על פלוני בן פלוני על דבר כך וכך שכך הוא כמו שטוען וכו׳ ובפחות מעשרה אין החרם חל וראיה מבני יעקב ע״כ. ובס׳ רביד הזהב הביאו והקשה והרי ראובן לא היה עמהם ויתכן שזהו שאמרו חז״ל שצירפו השכינה. ולפלא שלא הביא דכן מפורש בתנחומא וישב ב. ופדר״א פל״ח מובא לעיל אות קסז. אמר להם יהודה ראובן אינו כאן ואין החרם מתקיים אלא בעשרה, מה עשו שתפו למקום עמהם. ובספר הישר כאן וישב ראובן אתם ויקומו כלם וישבעו איש את אחיו לבלתי הגיד את הדבר הזה ליעקב ויאמרו כלם כל איש אשר יגיד את הדבר הזה לאבינו ולביתו או אשר ישמיע את הדבר הזה לכל בני הארץ ועמדנו כלנו עליו והרגנוהו יחד בחרב.

¹⁷⁹ מובא בכת״י חמאת החמדה. ודרש זה אינו מובן לכאורה איזה שייכות יש לעובדא זאת שלא נמצא יוסף בבור עם מעשה בלהה. ונ״ל לפרש עפמ״ש בשכ״ט ואיך אראה פני אבי והסרחון נתלה בי. ובהדר זקנים ובכת״י מושב זקנים ואני אנה אני בא, ודאי יחשוד אותי שהרגתיו על שנטל הבכורה שנאמר ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליעקב. ובחזקוני כתב דבר אחר משום שהגיד יוסף לאביו החלול שעשה ראובן כמו שפרש״י גבי ויבא יוסף את דבתם וגו׳ שהיה אומר דבני לאה חשודים על העריות לפיכך היה ראובן דואג שמא יאמרו בשביל הדבה שהביא לאביו שנא אותו ראובן. ועפ״ז יש לפרש דרש הנ״ל כסבור הייתי שאמצא תרופה למעשה בלהה. כלומר שכבר נשכח הדבר ואבי מחל לי בשביל שעשיתי תשובה וכהדרש לעיל אות קעא. ועכשיו שוב נתעורר הענין של מעשה בלהה שיחשדו בו שע״י הבכורה שניטלה ממני בשביל שחילל יצועי אביו או בשביל הדבה שאמרו עליו כנ״ל הרג את יוסף. והרבה מחברים מביאים בספריהם מאמר הנ״ל בשם מדרש פליאה בב״ר ואני אנה אני בא ממעשה בלהה ומפרשים בפלפולים שונים. ולפמ״ש י״ל דהדברים כפשוטם.

¹⁸⁰ ראה לעיל אות לו, בבאור וצרף לכאן. ובשכל טוב וישחטו שעיר עזים, ואע״פ שצריכין לדם לא לבשר, לא נהגו בו מנהג הפקר ושחטוהו, ונראה דאינו גורס שוחטים ואוכלים אלא כגי׳ ב״ר כתי״ל במנח״י אפילו בעת הקלקלה שוחטים (עי׳ חולין פה: השוחט וצריך לדם וכו׳).

¹⁸¹ כ״ה בתרגום יוב״ע. ובזהר ח״א קפח: ובכת״י מושב זקנים כ׳ וישחטו שעיר עזים פרש״י לפי שדומה לדם האדם, וקשה מהא דאמרינן בהנזקין נז: גבי זכריה דאייתי מדם זבחים ומדם דכבשים ומדם דעזים ולא אידמי ליה, אלמא אינו דומה, וי״ל דהתם שמא מעורב היה בדמים אחרים ולכך לא אדמי. וכ״ה בחזקוני, ובפי׳ הר״י מוינה דזכריה מופת ופלא היה כדי להנקם. (וע׳ במהר״ם שיף. גיטין שם ובשו״ת חות יאיר סי׳ ל.) ומאמר תמוה יש בענין זה בכתב יד ילקוט מדרשים תימני בספרית ששון - לונדון שלא מצאתי בשום מדרש אחר וז״ל וישחטו שעיר עזים ר׳ טורנאי אומר מהיכן הביאוהו מבית לוט (!) הביאוהו. תניא שעיר זה אין לו קרנים (וכשבא) אליהם אמר להם שתי נפשות אתם הורגים מלמד שהיא נקבה והיא עברה ומנא לן דאמר עזים (משמע) שנים וכשבאו לשחטו צווח קול עד שהגיע למרום וירדו מלאכי השרת לראות והוא אומר יוסף חי ואני מת מי יגיד ליעקב הלכה אחת הרוחות וספרה ליעקב מה הוא אומר בסוף ויפג לבו כי לא האמין להם והיה צווח ואומר ארץ אל תכסי דמו ועד עכשיו דמו של שעיר לח בקרקע עד שיבא המלך המשיח שנאמר וצרפתים כצרף את הכסף זה כסף שמכרו בו יוסף שנ׳ וימכרו את יוסף. שעיר עזים שדמו דומה לדם האדם שעיר יוסף נתפלל עליו יעקב וחייה כמה שנים והוא שהיה עם ישראל במדבר והוא שעלה לעזאזל גורל לה׳ אמר לו הקב״ה בשביל שנצטערת במכירת יוסף חייך שאני בוחר לך קרבן לפני. וראה בספר הישר כאן. ובלק״ט וישחטו שעיר עזים למה שעיר עזים שדמו דומה לדם האדם לפיכך השעיר לחטאת. ראה לקמן אות קפ.

¹⁸² במדב״ר פי״ד, מדרש תדשא פ״י וכ״ה בלק״ט ויקרא א. ומדרש אגדה שמיני ט, ב. נשא ז, טז. פנחס כח, ז. ומובא במורה נבוכים ח״ג פמ״ו החכמים ז״ל שמו טעם היות כפרת צבור לעולם בשעירים, בעבור שחטא עדת ישראל כלה היה בשעיר רמז למכירת יוסף הצדיק, שנא׳ בעניינו וישחטו שעיר עזים. ובשכל טוב ולפיכך בכל מקום השעיר לחטאת, יבא דמו ויכפר על דם הדומה לו, וכתיב כי הדם הוא הנפש. ועי׳ תנ״י ויגש ז.

¹⁸³ מאמר זה מובא מכת״י בגנזי שכטר ח״א צד קמ. וכ״ה בזהר ח״א קפה: ובכת״י רמזי ר״י וישחטו שעיר עזים, [ר״ת] עשו. ע״י שיעקב רימה את אביו בגדי עיזים שלקח הברכה מעשו לכך רימוהו בניו וציערוהו בגדי עיזים, יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, הה״ד וחטאתי נגדי תמיד. דכתיב שעיר עזים אחד לחטאת. וראה לקמן אות קפג. ובספר הישר כ׳ ויאמר אליהם יששכר הנה לכם עצה אם טוב בעיניכם לעשות כדבר הזה קחו לכם את הכתנת אשר ליוסף וקרעו אותה ושחטו שעיר עזים כו׳.

¹⁸⁴ בגמ׳ זבחים פח: ערכין טז. כתונת מכפרת על שפיכות דם שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. (ורמז הוא לעתיד לבוא שכפרת שפיכות דמים בכתונת וטבילה היינו כפרה, רש״י) ובשהש״ר פ״ד א״ה כתונת היתה מכפרת על שופכי דמים היך מה דאת אמר ויטבלו את הכתנת בדם. ויש אומרים על לובשי כלאים היך מה דאת אמר ועשה לו כתונת פסים. וכ״ה גם בויק״ר פ״י א״ו הכתונת לכפר על לבושי כלאים כמה דתימא ועשה לו כתונת פסים. ובהגהות רד״ל בויק״ר כותב דצ״ל הכתונת על לובשי כלאים וי״א על שפיכת דמים כד״א ועשו לו כתנת כו׳ כ״ה בירושלמי דיומא ולמ״ד על הכלאים א״צ להביא ראיה שהוא פשוט מפני שהכתונת של כלאים, ע״כ. ודבריו תמוהים מאד מ״ש דהכתונת של כלאים דלפי פשטות הסוגיות בשני התלמודים ברור דרק האבנט היה של כלאים והכתונת היתה של פשתן. וראה ברמב״ם פ״ה מהל׳ כלי מקדש ה״א. וטעמו של הירושלמי דהכתנת מכפרת על הכלאים מבואר בק״ע דס״ל למ״ד זה דאין חייבין על כלאים אלא בבגד הלובש סמוך לבשרו והיינו כתונת. אמנם מצאתי בילקוט שמעוני ח״א רמז תקי״ג מילמדנו, כתונת מכפר על זורעי כלאים מפני שהיתה מצמר ופשתים. ויש אומרים על הדם שנאמר את דמם. כתנת מכפר על לבושי כלאים כמה דאת אמר ועשה לו כתנת פסים. ומבואר דס״ל דהכתונת היתה מצמר ופשתים וזה תימה וצ״ע. אך צריך לבאר הדרש מקרא ועשה לו כתונת פסים איך נרמז בפסוק זה מענין כלאים, דקשה להגיה בכל המקומות הנ״ל כמ״ש הרד״ל. ואולי י״ל בדרך זו, הנה סתם כתונת המוזכרת בתורה היא של פשתן דבד ושש היא פשתן וכאן דכתיב כתנת פסים לפ״מ דמבואר בגמ׳ שבת י: בשביל משקל שני סלעים מילת ופירש הערוך צמר נקי וצח עי׳ בעה״ש מל א׳ ולפ״ז הרי היתה הכתנת פסים של כלאים. ויש להוסיף עוד עפ״מ דמבואר בכלי יקר בשם מדרש ועשה לו כתונת פסים זה בגדי כהונה, על שם שנטלה הבכורה והעבודה מראובן ונתנה ליוסף לכך וישמע ראובן ויצילהו שלא יאמרו עצתו של ראובן זה ודאי היתה על שניטל ממנו הבכורה והעבודה נתקנא בו. (ועי׳ תרגום ירושלמי לקמן מ״ח:כ״ב) וראה לעיל אות קמ. בשם הזהר דד׳ בגדים שלבש יוסף הם נגד ד׳ בגדי כהונה. וראה לעיל אות מד. בבאור ולכן רמזו בפסוק זה דכתנת של בגדי כהונה מכפרת על לובשי כלאים. שו״ר ביפה מראה על הירושלמי יומא העיר קצת מהנ״ל בסגנון אחר. ועי׳ תנ״י ויגש ז.

¹⁸⁵ ראה לעיל אות מו. וצרף לכאן ובתרגום יוב״ע כאן. ובשכל טוב וישלחו ע״י בני השפחות, ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום אלא זאת מצאנו בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת. ובספר הישר וישלחו את הכתנת ביד נפתלי אל יעקב אביהם ויצווהו לאמר כדברים האלה. וכו׳, וימהר יעקב וישלח אל בניו עבד מעבדיו וילך אליהם וימצאם באים בדרך עם הצאן, ויבואו בני יעקב אל אביהם בערב והנם קרועים בגדים ואדמה על ראשם וימצאו את אביהם צועק ובוכה בקול גדול. ובפי׳ הרמב״ן וש״ר וישלחו מלשון בשלח יעבורו, שעשו בד בשלח חתכים קטנים בדמות נשיכת שיני חיות ולפיכך אמר חיה רעה אכלתהו.

¹⁸⁶ סוטה י: ב״ר פפ״ה אות ב׳ ואות י״א. לקמן פל״ח פסוק כה. במדב״ר פי״ג סי״ד, אגדת בראשית פס״א (פ״ס) גנזי שכטר ח״א צד קמ. ובשכל טוב הכר נא וגו׳ ה׳ פתוחה וחטובה והוא לשון שמא, שמא כתונת בנך היא אם לא, עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו כו׳ וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו. ראה לעיל אות קפא. ולקמן קפו.

¹⁸⁷ ראה בתרגומים כאן. ויש גי׳ במנח״י אמר לית אנא ידע מה אנא חמי. אין אני יודע מה אני רואה וניבא ולא ידע מה ניבא (מת״כ) ובכי״ל הגירסא אמר ליה אנא ידע מה אבא חמי, כלומר אמר על עצמו שיודע אביו מה שהוא רואה. וגי׳ שבפנים הוא בכת״י ילקוט ת״ת וכ״ה בילק״ש כאן. ובאגדת בראשית (פ״ס) פס״א מובא לקמן אות קפו. בבאור ובמדרש הגדול א״ל לית אנא ידע מה אנא חמי כתנת בני חיה רעה אכלתהו אר״ה יצא מפיו דבר של נבואה ולא ידע חיה רעה אכלתהו זו אשתו של פוטיפר.

¹⁸⁸ מאמר זה מובא בכת״י בראשית רבא תימני במנח״י ובצרור המור תולדות כט: וכמו שנאמר כאן האתה זה בני עשו אם לא, כך נאמר שם הכתנת בנך היא אם לא, וכמו שאמר כאן ולא הכירו כו׳ כך נאמר שם ויכירה ויאמר כתנת בני היא. וכ״ה בזהר ח״א קפו. באריכות ובזח״א קמד: רבי יהודה אמר בגין ההיא חרדא דאחריד יעקב ליצחק אבוי אתענש יעקב בעונשא דיוסף דחרד חרדה כהאי בשעתא דאמרו ליה זאת מצאנו. ושם קפה: מבואר דגרמו לית חרדא בההיא זמנא דכתיב הכר נא הכתונת. ועי׳ לעיל אות קטז. קפא, קפד. ובס׳ חמדת ימים התימני ויכירה במה הכיר והוא סומה? (ראה בראשית מח, י.) שהריח בה מגן עדן כענין ריח בני דגבי יצחק.

¹⁸⁹ מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה (ותימה שמצוין שם על מאמר זה אליהו רבה ולפנינו בא״ר ליתא). ובכת״י מדרש החפץ ומדרש הביאור טרף טרף יוסף, אם לא טרפתו חיה לא טרפוהו אלא אחיו. ודרש הנ״ל בסגנון אחר בתנחומא ישן ויגש י. לפי שהיה יעקב אבינו סבור שיהודה הרג את יוסף, לפי שהביא לו את הכתנת שנאמר ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו ואין חיה רעה אלא אריה והיה יעקב אומר לו אתה טרפת אותו, ואתה עתיד לטרוף לאחיו, לא טרפת אותו אלא מן הקנאה, מיד ויקרע יעקב שמלותיו. וכ״ה בתנחומא ויגש ט. ואגדת בראשית (פ״ס) פס״א בשינויים ואין חיה רעה אלא יהודה שנאמר גור אריה יהודה. ובילק״ש כאן ד״א זה יהודה שנאמר חיה רעה ואין חיה רעה אלא אריה וכתיב גור אריה יהודה. ובאגדת בראשית (פ״ס) פס״א א״ל יודע אני מי שעשה לבני כך חיה רעה אכלתהו יודע אני שאתה נתת העצה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע, שאין חיה רעה מן האריה, ומי הוא זה יהודה, שנאמר גור אריה יהודה, טרף טרף יוסף. אתה הוא שטרפת אותו ועלית למלכות, שנאמר מטרף בני עלית, (מט, ח) (בב״ר מטרף בני עלית מטרפו של יוסף עלית ונתעלית) אמר הקב״ה ליהודה, אין לך בנים ואין אתה יודע צערן של בנים, את טיגנת [ציערת] מעיו של אביך והטעית אותו ואמרת לו חיה רעה אכלתהו עכשיו תדע מהו צער של בנים ומה כתיב אחריו ויהי בעת ההיא וירד יהודה וגו׳. ומענין זה שיעקב חשדו ליהודה מבואר עוד במדרשים בב״ר פצ״ח א״ז מטרף בני עלית מטרפו של יוסף עלית ונתעלית. ובילקוט שמעוני ח״א רמז קס. הגירסא אמר ליה יהודה מסולק אתה מאותו עון שאמרת טרף טרף יוסף. ובלק״ט מט, ט. מאותו עון ״שאמרתי״ טרף טרף יוסף. ובב״ר פצ״ט מטרף בני עלית מטרפו של יוסף שאמרת מה בצע, ובמדרש אגדה שם בסגנון אחר.

¹⁹⁰ שבת ל: ובשכל טוב אחרי שמביא דרש הב״ר דלעיל אות קפה. נצנצה בו רוח הקודש כו׳ כותב ויש מרבותינו אומרים שלא דבר ברוח הקודש, שאין רוח הקודש שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו׳ אלא כנגד יהודה דבר, אתה חיה רעה שבחיות אכלתהו. ונראה דכוונתו לדברי הלק״ט הנ״ל.

¹⁹¹ ראה לעיל פל״א אות צב.

¹⁹² ראה לעיל אות קעז. וצרף לכאן, ובכת״י פי׳ מהריב״מ חלאוה כתב על דברי הפדר״א מובא ברש״י כאן מה כח היה בהם לשתף הב״ה עמהם, יש לומר שהם החרימו וקללו עצמן כל מי [שיגיד] הדבר ויגלה אותו, א״כ יעמוד יעקב בצערו ובצרה ובעצבון ואין השכינה שורה לא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, ומאחר שלא היה מתקיים ביעקב שמחה רק עת צרה היה ליעקב לא היתה שכינה עליו וזהו טעם לשתפו להב״ה עמהם. וכ״כ בספר שפתי כהן. וראה לעיל אות קפח. ולקמן אות רו. בבאור.

¹⁹³ כ״ה לפי הגרסא בילק״ש כאן רמז קנ. ובב״ר ובמדרש הגדול ויגש צד תרסד. הגירסא שמא ימחול הקב״ה על אותו עון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו ״אני מביאו לך״ ונראה דהגיהו מפני שלשון זה אמר יעקב ולא יהודה. אמנם גם באגדת בראשית פס״א מובא לעיל בבאור אות קפז. מבואר הלשון ואמרת לו חיה רעה אכלתהו. ומצינו עוד בכ״מ סגנון זה ראה לעיל אות קפז. מילק״ש ח״א רמז קס. מאותו עון שאמרת טרף טרף יוסף. ובתנחומא ישן מקץ יג. אמר להם ומה אחיכם הראשון שלא גנב ולא ציער אתכם אמרתם טרף טרף יוסף, ובתנ״י וישב יג. והשבני דבר והם אמרו טרף טרף יוסף. בב״ר פצ״ד וחופים שחיפו עליו דברים ואמרו חיה רעה אכלתהו. ובמדרש הגדול ויגש צד תרפד. שחיפאו עליו ״אחיו״ ואמרו חיה רעה וגו׳. ובלק״ט בראשית נ. טו. אמרו השנאה עדיין בלבו והשיב ישיב לנו האחד שהשלכנו אותו בבור, והשני שמכרנו אותו כו׳ שאמרנו טרף טרף יוסף. ומבואר מכל המדרשים הנ״ל שדרשו הפסוק ויכירה ויאמר כתונת בני אמר יעקב ויהודה אמר חיה רעה וגו׳. ואפשר היה לפרש כיון שיהודה הביא את הכתונת ואמר הכר נא וגו׳ כאלו אמר גם דברי יעקב חיה רעה וגו׳ אמנם פשטות המדרשים הנ״ל נראה שדרשו את הפסוק כמ״ש. וראה לקמן אות רב. בבאור מ״ש לפרש עפד״ז דברי תנחומא ומסכת סופרים. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז פי׳ שיעקב אמר פסוק זה טרף טורף יוסף בתמיהה.

¹⁹⁴ בכת״י רמזי ר״י עה״ת ויכירה. ויאמר כתנת בני. ו׳ של ויכירה משוכה ומשונה, צויח וי. ובקרית ספר להמאירי והוי״ו צורתה רע. והכוונה לספר התגין דאקים כרעא לקדמהא א״כ אין לה צורת וי״ו שלמה וטובה. עו״כ חיה החי״ת מתויגת. וראה לעיל צד תקלג. צורת שתי החיתי״ן. וי״ל דמרמז להדרש אות קפה. קפז. ובשכל טוב ויכרה חסר יו״ד שלא היה מכירה במראיתה שהן סימנין מובהקין שכבר היתה לבנה שהיא מצהיר צהיר רך ונקי מילת ועכשיו היא מגועלת בדם ואין לו בה סימנים מובהקין אלא טביעת עין במדותיו. ובמנחת שי מביא דכן יש בקצת ספרים כתיבת יד. אמנם הרמ״ה כתב ויכירה מלא יו״ד כתיב בנוסחא דיקי ומסורה מסייעא להו. והמאירי בקרית ספר כתב בספר מדויק מצאתיו מלא ביו״ד אך בתיקונין מצאתיו חסר. - וראה לעיל פ״ח אות מג. ממדרש ויק״ר לא. שהש״ר א. ד. מהו טרף קטיל. ובאונקלוס כאן. ולעיל בביאור אות כה. בזה כתיב טרפה לא הבאתי אליך ובזה כ׳ טרף טרף יוסף. וע׳ לק״ט בראשית מח, יא.

¹⁹⁵ וכ״ה בכת״י מדרש הביאור וילקוט מעין גנים. ובכת״י ילקוט נר השכלים ויקרע יעקב שמלותיו, מיכאן שקורעין על קרובים. ובגמ׳ מוע״ק כד. למדו קריעה למת מקרא (ויקרא י, ו.) ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פירם חייב מיתה. וכ׳ התוס׳ שם דהלימוד אסמכתא בעלמא וכן דעת רוב הפוסקים דקריעה היא רק מדרבנן. וצ״ב למה לא הזכירו כלל בגמ׳ מקרא זה וכן מלעיל פכ״ט גבי ראובן ויקרע את בגדיו (בפי׳ הטור עה״ת כ׳ בראובן כתיב ויקרע את בגדיו וביעקב שמלותיו לפי שהוא קרע כל בגדיו אף הסמוכים לעורו כדכתיב הוא שמלתו לעורו.) ראה מ״ש לקמן פ״נ פסוק י׳ ויעש לאביו אבל שבעת ימים מירושלמי מוע״ק פ״ג אם למדין מקודם מתן תורה. וצרף לכאן. ובכת״י ילקוט נר השכלים ויקרע יעקב שמלותיו קורעין על שמועה רעה. ומצאתי בספר פירוש ר׳ מיוחס בן אליהו עה״ת לס׳ בראשית בפסוק שלפנינו מביא קטע גדול מהל׳ קריעה ומתחיל ויקרע יעקב, הלכות אבל מכאן שהמת לו מת חייב לקרוע: והוא כהדרש שלפנינו [כנראה העתיק הדברים ממקור קדמון ומצאתי בו שני דינים שאינם מוזכרים בשאר ספרי הראשונים כ׳ וכן חייב לקרוע על ספר תורה או תפילין ״ומזוזות״ כשרואה ששורפין אותן בזרוע. בגמ׳ מוע״ק כו. אמרו ס״ת שנשרף ושם הזכירו גם מתפילין וכן מגלה. והרא״ש שם כ׳ ולאו דווקא ס״ת אלא ה״ה על פרשה אחת מנביאים וכתובים עיי״ש בק״נ דה״ה איזה פסוקים. ובטיו״ד סי׳ ש״מ כ׳ אפילו מגלה אחת מהנביאים או הכתובים. עו״כ לפיכך המוכרו לחבירו (בגד שיש בו קריעה) צריך להודיעו. שלא יאחהו ויתאבל על בנו. עי׳ מוע״ק כו: ובמס׳ שמחות פ״ט הוצאת היגר צד קעז. וטעם זה לא ראיתי מוזכר בראשונים. וע׳ בחידושי הריטב״א שם.] וראיתי להעיר כאן מ״ש במנחה בלולה ובקומץ המנחה ויתאבל על בנו אחרי שנתיאש ממנו כי כן על ההרוגים מתאבלים אחר היאוש. מקור הדבר במס׳ שמחות פ״ב (הוצאת היגר) מי שנפל לים כו׳ או שאכלתו חיה רעה כו׳ מאימתי מתחילין למנות משעה שנתיאשו לבקש. ועי׳ טיו״ד סי׳ שמ״א ס״ד. ובס׳ הישר מבואר דיעקב שלח את בניו לחפשו ויאמר אל בניו קומו וקחו חרבותיכם וגם קשתותיכם וצאו השדה ובקשו אולי תמצאו גויית בני והבאתם אותה אלי וקברתיה, וכאשר באו ולא מצאו אז נתיאש ממנו והתחילה האבלות ע״פ דין.

¹⁹⁶ ראה לקמן פמ״ד פסוק יג. וצרף לכאן. ובשכל טוב גורס והיכן ״כפר עליהן״ במצרים שנאמר ויקרעו שמלתם.

¹⁹⁷ במדרש פנים אחרים נו״ב פ״ד, בספרי דאגדתא על מגלת אסתר לה. בסגנון אחר אמר לו הקב״ה (ליעקב) על חנם קרעת בגדיך, למחר אתה אוכל ושותה עמו, שנאמר ויוסף ישית ידו על עינך.

¹⁹⁸ אסת״ר פ״ח ד, א. אגדת אסתר פ״ד. ובב״ר יש אחרי מאמר זה ואינו נוהג אלא מבני בניו גדולים וי״ג אלא בבני אדם גדולים דוד וכו׳ והוא במאמר שלפנינו אות קצז. ובב״ר כתי״ל ליתא שורה זאת וגורס עד סוף כל הדורות, אחאב וכו׳ יורם וכו׳ מרדכי וכו׳.

¹⁹⁹ ב״ר פפ״ד ראה לעיל אות קצו. וכ״ה במדרש הגדול. ויש להעיר מגמ׳ תענית יד: אין אדם חשוב רשאי לחגור שק אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב (וברד״ל ציין לירושלמי תענית פ״ג ולא נמצא שם ולא בפ״ב מזה) ובכת״י נר השכלים וישם שק במתניו, לפי שלא הגידה לו השכינה. ראה לעיל אות קצ. ובס׳ צרור המור כ׳ וישם שק במתניו ולא בגדים מגוהצים.

²⁰⁰ במדרש פנים אחרים נו״ב פ״ד בספרי דאגדתא על מגלת אסתר לה: ובכת״י חמאת החמדה ברית כרותה לשק שאינו חוזר ריקם. ובמדרש איכה פ״ב, י. (הו״ב נח.) חגרו שקים. התחילו מזכירין זכותו של יעקב, אותו שכתוב בו וישם שק במתניו. ועי׳ לקח טוב מז, ח.

²⁰¹ בסדר עולם פ״ב ועי׳ לעיל אות כו. כז. בבאור וצרף לכאן. וראה ברש״י כאן ובסדר עולם שם נמצא יוסף פרש מאביו שלא ראהו כ״ב שנה כשם שפירש יעקב מאביו. וראה מגלה יז. ולקמן פל״ח אות ב. והרב״ח כ׳ ימים רבים אלו שבעה ימי אבלו, ואין לתמוה אם קראם הכתוב רבים שהרי ג׳ ימים קרואין רבים ממה שדרשו רז״ל ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים שנים רבים ג׳.

²⁰² כ״ה הגי׳ בילק״ש ובכת״י במנח״י. ונוסחאות שונות יש בקטע זה במדרשים כת״י והנדפסים. וראה מנח״י כאן ויש להעיר מהגי׳ בכת״י ילקוט ת״ת ״אמר ר׳ נחוניא״ אמר ר׳ יהודה לאחיותהן נשאו כו׳. והלואי קברה, שקשה עליו גילוי עריות שנבעלה לשכם (פי׳ ב״ר). ובפדר״א פל״ט מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז קנב. ובמדרשים כתבי יד ווערטהיימער נד. כתוב אחד אומר בנותיו, וכתוב אחד אומר ואת דינה בתו, אלא ללמדך שבנותיו של יעקב, נשי בניו היו, וכל זרעו של יעקב נשאו אחיות, ואת שאר בשרם, כדי שלא יתחתנו בעמי הארץ, לפיכך נקראו זרע אמת ומבואר כדרש ר״י לאחיותיהם נשאו. ובתנחומא ישן וישב י. ר״י ור״נ חד אמר לאחיותיהם נטלו השבטים, שנאמר ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו. וכמה היו הבנות, אלא תיומותיהם היו, שהיתה יולדת עמו תאומים והוא נוטלה כו׳ מכאן אתה למד שנטלו את אחיותיהם, ור׳ נחמיה מקיים בנותיו כלותיו שחתנו של אדם כבנו וכלתו כבתו, ואין אדם נמנע מלקרוא לכלתו בתו. וראה לעיל פל״ה אות עו. וברש״י כאן. והרמב״ן לקמן לח, ב. כ׳ דר״נ חולק על ר״י שלא נשאו אחיותיהם שאחותו מן האם אסורה לב״נ, ולדעת ר״י יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים והם ישאו שלהם. ומלשון התנחומא מבואר דנטלו את התאומות שנולדו עמהם. ובדרש של ר״נ דכנעניות היו. מבואר במדרש במדב״ר פ״ב א״ז ותנחומא ותנ״י במדבר סי״ב ולא יגע אדם אחר במטתי ולא א׳ מן המצריים ולא א׳ מבניכם מפני שאתם נטלתם מבנות כנען. ובשכ״ט כנעניות היו מעיר שכם לקחו. והרמב״ן שם מביא דברי המדרש בגירסא אחרת וכותב על דברי ר״נ כנעניות היו ויתכן שלא הקפיד ר״נ בייחוסן שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים. וברבעה״ת דעת זקנים כ׳ מיהו קשיא אליבא דר׳ יהודה מדאמרינן קיים אברהם אבינו אפילו עירוב תבשילין גם מצות יבום היו מקיימים כו׳ וא״כ היאך נשאו אחיותיהם כו׳ וי״ל כי מאחר שלא נצטוו על התורה אע״פ שידעוה ברוח הקודש מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שהיו רוצין היו מניחין. לחתנו בנו. ראה רש״י שבת כג: דחתנו כבנו. ובשו״ת הרמ״א בסופו דפוס אמסטרדם תעא. תשובה להלכה לענין זכות ירושת רבנות דחתנו כבנו. ועי׳ שו״ת משפטים ישרים סי׳ ק״ז ובשו״ת עבודת גרשוני סי׳ מ״ט חולק על הנ״ל ותימא על הרב בני אהרן סוף סי׳ פ״ה מובא בקהלת יעקב לשון בני אדם אות עב. שכ׳ לענין הלכה דאין קורין בן רק למי שבנו ממש ובקה״י הביא מדברי המרדכי פ׳ המפקיד סי׳ רפ״ב משם מוהר״ם שכ׳ ההיפך דחתניו בכלל בניו נינהו. ולפלא שלא הביאו מדברי הב״ר שלפנינו שמפורש דבלשון בני אדם אדם קורא לחתנו בנו. ועי׳ יו״ד סי׳ ר״מ סקכ״ד.

²⁰³ ראה לעיל פכ״ה אות ריג. בבאור.

²⁰⁴ וינחם יהודה, אחרי שמתה אשתו, וזה יעקב וימאן להתנחם בתמיה. ובתנחומא ישן וישב ח. שאל מין אחד לרבינו אפשר שהמתים חיים, אבותיכם אינן מודים ואתם מודים, מה כתיב ביעקב, ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם, אילו היה יודע שהמתים חיים היה ממאן להתנחם, והיה אומר ארד אל בני שאולה, אמר לו רבינו שוטה שבעולם, מפני שהיה יעקב אבינו יודע ברוח הקדש שהיה יוסף חי, לפיכך לא קיבל עליו תנחומין, שאין מקבלין תנחומין על חי. ובכת״י ילקוט אלוגיז אלמגזי על הגליון יש אריכות דברים בזה ומפרש דיעקב לא חשב שמת ולפיכך לא התנחם רק הצטער על אבידת בנו שלא ידע מה היה לו. ובמסכת סופרים פכ״א (לפי נוסחת הגר״א) תני מה עשה יעקב אבינו כשהביאו בניו את הכתונת בדם, לא האמין להן כל עיקר, מנין, דכתיב וימאן להתנחם, לפי שאין מקבלין תנחומין על חי, אבל המת הוא עצמו משתכח מן הלב, שנאמר (תהלים לא) נשכחתי כמת מלב. ומה עשה הלך ובחן באלומות, וכתב עליהן שמות השבטים, והמזלות, והחדשים, ואמר להן גוזרני עליכם שתשתחוו ללוי, שהוא לבוש אורים ותומים, ולא עמדו, ליהודה, שהוא מלך, ולא עמדו, וכשהזכיר להן יוסף, עמדו וכרעו כולן ליוסף ועדיין לא נתברר כל עיקר שהוא חי, הלך בהרים, וחצב שנים עשר אבנים, והעמידן שורה, וכתב על כל אחת ואחת, שם שבטו, ושם מזלו. ושם ירחו, היאך הוא, על האבן האחת, ראובן טלה ניסן, וכן לכל אבן ואבן, התחיל משמעון ואמר להו גוזרני עליכם שתעמדו לראובן, ולא עמדו, לשמעון ולא עמדו, לכל שבט ושבט ולא עמדו האבנים, וכיון שהזכיר להם שם יוסף, מיד עמדו וכרעו לפני אבן יוסף, לפיכך נכתבו כל השבטים על אבן יוסף וכן כל ישראל נקראו על שם יוסף שנאמר נוהג כצאן יוסף. ועי׳ מחזור ויטרי סי׳ תקכד. ולכאורה תמוה לשון התנחומא שהיה יעקב אבינו יודע ברוח הקודש שהיה יוסף חי, וכן לשון המס׳ סופרים לא האמין להן כל עיקר, הרי אמר חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף. ובפי׳ מקרא סופרים מתרץ דלפי דרש זה צ״ל דיעקב אמר זאת בלשון תימה. ולפמ״ש לעיל אות קצא, מבואר דחז״ל בהרבה מדרשים פרשו דיעקב אמר כתנת בני וסוף פסוק חיה רעה וגו׳ אמר יהודה ועפ״ז מבוארים גם דרשות הנ״ל. ובכת״י רבינו אפרים עה״ת יש שואלין מדוע נתקשה יעקב אבינו על מתו יותר מדאי דכתיב וימאן להתנחם והרי אסור להתקשות על מתו יותר מדאי, אלא שלשה לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ מכאן ואילך אמר הקב״ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני. וי״ל לפי שהיה יוסף פחות מעשרים שנה ולא בירך ברוך שפטרני מענשו שלזה. וכדברים אלה כ׳ בדרשת אבן שועיב ויש מפרשים שהיה פחות מעשרים שנה והיה חושב כי בחטאו מת וכמו שאמרו ז״ל על אותו חכם כשהגיע בני לכלל עשרים שנה ובירך ברך שפטרני מעונשו של זה. ודבריהם צ״ע ואיני יודע מקור לזה. ראה לעיל פכ״ה אות קנב. צריך אדם להיטפל בבנו י״ג שנה מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מענשו של זה, ולא מוזכר שם מעשרים שנה ולקמן פל״ח אות לז. ולעיל פל״ד אות נו. בבאור.

²⁰⁵ ראה לעיל אות רא. בבאור ובסדר אליהו רבה (פ״ה) פ״ו וכשיצא (יעקב) מבית אביו ללכת אל בית לבן, באתה השכינה ועמדה למעלה הימנו משיבה ואמרה לו יעקב בני שא נא עיניך השמימה וראה שנים עשר כוכבים ומזלות ברקיע, (בילק״ש ח״א רמז קי״ז י״ב אבני מצבה) שתים עשרה שעות היום, שתים עשרה שעות הלילה, כנגד שנים עשר שבטים שאני נותן לך. ובילק״ש ח״א רמז קי״ז מביא דרש זה (גם המשך המאמר לקמן אות רז.) על הפסוק ויפגע במקום כח, יא. וראה לעיל פכ״ח אות נז.

²⁰⁶ מאמר זה מילמדנו מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה. ולפנינו בתנחומא ויגש ט, מהו כי ארד אל בני אבל שאולה אמר אני מת עם מיתת הרשעים (בעוה״ז) ולעה״ב, שהבטיחני הקב״ה על שנים עשר שבטים. והרי נטרף אחד מהן שמא לא זכיתי בהן ואני מת בשני עולמות לכך אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. וכ״ה בתנחומא ישן ויגש י. בשינוים ובמדרש אגדה כי ארד אל בני אבל שאולה אלא אמר יעקב לפני הקב״ה תן לי אות שלא ארד לשאול, אמר לו הקב״ה סימן זה יהיה בידיך שלא ימות אחד מבניך בימיך, ועל כן אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ובכת״י מדרש החפץ וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, אמר הקב״ה בשרני שתי בשורות טובות ותלאן זו בזו אם יחסר אחד מהן אין לי חלק לעולם הבא ומנין שבישרו בחיי העולם הבא שנאמר ואיטיבה עמך ונאמר וטוב להם לעולם שכולו טוב. ומנין שבישרו בשנים עשר שבטים שנאמר ויקח מאבני המקום והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל. (שמות כח, כא.) וראה לעיל פכ״ח אות נז. ובתנ״י ויגש ז. וארד, כי ארד אל בני אבל שאלה, בבקשה ממך לא תוריד את אביו ביגון שאולה. ובאע״ז כ׳ ופה טעה המתרגם לתועים שתרגם שאולה גיהנם כו׳ (ועי׳ אע״ז קהלת ט, י.) ובכתב יד צפנת פענח פירוש על האע״ז כותב והאומר שאול גיהנם טועה, פי׳ ערל אחד היה ששמו ירונימוס שתרגם המקרא כולה בלשון לעז תירגם שאול איפירטוש שפי׳ גיהנם והוא למד זה מן המדרש שהזכיר רש״י ז״ל משם רז״ל כו׳ וירונימוס לא ידע שהוא דרש, ופי׳ כן לתקן הטעות שלהם כו׳ והנה התרגום שהזכיר זהו התרגום הרומי על תנ״ך הנקרא ולגטא והירונימוס שמת בשנת ד׳ אלפים קפ״א עשה מהדורה חדשה הרבה תקונים בהתרגום הישן שהיה לפניו. וכידוע השתמש הרבה בתרגומי במדרשי חז״ל וכתב גם ספר מיוחד על מדרשי חז״ל, ומענין הדבר שהרב ר׳ יוסף בר׳ אליעזר בעל צפנת פענח שחי בדור שאחר הרשב״א כבר הרגיש בדבר יסודי בעניני התרגומים שבהרבה מקומות אינם תרגום המלות רק פירוש ודרש, ובזה נופל כל היסוד שבנו בעלי בקורת המקרא על השינויים הנמצאים בהתרגומים השונים וכבר האריכו בזה מחברים שונים להראות שגיאותיהם ודוגמא הנ״ל מאלפת אותנו הרבה כדבר שהיה בכלל וכו׳. ומ״ש לתקן הטעות שלהם וכו׳ מבואר גם בפי׳ התוס׳ הדר זקנים אבל שאלה כאן פוקרים המינים כו׳ י״ל דשאול זה אינו גיהנם אלא שאול המות. וכן בכת״י ספר הגן מובא במבוא על חכמי צרפת למהרשא״פ צד מז. וכ״ה בפענח רזא כי ארד אל בני אבל שאולה פי׳ לגיהנם על ששלחתיו לשונאיו ומקום סכנה ומוכן לפורעניות כו׳ ומכאן תשובה למינים, וכ״כ בס׳ הנצחון שהיה סבור שבפשיעתו נהרג. ודברים אלו מבוארים בזהר ח״א ויגש רי: תא חזי יוסף כד אתפרש מאבוי בלא לויה ובלא אכילה אשתדר והוה מה דהוה, וכד אמר יעקב טרוף טורף יוסף אמר כי ארד אל בני אבל שאולה, דאנא גרימנא ליה, ותו דהוינא ידע דאחוי סניין ליה ושדרנא ליה ורמז קא רמיז ליה. וכ״כ בכת״י מהריב״ם חלאוה פי׳ עה״ת. דמה״ט לא רצה להתנחם. (וראה מ״ש הב״י חו״מ סי׳ קפ״ח בשם הגהות מרדכי בפ׳ האומנין לענין אב ששלח בנו בדרך ונתפס דחייב לפדותו עיי״ש. ובמג״א או״ח סי׳ תר״ג דבנהרג צריך לקבל תשובה) ובכת״י מושב זקנים כי ארד אל בני אבל שאולה, רבותינו דרשו גהינם, אמר להם סימן זה היה מסור בידי אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שלא אראה פני גהינם, י״ל שנמסר ליעקב אבינו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, כמו כן יתברכו כי הובטח שלא יקברם אביהם בחייו, וסמיך ליה כי לא אעזבך והיורד לגהינם נקרא עזוב שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול ולא תתן חסידך לראות שחת, ואם היה מת יוסף בחייו כמו כן היה נעזב בלחם בשני רעבון וכתיב נער הייתי גם זקנתי כו׳ ועל זה היה יעקב דואג עכשיו, אמנם שום צדיק לא ירד לגהינם וחלילה לאל מרשע, וטוב הוא לתשובת המינים ישחקו עצמותיהם בגהינם, וגם טוב לומר למינים אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה תעלה נפשך בשמים ולא תרד לגהינם, וזה אעשה לאלתר בזמן שיוסף ישית ידו על עיניך לאמץ את עיניך בשעת מיתתך, וחלילה לשום הגון לרדת לגהינם. ובכתב יד רמזי ר״י אבל שאלה גבי ישראל כתיב שאלה חסר, כי הם אינם בגיהנם כמו האומות, ושאול הוא גהינם. והוא כתיב חסר גבי ישראל, אבל גבי אומות העולם כתיב מלא, שנאמר ישובו רשעים לשאולה, מלא כתיב אבל גבי יעקב, וקרח, ויואב, ושמעי. חסר כתיב.

²⁰⁷ מובא בכת״י ילקוט נר השכלים. וראה לעיל אות קפו. קצא. בבאור.

²⁰⁸ זה יצחק, בלק״ט כי י״ב שנים חיה יצחק אחר מכירת יוסף. ובלקח טוב בראשית לה, כז. כ׳ מלמד שחיה יצחק אחר מכירתו של יוסף ארבע שנים הוא שאמר הכתוב ויבך אותו אביו, זה זקינו יצחק. (ובהערת מהרש״ב מגיה דצ״ל י״ב שנים כמבואר ברש״י עה״ת) ובלקח טוב מו, א. והיה יצחק חי אחר מכירתו של יוסף שנים עשר שנה כו׳ ולפי שהיה מצטער על יוסף, בלכת יעקב מצרים זיבח זבחים לאלהי אביו יצחק, וראה לעיל אות כו. מסדר עולם פ״ב. ויבך אתו אביו, קרי ביה אתו כלומר עמו אצלו היה מתאבל, וראה לעיל אות קצ. בבאור ובתרגום יוב״ע כאן. ובתנחומא מקץ ד׳. בא וראה שהרי אבל התירה לו התורה לעשות מלאכתו ולהתנחם אחר שלשה ימים ויעקב אבינו לא קבל תנחומים על יוסף דכתיב וימאן להתנחם וכ״כ למה שהעלים הקב״ה לקיים גזירת ידוע תדע. אלולי כן לא היה נביא יצחק אביו, והיה קיים אותה שעה והיה יודע שיוסף חי, והיה אומר הקב״ה העלים ממנו אני אודיענו. ובכת״י חמאה החמדה ולמה לא הגיד ליעקב כו׳ ד״א מפני האבילות נסתלקה רוח הקודש משניהם. מתאבלים עמו, במוע״ק כ: וחכ״א כל שמתאבל עליו מתאבל עמו (כל שמתאבל עליו כגון שמתאבל על בנו מתאבל עמו כלומר מתאבל עם בנו כשהוא מתאבל על בן שלו ונמצא זה מתאבל על בן בנו. רש״י) ומבואר שם בגמ׳ דלחכמים דוקא עמו בבית מתאבל בהא דאמר ליה באפה נהוג אבילותא עיי״ש בתוס׳ וברש״י שעל הרי״ף בבית, אינו נוהג אבלות אלא בשעה שהוא נכנס לבית אחיו האבל וכשיצא משם אין אבילות מוטלת עליו. ולדברי רש״י אלו כוון האו״ז הל׳ אבילות סי׳ תכ״ח. וברש״י בגמ׳ ליתא. ועי׳ בתוס׳ הרא״ש (הנדמ״ח בירושלים מכת״י) למוע״ק כ: שכ׳ ג״כ דרק בפני האבל ולא כשיוצא חוץ מביתו. ראה שם בהערות. ומדברי הב״ר הנ״ל ראיה לפרש״י דהרי מבואר להדיא דעמו ממש וכיון שהיה יוצא מאצלו היה רוחץ וסך וכו׳ (ובפי׳ ב״ר כת״י במנח״י היה רוחץ במרחץ) ועי׳ בטור ושו״ע יו״ד סי׳ שע״ד ס״ו דשיטת הראשונים דנהגו להקל באבילות זה של המתאבלים עמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול, וי״ל דמכאן מקור וראיה שדין זה של המתאבלים עמו אינו דין של חובה באבילות אלא רק משום כבוד המתאבלים ומשה״כ רק עמו ממש ולא כשיוצא מביתו ומה״ט מועיל מחילה. וראה במאירי למוע״ק שם ובהערות. שו״ר בחזקוני כאן דכ׳ ר׳ לוי אמר אצלו היה בוכה יוצא ממנו היה אוכל כו׳ כדאמר ליה רב לר״ח בריה (במוע״ק שם) באפה נהוג אבילותא כו׳ ומבואר דס״ל דראיה מר׳ לוי לדין זה דרק באפה נהוג אבילות. אמנם בריטב״א כאן כ׳ ולאו דווקא עמו בבית וכשיוצא לחוץ אינו נוהג, דהא מיחזי כחיבא [כחוכא] ולא התירו אלא דברים שאינו ניכר שאינו נוהג אלא לעצמו כגון דברים שבצנעא, וכן בעיר אחרת. ויש לישב שיטת הריטב״א לפי מה שגורס בשכל טוב יצחק היה בוכה אצל יעקב, יוצא מאצלו היה יצחק רוחץ וסך ואוכל ושותה, שהיה יודע ברוח הקדש שיוסף חי. וכ״ה בפי׳ ב״ר א״כ י״ל דרק מטעם שהיה יודע שהוא חי היה מתאבל רק אצלו אבל לא במת. ואדרבא ילה״ר מכאן לשיטתו לפי גירסת השכל טוב. וכן מפורש בכת״י מושב זקנים ויבך אותו אביו, זה יצחק, אבל אבילות לא נתאבל יצחק שהיה יודע שהוא חי, וכו׳ שאם היה יודע שהוא מת היה מתאבל עמו כדאמרינן כל המתאבל עליו מתאבל עמו, פי׳ כיון דאם היה מת יעקב היה מתאבל יצחק עליו ג״כ עתה מתאבל עמו בעד יוסף, וצ״ל לדבריהם דר׳ לוי במדרש לית ליה דר׳ סימון וכן מבואר בפי׳ ב״ר כת״י במנח״י על דעתיה דר׳ סימון אף יצחק לא היה יודע והיה בוכה אף הוא עמו על שם כל המתאבלים.

²⁰⁹ ראה לעיל אות רב. בבאור הבאתי התחלת המאמר.

²¹⁰ לעיל צד תקלז. ובקרית ספר להמאירי ויקרע היו״ד מוזרקת, ויקמו, היו״ד מוזרקת, וימאן הוא״ו מאותן שצורתן רע, ראה לעיל אות קצב.

²¹¹ תנ״י ויגש, ושם ליתא הפסקא אתה טגנתה את אביך. וראה לעיל אות קפז. בבאור מאגדת בראשית (פ״ס) פס״א.

²¹² תנחומא ישן וישב יג. תנחומא שם ד. אגדת בראשית (פ״ס) פס״א, וראה לעיל אות מח. אוניות, שטרי מכירה. ובמדרש הגדול גורס כמה מכירות נכתבו לו. ובתנ״י שם יש דעה שלישית נעשו עליו שלש אוניות. וכ״ה ברש״י כאן והריב״א מביא מדברי התנחומא מקור לדברי רש״י, והגירסא שבב״ר לפנינו קשה להבין כי בתורה כתיב פכ״ז לכו ונמכרנו לישמעאלים, פכ״ח ויעברו אנשים מדינים סוחרים וגו׳ וימכרו את יוסף לישמעאלים. פל״ו והמדנים מכרו אותו למצרים. הרי מבואר דנמכר לישמעאלים אחרי שעברו אנשים מדינים סוחרים. א״כ איך אמרו דישמעאלים מכרוהו לסוחרים. אמנם יש גירסא אחרת בשכל טוב ויעברו כלומר קדמו אנשי מדינים סוחרים והגיעו אצל אחי יוסף קודם שהגיעו הישמעאלים וכו׳ דאר״י אוניות ארבע נכתבו עליו אחיו לסוחרים סוחרים לישמעאלים ישמעאלים למדינים, מדינים לפוטיפר. ולפי גירסא זו מובן שפיר. וכן מבואר ברבעה״ת לעיל פכ״ח לכו ונמכרנו לישמעאלים הבאים אצלנו וטרם באו הישמעאלים אליהם ויעברו אנשים מדינים סוחרים ומכרוהו אליהן בעודו בבור (בפי׳ הרא״ש מביא זאת בשם מדרש) בעבור נעלים בספק אם חי או מת ובעודם מושכים אותו מן הבור הישמעאלים באו עליהם וימשכו המדינים את יוסף מן הבור וימצאוהו חי וימכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדנים והמדנים למצרים והא דכתיב לקמן ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים כך היה המעשה כי כאשר ראהו פוטיפר תמה אמר גרומני מוכר כושי ואין כושי מוכר גרומני, (ובפי׳ הרא״ש מביא זאת בשם ב״ר) פי׳ גרומני אדם יפה ולכן אמרו ודאי אין זה עבד תנו לי ערב שלא גנבתם אותו ובאו הישמעאלים שמכרוהו לשם וערבוהו ולזה כתיב מיד הישמעאלים לפי שהם ערבוהו ע״כ. ומבואר לפי׳ דס״ל שסדר המכירה היתה כגירסת השכ״ט אחיו למדינים, לסוחרים, לישמעאלים, למדנים, למצרים. ולפ״ד מדינים ומדנים שתי אומות, ומקודם לזה מפרש לשיטת רש״י דהיו רק שלש מכירות לישמעאלים מדנים מצרים, וצ״ל כמ״ש הרשב״ם דמדינים ומדנים אומה אחת הן. ורש״י בפסוק כ״ח כותב והמדינים למצרים, ובפי׳ הריב״א כותב שמא טעות סופר ברש״י וצ״ל מדנים, ורשב״ם מתרץ דאומה אחת הן. ואפילו למ״ד דנמכר ארבע פעמים י״ל דס״ל דאומה אחת ונמכר פעמים. והריב״א מביא לדייק מלשון המדרשים לעיל אות קסו. ותנ״י ויגש ז. ״ולא במכירה שמכרוהו לישמעאלים״ דמשמע שאחיו מכרוהו לישמעאלים, ומביא משם ר״ת לתרץ דבני יעקב מכרוהו לישמעאלים והם היו יראים למשכו מן הבור מפני הנחשים שהיו בו עד שבאו המדינים, והישמעאלים שכרו אותם כדי להוציאו מן הבור (וכעי״ז ברשב״ם) לפי שהיו כשפנים ולפי שהוציאוהו נראה שמכרוהו אבל ודאי לא נמכר יוסף רק ג׳ פעמים. ובפי׳ הרא״ש מתרץ בסגנון אחר דישמעאלים לקחוהו ממדינים שקנוהו מאחי יוסף ומכרוהו למדנים ולא היה בידם מעות והמדנים היו כמו סרסורים שמוכר לזה בעודו בזה. (ובפי׳ הרא״ש נתבלבלו הרבה שורות ע״י טעות סופר ואין הדברים מובנים), ובחמדת ימים התימני כותב דרז״ל המדינים היו סרסור בין השבטים לישמעאלים כשמכרוהו תחלה ולמה חזר לומר והמדנים מכרו אותו אל מצרים אלא מלמד שאמרו הישמעאלים למדנים כשם שהייתם סרסור בינותינו לבין השבטים באו מכרוהו לנו במצרים. ודיבר הכתוב במאורע. ובכת״י פי׳ התוס׳ מושב זקנים וימשכו את יוסף פר״ש וימשכו בני יעקב, ותימה מי דחקו לפרש כן ולא יפרש כפשטיה דקרא דכתיב ויעברו אנשים מדינים סוחרים והם משכוהו מן הבור, והם מכרוהו לישמעאלים בק׳ כסף והם קנאוהו מבני יעקב ואע״ג דכתיב לכו ונמכרנו לישמעאלים י״ל שכתוב כך שהישמעאלים היו עסוקים בקנייתו עם בני יעקב נזדמנו מדינים סוחרים והעלו בדמיו וקנאוהו ומשכו אותו מיד מן הבור, ואח״כ נתחרטו הישמעאלים שלא קנאוהו מבני יעקב וקנאוהו ממדינים, והישמעאלים הורידוהו למצרים ומכרוהו לפוטיפרע, וימכרו את יוסף הקשה החסיד ז״ל וכי יוסף אמר דבר שקר כי גנב גנבתי והלא נמכר, אלא לפי הפשט כך היה המעשה שהשבטים ישבו לאכול לחם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וכו׳ ונתיעצו למכרו לישמעאלים והשביעו את יוסף שלא יגלה וגם שלא ישלח כתבים בלא רשותם לאביו, (נראה דכוונתו לפמ״ש הרמב״ם פ״ו מהל׳ נדרים הי״ח מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הרי זה מותר לו לכתוב בכתב וכזה הורו הגאונים. ומה״ט אע״פ שהשביעוהו צריכים היו לפרש שלא ישלח מכתבים), ועשו חרם ביניהם ששום אחד לא יוכל להגיד ומתוך שהיו טרודים עם הישמעאלים במכירה ובשטר ויעברו אנשים מדינים סוחרים והציצו בבור לשאוב מים ושמעו קול זעקת יוסף ומשכו אותו בגניבה והישמעאלים לא ידעו שהמדינים משכוהו מן הבור כי היו אצל בני יעקב במקום שאכלו כדכתיב וישבו לאכול לחם וגו׳ והנה ארחת כו׳, ומסתמא לא היו אוכלים אצל הבור במקום זעקת יוסף והוצרכו הישמעאלים להשתתף עם המדינים כי המדינים טענו מהפקר זכינו, והישמעאלים אמרו אנו קנינו אותו בכסף מבני יעקב ונתפשרו להשתתף יחד והורידוהו שניהם למצרים ומכרוהו לפוטיפר, ועתה יתישבו היטב שתי המקראות יחד קרא דכתיב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר וקרא אחרינא דכתיב ויקנהו פוטיפר סריס פרעה מיד הישמעאלים דודאי שתי חבורות האלו הורידוהו למצרים ושניהם מכרוהו. ולכך תלה הכתוב כל מכירתו לשניהם, ורבי׳ בכור שור פי׳ ישמעאלים ומדינים ומדנים אחים הוו וכולם מזרע אברהם ולכך קורא אותם פעמים ישמעאלים ופעמים מדינים ופעמים מדנים, ועוד הקשה החסיד והלא כתיב אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, ותי׳ שעל ידי גרמתכם נמכרתי מצרימה, והגרמה כעשייה. וכעין פי׳ הנ״ל מבואר בפי׳ הרשב״ם וכותב זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא. ורבי יוסף בכור שור כותב על פי׳ הנ״ל ואינו רק דברי בדאות. וראה לעיל אות קע. מספר הישר. ויש לה״ר לפ׳ זה מלשון פסקתא דר״כ ריש פמ״א לפי גרסת מנורת המאור ח״ג צד רי״ג אמרו (בני ישמעאל) מה כ׳ בה. א״ל לא תגנוב, א״ל אין אנו יכולין לעזוב את דבר שעשו אבותינו, שגנבו את יוסף והורידוהו למצרים, שנא׳ לכו ונמכרנו לישמעאלים וכ׳ כי גנב גנבתי מארץ העברים. ומבואר מכל הפירושים הנ״ל ראיה לגירסת השכ״ט בב״ר. ולפי הגירסא שבב״ר לפנינו צריך לפרש לכו ונמכרנו לישמעאלים היתה מכירה ראשונה ויעברו אנשים מדינים וימשכו ויעלו היתה מכירה שניה מישמעאלים לסוחרים, ומ״ש וימכרו את יוסף לישמעאלים זה חוזר לפרש תחלת הדבר בכמה היתה המכירה והסוחרים למדנים והמדנים למצרים או כפירושים הנ״ל שהמדנים היו סרסורים או שעזרו להם להוציאו מן הבור. דמוסיא אוצר המדינה.

²¹³ בגמ׳ סוטה מג, תנא לא לחנם הלך פנחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו׳, וראיתי להביא כאן בסוף הפרשה מאמר התנחומא ויגש ט. והתחלת המאמר הוא לעיל אות לט. כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף ויפשיטו את כתונת הפסים בציון והפשיטוך את בגדיך (יחזקאל כג), ביוסף וישליכו אותו הבורה, בציון צמתו בבור חיי (איכה ג.) ביוסף והבור ריק אין בו מים, בציון ובבור אין מים כי אם טיט (ירמיהו לח.) ביוסף וישבו לאכול לחם בציון אשור לשובע לחם (איכה ה), ביוסף וימשכו ויעלו את יוסף, ובציון העלה עבד מלך הכושי. ביוסף ויקרע יעקב שמלותיו בציון לבכי ולמספד. (ישעיהו כב.), ביוסף וימאן להתנחם ובציון אל תאיצו לנחמני (ישעיהו כב.). ביוסף והמדינים מכרו אותו אל מצרים ובציון ובני יהודה ובני ישראל מכרתם לבני היונים (יואל ד.) ועי׳ תנ״י ויגש יא.

²¹⁴ מובא בכת״י מדרש הביאור ואור האפלה. וראה לעיל אות רי. בבאור וצרף לכאן. ובמדרש תנחומא וישב טו. מובא בילק״ש ח״ב רמז תתקפ״ט ד״א ראיתי עבדים על סוסים, מדבר במדינים, והמדנים מכרו אותו אל מצרים, א״ר אבין הלוי בר חמא בין האמין מוכרין ובין העבד קונים בין אלו ובין אלו נמכר יוסף, ונראה פי׳ הדברים דיוסף נמכר בשוק בין אלו שמוכרין אמות וקונים עבדים, וע״ז נאמר ראיתי עבדים על סוסים, ולפנינו בתנחומא הגירסא בן האמה מוכרין ובן העבד קונים ואינו מובן. וצריך לתקן כמו בילק״ש.

²¹⁵ מובא בכת״י ילקוט אור האפלה. ובלק״ט לקמן מ, ב. סריסיו שני שריו שהשרים יקראו סריסים שנאמר לפוטיפר סריס פרעה.

²¹⁶ בקרית ספר והמדנים, והטבחים, הה״א מתוייגת שנים, לפוטיפר היו״ד מוזרקת. ובכת״י רמזי ר״י עה״ת ו׳ה׳מ׳ד׳נ׳י׳ם׳ מכרו, ו׳ה׳ם׳ ד׳נ׳י׳ם׳. דנים ושופטים את יוסף אשר הוציא דבה רעה על אחיו, לפוטי״פר, היו״ד משונה ומצוייצת לדרוש כאלו אומר עד היו״ד תיבה אחת, מכאן ואילך תיבה אחרת. פוטי-פר מפטם פרים לע״ז. וראה באונקלוס רב קטוליא. וברמב״ן ורא״מ כאן, ובמיני תרגומא על האונקלוס, ובשבת קח. ברש״י, ובתיוב״ע.