Shadal Kohelet 2 – שד"ל קהלת ב‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) אָמַ֤רְתִּֽי^א אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה⁠־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה^ב בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם⁠־ה֖וּא הָֽבֶל׃ (ב) לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה⁠־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה׃ (ג) תַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת⁠־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחׇכְמָה֙ וְלֶאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר⁠־אֶרְאֶ֗ה אֵי⁠־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם׃ (ד) הִגְדַּ֖לְתִּי מַעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים׃ (ה) עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כׇּל⁠־פֶּֽרִי׃ (ו) עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים׃ (ז) קָנִ֙יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי⁠־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶֽׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (ח) כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם⁠־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנֻג֛וֹת^ג בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת׃ (ט) וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם אַ֥ף חׇכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי׃ (י) וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא⁠־מָנַ֨עְתִּי אֶת⁠־לִבִּ֜י מִכׇּל⁠־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי⁠־לִבִּ֤י שָׂמֵ֙חַ֙ מִכׇּל⁠־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה⁠־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכׇּל⁠־עֲמָלִֽי׃ (יא) וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכׇל⁠־מַעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (יב) וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חׇכְמָ֔ה וְהוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י׀ מֶ֣ה הָאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ׃ (יג) וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחׇכְמָ֖ה מִן⁠־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן^ד הָא֖וֹר מִן⁠־הַחֹֽשֶׁךְ׃ (יד) הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם⁠־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת⁠־כֻּלָּֽם׃ (טו) וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם⁠־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר^ה וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם⁠־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ (טז) כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶחָכָ֛ם עִֽם⁠־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶחָכָ֖ם עִֽם⁠־הַכְּסִֽיל׃ (יז) וְשָׂנֵ֙אתִי֙ אֶת⁠־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶׁנַּעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי⁠־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ (יח) וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי׃ (יט) וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶֽחָכָ֤ם יִהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכׇל⁠־עֲמָלִ֔י שֶֽׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם⁠־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ (כ) וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י^ו לְיַאֵ֣שׁ אֶת⁠־לִבִּ֑י עַ֚ל כׇּל⁠־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (כא) כִּי⁠־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחׇכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל⁠־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם⁠־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה׃ (כב) כִּ֠י מֶֽה⁠־הֹוֶ֤ה לָֽאָדָם֙ בְּכׇל⁠־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ^ז שְׁה֥וּא^ח עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (כג) כִּ֧י כׇל⁠־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם⁠־בַּלַּ֖יְלָה לֹא⁠־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ^ט גַּם⁠־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא׃ (כד) אֵֽין⁠־ט֤וֹב בָּאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת⁠־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּעֲמָל֑וֹ גַּם⁠־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ (כה) כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי׃ (כו) כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חׇכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱסֹ֣ף^י וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים גַּם⁠־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א אָמַ֤רְתִּֽי =ל
• קורן=אָמַ֤רְתִּי (אין געיה)

^ב לְכָה⁠־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה =ש1 ובדפוסים (תביר ומרכא)
• ל?=<לְכָה⁠־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֛ה> (נקודת תביר גם בתיבה השנייה [תביר ותביר]?)
• הנקודה הזעירה בתביר אינה מובהקת; ברויאר קרא כאן תביר בכתי״ל (ותיקן למרכא במהדורתו), ואילו דותן קרא במרכא ואנחנו נוטים לדעתו.

^ג וְתַעֲנֻג֛וֹת =ש1,ק-מ ומסורת-ל וטברנית ובדפוסים (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
• ל!=וְתַעֲנוּגֹ֛ת (כתיב מלא וי״ו וחסר וי״ו)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא

^ד כִּֽיתְר֥וֹן =ל,פטרבורג-EVR-II-B-34 ובדפוסים (אין חטף)
• ש1,ק13,ש2=כִּֽיתֲר֥וֹן (חטף), כשיטת-א וכך במג״ה; לגבי ניקוד האות כ״ף בחיריק ולא בשווא, ראו ייבין, כתר, ה.1 (עמ׳ 60) וייבין, מסורה, 392.

^ה יֹתֵ֑ר =ש1,ק-מ ומסורות-א,ל וטברניות ובדפוסים (כתיב חסר וי״ו)
• ל!=יוֹתֵ֑ר (כתיב מלא וי״ו)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא

^ו וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י =ל,ש1 ובדפוסים
• ברויאר ציין ספק מקף בתיבת משרת <וְסַבּ֥וֹתִֽי⁠־אֲנִ֖י>?, אבל מעיון בכתי״ל בהגדלה לא נראה שהוא קיים.

^ז לִבּ֑וֹ =ש1,ב1 ובדפוסים
• ל!=לִבּ֑ו (חסרה נקודת החולם)

^ח שְׁה֥וּא =ל,ש1,ק-מ,ב1 ובדפוסים (בשווא) וכן דותן וברויאר ומג״ה

^ט לִבּ֑וֹ =ל ובדפוסים
• בכתי״ל רואים את החולם בבירור מעל הוי״ו קצת לימין, וכן דעתו של דותן.

^י לֶאֱסֹ֣ף =ש1,ק-מ ובדפוסים (כתיב חסר וי״ו)
• ל=לֶאֱס֣וֹף (כתיב מלא וי״ו)

E/ע

הערותNotes

(א) אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב – אמר כנגד עצמו, אחר שראה כי ברוב חכמה רוב כעס; ארגילה נא אותך (מלשון כי לא נסיתי באלה) בקצה האחר, והוא השמחה והשחוק^א ללא דבר, כמעשה השכורים והמשוגעים; אולי על ידי זה תראה בטוב, ותבלה שנותיך בנעימים; והנה גם הוא הבל. (ב) לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זה עשה? – כי שמחה כזו, אשר היא בלא סבה, אלא שהאדם מכריח את עצמו להיות שמח, איננה שמחה שלמה, שתתענג בה הנפש. ואחרי ראותי כי אין ביד אדם להביא בלבו שמחה שלמה, אם לא תזדמן לפניו סבה שתשמחנו. (ג-ז) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי – למשוך ולהכריח עצמי אל השמחה על ידי היין, כידוע שהיין משמח גם מי שאין לו סבה שתשמחנו, כי ישתה וישכח רישו. רק לא עלתה על דעתי ללכת בדרך סובאי יין לגמרי, ולהיות שטוף בתענוגים כמטורפי הדעת, אלא ולבי נהג בחכמה (והטעמים משובשים), ולאחז בסכלות רק עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם, ומפני שלא רציתי לשקוע עצמי בסכלות, ולהיות שתוי יין בכל שעה, הנה ראיתי שלא אוכל להיות תמיד בשמחה, אם לא אבקש לי סבות המביאות אותה: על כן לא חדלתי להביא לפני כל תענוגים שבעולם אחד לאחד, למען אמצא מדי יום ביומו סבה חדשה שתשמחני, על כן הגדלתי מעשי בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי, עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים, קניתי עבדים ושפחות, ובני בית היה לי, גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי מכל שהיו לפני בירושלם. (ח) כנסתי לי גם כסף וזהב, וסגלת מלכים והמדינות, עש֤יתי לי֙ שָׁרִ֣ים וְשָׁר֔וֹת¹ ותענֻגות בני האדם שָׂדֶה וְשָׂדוֹת² – אחרי הזכירו סגולת מלכים והמדינות והמשוררים והמשוררות שהם פרטיים למלכים ולקציני העם, אמר כי לא נמנע גם כן מהביא לפניו תענוגות בני האדם, כלומר ההדיוטות, אשר דרכם להתענג בשדה אחת או בשדות^ב הרבה שישבו בהם בימות החמה; והזכיר גם את אלה שלא נחשוב כי להיותנו מבקש אך התענוגים הראויים למלך לא יוכל למצוא תענוג חדש כל יום ויום; כי אמנם לא היה מרחיק שום תענוג, אפילו תענוגות ההדיוטות, שאין בהם כבוד וגדולה, והנה היה אפשר לו למצוא תמיד תענוגים חדשים. (ט) וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלם, אף חכמתי עמדה לי – והוא מלשון והיא שעמדה לאבותינו ולנו (שאם לא כן היה לו לומר ׳עמדה בי׳, כמו על כן עמד טעמו בו {ירמיהו מ״ח:י״א}), והטעם כי חכמתו הועילה לו, שידע למצוא יום יום תענוגים חדשים, מה שלא יהיה בלתי חכמה. (י) וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, לא מנעתי את לבי מכל שמחה – וזה רמז לרוב נשיו ופלגשיו, אשר הן לבדן תענוג שלא הזכיר עד הנה. כי לבי שמח מכל עמלי – על ידי כל העמל הרב שהיה עמל למצוא יום יום תענוגים חדשים, עלתה בידו שיהיה לבו שמח. וזה היה חלקי מכל עמלי – השמחה היתה פרי כל עמלו. (יא) ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי, ובעמל שעמלתי לעשות – הסתכלתי בכל העמל שהוצרכתי לעמול, למען מצוא יום יום תענוגים חדשים; והנה הכל הבל ורעות רוח, ואין יתרון תחת השמש – כי אף על פי שלא הייתי חסר לנפשי מכל אשר אתאוה, מכל מקום יצא שכרי בהפסדי, מפני העמל התמידי שהייתי צריך לעמול, למען מצוא יום יום תענוגים חדשים, כי יקוץ האדם במה שהוא רגיל בו. (יב) ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות – אחרי ראותי שאין יתרון לאדם בכל עמלו, בין שיעמול בחכמה ובין שיעמול בהוללות ושמחה, רציתי לחקור החכמה, ולחקור ההוללות והסכלות, ולראות למי משתיהן יתרון על חברתה, והנה אלמלא שהוא היה מלך, כבר היה יודע בלא חקירה שיש יתרון לחכמה על הסכלות, כי כשהיו בני אדם רואים אותו עוסק בהוללות וסכלות, ומבקש יום יום תענוגים חדשים, היו מכלימים אותו ומוכיחים אולתו על פניו; ואולם להיותו מלך, אין מכלים דבר, כי סביבות הכסא חנופה תשכון, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו? – כלומר במה נחשב הוא האדם ההדיוט, עד שיבא אחרי המלך, לספר בגנות מעשיו, ולהוכיח על פניו את האיש אשר כבר עשוהו והקימוהו עליהם למלך? על כן הוצרך לחקור הדבר מעצמו. (יג-טו) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החשך. החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך – החכם היודע, טבע היצורים, ומתנהג בכל מעשיו בתבונה והשכל, להתרחק מן המזיק, ולהתקרב אל המועיל, הוא כמי שעיניו בראשו; והכסיל אשר איננו מכיר סבות הרע וסבות הטוב ומתנהג כפי המקרה, הוא כאלו הולך בחשך, לא ידע במה יכשל. ואף גם זאת וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם, כי גם החכם שיודע סבת הרעות, לא יוכל להשמר מהן תמיד, כי אין בידו לבטל סבות הרע הנטועות בטבע היצורים, על כן ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר? ודברתי בלבי שגם זה הבל. (טז-יז) גם אין לומר שיש יתרון לחכמה על הסכלות, מצד הזכרון הטוב שהחכם מניח אחרי מותו, וזכרון הכסיל לחרפות ולדראון עולם: אין הדבר כן, כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם – כי הזכרון שיש לחכם עם הכסיל, כלומר שכאשר יזכירו הכסיל יזכירו עמו גם החכם, לשבח האחד, ולגנות האחר, מפני שאין האור ניכר אלא מתוך החשך; הנה אין הזכרון הזה לעולם, בשכבר הימים הבאים הכל נשכח, והנה מלבד שמקרה אחד יקרה את כלם בחייהם, הלא גם במותם ימות החכם עם הכסיל, וזה תימה, ואיך ימות החכם עם הכסיל? על כן ושנאתי את החיים, כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל ורעות רוח, (יח) ואולי יאמר אדם מכל מקום יתרון העושה באשר הוא עמל רב הוא, כי גם בעמלו אשר יעמול ישמח ויגיל, בתתו על לבו שהוא עמל לתועלת בניו אשר אהב. ועל זה קהלת משיב: ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחרי. (יט) ומי יודע, החכם יהיה או סכל, וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש – ואולי יהיה סכל, ויפסיד בימים מועטים את אשר עמלתי באסיפתו שנים רבות, והנה גם זה הבל. (כ) וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש – נתיאש מכל עמלו, ולא יקוה עוד שיגיענו ממנו יתרון בשום פנים. (כא) כי לא סוף דבר שיש לדאוג מי יודע החכם יהיה או סכל הבן היורש, אך יש לדאוג גם כן שמא לא יתקיים לו זרע, ואיש נכרי יירשנו; כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון – כלומר בתקון הנהגת עסקיו בתבונה, להגיע אל ההצלחה, ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו; גם זה הבל ורעה רבה. (כב-כג) כי מה הוה לאדם בכל עמלו וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש? כי, אפילו יגיע על ידי זה לאסוף הון ולכנוס, הנה כל ימיו מכאובים, וכעס ענינו, גם בלילה לא שכב לבו, גם זה הבל הוא. (כד) אם כן אפוא אין יותר טוב באדם שיאכל^ג ושתה, והראה את נפשו טוב בעמלו^ד ואולם גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא – כאן גלה דעתו, שהוא מאמין כי כל מעשינו נגזרים. (כה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממנו?⁠³ – כך היא הקריאה הנכונה; ולקריאת חוץ ממני אי אפשר לישב הכתוב על מכונו, ולתת לו ענין עם מה שלפניו ושלאחריו והפירוש הנכון הוא: כי מי האיש אשר יתעורר לאכול ולשתות ולשמוח, ומי האיש אשר יתעורר לחוש תמיד פן יוורש, ויהיה כילי ולא ישמח בחלקו, חוץ ממנו יתברך, כלומר חוץ מרצונו ובלא גזרתו? והרי זה כנגד מה שאמר למעלה: גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא {קהלת ב׳:כ״ד}. (כו) ועוד ביאר כוונותו ואמר כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים: גם זה הבל ורעות רוח. והנה תוכן כוונת קהלת לבאר כי בכל דרך שיתנהג אדם, אין לו יתרון בעמלו; שאם בחכמה יתהלך תרבה הכרתו בקלקולי העולם, ויכעס על אשר אין בידו לתקנם; ואם לשמוח ישים פניו, לא תעלה בידו למצוא יום יום דבר חדש שישמחנו, אם לא יעמוד כל ימיו בעמל תמידי, עד יצא שכרו בהפסדו. ואם יעמול להשאיר אחריו עושר ונכסים, מי יודע החכם יהיה או סכל הבן היורש? ואולי יפסיד כל מה שעמל אביו באסיפתו; ואפשר גם כן שאיש נכרי יירשנו. והנני מודה לקהלת, כי כל האיש ההולך בדרכים האלה^ה אין לו יתרון בכל עמלו. איש אשר לא יאהב רק את עצמו, כאלו הוא לבדו בעולם, איש אשר לא יראה טובה רק בטובת בשרו, ולא ישמח בשמחת רעהו, איש אשר לא ירגיש בתענוג הנפלא אשר במעשי הצדק והחסד. איש אשר כזה, אשר לא יחיה רק לעצמו, ולא יוכל לשאת בטוב לבב שום צער קל אשר יבואהו,⁠^ו איש אשר כזה, חייו אינם חיים, הנאה לו והנאה לעולם אם לא נברא. אך אדם הראוי להקרא אדם, האוהב את עצמו ואת כל האדם, איש אשר יעמול לאסוף הון בדרך ישרה, למען עשות בו צדקה וחסד, איש אשר כל הצריך אליו הוא אהובו, ובשמחת רעהו יתערב לבו, איש העושה חיל לבניו אשר ידריך בארחותיו, ואם ערירי ילך, לדלים יקבצנו; איש אשר יקלו בעיניו מכאוביו, ויכבדו בעיניו צרכי אחרים; איש אשר כזה, המשמח אלהים ואנשים, איה הרגע אשר לא תבואהו שמחה חדשה? איזה בית ננעלו שעריו בפני צדקתו, ואיזה מקום לא ימצא מקום להיטיב? אימתי לא יוכל היטיב, אם בממונו, אם בגופו, ואם בדבריו? ומה תענוג נעים ללבו, מתענוג ההטבה? ומה יעציבוהו תהפוכות העולם, הנותנות מקום לרוח נדיבתו^ז לתקן בהם אם מעט ואם הרבה? ומי מאושר ממנו בהוציאו טוב מבטן הרע, וענג מתוך נגע? אהוב למעלה, נחמד למטה, ושכרו אתו בשמחת כליותיו.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

¹ {שד״ל מציע להטעים אחרת מבעל הטעמים.}

² {שד״ל מציע ניקוד שונה מניקוד בעלי המסורה.}

³ {שד״ל מציע תיקון נוסח. בנוסח שלנו: ״ממני״.}

^א כן בכ״י קולומביה (כלשון קהלת ב׳:ב׳). באוצר נחמד: ״והצחוק״.

^ב כן בכ״י קולומביה. באוצר נחמד: ״שדות״.

^ג כן בפסוק וכן בכ״י קולומביה. באוצר נחמד: ״שאכל״.

^ד כן במהדורה בתרא באוצר נחמד. במהדורה קמא בכ״י קולומביה נוסף כאן: ״כדעת אפיקורוס וסיעתו״.

^ה כן במהדורה בתרא באוצר נחמד. במהדורה קמא בכ״י קולומביה: ״ההולך בדרכיו״.

^ו כן במהדורה בתרא באוצר נחמד. במהדורה קמא בכ״י קולומביה חסר ״איש אשר כזה אשר לא יחיה... אשר יבואהו״.

^ז כן באוצר נחמד. בכ״י קולומביה: ״נתיבתו״.

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון