- בשם השם אלוקים. הרמב״ם נוהג לפתוח ספריו ׳בשם ה׳ אל עולם׳.
אף שכל אדם נברא ב׳צלם אלקים׳ וכדמותו, מתוך כל בני האדם רק ׳עמו׳ של ה׳, עם ישראל, הוא ׳חלקו׳.
׳עמו׳ – ישראל.
מכיון שהם חלקו המיוחד של ה׳, לעם ישראל יש אפשרות גדולה יותר להשיג את המטרה שלמענה נברא האדם ׳בצלמו כדמותו׳, שישיג שלימות הן בחלק העיוני של התורה, על ידי אהבת ה׳ ויראתו שמתוך התבוננות, והן בחלק המעשי בהליכה בדרכי ה׳ וקיום מצוותיו, ובכך יכול להתדמות בצד מה לה׳, שזוהי שלימות האדם. ובמעלת ישראל על שאר האומות בזה, כן כתב רבינו בדברים שם: ׳כי חלק ה׳ עמו - כי אין לאל יתברך חלק במין האנושי אלא עמו, כי כל שאר האומות הם בני אל נכר וכו׳, יעקב חבל נחלתו, שהוא ובניו עבדים לאל יתעלה, אבל באומות העולם, אם ימצא ביניהם איזה חסיד - לא ימשך זה לבניו׳.
בהקדמתו לקהלת כתב רבינו שתכלית הבריאה כולה היא: ׳שלימות ׳צלם אלהים׳ הנקנה בעיון ובמעשה, שהם תורה ומעשים טובים, אשר בהם ידמה האדם לבוראו, כמו שביאר [הבורא] בספרו באמרו ׳והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני׳ ׳. והיינו, כי שלימות ה׳צלם אלקים׳ שלמענו נברא העולם הוא על ידי שיקנה לעצמו נצחיות, והנצחיות היא הנקראת ׳קדושה׳, שעל ידי שמשיג קדושה - הופך האדם להיות דומה יותר לבוראו שהוא ׳קדוש׳, וכשציווה ה׳ לעמו ישראל להתקדש, הכוונה להידמות אליו. וכן פירש רבינו שם: ׳והתקדשתם והייתם קדושים – פירוש, נצחיים [׳קדוש׳ פירושו נצחי], מתדמים לבורא יתברך, כאמרו ׳כי קדוש אני׳ וכו׳, ׳כי אני ה׳ אלהיכם והתקדשתם׳ וכו׳, כי אמנם בהיותי אלהיכם, חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדושה, ׳והייתם קדושים כי קדוש אני׳, כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם [שע״י הכרת וידיעת הבורא באים לידי אהבה ויראה שעל ידם הופכים לנצחיים] והלכתם בדרכיו [זו ההידמות אל ה׳ במעשים טובים], וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי ׳כי קדוש אני׳ וכו׳ ׳. ובכוונות התורה כתב: ׳כי אמנם התורה אשר שָׂם משה מְצוּוֶה ועושה לפני בני עמנו, היה המכוון בה לקדש ישראל להיות נצחיים ומאושרים לחיי עולם לרצון לפני אל עליון מְקַדְשָם, וזה בהידמותם אליו כפי האפשר בעיון ובמעשה כאשר היה המכוון מאתו במין האנושי, כאמרו יתברך
(בראשית א כו) ׳נעשה אדם בצלמינו כדמותינו׳, ולמען השיג זה נתן בתורתו חלק עיוני הנקרא ׳תורה׳ בראשונה ובעצמות, וחלק מעשי הנקרא ׳מצוה׳ באמת..., ומזה ימשך גם כן היות האדם אוהב לאל יתברך בלי ספק, בפרט עַם קרובו אשר בחר בו ברחמיו וברוב חסדיו..., ובידיעת שתי אלה יקנה המתבונן חיי עולם..., וממנה כמו כן ימשך השתדל המתבונן ללכת בדרכי טובו יתברך להידמות אליו, בפרט להיטיב אל הזולת כפי האפשר לרצון לפניו ולדבקה בו, כאמרו יתברך
(ויקרא יא מד) ׳והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני׳..., ובזה יאושר לחיי עולם, ואז יהיה לרצון יותר מכל זולתו..., ובזה יושג התכלית המכוון מאתו יתברך במין האנושי, ובפרט בעַמו׳.
דוד המלך פותח את ספר תהלים ׳אשרי האיש׳, כי זו תכלית בריאתו של אדם, שיזכה לנצחיות כ׳איש׳ בפני עצמו [ולא כחלק מן המלאך המפשיע את השכל לכל האנושות, כפי שביאר באור עמים (פרק הנפש), וראה המצויין בסמוך (פסוק א) על תיבת ׳באיש׳], ושיזכה לאושר בתוך נצחיות זו.
בתחילת התורה ובסופה.
כלומר מה פירושו של להיות ׳גוי קדוש׳.
׳ראשית תורתו׳ – תחילת ציווי המצוות לישראל בהר סיני, ו׳סופה׳ - בפרשת כי תבוא, לפני מצות כריתת הברית בכניסתם לארץ ישראל, שהוא סוף מסירת המצוות שבתורה. וכן פירש בהקדמה: ׳כמו שהגיד בתחילת תורת קדשו באמרו
(שמות יט ו) ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ו
גוי קדוש׳, ובסופה באמרו
(דברים כו יח) ׳וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו׳ ולהיותך
עם קדוש׳ ׳. הרי שתכלית כל התורה היא להיות ׳גוי קדוש׳, ומהות הקדושה היא להשיג מציאות נצחית ואושר נצחי. וכ״כ בדרשת ׳מחנה אלהים זה׳: ׳וביאר הוא יתברך היות זאת כוונתו ביום צוותו בראשית התורה ובסופה..., וביאר הוא יתברך שזה האישור והקידוש נשיג בהידמותינו אליו בהשתדלות בחיריי, כאמרו ׳והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני׳ ׳. ועוד כתב שם: ׳אבל הגיד בראש תורתו ובסופה היות כוונתו יתברך ביום צוותו שישיגו כל בני עמו את הנצחיות המאושר, כאמרו
(שמואל ב׳ יד יד) ׳וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח׳, וכן העידו חכמינו ז״ל באמרם
(סנהדרין צ.) ׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא׳ ׳. ובדרשת ׳עם קדוש אתה׳: ׳ועל זה האופן מהקדושה הודיע האל יתברך בראשית מתן תורתו, באמרו ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳, ובסופה באמרו ׳וה׳ האמירך וגו׳ ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש׳. וענין זה ביאר רבינו ביותר אריכות בכוונות התורה: ׳ובהיות כוונת התורה בראשונה ובעצמות היות האדם, בפרט ישראל, דומה לבוראו כפי האפשר בעיון ובמעשה להשיג
הנצחיות מאושר, וביאר הוא יתברך היות זה המכוון מאתו בכל מין האנושי במעשה בראשית באמרו ׳נעשה אדם בצלמנו כדמותנו׳, ואחרי כן במתן תורה ביאר היות המכוון שיושג הנצחיות לעמו, כמו שהעיד יתברך באמרו בתחילתו ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳, ובסוף התורה באמרו ׳וה׳ האמירך היום וגו׳ ולתתך עליון וגו׳ ולהיות עם קדוש׳, ובכמה מקומות נדר לישראל הקדושה אשר היא בלי ספק הנצחיות׳. וכן לשון רבינו במה שהוא מכנה ׳סוף׳ התורה: ׳היום הזה - שאתה נכנס עמו לברית..., וה׳ האמירך היום - במה שהוא נכנס בברית עמך ולֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, נתן לך מעלה בזה ׳להיות לו לעם סגולה׳ - כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי, כאמרו נַעֲשֶׂה אָדָם בצלמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, ולשמור כל מצוותיו - ונתן לך גם כן מעלה במה שבחר בך לשמור כל מצוותיו, אשר בם תמצא חן בעיניו, ושאר האומות אצלו בלתי מוכנים וראויים לזה..., ולהיותך עם קדוש - נצחי לחיי עולם הבא, כאשר דיבר באמרו וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ׳.
לשה״כ בקהלת
(יב יג) ׳סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור
כי זה כל האדם׳, וכתב שם רבינו ׳סוף דבר - סוף ותכלית כל האמור למעלה הוא הכל נשמע - ש׳הכל׳ כבר ׳נשמע׳ במתן תורה [שם נאמר להם ׳גוי קדוש׳], ולכן אתה את האלהים ירא - בהבנת גדלו ב׳עיון׳ אמיתי בתורתו, ואת מצוותיו שמור - ב׳מעשה׳ מכוון לשמור מצוותיו לכבודו, כי זה - שתמצא ותבין בתורת קדשו, כל האדם - הוא המכוון במציאות כל כוחות האדם׳. והרד״ק כתב כאן ׳וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם ומה שראוי לו לעשות בזה העולם והגמול הטוב לצדיקים והעונש לרשעים, והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו׳.
בספר אור עמים (פרק הנפש) פירש רבינו פרק זה באריכות, וכפי שציין גם בשיעורים כאן, לכן בביאורים ישולבו דבריו שם.
הרד״ק כתב: ׳מילת אשרי היא לעולם בלשון רבים, והטעם, כי לא יאשרו האדם בטובה אחת שתמצא בו או בהצלחה אחת שתזדמן לו, אלא בטובות רבות שימצאו בו יאמרו עליו אשריו׳. ונראה שלרבינו נאמר ׳אשרי׳ בלשון רבים, כי כולל את הצלחותיו וטובותיו בשני עולמות.
כן נראה שצ״ל. אך בכל הדפוסים ׳בהיותו איש
כזה אשר לא הלך׳, ולפי זה הכוונה שכאשר יהיה ׳איש כזה שלא הלך׳ – אז ישיג את האושר הנצחי. אך אין זה סגנון לשון רבינו, אלא צ״ל ׳
בזה׳ בבי״ת, ו׳בהיותו איש׳ הכוונה שישיג חיי נצח ׳באיש׳, כלומר כאיש פרטי, ולא כמו מי שלא הוציא את כח שכלו אל הפועל שאחרי מותו שוב אינו קיים ׳באיש׳ אלא ׳במין׳, כמו שביאר רבינו באור עמים (פרק הנפש), וכלשונו בבראשית
(יז ז-ט) ׳שבהקמת הברית ושמירתו יהיו הוא וזרעו נצחיים
באיש לפניו..., ובזה אהיה לכם לאלהים, שתהיו נצחיים ׳באיש׳ ׳, ובשמות
(יט ו) ׳וגוי קדוש - בלתי נפסדים, אבל תהיו קיימים לעד
באיש׳. ובאור עמים כתב רבינו: ׳וכל המופתים שאמרנו [באור עמים שם] בענין נצחיות הנפש השכלי, ביאר בקוצר מילין המשורר כאשר הודיע במה יזכה האדם את ארחו להיות מאושר, בהתחילו ׳אשרי האיש׳ אמר שזה האושר יושג בשלימות המידות ובשלימות המושכלות, אמנם שלימות המידות הוא ׳אשר לא הלך בעצת רשעים׳ ׳.
ופירש רבינו שם: ׳ולא ימלט רֶשע את בעליו - הנה החרדה אל הממון והכיליות בו יקרא ׳רֶשע׳, אמר, שאפילו הכיליות והקמציות [- הקמצנות] ׳לא ימלט׳ את הכילי מהתגברות המתאווה באשר התחיל להכשיל, אף על פי שיגיעהו מזה רב הפסד ממון׳. הרי שכאן פירש רבינו שה׳רשע׳ היא ההשתדלות המיותרת להשיג ממון, וכ״כ להלן
(קיב י), ובאיוב
(טו כ), ואילו בקהלת פירש שהיא החרדה הגורמת לכך, וכ״כ הרד״ק כאן: ׳והרשעים הם החרדים לקנות ממון ותאות לבם בעולם הזה ולא יבחנו בין הטוב והרע ויגנבו ויגזלו ויהרגו בעבור הממון מרוב חרדת לבם,
כי ענין הרשע הוא החרדה, כמו וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ
(איוב לד כט), ובכל אשר יפנה ירשיע
(שמואל א׳ יד מז),
ולא ימלט רשע את בעליו׳. וראה היטב מש״כ בספר החיים (חיים טובים פ״ה) בדעת הרד״ק, וכ״ה לרבינו. ובאור עמים כתב רבינו: ׳אשר לא הלך בעצת רשעים - והם החוטאים בדברים
שבין אדם לחבירו, והיפך דרכם הוא לעשות צדקה ומשפט, כאמרו
(יחזקאל יח ה) ׳ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה׳.
כ״כ בפירוש המאירי כאן: ׳חטאים נאמר על ההימשך יותר מדאי אחר התאוות בבלתי צורך חכרחי להעמדת גופו, רק דרך הנאה ומותר׳. וראה מש״כ (פסוק ה-ו). ובאור עמים כתב רבינו: ׳ובדרך חטאים לא עמד - והם החוטאים בדברים
שבין אדם ליוצרו, כאמרו
(בראשית יג יג) ׳
וחטאים - לה׳ מאד׳.
שאף אם נכשל פעם, לא ׳עמד׳ והתעכב בנפילתו, אלא שב בתשובה.
׳הלצים - הם הערומים בדעת לרעה ומתגאים ומדברים רעות על בני אדם ונותנים דופי ומום בהם ומגלים סוד זה לזה, והענין הזה
לאנשים בטלים יושבי קרנות, ומפני זה אמר ובמושב לצים לא
ישב׳ (רד״ק), כלומר, לכן נאמר בלשון ישיבה, שדרכם של לצים להיות ׳
יושבי קרנות׳ שאינם עושים כלום, גם להצלחה בעולם הזה. והמאירי כתב שה׳לצים׳ הם אנשים פנויים מצד פחיתותם ושוללותם מכל חכמה ומידיעת מלאכה או ממון שיתעסקו בו, ומעבירים עיתותיהם בהבל ובישיבת קרנות וכו׳, ע״ש. וכתב אבע״ז שממה שמבואר בחז״ל
(ע״ז יח:) ש׳עמד׳ קשה מ׳הלך׳ ו׳ישב׳ קשה מכולם, אם כן מוכרח שה׳לצים׳ רעים מן ה׳חטאים׳. וכן עולה מפירוש רבינו, כי רשעים וחטאים עוסקים לפחות ברדיפה אחר חיי שעה, אבל הלצים גרועים מהם שאינם עושים כלום. ודרך רבינו בשלושה מיני החוטאים קרובה לדרך המהר״ל בנתיב התשובה פרק א׳, ע״ש. אך באור עמים כתב רבינו: ׳ובמושב לצים לא ישב - והם
הנמשכים אחר התאוות, ובזה נמנעים מהשכלת האמת ומשלימות המושכלות, כאמרו
(משלי כ א) ׳
לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם׳ ׳. [ובאבות (ג׳:ב׳) ׳רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים, שנאמר ובמושב לצים לא ישב׳, ופירש רבינו: ׳אף על פי שאין בסיפורם דברי ליצנות, כיון שאין בכל דיבורם דברי תורה, נחשב למושב לצים שכל עניינו הבל ודבר נפסד, והביא ראיה על זה ממה שכתוב ׳
ובמושב לצים לא ישב - כי אם בתורת ה׳ חפצו׳, כלומר שכל מושב הוא מושב לצים זולתי מה שיהיה בו דיבור בתורת ה׳ ׳. ומפירושו בדברי התנא עולה שכל מקום שאין חפצו ותכליתו בתורת ה׳ נחשב למושב לצים, שאין לה כל תועלת].
את ה׳.
שעל ידי ידיעת ה׳ בא לידי אהבה ויראה, כי מתוך ידיעת גדלו וגבורתו בא לידי יראתו, ומתוך התבוננותו בטובו בא לידי אהבתו, כמו שביאר בתחילת כוונות התורה.
התורה מתחלקת לשניים, ׳תורת ה׳ ׳ - הוא החלק העיוני, שעניינו ידיעת ה׳ ואהבתו ויראתו, ו׳תורתו׳ - הוא תורת האדם, החלק המעשי המוטל על האדם לעשות. ושני חלקים אלה נקראים ׳התורה והמצוה׳ במשנת רבינו, ראה ׳מונחי יסוד׳. והיינו, כי המעשים הטובים ׳הם אשר הם יתנו האושר ויַקְנו אותו, כי ההשכלה מקנה החיים הנצחיים - שהמה נושא האושר, והמעשים טובים יַקְנו האושר - שהוא צורת ושלימות הנצחיית׳. וכ״כ רבינו באור עמים: ׳כי אם בתורת ה׳ חפצו - וזה אמר בכל החלק העיוני המורה אמיתות הבורא גדלו וטובו אשר מהם תהיה אהבתו ויראתו באמת, אשר הם כוונת כל התורה בכללה, אמנם החלק המעשי יקרא ׳מצוה׳, כמו שביאר הוא יתברך באמרו
(שמות כד יב) והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם׳. [וחז״ל דרשו
(ע״ז יט.) שבתחילה התורה היא ׳תורת ה׳ ׳, ואחרי שעמל בה נעשית ׳תורתו׳ של האדם, ובשיעורים ביאר בזה ׳כי אחרי ששב אליו לקניין ולטבע שני - נקראת ׳תורתו׳, כי מאליו יוסיף כח ואומץ להשכיל להיטיב׳]. והאלשיך כתב: ׳כי הנה בתורה יש בחינה מתייחסת אליו יתברך - והיא בחינת סודה, ויש מתייחסת אל האדם - והיא פשטה, והנה הַשיג האדם הסוד לא כל אדם זוכה, אך יחוייב כי גם שלא ישיג אותה - יהיה
חפצו בה, ולא יבצר ממנו דבר מה, ועל זה אמר בתורת ה׳
חפצו, ועל בחינת הפשט אמר
ובתורתו יהגה, שהוא בתורתו של האיש הנזכר המתייחסת אליו, יהגה יומם ולילה׳. והנה, דוד המלך הורה לנו כאן הדרכים שבהם נשיג את האושר הנצחי, ׳בלמדנו לסור מרע ועשות טוב כמבואר, תחילה שנסור מרע - באמרו אשר לא הלך וגו׳, ועשות טוב - באמרו כי אם בתורת׳ וגו׳ (שיעורים).
יש לבדוק כת״י: לשום. ובכת״י אוקס׳ היה ׳לשום׳ ותוקן ׳משום׳, ויל״ע. בכת״י פ׳ וח״ח הוא משום.
כאשר האדם השלים את שכלו, נמשל שכלו לעץ השתול ליד פלגי מים, שהנהר משקה אותו, ואינו צריך לאדם שיטפל בו. וכן הוא שכלו של אדם שהוא רוחני, וכאשר האדם הביא אותו לשלימותו, יוכל להשתמש בו להשכיל ללא שום כח גשמי, כמו הדמיון שמקורו בחושיו הגשמיים של האדם.
כיון שיכול להשכיל מבלי להתבסס על שום כח חומרי, מוכח שכח השכל הינו כח רוחני הנבדל מחומר, כי אין שום כח גשמי שיכול לפעול פעולה בלי כלי גשמי. וכן כתב באור עמים: ׳והביא המשורר מופתים שכליים על אושר ונצחיות האיש הנזכר בהביאו ראיה על טבע זה הכח השכלי אשר בו ישאר מאושר ונצחי באיש, ראשונה, באמרו
והיה כעץ שתול על פלגי מים - כלומר, כי כמו שהעץ השתול על פלגי מים לא יצטרך לעובד אדמה שיבוא אליו מן החוץ להוציא את פריו מן הכח אל הפועל, כן זה הכח השכלי לא יצטרך בפעולותיו - והם ההפשט והקיבול - אל שום דבר חוץ ממנו, כמו שהתבאר למעלה, והיפך זה יקרה לכוחות הגשמיות שהם כולם צריכות לכלי גשמי, וזה יורה על היות זה הכוח בלתי גשמי, ומזה יתחייב שהוא עצם פשוט ונצחי׳. ובשיעורים: ׳כי כמו שהעץ הנטוע על המים לא יצטרך לעובד אדמה שיבוא אליו מן החוץ לעבדו ולשמרו ולהוציא את פריו מן הכח אל הפועל, כן זה הכח השכלי אשר בנו לא יצטרך בפעולותיו המיוחדות לו - והם הֶפְשֶט הצורות החומריות מנושאן וקיבולם - אל שום דבר חוץ ממנו, הגם שיצטרך אל נושא, שהן הצורות המדומות, והיפך זה יקרה לכוחות הגשמיות שיצטרכו לכלי גשמי׳. הרי שהוסיף ביאור, שאף שאין השכל צריך שום דבר גשמי שאינו חלק ממנו, בכל זאת צריך הוא לדמיונות, ששורשם בגשמיות, כדי לבסס עליהם את השכלותיו, והשכל הופך את מה שמשיג בדמיון לדבר מושכל. ועניין זה התבאר בפירוש רבינו לצורת הכרובים המרמזים לשכל האנושי, בשמות
(כה כ).
׳שהפרי בא בעתו, כי הערמון והזיתים והדברים החמים יבואו בזמן הקור, והפירות הלחים הקרים יבואו בזמן היובש והחום, ודבר בעתו מה טוב׳ (שיעורים). והיינו כי העץ הנותן את פריו בזמן הראוי, שאז צריך לאותו הפרי, הרי שהתחיל לגדל את הפרי זמן רב לפני כן כדי שיהיה מוכן בעתו, והוא משל לאדם המתבונן ורואה את הנולד.
כי דבר שהוא כח בגוף – הרי הוא גשמי, ואינו יכול לראות את העתיד, כי את העתיד לא ניתן להשיג בחושים הגשמיים, כי אם בשכל רוחני. וכן כתב באור עמים: ׳באמרו
אשר פריו יתן בעתו, שהוא כמו שופט ויודע צורך בני האדם העתיד להיות באותו הזמן, וכמו כן זה הכח השכלי שופט בעתידות, ומבלי אין דרך לשום כח גשמי להתעסק בעתידות כלל, התבאר שזה הכח הוא בלתי גשמי, ומזה יתחייב שהוא עצם נצחי כמו שהתבאר׳. ולפני כן שם: ׳ובלעדי זאת יתבאר זה [שנפש האדם הוא רוחני], כי אמנם זה הכוח [השכל] שופט בעתידות אשר אין דרך לשום כח בגוף להשיגם, ואם כן אין לייחס זה המשפט זולתי לאיזה כח נבדל, כמו שביאר אריסטו בספר ׳הנפש׳ [מאמר ג פרק נג] באמרו ׳השכל מכריח אותנו להישמר מאיזה דבר מפני איזה עתיד, והתאווה תביט לתענוג ההווה עתה׳ עכ״ל׳. ובקהלת
(ב יג-טז) כתב רבינו: ׳וראיתי אני שיש יתרון לחכמה - המושגת בכח שכלי, [יותר] מן הסכלות - המשיג את המוחש בלבד, בלתי התבוננות, כיתרון האור מן החושך - שהוא העדר האור, וזה כי החכם עיניו בראשו - רואה את הנולד העתיד, עד שלפעמים ימאס תענוג הווה לברוח מאיזה היזק עתיד, ומזה יתחייב שיהיה זה הכח השכלי כח בלתי גשמי שופט על העתיד, והכסיל בחושך הולך - בלתי רואה את העתיד, ובזה יווקש בו׳. כלומר, כיון שיכול לבחור במה שיהיה טוב עבורו בעתיד למרות שיש לפניו דבר הנראה לחוש הגשמי שהוא יותר טוב עכשיו, מוכח שיש בו הבנה וידיעה על מה שעתיד להיות, והעתיד אינו מוחש, ורק שֵׂכֶל רוחני יכול להשיג דבר כזה, ומכאן מוכח ששכלו של אדם הוא רוחני ונצחי. וראה מש״כ רבינו בבראשית
(א א) ובשמות
(לד כג) למה נקראו השופטים בשם ׳אלהים׳, ׳כי הם ישפטו לפעמים מבלעדי החושים, כענין שלמה שנאמר עליו
(מלכים א׳ ג כח) כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט׳ (שמות שם), וראה מש״כ להלן
(פב ו).
באור עמים כתב: ׳באמרו ועלהו לא יבול - כלומר שלא יזקין, וכמו כן זה הכח לא יחלש, אבל יגבר לעת זקנה כמו שאמרו ז״ל (משנה סוף קנים) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה נתוספת בהם, ובזה יבחן שהוא נצחי, כי כל דבר שלא יזקין הוא בלי ספק בלתי נפסד׳. וכ״ה בשיעורים. ועוד כתב בשיעורים ׳כי כל דבר שלא יזדקן, לא יפסד בלי ספק׳, א״כ ההוכחה היא כי אם לא יזדקן מוכח שלא יכלה לעולם, הרי שהוא נצחי, ואם הוא נצחי, מוכח שהוא רוחני. ואילו כאן הוכיח שהוא נצחי ורוחני מזה עצמו שלא יזדקן, כי כל מה שהוא גשמי הרי הוא מזדקן ומתכלה. וראה במו״נ (ח״א פל״ב), ומה שהאריך בשיעורים, ובביאורים שם.
האבע״ז דן על מי נאמר ׳וכל אשר יעשה יצליח׳, אם על האדם, או על העץ, או על עלהו, ורבינו מפרשו שהמשל על העץ והנמשל על האדם.
מלבד הפירות שהוא נותן, העץ מיטיב גם בשאר חלקיו, בענפים והעלים ובשורשו, וכריתת פירותיו אינם גורמים לו להיחלש בשאר הדברים שבו.
לא זו בלבד שהתבוננותו של האדם בצעירותו אינה מזיקה להתבוננותו בזקנותו, אלא עוד להיפך, על ידי מה שהשיג לפני כן יוכל להשיג יותר בזקנותו. ובשיעורים הוסיף ׳ועל זה אמר ישעיהו
(מ ל) ׳ויעפו נערים וייגעו׳, שהם הכוחות הגשמיות, ׳וקווי ה׳ יחליפו כח׳
(שם), שהוא כח ההשכלה׳, וראה בדברי רבינו באור עמים (פרק השגחה) המובאים בהערות בשיעורים. ובקהלת
(יא ט) כתב רבינו: ׳שמח בחור בילדותך - שמח במה שהשגת מן השלימות בילדותך שאין בו טרדות ורעיונים מבהילים, ובזה הוא לזכרון תמיד, כאמרם ז״ל
(שבת כא:) ׳למאי נפקא מינה - לגרסא דינקותא׳, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, ומה שהשגת אז יעזרך להשיג ולהוסיף שלימות ׳בימי בחורותיך׳, כאמרם ז״ל אם שמוע בישן, תשמע בחדש׳.
ובאור עמים: ׳באמרו
וכל אשר יעשה יצליח - ובזה יורה על היות זה הכח נבדל מכל הכוחות הגשמיות בשתים, ראשונה, שזה הכח, כפי מה שיוסיף לפעול פעולת ההשכלה המיוחדת אליו - יוסיף הבנה ויכולת להשיג מושכלות זולת המושגים בהשכלתו הראשונה, כמו שאמרו ׳אם שמוע בישן תשמע בחדש׳, והיפך זה יקרה לכוחות הגשמיות, שכולם כאשר יפעלו - יתפעלו ויקרה להם ליאות ויגיעה, כמו שהתבאר למעלה, ובזה יבחן שזה הכוח הוא בלתי גשמי, ובזה יבחן שהוא נצחי, כמו שהתבאר לעיל. שנית, ביאר באמרו
וכל אשר יעשה יצליח, שכל פעולות זה הכח ישרות, כאשר התבאר, והיפך זה קרה לכל כוח גשמי, כי רבות מפעולותיו הן בלתי ישרות׳. וגם בשיעורים ביאר שעניין ׳וכל אשר יעשה יצליח׳ מתחלק לשניים, אלא שלא פירש מפני שפעולותיו ישרות, אלא ׳שבהשכיל זה הכח מושכל חזק, כל שכן וכל שכן שישכיל הרפה, היפך החושים, שאם יתקעו באוזן אדם בחצוצרות וקול שופר, לא יוכל אחר כך לשמוע מה שהיה מוכן לשמוע בתחילה׳. וכדבריו כאן כתב רבינו גם בבראשית
(א כז): ׳אמנם, בהיות כי השכל האנושי אף על פי שפעולת השכלתו הוא בלתי שום כלי חָמְרִי [שאינו צריך לשום דבר חומרי כדי להתבונן בשכלו, כמו שביאר ׳והיה כעץ שתול על פלגי מים׳], ותתפשט על בלתי מוחש ועל קצת עתידות [האדם יכול להשיג בשכלו דברים רוחניים שאינם ניתנים לחוש בחושים הגשמיים, וכן להבין מה שיהיה לעתיד, שגם הוא דבר שאינו להשיג בחושים הגשמיים, וזהו ׳אשר פריו יתן בעתו׳], ולא יחלש בהרבותו פעולת השכלתו ולא בעת זקנת הגוף, אבל יוסיף אומץ [׳ועלהו לא יבול׳], ומכל אלה התבאר שהוא נבדל מחומר בלי ספק, כי אמנם היפך כל אלה יִקְרֶה לכוחות הגוף החמריות׳.
כמו שכתב (פסוק א) שזו מהות ה׳רשע׳, שכל עיסוקו הוא להשיג קניינים והנאות חומריות, ואינו משיג דבר עבור נפשו השכלית, שרק היא נצחית.
לעומת הצדיק הקונה שלימות לנפשו המשול ל׳עץ׳, הרשעים משולים ל׳מוץ׳, כי כל עסקם והשתדלותם הגשמית היא עבור הגוף וחושיו, שהם עצמם לא נבראו לשם עצמם, אלא כ׳משרתים׳ של הכח השכלי, שתכלית בריאת האדם עבור נשמתו, אלא שניתן לו גוף וכוחות גשמיים כדי לשרת לנשמתו ושכלו, לקנות שלימות בחייו הגשמיים. נמצא שהגוף ביחס לנשמה נמשל למוץ ביחס לחיטה, שלא נועד אלא לשרת אותה ולשמור עליה, והרשעים שכל עסקם עבור הגוף, לא החיו אלא את המוץ, ומשולים אף הם למוץ שאין לו כל ערך אחרי שנפרד מן החיטה.
׳על כן׳ – לפי שהרשעים הולכים בדרך רע בעולם הזה׳ (רד״ק), ולא כפירוש רש״י ש׳על כן׳ מוסב על פסוק הבא.
הלשון הוא ע״פ ראש השנה
(טז:) המובא בסמוך. ו׳הרשעים׳ שכל עיסוקם רק למען הגוף, לא הוציאו את כח שכלם אל הפועל, ולכן נחתמים לאבדון במותם, לא כעונש, אלא כי לא קנו חיי הנצח. ובשיעורים פירש ׳למשפט׳ – לוויכוח שלפני הדין, כי ׳לא יצטרכו לוויכוח, כי מה דין יש אצלם אשר עליהם יסמוכו׳.
כמבואר (פסוק א) ׳ובדרך חטאים׳.
ולכן אין דינם באבדון, כי אינם ׳מוץ׳ כמו ה׳רשעים׳ שלא הוציאו את שכלם אל הפועל.
על משקל ה׳רשעים׳ ש׳לא יקומו במשפט׳, אמר שגם ה׳חטאים׳ ׳לא יקומו בעדת צדיקים׳, אלא שהרשעים לא יישפטו כלל, כמבואר שיכלו מאליהם מכיון שלא קנו לעצמם מציאות נצחית, ואילו החטאים לא יקומו להיות עם עדת הצדיקים שיזכו בדין, אלא ייענשו.
בראש השנה (טז:) איתא: ׳תניא, בית שמאי אומרים, שלוש כתות הן ליום הדין, אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים, צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, בינוניים - יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין [- צועקים ובוכים מתוך יסורין שעה אחת ועולין]׳. ומשמע שרבינו מפרש ש׳יום הדין׳ האמור שם הוא יום הדין של כל אחד בבוא שעתו למות. וכן מפרש הרד״ק כאן ׳לא יקומו במשפט - רצונו לומר ביום הדין, והוא יום המיתה, לא תהיה להם תקומה׳. אך המפרשים בראש השנה שם פירשו שהכוונה לתחיית המתים, ראה תוספות שם. ואבע״ז הביא את שני הפירושים ׳שהוא יום הדין לכל יום אחד או לכל אחד במותו׳. ועולה שרבינו מפרש האמור שם ׳רשעים׳ – הם רשעים גמורים, ואילו ׳בינונים׳ האמור שם הם ה׳חטאים׳, שקנו קניין נצחי לנפשם, אך יש להם חטאים.
נראה שכוונתו להמשך הגמרא בראש השנה שם (יז.) ׳פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חודש׳ וכו׳, ובהמשך שם ׳פושעי ישראל בגופן מאי ניהו, אמר רב, קרקפתא דלא מנח תפילין, פושעי אומות העולם בגופן, אמר רב, בעבירה׳, ופירשו התוספות שהכוונה לעריות. וזהו שאמר כאן שה׳חטאים׳ הם אותם שנכשלו ׳בעבירה שהיא הזימה׳. ואף שרק בגויים נאמר שעריות הוא הנקרא סתם ׳עבירה׳, בערוך לנר שם כתב שגם ישראל נקרא ׳פושע ישראל בגופו׳ בזה, אלא שנוסף בו שנקרא כן גם בתפילין. וראה ריטב״א שם. [וראה תורת חיים בסנהדרין
(עה.) שהוכיח מגמרא זו שסתם ׳עבירה׳ - עריות היא, והוסיף שכן מצינו ׳סימן לעבירה – הדרוקן׳
(יבמות ס:), ושם מיירי במילי דעריות. וראה כן גם במהרש״א
(שבת לג.), מהר״ל בנתיבות עולם (נתיב הבושה ב׳), וראה עוד סוטה
(ג:) ׳עבירה מלפפתו ככלב׳ ומהר״ץ חיות שם, ובביאור הגר״א לתיקוני זהר חדש
(לא ע״ג), ועיין בארוכה בזה בזכות יצחק (עמוד ק״כ)]. ויש להוסיף בכוונת רבינו שה׳חטאים׳ הם העוברים ב׳עבירה׳ שהיא ה׳זימה׳, כי תרגום ׳זימה׳
(ויקרא יח יז) הוא ׳עצת
חטאין׳.
ולכן מי שלא התגבר ונכשל, גם שזכויותיו מרובים, אינו יכול לעמוד ביחד עם ׳עדת צדיקים׳ שהתגברו כל יום. ובשיעורים פירש ׳כי יודע ה׳ ׳ הכתוב כאן באופן אחר, וראה מה שצויין שם.
צ״ע, שהביא את המשך לשון הגמרא שם, ולכאורה אין כוונתו אלא לדברי הגמרא שלפני כן, כי כן איתא שם: ׳כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, אמר רבי יצחק, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו׳, אמר רבי שמעון בן לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו וכו׳, תנא דבי רבי ישמעאל, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש׳. ונראה שכוונת רבינו כאן היא למה שאמרו ׳כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו׳, ולכן לצדיקים מגיע שכר גדול יותר מאשר למי שנכשל אף שיש לו זכויות מרובים, ואין זה יכול לעמוד בעדתם. ובמוה״ק ציינו להערה בצד כת״י א׳ [אוקס׳ בוד׳] שרשמו על הגליון ׳כל הגדול מחבירו׳, אך בכת״י שיש לי אינו, והעניין טעון בדיקה.
כמו שהתבאר (פסוק ד-ה) שהרשעים הם שלא קנו לעצמם שום קניין נצחי, ולא יקומו כלל במשפט.
כלומר, אין זה עונש, אלא שלא קנו לעצמם חיי נצח, ושכלם הרוחני לא הפכה להיות קיימת בפועל, ולכן במות גופם לא נותר כלום, וכמו שכתב רבינו בבראשית
(א כז) ׳ובהיות בבחירת האדם לקנות זה השלמות [של הקיום הנצחי] בהשתדלו להתבונן בחכמה הנזכרת [בתורה, שבה בא לידי אהבת ה׳ ויראתו], הנה התבאר שכאשר ימנע עצמו מזה - ישאר כחו השכלי על כֹּחִיוּתוֹ [כפי שהיה, בכח, ולא יצא אל הפועל], משולל מכל שלמות בפועל כמו שהיה בתחילה, ויעלה בתוהו ויאבד, כאמרו
(להלן מט כא) אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ׳.
כי ׳כבר נודע שענין התורה והמצוות חיים הם למוצאיהם ולעוסקים בם, כאמרו
כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, והנוטה מהם אל הֶבְלֵי הנפסדות - הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם
(ברכות יח:) רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים׳ (לשון רבינו בבמדבר יט ב), כי רק ׳בידיעת שתי אלה [התורה והמצוה] יקנה האדם חיות נצחי, כאמרו ׳כי הוא חייכם׳, וזה ביאר שלמה באמרו
(משלי כא טז) ׳אדם תועה מדרך שכל בקהל רפאים ינוח׳, ואמר
(שם טו כד) ׳אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה׳ ׳ (דרשה ׳מחנה אלהים זה׳). וכן כתב הרד״ק: ׳כי הצדיקים במותם תהיה להם תקומה, אבל הרשעים לא תהיה להם תקומה, אלא תאבד נפשם עם גופם ביום המיתה׳. ולכן אמרו
(משנה אבות ב׳:ז׳) ׳מרבה תורה מרבה חיים׳, ו׳קנה דברי תורה קנה לו חיי עולם הבא׳ (פירוש רבינו שם, ועיין מש״כ שם מט״ו). וראה בקהלת (סוף פרק ג) מה שמאריך רבינו בזה שהכסיל מת כבהמה ללא הישארות הנפש. וראה מש״כ המלבי״ם בשיר השירים
(ח ט) גם על דרך זה. [ויסוד הדברים בעקידת יצחק (שער ו) בשם ׳אלכסנדר וסייעתו׳, ובנשמת ישראל (ח״ב פ״ב) לרבי מנשה בן ישראל שפך חמתו על דיעה זו שהיא כפירה, ובספר אמונת חכמים (לרבי אבי עד שר שלום די בזילה) הביא את הדברים, וראה אפיקי יהודה (אדל, דרוש יג, בערבי נחל) שעל דעת בעל העקידה, שהיא דעת רבינו, אין כל תלונה, ע״ש].