×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות י״בתנ״ך
א֣
אָ
(א)  אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ (ב) הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ (ג) דַּבְּר֗וּ אֶֽל⁠־כׇּל⁠־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית⁠־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃ (ד) וְאִם⁠־יִמְעַ֣ט הַבַּ֘יִת֮ מִהְי֣וֹתב מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל⁠־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל⁠־הַשֶּֽׂה׃ (ה) שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן⁠־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן⁠־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן⁠־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃ (ו) וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ (ז) וְלָֽקְחוּ֙ מִן⁠־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּג עַל⁠־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל⁠־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר⁠־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ (ח) וְאָכְל֥וּ אֶת⁠־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי⁠־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל⁠־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ (ט) אַל⁠־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם⁠־צְלִי⁠־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל⁠־כְּרָעָ֖יו וְעַל⁠־קִרְבּֽוֹ׃ (י) וְלֹא⁠־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד⁠־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד⁠־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ (יא) וְכָ֘כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מׇתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ד בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יב) וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ⁠־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל⁠־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד⁠־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל⁠־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יג) וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת⁠־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא⁠־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (יד) וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחׇגֻּֽהוּ׃ (טו) שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖רה מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כׇּל⁠־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד⁠־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ (טז) וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא⁠־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא⁠־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל⁠־מְלָאכָה֙ לֹא⁠־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכׇל⁠־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ (יז) וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת⁠־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת⁠־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת⁠־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃ (יח) בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃ (יט) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כׇּל⁠־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ (כ) כׇּל⁠־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ (כא) {חמישי} וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכׇל⁠־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃ (כב) וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר⁠־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל⁠־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל⁠־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן⁠־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח⁠־בֵּית֖וֹ עַד⁠־בֹּֽקֶר׃ (כג) וְעָבַ֣ר יְהֹוָה֮יְ⁠־⁠הֹוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת⁠־מִצְרַ֒יִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת⁠־הַדָּם֙ עַל⁠־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ עַל⁠־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל⁠־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃ (כד) וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת⁠־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחׇק⁠־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד⁠־עוֹלָֽם׃ (כה) וְהָיָ֞ה כִּֽי⁠־תָבֹ֣אוּ אֶל⁠־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת⁠־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (כו) וְהָיָ֕ה כִּֽי⁠־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ (כז) וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח⁠־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהֹוָ֗הי⁠־⁠הֹוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל⁠־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנׇגְפּ֥וֹ אֶת⁠־מִצְרַ֖יִם וְאֶת⁠־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּו׃ (כח) וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (כט) {ששי} וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהֹוָה֮י⁠־⁠הֹוָה֮ הִכָּ֣ה כׇל⁠־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל⁠־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ (ל) וַיָּ֨קׇם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכׇל⁠־עֲבָדָיו֙ וְכׇל⁠־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי⁠־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין⁠־שָׁ֖ם מֵֽת׃ (לא) וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם⁠־אַתֶּ֖ם גַּם⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃ (לב) גַּם⁠־צֹאנְכֶ֨ם גַּם⁠־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם⁠־אֹתִֽי׃ (לג) וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל⁠־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן⁠־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃ (לד) וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת⁠־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל⁠־שִׁכְמָֽם׃ (לה) וּבְנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי⁠־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃ (לו) וַֽיהֹוָ֞הי⁠־⁠הֹוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת⁠־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת⁠־מִצְרָֽיִם׃ (לז)  וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ⁠־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃ (לח) וְגַם⁠־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ (לט) וַיֹּאפ֨וּ אֶת⁠־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי⁠־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם⁠־צֵדָ֖ה לֹא⁠־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ (מ) וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ (מא) וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּז כׇּל⁠־צִבְא֥וֹת יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (מב) לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא⁠־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכׇל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ (מג)  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כׇּל⁠־בֶּן⁠־נֵכָ֖ר לֹא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (מד) וְכׇל⁠־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת⁠־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (מה) תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹח׃ (מו) בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא⁠־תוֹצִ֧יא מִן⁠־הַבַּ֛יִת מִן⁠־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ⁠־בֽוֹ׃ (מז) כׇּל⁠־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃ (מח) וְכִֽי⁠־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶ֘סַח֮ לַיהֹוָה֒י⁠־⁠הֹוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כׇל⁠־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכׇל⁠־עָרֵ֖ל לֹֽא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (מט) תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ (נ) וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כׇּל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת⁠־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (נא)  וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶת⁠־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל⁠־צִבְאֹתָֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב מִהְי֣וֹת =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברנית ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל!=מִהְיֹ֣ת (כתיב חסר וי״ו)
• הערת ברויאר
ג וְנָ֥תְנ֛וּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3 ושיטת-א (מרכא בטעם תביר)
• ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ (געיה ותביר)
ד נַֽעֲלֵיכֶם֙ ל=נַֽעֲלֵיכֶם֙ בגעיה ימנית
ה שְּׂאֹ֖ר =ל,ל1,ב?,ש,ש1,ק3,ו (שי״ן דגושה) וכך הכריעו ברויאר ומג״ה
• א⁠(ס)=״אינו כן אלא רפה כמשפטו״ (!) וכן הוא בדפוסים
ו וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ (נקודה בוי״ו עיצורית)
• הערות ברויאר ודותן
ז יָ֥צְא֛וּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3 ושיטת-א (מרכא בטעם תביר)
• ל,ו=יָֽצְא֛וּ (געיה ותביר)
ח לֹא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=לֹא⁠־יֹ֥אכַל⁠־בּֽוֹ (המקף השני בתיבת משרת)
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
(א) ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן – שומעני שהיה הדבור למשה ולאהרן, היינו דקרי לתרווייהו משה משה אהרן אהרן. ואמרי ליה הנני, ת״ל ויהי ביום דיבר ה׳ אל משה (שמות ו׳ כח), למשה הוי קרי ולא לאהרן, אלא אהרן נוטה אזנו ושומע, א״כ מה ת״ל אל משה ואל אהרן, אלא מלמד כשם שהיה משה כלול לדברות ולמאמרות, כך הי׳ אהרן. ומפני מה אינו קוראו בשם, מפני כבודו של משה נמצאתה ממעט את אהרן מכל הדברות חוץ משלשה מקומות, מפני שאי אפשר להיות הדיבור עמו, היינו [ויאמר ה׳ אל אהרן] לך לקראת משה המדברה, (שמות ד כז), [וידבר ה׳ אל אהרן] יין ושכר אל תשת (ויקרא י ט), [ויאמר ה׳ אל אהרן] ואתה ובניך ובית אביך (במדבר יח א), אבל [ויאמר ה׳ אל אהרן] בארצם לא תנח (שם שם כ), הא כבר נאמר ע״י משה: אל משה ואל אהרן – הקיש אהרן למשה, לפי שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז א), מה משה דיין לפרעה ומדבר דבריו ואינו ירא אף אהרן כן: בארץ מצרים – חוץ לכרך, אתה אומר כן או אינו אלא בתוך הכרך, כשהוא אומר כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה׳ (שמות ט כט), והלא דברים ק״ו ומה תפלה שהיא קלה לא נתפלל משה אלא חוץ לכרך, דיבור החמור לא כל שכן. ומפני מה לא נידבר עמו בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאים שקוצים וגילולים, ועד שלא נבחר ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדיבור, משבחר הקב״ה בארץ ישראל נפסלו כל הארצות לדיבור, זולתי ליחזקאל שנידבר עמו על יד הנהר במקום טהרה של מים, (וכתיב) [דכתיב] קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך (יחזקאל ג כב), מגיד שהבקעה כשרה לדיבור, תדע שאין השכינה נגלית בחוץ לארץ, שכן מצינו ביונה שברח תרשישה, מקום שאין השכינה נגלית, שהגוים קרובי תשובה הם כדי שלא לחייב את ישראל: לאמר – צא ואמור להם מיד והשיבני, וכה״א וישב משה את דברי העם אל ה׳ (שמות יט ח), והיא בנין אב לכל הדברות. ד״א [לאמר לך אמור להם] מכאן לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמרהו: (ב) החדש הזה – ר׳ ישמעאל אומר משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזו היו רואין וקובעין לדורות, ולהכי חסר ו׳ דמשמע החדש. ר׳ עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה עליהן, והראהו הקב״ה באצבע, כיוצא בו אתה אומר וזה לכם הטמא (ויקרא יא כט), וזה מעשה המנורה (במדבר ח ד). ויש אומרים אף בשחיטה נתקשה, שנא׳ וזה אשר תעשה על המזבח (שמות כט לח). ר׳ שמעון בן יוחאי אומר והלא כל הדיברות שנידבר עם משה לא נידבר עמו אלא ביום, והחדש הראה בלילה, וכיצד מדבר עמו ביום ומראהו החדש בלילה, א״ר אליעזר נידבר עמו ביום עם חשיכה, והראהו את הלבנה עם חשיכה: החדש הזה – זה ניסן, אתה אומר זה ניסן או אינו אלא אחד משאר חדשי שנה, כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כג טז), וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), איזה חודש שיש בו חג ואסיף ותקופה ושנה יוצא בה וקראה שביעי, הוי אומר זה תשרי, לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי, ראשון זה ניסן: וכן כתבו אנשי כנסת הגדולה בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג ז), [ניסן] שבו נעשו ניסין לישראל שיצאו מעבדות לחרות: לכם – ולא מנה בו אדם הראשון ונח ובניו אלא מתשרי, נמצאנו למדין שישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה: ראש חדשים – מגיד שניסן ראש לחדשים, מניין אף למלכים, ת״ל בחדש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל (מלכים א ו א). א״ר חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן להו. ומניין אף לרגלים. ת״ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (דברים טז טז). אמר רב חסדא רגל שבו הוי ראשון לרגלים: ראשון הוא לכם – להצלתכם אתם מונין: לחדשי השנה – למה נאמר, לפי שהוא אומר שמור את חדש האביב (שם שם א), שמור את הפסח לקבעו באביב, ושמור זמן האביב לקבעו בפסח, הא כיצד עבר את אדר כדי שיבוא אביב בזמנו, הרי שעיברו את אדר ולא בא אביב בזמנו, שומעני יעברו את ניסן, ת״ל החדש הזה, זה ניסן ואין אחר ניסן. היה ר׳ ישמעאל אומר אם אתה אומר יעברו את ניסן נמצאתה אתה עושה ניסן שני, ואמרה תורה ראשון הוא לכם לחדשי השנה. ר׳ יאשי׳ אומר מניין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בבית דין, שנאמר ראשון הוא לכם, כיוצא בכם מה אתם ב״ד אף לדורות בב״ד. ותנן עיבור החדש בשלשה, והיינו חישוב דעיבור ועיבור השנה בשלשה דברי ר׳ מאיר, ור׳ שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרים בשבעה, ואם גמרו בשלשה הרי זו מעוברת: (ג) דברו – ר׳ אחי בר יאשי׳ אומר וכי שניהם היו מדברים והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישראל (שמות לא יג), אלא כיון שהי׳ משה מדבר הי׳ אהרן מימינו, ואלעזר משמאלו, ואיתמר מימינו של אהרן, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברים. ר׳ ישמעאל אומר כיון שהיה משה מדבר היה אהרן מרכין את אזנו לשמוע באימה, ומעלם עליהם הכתוב כאילו שניהם מדברים. ר׳ שמעון בן יוחאי אומר משה הי׳ חולק כבוד לאהרן ואומר לו למדני, ואהרן חולק כבוד למשה ואומר לו למדני, והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברין: אל כל עדת (בני) ישראל – שהמצוה לכולם: לאמר – לומר מקצת הדברים לדורות: ויקחו להם – לאכילתם. הדיבור בראש חודש ולקיחה בעשרה בו ושחיטה בי״ד בו: בעשור לחדש [הזה] ויקחו – אין לי אלא עשירי שיהא כשר ללקיחה, י״ד מניין שיהא כשר ללקיחה לדורות, אמרת ק״ו ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה י״ד שכשר לשחיטה אינו דין שיהא כשר ללקיחה, וכן י״ג שהוא קרוב לזמן שחיטה וה״ה ליום י״ב ויום י״א: לחדש הזה – לפי שעתיד לומר ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה (שמות יג י), יכול כל חדש שתרצה בכלל, ת״ל הזה, זה ולא אחר, להוציא את פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור, ופסח דורות מקחו כל זמן שירצה: ויקחו – וכי כולם לוקחים אלא לעשות שלוחו כמוהו, מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו: להם – לצורך אכילתם: איש – היינו גדול דהוי שליח של חבורה: שה – שה גדי וטלה, שנאמר שה כבשים ושה עזים (דברים יד ד): לבית אבות – אלו משפחות, שנאמר למשפחותם לבית אבותם (במדבר א ב). שלא יאכלוהו בערבוביא, היו עשר משפחות לבית אב אחד שומעני שה אחד לכולם, ת״ל שה לבית, דהיינו שה לחבורה אחד שבבית: (ד) ואם ימעט הבית מהיות משה – כלומר אם הם מעוטים בבית מכדי לאכול שה, בא הכתוב ללמדך שלעולם נימנין על הפסח, ואמרינן מאי לעולם, אע״ג דנימנו עליו חבורה אחרת. תנא קמא סבר נימנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחוט, ור׳ שמעון אומר עד שיזרוק הדם, אמר אביי מחלוקת לימשך, רבנן סברי מהיות משה מחיותי׳ דשה, ור׳ שמעון סבר מהווייתי׳ דשה, אבל למנות דברי הכל עד שישחוט, ור׳ שמעון דאמר נימנין עד שישחוט ומושכין עד שיזרוק [הדם], וקיי״ל כרבנן. ר׳ יהודה אומר ובלבד שיהא שם אחד מהחבורה הראשונה שלא לעשות טפילה עיקר ועיקר טפילה: ולקח הוא ושכינו – ר׳ עקיבה אומר מניין אתה אומר שאם ירצה אדם למנות עמו אחרים על פסחו שהוא רשאי, ת״ל ולקח הוא ושכנו: הקרוב – יכול קרובו ממש, ת״ל הקרוב אל ביתו, או יכול הקרוב לגגו, ת״ל ושכנו, שכנו מכל מקום, אלא שדיבר הכתוב בהווה: במכסת נפשות – אין מכסת אלא מנין, מלמד שצריך שישחוט למנויו, שחטו שלא למנויו פסול, כיצד שלא למנויו, נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת, יכול יהי׳ כעובר על המצוה דנימא דאע״ג דעבר על המצוה יהא הפסח כשר, ת״ל במכסת נפשות: איש לפי אכלו תכוסו – שינה הכתוב עליו לעכב, שאם שחטו שלא למנויו פסול: איש – אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגנוס מניין, ת״ל במכסת נפשות: לפי אכלו – שאם שוחטו שלא לאוכליו פסול: ת״ר כיצד שלא לאוכליו, לשם חולה או לשם קטן שאינו יכולין לאכול כזית: תכוסו – ר׳ יוחנן אמר לשון סורסי היא, כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה. לשון סורסי היינו לשון ארם צובה, דהיינו סוריא שכבשה דוד וסנפה לארץ ישראל: תכוסו על השה – ר׳ ישמעאל אומר כל זמן שהוא חי נימנין עליו ומושכין ידיהם הימנו: (ה) שה תמים – להוציא בעל מום: זכר – להוציא טומטום ואנדרוגנוס ונקבה: בן שנה – אין לי אלא בן שנה, כל שנתו מניין, הי׳ ר׳ ישמעאל אומר קל וחומר, מה אם עולה שהיא חמורה שכולה כליל, כשירה לבוא כל שנתו כבת שנתה, פסח שהוא קל שנאכל לבעלים, אינו דין שיוכשר לבוא כל שנתו כבן שנה, אבל בן שתי שנים פסול, דתנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב ויפלו לנדבה וכו׳. יהיה לכם. שיאכלוהו מנויו: מן הכבשים ומן העזים – מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו: תקחו – להביא פסח דורות שלא יקחו אלא כלקיחה זו, מה לקיחה זו מן הכשבים או מן העזים אף לקיחת פסח דורות מן הכשבים ומן העזים: (ו) והיה לכם למשמרת – להוציא פסח דורות שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות כל זמן שירצו ולמה נאמר, לפי שהוא אומר משכו וקחו לכם צאן (פסוק כא), אמרו ישראל למשה רבינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח כב), אמר להם קחו ויהי׳ לכם למשמרת, ואתם מבינים מן הלקיחה שכשם שאין עושין לכם כלום על הקשירה, כך לא יעשו לכם כלום על השחיטה: עד ארבעה עשר יום לחדש הזה – שמריהו עד י״ד ושחטיהו בי״ד, מגיד שהיו מבקרין אותו, פי׳ שמא נפל בו מום ארבעת ימים קודם לשחיטתו, מכאן אתה דן על התמיד, נאמרה שמירה בפסח, ונאמרה שמירה בתמיד, שנא׳ תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח ב), מה שמירה האמורה בפסח מצרים מבקרין אותו ד׳ ימים קודם לשחיטתו, אף שמירה האמורה בתמיד מבקרין אותו ד׳ ימים קודם לשחיטתו, מכאן אמרו אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין מלשכת הטלאים כדי לשבת, ושני ימים של ר״ה מוסיפין לעולם דהוי ד׳ ימים קודם יו״ט, שאם אירע יום חמישי ויום ששי יו״ט הוי יום ראשון ושני ושלישי ורביעי קודם לי״ט ד׳ ימים: ושחטו אותו – בין בחול ובין בשבת, שנא׳ בפסח במועדו (במדבר ט ב), ונאמר בתמיד במועדו (שם כח ב), מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת: ושחטו אותו – ר׳ אליעזר אומר מכאן שאם אין לישראל אלא פסח יחידי יוצאין מידי כרת: כל קהל עדת ישראל – מכאן אמרו הפסח נשחט בשלש כיתות, קהל ועדה וישראל, נכנסה כת ראשונה נתמלאה העזרה ננעלו דלתות העזרה, תקעו והריעו ותקעו הכהנים עומדים שורות שורות, ובידיהן בזיכי כסף, ובזיכי זהב, שורה שכולה כסף כסף, שורה שכולה זהב זהב, ולא היו מעורבבים, ולא הי׳ לבזיכין שולים, שמא יניח ויקרש הדם. דבשלש פעמים ביום י״ד בניסן נכנסין בעזרה לשחוט פסחיהן, והכהנים עומדים שורות שורות, ממקום דריסת רגלי ישראל, עד המזבח, ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב, לקבל בהן את הדם, ולא היו לבזיכין שולים דמצי לאינחינהו ע״ג קרקע כדי שלא יניחם במקום אחד ויקרש הדם, אלא יאחזם בידו להוליך הדם לזרקו למזבח קודם שיקרש: בין הערבים – ר׳ אומר הרי הוא אומר שם תזבח את הפסח בערב, שומעני כשמועו, תלמוד לומר מועד צאתך ממצרים (דברים טז ו), אימתי יצאו ישראל ממצרים, משש שעות ולמעלה, וכה״א ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו׳ (שמות יב מא). ר׳ נתן אומר מנין לבין הערביים שהיא משש שעות ולמעלה, אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנא׳ כי פנה היום (ונטו) [כי ינטו] צללי ערב (ירמיה ו ד). ותנן תמיד נשחט בשמנה שעות ומחצה, וקרב בתשעה ומחצה, וערב פסח נשחט בשבע ומחצה, והפסח ע״כ אחריו לעולם. ואמרינן בגמרא אמר רבא מצותו דתמיד מכי ינטו צללי ערב. דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט לט) משעה שהתחיל היום לערוב, משמע מתחילת שעה שביעית, הלכך כל השנה כולה אי ליכא נדרים ונדבות מצותה בתחלת שעה שביעית, ואי איכא נדרים ונדבות דבעינין להשלים כל קרבן, ואח״כ תמיד של בין הערבים אמר קרא והקטיר עלי׳ חלבי השלמים (ויקרא ו ה), השלם עליה כל הקרבנות מאחרינן לתמיד תרתי שעה ועבדינן לי׳ בשמנה ומחצה, וערבי פסחים דאיכא פסח אחריו מקדמינן ליה חדא שעתא ועבדינן ליה בשבעה ומחצה והפסח אחריו, חל ערב פסח להיות בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחיא שבת מוקמינן ליה אדינא בשש ומחצה וקרב בשבעה ומחצה והפסח אחריו, שהרי בתמיד נאמר בין הערבים (במדבר ט ג), ופסח נאמר בין הערבים (שמות יב ו), ונאמר בו בערב. ותניא יאוחר דבר שנאמר בו בין הערבים ונאמר בו בערב. אחר דבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים: (ז) ולקחו מן הדם – שומעני בין ביד ובין בכלי, תלמוד לומר מן הדם אשר בסף, מגיד הכתוב שהי׳ עושה עיקה, דהיינו חקיקה, בתוך האסקופה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקופה. שנאמר בתתם סיפם את סיפי (יחזקאל מג ח), וכתיב וינועו אמות הסיפים (ישעיה ו ד). דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבה אומר אין סף אלא כלי, וכה״א (והמספות) [והסיפות] והמזמרות והמזרקות [והכפות] והמחתות זהב סגור (מלכים א ז נ), ומסתבר כר׳ עקיבה: ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף – דהיינו אסקופה העליונה: ונתנו – מבפנים, דכתיב וראיתי את הדם (פסוק יג), הנראה לי ולא לאחרים, דברי ר׳ ישמעאל. וכן אמר ר׳ יונתן מבפנים, דכתיב והי׳ הדם לכם לאות (שם), לכם ולא לאחרים. ור׳ יצחק אמר לעולם מבחוץ, כדי שיהיו המצריים רואין ומעיהן מחתכין. ולא סבירא לן כוותי׳, דהוי ליה יחיד במקום רבים, ובין שהקדים מתן דם למזוזות ובין שהקדים למשקוף יצא, דכתיב והגעתם אל המשקוף ואל המזוזות (פסוק כב), נמצאנו למידים שלש מזבחות היו לאבותינו במצרים המשקוף ושתי המזוזות, ולדברי ר׳ ישמעאל ארבע, הסף ואסקופה העליונה, והסף היינו עיקה: על הבתים אשר אכלו אותו בהם – אין לי אלא בתים שהיו אוכלין אותו בהם, בתים שהיו ישינים בהם מניין ת״ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום: (ח) ואכלו את הבשר – בשר ולא גידים ולא עצמות ולא קרנים ולא טלפים. תנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך וראשי כנפים והחסחוסים, ואמרי׳ בגמרא הכי קאמר כל מה שאדם יכול לאכול בשור הגדול שליק הרבה יכול למנות עליו בפסח דהיינו גדי הרך לאוכלו צלי, ומה הן ראשי כנפים, דהיינו רך שבסוף הכף דחשיב להו בשר כנף קרי לכף, כדכתיב מכנף הארץ (ישעיה כד טז), דהיינו מקצה הארץ. והחסחוסים היינו תנוך דמתרגמינן חסחוסי, והוא קשה שבאוזן וגידים שסופן להקשות קיי״ל בהו כר׳ יוחנן. דאמר אין נמנין עליהן בפסח דלא חשיב להו בשר: בלילה הזה – שומעני כל הלילה, תלמוד לומר לא תותירו ממנו עד בקר (להלן פסוק י), אני אקרא והנותר ממנו באש תשרופו, למה נאמר עד בקר, לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבוקרו של בקר, ואיזה זה זה עמוד השחר, מכאן אמרו אכילת זבחים ואכילת פסחים והקטר חלבים והקטר אברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר, א״כ למה נאמר עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שלא יהא אוכל עד הנץ החמה: ותנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים, ואמרינן מאן תנא, אמר רב יוסף ר״א בן עזריה היא, דסבר עד חצות מדאורייתא היא, דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, ר״א בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה, ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר לו ר׳ עקיבא והלא כבר נאמר בחפזון, עד שעת חפזון, א״כ מה ת״ל בלילה הזה, יכול יהא נאכל ביום כקדשים, ת״ל בלילה, בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום, לר״א בן עזריה דאמר דעד חצות מדאוריתא היא, לא יצא ידי חובתו פשיטא, מהו דתימא כי אהדרי׳ קרא לחיובא הוא דאהדרי׳, קמ״ל כי אפקי׳ קרא לגמריה אפקיה, וכי אהדרי׳ קרא לכולי מילתא אהדרי׳, והני מילי לר׳ אלעזר בן עזריה, אבל לר׳ עקיבה דסבר דאכילת פסח עד חצות מדרבנן היא, אכילת מצה דמצוה עד שיעלה עמוד השחר שפיר דמי, וקיימא לן כר׳ עקיבה: צלי אש – ולא שפוד מתכת, ולא צלי אסכלה, [ולא צלי חרס של תנור] דהיינו לבינה שמלבנין אותה באור תנור, ותנן נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו, פי׳ נגע הפסח בחרסו של תנור, דהוי מלובן באור יקלוף הפסח באותו מקום שנגע בחרס, לפי שאותו מקום ניצלה מחמת החרס ולא הוי צלי אש ניטף מרוטבו של פסח על החרס, וחזר אותו רוטב כשהוא רותח על הפסח יטול מאותו מקום שחזר לו הרוטב לפסח לפי שנצלה מחמת רוטב הרותח ולא מחמת האש, ולא סגיא לי׳ הכא בקליפה דרוטב מרתח לי׳ טפי: (על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו – הוסיף לו הכתוב שתי מצות, חוץ ממצות שבגופו, מניין שאם אין לו מצות ומרורים שהן יוצאין ידי חובתן בפסח, פי׳ דלאו הני מעכבי, ת״ל יאכלוהו, מכל מקום: תנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח משום מרור, בחזרת, דהיינו חסא, לטוגא בלע״ז. וחזרת גלין, היינו חסא מרא שבשדות: ובעולשין – קריספינו בלע״ז, ועילשי שדה כעילשי גנה וכחזרת: ובתמכה – היינו גרדא בלע״ז. ויש אומרין מרוביו. ובחרחבינא ובמרור. אחרים אומרים כל ירק מר יש לו שרף ופניו (מחסיפין) [מכסיפין], ואמר רב הונא הלכה כאחרים, ויוצאין בהם בין לחין ובין יבישין, אבל לא שלוקין ולא כבושין ולא מבושלין, ומצטרפין בכזית. א״ר חסדא לא שנו אלא קלח, אבל עלין לחין אין, יבישין לא, ויוצאין בכמושין. כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו. תנא דבי שמואל מצוה בחזרת. ואמר רבא מאי חסא, דחס רחמנא עלן, וא״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן למה נמשלו מצרים למרור, לומר לך מה מרור זה תחלתו רכה וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה, בתחילה כתיב כי טוב כל ארץ מצרים לכם היא (בראשית מה כ), ולבסוף וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו׳ (שמות א יד): (על מצות ומרורים) [ומצות על מרורים] יאכלוהו – מכאן אמרו הפסח נאכל על השובע, ואין מצה ומרור נאכלין על השובע, כיצד הפסח נאכל על השובע, דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שבא בחול, פי׳ שבא י״ד בניסן בחול, ובטהרה ובמועט, בזמן שבא י״ד בשבת, ובמרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה, חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות, ונאכלת לשני ימים, ואמרי׳ בגמרא מאן תנא דקתני חגיגה תני הרכבתו והבאתו דלא דחיא שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת, ואימתי מביאין חגיגה, בארבע עשר כגון שנמנו רבים, דהיינו חבורה גדולה עליו ואין להם ספק לאכול מן הפסח כדי להם ומביאין עמו חגיגה בזמן שבא י״ד בחול ובטהרה ובמועט, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, אמר רב אשי שמע מינה חגיגת ארבע עשר לאו חובא דההיא ליליא היא, דאי סלקא דעתך חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה ובמועט, מיהת ודאי טעמא אתיא, כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח, כדי שיהא נאכל הפסח על השובע, והיינו דכתיב וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר (דברים טז ב), וקיי״ל דיש לה תשלומין כל שבעה, אלמא לאו חובת אותו לילה היא: (ט) אל תאכלו ממנו נא – ואפי׳ מקצתו. אין נא אלא חי, והוא מדובר על אופן אנינות שבשר החי הלב מתאנח ממנו, בלשון ערבי קורין לשאינו צלוי כל צרכו, חי: ובשל מבושל – להחייב על החי ועל המבושל: ובשל – כלומר ולא בשל, ודומה לדבר אל (באפך) [בקצפך] תוכיחני ובחמתך תייסרני (תהלים לח ב), כלומר ולא בחמתך תיסרני, והרבה כיוצא באלו במקרא: במים – אין לי אלא במים, בשאר משקין מניין, תנא היה ר׳ ישמעאל אומר קל וחומר אם מים שאין מפיגין טעם הבשר הרי הן אסורין בבישול שאר משקין שהן מפיגין טעם הבשר אינו דין שיהיו אסורין בבישול. ר׳ עקיבא אומר אין לי אלא מים שאר משקין מניין ת״ל ובשל מבושל. ור׳ סבר אין ובשל אלא צלי, שנאמר ובשלת ואכלת במקום וגו׳ (דברים טז ז), ואומר ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט (דברי הימים ב לה יג), והיינו פסח ממש שעשאוהו צלי אש. מפני כבוד רבותינו אשר דרשו את התורה וחקותיה ומשפטיה באר היטב יראתם על פני היתה תמיד בלי לשנות אחרי דבריהם במדרשי המצות והחקים והמשפטים והתורות, אעפ״כ במה שלבי רוחש איני יכול לבלום עצמי מבלי לכבד יוצרי באשר חלק לי, והוא ברחמיו ישאני. אמרתי אני בלבי כי מלת נא מדוברת על אופן ביטול, ודומה לה ואם הניא אביה אותה (במדבר ל ו). כלומר ואם בטלה אביה מרשותה, וכן ולמה תניאון את לב בני ישראל (שם לב ז), כלומר ולמה תבטלון רצון לב בני ישראל, וכן הניא מחשבות עמים (תהלים לג י), ויסוד כולן נא בלבד, ועיקר לשונם לשון ביטול, וכן אל תאכלו ממנו נא, כלומר אל תאכלו ממנו אכילת בטילה לדעת כל אדם, שכל אדם שאוכל בשר חי בטילה דעתו אצל כל אדם, שהרי היא אכילת חיה רעה: טעם אחר אל תאכלו ממנו נא – נא לשון מהירות, כלומר אל תאכלו ממנו כמו שהוא עכשיו בשעת הפשט, ולא בשל מבושל [ויבשלו הפסח באש כמשפט] והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם (דברי הימים ב לה יג), והיינו חגיגת הבאות עם הפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, ולפיכך כפל הכתוב ואמר ובשל מבושל במים, מבושל במים ובמשקין הוא דאסור, הא מבושל באש שרי דהיינו צלי: כי אם צלי אש – למה נאמר, שהייתי אומר הראוי לשלוק כגון הכרס והדקין ישלוק, והראוי לצלות כגון הנתחים ושאר האיברים יצלה, ת״ל כי אם צלי אש, כולו תוך ובר דברי ר׳ עקיבה. ר״א אומר ראשו על כרעיו ועל קרבו, מקולס, כלומר עם כרעיו ועם קרבו. תנן כיצד צולין את הפסח שפוד של רימון, תוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ובני מעיו לתוכו דברי ר׳ יוסי הגלילי. ר״ע אומר כמין בישול הוא אלא תולין חוצה לו: ת״ר איזהו מקולס, כל שצלאו כולו כאחד, פי׳ חוץ מן הדברים האסורין שבו, כגון חלב ודם וגידין האיסורין, נחתך ממנו אבר שלם, נשלק ממנו אבר, אין זה מקולס, השתא איכא למימר נחתך ממנו אבר דאע״ג דמיטוי בהדיה אין זה מקולס נשלק ממנו אבר דלא מיטוי בהדיה לא כל שכן, א״ר ששת ששלקו לאותו אבר במחובר לגוף, וקמ״ל דאפ״ה אינו מקולס: כרעיו – אלו קרסולים, כדכתיב אשר לו (כרעיו) [כרעים] ממעל לרגליו (ויקרא יא כא): קרבו – אלו הדקים: (י) ולא תותירו ממנו עד בקר – הא אם הותיר שומעני יהא כעובר על המצוה ויהא כשר, ת״ל והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו, בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, לפי שאין לוקין היכא שניתק לעשה הלאו אלא על לאו גמור: דומיא דלאו דחסימה דכתיבא במשנה תורה, דכתיב ארבעים יכנו וגו׳ (דברים כה ג), וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו (שם שם ד): אקרא אני והנותר ממנו באש תשרופו, ומה ת״ל עד בקר, אלא בא הכתוב ליתן תחום לבוקרו של בקר, דהוי עמוד השחר תחום דידיה. דבר אחר מה ת״ל עד בקר, מגיד הכתוב שאינו נשרף עד בקר שני, דהיינו אור ששה עשר לפי שאין שורפין קדשים בי״ט, היינו דתנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו״ט, ואמרינן מאי שמן שריפה שמן תרומה העומד לישרף הלכך כי מקלע ששה עשר להיות בשבת אין שורפין את הנותר עד מוצאי שבת, דהיינו י״ז בניסן, ולפיכך אין שורפין חמץ הנראה ביו״ט ולא מפרישין חלת האור לישרף ביו״ט. אלא תלטוש בצונן ותשרף בחולו של מועד: (יא) וככה תאכלו אותו – בפסח מצרים הכתוב מדבר ולא בפסח דורות: מתניכם חגורים – שלא במסיבת מנוחה. וכי אמרינן במס׳ שבת איזה היא התחלת סעודה משיתיר חגורה: נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם – כיוצאי דרכים. ר׳ יוסי הגלילי אומר לימדה תורה דרך ארץ על יוצאי דרכים שיהיו מזורזים: ואכלתם אותו בחפזון: אבא חנן אומר משום ר׳ אליעזר זה חפזון שכינה, שהיה רוח אלהים חיים ממהר לעבור בארץ מצרים בחצות הלילה, ולפיכך מזהירים לאוכלו בחיפזון, ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר קול דודי הנה זה בא (שה״ש ב ח), וכתיב הנה זה עומד אחר כתלינו וגו׳ (שם שם ט), וחפזון דישראל, היינו דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז), כדי שלא יתעכבו מחמת הכלבים, שהיו ישראל נחפזים לצאת והיו רצים ונחפזים מבית לבית לקבץ נכסיהן, וחפזון דמצרים היינו דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (שמות יב לג), ואין חפזון אלא לשון בהלה, ודומה לו נחפז ללכת (שמואל א כג כו), (בחפזם) [בחפזה] לנוס (שמואל ב ד ד), (אדם) [ארם] בחפזם (מלכים ב ז טו), וכל דומיהן: פסח הוא לה׳ – שיהיו כל מעשיו לשם הקב״ה לקיחתו ושחיטתו וצלייתו ואכילתו: (יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה – כמלך העובר ממקום למקום, זה רוח אלהים חיים אשר באויר הנכבד, המפורש בתחלת שכל טוב, וכה״א הנה ה׳ רוכב על עב קל ובא מצרים (ישעיה יט א), וכשנגלה כבוד השכינה במצרים, יורדין עמו תשעים אלף רבוא מלאכים זיע ורתת לחבל את מצרים, ולא הניחם הקב״ה אלא דבר קדשו ממש פרע מהם לקיים מה שהבטיח לאברהם אבינו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו יד), וכה״א כאן והכתי כל בכור בארץ מצרים, לא על ידי מלאך ולא ע״י שליח. מה ת״ל בארץ מצרים, שאפי׳ בכורים ממקומות אחרים ובאו וישבו במצרים מתו, ובכורי מצרים שנמצאו במקומות אחרים מניין שמתו גם הם ת״ל למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י), ובכורי כוש ופוט ולוד מניין, ת״ל ויך כל בכור במצרים ראשית אונם באהלי חם (שם עח נא): מאדם ועד בהמה – מי שהתחיל בעבירה תחלה, ממנו התחילה הפרעניות, וכן אתה דורש במבול ובסדום ובסוטה, ק״ו למדה טובה שמרובה: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים – משונים זה מזה, ע״ז של אבן היתה נימסית, של בהמה מתה, של עץ היתה נרקבת, של מתכת נעשית חררה. ר׳ נתן אומר [שפטים] שפט שפטי שפטים וקא מרבה ד׳ מיני דינים נרקבים נבקקין נגדעים נשרפין, נמצינו למידין שע״ז לוקה בארבעה דרכים הללו, ועובדיה בשלשה במכה בהשחתה ובמגפה, דכתיב לקמן נגף למשחית בהכותי (פסוק יג): אני ה׳ – זה השם הנכבד והנורא ולא אחר, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן: אני ה׳ – בשבועה שאני בעצמי נפרע מהם: (יג) והיה הדם לכם לאות – לכם לאות ולא לאחרים לאות: על הבתים – למה נאמר, והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (פסוק ז), אין לי אלא בתים שאוכלין אותו בהם, שאר בתים שישינין בהם מניין, ת״ל על הבתים אשר אתם שם, מכל מקום: וראיתי את הדם – היה ר׳ ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו שנאמר ידע מה בחשוכא (דניאל ב כב), ביום יאיר כחשיכה כאורה (תהלים קלט יב), ומה ת״ל וראיתי את הדם, אלא בשכר מצוה זו שאתם עושין אני נגלה וחס עליכם, וכן מפורש בקבלה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי (יחזקאל טז ו), והיינו דם שחיטת פסח ודם מילה שנתערבו זה עם זה, וניתן מהם לאות על הבתים: ופסחתי עליכם – אין פסיחה אלא חייסה, וכה״א גנון והציל פסוח והמליט (ישעיה לא ה), ר׳ יונתן אומר הרי שהיה מצרי בתוך ביתו שומע אני ינצל בגינו, ת״ל ופסחתי עליכם, עליכם אני חס ולא על המצריים, הרי שהיה ביתו של ישראל מובלע בתוך ביתם של מצרים יכול ילקה בגינם, ת״ל ולא יהיה בכם נגף למשחית, בכם אינו הווה אבל הווה במצרים: נגף למשחית בהכותי – זה שדרשנו שלשה מיני מכות לקו המצריים, נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. בארץ מצרים אינו הוה בכם אבל הוה לאחר זמן, כלומר במקומות אחרים הזהרו על עצמכם: (יד) והיה היום הזה לזכרון – כענין שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז ג): וחגתם אותו – יום שהוא לך לזכרון חוגג, אבל לא שמענו איזהו, כשהוא אומר זכור את היום [הזה] אשר (יצאת) [יצאתם] ממצרים (שמות יג ג), עדיין הדבר שקול, כשהוא אומר ממחרת הפסח יצאו (במדבר לג ג), אימתי אכלו את הפסח לילי יום טוב והם לא יצאו, אלא ביום טוב עצמו: חג לה׳ – מלמד שחל שם שמים על החגיגה, פי׳ ששלמי חגיגה יש בהן קדושה כפסח עצמו, אלא שנאכלין לשני ימים, ויש להן תשלומין, דכתיב שבעת ימים תחוג לה׳ אלהיך (דברים טז טו), להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה, שהרי ראשון ואחרון קרוין מקרא קדש, ולפיכך טעונין חגיגה, וחולו של מועד אתיא מקל וחומר, הרי אתה דן אם יום טוב ראשון ואחרון שאין לפניהן ולאחריהן מקודשין הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שמקודש לפניו ולאחריו דין הוא שיטעון חגיגה: חקת עולם תחגוהו – לרבות ימות המשיח: (טו) שבעת ימים מצות תאכלו – בין שיש אכילת פסח וחגיגה, ובין שאין אכילת פסח וחגיגה מצות תאכלו, שומע אני כל מין מצה במשמע, ת״ל לא תאכלו עליו חמץ לא אמרתי שאתה אוכל מצה ויוצא ידי חובתך בלילי יום טוב של פסח אלא בדבר שבא לידי מצה וחמץ והן חמשת המינין ואלו הן: החטין והשעורין והכוסמין בלע״ז שפילצא, ושבולת שועל דעבידא כזנב, שועל וינא בלע״ז, והשיפון דישרא בלע״ז, יצאו האורז והדוחן והפרגין והשמשמין והקטניות שאינן באין לידי חמץ ומצה אלא אם שוהין מסריחין, ולפיכך אין אדם יוצא בהן ידי חובת מצה בלילי פסחים, דכתיב בערב תאכלו מצות (פסוק יח), יכול אף מעשה קדירה במשמע, ת״ל שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני (דברים טז ג) יצאו כל מעשי קדירה אע״פ שהיא מחמשת המינין שאין אדם יוצא ידי חובתו בו בלילי פסחים: שבעת ימים מצות מצות תאכלו – ויום טוב הראשון בכלל, ובגולה חוץ מיו״ט הראשון, אלא שיום הראשון חובה לאכול מצה דהיינו בלילו, ושאר הימים רשות, רצה אוכל מצה רצה אינו אוכל, ובלבד שלא יאכל חמץ, דכתיב שבעת ימים תאכל מצות (שמות יג ו), וכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳ אלהיך (דברים טז ח), כיצד יתקיימו שני מקראות אלו השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות אף כולם רשות, אימא שביעי רשות אף לילה הראשון רשות, ת״ל בראשון בארבע עשר [יום] לחדש בערב תאכלו מצות (לקמן פסוק יח), הכתוב קבעו חובה, ר׳ מאיר אומר ששה מן החדש ושבעה מן הישן ונדרש במקומו: אך ביום הראשון – מערב יום טוב, דהיינו ראשון ליום טוב ודומה לדבר הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת (איוב טו ז), שכך אמרו לאיוב שמא קודם שנוצר אדם נולדת או לפני גבעות חוללת. אתה אומר מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו, ת״ל לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים בהיתר, ושחיטת הפסח מחצות היום ולמעלה דברי ר׳ ישמעאל ר׳ עקיבא אומר אינו צריך הואיל ואין ביעור חמץ אלא בשריפה, וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם (לקמן פסוק טז), ושריפה מעין מלאכה היא, וכיון שאינה לצורך אוכל נפש אסורה, הא מה תלמוד לומר תשביתו שאור מבתיכם, מערב יום טוב, יכול מן הבקר, ת״ל אך חלק דהיינו מחצות היום ולמעלה, והיינו דתנן אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש: תשביתו – בכל דבר שהיא נשבית מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. ר׳ יוסי אומר בשריפה ודינו כנותר, מה נותר אסור באכילה וטעון שריפה, אף חמץ אסור באכילה וטעון שריפה: אמר ר׳ יהודה בן בתירא וכי סבור אתה שאתה מחמיר עליו, אינך אלא מקיל עליו. לא מצא אור לשרפו ישב לו ולא ישביתו, ת״ל תשביתו, אלא בלשון הזה הוא אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כיליו בשריפה משתגיע שעת הביעור ואין לו אור לשורפו מצות כיליו בכל דבר. רבי אומר איזהו דבר שהוא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זו שריפה, וקיימא לן כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, ואליבא דר׳ יהודה בן בתירא: תשביתו שאור – ועד כמה הוא חייב להשבית עד כזית, והיינו דתנן בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית: כי כל אוכל חמץ – להביא את שחמיצו מחמת מלאכתן, כגון מי שימושו של נחתום ושלש במים הפושרין ושלש בחמה וכיוצא באלו, כדדרשינן לקמן במדרש רבותינו: מבתיכם – וה״ה לגבולין בין בכלים בין בקרקע בין בכתלים בין בכל מקום שברשותו, כדדרשינן לקמן במדרש רבותינו: כי כל אוכל חמץ – אפי׳ בכל שהוא חייב מלקות, ולא אמרו כזית אלא לענין כרת דכתיב ונכרתה, אין הכרתה אלא הפסקת כלייה: הנפש בין זכר ובין נקבה: ההיא – המזידה דברי ר׳ עקיבא: מישראל – יכול תלך אל עם אחר ותחיה, ת״ל במקום אחר מלפני אני ה׳ (ויקרא כב ג), בכל מקום שהוא רשותי, ללמדך שישראל שמניח מצות בוראו, נכרת מן העולם, ואין לו תקנה אפי׳ בשאר האומות: מיום הראשון עד יום השביעי – ועד בכלל, דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו, עונשו שבעה ואזהרתו לעולם, אבל חלב ודם עונשן לעולם ואזהרתן לעולם, עונשו שמענו אזהרתו מניין, ת״ל כל מחמצת לא תאכלו (לקמן פסוק כ): (טז) (ביום) [וביום] הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש – מקרא לשון ארעון, ארעם במאכל ובמשתה, וכן מפורש על ידי עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון [לו] כי קדוש היום לאדונינו (נחמיה ח י): קדש – קדשם בכסות נקיים, כי הא דר׳ יוחנן הוי קרי למאניה מכבדותא: יהיה לכם – אע״פ שאין לכם השגת יד, וכן מפורש על ידי עזרא כי חדות ה׳ היא מעוזכם (שם שם), ומפרשי ליה רבנן הכי, בני לוו עלי וקדשו היום והאמינו בי ואני פורע: כל מלאכה לא יעשה בהם – בין על ידי ישראל בין על ידי שלוחי גוים. אין לי אלא יום טוב הראשון ויום טוב האחרון שהם אסורים בעשיית מלאכה, חולו של מועד מניין, ת״ל את חג המצות תשמור שבעת ימים (שמות כג טו), מכל מקום, אלא מסרך הכתוב לחכמים להורות לך איזה מלאכה מותרת בחולו של מועד ואיזה אסורה, דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים יז יא): אך (את) אשר יאכל לכל נפש – ריבה הדלקת הנר שהיא הכשר אכילה, ומיעט כיבוי הנר שאינה הכשר אכילה, ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד: לכל נפש – אפילו נפש בהמה במשמע: לכל נפש – אפילו כל שהוא שוחט אדם את הבהמה אפילו שאינו צריך אלא לכזית וכולה הלכתא כדמפורש בהלכות יום טוב: הוא לבדו – הוא ולא מכשיריו, פי׳ כגון השחזת סכין וחטיבת עצים ודיכת דייסא וכיוצא בהן, זה הכלל כל שאפשר לעשותה מערב יום טוב אין עושין אותה ביום טוב, וכל שאי אפשר לעשותה מערב יום טוב עושין אותה ביו״ט: לבדו – ולא מילה הבאה שלא בזמנה, שאינה דוחה לא את השבת ולא את יו״ט: יעשה לכם – ולא לגוים, מכאן אמרו מזמנין גוי בשבת ואין מזמנין גוי ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו, והתורה אמרה לכם ולא לגוים, מביא נפשות בהמה שמזונתן עליך, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך (דברים יא טו), והדר ואכלת ושבעת, ומפרשי רבנן דאסור לאדם שיסעוד עד שיתן מאכל לבהמתו, וכתב בקבלה יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י), ומוציא אני את הגוי שאין מזונותיו עליך, דכתיב וחי אחיך עמך (ויקרא כה לו), אחיך ולא גוי, ואומר או מכר לנכרי (דברים יד כא), במכירה ולא שאתה חייב ליתן בו במתנה. הן אלה שתותי בנייני הלכות ימים טובים ועליותימו ופתחימו ומנעלימו גרורים וסדורים בחיבורי אשר בשכל טוב הספר הנכבד הזה על פרשות המועדות אשר בסדר אמור אל הכהנים, בדרך קצרה לפי הישג הדעת.: (יז) (ושמרת) [ושמרתם] את המצות – שמריהו שלא תביאהו לידי פסול, מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן, סיאור ישרף וכו׳ כדמפרש לקמן במדרש רבותינו: כי בעצם היום הזה – מגיד שלא יצאו אלא בעצומו של יום, היינו אחר הנץ החמה: הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים – אלו צבאות ישראל, וכשהוא אומר יצאו כל צבאות ה׳ (לקמן פסוק מא), הרי צבאות מלאכי השרת אמור: ושמרתם את היום הזה – לרבות דברים שהן משום שבות, ת״ל ביום הראשון (ויקרא כג ז), כדמפרש להו במס׳ יום טוב לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה וכו׳, ואף בחולו של מועד יהא אסור בדברים האסורים משום שבות, והדין נותן הואיל וי״ט הראשון והאחרון קרויין מקרא קדש, וחולו ש״מ קרוי מקרא קדש ואם למדתם על יו״ט הראשון והאחרון שקרויין מקרא קדש אסורין משום שבות חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש אינו דין שיהא אסור בדברים האסורין משום שבות ת״ל ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון (ויקרא כג לט), באלו אסורין משום שבות, ולא בחולו של מועד: לדורותיכם – שינהג הדבר לדורות: חקת עולם – להביא את ימות המשיח.: (יח) בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות – בא הכתוב לקבוע לילה הראשון חובה לאכילת מצה, מכאן ואילך רשות, ובלבד שלא יאכל חמץ: עד יום האחד ועשרים לחדש – למה נאמר, לפי שהוא אומר שבעת ימים תאכל מצות (שמות יג ו), אין לי אלא ימים, לילות מניין, תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחדש, ועד בכלל, להביא לילות כימים: בערב – עד שיעריב יום כ״א ובגולה כל יום כ״ב לילה ויום.: (יט) שבעת ימים שאר – ולמה שאור חסר ו׳, דאפי׳ בכל דהו קאי בלאו: שאור לא ימצא – אין לי אלא בל ימצא, בל יראה מניין, ת״ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות יג ז), הקיש הכתוב שאור לחמץ וחמץ לשאור, מה זה בבל יראה ובל ימצא, אף זה בבל יראה ובבל ימצא, מה זה מחמשת המינין, אף זה מחמשת המינין: בבתיכם – למה נאמר, לפי שנאמר בכל גבולך (שם שם), שומעני כשמועו, ת״ל בבתיכם, מה ביתך ברשותך, אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של ישראל ברשותו של נכרי, ואע״פ שהוא יכול לבערו, אבל אינו ברשותו של ישראל, ולהכי לא מיחייב עליה, יצא חמצו של נכרי שהיא ברשותו של ישראל, וחמץ שנפלה עליו מפולת שאין הכלב יכול לחפש אחריו, דהיינו שיעור שלשה טפחים, אע״פ שהוא ברשותו, אבל אינו יכול לבערו, ולהכי לא מיחייב עליה וחשובי כמבוערים, ומה בבתים שבעה, אף בגבולים שבעה: כי כל אוכל מחמצת – למה נאמר, לפי שנאמר כי כל אוכל חמץ (פסוק טו), אין לי אלא חמץ שחייבין עליו כרת, שאור מנין, ת״ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, עד שלא יאמר יש לי בדין, מה אם חמץ שאינו מחמיץ את אחרים חייבין עליו כרת, שאור שהוא מחמץ את אחרים אינו דין שיהא חייבין עליו כרת, לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה, לפיכך חייבין עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה, לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת, ת״ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה, אקרא אני שאור דהיינו מחמצת, ואמאי קרי ליה מחמצת שהוא מחמיץ את אחרים ונכרתה, וקל וחומר לחמץ מה אם השאור שאינו ראוי לאכילה חייב עליו כרת, חמץ שהוא ראוי לאכילה אינו דין שיהא חייבין עליו כרת, לא אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ לאחרים, ולפיכך חייבין עליו כרת, תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים. ולפיכך לא יהא חייבין עליו כרת, ת״ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה, נאמר חמץ ונאמר מחמצת, דהיינו שאור הא עד שיאמר שני כתובים שמענו דאתרווייהו חייב כרת ואם לא לא שמענו דליכא למשמע חד מחבריה, דהוי ליה ק״ו פריכא: ונכרתה – אין הכרתה אלא הפסקה לאיבוד, וכה״א והאבדתי את הנפש ההיא (ויקרא כג ל). כל איסורין שבתורה שכתוב בהן הנפש ההוא ו׳ כתיב י׳ קרי, יש לגבורי כח לדרוש אם למקרא דלהכי קרינן ההיא משום דסמוך לנפש דהוא לשון נקבה, ואם למסורת דלהכי כתיב ההוא דלא מחייב כרת אלא מי שהוא בר חיובין דהיינו בן י״ג שנה ויום אחד, ולא אזלינן בתר בוגרת לגבי אשה לדונה בת י״ב שנה, אלא דינה כזכר ולא מיחייבה בכרת עד שתהא בת י״ג שנה. והאי דתלי האיסורין בנפש הרי מדרשו לפנינו בספר ויקרא: ההיא – המזידה דברי ר׳ עקיבא: מעדת ישראל – שומע אני תיכרת מעדת ישראל ותלך לה אל עם אחר ותחיה ת״ל מלפני אני ה׳ (ויקרא כב ג), בכל מקום רשותי היא, דכתיב מלא כל הארץ כבודו ואומר, (זכריה ד׳ י) עיני ה׳ (משוטטות) [המה משוטטים] בכל הארץ, ושמא תאמר אין לי אלא מזיד בהתראה ועדים, בינו לבין עצמו מניין, ת״ל אני ה׳, אני ה׳ שהכל גלוי לפני אני עתיד להכריתו מן העולם: (כגר וכאזרח) [בגר ובאזרח] הארץ – לפי שהמעשה בישראל צריך להביא את הגרים: (כ) כל מחמצת לא תאכלו – למה נאמר עוד פסוק זה לפי שהוא אומר [כי כל אוכל חמץ ונכרתה (פסוק טו)]. כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (פסוק יט), אין לי אלא חמץ גמור, תערובתן מניין, תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו מכל מקום, היכי דמי תערובת, כגון הני דתנן ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכולה מפרשי לקמן במדרש רבותינו: בכל מושבתיכם תאכלו מצות – למה נאמר, לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה׳ אלהיך [וגו׳] מעשר דגנך ותירושך ויצהרך (דברים יד כג), הרי שהעלה מעשר שני לירושלים, שומע אני יוצא בו משום מצה, ומניין שאינו יוצא משום מצה לא במעשר ולא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים ולא בשירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בביכורים, ת״ל בכל מושבתיכם תאכלו מצות, בדבר שנאכל בכל מושבות היינו חולין אתה יוצא בו משום מצה בפסח, יצאו אלו שאינן נאכלין בכל מושבות אלא לפני ה׳ אלהיך: ורבותינו דרשו במשנתם: החדש הזה לכם ראש חדשים – תנן ארבעה ראשי שנים הם, באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, ואמרינן בגמ׳ למלכים למאי הלכתא, אמר ר׳ חסדא לשטרות, שכיון שניסן מיוחד ראש השנה למלכים, וכבר מונין לשטרות הימנו, מתוך כך ניכרין שטרות המוקדמין והמאוחרין לפוסלם או להכשירם, דתנן בשלהי מס׳ שביעית פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול, שטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשרים, מאי טעמא דפרוזבול שכיון שראה הלל הזקן שמנעו העם מלהלוות זה לזה, ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון וגו׳ (דברים טו ט), עמד ותקן להן פרוזבול, ומאי פרוזבול, פרוס בולי ובוטי, בולי אלו עשירים, בוטי אלו העניים, תיקן לעניים שילוום העשירים ממון, תיקן לעשירים שלא יחטאו. ויש מפרשים ריוח, כדאמרינן מפריזין על המדות. וזה גופו של פרוזבול, מוסרני לכם ב״ד שבמקום פלוני כל חוב שיש לי ביד פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין חותמין למטה, או העדים, כדי שיהא סומך על שטרו ולא יגוש את רעהו כל שנת השמיטה, לפיכך אם הפרוזבול מוקדם לחוב כשר, שלא חלה עליו שמיטה, ואם מאוחר לחוב פסול, שהרי נתחייב לשמט, אבל שטרי חוב מוקדמין לנתינת הממון פסולין, שהרי גובה מן הלקוחות שלא כדין, שאין הלוה חייב למלוה כלום בעת כתיבת השטר, כי אמנה היו דבריהם, שהבטיחו המלוה ללוה לתת לו בתשרי, ולא נתנם לו עד ניסן, והואיל ונכתב השטר מתשרי שלפני ניסן, שכך כתוב לו מכאן ועד ג׳ או ד׳ שנים והוא שלא כדין, שהרי עד ניסן לא היה חייב לו כלום למלוה, וכיצד יתבחנו השטרות הללו, אם מוקדין הם ופסולים, או מאוחרין הן וכשרים, אם כתוב בו בשנת אחת למלך פלוני בירח תשרי והעדים מעידין כי בשנת אחת למלך פלוני בירח ניסן ניתן המעות, בידוע שהשטר הזה מאוחר הוא וכשר, שאין מונין למלכים אלא מניסן, ואם כתוב בו בשנת אחת למלך בניסן, והעדים אומרים באחת למלך בתשרי, בידוע שזה תשרי אחר ניסן, והשטר מוקדם הוא ופסול, ואינו גובה בו אפי׳ בזמנו, לפי ששטר שנפסל מקצתו נפסל כלו. ואם נתעברה השנה ובא לכתוב השטר באדר הראשון, אינו צריך לכתוב בכך וכך לאדר הראשון, אי נמי באדר תניין, ואם כתב ת׳ מן תניין דיו, דמוכחא מילתא דהאי ת׳ לא כתבה אלא לסימנא, דהא מר צייר מכותא, ומר צייר כוורא, וכתיב והתוית תו על מצחות האנשים (יחזקאל ט ד), ואם בא לכתוב זמן השטר בראש חדש אדר הראשון, ביום ראשון של ראש חדש, צריך למיכתב הכי, בכך וכך בשבת, ביום שלשים לירח שבט, ואם למחרתו, צריך לכתוב באחד לירח אדר סתם, וה״ה אם בא לכתוב ביום ראשון של ראש חדש אדר השני, צריך למיכתב ביום ל׳ לירח אדר סתם, ואם למחרתו הוא כותב, צריך לכתוב באחד לירח אדר תניין, דקי״ל דעבדינן חד מלא וחד חסר, וה״ה שאר חדשי השנה, ואע״ג דקיימא לן שאין בין מולד לבנה למולד לבנה הסמוך לו אלא כ״ט יום ומחצה, ותשצ״ג חלקים, כיון דלא אזלינן בתר מולד לבנה לקידוש החדש דהא איכא מולד דקדים לראש חדש חד יומא, אי נמי תרי יממא. ואפ״ה לא מקדשינן ראש חדש אלא חד לסוף כ״ט, וחד לסוף למ״ד, ועוד דקרי רבנן לחד מלי ולחד חסר, השתא אע״ג דהוי מולד לבנה ביום ראשון של ראש חדש, אי נמי מקמי ראש חדש לא מנינן לירחא בתראה אלא מיום שני של ראש חדש: החדש הזה לכם ראש חדשים – סימן הוא לכם שאתם מונין ללבנה, ואומות העולם לחמה, הקטן מונה לקטן, והגדול לגדול, וכשם שהחדש מתחדש, כך ישראל עתידין להתחדש, שנא׳ קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח (ישעיה ס א), וכשם שהלבנה מושלת ביום ובלילה, כך ישראל נוחלין העוה״ז והעוה״ב, וכשם שאין כח ללבנה ביום מפני החמה, כך אין לישראל כח בעולם הזה מפני אומות העולם. ומנלן דמלכי ישראל מונין לה מניסן. משלמה, כדדרשינן בפרשה. ולרגלים נמי הוי ניסן ראש השנה דרגל שבו הוי ראשון לרגלים, לענין נדרים לבל תאחר, דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה׳ ריקם (דברים טז טז), ובעינן שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה: ד״א החדש הזה – דבר חדש הוא לכם, שנאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (שם ד לד): ראשון הוא לכם – מה תלמוד לומר, לפי שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, סבור אתה לומר מיעוט חדשים שנים, ת״ל לחדשי השנה, לכל חדשי השנה: ד״א ראשון הוא לכם – שכיון שקדשתה חדש ניסן אי אתה רשאי לעבר ולעשות ניסן אחר: תנו רבנן על שלשה סימנין מעברין את השנה – על אביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה, וכה״א ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל (מלכים א ד ז), וכתיב ונציב אחד אשר בארץ (שם שם יט), מאי נציב אחד, אמר ר׳ יהודה ור׳ נחמיא חד אמר ממונה על כולם, וחד אמר כנגד חדש העיבור היה, וקיימא לן כמאן דאמר כנגד חדש העיבור היה. וכמה עיבור שנה חדש, שנאמר שמור את חדש האביב (דברים טז א), החדש הסמוך לאביב, ואיזה זה, הוי אומר זה אדר השני, ועוד כשם שהחדש מתעבר ממנויו, דהיינו יום אחד בחדש, אף שנה מתעברת ממנויה, דהיינו אחד משנים עשר חדש, ומה חדש עבורו בסופו, אף שנה עבורה בסופה: ואף על פי שתקון המועדות הוא שמעברין את השנה, הני מילי דמעברין לה בסופה ולעתים מזומנים שבע שנים בכל מחזור י״ט שנה שלישית ששית ושמינית ואחת עשרה וארבע עשרה ושבע עשרה ותשע עשרה. סי׳ גו״ח י״א י״ד י״ז י״ט, אבל מכל מקום העיבורין סדרן של המאורות הן, והשויית השנים הן, וכיון שטרי הרקיע והשויית הגלגל מששת ימי בראשית הן, דכתיב והיו לאתות ולמועדים ולימים ושנים (בראשית א יד), השמש אות הוא ליום שאינה נוהג בלילה, והירח אות הוא בכל מולד ומולד לדעת תחלת החדש וסופו, כי הולכת הלבנה בגלגל הרקיע ומהלכת כל יום מה שמהלכת החמה כל השנה, כי י״ב מזלות הן. טלה, שור, תאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזנים, עקרב, קשת, גדי, דלי, דגים. וכל אחד יש לו שלשים מעלות כנגד שלשים יום של חדש, ובכל יום עולה השמש מעלה אחת, בניסן מתחיל מטלה והלבנה עמו, לכך הלבנה בתחלת החדש לעולם קרובה לחמה, וכמו כן בסוף החדש, כי הלבנה רצה מהרה, ועד שהחמה מגיע לסוף המזל הלבנה עוברת כל שנים עשר מזלות ומשגת את החמה בסוף המזרח כל י״ב חדש, ובסוף השנה משתנית החמה מסוף הגלגל לתחילתו, וע״כ שמה שנה שמשתנית. וימי השנה של לבנה שנ״ד ושליש, ושנות החמה יתירה עליו י׳ ימים כ״א שעות ר״ד חלקים, ולכך העבורים מתוקנים לעתים מזומנים ז׳ עבורים במחזור י״ט גו״ח י״א י״ד י״ז י״ט כדי להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה ואילולי העבורים היו חדשי הקיץ באין בחורף, וחדשי החורף באין בקיץ, והפסח בא בסוף האסיף, וחג הסכות בא באביב כל שנת י״ח, והתורה אמרה שמור את חדש האביב ועשית פסח (שמות לד יח), וכתיב וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), וכיון שברור לנו ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה יו״ד ימים כ״א שעות ר״ד חלקים. נדע כי מאלו יכאר״ד העבורין יוצאין, כי י״ט פעמים יכאר״ד עושין ר״ז ימים י״ח שעות תרל״ו חלקים, וכשתעשה מהן ז׳ פעמים כ״ט ימים ומחצה ותשצ״ג חלקים לא נותר בידיך זולתי שעה אחת ותפ״ה חלקים, ואותן ז׳ פעמים כ״ט ימים ומחצה ותשצ״ג חלקים הן הן ז׳ חדשי העבורין שבמחזור י״ט שנים, וזה מקום מוצאם כדי להשוות הגלגל ומהלכות השמש והירח לעתים מזומנים ומועדי ה׳ ואותה שעה ותפ״ה חלקים שנותרו בידך מכל יתירין שנות החמה על שנות הלבנה לכל י״ט שנה של מחזור, צריכין הן הגבורי כח היודעים בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, לדעת דקדוק התקופה באיזה יום, ובאיזה שעה, ובכמה ימים בחדש התקופה נופלת יחשוב שנים משנברא העולם ועד שנה שהוא עומד בה, ויעשה מהן מחזורין של י״ט שנה, ויטול מכל מחזור שעה אחת ותפ״ה חלקים העודפים מתשלום ז׳ חדשי עבורין, ואם נותרו בידו שנים שלא השלימו מחזור י״ט יקח מכל שנה י׳ ימים כ״א שעות ר״ד חלקים העודפים משנת הלבנה ויעשה מאותן החלקים שעה תתר״ף חלקים לשעה ומן השעות ימים כ״ד שעות ליום, ויכלול הכל ויעשה מן הכל חדשי הלבנה כ״ט יום ומחצה ותשצ״ג חלקים לחדש, ומה שעדפו בימים שלא השלימו לחדש הוצא מהן ז׳ ימים ט׳ שעות תרמ״ב חלקים, ומה שישאר בידו בכנגדו יחשוב ממולד ניסן הבא, ובמקום שיכלה החשבון בימים ובשעות שם תקופת ניסן נופלת, ואם נותרו בידו חלקים אל תשגיח להם שאין מניין חלקים לתקופה, ולמה פוחתין מחשבון התקופה ז׳ ימים ט׳ שעות תרמ״ב חלקים, שהרי ביום רביעי נבראו המאורות, ואדם הראשון נולד ביום ו׳ יום ר״ח תשרי, ונטרד באותו יום מגן עדן, ולא היה יכול לקדש החדש בו ביום ולשנה הבאה חשב אדם בחשבון שהיה לפני הקב״ה על ב׳ שעות ת״ח חלקים, שכך היו המאורות שוין שניהן, והוסיף ד׳ ימים ח׳ שעות תתע״ו חלקים ת״ח תתע״ו הרי שעה אחת ר״ד חלקים וח׳ שעות הרי ט׳ שעות ר״ד חלקים השלך ד׳ שעות על ב׳ שעות שהיו המאורות שוין הרי כ״ד שעות, ונמצא יום ד׳ שיצא והלך נותרו ה׳ שעות ר״ד חלקים, ועכשו חשוב ד׳ ימים ותתחיל מיום חמישי יום ה׳ יום ו׳ יום ז׳ יום א׳ ובא המולד להיות בליל שני בה׳ שעות ר״ד חלקים. ובכך קידש אדם את החדש. ועכשו כשאתה בא למנות לתקופה הוסיף על ה׳ שעות ר״ד חלקים ב׳ ימים ד׳ שעות תל״א חלקים, הרי ט׳ שעות תרמ״ב חלקים ותחשוב מיום רביעי ז׳ ימים הרי תחלת חשבון התקופה מליל ד׳ הבא ט׳ שעות תרמ״ב חלקים והשליכם לעלמא ומסופם תחל לספור כשכתבנו לעיל: ד״א החדש הזה לכם – לכם הוא מסור, ואי אתם מסורין בידו, שאם לא נראה בזמנו מקדשין ישראל אותו על החשבון. שמואל בר אבא אומר כל חודש שנולד קודם לשש שעות יש כח בעין לראותו, [משש שעות ולמעלה אין בו כח העין לראותו], ואותו חדש ניסן שבמצרים נולד לאחר חצות לפיכך הראהו הקב״ה למשה ואמר לו החדש הזה לכם ראש חדשים. ובזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן היו מקדשין את החדש על פי ראיית העדים שראו את הלבנה, כדמפורש במס׳ ראש השנה, ומשגלו אין ב״ד קבוע לקבוע ולקדש חדשים, וכדי שלא יהיו ישראל עושים ב׳ ימים טובים משונים זה מזה, האב היום והבן למחר, ואחיו למחרתיים, עמדו ישראל על תקנת סוד העבור שהיו מונים מאדם ועד נח, ונח מסרו לשם, ושם מסרו ליעקב, ויעקב לקהת, וקהת לעמרם, ועמרם למשה, ומשה לאהרן ולבניו וליהושע ועד היום הזה הוא מסור ביד חכמי ישראל לקדש בו חדשים, ואע״פ שמצוה לקדש על פי הראייה, אין הדבר תלוי בראיית הלבנה אלא בקידוש ב״ד, ומשגלו ישראל אין בית דין קבוע, לפיכך אין מקדשין אותו בב״ד שיהיו ב״ד מעיינין ואומרים מקודש מקודש החדש אינו מקודש, ואם יהיה זמן מעונן ולא נראית הלבנה עשרה ימים, תאמר בדעתך שלא לקדש החדש, ת״ל לכם לכם, שלפיכך נאמר בפסוק לכם לכם ב׳ פעמים, לומר לך לכם לקדש ע״פ הראייה, ואם לאו לכם הוא לקדש בסוד העבור, ואם תאמר היאך הוא מתאחר בראייתו בלא זמן מעונן אחר קידושו, ת״ל עשה ירח למועדים (תהלים קד יט), מזעדים הרבה יש לו, פעמים שבא בארוכה פעמים בא בקצרה, לכך ראוי לסמוך על סוד העיבור, ולא יעשו ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל קדש של זה, וזה לאכול בעינויו של זה, כי יש להתבונן לאנשי בינה שאם תהיה השנה גשומה, ותתכסה הלבנה עשרה ראשי חדשים, אם יבא אדם לעשות עשרת החדשים כולן שלימין כמשפט נח בתיבה אח״כ תראה הלבנה בשליש הרקיע ולזה יהיה לו ראש חדש, הא למדת שאין זה דרך הבינה לחשב החדשים כולן שלימין משלשים יום לכל חרש, והמונה כן ברשע נמצא שאינו חס על כבוד קונו, והוא נעקר מן העולם, ועליו ועל כיוצא בו נאמר רועים רבים שחתו כרמי וגו׳ (ירמיה יב י), ואומר רועיהם התעום הרים שובבים וגו׳ (שם נ ו), ואומר וילכו במועצות בשרירות לבם הרע (שם ז כד) וכשצוה הקב״ה את המועדות לכל ישראל צוה לעשותם ביום אחד, שנאמר בעצם ביום הזה (ויקרא כג כט), ולא שיעשם זה היום וזה למחר, וכשישראל נפוצים בארצות, ואין הלבנה נראית בגולה במקום עמוק, כדרך שהיא נראית בהררי ארץ ישראל, שגבוהין מכל הארצות, לפיכך אין לנו לסמוך על הראייה, אלא על סוד העיבור שיהיו כל ישראל עושין מועדי ה׳ ביום אחד, כדכתיב תורה אחת יהיה לכם (במדבר טו כט) ולא חילוק דתות.: ד״א החדש – דרשי ליה רבנן בלשון נוטריקון החד״ש ״הנה ״חשבון ״ד׳ ״שערים, ומאי ניהו אלו שערי בינה שנמסרו לאנשי כנסת הגדולה לדחות ראש השנה וניסן מיום ליום ולמחרתים ולקבעם בזמן הראוי להם: שער א׳. כל תשרי שיש לפניו עיבור חדש ומולדו קודם תצ״א חלקים פי׳ ומולדו של תשרי משעה ט׳ ליום ו׳ זקן הוא ודוחין לראש השנה ליום שבת, למאי נפקא מינה דאפי׳ היה יום ו׳ כשר לראש השנה נדחה הוא למחר, כ״ש שאינו כשר, ומרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד תצ״א חלקים משעה ט׳ ליום ו׳ כמו כן דחוי ליום שבת, אלא שמרחשון וכסליו שלימין ומולד ניסן יהיה באותו שנה עד שעה ותרמ״א חלקים ליום ג׳ קובעין הפסח ביום ג׳, ואם נולד ניסן אחר זה המנין אפי׳ חלק אחד כגון תרמ״ב, זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ה׳, ואם אין באותה שנה עיבור ולא בשנה הבאה ונולד תשרי מתחילת שעה ז׳ של יום ה׳ עד ת״ח חלקים של שעה א׳ לליל ו׳ זקן הוא, ודוחין ראש השנה ליום ז׳ ומרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר זה המניין אפילו חלק אחד עד סוף ו׳ שעות של יום ז׳ נדחה נמי ליום שבת, אלא שמרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן יבא עד ד׳ שעות ותתמ״ה חלקים בליל א׳ והפסח קובעו ביום א׳, ולשנה הבאה יבא מולד ניסן עד שעה ותרמ״א חלקים ליום ה׳, והפסח ביום ה׳, ואם יעבור אפי׳ חלק אחד על מנין זה כגון לא״ד תתמ״ו, זקן הוא, ודוחין הפסח מיום א׳ ליום ג׳, ולפיכך מרחשון וכסליו שלימין, כדי שלא יהא מולד ניסן האחר בתרמ״ב חלקים משעת ב׳ ליום ה׳ ויהא הפסח צריך להידחות מיום ה׳ ליום ז׳, ואי אפשר להיות ו׳ ימים בין פסח לפסח בשנה פשוטה, ואם יהיה בשנה הבאה עיבור ונולד תשרי קודם ר״ד חלקים משעה עשירית בליל ו׳, זקן הוא וקובעו ר״ה ליום ז׳, אלא שמרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר זה מניין אפילו חלק אחד עד סוף ו׳ שעות ביום ז׳ ראש השנה נמי ביום ז׳, אלא שמרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן יהיה עד שעה ותרמ״א חלקים ליום א׳ והפסח ביום א׳, מפני שעיבור של שנה הבאה נכנס ביניהון ומזקין הפסח של שנה הבאה ודוחה ליום ז׳, ואם נולד ניסן אחר זה המנין דהיינו תרמ״ב חלקים לשעת ב׳ ליום א׳ זקן הוא, ודוחין הפסח ליום ג׳, ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין: שער ב׳. כל תשרי מעובר ונולד קודם תרצ״ה חלקים בשעת י״ב מליל ד׳, זקן הוא ודוחין ראש השנה ליום ה׳ ומרחשון וכסליו חסרין ואם נולד אחר זה המנין עד סוף שש שעות ליום ה׳ קובעו ראש השנה ליום ה׳, ומרחשון וכסליו שלימין, ומולד ניסן אם בא עד ד׳ שעות תתמ״ה חלקים בליל א׳ קובע הפסח ליום א׳, ואם נולד אחר זה המנין אפילו חלק אחד, כגון תתמ״ו, זקן הוא ודוחין הפסח ליום ג׳, ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין, מפני ששנה הבאה יהא מולד ניסן אחר תרמ״א חלקים משעת ב׳ ליום ה׳, וצריך הפסח להידחות ליום ז׳, ומפני ששנה היתה מעוברת ושנה הבא תהא פשוטה, ואי אפשר להיות ו׳ ימים ביניהם, ואם אין בה עיבור ונולד תשרי קודם ר״ד חלקים של שעה עשירית בליל ה׳ קובעת ראש השנה ביום ה׳, ומרחשון וכסליו כסדרן, ואם מולד ניסן עד תרמ״א חלקים משעה ב׳ ליום ז׳ קובעה הפסח ביום ז׳, ואם נולד אחר זה המנין כגון תרמ״ב דוחין את הפסח ליום א׳, ואם נולד תשרי אחר ר״ד חלקים בשעה עשירית מליל ה׳, קובע נמי ראש השנה ביום ה׳, אלא שמרחשון וכסליו שלימין, וכיון שמולד ניסן עולה עד תרמ״ב חלקים לשעת ב׳ ביום ז׳, זקן הוא, ודוחין הפסח ליום א׳, ולפיכך היו מרחשון וכסליו שלימין.: שער ג׳ כל תשרי מעובר ונולד קודם שעת ז׳ ליום ג׳ ראש השנה נדחה ליום ג׳ וכסדרן, ומולד ניסן יבא עד י״א שעות ק״ג חלקים לליל ז׳ והפסח יום ז׳, ואם נולד תשרי אחר זה המניין בתחלת שעת ז׳ ליום ג׳, דוחין ראש השנה ליום ה׳ וחסירין, לפי שמולד ניסן שוהה לבוא עד קנ״א חלקים משעת י״ב לליל שבת, ומולד תשרי של שנה הבאה שוהה לבוא תקפ״ט חלקים משעת ד׳ ליום ב׳, ולפיכך מרחשון וכסליו חסירין ודוחין הפסח מיום ז׳ ליום א׳, ומה הוצרך זה הפסח להידחות מן י״א שעות וקנ״א חלקים מליל שבת ולקבוע הפסח ביום א׳, והרי כולן נקבעין עד תרמ״א חלקים משעת ב׳ ביום א׳, אלא מפני ששנה שעברה אחר תרמ״א חלקים משעה ב׳ ליום א׳ ודחינו הפסח ליום ג׳ והעיבור בא ביניהן ומדחה הפסח של שנתו מיום ז׳ ליום א׳, לפי ששנת העיבור החסרה בחדשים מרחשון וכסליו אין פסח שלא נקבע בפחות מחמשה ימים לפסח שקדמה לפניה, ואם אין ביניהן עיבור ונולד תשרי קודם ר״ד חלקים של שעת יו״ד מליל ג׳ ראש השנה יום ג׳ וכסדרן ומולד ניסן יבא עד תרמ״א חלקים משעת ב׳ ביום ה׳ והפסח ביום ה׳, ואם נולד אחר זה המניין בלא עיבור דחינין הפסח שלפני ראש השנה מיום א׳ ליום ג׳ ודוחין גם ראש השנה מיום ג׳ ליום ה׳ וכסדרן ופסח הבא יבא בשבת.: שער ד׳. כל תשרי מעובר ונולד קודם תצ״א חלקים משעת ט׳ של יום א׳ ראש השנה יום א׳ וחסירין, ומולד ניסן יבא עד תרמ״א חלקים משעת ב׳ ליום ה׳ ופסח ביום ה׳, ואם יעבור מולד ניסן גבול זה אפי׳ חלק אחד כגון תרמ״ב משעת ב׳ ליום ה׳ דוחין הפסח מיום ה׳ ליום ז׳, ואם נולד אותו תשרי שלפני ניסן זה של שנת עיבור אחר זה המניין קודם תחלת שעת ז׳ של יום ב׳ ראש השנה יום ב׳ ושלימין, ואם אין בה עיבור ונולד תשרי קודם ר״ד חלקים של שעת יו״ד לליל א׳ דוחין ראש השנה ליום ב׳ וחסירין, ומולד ניסן יבא עד תרמ״א חלקים משעת ב׳ ליום ג׳ ופסח ביום ג׳, ואם נולד ניסן אחר מנין זה שיעבור על תרמ״א כגון תרמ״ב משעת ב׳ ליום ג׳ דוחין הפסח מיום ג׳ ליום ה׳. ואם נולד תשרי אחר מנין זה קודם תחלת ז׳ שעות של יום ב׳ ראש השנה יום ב׳ ושלימין, ואם היתה שנה שעברה מעוברת ונולד תשרי תקפ״ט חלקים משעת ד׳ ליום ב׳ ראש השנה דוחין ליום ג׳ וכסדרן. ואם נולד ניסן מתחלת הלילה עד תרמ״א חלקים משעת ב׳ ליום שבת קובעין הפסח בו ביום שהיא בחורה. ואם נולד אחר תרמ״א חלקים משעת ב׳ ליום שבת זקינה היא, ודוחין הפסח מיום ז׳ ליום א׳ ומיום א׳ ליום ג׳ ומיום ג׳ ליום ה׳ ומיום ה׳ ליום ז׳: וזהו סדר קיבוען ודחייתן חוץ מיום א׳ ויום ז׳ שפעמים שנידחין בפחות משיעור זה, יום א׳ כיצד בזמן שמולד ניסן עובר על תתמ״ה חלקים משעת ה׳ בליל א׳, ואין עיבור לשנה הבאה, דוחין הפסח מיום א׳ ליום ג׳ ומשתנה ממסורת שכללנו מפני ששנה הבאה יעבור מולד ניסן על תרמ״א חלקים משעת ב׳ ליום ה׳, ואי אתה יכול לקבוע בו הפסח מפני שהוא זקן, ולא למחר ביום ו׳ מפני שאינו כשר ודוחין הפסח ליום שבת, וכיון שאין עיבור ביניהן אי אתה יכול לדחות הפסח של שנה זו ליום ז׳, אלא אם כן דחיתה בשנה זו מיום א׳ ליום ג׳. שאפי׳ אתה עושה מרחשון וכסליו שלימין אין שנה פשוטה עולה על שנ״ה ימים, ומיום א׳ של שנה זו ליום ז׳ של שנה הבאה שנ״ו ימים הן, לפיכך מקדימין ודוחין את זה מיום א׳ ליום ג׳ בפחות משיעורו, וכן נמי ביום שבת בזמן שהשנה מעוברת ונולד ניסן קנ״א חלקים של שעת י״ב מליל שבת דוחין את הפסח מיום ז׳ ליום א׳, מפני ששנה שעברה היה מולד הניסן אחר תרמ״א חלקים משעת ב׳ ליום א׳, ודחינו הפסח ליום ג׳ כחוק השערים ומכיון שהעיבור בנתיים. אפי׳ חיסרנו מרחשון וכסליו אין שנת העיבור פחותה מן שפ״ג ומיום ג׳ של שנה זו ליום ז׳ של שנה הבאה המעוברת אינו אלא שפ״ב ימים ולכך נדחה אותו הפסח מיום ז׳ ליום א׳, גם שנה זו משתנית מדת האחרת, נמצאו כולן נקבעו ונידחין במדה אחת, זו לצורך שנה זו, וזו לצורך שנה שעברה, ופירשו טעם דחייתם בכללם ובפרטם: סדר אחר בדרך הקצרה.: א. שהרי הפסח נקבע באגה״ז. ונדחה מן בד״ו וראש השנה נקבע בבגה״ז ונדחה מן אד״ו וגבולין האיך נדחה מיום כשר ליום כשר שלפניו זהו אם הקדים מולד תשרי לשעת ז׳ של יום ז׳ אפי׳ חלק א׳ ראש השנה קבוע בו ביום בשבת. ואם נכנס המולד אפי׳ חלק א׳ בשעת ז׳ ביום ז׳ זקן הוא, ודוחין ר״ה ליום שני כי למחר שהוא יום א׳ אינו כשר, ואפי׳ שלא יבא יום הושענא בשבת שאין ערבה דוחה את השבת לכך דוחין אותו מיום ז׳ ליום ב׳: ב. וכן אם קידם המולד לשעת ז׳ ליום ב׳ אפי׳ חלק אחד ר״ה קבוע בו ביום ב׳, חוץ ממוצאי שנת העיבור שאם היה מולד תשרי תקפ״ט חלקים משעת ד׳ ליום ב׳ אע״פ שקדם המולד לשעת ז׳ ר״ה נדחה מן יום ב׳ למחרתו שהוא יום ג׳ וע״כ אמרו חכמים דחה אע״פ שהיה ראוי לקובעו בשני נקבע בשלישי: ג. ואם הקדים המולד של תשרי לשעה שביעית של יום שלישי אפילו חלק א׳ ר״ה נקבע בו ביום חוץ משנה פשוטה שאם עבר המולד על ט׳ שעות ר״ג חלקים מליל ג׳ אע״פ שקדם המולד לשעת ז׳ של יום ג׳ ר״ה נדחה ליום ה׳: ד. וכן אם קידם מולד תשרי לשעת ז׳ של יום ה׳ ראש השנה נקבע בו ביום, וכן מאחר הכנסת שעה שביעית ליום ה׳ עד הכנסת שעת ז׳ ליום ז׳ ראש השנה נקבע בו ביום ז׳: סדר אחר לדחיות ולקיבועין ז׳ שערי בינה: שער א׳ יום א׳. כל תשרי מעובר באדר וחל מולדו מתחלת ליל א׳ עד ח׳ שעות ליום א׳ ות״צ חלקים ראש השנה יום ב׳ מרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום א׳ ראש השנה יום ב׳ מרחשון וכסלו שלימין, ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל א׳ עד ט׳ שעות ר״ג חלקים לליל א׳ ר״ה יום ב׳ וחסירין. ואם נולד אחר מנין זה כל הלילה וכל היום ר״ה יום ב׳ ושלימין: שער ב׳ יום ב׳. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ב׳ ועד חלק אחרון לשעת ששית ליום ר״ה יום ב׳ מרחשון וכסליו שלימין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום ב׳ ר״ה נדחה ליום ג׳ מרחשון וכסלו כסדרן, ואם היה מוצאי עיבור ונולד מתחלת ליל ב׳ עד ג׳ שעות תקפ״ח חלקים ליום ב׳ ר״ה יום ב׳ ושלימים. ואם נולד אחר מנין זה כל יום ב׳ ר״ה נדחה ליום ג׳ וכסדרן: שער ג׳ ליום ג׳. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ג׳ עד חלק אחרון של שעה ששית ליום ר״ה יום ג׳ מרחשון וכסליו כסדרן. ואם נולד אחר מנין זה כל יום ג׳ ר״ה נדחה ליום ה׳ וחסירין, ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ג׳ ועד ט׳ שעות ר״ג חלקים לליל ג׳ ר״ה יום ג׳ וכסדרן. ואם נולד אחר מנין זה כל ליל ג׳ וכל היום ר״ה נדחה ליום ה׳ וכסדרן: שער ד׳ ליום ד׳. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ד׳ עד י״א שעות תרצ״ד חלקים בליל ד׳ ר״ה יום ה׳ מרחשון וכסליו חסירין, ואם נולד אחר מנין זה כל הלילה וכל היום ר״ה יום ה׳, ומרחשון וכסליו שלימין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ד׳ כל הלילה וכל היום ר״ה יום ה׳ מרחשון וכסליו כסדרן: שער ה׳ ליום ה׳. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ה׳ עד חלק אחרון לשעה ששית ליום ה׳ ר״ה בו ביום. ומרחשון וכסליו שלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום ה׳ ר״ה נדחה ליום ז׳ וחסירין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ה׳ עד ט׳ שעות ר״ג חלקים לליל ה׳ ר״ה בו ביום וכסדרן. ואם נולד אחר זה המנין כל הלילה עד חלק אחרון של שעת ו׳ ליום ה׳ ר״ה יום ה׳ ושלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום ה׳ ר״ה נדחה ליום ז׳ וחסירין: שער ו׳ ליום ו׳. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ו׳ עד ח׳ שעות ת״צ חלקים ליום ו׳ ר״ה יום ז׳ מרחשון וכסלו חסירין. ואם אינו מעובר ולא שנה מעוברת אחריה ונולד מתחלת ליל ו׳ עד ת״ז חלקים לשעת א׳ לליל ו׳ ר״ה יום ז׳ וחסירין. ואם נולד אחר זה המנין כל הלילה וכל היום ששי ר״ה יום ז׳ ושלימין. ואם שנה שלאחריה מעוברת ונולד מתחלת ליל ו׳ עד ט׳ שעות ר״ג חלקים לליל ו׳ ר״ה יום ז׳ וחסירין. ואם נולד אחר זה המנין כל ליל ו׳ וכל היום ר״ה יום ז׳ ושלימין: שער ז׳ ליום ז׳. כל תשרי מעובר ונולד מתחלת ליל ז׳ עד חלק אחרון לשעת ו׳ ליום ז׳ ר״ה יום ז׳ מרחשון וכסליו שלימין, ואם נולד אחר מנין זה כל יום ז׳ ר״ה נדחה ליום ב׳ וחסירין. ואם אינו מעובר ונולד מתחלת ליל ז׳ עד חלק אחרון לשעת ו׳ ליום ז׳ ר״ה יום שבת מרחשון וכסליו שלימין. ואם נולד אחר זה המנין כל יום השבת ר״ה נדחה ליום ב׳ שבאחד בשבת אינו כשר לקובעו ומרחשון וכסליו חסירין: נמצאו שלשת סדרי שערי הבינה מדוברין על אופן אחד לדחות ולקבוע לעתים מזומנים, ואע״פ שדוחין ראש חדש מיום למחרתו או למחרתיים אינו גורע ואינו מוסיף על כ״ט יום ומחצה ותשצ״ג חלקים לכל חדש וחדש: תנו דבי ר׳ ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים בכל חדש וחדש דיים, אמר אביי הלכך מברכין על ראיית הלבנה מעומד, מאי מברך, בא״י אמ״ה אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, אשר פעלו צדק ואמונה, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה, לפאר ליוצרם על כבוד מלכותו בא״י מחדש חדשים, ואם היה זמן מעונן ולא ניראית הלבנה סמוך למולדה, אפילו עד יום מלואתה מברך עליה ויוצא ידי חובתו: נשוב למדרש הפרשה.: דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו׳ – למה פסח מצרים לקיחתו בעשור אלא רמז להם לישראל שעתידין לעבור בירדן בעשור לחדש, שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש (יהושע ד יט), חבא זכות לקיחת פסח בעשור, ותתחבר עם זכות לקיחת אבנים מן הירדן בעשור. ר׳ מתיא בן חרש אומר לפי שהגיע זמן השבועה שנשבע הקב״ה לאברהם אבינו בין הבתרים שיגאל את בניו זירזם כדי שיקדימו ויהיו עסוקין במצות, שנאמר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז ח), עת אהבת דודים לזכור אהבת האבות שהיו חביבין לפני, ואפרוש כנפי עליך (שם שם) גליתי לך קצת מצות, ואעפ״כ ד׳ מצות אחרות היו בידם, שהיו גדורים מן העריות, שנאמר ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי (ויקרא כד י), לא נמצא בהם אלא היא ופרסמה הכתוב. ולא שינו שמותם, שכדרך שנתייחסו בירידתם למצרים, כך נתייחסו בעלייתם ממצרים, ראובן שמעון לוי ויהודה, וכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב ד). ולא גילו את סודם, דכתיב ושאלה אשה משכנתה (שמות ג כב). ולא שינו את לשונם, דכתיב ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית יד יג), ובהם כתיב אלהי העבריים נקרא עלינו (שמות ג יח): והיה לכם למשמרת – לפי שהיו ישראל מניחין את המילה כדמוכח בספרי או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד לד), מלמד שלא מלו ישראל במצרים, כדי למצוא חן בעיני מצרים, לפיכך הפך לבם לשנוא אותם להתנכל בעבדיו, ועכשיו כששחטו ישראל את פסחיהן, היו המצרים חורקין שן עליהם ואינם יכולין להרע להם, לפי שנפל פחדו של הקב״ה עליהם, אמר להם משה כל ערל לא יאכל בו, אמרו ישראל מה נעשה אם לא נקיים מצוותיו של הקב״ה, הרי הוא מניחנו, ובאין המצריים והורגין אותנו, על ששחטנו את תועבתם, מיד מלו כולם, והיה מתערב דם המילה ודם שחיטת פסחיהם זה בזה, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל טז ו): ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה – אשלח עברתי ויראתי על מצרים, וכה״א ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט), וכתיב הנה יום [ה׳] בא אכזרי ועברה וחרון אף (ישעיה יג ט) אמר הקב״ה תהא עברתי מלאה עליהם כאשה עברה: ופסחתי עליכם – ר׳ יאשיה אמר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, מלמד שהיה דבר הקודש רוח אלהים חיים מדלג על בתי אבותינו במצרים, בזכות האבות והאימהות, וכה״א מדלג על ההרים (שה״ש ב ח); על זכות האבות שנמשלו בהררי קדם: מקפץ על הגבעות (שם שם) – בזכות אימהות שנמשלו בגבעות עולם. ואומר הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים: שבעת ימים מצות תאכלו; אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם – ר׳ יוסי הגלילי אומר אך חלק דהוה ליה מערב יו״ט; יכול מן הבוקר ת״ל אך חלק דהיינו בתחילת שש: ד״א א״ך בגימטריא ח״ץ מן אח״ס בטע [גי״ף דכ״ץ] א׳ במקום ח׳, ך׳ במקום צ׳. ויש מפרשים א׳ תחלת האותיות כ׳ חצי האותיות וזהו אך חלק: ביום הראשון – קודם יו״ט, כענין ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב ב). שפירושו קודם יום השביעי, וזהו מן התורה: ורבותינו עשו משמרת למשמרת מלבם ועשו סייג לתורה, מוטב לפושעים שיעברו על דבריהם ויחזורו, ואל יבואו לעבור על דברי הקב״ה, דכתיב ביה אל קנא ונוקם ה׳ נוקם ה׳ ובעל חימה וגו׳ (נחום א ב): ולפי שמצות חמץ חמורה היא וחייבין עליו מלקות בפחות מכזית וכרת בכזית, לכך שנו במשנתם להתחיל לחפש אחריו כדי להשבית מלילי ארבעה עשר. דתנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר וכו׳. ובעינא בגמרא מאי אור, רב הונא אמר נגהי, רב יהודה אמר לילי, וקא סלקא דעתי דמאן דאמר נגהי אורה ממש, דכתיב ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א ה), ומותבינן ומשנינן ואסיקנן הלכתא דבין רב הונא ובין רב יהודה אור אורתא הוא, דהיינו לילי, ולא פליגי מר כי אתריה, ומר כי אתריה, באתרא דרב הונא קרי נגהי, כדכתיב ולנוגה הירח לא יאיר לך וגו׳ (ישעיה ס יט), וכתיב [ונגה] כאור תהי׳ (חבקוק ג ד). באתרא דרב יהודה קרו לילי כפירושי׳, ותנא מאי טעמה לא תני לילי כפירושי׳, משום דאתחיל ליה לישנא מעליא, כגון הנהו דקרו לסמיא סגי נהור. תנא דבי ר׳ ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב, משום דדרכו של איש לרכוב, ובאשה קראו מושב, דכתיב וכל אשר תשב עליו יטמא (ויקרא טו כ), לפי שמרכב הוא פיסוק רגלים, ודרך גנאי הוא להזכיר פיסוק הרגלים גבי אשה במקום שאפשר להזכיר בלשון כבוד, והאי דכתיב ותרכבנה על הגמלים (בראשית כד סא), משום ביעתותא דגמלא שמא תפול, וכן מפורש באיוב כי יאלף עונך ביך ותבחר לשון ערומים (איוב טו ה), אמרו לו חוטא אתה שאין אתה מספר בלשון כבוד כלפי בוראך, ויש לך לבחור לשון ערומים, שיש בהם ערמומית והשכל לספר בלשון כבוד ולפתות את בוראם, ואפילו במילי דרבנן נמי צריך לספר בלשון כבוד, שנאמר ודעת שפתי ברור מללו (איוב לג ג), כבר הברור מתוך הצרורות: השתא דקיימא לן דכולי עלמא אור אורתא הוא, ומאורתא צריך למבדקיה, ואמאי מכדי בין לר״מ דאמר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש, ובין לר׳ יהודה דאמר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ולא שרפי ליה ושורפין בתחלת שש, חמץ לא אסור אלא משש שעות ולמעלה, ומה לי לבדוק באור י״ד, ולבדוק בתחלת שית תיכף לשריפה, וכי תימא משום הכי בדקינן באור י״ד דזריזין מקדימין למצות, כל היכא דאמרינן זריזין מקדימין למצות לא הוי אלא מצפרא, כמו דאשכחן באבות, ונבדוק בצפרא, אמר רב נחמן בר יצחק להכי בדקינן מאורתא דהוי לה שעה שבני אדם מצויין בבתיהם, אבל ביומא טרידי בשוקא ובדברא, כל שכן בערבי פסחים דטרידי בצרכי יומא טבא, ודלמא אתי לאיתרשולי׳ ועבר זמן בדיקה דאורייתא, ותו שאור הנר יפה לבדיקה, דכתיב בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות (צפניה א יב), אמר אביי הלכך צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה, כלומר לא ילמוד כל לילי י״ד עד שיבדוק באורתא דתליסר נגהי ארביסר בניסן, דלמא מימשכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצות בדיקה דרבנן. פי׳ ואיצטריך אביי למימר תרתי אורתא די״ג נגהי י״ד ובעי למימר לישנא מעליא דהיינו נגהי לילי ממש כרב הונא להכי אמר אורתא די״ג נגהי י״ד היינו יום י״ג לערב שהוא אורתא דארביסר דהוי לילי י״ד ממש, ותו לא מסתפק, אי נמי להכי איצטריך ליה למימר כל הני לישני דאפילו מבעוד יום סמוך לחשיכה לא יתחיל דילמא מימשכא לי׳ וכו׳: בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי״ד בניסן על מי לבדוק, ופשיט להו ממתניתין אם עד שלא מסר לו מפתח חל י״ד על המשכיר לבדוק דאיסורא ברשותי׳ משתכח בשעת ביעור, ואם אחר שמסר לו מפתח על השוכר לבדוק, הואיל ובשעה דאיחייב לבדוק מפתח ברשותי׳ קאי ותו בעינא. המשכיר בית לחבירו בי״ד חזקתו בדוק או לא, וכגון דליתיה למשכיר לשיולי׳ ליה מי מטרחינן לשוכר לחזור אחר משכיר או לא, ואסיקנא כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, דכתיב תשביתו, ולא אמר תבערו: אי אמרו נשים ועבדים וקטנים בדוק הוא נאמנים והוא דהוו בני דעת, אכל לא על הביטול שהוא מן התורה, ותו אין בדברי קטן כלום. ואי יהבי לי׳ סתם בי״ד חזקתו בדוק. ואי יהבי׳ ליה בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק וטרח שוכר גופיה אי נמי יהיב דמי ובדקי׳ אין המשכיר חייב בדיני אדם משום מקח טעות, בין באתרא דיהבי אגרה ובדקי, בין באתרא דבדקי אינהו גופייהו, דמצי אמר ליה חזקה ניחא להו לישראל לקייומיה מצוה בממוניה כל שכן בגופיה ובשכר שכירות סברת וקבילת והשתא הוא דהדרת. תני ר׳ עקיבא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות יב טו), ביום הראשון היינו יום י״ד דמיקמי יו״ט ואם איתא דהאי יום הראשון יו״ט הוא, הא כתיב וכל מלאכה לא (תעשו) [יעשה] (שם שם טז) והיכי מצית משכחת ליה, והא אין ביעור חמץ אלא בשריפה, ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה, ולא הותרה הבערה ביו״ט אלא לצורך אוכל נפש בלבד, הלכך כיון דטעון שריפה אי אפשר להשבתת שאור ביו״ט, ושמע מינה האי ביום הראשון היינו י״ד ממש. אמר רבא שמע מינה מדר׳ עקיבא תלתא, ש״מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, וש״מ הבערה ללאו יצאת, וש״מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש. תנו רבנן שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב יט), מה ת״ל והלא כבר נאמר לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור] (שם יג ז), לפי שנאמר לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור], אין לי אלא דאי אתה רואה שלך, אבל אתה רשאי לראות ברשותך של גוים ושל הקדש, יכול יטמין את שלו ולא עבר משום לא יראה, ויקבל פקדונות מן הגוים ולא עבר משום לך, ת״ל לא ימצא בבתיכם כלל, אין לי אלא בבתים בבורות בשיחין ובמערות מנין, ת״ל בכל גבולך, ועדיין אני אומר בבתים עובר משום לא יראה ולא ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי, אבל בגבולין שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של גוי ושל הקדש, ומנין ליתן את (של) האמור בזה לשל זה, ואת האמור של זה בזה, ת״ל שאור שאור לגזירה שוה, נאמר שאור בבתים, ונאמר שאור בגבולין, מה שאור האמור בבתים כיון דמשתכח בביתיה עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוי, אף שאור האמור בגבולין כיון דמשתכח ברשותיה עבר בכולה, אבל של גוי ושל הקדש מותר בבתים ובגבולין, ואסיקנא הא דתני שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים דהיינו גוים, אין לי דמותר לך לראות חמיצו, אלא בגוי שלא כיבשתו דלא מצית למינעו, אי נמי דכיבשתו ואינו שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר מנין דמותר לך לראותו בתוך רשותו, ת״ל לא ימצא לך; ומתמהינן האי תנא מהדר אהיתרא לאתויי ראיית חמוצו של גוי דשרי ונסיב לי׳ קרא דאיסורא, דתני ת״ל לא ימצא לך, ואהדר האי לא ימצא לאו לאיסורא הוא דנקטי׳ אלא להיתירא, משום דכתיב לך לך תרי זימני, והכי קאמר אין לי מלא יראה חמץ ומלא יראה לך שאור דאתה רואה אלא חימוצו של גוי שלא כיבשתו ושאינו שרוי עמך בחצר, גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר מנין דמותר נמי, ת״ל קרא אחרינא לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים (דברים טז ד), שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, דהיינו גוי שכיבשתו וששרוי עמך בחצר. אמר מר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים ת״ל לא ימצא, והאמרת רישא שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, דהיינו גוי, ומתרץ ליה לא קשיא הא דקביל עליה אחריות דדוקא קא תני פקדונות ולכי אסור, והא דלא קביל עליו אחריות, ומשום הכי שרי למחזייה: תנו רבנן גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצק בידו, אינו זקוק ישראל להוציא מידו ולבערו, הפך ידו אצל ישראל חייב לבער, משום דמחייב באחריותי׳, אבל אם ייחד לו בית לגוי אין ישראל זקוק לבער, דהא ברשותיה דגוי קאי, דבשכירות קניא ליה לבית ובדידיה קא מעייל. אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בתוך ביתו ביום טוב שאינו יכול לבערו, כופה עליו כלי ומכסהו, דחיישינן שמא יאכלוהו קטני ביתו. ואסור לטלטולי ולאצנועי׳ דהוי כאבן וכעפר וכביצה שנולדה ביו״ט הראשון. אמר רבא אם חמץ של הקדש הוא, אינו צריך לכסותו, ומאי טעמא מיבדל בדילי מיניה מקמי הכי ולא אתי למיכליה דחמיר עליהו איסורא דהקדש. ואמר רב יהודה אמר רב חמצו של גוי דהוי בבית ישראל עושה לו מחיצה עשרה טפחים, כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי, דכל מחיצה דגבוה עשרה טפחים הוי לה רשות אחרת. ואע״ג דכל ביתו ברשותו הויא מיהו לא עביד ליה מחיצה אלא דחייש משום קטני ביתו דלא ליתו למיכליה. ואמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך למחיצה, כאמור לעיל. ואמר רב יהודה אמר רב המפרש בים והיוצא בדרך בשיירא קודם לפסח שלשים יום אינו זקוק לבער, הואיל דאכתי לא עייל זמן הלכות הפסח ולא חייל עליה חיוב ביעור. וכדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. ואי אמרת כי מטי פסח האיכא חמץ בביתיה וקא עבר על בל ימצא, אפ״ה לא מחייב אלא על חמץ דעמו בביתו, דכתיב לא (ימצא) [יראה] לך (שמות יג ז), מי שמצוי בידך תוך ל׳ יום הואיל ונכנס זמן הפסח מחייב עליה בביעור, אמר רבא הא דקאמרת קודם ל׳ יום אינו זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור, אפילו מראש השנה, נמי זקוק לבער, דדלמא אתי ערב הפסח בין השמשות ולא מצי לבעוריה, וכי האי גוונא אסיק רבא בהעושה ביתו אוצר ואין דעתו לפנותו קודם ל׳ יום, ובספק, אבל אי בוודאי איכא חמץ צריך הבער אפילו קודם שלשים. הני שלשים יום מאי עבידתייהו, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו׳ (במדבר ט ו), וכולי׳ עניינא. אמר רב נחמן בר יצחק אתיא מדבר מדבר כתיב הכא במדבר סיני (במדבר ט א), וכתיב התם וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני (שם א א), מה להלן בריש ספרא ראש חודש, אף כאן בענין הפסח ראש חודש, אלא דאיבעי ליה למכתב ענין הפסח, דהיינו בחודש הראשון מקמי דליכתוב ענין פיקודים, דהיינו ראש חודש אייר דבריש ספרא, אמר רב מנשיא בר תחליפא [משמיה דרב] זאת אומרת, כלומר זה הענין מוכיח, שאין דין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא פעמים שהקדים המאוחר ומאחר המוקדם, פי׳ דאין דנין המאוחר כאילו הוא מוקדם, ולא דנין המוקדם, כאלו הוא מאוחר. אמר רב פפא לא אמרן אלא בתרי עניינא כגון האי במדבר סיני באחד לחדש השני (במדבר א א), דבריש סיפרא, דהוי ענין פיקודים. והאיך במדבר סיני בשנה השנית בחודש הראשון (שם ט א), דכתיב לבתר כמה פרשיות, דכי האי גוונא אמרינן אין דין מוקדם ומאוחר בתורה אלא ענין אחד הוא, אע״ג דזה נכתב אחר זה, מיהו באמירה ובצוואה ענין הפסח שהוא בחודש הראשון הוא נאמר תחלה, ואחריו נאמר ענין הפקודים, אבל בחד ענינא מאי דמקדים קדים דוקא, ומאי דמאחר מאוחר דוקא. והוא הדין לכלל ופרט המרוחקין זה מזה: וארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שחייבין בני ברית לבער כל שאור דחמץ מלפני השבת, ולשייר מזון שתי סעודות, דהיינו אכילת לילי שבת ויום שבת עד ארבע שעות, הורו לנו רבותינו שאלו שתי הסעודות אינן באכילת עוגות אלא באכילת חמץ, מדתניא מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין ממנו מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע, אלמא ממה שמשיירין ממנו אוכלין עד ארבע שעות ותו לא. וגרסינן בירושלמי כל האוכל מצה קודם זמנה כבא על ארוסתו בבית חמיו, ומדדייק ותני כבא על ארוסתו, אלמא לא בשאר ימות השנה קא מיירי, אלא בסמוך לזמנה, ומקדים עצמו ואכיל כארוס דמקדים ובא על ארוסתו קודם זמן חופתו, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מדרבנן. והסומך על מה ששמענו שונין בפסחים מאי לאו אפילו לאכול לא לבער, וסבר דלא אכלינן חמץ בד׳ שעות די״ד בניסן שחל להיות בשבת, טעות בידו, דההיא אידחיית ולא קמת ואדחיתא ליכא למסמך: אמר רב יהודה הבודק לאחר שיבער את הכל צריך שיבטל בלבו מה שאין ידוע לו, ולאו משום פירורין, אלא משום גזירה, שמא אית ליה בשום מקום גלוסקא יפיפיה ולא ידע ליה ומשכח ליה בפסח וקא עבר משום בל יראה בל ימצא, דההיא ודאי חשיבא דדעתיה עילויה ואי ס״ל דסגי בביטול לכי משכח לה ניבטל, דילמא משכח לה לבתר איסורא דלאו ברשותי׳ קיימא ולא מצי מבטלה, דאמר רב המקדש אשה משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי דשרירן, ואפילו הויין חיטי קורדנייתא, היינו חיטי דגדילין בהרי קורדו, שהן קשין ושרירן דנכנס בהו מיא אין חוששין לקידושין דהא אין חמץ ברשותו משש שעות ולמעלה, ותנן עבר זמנו אסור בהנאתו ומאן דמקדש באיסורי הנאה קידושין לאו קידושין, ואע״ג דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדרבנן, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. תניא תלמיד היושב לפני רבו בבית המדרש ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמץ, קדים ומבטל לה בלבו מקמי דמחמיץ, אחד שבת שהוא ערב יו״ט, ואחד יו״ט שאינו חל בשבת. אמר רב הפת שעיפשה ולא מינברא אי מצה אי חמץ היא כיון שרבתה מצה מותרת אחר הפסח. ותירץ רבא לא תימא שרבתה מצה, אלא אימא כיון שרבו ימי מצה עלה מותרת לאחר הפסח באכילה דזיל בתר בתרא, דכיון דהאידנא כל הפסח שעושין מצה היא, אף האי נמי מצה היא, חזקה דחמץ כבר עבר זמנו, ומאי רבתה מצה כגון שיש שם רוב מצות סלקא דעתיך אמינא כיון דעיפושה מרובה חמץ מעליא היא, קא משמע לן כיון שרבו ימי המצה עליה אמרינן כל יומא ויומא מצה חמימא אפה ושדי עלי׳ ואעפשה טפי: אמר רב יהודה הבודק צריך לברך מקמי דמתחיל לבער בא״י אמ״ה אקב״ו על ביעור חמץ, והדר בדיק, דכולי עלמא מודו דמעיקרא מברך על כל המצות כולן והדר עביד להו, חוץ מטבילת גר בלבד, דאכתי לא חזי לברוכי ברוך אשר קדשנו, דלאו גברא חזי הוא, דתנן בית הלל אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אבל שאר חייבי טבילות מברכי והדר טבל, דהא גרסינן נדה קוצה לה חלתה: תנו רבנן אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, ובעינן האי אור החמה היכי דמי דלא בדקינן לאורה, אילימא בחצר, והאמר רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויין שם ואכלי פירורין דחמץ דאיכא התם, ואלא באכסדרה, והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת שהיא פתוחה מלמעלה ונבדקת לאורה של חמה דשלטה לה בכולה, ומהדר לא צריכא לארובה דבחדר, ומקשינן האי ארובה דהיכא, אי להדי ארובה היינו אכסדרה אלא לצדדין, ואקשינן ואבוקה לא, והאמר רבא מאי דכתיב ונוגה כאור תהיה וקרנים מידו לו (חבקוק ג ד), כלומר וקרינת אורו של הקב״ה לצדיק, ואעפ״כ ושם חביון עוזו (שם שם), ואצל הקב״ה תוקפה של אורה. ולמה צדיקים דומים בפני כבוד שכינה, כנר בפני אבוקה, דכתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל יב ג), ובכבוד שכינה כתיב ביחזקאל הוא מראה דמות כבוד ה׳ (יחזקאל א כח), וכתיב וארא כעין חשמל כמראה [אש] בית לה סביב [וגו׳] ונוגה לו סביב, (שם שם כז) אלמא אור האבוקה עדיף מאור הנר. ירושלמי הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדיקת הנר, לא סוף דבר בית שאין בו אורה, אלא אפילו בית שיש בו אורה, פי׳ משום חורין וסדקין: ואמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, משום דנפיש נהורה. אמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין למבדקינהו, אבל אבוקה לא. רבינא אמר האי משיך נהורה, ושל אבוקה מיקטף איקטופי, דאין אורה נמשכת אלא פוסקת, ועד דאזיל ומבער לי׳ חמץ מיכסי מיני׳, הלכך לא בדקינן לאורה: כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, וכדתניא בהדיא חורי הבית [העליונים] התחתונים, פי׳ דאין דרך בני אדם להצניע שם כלום, והעליונים דאין יכול להגיע שם בידו. וגג היציע, דהיינו הצלע והיינו התא דלא ניחא תשמישתיה שהרי בחבל אי נמי בסולם עולין לו, ולהכי אין מצניעין שם לחם. ורפת בקר ולולין, דהיינו ארובה, כדכתיב ובלולים יעלו (או) [על] התיכונה (מלכים א ו ח), והני לולין דבריתא לתרנגולים הוויין. ומתבן, דהיינו מקום לתבן. ואוצרות יין ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה, ואקשינן והתניא אוצרות יין צריכה בדיקה ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה, ומתרצינן הכא במאי עסקינן באוצרות יין דמסתפק מינייהו, ומקשינן אי הכי שמן נמי, ומתרצינן שמן יש קבע לאכילה, כי שקיל מיניה קודם אכילה שקיל די סיפוקו כי היכי דלא אצטריך למהדר בגו סעודתיה, אבל יין אין קבע לשתייה, דאינו יודע כמה יין מצטריך ליה בסעודתיה. תני ר׳ חייא עשו אוצרות שכר בבל כאוצרות יין שבארץ ישראל, במסתפק מהן ובדיק להו. אמר רב חסדא בי דגים אין צריכין בדיקה, והתניא צריכין בדיקה, לא קשיא הא ברברבא מליחי דאית להו קצבה, ולהכי אין צריכין בדיקה, והא בזוטרו מליחי דאין להם קצבה, וקאי בגו סעודתא ואזיל ושקיל מינייהו למטוי למכרך בהי ריפתא ודלמא ממטי ריפתא בידי׳ ושביק התם, ולהכי צריכה בדיקה, והוא הדין לבי מילחי ובי קירי, דהיינו מקום שנוטלין ממנו שעוה להדליק בו. וכן נמי בי תמרי ובי צבי, דמסתפק מינייהו כולהו צריכי בדיקה. תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין מפני סכנת נפשות, אלא בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו, כגון חור שבין יהודי לארמאי, וכיוצא בו, דכל היכא דשכיח היזיקא לא סמכינן אניסא, ואע״ג דקא עסיק במצוה, דכתיב ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה׳ עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה׳ באתי (שמואל א טז ב): במה אמרו שתי שורות במרתף. כלומר אמאי איצטריך למתני מרתף הואיל ואמרו אוצרות יין אין צריכין בדיקה במה אמרו מרתף בשתי שורות צריכה בדיקה, ומהדר מקום שמשתמשין חמץ ובמסתפק הימנו תדיר: בית הלל אומרים שתי שורות החיצונות. מרתף היינו בית מלא כדי יין במדת רוחב המרתף מן הקצה אל הקצה שורות שורות ושורה שלישית למעלה מהן על גביהן כד אחת על גבי שתים כגון אריח על גבי לבינה. רב אמר עליונה ושלמטה הימנו, מאי טעמא דייק חיצונות, והא קתני העליונות למעוטי תיתאה דתיתאה, וקיימא לן כשמואל דאמר שתי שורות החיצונות שהן העליונות דאמרי ב״ה חיצונה ושלפנים הימנה, אותה שורה החיצונה שאצל החיצונה בצד שמי קורה ושורה שלפנים הימנה נמי בצד שמי קורה ולא שורה שלמטה הימנו והיינו שנים העליונות שסמוכות לשמי קורה זו אצל זו, ואקשינן והיכי מצית אמרת זו לפנים מזו, והא קתני חיצונות, ופריק להכי קרי להן חיצונות למעוטי שלפנים מהן דשמואל דייק עליונות, וקיימא לן כוותיה: מתני׳ אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית שאינו בדוק לבית הבדוק, משום דאין ספק מוציא מידי ודאי. והא דקתני ומה שמשייר לילי י״ד ליום י״ד יניחנו בצינעא כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו דאלמא חיישינן לחולדה שמא תגרור מן הנשאר. אוקמי רב מרי שמא יניח עשר חתיכות חמץ וימצא תשע, דכיון דחסר חדא מינייהו חשיב לה כאילו נטלה בפנינו. וכן ציבור אחד של מצה ואחד של חמץ, וכל כי האי גוונא דמספקא לן, אי אתי עכבר ושקיל מהני דחמץ, אי נמי מבתי דלא איבדק ועייל להאי דאיבדק חיישינן וצריך בדיקה. אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרך העכבר לפרר. תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אין צריך בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר.: מתני׳ ר׳ יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור, דהיינו בשעה חמישית. והני ג׳ בדיקות דאמר רב יהודה כנגד מי. רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרו תרוייהו כנגד שלש השבתות שבתורה, לא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור] (שמות יג ז), שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם (שם יב יט), אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שם שם טו). ולאו דר׳ יהודה בעי ג׳ בדיקות בזו אחר זו אלא בבדיקה אחת סגי ליה דבהדיא אמר ר׳ יהודה כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו שוב אינו בודק, ובהא פליגי רבנן עלי׳ דר׳ יהודה סבר עד שעת הביעור בודק ואם מצא חמץ אחר זמן הביעור שוב אינו בודק דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה: וחכ״א בודק בתוך המועד ולאחר המועד, כגון שהי׳ במדינת הים ובא בפסח או לאחר הפסח שבודק ואם מוצא חמץ שורפו ולא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה דהאי מיבדל בדיל מיני׳.: מתני׳ ר׳ מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש, ר׳ יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש. פירוש שניהם מודים כי בתחלת שעה ששית ראוי לשרוף וחלוקתן בשעה החמישית כולה דר׳ מאיר סבר אוכלין, ור׳ יהודה סבר תולין, דאסיק ר״מ אדעתי׳ שמתברר לאדם סוף שעה חמישית ותחילת שעה ששית, ולפיכך יכול לאכול עד עת שריפה, ור׳ יהודה סבר טועה אדם בשעות ואין זה מתברר, לפיכך צריך לימנע מלאכול שעה אחת קודם עת שריפה, לא שנא יום המעונן, ולא שנא יום שאינו מעונן. אמר רב נחמן הלכה כר׳ יהודה, ולא כר׳ מאיר, ואע״ג דסתמא מיחזי דסתים כוותיה, [דתנן] כל שעה שמותר לאוכלו מאכיל לבהמה וכו׳ משום דקשיא לי׳ מותר, ולא כר׳ גמליאל ואע״ג דמיחזי כמכריע דוודאי לאו מכריע הוא: פרק ב׳ כל שעה שמותר לאוכלו מאכיל לבהמה ולחיות ולעופות וכו׳. אסיקנא דמתניתין לאו ר׳ יהודה היא, דאי ר׳ יהודה הא איכא חמש דאינו נאכל ומאכיל לבהמה לחיות ולעופות, ולא ר׳ מאיר היא דקשיא ליה מותר, כל שעה שמותר לאכול מאכילו כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי׳ לי׳, אלא רבן גמליאל היא, דתנן בפירקין קמא רבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחלת שש, והכי קאמר כל שעה שכהן מותר לאכול בתרומה, דהיינו שעה חמישית, מאכיל ישראל חולין לבהמה לחיה ולעופות, למה לי למתני לתלתייהו, איצטריך דאע״ג דבהמה משיירא ולא מיצנעא וזימנין דלאו אדעתיה דבעלים ולא קלי להאי דמשיירא מקמי זמן איסורא, קמשמע לן דאפילו הכי מאכיל לה. וחיה דמישיירא ומצנעא ולא חזו בעלים וזימנין דמשכח ליה בתר הפסח ואכיל ליה וקעבר עליו, קמשמע לן דמאכיל לה, ועופות איידי דתני בהמה וחיה תנא נמי עופות: ומוכרו לנכרי. והלכתא כסתם משנה: ר׳ יהודא בן בתירא אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח, דכיון דמלפתי בו את הפת לפרקים ברי לו דאינו כלה קודם הפסח, דלא אכלי אינשי כותחא אלא על יד על יד: ומותר בהנאתו. לאחר זמנו, וכדרבא דאמר רבא חרכו, פירוש שהתחיל לשורפו, קודם זמנו מותר בהנאתו, ושורפו תחת תבשילו, מאי טעמא עץ בעלמא הוא: עבר זמנו אסור בהנאתו. ואמרינן פשיטא, דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא, דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמות י״ב ט״ו), אך חלק, ומהדר לא צריכא לשעות דרבנן, ולאו דעברה שעה ששית אלא מאתחלתא דשעה ששית דאסור מדרבנן: ולא יסיק בו תנור וכירים. ואמרינן פשיטא, ומהדר לא צריכא אלא לר׳ יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, דסלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר׳ יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה דישרפנו בתנור או בכירה תחת תבשילו וממילא הוי ליה הסקה, קמשמע לן לא יסיק בו וכו׳: אמר חזקי׳ מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנאמר לא יאכל חמץ (שמות יג ג), לא יהא בו היתר אכילה, היינו דלא יעשה בו דבר לצורך אכילה, כגון להסיקו תחת תבשילו: ר׳ יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ומייתי לי׳ בדין קל וחומר ובגזירה שוה מיותר ואותבוה רבנן מדידיה ושתיק: וחכ״א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כשהוא שלם בלי פרירה. וסבירא לן דכל הנהרות קרי להו ים, דכתיב ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א י). ואוקימנא לה אליבא דרבא דבים המלח לא בעי פירור. ואליבא דרב יוסף בנהמא לא בעי פירור. דכיון דשהי קימעא במים מימאיס אבל חיטי בעיניהו לא מימאסי. הלכך בעי פרירה כגון טחינא אי נמי בקיעה: [מתני׳] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה, שנאמר לא יראה לך חמץ (שמות יג ז), כלומר ויליף שאור דאכילה משאור דראיה, ודרשינן לא יאכל לך לא תהנה משלך, הא משל גוי מותר להנות ולא סגי לישראל בחמץ דידיה, אלא בהטלתו ליום בעיני׳ ובנהר עד שיטחננו או יבקענו ויטילנו בו.: [הגה אוקמא רבא למתניתין כר׳ שמעון דאמר חמץ לאחר זמנו מותר וקנסא הוא דקא קניס ר׳ שמעון משום דעבר על לא יראה. ומה שבפנים אינו נראה דההוא כרב אחא דאוקמא אליבא דר׳ יהודה והדר ביה]: ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי, או נותנו במתנה, ואם מצטרך לו אחר הפסח, חוזר וקונה הימנו אחר הפסח, ובלבד שלא יערים, אלא יתנהו לגוי מכירה גמורה או מתנה גמורה, אבל רשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח מגוי חבירך במאתים, קח ממני במנה, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח: אמר רב הלכתא חמץ בזמן איסורו בין במינו, כגון שנתערבה עיסת חמץ בעיסת מצה, ובין שלא במינו, כגון שנתערבה עיסת חמץ בתבשיל אחר, כולהו אסירי ואפילו במשהו, אחר זמן איסורו במינו אסור שלא במינו מותר, ואם היה חמצו של גוי בין במינו ובין שלא במינו, בזמן איסורו אסור, אחר זמן איסורו מותר. אמר רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקו [שבעה] יומי דפסחא אמר לן פוקי אייתו לי חמירא מבני חילא, גוים, ולא נהמא ממש, אלא שאור לאחמועי עיסה, ואיבעית אימא נהמא ממש, וברשותי׳ דישראל הוי קיימא, דאי לא תימא הכי הא פיתן אסור, והיכי אכיל ליה רב נחמן: אמר רב קדירות בפסח ישברו, משום דנשתמש בהן חמץ כל השנה כולה, ולהכי חיישינן דאי משהו להו לאחר הפסח אתי לבשולי בהו לכתחילה. ושמואל אמר לא ישברו, לישהינהו אחר זמן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן, ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי, דהיינו אגני, אי נמי כדים של חרס, אשוו זבינייכו, כלומר מכרו בזול הכדים החדשים, ואי לא דרישנא לכו כר׳ שמעון, דאמר לאחר זמן מותר, וקיימא לן בהא כשמואל: האי תנורא דטחא ביה טחיא, דשומן של בשר, אסרה רבה בר אהילאי למיכלה לריפתא אפילו במילחא לעולם, מאי טעמא דילמא אתי למיכלי׳ (בכמכא) [בכותחא] ואיתותב ולית הלכתא כוותיה, אלא כי הא דתניא אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה, דילמא אתי למיכלה בבשר, כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור, אלמא מכי הוסק התנור שרי לאחר מכאן, ואע״ג דמפרש רב אשי מילתי׳ דרב, לא קיימא לן כוותיה בקדירות, אלא כשמואל: ההיא כובייא, דהיינו לבינה שמסיקין תחתיה ואופין עליה דגים, ויש מפרשים כלי אבן שמעמידין אותו באמצע מדורה ועושין האש סביב ועושין בתוכו מאכל, ופעמים שנותנין לתוכו קמח וחמין, וכיון דהסיקו מבחוץ הוא אסור. ורבינו חננאל ז״ל פירש דהיינו טיגון של חרס שאופין עליו עוגות ומליי׳ גחלים וארתחה למיפא ביה מצה ואי מלייא גומרי לההיא כוביא שפיר דמי: הני סכינא בפסחא היכי עבדינן להו, ואסיקנא הלכתא דקתיא ופרזליא ברותחין ולא צריך באור אלא לאייתינהו בכלי ראשון ביורה רותחת ועל האור, ולא כששופכין מן היורה על הסכין: אמר רב הונא בריה דרב יהושע עץ פרור, דהיינו תרווד שמבחשין ומנערין בו את הקדירה רותחת, מגעילו ברותחין כסכין, דקא סבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות: הנהו מאני דקוניא, דהיינו כלי חרס, אסירי בפסח אם נשתמש בהו חמץ, וכן בשאר ימות השנה אם נשתמש בהו גוי אסירי, ולא שנא בין אוכמי בין חיוורא, וכל שכן ירוקי, ולא תימא הני דאית בהו קרטופני, דהיינו סדקין להכי אסירי, אלא אע״ג דשיעי, כיון דמידייתו, כלומר שמזיעין אסירי לעולם. ואית דמפרשי כיון דמדייתי, כלומר כשמשתמשין בהן נעשין כשחורין משחלי שחלי. וכולהו אסירי להשתמש בהו בפסח משום דתשמישייהו ברותחין ולאחר הפסח שרו בקדרות, אבל לגבי יין נסך דתשמישתיה בצונן בהרתחה סגי להו, וכיון דקיימא לן דבלעי לית להו תקנתא לאכשירינהו בפסח לאישתמושי בהו עד לבתר הפסח, דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו כא). מה טעם ישבר משום דלא פליטי מאי דבלע מן החטאת. אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן, משתמש בהן מצה על ידי רחיצה ושטיפה, חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה, דכיון דחריף הוי כרותח ובלע ואין משתמשין בו מצה אלא על ידי הגעלה בכלי ראשון. אמר רב חסדא בית חרוסת כבית שאור שחמוצו קשה דמי. פירוש בית חרוסת היינו שעושין מחומץ ומשאור כדי לטבול בו פתן. ובית (חרוסת) [שאור] היינו כלי שמניחין אותו בתוכו: [מתני׳] נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה. ואוקימנא בשהרהינו ישראל להאי חמץ ועבר הזמן שקבע לו קודם הפסח והוי אצלו דגוי דקנייה גוי ונעשה כחימוצו של גוי ממש: וישראל שהלוה את הגוי על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה. וקיימא לן דהרהין הוי כמאן דאמר ליה הגעתיך הפת הזו והרי היא שלך אם איני פורעך לזמן הקצוב. ותניא גוי שהרהין פת פורני, דהיינו תנור מלא פת, אצל ישראל אינו עובר ואם אמר הגעתיך עובר. ואקשינן אטו רישא לא הגעתיך הוא, אלא הכי קאמר שאני היכא דאמר ליה מעכשיו להיכא דלא אמר ליה מעכשו שמע מינה. תנו רבנן חנות של גוי ומליאי שבחנות דהיינו סחורה של ישראל, ופועלים גוים נכנסין לשם ונמצא שם חמץ, אחר הפסח אסור בהנאה, כללא דמלתא אחר פועלים אזלינן, אם ישראלים הם חמוצן אסור לאחר הפסח ואם גוים הם חמיצן מותר.: [מתני׳] חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. אמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים, משום דיותר מכאן אינו מריח ריח חמץ ואינו חייב לחפור ולהוציאו ולשרפו אלא מבטלו בלבו. אבל פקדון דכספים בטפח סגי להו, דלאו משום ריחא הוא אלא משום איכסויי מעינא: [מתני׳] האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג דלא מחייב עלי׳ כרת, משלם קרן וחומש על התרומה, אבל לא משום דמי עצים. אבל במזיד פטור מכולם מן התשלומין ומדמי עצים. משום דקם ליה בדרבה מיניה: [מתני׳] אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה, בחיטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון. תנא כוסמין מין חיטין, דהיינו אישפילתא בלע״ז. שבולת שועל, היינו ווינא בלע״ז, דעבדא כזנב שועל והוא מין שעורים. ושיפון נמי מין שעורים, הני אין, אורז ודוחן לא, דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים טז ג), דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח, יצאו אורז ודוחן שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון. מפרשא בני מערבא ר׳ שמואל בר נחמני שמע כולהון מן הדין קריא ושם חטה שורה ושעורה כסמן וכסמת גבולתו (ישעיה כח כה), חטה אלו החיטין. שורה זו שבולת שועל שעשוייה כשורה, שעורה אלו שעורים, כסמן זו השיפון, וכסמת אלו כוסמין, גבולתו [לחם], עד כאן גבולו של לחם, וקא משמע לן דלמדין מדברי קבלה: בדמאי, כגון דקנייה מעם הארץ, וקיימא לן כבית הלל דאמרי מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי: ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. כגון שהקדימו בשיבולין. פירוש שקידם ישראל והפריש עומר אחד מעשרה ונותנו ללוי קודם שיעשהו גורן וקודם שיוציא ממנו תרומה גדולה ולוי מעשר מן המעשר לכהן: ובמעשר שני והקדש שנפדו. דקיימא לן דאין החומש מעכב: והכהנים בחלה. וקא משמע לן דלא בעינן מצה הראויה לכל ישראל: אבל לא בטבל. אפילו טבל דמדרבנן, כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב, דלא יניק מן הקרקע: ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. ואפילו הקדימו בכרי אסור, דכיון דאידגן מיחייב לעשר כראוי: ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. כתיקונן אלא חיללו למעשר שני על גב אסימון, דהיינו כסף שאין עליו צורה, דכתיב וצרת הכסף (דברים יד כה). אי נמי הקדש שחיללו על גבי קרקע. דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ולאו דנפקא לן מלחם עוני אלא דרשינן ליה כשמואל, דאמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים, היינו הגדה והלל: תניא אין לשין את העיסה ביין או שמן או דבש, בלא מים, ואעפ״י שאין לשין בהם מקטפין בהם. מלשון וקטפת מלילות (דברים כג כו), היינו דחותכין העיסה. וחכ״א אין לשין אף לא מקטפין ואם לש או קיטף בשאר ימי הפסח זולת יום ראשון דבעינן מצה ענייה מותרת: אמר ר׳ עקיבא שבתי הייתי אצל ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, היינו שבוע שהגיעה בחלקי לשמשם כדרך התלמידים המשמשין את הרב, ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש, ולא אמרו לי דבר איסור. אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת, ואיתמר מאי טעמא משום דהוי להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. וכן אורי ר׳ יהושע בן לוי לבניו יומא קמא לא תלושו לי אלא במיא מכאן ואילך לושו בשמן ודבש. אבל בחלב אין לשין מפני הרגל עבירה, דלמא אתי למיכליה בבשרא. אבל כעיני׳ דתורא, דהיינו דבר מועט, כעינו של שור, ומיכלי מיד שרי. ושוין שאין לשין את העיסה ברותחין מפני שחולטין, ולא בפושרין מפני שמחמיצין. לתיתה דהיינו שרייה נמי אסור, ואפילו בזריזין. תנו רבנן לחם עוני פרט לחלוט, היינו שנילוש ברותחין, כגון שהטיל מי גלושין על גבי קמח, ומעיסה שהטיל קמח על מי גלושין זו וזו אסורות. ואשישה יכול לא יצא אלא בפת הדראה בלבד, היינו דאינה נקייה, ת״ל מצות מצות ריבה, ואפילו כמצות של שלמה. אשישה לישנא דחשיבותא היא, דכתיב ואשפר אחד ואשישה אחת (שמואל ב ו יט). ואמר רב חנן בר רבא [אשישה] אחד מששה באיפה. תנו רבנן בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה, דהיינו פת מרובה בפסח. ואפילו בשאר ימים טובים מפני הטורח, ובית הלל מתירין: תנו רבנן יוצאין בפת נקייה והדראה ובסריקין המצויירין, שעושין מרקיקין במהירות ולא מן גלוסקאות דעביין מפני שהאשה שוהה עליהם ומחמצתן. יוצאין במצה נא, כגון שהיא נאפה ואין חוטין נמשכין הימנה, וכן במצה העשוייה באילפס שהרתיח ולבסוף הדביקה בו ואפאה בתנור: [מתני׳] ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח משום מרור. בחזרת, דהיינו חסא, דהיינו לטוק״א בלע״ז ובעולשין שבשדות ושבגינה, דהיינו כריספיניו בלע״ז, ובתמכה דהיינו קרדו בורדוני. ויש אומרים דהיינו מרוביו בלע״ז. ובחרחבינה, דהיינו ציקוריירי בלע״ז. ובחרחלין, דהיינו רונדומי בלע״ז. (ובגרעינן) [ובחרגינין] דהיינו גרדי פורציני בלע״ז. ובחזרת גלין, דהיינו לטוקא מן שדה: ובהרדפנין. אחרים אומרים בכל ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין אלא שמצוה בחזרת, דאמר ר׳ יוחנן מאי חזרת שחזרה שכינה למקומה, ואמר רבא מאי [חזרת] חסא [מאי חסא] דחס רחמנא עלן, ויתר מדרשו מפורשים בפרשה: [מתני׳] אין שורין את המורסין לתרנגולים אבל חולטין, האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש, ולא ילעוס אדם חיטין ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצין. תניא ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום אינו בא לידי חימוץ. אמר רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. תניא אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת, ואם נתן ישרף מיד, לתוך החרדל, ר׳ מאיר אומר ישרף מיד, וחכ״א יאכל מיד. וקיימא לן כרבנן: אין מבשלין את הפסח. דרשנו בפרשה. תנו רבנן אכל כזית צלי מבעוד יום פטור, כזית נא משחשיכה חייב. וגרסינן בירושלמי כל האוכל מצה בערב הפסח מיקמי דמקדש כבא על ארוסתו בבית חמיו. מה זה לוקה מדרבנן אף זה לוקה: מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין. אי נפישי דקוו שופכין במדרון, ואי דלא נפיש דלא קוו שופכין אפילו במקום האשבורן, דהיינו דוכתא דלא מידלי. אמר רב יהודה אשה לא תלוש אלא במים שלנו. דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמין ולא במים הגרופין, ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת. וצריכה שני כלים של מים, אחד שמקטפת בו העיסה, ואחד שמצננת בו את ידיה, עברה ולשה, רב אשי אמר אסור, והלכתא כוותיה. ורבנן בתראי אומרים לא מיבעיא [מיתב] בשימשא ומילש דאסור, אלא אפילו מיתב תותי רקיעא ביומא דעיבא ומילש נמי אסור, [ואע״ג דלא נפלה שמשא בההוא דוכתא] מאי טעמא יומא דעיבא כולה שימשא: ומחייבין לנטורי ללישה דלא ליתי לידי חמץ, דכתיב ושמרתם את המצות (שמות יב יז): ובמצת כותי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל, דשרי לה בשעת הדחק, והוא הדין לעבד ושפחה שטבלו, ודוקא לילה הראשונה, אבל מכאן ואילך אפילו לא טבלו מותר: [פרק ג] ואלו עוברין בפסח, כותח הבבלי, דעביד ממילחא ונסיובי דחלבא וקומניתא דאומא: ושכר המדי משום דרמו בהן שערי: וחומץ האדומי. דשדי ביה נמי שערי: וזיתום המצרי דהוי תילתא חיטי ותילתא קורטמי ותילתא (קמחא) [מלחא], ותרו להו וקלו להו, וטחנו להו, ושתו להו מפסח ועד עצרת: וזומא של צבעין. היינו מים שהמחה בהן סובין: ועמילן של טבחין. פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על גבי קדירה ושואבת את הזוהמא: וקולן של סופרים. שמדבקין בו הסופרים את ניירותיהן: זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח, הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. אלא על חמץ ושאור בלבד ממש: [מתני׳] בצק שבסידקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוטו, וכן לענין הטומאה. אוקמה רב יהודה במקום שיש בו סדק או נקב ונתן שם הבצק לסותמו, דהיינו לחזק, שנמצא שעושה מלאכת עץ ובטל ההיא דהוי פחות מכזית. אבל כזית במקום אחד אע״ג דעשוי לחזק חייב לבער, וקיי״ל הכא כלישנא בתרא דמחמירין בה, דתניא בצק שבסדקי עריבה במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר משום לא ימצא, במקום שאינו עשוי לחזק חוצץ ועובר, במה דברים אמורים בפחות מכזית, אבל כזית אפילו במקום העשוי לחזק חוצץ ועובר, דדילמא מיתלש האי פחות מכזית ומיתלש ומיעריב אהדדי ומחמצה, ושני חצאי זית בעריבה דזימנין דמטיף מיא עליו ומימחיא ונגעה בה עיסת מצה ומיתליש ומיעריב בהדי עיסת מצה ואפילו על שפת העריבה אסור, וחוט של בצק ביניהן חייב לבערו, מפני שהחוט מצרפן: ומקמי פסחא צריך לחוורי כל מאני דאישתמיש בהו חמץ בחמין, כגון קידרי וכפי ופטילי וצריך למעבד להו הגעלה ברותחין: והיכי עביד אמר רב הונא מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, כי הא דההוא דודא דהוה ליה לרב עקביא עביד לה גדפנא דלישא ומליא מיא וארתחא, אמר רבא מאן חכים למעבד כי האי גוונא אי לאו רב עקביא דגברא רבא הוא, קסבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות, ודאי קערות וכיוצא בהן דתשמישן בכלי שני כי שקיל מדודא ושדי עלייהו שפיר דמי: והני כורמי דגללי שריין בהדחה: תנו רבנן הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול אדם והכלב יכול לאוכלה, מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, אם היא תרומה, ולא אמרינן הא קא מטמיא תרומה דהויא לה כעפרא בעלמא, הואיל ולא חזיא לאדם, וקיימא לן כתנא קמא, דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מלאכול הכלב: תנו רבנן עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח [תוך] ג׳ ימים קודם לפסח חייב לבער, דהא לא אסרה ואכתי הוי חמץ, אבל נתן לתוכה חמץ קודם ג׳ ימים, כגון בי״א בניסן אינו חייב לבער, דקים להו לרבנן דבד׳ ימים מסרח. אמר ר׳ נתן במה דברים אמורים שלא נתן לתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפילו לתוך ג׳ ימים אינו חייב לבער, דקים להו לרבנן דלאלתר מסרח. אמר רבא הלכתא כר׳ נתן ואפילו יום אחד: הקילור והאיספלנית והרטייה שנתן לתוכה קמח אין צריך לבער, וכן מלוגמא שנסרחה אינו חייב לבער: [מתני׳] בצק החרש. פירוש משום הכי קרי ליה חרש, דהוי כחרש שאינו שומע, כך אינו יודע דבר זה: אם יש כיוצא בו שהחמיץ. ואע״ג דחרש הוא ואין אדם יכול להרגיש בו דאין שם כיוצא בו, ואם שהה משעה שגמר הלישה כשיעור הליכת מיל, אסור דודאי החמיץ. פי׳ אחר כגון חרש שאין אדם שיכול להרגיש בו: [מתני׳] כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו״ט. פירוש בפני הבית קתני דמפרשי חלה בטהרה דרחמנא קרייה תרומה וכל האופין שאופין בטהרה מפרישין ונותנין לכהן ואם נצרך לאפות והוא טמא אם בחול הוא מפריש החלה מן העיסה רצה שורפה בצק רצה אופה ושורפה, אבל ביו״ט לא, דאי תימה יניחנה בצק עד לערב וישרפנה, הרי היא מחמצת, ואם תאמר יאפה מיד, כיון דאינה ראוייה לאכילה, לא לכהן משום דהיא טמאה, ולא לישראל משום דהוא טבל אסור לאפותה בי״ט, דכתיב אך אשר יאכל לכל הנפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב טז). ולהכי אמר ר׳ אליעזר לא תקרא לה שם עד שתיאפה דמשתכח דבשעת אפייה האשה אופה לצורכה ומותר, וקיימא לן כוותיה, ואידחיין דבן בתירא ור׳ יהושע: ונהגו ישראל להפריש מראשית העיסה לשום חלה ומברך עלי׳ ושורפה, ומפריש חלה אחרת ונותנה לכהן, וכיון שאסור לשרוף קדשים ביו״ט אופין הבצק ההיא הראשון ונותנה לכהן קטן ואוכלו, ואם אין שם כהן קטן מניחו אפוי ושורפו במוצאי יו״ט, ומסקנא כר׳ אליעזר, והני (כולהו) [מילי] בחלת ארץ ישראל, אבל בחלת חוץ לארץ שאין אוכלין חוליהן בטהרה, כהן קטן שלא ראה קרי אי נמי בת כהן שלא פירסה נדה מותרין לאכול חלה בטומאה, וכדשמואל דאמר אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה עליו מגופו. ואמר רבא נדה קוצה לה חלה ומברכת ואכיל לה כהן קטן: [מתני׳] רבן גמליאל אומר שלש נשים שלשות כאחת אופות בתנור אחד זו אחר זו וזו אחר זו. וחכ״א שלש נשים עסוקות בבצק [כאחת] אחת לשה ואחת עורכת, דהיינו מקטפת ואחת אופה, וחוזרת חלילה, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים תפח תלטוש, פי׳ תקרר בצונן. כלומר בין זריזות בין שאינן זריזות יכולות להתעסק בבצק ובלבד שלא יתפח אבל תפח תלטוש בצונן: [מתני׳] שיאור ישרף והאוכלו פטור מכרת וחייב מלקות ארבעים. סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת, איזוהו שיאור כקרני חגבים, פירוש שמרוחקין סדקים זה מזה כקרני חגבים שאמרו שמרוחקין זה מזה: סידוק. היינו שנתערבו סדקין זה בזה והיינו שאור גמור דברי ר׳ מאיר. וחכ״א זה וזה כלומר בין כקרני חגבים בין שנתערבו סדקין זה בזה האוכלן חייב כרת. ואיזוהו שיאור שסופג עליו את הארבעים כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו: [מתני׳] ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, חוץ ממזון שתי סעודות של שבת כדי שיאכל עד ארבע שעות, וחכ״א מבערו בזמנו, דהיינו בתחלת שש שעות בשבת עצמו, וכי תימא הא לא מצי שריף ליה ולא להטיל לים ולא להזרות לרוח, יתננו לכלבו, אי נמי יקרא גוי ויאכילנו במתנה, ואפילו הכי חייב למיבדק ערב שבת סמוך לחשיכה ומברך על ביעור חמץ, ומשיר מזון שתי סעודות ומניח בצינעא כדי שלא יבוא לידי איסור שלא יטלנו חתול או חולדה וכיוצא בהן. ובההוא שבת לא מיבעי ליה לאורוכי׳ בסעודתי׳ כמו שאר שבתות כדי שלא יבא לידי איסור שלא יאכל חמץ אחר ד׳ שעות, ולאחר ד׳ שעות דפסיק סעודתיה מחייב לבטל בלבו אי נמי למימר כדאמרינן בחול, כל חמירא דמשתכח ברשותי דלא ידענא ביה יהא בטל וחשוב כחסף תביר דלית ביה מששא. ואם הוא בספינה נותנו לגוי במתנה, אי נמי נותנה בשפת הספינה כי היכי דליגנדר וליפול בים או בנהר, ולא בעי לפרוריה כמעשה דחול, וכן נמי בשיירא יתננו לגוי, אי נמי לכלב ולחמורו: [מתני׳] ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וליכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולכל דבר מצוה ונזכר בדרך שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור ולילך למצותו יחזור ויבער, ואם לאו יבטלו בלבו. ההולך לדבר הרשות, כגון להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת יבטל בלבו וישבות שביתת הרשות ויחזור מיד, וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש בכזית, או חמץ בכביצה, אם עבר הצופים שורפו במקום שנזכר, ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. וקיימא לן כרבנן, ואדחיין דר׳ מאיר ודר׳ יהודה, ובפחות מכאן אין חוזרין: [פרק ד׳] מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אינן עושין, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם שיצא ממקום שאינן עושין למקום שעושין. ולא יקל לעצמו מפני המחלוקת, דאין בזה שינוי המחלוקת דמאי אמרת הרואה אומר מלאכה אסורה. פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא: ובלילי י״ד מותר כל הלילה עד הנץ החמה. ר״י אומר שלש אומניות עושין בערבי פסחים עד חצות, החייטין והספרין והכובסין. מושיבין שובכין לתרנגולים בי״ד ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה, ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה. וגורפין מתחת רגלי הבהמה בי״ד, ובערבי שבתות וי״ט אינו אסור אלא משש שעות ומחצה ולמעלה. ולאו דמשמתינן אהכי אלא שהתרו בו חכמים והעובר על התרייתם ועושה מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל בערבי פסחים דאית ליה לאיעסוקי בענין הפסח אסור מחצות היום ולהלן. ומשמתינן לעושה מלאכה במזיד. וכן נמי בעושה מלאכה במוצאי שבתות ויו״ט קודם שיבדיל בתפלה אינו רואה סימן ברכה ולא משמתינן ליה. והוא הדין לכל יום שיש בו נדנוד עבירה לאתויי תענית צבור, כדתנן ממעטין במשא ובמתן ובמלאכה, ומאי נדנוד עבירה, דלמא אתי למיעבד בזמן דאסור מדאורייתא, כגון במוצאי שבת ויו״ט קודם זמן הבדלה.: [מתני׳] מקום שנהגו לאכול בשר צלי בלילי פסחים אוכלין ושלא לאכול אין אוכלין. וגדי מקולס היינו ראשו על כרעיו ועל קרבו אפילו בסתמא היינו דלא אמר גדי זה לפסח אסור ליכול בלילי פסחים. דדמי כמאן דאכיל קדשים בחוץ דהכי הוו עבדין מקולס בפני הבית. אבל שאינו מקולס אי פריש ואמר יהא בשר זה לשם פסח אסור אבל סתמא שרי. ודוקא בשר דכי האי גוונא אסיר כד פריש. אבל חיטין אע״ג דפריש ואמר חיטין הללו לפסח שרי ולא חיישינן משום דמפרשי להו למנחות: [מתני׳] מקום שנהגו להדליק את הנר בביתו בלילי יום הכיפורים מדליקין ושלא להדליק אין מדליקין. דרש רבא ועמך כלם צדיקים (ישעיה ס כא), בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד. דמאן דאמר להדליק סבר אם יהא הבית אופל ישמש מטתו ולהכי צריך, ואם יש שם נר מתרחק מדבר שגורם לעבירה, ומאן דאמר שלא להדליק סבר דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות: תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור מאבותיהם אי אתה רשאי להתירן בפניהם של בנים. אמר רב חסדא בכותאי הוא דאי אתה רשאי להתיר בפניהן משום דסרכי ואמרי הלא דבר פלוני היינו נוהגין בו איסור והוה מותר. הכי נמי היאך שרי ואתי למשרי איסורא דאורייתא. ולאו בכותאי בלבד אמרו אלא אפילו במקום שאינן בני תורה חיישינן לכי האי גוונא ולא שרינן להו אבל לשאר עלמא שרינן. ירושלמי ר׳ אליעזר בשם ר׳ בון אומר כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל לחכם ומתיר לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ומחמיר ונוהג בו איסור אם נשאל אין מתירין לו. וכן הוא בשחיטת חולין בתרבא דאייתרא: [פרק ה] תמיד נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה, ובערב פסח נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת. חל להיות בערב שבת תמיד נשחט בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו. מנא הני מילי דתמיד נשחט בשמונה ומחצה. ואתא ר׳ יהודה בן לוי ותירצה למתניתין ואידחי, ופשיט רבא מצוותיה דתמיד מכי ינטו צללי ערב, מאי טעמא דכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט לט), בין ערב דאתמול לערב דהאידנא, נמצאת מצות תמיד של בין הערבים מתחילת שעה ז׳, הלכך כל השנה כולה דבעינן להשלים כל קרבן מקמי שחיטת תמיד של בין הערבים, דאמר קרא והקטיר עליו חלבי השלמים (ויקרא ו ה), השלם כל הקרבנות מקמי דידה מאחרינן ליה תרתי שעה ועבדינן ליה משמונה ומחצה, בערב פסח נמי דאיכא פסח אחריו מקדמינן ליה חדא שעתא ועבדינן ליה בשבע ומחצה והפסח אחריו, חל להיות ערב פסח בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחיא שבת ובעי למיצלייה קודם חשיכה, מוקמינן לתמיד אדיניה, ועבדינן ליה בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו: [מתני׳] הפסח ששחטו שלא לשמו או קיבל הדם או הוליך או זרק שלא לשמו או לשתי שמות לשם פסח ושלמים או לשם שלמים ולשם פסח פסול. והכי נמי תנן בריש מסכתין דזבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת, ופסח בזמנו ותמיד בכל זמן. וקרא דידיה דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח לה׳ אלהיך (דברים טז א), וכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ (שמות יב כז): [מתני׳] שחטו שלא לאוכליו. דרשינן ליה בפרשה: שחטו קודם חצות פסול, דכתיב בין הערבים (שמות כט לט). [שחטו] קודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד שיזרוק דם התמיד, ואם נזרק כשר: [מתני׳] השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות כג יח). ר׳ יהודה אומר אף התמיד של בין הערבים בערב פסח, אמרו לו לא אמרו דעובר בלא תעשה אלא על הפסח בלבד: [מתני׳] הפסח נשחט בשלש כיתות דרשינן ליה בפרשה. שחט ישראל פסחו דשחיטה כשרה בזר, וקיבל הכהן את הדם בבזך שבידו, ונותנו לחבירו, העומד בשורה אצלו. שמעת מינה הולכה שלא ברגל כשרה ושמה הולכה, דהא אין מוליכין את הדם למזבח אלא בידים. שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו, דדלמא נייד רגלים פורתא, והא קמשמע לן הני שורות של כהנים אינן רק משום ברב עם הדרת מלך (משלי יד כח). מקבל את בזך המלא ומחזיר את הריקן אבל איפכא לא דאין מעבירין על המצות: כהן הקרב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד, דכתיב ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר (במדבר יח יז), לימד על בכור ומעשר ופסח שהם טעונים מתן דמים ואימורים לגבי המזבח. ודטעון יסוד מנלן, אמר ר׳ אליעזר אתיא זריקה זריקה מעולה, ועולה גופה מנלן, דכתיב אל יסוד המזבח (שמות כב יט). יצאת כת הראשונה ונכנסה שנייה. שנייה ונכנסה שלישית. כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית, וכל כת וכת היו קורין את ההלל אם גמרו עד שלא נעשו הפסחים היו שונים וקורין. ואם גמרו לשנות עד שלא נעשו הפסחים היו משלשין וקורין. מימיה של כת שלישית לא הגיעה לאהבתי כי ישמע ה׳, עד שנעשו פסחיהם, מפני שעמה מועטין ולא היה להם פסחים כל כך, ונעשים פסחיהם במהרה, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחין את העזרה במים בשבת, דסבירא להו כרבנן, דאמרי שבות הוא ואין שבות במקדש, ור׳ נתן אוסר: ר׳ יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזרק זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים. דלא מכפר אלא דם שהנפש יוצא בו. תניא אמר ר׳ יהודה לחכמים למה פוקקין, היינו דסותמין את העזרה שלא יצא הדם, אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכבותיהם בהם, וכי תימא הא קא הוי חציצה לח הוא ואינו חוצץ. וכי תימא הא קא מיתויסי (מנייהו) [מאנייהו]. דמידלי להו. ואחר כך מריצין לתוכה אמת המים עד שנעשית נקייה כחלבה: כיצד תולין ומפשיטין אונקלאות של ברזל עקומות היו קבועין בכתלים ובעמודים, כדכתיב והשפתים [טפח] אחד (יחזקאל מ מג), ותרגום יונתן בן עוזיאל ועונקלין פשך חד. ובהן היו תולין ומפשיטין, וכל מי שאין לו מקום לתלות היו שם מקלות דקין חלקין שלא ינתחו לגידים, מניח על כתיפו ועל כתף חבירו והשלישי תולה ומפשיט, ר׳ אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת, שאין רשאי לטלטל מקלות דאסור משום שבות דהואיל ואפשר שמניח ידו על כתף חבירו הויא לה שבות שאינה צריכה, ולהכי מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט, קרעו והוציא את אמורין נתנם במגיס והקטיר אותן על גבי המזבח, יצאתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית משום דאין יכולין לשאת פסחיהן להוליך לבתיהם דרך רשות הרבים, שניה בחיל, דהיינו בין שתי חומות שבעזרה. שלישית יושבת במקומה, כיון שחשיכה יצאת כת ראשונה. תנא כל אחד ואחד נותן טייעין שמפשילין טעונן אחריהן. יצאו וצלו את פסחיהן: [פרק ו] אלו דברים בפסח דוחין את השבת, שחיטתו דכתיב ביה במועדו (במדבר ט ב), כדכתיב בתמיד, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, כלומר ומכת קרביו, מכה מתרגמינן מחתא, היכי דמי רב הונא אמר מנקבן בסכין להוציא את הריעי שבהן לחוץ כדי שלא יסריחו עד חשיכה. חייא בר רב אמר שורקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא [דסכינא] כדכתיב חרבות מחים גרים יאכלו (ישעיה ה יז), ומתרגמינן ונכסיהן דרשיעיא צדיקיא יחסנון. פירוש שורקא דמעייא. הפרש הדבוק במעיים שאינו מתפרק אלא (בגרירה) [בגרידה] בסכין כרשעים הללו שמחזיקין בנכסי הצדיקים: והקטר חלביו. תניא אמר ר׳ שמעון בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים (ואימורים) [ואיברים] כשרים כל הלילה, ואפילו הכי אין ממתינין להם ערבי פסחים שחל להיות בשבת עד שתחשך מוצאי שבת: [מתני׳] אימתי מביאין עמו חגיגה. דרשנוהו בפרשה. ושאר הלכות הפרק מפורשת בפרשה: [מתני׳] הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת, ושאר כל הזבחים ששחטן שלא לשמן אם אינן ראויין חייב, ואם ראויין ר״א מחייב, וחכמים ור׳ ישמעאל פוטרין, ואוקימנא רישא בטועה דסבר דהאי שלמים פסח הוא ושחטו לשם פסח, וסיפא בעוקר דידע דפסח הוא ועקר מיני׳ שם פסח ושחטו לשם שלמים ומשום דעיקרו משום הפסח להכי חייב חטאת: שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו לערלים ולטמאים בשבת חייב חטאת, לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים פטור מכרת, כדדרשינן בעשותה אחת (מכל מצות) [ממצות] ה׳ (ויקרא ד כז), אבל באיסורא קאי: שחטו ונמצא שהוא בעל מום חייב חטאת, דכתיב שה תמים (שמות יב ה): שחטו ונמצא טריפה באיברים המגולים נמי חייב חטאת, בסתר כגון בריאה ושאר סרכות שבתוך הגוף פטור מכלום דהא לא ידע בהו: שחטו ונודע אחר כך שמשכו הבעלים את ידיהן או שמתו או שנטמאו פטור מפני ששחט ברשות: תנן אונן טובל ואוכל פסחו לערב. ותניא אינו מביא כשהוא אונן ואיפרק קושיין וילפת מיניה אם מת אביו קודם חצות די״ד דאכתי לא איחזי לפסח חלה עליו אנינות ואינו מביא את פסחו וידחה לפסח שני, ואם מת אחר חצות שכבר נתחייב בפסח אין אנינות חלה עליו לדחות מעליו חיוב הפסח, אלא אעפ״י שהוא עכשיו אונן על מתו שוחטין וזורקין עליו ואוכל פסחו לערב, דכיון דאנינות לילה מדרבנן היא לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, שאין הפסח נאכל אלא למנוייו: [פרק ז׳] כיצד צולין את הפסח. דרישנא ליה בפרשה. ובגמרא מפרש דלא נייתי שפוד של מתכת דכיון דחם מקצתו חם כולו וקא מטוי מחמת השפוד, ורחמנא אמר צלי אש (שמות יב ח), ולא של דקל דכיון דאית ביה שיבי, כדאמרינן שיבא מכשורא. ויש אומרים לשון שאיבה. דמפיק מיא כשהוא מתחמם והוי כמבושל. ויש מפרשים חריתות כעין שורות. ולא של תאנה, דכיון דמחלחל, דהיינו שהוא חלול מבפנים ומפיק מיא כשהוא מתחמם הוי נמי כמבושל: וכן של אגוז ושל שקמה, וכל אילן דאית ליה קישרי דלא שייעי אלא פתיחי, לא יביאם דכיון דפתיחי קיטרייהו מפקי מיא והוי כמבושל, אבל של רימון שייעי קיטרייהו ולא מפקי מיא: אין צולין. דרשינן בפרשה: [מתני׳] סכו בשמן של תרומה, אם חבורות כהנים הן יאכלו, ואם חבורות של ישראלים הם אם חי הוא ידיחנו, ואם צלי מקליף את החיצון, סכו בשמן של מעשר שני, לא יעשנו דמים על בני החבורה שאין פודין מעשר שני בירושלים: אין צולין שתי פסחים כאחת. משום תערובת גופן שמא יתערבו נמצאת חבורה זו אוכלת פיסחה של זו וזו פיסחה של זו: [מתני׳] הפסח שבא בטומאה, כגון שרוב הציבור טמיאי מתים ולכתחילה עושין אותו בטומאה, והיינו שקרב הדם והאימורים בטומאה, נאכל הבשר בטומאה, שאי אפשר בלא אכילה, שמתחלה לא בא אלא לאכילה: [מתני׳] נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם, ובמוקדשים היינו שאר קרבנות יחיד, אעפ״י שנטמא הבשר הואיל והחלב קיים זורק את הדם, דלא קאי לאכילה: [מתני׳] נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשוהו בטומאה, ואין בו לגבי מזבח כלום, דאינן יכולין לזרוק את הדם אלא בטהרה. ואפילו ישראלים והכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשוהו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק. ובשבת עסקינן שאין יכולין לחזור אחר סכינין טהורים. ובסכין שנטמא בטמא מת, דרחמנא אמר בחלל חרב (במדבר יט טז), וטמא טומאת שבעה ומטמא נמי לאדם דהוי לי׳ אב הטומאה, אבל נטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמטמא ליה, אבל לגברא לא מטמא ליה טהורים עבדין ליה, טמאים לא עבדין ליה, דמוטב שיאכל בטומאת בשר בלאו, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט), ולית ביה כרת, היינו דאכלי טהורים בשר שנגע בסכין שניטמא ולא יאכלו ממנו טמאים, דהא איכא חיוב כרת בטמא שאכל קודש, דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה׳ וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא (ויקרא ז כ). אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחוייה היא אצל ציבור, כגון דחיית שבת שדחויה מפני דברים, שנאמר בהם במועדו (במדבר ט ב), אבל כל דבר שאפשר ליעשות מערב שבת אינו דוחה את השבת ולאו כהיתר דמיא. ורבא אמר אפילו טמאים נמי עבדי, דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז יט), כלומר יאכל בטהרה ולא בטומאה, אבל היכא דהותרה טומאת בשר לא בעינן לדקדק על טומאת הגוף. תניא אלו עושין את פסח השני הזבין והזבות הנדות והיולדות האנוסין והשוגגין והמזידין והמצורעים ובועלי נדות ומי שהיה טמא מת או בדרך רחוקה, אם כן למה נאמר אשר הוא טמא, דאי בעי למעבד [בראשון] לא שבקינן. ולמה נאמר בדרך רחוקה, לפוטרו מן הכרת. ומרבינן לזבין וזבות מאיש איש: [מתני׳] הפסח שבא בטומאה אין הציץ מרצה, נודע שהוא טמא וכבר נזרק הדם הציץ מרצה. נטמא הגוף של בעלים בין בשוגג ובין במזיד הורצה, ובלבד שתהא זריקתו בשוגג דבשעת זריקה שכח לטומאה אבל לא נודע לו ואח״כ נזרק הדם ונזכר לטומאה דהויא לה זריקה במזיד לא הורצה: [מתני׳] נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני המקדש בעזרה מעצי המערכה מאי טעמא לפני הבירה, כדי לביישם שפשעו בו. נטמא מיעוטו וכן הנותר, שורפין אותן בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן. אלא שהציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל להנות מעצי המערכה: [מתני׳] הפסח שיצא מן הבית או שניטמא פסולו בגופו ישרף מיד בי״ד. נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתן וישרף בט״ז ולא בט״ו שאין שורפין קדשים ביו״ט: [מתני׳] העצמות והגידין ובשר הנותר ישרפו לששה עשר. וכדדרשינן בפרשה: חל להיות ששה עשר בשבת ישרפו לשבעה עשר. שאין שריפתן דוחה לא את השבת ולא את היו״ט. ולא תימא חל להיות ממש דא״כ חל הפסח בבד״ו, אלא תני אילו חל להיות ט״ז בשבת דין הוא שישרפו למחר: [מתני׳] כל הנאכל בשור הגדול. דרשינן ליה בפרשה: [מתני׳] אבר שיצא מקצתו מירושלים ונפסל חותך עד שמגיע לעצם ומפריש בין הבשר שיצא ובין הבשר שנשאר באבר שלא יצא וקולף הבשר עד שמגיע לפרק, נמצא הבשר המופשט תלוי בפסח והבשר שיצא מחובר לעצם ושורף הבשר שיצא והעצם עמו ושאר הבשר שקלף מן העור כשר לאכילה: והמוקדשין קוצץ בקופיץ שאין בהם משום שבירת העצם, מן האגף דהיינו עובי הפתח ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ, דחשיב ליה יוצא. החלונות ועובי החומה כלפנים, וכן לתפלה, להשלים עשרה, אם היו תשעה בב״ה ועשירי חוץ לאגף אין מצטרפין,: [מתני׳] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד פסח אחד, שחלקוהו לשני חלקים, אלו הופכין את פניהם אילך, ואלו הופכין את פניהם אילך, שאם יראו אלו כנגד אלו היה נאכל כבשתי מקומות. ומתניתין ר׳ יהודה היא, דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (שמות יב ז) מכאן שהפסח נאכל בשתי חבורות, יכול יהא נאכל בשתי מקומות, ת״ל בבית אחד יאכל (שם שם מו) מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור אם היה פיקח ממלא את כריסו הימנו, ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצידו, דברי ר׳ יהודה, וסבירא ליה לר׳ יהודה דיש אם למסורת, דהכי קרינן בבית אחד יאכל, והכי עיקר. ור״ש שמע מתני׳ איפכא דנאכל בשני מקומות ולא בשתי חבורות, וסבירא ליה יש אם למקרא, כשמסרו לנו רבותינו יאכל הפסח בבית אחד בחבורה חדא: והמיחם זה שמוזגין עליו באמצע כשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל, דלא יראה כאוכל עם חבורה זו: והכלה הופכת את פניה, מפני שהיא בושה, ואוכלת: [פרק ח] האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל במקום שהיא רוצה בשעת שחיטה, יתום ששחטו עליו שני אפטרופין יאכל במקום שהוא רוצה בשעת שחיטה, עבד של שני שותפין, וקפדי אההדי, לא יאכל משל שניהם. אבל לא קפדי אהדדי רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו: [מתני׳] האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל, ואע״ג דרגיל בטלה. שחט טלה יאכל, ואע״ג דרגיל בגדי. שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. אמר אביי מתניתין במלך ומלכה שדעתן קלה. אבל שאר ישראל לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דתניא אין נימנין על שני פסחים כאחד: שכח העבד מה אמר לו רבו, ולא ידע או גדי או טלה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמר לי רבי יהא גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי יהא טלה שלו וגדי שלי. ואקשינן אמתניתין דתני שלי שלי דמה שקנה עבד קנה רבו, והיכי תני זה של רבי וזה שלי, אמר אביי הולך לו אצל רועה שרבו רגיל אצלו דניחא ליה בתקנתא דרביה ומקני ליה חד מינייהו ואומר לו על מנת שאין לו רשות לרבו בו. שכח רבו מה שאמר לו לעבדו ושחט עבדו גדי וטלה שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. אמר אביי לא שנו דפטורים אלא ששחט רבו אחר זריקת הדם משום דבעידנא דאזדריק דם הוי חזי [לאכילה], אבל שכח מקמי זריקת דם חייבים לעשות פסח שני: [מתני׳] האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מנת מי שיעלה לירושלים תחלה, כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו לפנים מחומת ירושלים, זכה בחלקו וזיכה את אחיו עמו. אמר ר׳ יוחנן האי דאמר הכי כדי לזרזן במצות. תניא נמי הכי כוותיה דר׳ יוחנן מעשה וקידמו בנות לבנים ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים: [מתני׳] לעולם נימנין. דרשינן בפרשה: [מתני׳] זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי, והוא דטביל ליה, והא קמשמע לן דאע״ג דמחוסר הערב שמש כיון דאינו צריך בפרה שוחטין עליו דשימשא ממילא ערבא: ראה שלש ראיות שוחטין עליו בשמיני, והא קמשמע לן דאע״ג דמחוסר כפרה שוחטין עליו דהא יש בידו לתקן דהיינו לאתויי כפרתו קודם חשיכה וליכל בפסח לערב. והוא הדין לזבה. ואע״ג דמחוסרה כפרה שוחטין עלי׳ דמצי לממסר כפרתה לבד.: [מתני׳] האונן והמפקח גל עגול שיש טומאה תחתיו, ושהבטיחוהו גוים להוציא מבית האסורין והחולה והזקן שיכולין לאכול כזית, שוחטין עליהם ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן. שלא יביאו את הפסח לידי פסול, לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח את הגל בגל עגול דחייב שהיה טמא מתחלתו. ומאי טעמא שוחטין עליו, אימור טהור היה בשעת שחיטה, כלומר שעדיין לא מת.: [מתני׳] אין שוחטין את הפסח על היחיד. תנו רבנן מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד, ת״ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד (דברים טז ה), דברי ר׳ יהודה, ור׳ יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו שוחטין לו בפני עצמו, עשרה ואינם יכולים לאוכלו אין שוחטין עליהן, דכתיב איש לפי אכלו תכוסו על השה (שמות יב ד): אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. נשים ועבדים משום תיפלות, עבדים וקטנים משום פריצותא. א״ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים, שמא ידקדקו בדבר ויביאוהו לידי פסול. ת״ר פסח לילה הראשון חובה, דכתיב ואכלו את (הפסח) [הבשר] בלילה הזה (שמות יב ח). מצה ומרור בלילה הראשונה חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות (שם שם יח), וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (שם יב ח), וכתיב ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) מכאן ואילך רשות, ובלבד שלא יאכל חמץ. ר׳ שמעון אומר באנשים חובה בנשים רשות.: [מתני׳] אונן טובל ואוכל פסחו לערב. כדפרישית לאחרן. גר שנתגייר ערב פסח בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב. וב״ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. אמר רבה בב״ח אמר ר׳ יוחנן מחלוקת בערל גוי דב״ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ערב הפסח ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי השתא נמי אטבול ואיכול. וב״ש סברי לא גזרינן. אבל בערל ישראל שמל ערב הפסח ד״ה טובל ואוכל את פסחו לערב, דלא גזרינן ערל ישראל אטו ערל גוי, תנ״ה א״ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב״ש וב״ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב, ועל מה נחלקו על ערל גוי, שב״ש אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב, וב״ה אומרים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, מה הפורש מטומאת קבר טמא שבעת ימים, אף גוי הפורש מן הערלה טמא שבעת ימים, ולהכי צריך טבילה נמי בשמיני: [פרק ט] מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, יעשה את השני, שגג או נאנס ולא עשה את הראשון, יעשה את השני, א״כ למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורים מן ההכרת, פי׳ משום דלא מצי למעבד פסח ראשון, ומזיד דמצי למעבד חייב בהכרת.: [מתני׳] איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים לירושלים, דהיינו חמשה עשר מיל, וכמידתם לכל רוח, דברי ר׳ עקיבא. ר׳ אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ. אמר ר׳ יוסי לפיכך נקוד על ה״א דרחוקה לומר לך מפני שהיא רחוקה ממש אלא מאסקופת העזרה ולחוץ: ותניא ר׳ יוסי אומר ממשמע שנאמר בדרך שומע אני שתים ושלש פרסאות ת״ל רחוקה, ואפילו פסיעה אחת, וקיימא לן כר׳ יוסי דקם בשיטתיה דר׳ אליעזר, ולא אמרינן הלכה כר׳ עקיבא במקום רבו: [מתני׳] מה בין פסח ראשון לשני. הראשון אסור בבל יראה חמץ ובל ימצא. והשני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו, דאמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל כט). לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאינה מקודש לחג אין טעון הלל: וזה וזה טעונין הלל בעשייתן. איבעית אימא לילה קא ממעט קרא, איבעית אימא אפשר ישראל אוכלין פסחיהן ונוטלין לולביהן ואין אומרים הלל: ונאכלין צלי על מצה ומרור, ודוחין את השבת, שבת דחי טומאה לא דחי, מאי טעמא מפני טומאה נדחה יחזור ויעשוה בטומאה: [מתני׳] הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות. ואם אכלו פטורין מכרת. דכתיב והנפש אשר תאכל בשר (מבשר זבח) [מזבח] השלמים אשר לה׳ וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז כ), על זבח שנאכל לטהורים חייבין עליו כרת משום טומאה, ועל זבח שאין נאכל לטהורים אין חייבין עליו כרת משום טומאה. ת״ר פסח ראשון דוחה את השבת והשני נמי דוחה את השבת, ראשון דוחה את הטומאה, והשני אינו דוחה את הטומאה, ראשון טעון לינה, שני אין טעון לינה דברי ר׳ יהודה. וחכמים אומרים זה וזה דוחין את השבת, וזה וזה דוחין הטומאה, וזה וזה טעון לינה: [מתני׳] מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב [ועל המשקוף] ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון, מה שאין כן בפסח דורות, וחימוצו כל היום דכתיב זכור את היום [הזה] אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי (ביד חזקה) [בחוזק יד] הוציא ה׳ אתכם (ממצרים) [מזה] ולא יאכל חמץ, היום אתם יוצאים (שמות יג ג ד), ופסח דורות חימוצו נוהג כל שבעה: [מתני׳] הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח יביא שלמים וכן תמורתו.: [מתני׳] המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ושמעינן מינה תלת, שמע מינה בעלי חיים נידחין, ושמע מינה דיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ושמע מינה יש דיחוי בדמים: המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים. ת״ר המפריש פסח ומת אחר חצות, בנו שנמנה עמו יביאנו לשם פסח, אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים, לששה עשר ולא לחמשה עשר, קסבר נדרים ונדבות אין קריבין ביו״ט: [מתני׳] הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המותר מביתו, נתערב בבכורות ר׳ שמעון אומר אם חבורות כהנים יאכלו. דקסבר מביאין קדשים לבית הפסול. דתנן אשם שנתערב בשלמים ר׳ שמעון אומר ישחטו בצפון וישחטו כחמור שבהן. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול. ורבנן היכי עבדינן, אמר רבא ממתין להם עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימרו כל היכא דאיתא לפסח תיחול קדושתו עלוי׳ דהאי וליכול להנך בתורת בכור: [מתני׳] חבורה שאבד פסחו ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, ומצא ושחט והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו, אם שלהם נשחט ראשון, הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם, [ואם] אין ידוע איזה נשחט ראשון, או שנשחטו שניהם כאחת, הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלים עמו, ושלהם יצא לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני. אמר להם אם איחרתי שחטו עלי, והלך הוא ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו, אם שלהם נשחט ראשון הוא אוכל עמהם, ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו [ואם] אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת, הן אוכלין משלהן, והוא אינו אוכל עמהן ושלו יצא לבית השריפה ופטור מלעשות פסח שני, אמר להן ואמרו לו אוכלין מן הראשון לא אמר להן ולא אמרו לו, אינן אחראין זה לזה. מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשין, שנאמר גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון (משלי יז כח): שתי חבורות שנתערבו פסחיהם אלו מושכים להם אחד ואלו מושכין להם אחד, אחד מאלו בא לו אצל אלו, ואחד מאלו בא לו אצל אלו, וכך הם אומרים אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה ידינו משוכות משלנו ונימנינו על שלך, וטעמא דמתניתין מפורש בפרשה בפסוק אם ימעט הבית (שמות יב ד): וכן חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה, מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה וכך היו אומרים: של חמשה אין של ארבע לא. ומה טעם לא. משום דלא פייש חד מבני חבורה גביה. וכדין שתי חבורות כך דין שנים שנתערבו פסחיהן זה ממנה עמו אחד מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק, וזה בא אצל זה וזה בא אצל זה, וכך הוא אומר אם שלי הוא פסח זה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלי, ואם שלך הוא פסח זה ידיי משוכות משלי ונמניתי על שלך: [פרק יוד] ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, משום חיובא דמצה. ואפילו שאר מילי כגון בישרא וכוורא לא יכול כדי שיבא תאב לאכילת מצה, כל שכן מצה לאסור ליכול עד הערב כדפרישית לאחרן. אבל מטבל הוא במיני תרגימא, דהיינו פירות ובשר בלא לחם, אי נמי בירקא: ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסבו ובתר כסי קמאי בעי הסיבה, משום דבעי למימר חירות, אבל בבתראי לא מחייב בהסיבה, דמאי דהוה הוה, ופלוגתא דרבנן היא ואסיקנא דכולהו בעי הסיבה. פרקדן לאו שמיה הסיבה, הסיבת ימין לאו שמה הסיבה, אלא בצד שמאל, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבוא לידי סכנה, ואשה חשובה צריכה הסיבה, ושאר הנשים אין צריכות הסיבה, שאין דרכן של נשים להסב אצל בעליהן מפני הכבוד, בן אצל אביו צריך הסיבה, אבל תלמיד בפני רבו לא, דתנן ומורא רבך כמורא שמים. והשמש צריך הסיבה, דאמר ר׳ יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא ידי חובתו, מיסב אין לא מיסב לא: ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי: ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס, בכלל הגאולה. אמר רב יהודה אמר שמואל ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, שתאן בבת אחת יצא. אמר רבא ידי [יין יצא ידי] ארבע כוסות לא יצא. שתאן חי יצא. אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא. השקה מהן בניו ובני ביתו יצא. אמר רבא והוא דשתה הוא רובא דכסא. תנו רבנן ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד התינוקות. אמר ר׳ יהודה וכי מה הנאה יש ביין לתינוקות אלא מחלק להם קליות ואגוזין כדי שישאלו: ואפילו מן התמחוי. ואמרינן פשיטא, ומהדרינן לא צריכא [אלא אפילו] לר׳ עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אפילו הכי משום ניסא מודה: [מתני׳] מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרים מברך על היום ואח״כ מברך על היין, [מפני] שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. ובית הלל אומרים מברך על היין ואח״כ מברך על היום, שהיין גורם לקידוש שתאמר. דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. מאי מברך, ואמר רב אם חל להיות במוצאי שבת יקנ״ה, ורבא אמר יקנה״ז, והלכתא כרבא. וזה סדרן י׳ יין בורא פרי הגפן. ק׳ קידוש אשר בחר בנו מכל עם וכו׳ עד מקדש ישראל והזמנים: נ׳ נר בא״י אמ״ה בורא מאורי האש. ה׳ הבדלה בא״י אמ״ה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ויום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך בא״י המבדיל בין קודש לקודש. פירוש בין קודש חמור לקודש קל. דאמר רב תחליפא המבדיל צריך שיבדיל מעין חתימתה דהיינו בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת. ז׳ זמן שהוא שהחיינו ושותין, ואם חל להיות בשבת מקדשין ויכולו עד סוף הפרשה, פרי הגפן וקידוש אשר בחר בנו וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים ושהחיינו, ואם חל להיות בחול מקדשין יק״ז, פרי הגפן אשר בחר בנו וחותם מקדש ישראל והזמנים, ושהחיינו, וכולהו ילפי להו רבנן מדאורייתא, דמאי טעמא מקדשין על היין קודם סעודה, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), זכריהו על היין בכניסתו לקדשו על שלחנך, אשכחן שבת, לילי פסחים מנלן, דכתיב זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים (שמות יג ג), ואתיא זכור זכור משבת, ושאר ימים טובים דרשינן להו במסכת שבת, אין לי אלא בלילה ביום מניין, ת״ל זכור את יום (שם כ ח), ומאי טעם אומרים הבדלה במוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים, דכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כו), וסמוך ליה והבדלתם (שם שם כה), אמר הקב״ה כשם שאני מבדילכם מאומות העולם ועושה אתכם קודש ואותם חול, כך אתם תהיו מבדילין בין טהרה לטומאה ובין קודש לחול, וכשם שמבדילין בין קודש לחול, כך מבדילין בין קודש חמור לקודש הקל, דהיינו בין שבת ליו״ט, דכתיב אחרי ה׳ אלהיכם תלכו (דברים יג ה) אחרי דרכיו ואחרי מצוותיו, שכך הקב״ה הבדיל בין שבט הלוי לשאר שבטים, ואעפ״כ חזר והבדיל בין קודש חמור לקודש הקל, דהיינו בין אהרן ובניו לשאר בני לוי, דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש (הקדשים) [קדשים] (דברי הימים א כ״ג י״ג), ומאי טעמא מקדמינן קידוש להבדלה, מסתברא איפרכוס נכנס ומלך יוצא, יוצאין לקראת איפרכוס, ומכניסין אותו ואח״כ יוצאין עם המלך, ומלוין אותו, וכן מצינו באברהם, דכתיב אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך (בראשית יח ג), ביקש מאת הקב״ה שימתין לו עד שיכניס עוברים ושבים. ומאי טעמא מברכינן שהחיינו, דכתיב ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד). אמר להם משה לישראל צריכים אתם להודות להקב״ה שמנעכם מעון פעור והחיה אתכם עד עתה: ואם אין לבר ישראל יין כדי רביעית לקדש עליו ויש לו צימוקין ישרם במים ויעשה בהם ערבי פסחים קידוש, הואיל ולגבי נזיר קרוי יין, דכתיב מכל אשר יעשה וגו׳ (במדבר ו ד), ואינו יוצא ידי חובת קידוש בלא יין, אבל בלילי שבתות ושארי ימים טובים מצי לקדושי אריפתא. ולבתר דשתה כוס ראשון נוטלין ידיהם ומברכין על נטילת ידים, מאי טעם משום דבעי למטבל בחרוסת, דאמר ר׳ אליעזר אמר ר׳ אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. אמר רב פפא שמע מינה האי מרור צריך לשקועי בחרוסת דאי משום קפא למה לי נטילת ידים. ולא נישהי לי׳ בגווה דאגב חוליא דחרוסת מבסים ליה למרור ובעינן טעם מרור וליכא: [מתני׳] הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת, ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, ואי לית ליה חזרת, דהיינו חסא, מייתי חמא אי דדברא אי כרפסא וטמיש בחרוסת ואכיל, והיכי דאית לי׳ תרי מיני ירקא, מברך ברישא על מינא חדא בורא פרי האדמה, וכי מטי לגבי מרור מברך על אכילת מרור, ואי לית ליה אלא מינא חדא ירקא, אמר רב חסדא מברך בורא פרי האדמה, ולא טעים ולא משתעי עד דהדר ומברך עליה על אכילת מרור, וטמיש בחרוסת ואכיל, דאמר ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כוונה, דאי סלקא דעתיך אין צריכות כוונה, למה לי למטבל תרי טיבולי, בטיבולא חדא סגי ליה, ואקשינן עליה ממאי דלמא לעולם אימא לך מצות אין צריכות כוונה והא קמ״ל דבעי תרי טיבולי כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות. ומהדר א״כ נשמעינן בשאר מיני ירקא. ואמרינן אי אשמעינן שאר מיני ירקא הוה אמינא שאר מיני ירקא בעינן טיבולא אחריתא אבל בחד ירקא אימא לא קמ״ל דאפילו לית ליה אלא מינא חדא טביל ביה תרי טיבולי, וכי מטי גבי מרור אכיל ליה בלא ברכה דקי״ל הלכתא כר׳ אליעזר חסמא, ואיכא דמוקמי לה משמיה דרב חסדא: הביאו לפניו מצה וחרוסת וחזרת אעפ״י שאין חרוסת מצוה, מן התורה אלא האי דמייתי ליה מצוה מדרבנן, ומאי מצוה, כדתניא, תבלין שבחרוסת זכר לתבן, וחרוסת גופיה זכר לטיט, עבודת אבותינו במצרים. תניא ר׳ יוסי אומר אעפ״י שטיבל מצוה להביא לפניו חרוסת וחזרת ושני תבשילין, מאן נינהו שני תבשילין, חזקיהו אמר אפילו דג וביצה. ורב פפא אמר שני מיני בשר. אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה: ונוטל הבקי מצה שלפניו ובוצעה לשתי פרוסות, ומניח פרוסה אחת בשלחן, ופרוסה השנית תוך הקערה שבה החזרת ושני תבשילין, ועוקרין את השלחן ממקומו, ואומר הא לחמא עניא עד לשנה הבאה בני חורין: אמר רב שימי בר אשי מצה בפני כל אחד ואחד וחרוסת בפני כל אחד ואחד. ולמה עוקרין השלחן לפניו כדי שיראו התינוקות וישאלו, דכתיב והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים (שמות יג יד): [מתני׳] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל, אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים (שם שם ח). תנו רבנן אם חכם בנו, בנו שואלו, ואם לאו הוא בעצמו שואל, שנאמר זכור את יום הזה אשר יצאת ממצרים (שם שם ג), ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות הפסח שואלין זה לזה, מה הן אומרים, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו׳. מתחיל בגנות, היינו דמתחיל לומר עבדים היינו לפרעה במצרים, ומסיים בשבח, היינו דמסיים בשבחו של הקב״ה בא״י אמ״ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, וחותם בא״י גאל ישראל. דקיימא לן כרבא דאמר רבא אמת של ק״ש, והלל של לילי פסחים, חתימתן גאל ישראל, וטעמא מאי, כיון דמדכרינן בהו יציאת מצרים חתמינן בהו גאל ישראל, דהיינו לשעבר, דמודינן לקב״ה דפריק ית ישראל ממצרים, ובתפלה חתמינן גאל ישראל דכיון דלא אמרינן בההיא ברכה יציאת מצרים אלא מצלינן לקב״ה דיפרוק יתן מן גלותא חתמינן בה גואל ישראל לשון עתיד. אמר רבא וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וגו׳ (דברים ו׳ כג) וצריך שיאמר כמה מעלות טובות, ולא יפחות מחמש עשרה דהיינו ט״ו גמולות טובות שגמל הקב״ה עמנו משיצאנו ממצרים עד שנבנה בית המקדש, והני ט״ו מעלות כנגד ט״ו שיר המעלות שאמר דוד. אמר רבא צריך להגביה המצה ולומר מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם הקב״ה, שנאמר ויאפו את הבצק וגו׳ (שמות יב לט). וצריך לומר מרור זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו, שנאמר וימררו את חייהם וכו׳ (שמות א יד). וצריך להגביהו. אבל להגביה בשר ולומר בשר זה שאנו אוכלין על שום מה על שום שפסח הקב״ה על בתי אבותינו אסור, ואפילו לומר אדם בשר זה לפסח אסור מפני שנראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ. אבל מזכיר ואומר פסח מצה ומרור. פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, על שום שפסח הקב״ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא וגו׳ (שמות יב כז). דתנן רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור, וכו׳ ומסיים בשבח כדלעיל. ואומר לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לנצח ולגדל למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה. ואומר הללויה הללו עבדי ה׳. עד היכן אומר. בית שמאי אומרין עד אם הבנים שמחה (תהלים קיג ט), ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (שם קיד): ואין מברכין בלילי פסחים לא לגמור את ההלל, ולא לקרוא את ההלל, מפני שחולקין אותו באמצע, ומפסיקין בו בברכת גאולה ובסעודה, ובברכת המזון, כדבעינן למימר לקמן. דתנן כוס רביעי גומר עליו את ההלל. וכי מטי לחלמיש למעינו מים מברך בא״י גאל ישראל, ומברך נמי בורא פרי הגפן, ושותין ונוטל ידיו ומברך עליו על נטילת ידים, דתנן נטל ידיו לטיבול ראשון, דהיינו טיבול ירקות בחרוסת, חוזר ונוטל לטיבול שני, דהיינו של לחם, דטביל ליה במלח או ליפתן. ונוטל מצה הפרוסה ומניחה בתוך מצה שלימה ובוצע מן הפרוסה. דאמר רב פפא הכל מודין לענין לילי פסחים שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מן הפרוסה, מאי טעם לחם עוני (דברים ט״ז ג׳), כתיב, מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה, ומאי טעם מניחה בתוך שלימה, לקיים ביה לחם משנה (שמות טז כב), כשאר שבתות וימים טובים, דבוצע על שתי ככרות, ויש מדייקין ואומרים שמניח פרוסה בתוך שני שלימות ובוצע מאחת מהן, ברכה בר דנקיט תרתי ובצע חדא, ולא בצע אלא שלימה, כר׳ יוחנן דאמר שלימה מצוה מן המובחר. והא דאמרינן מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה, כלומר לא על שתי שלימות אלא על שלימה ופרוסה, דבשאר ימים טובים בוצע על שתי שלימות, אבל הכא כתיב לחם עוני אתא קרא דא וגרעתה לפלגא חדא מינייהו. והיכי עביד, בא״י אמ״ה המוציא לחם מן הארץ, ובצע לה וחוזר ומברך על ההוא אומצא ברכה שנית בא״י אמ״ה אקב״ו על אכילת מצה, וטמיש במילחא, אי נמי בליפתן ואכיל, ויהיב לבני הסיבה ואוכלין, ולא מיבעיא ליה למטמיש בחרוסת דאין מטבילין בלילי פסחים אלא שתי פעמים, והני מילי ירקות אבל פת לא, והלכתא ברישא מברך המוציא לחם מן הארץ, והדר על אכילת מצה, היכא דאיכא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ועוד מסתברא דבעי לברוכי ברישא לקב״ה דפקידיתן דניכול לחמא דהוי מצה משום ניסא דעבד לו בה בפסח, ואסור לאישתעויי בין ברכת המוציא לברכת אכילת מצה. ואסור למיכלה לההוא אומצא דבריך עלה המוציא על אומצא חדא, ועל אכילת מצה על אומצא אחריתי, דמיחזי דהא מצה דמינטרא והא לאו מצה דמינטרא, והני מילי דאסור למיכלא עד דמברך על אכילת מצה בלילי פסחים דחיובא מדאורייתא היא למיכל מצה. דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), אבל מכאן ואילך דאי בעי למיכל מצה אכיל ואי בעי לא אכיל, כי אכיל לה אין צריך לברך עלה על אכילת מצה, אלא מברך המוציא לחם מן הארץ לבד, ומצה נמי בלילי פסחים כי אכיל לה צריך הסיבה, משום פרסומי ניסא, אבל מרור לא צריך הסיבה, ונוטל חזרת דהיינו חסא ומברך בא״י אמ״ה אקב״ו על אכילת מרור, וטובל בחרוסת, ואוכל, וכן כולם, וזה טיבול שני, וחוזר ונוטל כזית מצה וכורכה עם מרור ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש, פי׳ דבמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח ונוטל כזית בשר ממנו ומצה ומרור וכורכן כאחת ומברך בא״י אמ״ה אקב״ו לאכול פסח מצה ומרור, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), וכיון שחרב בית המקדש ובטלו קדשים אין לנו להזכיר בשר פסח כל עיקר, אלא כורכין מצה ומרור ואוכלין בלא ברכה זכר למקדש החרב. דתנא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. אמר רב יהודה חלוקין עליו חביריו על הלל, תניא נמי הכי יכול יהיו כורכין למצה ומרור בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, ת״ל יאכלוהו, דמשמע זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, והשתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבא מברך ברישא על אכילת מצה ובתרה המוציא ואכיל לה ומברך על אכילת מרור ואכיל ליה. והדר אכיל מתרווייהו ואכיל להו בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש. ואוכלין ושותין כל צורכיהן עלוי פתורה, ואי אית להן מגדני דלאו מכשירי דלחמא אינון או פירי, מברך על כל חד וחד מעין ברכה דידיה ואכלין להו (ולא צריך) [וצריך] לברוכי עלייהו ברכה אחרונה כדרב פפא. והיכא דאיכא זקן או חולה או קטן דלא מצי למיכל מצה כמות שהיא קשה שרו להו ואכלי להו. והיכא דקדיש בחד ביתא ואיצטריך לקדושי בתרי תלתא בתי בפסחא מקדש, היכא עביד, מקדש בחד ביתא ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה עד גאל ישראל, וגמיר להו ברכת מצה ומרור, ושביק להו ומברכין ואוכלין מצה ומרור וכל צורכיהון, ומברכין ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא ומקדש ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה כולה, ואכיל מצה ומרור ואכיל, ושתי כל צורכיה, ומברך ברכת המזון, ושתי כסא דברכתא, והדר אזיל לביתא קמא וגמר להו הלילא ולא שתי כסא דהלילא, והדר אזיל לביתא אחרינא וגמר הליליא, ושתי כסא דהלילא. והני מילי דמזדקק להו מעיקרא לאפוקינהו חובתייהו, אבל בדיעבד כגון דקדיש בביתיה ואמר הגדה ואכל מצה ומרור וגמר סעודתיה ובריך ברכת המזון וגמר הלילא ושתי, ובתר הכי איצטריך לאפוקי לאחריני ידי חובתייהו מן כולהו ארבע כסי, הדר ומקדש להו ומפיק להו מחובת ארבע כסי והמוציא וברכת מצה ומרור, דתני אהבה בריה דר׳ חייא כל הברכות כולן אעפ״י שיצא מוציא [חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא] ואם יצא אינו מוציא, והני מילי ביומי דחול דלאו חובה עליה למסעד ואי בעי אכיל ושתי, ואי בעי לא אכיל ולא שתי, ולהכי אי בריך אינש ברכת המוציא וברכת המזון לנפשיה לא מברך לאחריני, דכיון דלאו חובה היא משתכח דמוציא שם שמים לבטלה, אבל ברכת מגילה ואכילת מצה ומרור דחובה נינהו על כל ישראל, דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח), וכן נמי קידוש של לילי שבתות וימים טובים, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו (שם כ ח), זכריהו על היין, וחייב אתה לקדשו על שלחנך וקידוש לילי ימים טובים, דאתיא זכירה זכירה מלילי שבת, כדפרישת לאחרן: וברכת היין של ארבע כוסות של לילי פסחים דאמרו רבנן לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי, בכולהו אע״ג דבריך וטעים איהו לגרמיה, חוזר ומברך לאחרים וטעים מינייהו, דבעי רבא ברכת הלחם של אכילת מצה וברכת היין של קידוש היום מאי, אי אמרינן כיון דנפיק ליה ידי חובתו לא מפיק לאחריני, או דלמא כיון דחובה הוויין על כל ישראל דלא סגיא לשום ישראל דלא אכיל כשאר מצות דמיין ואע״ג שיצא מוציא, תא שמע דאמר רב אשי כי הוינן בי רב (פפא) [פפי] הוי מקדש לו וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו. ש״מ אעפ״י שיצא בהני מצות חוזר ומוציא את אחרים ידי חובתם וטעים בהדייהו דאי לא טעים לא נפקין ידי חובותייהו: והלכתא בין ארבע כוסות של פסח בין בקידוש של לילי שבתות ולילי ימים טובים ובין בכוס של הבדלה ובין בכוס של ברכת המזון צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה, פירוש היינו ביצה ומחצה, וצריך שישתה המברך רובו של כוס, ומאי כוס יפה, כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, כדמפרש במסכת שבת: והלכתא במוצאי שבתות ובמוצאי שאר ימים טובים אית לית ליה חמרא מקדשינן אריפתא, וכן במוצאי שבת והכנסת יום טוב מבדיל אריפתא אגב קידוש ברישא מברך המוציא ואינו אוכל, ואומר אשר בחר בנו וכו׳, והמבדיל בין קדש לחול, אבל בלילי פסחים לא סגיא ליה לקדושי אריפתא אלא חובה היא למעבד ליה לבר ישראל ארבע כוסות דחמרא, כנגד ד׳ גאולות, דכתיב ביציאת מצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ר׳ יהושע בן לוי אמר כנגד ארבע כסי שנאמרו בפרעה, וכוס פרעה בידי (בראשית מ יא), ואשחט אותם אל כוס פרעה (שם שם), ואתן את הכוס על כף פרעה (שם שם), ונתת כוס פרעה בידו (שם שם יג). ואמר ר׳ יהושע בן לוי ארבע כוסות כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהשקה הקב״ה לאומות העולם, זש״ה קח את כוס היין החמה [הזאת מידי] והשקית אותו את כל הגוים (ירמי׳ כה טו), זה כוס אחד, כוס זהב [בכל] ביד ה׳ וכו׳ (שם נא ז), זה כוס שני, כי כוס ביד ה׳ מלא מסך וגו׳ (תהלים עה ט) זה כוס שלישי, ורוח זלעפות מנת כוסם (שם יא ו), זה כוס רביעי, וכנגדן משקה לישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר ה׳ מנת חלקי וכוסי (תהלים טז ה), זה כוס אחד, כוסי רויה (שם כג ה), זה כוס שני, כוס ישועות אשא (שם קטז יג), תרי הרי ארבע כוסות, הילכך מיבעיא ליה לאתנויי ארבע כסי ואפילו מן התמחוי. ויין מבושל גרידא אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, דהא נפק ליה מתורת יין, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, ואין בו משום מגע גוי, ולא משום יין נסך, ואין מקדשין עליו ואפילו בשאר ימים טובים ולילי שבתות, ואין מבדילין עליו, ואין מברכין עליו ברכת המזון, ולא ברכת אירוסין. ולא ברכת נישואין, ולא ברכת מילה, ולא ברכת רחבה. וכששותין אותו מברכינן עליו שהכל נהיה בדברו, ואע״ג דמקדשין בלילי שבתות ושאר ימים טובים אלחמא כי ליכא חמרא, מיהו אבדולי לא מבדילינן אלחמא, וטעמא מאי קידוש דאי אפשר לו שלא לסעוד, ואמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, כיון ששלחן קבועה וסעודה קבועה בלילי שבתות ולילי ימים טובים מקדש על הפת, אבל במוצאי שבתות וימים טובים שאין שלחן קבועה ואי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אינו דין שיטול פת ויוציא שם שמים לבטלה עליה, הלכך אין מבדילין על הפת, אבל אם יש מוצאי שבת ומוצאי יום טוב שחייב בקידוש ובהבדלה, אם אין לו יין מבדיל על הפת בהדי קידושא דיומא, ולבתר דגמרין סעודתייהו אכלין כזית מצה, משום דאמרו רבנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דהיינו מיני מגדים, כגון קליות ואגוזים, שכן בלשון יון קורין אותו אפיצמן, כלומר אין מפטירין גמר סעודתי׳ במיני מגדים, אלא במצה, מקל וחומר ומה תחילת הפסח במצה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), אף גמר סעודתי׳ במצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח). ורב אמר מאי אפיקומן שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ואסור למיכל שום מידעם בתר מצה ולא משתי, לבר יין כסא דברכתא וכסא דהליליא, ואי בעי למשתי מיא שתי, והני מילי לבתר דאכיל להאי אומצא מצה בתריתא, אבל בגו סעודתיה נהגו רבנן לחלק מגדני וקליות לתינוקות כדי שלא ישנו וישאלו בהלכות הפסח, וזכר לדבר והיה כי ישאלך בנך (שמות יג יד) עביד ליה הוויי׳ כי היכי דלישאלך. ונוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים דקיימא לן מים אחרונים חובה. ואין טעונים ברכה ומברכינן ברכת המזון, ואומר יעלה ויבא, דתנן מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, וכי מטי לברכה שלישית מתחיל בנחמה, ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע, ומברכינן בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה מזגו לו כוס רביעי גומר עליו את ההלל, מן לא לנו עד הודו לה׳ כי טוב בתראה. ומנהג קריאתה פרישנא בהלכות סוכה. ואומר עליו ברכת השיר, מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ה׳ אלהינו כל מעשיך, וחותם בא״י מלך מהולל בתשבחות, ומברך בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה. ור׳ יוחנן אמר נשמת כל חי, ומסתברא כר׳ יהודה. ומותר לשתות בין כוס של קידוש לכוס של הגדה, ובין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל אסור לשתות, ואי דניחא ליה למימזג כוס חמישי, דאמור רבנן ארבע כוסות שבלילי פסחים חובה, חמישי רשות ואי בעי שתי ליה לימא עליה הלל הגדול, דהיינו מהודו לה׳ עד על נהרות בבל, וחותם בורא פרי הגפן ושותה, ואי לא בעי למימזגיה פטור, ולמה נקרא שמו הלל הגדול [א״ר יוחנן] מפני שהקב״ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה. אמר ר׳ יהושע בן לוי הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי אמרן דוד, כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב״ה מאדם ועד משה ולא נתן להם התורה וזן אותם בחסדו. וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעם אמרינן האי הלילא, אמר ר׳ יוחנן משום שיש בו חמשה דברים, יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו של משיח. יציאת מצרים, דכתיב בצאת ישראל ממצרים (תהלים קיד א), קריעת ים סוף, דכתיב הים ראה וינוס (שם שם ג). מתן תורה, דכתיב ההרים רקדו כאילים (שם שם ד). תחיית המתים, דכתיב אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים (שם קטז ט). חבלו של משיח, דכתיב לא לנו ה׳ לא לנו (שם קטו א). ואיכא דתני לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג: [מתני׳] ישנו מקצתן יאכלו וכולן לא יאכלו. הפסח אחר חצות מטמא את הידים. מאן תנא אמר ר׳ יוסף ר׳ אליעזר בן עזרי׳ היא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה (שמות יב ח). וכולה להילכתא, וכבר דרישנא לה בפרשה. אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לר׳ אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. ואמרינן פשיטא, ומהדר לא צריכא דמהו דתימא כי אהדריה קרא לחיובא אהדריה קמ״ל כי אפקיה לגמרי אפקיה, וכי אהדריה קרא לכולה מלתא אהדריה: הפיגול והנותר מטמאה את הידים. רב הונא ורב חסדא חד אמר משום חשדי כהונה, וחד אמר משום עצלי כהונה, חד מתני אפיגול, וחד מתני אנותר, מר מתני כזית כאיסור אכילתו. ומר מתני כביצה כטומאתו: [מתני׳] בירך ברכת הפסח פטר את של זבח, של זבח לא פטר את של פסח, דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו. אם תימצי לומר לדברי ר׳ ישמעאל שפיכה בכלל זריקה. אבל זריקה אינה בכלל שפיכה. דדם הפסח בזריקה. ודם הזבח בשפיכה. לדברי ר׳ עקיבא לא זריקה בכלל שפיכה. ולא שפיכה בכלל זריקה: ובעינן לגבי פדיון הבן מאי ואסיקנא דאבי הבן מברך שתים, על פדיון הבן, ואשר החייתנו וקיימתנו והגעתנו לזמן הזה: הן אלה קצות הלכות הפסח ורעם דתותיו במסכת אור על סדר עתך: ירויחו דורשי הפרשה וישכילו: לאחר שנצטווה משה ואהרן עמו כל הלכות הפסח האמורים בפרשה, מיד קרא לזקנים וחלק להם כבוד, שכך אמר לו המקום לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג׳ טז), חלוק להם כבוד: (כא) ויקרא משה לכל זקני ישראל – מלמד שעשאם ב״ד: ויאמר אליהם – ר׳ יונתן אומר הדיבור מפי משה [לומר] לזקנים והזקנים לומר לישראל: משכו – מי שיש לו צאן בעדרו ימשך המובחר שבהן, ולפי פשוטו משכוהו מבית משמרתו: וקחו – מי שאין לו יקח בדמים: לכם ולא בגזילה: למשפחותיכם – כשדרשנו: שה לבית אבות ושחטו הפסח – מצוה שישחטנו לשמו, כדרשינין כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח וכו׳: (כב) ולקחתם אגודת אזוב – מכאן אתה דן לכל הלקיחות שבתורה הואיל ונאמרו כל הלקיחות שבתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן שהיא באגודה, מכאן לכולן שאינן אלא אגודה, ואם יש בו שלשה קלחין ושלשה גבעולין זו היא אגודה: איזוב – ולא איזוב יון. ולא איזוב רומי, ולא איזוב כוחלית, ולא איזוב מדברי, ולא כל איזוב שיש לו שם לויי: וטבלתם בדם – שיהא בדם כדי טבילה: אשר בסף – מגיד שהיה חוקק עוקה בצד האיסקופה ושחט בתוכה, כדדרשינן לאוחרן: והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות – מבפנים: מן הדם אשר בסף – למה נאמר והלא כבר נאמר וטבלתי בדם אשר בסף, אלא לפי שהוא אומר ולקחו מן הדם, שומעני טבילה אחת לכולם, ת״ל והגעתם מן הדם, על כל הגעה טבילה: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו – מגיד משנתנה רשות למלאך לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, וכה״א לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעי׳ כה כ), וכתיב והי׳ בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור וגו׳ (שמות לג כב): עד בקר – מכאן אמרו לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב: (כג) ועבר ה׳ לנגוף את מצרים – כדפרישית ועברתי בארץ מצרים (פסוק יב), אלא שהמלה לשון עתיד: וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות – שבשכר מצות שהן עושין הוא נגלה וחס עליכם: ופסח ה׳ – על הפתחים רוח קדשו תהא מרחפת על פתחיהם: ולא יתן – כלומר ולא יניח למלאך המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, ודומה לדבר כי לא נתנו לרדת (העמק) [לעמק] (שופטים א לד), והלא דברים ק״ו ומה אם דם הפסח הקל שאינו אלא לשעה, ואינו נוהג ביום ובלילה, ואינו נוהג לדורות, נאמר בו ולא יתן המשחית, מזוזה חמורה שיש בה עשרה שמות המיוחדין, היינו ה׳ פעמים דכתיב ה׳ בפרשת שמע, וה׳ פעמים בפרשה והי׳ אם שמוע ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות, על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית, ומי גרם שלא להגין עוונותינו, שנא׳ (עוונותינו) [עונותיכם] הטו אלה וחטאתם מנעו הטוב (ירמי׳ ה כה): ואומר כי [אם] עוונותיכם היו מבדילין בינכם (ובין) [לבין] אלהיכם (ישעי׳ נט ב): (כד) ושמרתם את הדבר הזה לחק – להביא פסח דורות, שלא יביאנו אלא מן הכשבים או מן העזים: לחק לך ולבניך עד עולם – למה נאמר, לפי שנאמר ולקחו מן הדם (פסוק ז), שומעני אף הנשים במשמע, ת״ל חק לך ולבניך, האנשים ולא הנשים: ורבותינו דרשו: משכו וקחו לכם – ר׳ יוסי הגלילי אומר משכו ידיכם מע״ז ומעבירות והדבקו במצות. ר׳ ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שיהיו נימנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו, כדדרשינן לאחרן. ר׳ יצחק אומר בא הכתוב ללמדך שבהמה דקה ניקנית במשיכה: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר – שתהא נכנס בכי טוב ויצא בכי טוב, וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ, שנא׳ וישכם אברהם בבקר (בראשית יט כז), וכן יעקב וכן משה וכן יהושע וכן שמואל, והלא הדברים ק״ו, ומה האבות והנביאים שהלכו לעשות רצון הקב״ה נהגו בדרך ארץ, שאר בני אדם עאכו״כ, וכה״א תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער (תהלים קד כ) וכתיב יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם שם כג): ועבר ה׳ לנגוף – נותן הוא עברתו ויראתו במצרים, ואין עברה אלא לשון זעם, שנא׳ ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה (תהלים עח מט), וכתיב הנה יום [ה׳] בא אכזרי ועברה (ישעי׳ יג ט) וכתיב בכל כרמים מספד כי אעבור בקרבך נאום ה׳ (עמוס ה יז): ירויחו דורשי הפרשה ויבינו בה וסמוך לה פרשת ביאת הארץ. ולמה נסמכה לפי שנאמר לחק לך ולבניך עד עולם (פסוק כד), שומעני בין בארץ בין בחוצה לארץ, ת״ל והיה כי תבואו אל הארץ, תלה הכתוב העבודה מביאת הארץ ולהלן: (כה) והי׳ כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה׳ לכם כאשר דיבר – והיכן דיבר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה וגו׳ (שמות ו ח) (וכתיב) ושמרתם את העבודה הזאת. אבל בחוצה לארץ אי אתם צריכים לשומרה: (כו) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם – בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שעתידה תורה להשתכח מבניהם. והן שואלין כך במזיד, כלומר לכם ולא לו, וזה אחד מארבעה בנים שדיברה תורה כנגדם, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, וזה הרשע שמוציא את עצמו מן הכלל וכופר בבוראו: (כז) ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ – לשמו אנו עושים בעבור אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים. ר׳ יוסי הגלילי אומר ראויין היו ישראל כלייה במצרים עד שגמר האחרון שבהם את פסחו: בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל – מכאן שנתנה רשות למלאך לחבל, אלמלא שהציל הקב״ה את בתינו, זו הוא ששנינו בכל דור ודור חייב אדם ליראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וכה״א ואותנו הוציא משם (דברים ו כג), לא נאמר ואותם אלא ואותנו: פשוטו של מקרא מה העבודה הזאת לכם – שהרי קרבן עצרת תלוי בראשית קציר חיטים ובא בשתי הלחם, וקרבן ששה עשר בניסן תלוי בקציר העומר, וקרבנות החג תלויין באסופי התבואות, אבל קרבן הפסח במאי תלוי: ואמרתם – יען אשר פסח על בתי בני ישראל: ויקד העם וישתחוו – מכאן שצריך האדם להודות על בשורה טובה. וכה״א ויאמר יתרו ברוך ה׳ אשר הציל אתכם וגו׳ (שמות יח י), ללמדך שכל הרואה ושומע נסים שעשה הקב״ה לישראל במצרים צריך ליתן שבח למקום: (כח) וילכו ויעשו בני ישראל – ליתן שכר הליכה ושכר לעשייה: ויעשו – וכי כבר עשו, אלא מיד שקבלו עליהם לעשות העלה עליהם המקום כמו שעשו כבר: ומה ת״ל כן עשו – אלא שאף משה ואהרן נימנו על הפסח כשאר כל ישראל: ורבותינו דרשו: כאשר דיבר – והיכן דבר והבאתי אתכם אל הארץ (שמות ו ח) כיוצא בו הוא אשר דבר ה׳ שבתון שבת קודש (שם טז כג), והיכן דבר, והי׳ ביום הששי והכינו (שם שם ה׳). הוא אשר דבר ה׳ [לאמר] בקרבי אקדש (ויקרא י ג) והיכן דיבר ונועדתי שמה לבני ישראל (ונקדשתי בתוכם) [ונקדש בכבודי] (שמות כט מג). פחדכם ומוראכם יתן ה׳ וגו׳ (דברים יא כה), והיכן דיבר, את אמתי אשלח לפניך (שמות כג כז). כי ירחיב ה׳ [אלהיך] את גבולך כאשר דבר לך (דברים יב כ), והיכן דיבר ושתי את גבולך וגו׳ (שמות כג לא). כי ה׳ אלהיך ברכך כאשר דבר לך (דברים טו ו), והיכן דיבר, ברוך תהי׳ מכל העמים (שם ז יד). ולהיותך עם קדוש כאשר דבר (דברים כו יט), והיכן דבר, והיתם לי קדושים (ויקרא כ כו), ויתרם פרשינן במכילתא: והי׳ כי יאמרו אליכם בניכם – יש אומרים בשורה טובה נתבשרו בני ישראל באותה שעה שהן עתידין לראות בנים ובני בנים: ויקוד העם וישתחוו – למה השתחוו, משום שנאמר וחמושים עלו בני ישראל ממצרים (שמות יג יח), אחד מחמשה עלו, וי״א אחד מחמשים עלו, וי״א אחד מחמש מאות, ר׳ נהוראי אומר העבודה ולא אחד מחמש מאות עלו, שנא׳ רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז), ואומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו׳ (שמות א ז). שהיתה אשה ילדה ששה בכרם אחד ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו, ואימתי מתו בשלשת ימי אפילה. שנאמר לא ראה איש את אחיו (שמות י כג), שהיו קוברין את מתיהם והודו ושבחו להקב״ה שלא ראו אויביהם שלא ישמחו במפלתם: ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך למעשה הערב גבורות חצות הלילה: (כט) ויהי בחצי הלילה – למה נאמר, לפי שנאמר ויאמר משה כה אמר ה׳ כחצות הלילה (שמות יא ד), וכי אפשר לבשר ודם לעמוד על חציו של לילה, אלא א״כ יוצרו חלקו. ר׳ יהודה בן בתירה אומר היודע שעתיו ועיתות הוא חלקו: וה׳ הכה כל בכור – אפילו בכורים שהיו במצרים ממקומות אחרים, בכורי מצרים שהיו במקומות אחרים מניין, ת״ל למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י), כדדרשינן לאחרן: מבכור פרעה היושב על כסאו – כבר דרשנו דהיינו בנו בכורו, אלא דפליגי רבנן דתנו הכי מבכור פרעה, בא הכתוב ללמד על פרעה שהוא בכור, והוא נשתייר מכל הבכורים, ועליו הוא אומר בכור בכלל, ולא מסתבר דהאי מבכור פרעה בפרעה גופי׳ קמיירי, אלא בבנו בכורו כדדרשינן לאחרן: ואעפ״כ פרעה בכור היה ולא מת, כדכתיב ואולם בעבור זאת העמדתיך (שמות ט טז) ותני בעל צפון כמו כן נשתייר מכל היראות, בשביל לפתות לבם של מצרים, ועליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם שמח לגוים וינחם (איוב יב כג), אל תקרא משגיא אלא משגיא: עד בכור השבי אשר בבית הבור – ללמדך שכל גזירות שהי׳ פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחים בהם, ולפיכך לקו, שנאמר שמח לאיד לא ינקה (משלי יז ה), ואומר בנפול אויבך אל תשמח (שם כד יז), ולא שבויין בלבד אלא אפילו העבדים והשפחות, וכה״א עד בכור השפחה (שמות יא ה): וכל בכור בהמה – וכי בהמה מה חטאת, אלא שלא יאמרו המצריים קשה הוא יראתם, דהיינו כבשים, שהיו המצריים עובדין אותה שעמדה לעצמה ולא שלטה בה הפרענות: (ל) ויקם פרעה לילה – שומעני בשלש שעות ביום כדרך בני מלכים, ת״ל לילה, שומעני ע״י שרים ושרות, ת״ל הוא וכל עבדיו וכל מצריים, מלמד שהי׳ פרעה מחזר על כל בתי עבדיו ועל בתי ארץ מצרים ומעמידן אחד אחד ממקומו: ותהי צעקה גדולה במצרים – אין צעקה זו תפלה אלא לשון צווחה: כי אין בית אשר אין שם מת – ר׳ נתן אומר וכי לא היו שם בתים שלא היו בכורים נמצאים שם באותו לילה, אלא כיון שהי׳ בכור מת לאחד מהם הי׳ עושה לו איקונין ומעמידה בתוך ביתו, ואותו לילה היתה נשחקת אותה צורה וניזרית, והי׳ קשה עליהם כיום שקברוהו, ועל עוד אלא שהי׳ קוברין את בכוריהם בבתיהם, והיו הכלבים נכנסין דרך הכוכין, ומחטטין ומוציאין עצמותהם מתוך כוכיהן ומתעתעתין בהם, והי׳ קשה בעיניהן כיום שקברם: (לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה – מגיד שהי׳ פרעה מחזר ומשאיל בכל בתי ארץ מצרים היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי: ויאמר קומו – כלומר בעוד לילה, ודומה לדבר ותקם בעוד לילה (משלי לא טו): ויקם פרעה לילה – אמרו לו מוזהרין אנו שלא נצא אלא בגלוי, שנא׳ ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (פסוק כב): צאו מתוך עמי – למה נאמר כל הפסוק הזה, לפי שנאמר ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו׳ (שמות י כח), ויאמר משה כן דברת (שם שם כט), יפה דברת ובזמנו דברת לא אוסיף עוד ראות פניך (שם), אלא אם כן אתה דוחקני, שנא׳ וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו׳ (שם יא ח) שאין ת״ל אלה, אלא שסופך עתיד לרדת בראשם, ומשה הוא שדיבר בלשון ענוה וחלק כבוד למלכות, כדכתיב ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים (שם ו יג), ציום לחלוק כבוד למלכות: גם אתה – משה ואהרן, גם בני ישראל – כלומר כל בני עמיך זכרים ונקבות טף ונשים ולכו עבדו את ה׳ כדברכם, כדכתיב בנעורינו ובזקנינו נלך וגו׳ (שם י ט) עד סוף הפסוק: (לב) גם צאנכם גם בקרכם קחו – כלומר נהגו כאשר דברתם, אני אמרתי רק צאנכם ובקרכם יוצג (שם שם כד) ואתם אמרתם וגם מקננו ילך עמנו (שם שם כו), גם גם לרבות משל פרעה, כדכתיב גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וגו׳ (שם שם כה): ולכו – כל מקום שנאמר ולכו שהוי״ו נשרקת והלמ״ד נחטפת הוא תחלת ענין, וכל שהוי״ו נפתחת והלמ״ד ננקדת בצירי הוא סוף ענין: וברכתם גם אותי – שתכלה הפורעניות ממני. גם לרבות אשתו שכך אמרו כולנו מתים: (לג) ותחזק מצרים על העם – דבר המקרא לקראות האומה לשון נקבה, לכן כתיב ותחזק מצרים על העם, כענין יען אשר אמרה צר (יחזקאל כו ב), גלתה יהודה (איכה א ג), תהי׳ ישראל שלישיה (ישעי׳ יט כד), עגלה יפיפיה מצרים (ירמי׳ מו כ): ותחזק מצרים למהר לשלחם מן הארץ – מלמד שהיו טורדין אותם לצאת בבהלה: כי אמרו כלנו מתים – אמרו לא כגזירת משה, משה גזר ומת כל בכור ואנו מתים הרוב, והיו סבורין שכל מי שיש לו ד׳ או ה׳ בנים אין בכור אלא הראשון והוא ימות, ולא היו יודעין שנשותיהם חשודים על העריות, והיו כולן בכורות מרווקין אחרים, דהיינו בחורים שלא הולידו בנים עד עכשיו, הן עשו בסתר והקב״ה פירסמן בגלוי, והלא דברים ק״ו ומה אם מדת הפורעניות שמעשה העושה בסתר נפרעין ממנו בגלוי, מדת הטובה שהיא מרובה על אחת כמה וכמה, כגון העושה צדקה, והיוצא בה, שהקב״ה משלם שכר בגלוי, וכה״א מתן בסתר יכפה אף (משלי כא יד): (לד) וישא העם את בצקו – לפי שאמר העם שהוא לשון יחיד, כדכתיב עם גדול ורב (דברים ב י), לכך נאמר בצקו לשון יחיד. בצק היינו עיסה שנילושה ולא נאפית, וכה״א מלוש בצק עד חומצתו (הושע ז ד), ובדברי רבותינו בצק שתחת הצפורן, דהיינו צואה דק כבצק, ומסלסלי התורה אומרים כי צק לבד הם יסוד התיבה, ודומה לו בצקת עפר למוצק (איוב לח לח), וכל דומיהן. ואין למלת בצק דמיון במקרא זולתי ורגלך לא בצקה (דברים ח ד), כלומר לא הלכו יחף להיותה מטוטשת מטיט היות נילוש עליה: טרם יחמץ – מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחומצה עד שנגאלו: משארותם צרורות בשמלותם – מתוך שהיו מתעסקין להחמיץ בצקם היו צוררים את המשארת, דהיינו עריבה שהעיסה נילושית בתוכה, כדכתיב ובתנוריך ובמשארותיך (שמות ז כח), וצוררין את העריבות שהבצק בתוכם בשמלתם, כדי שתחמיץ מהר ונגאלו לאלתר, ונטלו את העריבות על שכמם שלא הספיקו לעומסן על הבהמות.: ורבותינו דרשו משארותם אלו שירי מצה ומרור, אתה אומר כן או אינו אלא שירי פסחים, כשהוא אומר ולא תותירו ממנו עד בקר (לעיל פסוק י), הרי שירי פסח אמור, הא מה ת״ל משארתם, אלו שירי מצה ומרור: צרורות בשמלותם על שכמם – ר׳ נתן אומר וכי לא הי׳ להם בהמות, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה וגו׳ (פסוק לח), אלא מה ת״ל על שכמם, ללמדך שהי׳ ישראל מחבבין את המצוות: משארותם – תרגם אונקלוס מותר אצוותהון, וכן נמי ובמשארותיך (שמות ז כח), מתרגימינן ובאצוותך, דהיינו תנור מלא פת, ודומה לו בדברי רבותינו נכס ליה חד תור אפא ליה חד אצווא (ופיתא) [דפיתא], דהיינו תנור מלא פת, במדרש ויהי בשלח פרעה, וכשבאו לסוכות אפו את הבצק: (לה) ובני ישראל עשו כדבר משה – כדכתיב דבר נא באזני העם וישאלו וגו׳ (שמות יא ב), וכן עשו: וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות – מה ת״ל ושמלות, מלמד שהכסות היתה חביבה עליהם יותר מן הכסף ומן הזהב: (לו) וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים – כמשמעו: וישאלום – מצרים לישראל, שלא הי׳ ישראל מספיק לומר למצרי השאילני עד שהי׳ משאילו: וינצלו את מצרים – שלקחו עדיים וכלי חפציהם ותכשיטיהם, ודומה לדבר ויתנצלו בני ישראל את עדיים (שמות לג ו׳). נצל שלשתם יסוד התיבה [ע״ז] היתה ניתכת ובטילה וחוזרת לתחלתה, והיו ישראל מנצלים אותם מהם, ולדברי רבותינו צל לבד הן יסוד התיבה דאמרינן בברכות וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, מצולה וצולה אחד הוא: ורבותינו דרשו ויהי בחצי הלילה – משה רבנו אמר כחצות הלילה לענין שדרשנו, אבל המכה היתה בחצי הלילה ממש: וישא העם את בצקו טרם יחמץ – לא הספיקו לחומצה עד שנגאלו, וכן אתה מוצא לעתיד לבא, שנא׳ ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו יום מלכינו (הושע ז ד): וה׳ נתן את חן העם – ר׳ יוסי הגלילי אומר האמינו בהם משלשת ימי אפילה שהיו אומרים מה אם בשעה שהיינו באפילה והן היו באורה לא נחשדו על הגניבה, עכשיו לא כל שכן לכך השאילום. ר׳ אליעזר אומר ויתן ה׳ את חן העם. זו רוח הקודש, שנא׳ ושפכתי על בית דוד [וגו׳] רוח חן ותחנונים (זכריה יב י). ר׳ נתן אומר וישאילום מה שאינם שואלין היו משאילין אותם ישראל אומר תן לי חפץ זו, ומצרי אומר טול לך זה ואחר כיוצא בו. א״ר [אמי] בעל כרחם השאילם, איכא דאמרי על כרחם דמצריים, ואיכא דאמרי על כרחם דישראל, בשלמא למ״ד על כרחם דמצרים, היינו דכתיב ונות בית תחלק שלל (תהלים סח יג), אלא למאן דאמר ע״כ דישראל מאי טעם, משום טורח משאוי. ומניין שביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים (יחזקאל טז ז), בעדי זו ביזת מצרים, עדיים זו ביזת הים, [ואומר] כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד) זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ (שם שם), זו ביזת הים [עם נקודות הכסף (שם שם) זו ביזת מצרים]: ירויחו דורשי פרשה הגאולה ויבינו וסמוך לה פרשת מסע –: (לז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה – לסוכות ולפי שצריך ל׳ בתחילתה הוטל לה ה׳ בסופה: ומתוך חלוקות רבותינו רבנן ור׳ עקיבא יש לפרש כי על שם המעשה קראו שם המקום סוכות, שמרעמסס לסוכות מהלך חמש מאות ועשרים מיל, וכיון שנסעו מרעמסס דהיינו בתוך ארץ מצרים כיסם הקב״ה בשבעת ענני כבוד, והיו מסובבין עליהם כסוכה, כדכתיב כי על כל כבוד חופה (ישעי׳ ד ה), וכה״א כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג מג), ואותו היום שנסעו מרעמסס הלכו תק״כ מיל, לקיים מה שנא׳ ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט ד), וכתיב יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דברים לב יא), וכיון שחנו לאותו המקום ראו שהיו מסתוככין בענני כבוד, ולכך קראו שם המקום סוכות: דכתיב ויסעו מסוכות ויחיו באיתם (במדבר לג ו), מה איתם מקום, דכתיב במדבר איתם (שם שם ח), אף סוכות מקום, ואפילו תימא ר׳ אליעזר דאמר סוכות ממש עשו להם במקום חנייתם לסוף תק״כ מיל, דכתיב הושבתי את בני ישראל (ויקרא כג מג), כדרך מלכים היושבים בסוכות, ולא כדרך עבדים שבורחין בהחבא, ואפ״ה על שם סוכות שעשו להם קראו שם המקום סוכות, ודומה לדבר ויעקב נסע סכותה וגו׳ (בראשית לג יז), הרי יש לך שני מקומות ששמן סוכות, אחד בין רעמסס ובין איתם, ואחד בארץ ישראל: כשש מאות אלף רגלי – דהיינו ששים רבוא דברי ר׳ ישמעאל: לבד מטף – לבד מטפי קטנים זכרים, וכשהוא אומר הגברים פרט לנשים: (לח) וגם ערב רב עלה אתם – ר׳ ישמעאל אומר מאה ועשרים רבוא, דדריש רב היינו כפלים מגברים. ר׳ עקיבא אומר מאתים וארבעים רבוא, דדריש וגם היינו רבוא כפליים כגברים רב היינו כפלי כפליים. ר׳ יונתן אומר שלש מאות וששים רבוא דדריש גם היינו רבוא כפליים כגברים ו׳ דטרח וכתב וגם לרבות ריבוי אחר דהיינו כפלי כפליים, דהוי להו מאתים וארבעים רב לריבוי אחר, כיוצא באלו דהוו להו רבוא וקיי״ל כר״ע: וצאן ובקר – כשמועו: ומקנה כבד מאד – לקיים מה שנאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד): (לט) ויאפו את הבצק – מלמד שלשו עיסתם במצרים ולא הספיקו להחמיץ עד שנגאלו: (שנא׳) אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ – אין עוגה אלא חררה שנא׳ באליהו אך עשה לי משם עוגה קטנה בראשונה (מלכים א יז יג), וכתיב ועוגות שעורה תאכלנה (יחזקאל ד יב), ונס גדול נעשה בחררה ההיא, שאכלו ממנה שלשים יום, מחמשה עשר בניסן עד חמשה עשר באייר, דהוו להו ששים ואחת סעודות לשלשים יום, אחת ללילה ואחת ליום וסעודת של לילי ט״ו באייר, ויום ט״ו באייר ירד המן לישראל: כי גורשו ממצרים – שומעני מאליהם, ת״ל ולא יוכלו להתמהמה, עד שיאפו אותו, כענין שנאמר כלה יגרש אתכם מזה (שמות יא א): וגם צדה לא עשו להם – כלומר הצדה שהוציאוהו לא הכינוה, כלומר בשלוה, ודומה לו וחמש צאן עשויות (שמואל א כה יח), וכן וימהר לעשות אותו, וכן ובן הבקר אשר עשה (בראשית יח ח). להודיע שבחן של ישראל, שלא אמרו למשה האיך אנו יוצאין למדבר ואין עמנו צדה לדרך מתוקנת, אלא האמינו ביוצרם, והלכו אחר משה, ועליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה׳ זכרתי לך נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), ומה שכר נטלו על כך, דכתיב קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו וגו׳ (שם שם ג): (מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה – והא כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג), אלא ה״ק ומושב בני ישראל אשר ישבו בגירות הם ואבותיהם מיום שנולד יצחק עד שיצאו ממצרים ארבע מאות שנה, לקיים מה שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (שם), זרעך היינו משנולד יצחק ואילך, כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע (שם כא יב), וכשנולד הי׳ אברהם מתגורר בארץ פלשתים, ומה שנא׳ לא להם, היינו סתם שלא פירש שאנה יהיו מתגוררים, ומאהבת הקב״ה את אבותינו התחיל גזירת זמן הגירות מיום שנולד יצחק כדי שלא יאבדו בסכלות מצרים, וכדי למהר ישועתם ולא עיכבם במצרים זולתי מאתים ועשר שנה והני תלתין דכתיב שלשים שנה הוו מיום שנגזרה גזירה בין הבתרים עד שנולד יצחק, דתניא בסדר עולם אברהם אבינו הי׳ כשנידבר עמו הקב״ה תחלה בן שבעים שנה, פי׳ היינו כשאמר לו לך לך (בראשית יב א), ובאותו הפרק נידבר עמו בין הבתרים באותו שנה, ואח״כ חזר לחרן ועשה שם חמש שנים, פי׳ והחזיר את אביו בתשובה והניח את אביו ויצא מחרן בשנה החמישית לחזירתו שם, וזש״ה ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן (בראשית יב ד), וכשנולד יצחק הי׳ אברהם בן מאה שנה הרי ל׳ שנה מיום שנגזרה גזירת בין הבתרים נגזרה גזירת אבותינו להיות באדמת נכר עד שנולד יצחק, ומשנולד יצחק עד שנולד יעקב ששים שנה, דכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, (בראשית כה כו), ומשנולד יעקב עד שירד למצרים עם בניו ק״ל שנה, שנאמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה (שם מז ט), ומשירדו למצרים עד שנגאלו הוו מאתים ועשר, הרי לך שלשים וארבע מאות שנה משנגזרה הגזירה בין הבתרים עד יציאת מצרים, דהיינו ארבע מאות שנה לגירות זרעו של אברהם אבינו, דהיינו יצחק ויעקב ובניו וזרעם המתייחס אחריו, שכן ישיבת אברהם קרויה גירות, שנא׳ ויגר אברהם בגרר בארץ פלשתים (בראשית כא לד) (ויגר) [וישב] יצחק בגרר (שם כו ו) וביעקב ימי שני מגורי (שם מז ט): (מא) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה – פסיק ולא גמיר לדרשה כדלעיל: ויהי בעצם היום הזה – בעצומו של יום ולא בלילה, מגיד הכתוב שכיון שהגיע הקץ לא עיכב הקב״ה יום א׳, שהרי בט״ו בניסן יצאו מלאכי השרת לבשרו, בט״ו בניסן נולד יצחק, בט״ו בניסן נגאלו, שנאמר ויהי מקץ [שלשים שנה], קץ אחד לכולן: ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים – צבאות אלו ישראל, כדכתיב והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים (שמות ז ד), כל לרבות צבאות מלאכי השרת, אלו תשעים אלף רבוא מלאכים שירדו עם כבוד השכינה בחצי הלילה כשהכה את הבכורים, וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משתעבדין כביכול שכינה עמהם, שנא׳ בכל צרתם לו צר (ישעי׳ סג ט), ואומר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו׳ (שמות כד י), בגדולתן מה הוא אומר וכעצם השמים לטוהר (שם שם), אין לי אלא צרת ציבור, צרת היחיד מניין, ת״ל יקראוהו ואענהו עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו): (מב) ליל שמורים הוא לה׳ להוציאם מארץ מצרים – שהקב״ה שמר את ישראל בדבר קודש, כדכתיב ופסח ה׳ על הפתח (שמות יב כג), והוא שמר אשמורותיו, אשמורת הראשונה היה משגיח מן החלונות ומציץ מן החרכים, כדכתיב וראיתי את הדם ופסחתי עליכם (שם שם) בחצי האשמורה התיכונה יצא והנה כל בכורי מצרים, בסוף האשמורה השלישית הטה והחזיק לב פרעה ומצריים לגרשם: הוא הלילה הזה לה׳ שמורים לכל בני ישראל לדרותם – כלומר לילות שהן כיוצא בהן שמורים הוא אצל הקב״ה שומרם הוא לגדולת ישראל שבו נגאלו ממצריים ובו עתידין להיגאל, ודומה לדבר ואביו שמר את הדבר (בראשית לז יא): לדרתם – כלומר לסוף הדורות. אלו דברי ר׳ יהושע: ורבותינו דרשו: ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה – מרעמסס לסוכות, ק״ל פרסה, והיה קולו של פרעה מהלך מהלך ארבעים יום ואומר קומו צאו מתוך עמי, ואל תתמה שהרי כתיב בפיח הכבשן והי׳ לאבק על כל ארץ מצרים (שמות ט ט), והלא דברים ק״ו ומה אבק שאין דרכו להלוך הלך מהלך מ׳ יום, ק״ו לקול שדרכו להלוך כהרף עין: ומושב בני ישראל – רבי אומר כתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג) וכתיב ודור רביעי ישובו הנה (שם שם טז), כיצד יתקיימו שני כתובין הללו, אלא אם עושין תשובה גואלם אני לדורות, ואם לאו גואלם אני לשנים: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובארץ כנען ובארץ פלשתים ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה – וכך כתבו לתלמי המלך וזהו מן הדברים שכתבו לו בשינוי, וכולהו מפורשים במס׳ מגילה: ליל שמורים הוא – לילה המשומר ובא מן המזיקין. ר׳ אליעזר אומר בו בלילה נגאלו, אלא בתשרי עתידין ליגאל לעתיד לבא, שנאמר תקעו בחדש שופר (תהלים פא ד), מפני מה, כי חק לישראל הוא (שם), ומה ת״ל הוא הלילה הזה, אלא הוא הלילה אמר הקב״ה לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך, וכשהגיע הקץ לא עיכבו הקב״ה כהרף עין: שמורים לכל בני ישראל לדורתם – שכל ישראל צריכין להשתמר בו: תניא בסדר עולם מאדם ועד המבול אלף ושש מאות וחמשים ושש שנה ומן המבול עד שירד יעקב ובניו למצרים חמש מאות ושמנים ושתים שנה, הרי אלפיים ומאתים ושלשים ושמנה, ומשירדו למצרים עד שיצאו מאתים ועשר שנה, ומשיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את בית המקדש ארבע מאות ושמונים שנה. ועמד בית ראשון בבנינו ארבע מאות ועשר שנה, וחרב שבעים שנה, ומשנבנה בית שני עד שחרב ארבע מאות ועשרים שנה, ומשחרב בית המקדש שני, אלף ושבעים ואחת שנה, בשנת שש עשרה למחזר רנ״ח, הרי לנו משנברא העולם ארבע אלפים ושמנה מאות ותשעים ותשעה שנה, עד עכשיו שאני מנחם בירבי שלמה עוסק לחבר חיבור זה אשר קראתיו שכל טוב לכבוד אלהי ישראל: ליל שמורים – ב׳ פעמים נאמר שמורים ושניהם חסירין ו׳, ומניין שניהם אלפיים ושלש מאות, כי מ״ם הסתומה עולה למנין שש מאות, ש״ר חמש מאות, מ״י חמשים, הרי תיבת שמרים אלף ומאה וחמשים, וכן תיבת השמרים השנית הרי אלפיים ושלש מאות, וזה שנאמר לדניאל כי לסוף אלפיים ושלש מאות ונצדק קדש (דניאל ח יד): לדרתם, לישועת שני דורות – דורו של חשמונאים, ודור גלותינו, כי לישועת ישראל מיד היונים ניתן מנין לחדשים, כי מיום שמלכו היוונים עד שנצחו החשמונאים ותפסו מלכות שלימה, היו אלפיים ושלש מאות חדשים, דהיינו מאה ושמונים ושש שנים, כי שש שנים מלך אלכסנדרוס מוקדון קודם שנצח את ירושלים במלחמה, ומשתפסו עד שנצחום החשמונאים היו מאה ושמנים שנה, ולישועת גלותינו ניתן מנין זה לשנים, אלא שאיני יודע התחלתו מאימתי. אלא נראה לי בגמגום כי גזירה זו נגזרה עלינו בימי השופטים אשר שפטו את ישראל אחרי יהושע ואחרי הזקנים אשר האריכו ימים אחריו, שנאמר ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע (שופטים ב׳ ז׳), כי אחרי מותם התחילו בית ישראל לעבוד בגלות ובפרהסיא את הבעלים ואת העשתרות ואת כל אלהי נכר הארץ ויעזבו את ה׳ ולא עבדוהו, אז חלה עליהם קללת הקב״ה ע״י משה עבדו, וגזר עליהם גלות ושעבוד מאותו זמן, אבל איני יודע דעת עליון להבין בכמה שנים ליצירת עולם נגזרה הגזרה, אלא ודאי מיום שעזבו את ה׳ ולא עבדוהו נגזרה עליהם גזירה ומה שיקרא אותם באחרית הימים דהיינו אלפיים ושלש מאות שנה, אח״כ ונצדק קודש, (דניאל ה יד) ונראין הדברים כי מאותו הזמן התחילו הגוים לשעבד את ישראל, וכי הקים ה׳ שופטי צדק והיה ה׳ עם השופט ומושיע את ישראל כל ימי השופט ובמות השופט יוסיפו לעשות הרע בעיני ה׳, והקב״ה מגרה הגוים בהם, וכן אתה מוצא במלכי יהודה ובמלכי ישראל ובמלכי בית חשמונאים עד אשר מאס הקב״ה בהם מרוב הכעסותם וניאצותם והגביר עליהם את אדום והחריבו בית שני ואנו בניהם נמקים בגולה תחת אדום וישמעאל ויתר הגוים אשר בכללם ומחכים לישועתו, וראי׳ לדברי שכך אמר משה רבינו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון, וסרתם מן הדרך אשר צוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה׳ וגו׳ (דברים לא כט), כלומר מיד כשאתם עובדים ע״ז בפרהסיא נקראת ונגזרת עליכם הרעה שתהא אחרית הימים, ובא גבריאל והודיע לדניאל כמה שנים היתה הגזרה, ולא אמר לו התחלתם כדי שלא יבעטו ישראל ביסורין, וזה שאמר הנביא אם יתמהמה חכה לו (חבקוק ב׳ ג׳), וכתיב הלא הוא כמוס עמדי (דברים ל״ב ל״ד), וכתיב ופתאום יבוא אל היכלו (מלאכי ג׳ א׳) וכן מה שנאמר לדניאל אשרי המחכה ויגיע לקץ ימים אלף שלש מאות שלשים וחמשים (דניאל יב יב), אין אנו יודעים התחלתם מאימתי, כי סתומים וכתובים בחידות ורבים משוטטים והדעת רבים ולא ישיגו ויום הנקם בלבו של הקב״ה הוא ברחמיו יחיש גאולתו ויזכיני עם עבדיו לראות כבודו עין בעין בשוב כבודו לציון אמן: ירויחו דורשי הפרשה וישכילו: (מג) (וידבר) [ויאמר] ה׳ אל משה ואהרן – היה לו לומר אל משה ואל אהרן כדרך שאר אמירות, אלא ללמדך שהמאמר הי׳ למשה, ואהרן הי׳ נוטה אזנו ושומע: זאת חקת הפסח – בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר, דברי ר׳ יאשי׳. ר׳ נתן אומר בפסח מצרים הכתוב מדבר, אין לי אלא פסח מצרים, פסח דורות מניין, ת״ל ככל חוקותיו וכל משפטיו תעשו אותו (במדבר ט ג), נם לו ר׳ יאשי׳ אחד זה ואחד זה בפסח מצרים הכתוב מדבר, ומה ת״ל ככל חוקותיו וככל משפטיו, אלא בא הכתוב ללמד דברים המחוסרין בו, איסי בן יהודה אומר חוקה האמורה בפסח אינה אלא בגופו: כל בן נכר לא יאכל בו – למדנו מזה אחד ישראל שהוא משומד ואחד גוי במשמע, שכן מצינו ביחזקאל שישראל משומד קרוי בן נכר, שנא׳ כל בן נכר ערל לב וערל בשר (יחזקאל מד ט) ערל לב זה ישראל ונשתמד, וערל בשר זה ישראל שלא נימול, מפני שמתו אחיו מחמת מילה: (מד) כל עבד איש – דהיינו עבד גוי של ישראל גדול, ומניין לרבות עבד גוי של ישראל קטן ושל אשה בת ישראל, ת״ל מקנת כסף מכל מקום: ומלתה אותו אז יאכל בו – רבו, מגיד שמילת עבדו מעכבת את רבו לאכול בפסח, אין לי אלא מילת עבדיו, מילת זכריו מניין, הרי אתה דן נאמר כאן אז, ונאמר במילת זכריו אז, פי׳ דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (להלן פסוק מח) מה אז האמור להלן מילת זכריו מעכבתו מלעשותו, אף אז האמור כאן מילת עבדיו מעכבתו מלעשותו, זו דברי ר׳ אליעזר, שר׳ אליעזר אומר אינו רשאי לקיים לו עבדים ערלים, א״כ מה ת״ל וינפש בן אמתך (שמות כג יב), אמר להם זה שלקחו ערב שבת עם חשיכה ולא הספיק למוהלו עד שחשיכה, לכך נאמר וינפש בן אמתך: (מה) [תושב ושכיר לא יאכל בו] – תושב זה גר תושב, ושכיר זה הגוי, והרי למדנו לגוי מכל ערל לא יאכל בו, אלא מה ת״ל תושב בפסח לדון על התרומה מן הפסח לפסול בה את הערל שעד שלא יאמר יש לי בדין, מה אם פסח הקל פסל בו את הערל, תרומה חמורה אינו דין שיפסול בו את הערל לא אם אמרת בפסח שמיעט בו הכתוב זמן אכילתו, דכתיב ולא תותירו ממנו עד בקר (שמות יב י), לפיכך פסל בו את הערל, תאמר בתרומה שריבה בה הכתוב זמן אכילתה שיפסול בה את הערל ומשום דלא לידון כי האי גוונא כתב רחמנא תושב בפסח להיות מופנה לידון הימנו גזירה שוה כדרשנו. ר׳ יצחק אומר לא בא הכתוב לומר תושב ושכיר אלא לפסול לערבי מהול וגבעוני מהול, שלא יהיו אוכלין בפסח, וכי האי גוונא אמרי׳ בנדרים קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל, ואסור במהולי אומות העולם, ואע״ג דמהילי כמאן דלא מהיל דמיא: (מו) בבית אחד יאכל – בחבורה אחת הכתוב מדבר, היינו דאינו נאכל אלא למנויו עליו, אתה אומר בחבורה אחת, או אינו אלא בבית אחר כמשמעו, כשהוא אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (לעיל פסוק ז׳), למדנו שהוא נאכל בבתים הרבה, הא מה ת״ל בבית אחד, בחבורה אחת הכתוב מדבר, מכאן אמרו הפסח נאכל בשני מקומות ואינו נאכל לשתי חבורות דברי ר׳ שמעון בן יוחאי, שר״ש ב״י אומר כיצד בשני מקומות כגון שהיו בתוך הבית ובקעה הקורה עליהם ויצאו לחוץ, או שהיו בחצר וירדו עליהם גשמים ונכנסו לתוך הבית, נמצאו אוכלין אותו בשני מקומות: לא תוציא מן הבית מן הבשר – הרי זו אזהרה לכל אחד: חוצה – חוץ לחבורה: ועצם לא תשברו – בין שיש עליו בשר, בין שאין עליו בשר: בו – ולא בשאר קדשים: בו – ולא בטמא. השובר עצם בטהור לוקה, והמותר בו אינו לוקה, לפי שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וכדדרשינן התם, והשובר בטמא אינו לוקה וכל שכן המותיר בו: (מז) כל עדת ישראל יעשו אותו – למה נאמר לפי שהוא אומר משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם (לעיל פסוק כא), יכול כשם שפסח מצרים אין נאכל אלא למשפחה, כך פסח דורות לא יהא נאכל אלא למשפחה, ת״ל כל עדת ישראל יעשו אותו, מגיד שפסח דורות נאכל בערבוביה: (מח) וכי יגור אתך גר – אתך שיקבל עליו כל המצות כולן כמוך: ועשה פסח לה׳ – לשמו של מי שאמר והיה העולם: ימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו – שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו לעשותו, כדדרשינן לעיל, אז אז לגזירה שוה. יכול כשמל את זכריו יעשה הפסח מיד, ת״ל והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר בניסן, אף הגר בארבעה עשר בניסן. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים שומעני יעשה פסח שני, ת״ל והי׳ כאזרח הארץ, מה אזרח שנראה לפסח ראשון ונדחה הימנו יעשה את השני, אף הגר שנראה לפסח ראשון ונדחה הימנו יעשה את השני: וכל ערל לא יאכל בו – למה נאמר, והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו, אלא כל ערל לא יאכל בו זה ישראל שלא מל מפני שמתו אחיו מחמת מילה, כדדרשינן ערל בשר לאחרן: (מט) תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם – למה נאמר, והלא כבר נאמר והי׳ כאזרח הארץ, ומה ת״ל תורה אחת יהי׳ לאזרח, אלא לפי שנאמר וכי יגור אתך גר ועשה פסח (פסוק מח), אין לי אלא פסח שהשווה בו את הגר לאזרח, שאר כל המצות האמורות בתורה מניין, ת״ל תורה אחת יהיה לאזרח ולגר, בא הכתוב והשווה את הגר לאזרח לכל מצות שבתורה: (נ) ויעשו כל בני ישראל – שלא נמצא בהם גר: כאשר צוה ה׳ את משה ואת אהרן – לא הוסיפו ולא גרעו: כן עשו – באהבה קבלו עליהם ועשו: (נא) ויהי בעצם היום הזה – בעצומו של יום חמשה עשר בניסן: הוציא ה׳ – ששכינתו היתה מהלכת לפניהם: את בני ישראל – המתייחסים אחר ישראל אביהם: מארץ מצרים – מארצם של מצירים: על צבאותם – דהיינו למשפחותם לבית אבותם: ורבותינו דרשו: ויאמר ה׳ אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר – יש פרשה שהיא כוללת בתחלה ופורטת בסוף, ויש פורטת בתחלה וכוללת בסופה, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (שמות יט ו), פרט. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שם שם), כלל. זאת חקת התורה (במדבר יט ב), כלל. ויקחו אליך פרה (שם שם) פרט. זאת חקת הפסח, כלל. כל בן נכר לא יאכל בו פרט. ויש שהיא כוללת בתחלה וכוללת בסוף ופורטת בסוף, כגון ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו׳ (דברים יד כו), ומה בין כלל ופרט, שהרי אין בכלל אלא מה שבפרט, לבין כלל ופרט וכלל, שאין אדם דן אלא כעין הפרט, הכי מפרשין במס׳ נזיר כלל בתראי מה אהני דאי הוו להו כלל ופרט לבד, אין בכלל אלא מה שנתפרש בפרט בלבד, ואי הוי להו כלל ופרט וכלל, אהני כללא בתרא לדון אותו כעין הפרט אע״ג דלא דמי לי׳ לכל מילי אלא מעין מה דמיפרט בי׳. שנאמר בכסף מעשר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך (שם), כלל, יכול אפי׳ כמהין ופטריאות, ת״ל בבקר ובצאן וביין ובשכר (שם) פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך (שם), חזר וכלל, לרבות כל הדומה לבקר ולצאן וליין ולשכר, דהיינו וולדות הארץ ופירי מפירי, שאם לא כלל האחרון לא הייתי מרבה ממנו כלום אלא מה בפרט, דהיינו בקר וצאן ויין ושכר, בא כלל האחרון וריבה וולדות הארץ ופרי מפירי שהן מעין בקר וצאן ויין ושכר, וזה הפרש בין כלל אחד לשני כללות: ומלתה אותו אז יאכל בו – למה נאמר, להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפי׳ שעה אחת, ואע״פ שחזר הבשר וחפה את העטרה. אינו מעכב לא לאכול בפסח ולא לאכול בתרומה, ועל זה נימנו רבותינו [בלוד] ואמרו אינו חוצץ לטומאה: המול לו כל זכר ואז יקרב לו לעשותו – למה נאמר, הרי שהיו לפניו שתי מצות מצות הפסח ומצות מילה, איני יודע אי זהו מהם מקדים, כשהוא אומר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, הרי מקדים מצות מילה למצות פסח: ר׳ יונתן אומר אין ת״ל המול לו, כלומר דמצי למימר ימול כל זכריו, ומה ת״ל לו, ללמד על העבד שטבל לפני רבו שיצא לחירות, ומעשה בבלוריא שטבלו מקצת שפחותי׳ בפניה, ומקצתן שלא בפני׳, ובא מעשה לפני החכמים ואמרו את שטבלו בפניה בנות חורין, ואת שטבלו שלא בפניה משועבדות, ואעפ״כ משמשות היו אותה עד יום מותה: ירויחו דורשי פרשת הזבח ויבינו בה וסמוך לה פרשת הקדש בכורות, ולמה נסמכה, לומר לך אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור לפדותך במצרים, לפיכך לקחתי לשמי כל בכוריך, ולא אמרתי שתקדישם, אלא כדי שתקבל שכר עליהם, וכיוצא בה וביער עליה הכהן עצים (ויקרא ו ה), למה נאמר, והלא כבר נאמר ולבנון אין די בער (ישעי׳ מ טז), הא מה ת״ל ובער עליה הכהן עצים, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו את הכבש אחד תעשה בבקר וגו׳ (שמות כט לט), למה נאמר והלא כבר נאמר וחייתו אין די עולה (ישעי׳ מ טז), הא מה ת״ל את הכבש אחד תעשה, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו ועשו לי מקדש (שמות כה ח), והלא כבר נאמר הן השמים ושמי השמים לא יכלכלך (מלכים א ח כז), ומה ת״ל ועשו לי מקדש, כדי שתקבל שכר, כיוצא בו אתם נצבים היום כולכם וגו׳ טפכם ונשיכם (דברים כט ט וי), וכי מה טף זה יודע להבחין בין טוב לרע, אלא ליתן שכר לאבות לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעי׳ מב כא):רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144