×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ל״חתנ״ך
א֣
אָ
(א) {רביעי} וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד⁠־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃ (ב) וַיַּרְא⁠־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת⁠־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ׃ (ג) וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ עֵֽר׃ (ד) וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן׃ (ה) וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ׃ (ו) וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר׃ (ז) וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל⁠־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ׃ (ט) וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥אא ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם⁠־בָּ֨א אֶל⁠־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתׇן⁠־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו׃ (י) וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם⁠־אֹתֽוֹ׃ (יא) וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית⁠־אָבִ֗יךְ עַד⁠־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔יב כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן⁠־יָמ֥וּת גַּם⁠־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ (יב) וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מׇת בַּת⁠־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת⁠־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל⁠־גֹּֽזְזֵ֤יג צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה׃ (יג) וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ׃ (יד) וַתָּ֩סַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי⁠־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא⁠־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (טו) וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָד לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ׃ (טז) וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל⁠־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה⁠־נָּא֙ה אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה⁠־תִּתֶּן⁠־לִ֔יו כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃ (יז) וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי⁠־עִזִּ֖ים מִן⁠־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם⁠־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שׇׁלְחֶֽךָ׃ (יח) וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָעֵֽרָבוֹן֮ז אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן⁠־לָךְ֒ח וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן⁠־לָ֛הּט וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ׃ (יט) וַתָּ֣קׇם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ׃ (כ) וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת⁠־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ׃ (כא) וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת⁠־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל⁠־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא⁠־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ (כב) וַיָּ֙שׇׁב֙ אֶל⁠־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא⁠־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה׃ (כג) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח⁠־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ׃ (כד) וַיְהִ֣י׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵאמֹר֙י זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף׃ (כה) הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל⁠־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר⁠־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר⁠־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃ (כו) וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי⁠־עַל⁠־כֵּ֥ן לֹא⁠־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא⁠־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּיא׃ (כז) וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ׃ (כח) וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן⁠־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל⁠־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃ (כט) וַיְהִ֣י׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה⁠־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ׃ (ל) וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א לֹּ֥א =ל,ל1,ש,ק3,ו (למ״ד דגושה) וכמו כן בתיגאן; וכך אצל דותן, ברויאר ומג״ה (וקורן). אבל אין דגש ברוב הדפוסים.
ב בְנִ֔י =ל1?,ש,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=בְנְ֔י (שתי נקודות של שווא באות נו״ן)
• הערת דותן
ג עַל⁠־גֹּֽזְזֵ֤י =ש,ק3,ו ובדפוסים
• ל,ל1=עַל⁠־גֹּֽזֲזֵ֤י (חטף)
• הערת ברויאר
ד וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ ל=וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ בגעיה ימנית
ה הָֽבָה⁠־נָּא֙ =ל,ל1,ש,ק3,ו (״הבה״ מוקפת) וכמו כן בתיגאן
• דפוסים=הָ֤בָה נָּא֙ (״הבה״ בטעם מהפך)
ו מַה⁠־תִּתֶּן⁠־לִ֔י =ל1,ש?,ק3,ו ומ״ש וכמו כן בתיגאן
• ל=מַה⁠־תִּתֶּן⁠־לִּ֔י (למ״ד דגושה)
• הערת ברויאר
ז הָעֵֽרָבוֹן֮ =ל-מ?,דפוסים (געיה באות עי״ן) ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכך בקורן).
• ל,ש=הָֽעֵרָבוֹן֮ (געיה ימנית באות ה״א, בראשונה מבין שתי הברות הראויות לגעיה קלה) וכך אצל ברויאר.
• ל1,ל-מ?,ש1,ק3,ו=הָעֵרָבוֹן֮ (אין געיה) וכך במג״ה
ח אֶתֶּן⁠־לָךְ֒ =ל1,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל=אֶתֶּן⁠־לָּךְ֒ (למ״ד דגושה)
• הערת ברויאר
ט וַיִּתֶּן⁠־לָ֛הּ =ל1,ש,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל=וַיִּתֶּן⁠־לָּ֛הּ (למ״ד דגושה)
• הערת ברויאר
י לֵאמֹר֙ =ל-מ,ל1,ש,ש1,ק3,ו (אין געיה) וברויאר תיקן על פי ל-מ
• ל!=לֵֽאמֹר֙ (געיה ימנית באות למ״ד)
יא לְדַעְתָּֽהּ =ל1,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=לְדַעְתָּֽה (חסרה נקודת המפיק באות ה״א)
• הערות ברויאר ודותן
E/ע
הערותNotes
(א) ויהי בעת ההיא – שיעץ יהודה את אחיו למכור את יוסף: וירד יהודה מאת אחיו – כיון שראו אביהן עוסק בשקו ותעניתו אמרו ליהודה מלך הייתה עלינו, ואמרת לנו למכרו, ושמענו לך, ואם היית אומר פטרוהו לשלום, היינו שומעין לך כמו כן, ועד עכשו היה אבינו מזוקק לנו להשיאנו נשים, ועכשו שעסוק בשקו ובתעניתו אינו דין להזדקק לנו כל כך, אמר להן באו נפזור עצמינו, שכל זמן שאנו מכונסין השטר מצוי להיגבות, וכן הוא אומר בגביע אלהים מצא את עון עבדיך (בראשית מד טז), לפי שהיו מכונסין, אמרו לו ולא אתה הראש שלנו רד ופרנס את עצמך, מיד וירד יהודה מאת אחיו, ולמה פתח בלשון ירידה, שהיתה ירידה לו שקבר אשתו ובניו, ולפי שפתח בדברי הצלת אחיו ויאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז כו), ולא סיים אלא במכירה, דת״ר כל המתחיל במצוה ואינו גומרה סוף בא למדה זו: ויט – נטה בגדולתו והלך להגורר: עד איש עדלמי – והוא היה דיינו מתחלה שהכבר השיאו את בת שוע: ושמו חירה – רבנן אמרו הוא חירם, ולא סבירא לן כוותייהו, אלא כר׳ יהודה דאמר חירם אחר היה, ואמו מישראל היתה, שנמנית אחר אמונתה ונבעלה לגוי וילדה לו את חירם, שנאמר וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי (מלכים א ז יג יד). ועל דעתיה דר׳ [יהודה בר] סימון חי חירם קרוב לת״ק שנה: (ב) וירא שם יהודה – קודם מכירת יוסף במקומו של חירם והוא השיאהו לו, והיינו דאמרי אינשי בר אתרא בוצינא דאתרא: בת איש כנעני – תגר, ודומה לו, אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי הארץ (ישעיה כג ח), כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב ח), יחצוהו בין כנענים (איוב מ ל), וכל דומיהן, ויש לומר כנענית ממש, שהרי עדולמי בתוך כנען הוא: ויקחה – דרך אישות ויבא אליה. ואילו לקיחת בת שוע היה קודם מכירת יוסף אלא סידר הכתוב בפרשה מסויימת שלא להפסיק בין לקוחיה ולידתה. שהרי ער ואונן נולדו קודם מכירת יוסף, ושלח נולד באותה שעה שהיה עסוקין במכירת יוסף, ונכתב הענין מסויים אחרי מכירת יוסף, להודיע כי לכך קבר אשתו ובניו: ושמו שוע – משם הצדיק, ויש לומר שלכך נקרא שמו שוע, שהיה מגדולי הארץ, ודומה ללשון ולא ניכר שוע לפני דל (איוב לד יט): ויקחה – בדברים לגיירה אמר אשריך שאת מתחבר לזרע אברהם ויצחק ויעקב ונכנסת תחת כנפי השכינה, שמעה לו ונתגיירה: ויבא אליה לשם אישות: (ג) ותהר ותלד בן ויקרא [את] שמו ער – שהוער מן העולם, זה שכבר דרשינן שהראשונים משתמשין ברוח הקודש, לכך מכנין שם לבניהן על שם מעשה שעתיד להיות, ומתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין, ומגידים מראשית אחרית, וזש״ה אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרא שמות, אלא שמות, שמו של אדם הוא על מעשיו, אבל אנו מוציאין שם בנינו על שם אבותינו הראשונים: (ד) ותהר עוד ותלד בן ותקרא [את] שמו אונן – גם היא כיוונה ברוח הקודש, לאחר שנשתרשה ביראת שמים וקראה שמו אונן שהביא אנינה לעולם: (ה) ותוסף עוד – מה ת״ל ותוסף, שהרי ער ואונן נולדו קודם שנמכר יוסף, כי כשלקח יהודה את בת שוע, היה יוסף בן ט״ו שנה, ובאותו שנה נולד ער, ובשנה האחרת נולד אונן ופסקה, ואחר כך נמכר יוסף, בשנת י״ז לו, וירד יהודה ונפרש מאחיו לפרנס את עצמו ואת ביתו, ונזקק בעיר אכזיב לאשתו, והרתה אח״כ בשלה, לכך שינה כתוב בלשון ואמר ותוסף עוד ותלד בן: ותקרא את שמו שלה – לפי ששגג יהודה במכירת יוסף נקרא זה שלה, לשון תרגום, שגגה מתרגם שלה, ולבי רחש להדבירו על אופן שנאמר והיה בכזיב בלדתה אותו, כזיב ושלה עניין חד הם, שכן כתיב באלישע לא תשלה אותי (מלכים ב ד כח), וכתיב אל תכזב בשפחתך (שם שם טז), וזכר לדבר בתי אכזיב לאכזב (מיכה א יד): והיה בכזיב – יהודה היה בעיר אכזיב: בלדתו אותו – אמו לשלה: (ו) ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר – שתימרה מעשיה כקטורת, שלא רצתה לצאת מבית חמיה: (ז) ויהי ער בכור יהודה רע – כמשמעו: בעיני ה׳ – ולא בעיני אדם, שלא היה אדם יודע רשעו אלא הקב״ה, והוא עושה כמעשה אונן והקב״ה פרסמו בגנות: וימיתהו ה׳ – שהרי דינו בדיני שמים: (ח) ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה – שהרי בביאה אתה קונה אותה לך: והקם זרע לאחיך – כלומר על אחיך, למדנו שהיו נוהגין במצות יבום קודם מתן תורה ממצות הדעת, מכאן תשובה למינים האומרים שאין יבום תלוי אלא בנחלה, שהרי עדיין לא היתה נחלה בישראל, שנאמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו (בראשית לז א), ואמר ודור רביעי ישובו הנה (שם טו טז), ותשובה לאומרים כי ישבו אחים יחדיו (דברים כה ה), קרובים ולא אחים ממש, שהרי ער ואונן אחים ממש היו בני אב אחד ואם אחת, ולמדנו יבום מיבום, מה כאן אחיה ממש אף להלן אחיה ממש: (ט) וידע אונן – על פי אביו: כי לא לו יהיה הזרע – שלא יקראו הבנים שיעמיד על שמו שכן אמר לו אביו: והיה אם בא – באקראי בעלמא לא שנוהג בה חיבה אלא לפרקים כשמתאוה ובא אל אשת אחיו: ושחת ארצה – כמו לארץ, היה חורש בגנות ומערה לאשפות, ופי׳ דש מבפנים וזורה מבחוץ שכבת זרעו שלא תתעבר: לבלתי נתן זרע לאחיו – שיקרא לשם אחיו: (י) וירע בעיני ה׳ אשר עשה – שהיה משחית את זרעו, והקב״ה צוה לאדם ולחוה פרו ורבו (בראשית א כח), וכתיב לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה יח), וזה ממית את הוולדות שראויות לצאת ממנו, לפיכך: וימת גם אותו – מה ת״ל גם אותו, שדינו כדין אחיו, מה אחיו מיתתו בידי שמים, ומה זה משחית זרעו בשביל שלא תתעבר ותכחש יופיה, והעלה עליהם הקב״ה כאילו הרגו הוולדות וזרעותיהן, וכן אתה דורש קול דמי אחיך (בראשית ד י), לא דמו בלבד, אלא דמו ודם זרעותיו, וכן אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו (מלכים ב ט כו): (יא) ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך – נהגי מנהג אלמנות ושמרי את יבמיך שלא תנשאי לאחר עד יגדל שלה בני, שיהא בן י״ג שנה ויום אחד, שהיה באותו הפרק בן י״ב שנה: כי אמר – כלומר כי אמר אבל לא על מנת להשיאה לשלה שמא המקור גורם ואם יבא עליה פן ימות עליה גם הוא כאחיו, דחיוה מביתו: ותלך תמר ותשב בית אביה – שומרת יבם: (יב) וירבו הימים – י״ב חודש, ומה ת״ל וירבו שמלאו ימים של שלה י״ג שנה ועוד: ותמת בת שוע אשת יהודה וינחם יהודה – על ידי אחיו שבאו לנחמו: ויעל על גוזזי צאנו – סגולה של עצמו, שהרי כבר נאמר וירד יהודה מאת אחיו (פסוק א). כל מקום שנאמר גזיזה עושה רושם, וכבר דרשנו: הוא וחירה רעהו העדלמי – שאין דרכו של אדם חשוב להלוך בדרכים יחידי: תמנתה – כמו לתמנת: (יג) ויגד לתמר – חסר ו׳, שהוא לשון רכילות: לאמר – מגיד אחר מגיד, הנה חמיך. מה ראה הכתוב לשנות בפרשה זו מלשון מקרא ללשון משנה, שהרי בכל המקרא קורא אדם לאבי אשתו חתן, וכן אשה לאבי בעלה חותן, וכאן שינה לומר חמיך, אלא חמיך דחמי ליך שכן דבר הראוי קוראו חמי בירושלמי: עולה תמנתה לגוז צאנו – א״ר סימון תמנת אחת היתה, ולמה נאמר ביהודה עלייה, ובשמשון ירידה, דכתיב וירד שמשון תמנתה (שופטים יד א), אלא שהיתה נבנית באמצע ההר, ההולך לתמנת ממקום שהיה הולך יהודה היה עולה, שמשון היה יורד שהרי תמנת גבוה מאותו המקום. ר׳ אבין בר נגרא אמר. יהודה שנתעלה בה, נאמר בו עלייה, שמשון שנכשל בה בעבירה, נאמר בו ירידה: (יד) ותסר בגדי אלמנותה מעליה – בגדי אלמנותה היו בגדים שחורים: ותתעלף – הראה עצמה חלושה וכך דרך הצנועות: ותשב בפתח עינים – זהו אם הדרך, וזו היא פרישת דרכים בלשון רבותינו, פתח עינים עוברי דרכים פותחים עיניהם אנה יהיו פניהם מועדות לצפון או לדרום למזרח או למערב: אם הדרך – כמו שהאם יולדת, כך זו מולדת דעה לתועים בדרך. פרשת דרכים. שמתפרשת לדרכים הרבה, פתח עינים מכוונת מצד זה של דרך תמנתה ובאותו הצד ישבה לה שלא יהא חמיה יכול לעבור שלא יראה, וכל כך למה, לשם שמים, כדי שלא תצא מבית אבות ריקנית ולהעמיד משם בן: (טו) ויראה יהודה – עומדת על הדרך: ויחשבה לזונה – שכן דרך הזונות לעמוד בדרך, שנא׳ פעם בחוץ פעם ברחובות (משלי ז יב), אז לא השגיח בה: כי כסתה – כלומר שנסתכל בה כשכסתה פניה: מיד ויט אליה – והרבה כי נדרשים במקרא אמר אלו היתה זונה לא היתה מכסית פניה: (טז) ויט אליה – מה ראה לומר ויט אליה, היה יכול לומר ויבא אליה, א״ר יוחנן מלמד שבקש לעבור, וזימן לו הקב״ה מלאך הממונה על התאוה, א״ל להיכן אתה הולך ומהיכן מלכים ומהיכן גואלים עומדים, ונטה אליה אל הדרך בעל כרחו: ויאמר הבה נא – אלא בבקשה ממך הבה לי עצה אם אבוא אליך, א״ל טהורה אני ופנויה אני: כי לא ידע כי כלתו היא – שאם היה יודע לא היה שואלה לכך כיון שראתהו מהפס, מיד ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי, כיון שאני מפקרת לך את עצמי הריני רוצה להשתכר: (יז) ויאמר אנכי אשלח (לך) גדי עזים מן הצאן – למה נזדמן בפיו גדי עזים ולא דבר אחר יש דורשין לשבח, יעקב נתברך בגדי עזים, ויהודה העמיד מלכים וגואלים בגדי עזים שנדר, ויש דורשין מדה כנגד מדה: ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך – כלומר עד שאתה שולח לי את הגדי. עיקר מלת ערבון, לשון ערבות, שהוא ערב בין הסוחרים לקיים הסחורה, ודומה לו אנכי אערבנו (בראשית מג ט), בני אם ערבת לרעך (משלי ו א), ועתה [התערב] נא (מלכים ב יח כג), עורב ערובה (משלי יז יח), וכל דומיהן, מדוברים על אופן משכון ולשון משכון הוא שמושך את האדם לאותו דבר, וסימן לדבר משכני (שה״ש א ד) כל זמן שמשכני בידיך, אחריך נרוצה (שם): (יח) ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חתמך ופתילך – זה חותם שהיה חותם בו את הצאן: [פתילך – שהיה קושר בה את הצאן]. ומטך אשר בידך. שהיה אוחז בו את הצאן, שכך עושין הרועים קושרים חבל בראש המטה, והוא ענוב, ומכניסו בראש הכבש, והוא מושך, והעניבה מתקשרת והצאן נאחז, אלו דברי רבותינו מקצתן. ויש דורשין חותמך ופתילך, שמכניסין רצועה או פתיל עב בפה כיס של מעות, וחותמין בחותם וחותם קשור בפתילים, והפתילים במטה קטן, וכאשר הכיס קשור נשארו החותמות והפתילים והמטה ביד החותם ויש לה שלשלת ליעיד׳: ויבא אליה – למקום צנעה לשם פריה: ותהר לו – מיד מביאה ראשונה, ואע״פ שאמרו רבותינו אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, תמר באצבע מיעכה, והכל לשם שמים, כדי להעמיד בנים מן האבות אברהם יצחק ויעקב, וכיוצא בעיבור זה דרשינן בהגר ובנות לוט: ותהר לו – כלומר ממנו: (יט) ותקם – ממשכבה: ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה – שלא יקפצו עליה בני אדם בדרך: (כ) וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדלמי לקחת הערבון [מיד האשה] ולא מצאה – כי לא היתה ישיבתה לשם, רק הולכת למקומה: ולא מצאה – כי איננו מכירה בסימנים שמתחלה היתה מכוסה בצעיף, ועכשיו היתה מלובשת בגדי אלמנותה בגדים שחורים: (כא) וישאל את אנשי מקומה – של אותו מקום שישבה שם בפתח עינים: לאמר – לומר לזה ולזה: איה הקדשה היא בעינים – כלומר שהיא בעינים, במקום שכל בני אדם מסתכלין בו: על הדרך – כמשמעו: ויאמרו לא היתה בזה – במקום הזה קדשה: (כב) וישב אל יהודה – והגדי בידו: ויאמר לא מצאתיה – בטביעת עין: וגם אנשי המקום אמרו – ומעידים: לא היתה בזה קדשה – מעולם לא היתה בזה קדשה, שאנו גדורין מן העריות ומן הזימה. קדשה זו זונה מופקרת, וכן הזהיר הכתוב, לא תהיה קדשה [מבנות] ישראל (דברים כג יח), ולא בשיטת אונקלוס, אלא בשיטת רבותינו נזכה לדורשו במקומו, ומתוך שנשגלת לכל עובר אינה מבחנת ממי נתעברה ואין הולד יודע אחר מי להתייחס, ודומה לדבר פן תקדש המלאה והזרע (דברים כב ט), שמתוך שנזרע כלאים אינו ראוי לביכורים, והוא כתוקד אש. וכן הדין של זו הביאה לתוך אש, שנאמר הוציאוה ותשרף: (כג) ויאמר יהודה תקח לה – התי״ו של תקח לה נחרטת להשמיע המלה לשון נקבה, שכך אמר לו מעתה אל תשנה לבקשה אלא תהא לוקחת לעצמה הערבון, שאם תבקשה עוד, דואג אני פן נהיה לבוז, ואם תאמר אין בהם אמונה, שהרי שלחתי את הגדי הזה בידך, ואתה לא מצאתיה, מה אוכל לעשות בכך נפטרתי באמונתי: (כד) ויהי כמשלש חדשים – כלומר כמו שלש חדשים, ודומה לו כמבנה עיר (יחזקאל מ ב), כלומר בוני עיר. סומכוס אומר משום ר׳ מאיר מניין שאין העובר ניכר עד שלשה חדשים, שנא׳ ויהי כמשלש חדשים, ר׳ הונא בשם ר׳ יוסי לא שלשה חדשים שלמין, אלא רובו של ראשון, ואמצע כולו, ורובו של שלישי, ומאי כמשלש, כמו שלשה, ולא שלשה שלמין: ויגד – חסר ו׳, שנאמר לו דרך רכילות: ליהודה לאמר – מגיד אחר מגיד: זנתה תמר כלתך, וגם [הנה] הרה לזנונים – שהיא עצמה מטפחת על כריסה, ואומרת מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף – והלא אין מיתתן של בני נח בשריפה כלל, אלא אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר׳ מאיר בשם ר׳ מאיר תמר בתו של מלכי צדק היתה, ומתורת הדעת דנה יהודה בשריפה, דכתיב ובת כהן (ויקרא כא ט), כלומר כל מי שאביו כהן, כי תחל לזנות [וגו׳] באש תשרף (שם): (כה) היא – אמר ר׳ חונא הוא כתיב, שהוא והיא צריכין לצאת לדון: היא מוצאת – א״ר יודן מלמד שנתעלמו הערבונות ממנה ובקשה מלפני הקב״ה והמציאו לה, ודומה לדבר או מצא אבדה (ויקרא ה כב), מוצת כתיב מוצאת קרינן כשהיא באה לישרף, ודומה לדבר ויצת אש בציון (איכה ד יא): והיא שלחה אל חמיה – כלומר דחמי לה, וכן אתה דורש בנעמי חמותה, דחמי עמה למידר: לאמר – לומר לדיינים שאינה חייבת מיתה. אמרה מימי לא גמר אדם אחר ביאתו בי, ואם תאמרו שנכנסתי לחופה עם בניו, הרי לבני נח בעולת בעל יש נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ובניו של זה הי׳ מערים זרעם לאשפות ועוברים על גזירתו של הקב״ה, אלא: לאיש אשר אלה לו אנכי הרה – עד כאן דברי שליחות, מכאן ואילך באתה ודברה בעצמה: ותאמר הכר נא – בקש לכפור אמרה לו בבקשה הכר נא את בוראך, ודע והגד למי החותמת והפתילים והמטה האלה: (כו) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני – כלומר צדקה נפשה יותר ממני, שהרי לדבריה בחזקת היתר נבעלת ולשם שמים, ואני בשוגג בדבר איסור באתי עליה בחזקת זנות, וכל כך לא עשתה אלא: כי על כן לא נתתיה לשלה בני – כלומר כי על אשר לא נתתיה לשלה בני אחר גדלו: ולא יסף עוד לדעתה – בביאה זו עדות הכתוב בדבר הקודש: (כז) ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה – כאן תאומים כולו מלא, לפי ששניהם צדיקים, וברבקה חסר, שאחד היה צדיק, ואחד רשע: (כח) ויהי בלדתה ויתן יד – הילד הוציא את ידו: ותקח המילדת ותקשור על ידו שני – כלומר חוט הצבוע בתולעת השני: לאמר – מהו לאמר לאלתר: זה יצא ראשונה כלומר בראשונה – דא״ר אבא בשם ר׳ חסדא. שלשה נאמנין לאלתר החיה על הוולד כזה, שיירה על השבויה, והמטהרת חברותיה, אמר רבא המטהרת חברותיה ובלבד מעת לעת: (כט) ויהי כמשיב ידו – הוולד לרחם: והנה יצא אחיו – בלי סיועת המילדת: ותאמר – המילדת: מה פרצת עליך פרץ – לשון פירצה, ודומה לו ופורץ גדר (קהלת י ה), [פרץ] גדרו (ישעי׳ ה ה), ויפרוץ בחומות ירושלים (מלכים ב יד יג), וכל דומיהן, כלומר אחיך היה מבקש לצאת ואתה דחקת ופרצת הרחם: עליך – כלומר בשבילך: [ויקרא] שמו פרץ – רב על כל הפורצים. ממך יעמוד הפורץ באחיו העולה לפניהם זה מלך המשיח: (ל) ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני – חוט של זהורית שקשרה לו: ויקרא – יהודה: שמו זרח – כלומר זה זרח תחלה שהוציא ידו בראשונה. ארבע ידים כתובין בזרח, כנגד עכן בן בנו, שפשט יד בארבע חרמים. חרם עמלק וחרם הכנעני, שנאמר והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב), וחרם סיחון ועוג אלא שלא נענשין על הנסתרות, עד שהיו במדבר לאחר שעברו את הירדן עבר על חרם יריחו ונענש, היינו דכתיב [וכזאת] וכזאת עשיתי (יהושע ז כ), אלו דברי ר׳ יודן, ור׳ חונא אמר כנגד ד׳ דברים שלקח מחרם יריחו, שנאמר [ואראה] בשלל אחת וגו׳ (שם שם כא): ורבותינו דרשו: ויהי בעת ההיא – באותו הפרק שכבר נמכר יוסף: ויט – נטה דעתו אצל חירם: ויאמר יהודה [לאונן] בא אל אשת אחיך ויבם אותה – יהודה התחיל במצות יבום תחילה, תני כל דבר שהיה בכלל היתר, כגון יבמה ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון, [ת״ל] יבמה יבא עליו מצוה. ר׳ יוסי בן חלפתא אומר חמש בעילות בעלתי ושניתי, דרך השדים בעלתי פי׳ מצניע ושותק כמי שכפאו שד, ונטעתי מיבמתי חמשה ארזים בישראל, ואלו הן: ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי, ור׳ אליעזר בר׳ יוסי, ור׳ מנחם בר יוסי דהיינו וורדימוס, ואמאי קרי לי׳ וורדימוס שפניו דומה לוורד, ור׳ חלפתא בר׳ יוסי, ור׳ אבדימי בר׳ יוסי, ומשפטי היבום יזכנו בוראי לדורשן בפרשתן, אבל משפטי שומרת יבם אינם רמוזים בתורה זולתי כאן. ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך. מכאן אומרים שומרת יבם שנישאת בלא חליצה תצא מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסורה להם עולמית, נתקדשה ולא נישאת אם היה יבמה ישראל נותן השני גט ומותרת ליבם, אבל למקדש אסורה, ואם היה יבמה כהן נותן המקדש גט וליבם אסורה משום גרושה, נישאת והיו לה בנים משני אם הוא ישראל חולץ להיבם, וישבת תחת בעלה, ואפוקי לא מפקינין מיני׳ שלא להוציא לעז על בניה ואם היה בעל כהן ויש לה בנים ממנו אפילו חליצה אינה צריכה שלא להוציא לעז עליו מעתה. מתו הבנים חזרה לאיסורה הראשון תצא מבעל [בגט] ומיבם בחליצה, וקיי״ל יבמה תפשי בה קידושין ולא הוי הוולד ממזר, דכי אמר רחמנא לא תהי׳ אשת המת החוצה (דברים כה ה), ללאו הוא דאתא ולא למיפסל זרעיה דפסקי ליה מהא דתניא אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה, ואמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם אלמא כאשת איש דמיא לגבי עלמא ממאי מדקתני שומרת יבם וכנוסה ואי ס״ד שריא ליבם, והתנן זה הכלל כל שתיבעל לאחרים ולא תהא אסורה לו היה מתנה עמה ואמרו במערבא לית הלכתא כר׳ המנונא אלא שרי׳ ליבם אלמא כפנויה דמיא ותפשי בה קידושין (וודאי) [ואי אזלא] לעלמא אין הוולד ממזר, ומתניתין דתנן זה הכלל כל שתיבעל וכו׳ ר׳ עקיבה היא. ואנן סבירא לן כרבנן, דתניא זו דברי ר׳ עקיבה אבל חכמים אומרים אין הוולד ממזר ביבמה, ותניא אחריתי ושוין על הנדה ועל הסוטה, פי׳ אשתו נדה ועל אשתו שקינא לה ועל שומרת יבם שאין הוולד ממזר. ושומרת יבם שזינתה מותרת לבעלה, ואע״ג דבעל כהן, ולא תימא כאשת איש דמיא, ואסורה אלא פנויה היא ושריא ליבם. ואמרינן לית הלכתא כר׳ אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה. שומרת יבם שלשה חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה, מכאן ואילך לא משל בעל ולא משל יבם. עמד היבם בדין וברח ניזונית משל יבם, נפלה לפני יבם קטן מיבם וודאי לא אכלה ומשל בעלה נמי לא אכלה, דמן שמיא הוא דקנסוה, ואפי׳ פירות אין לה, דתנן הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכו׳ ולא מצינו מזונות ליבמה כלל אלא שנכסי בעלה כולן בחזקתן שהן אחראין לכתובתה, ואם מכר בהן היבם או היורשים אחראין אין מכירתן מכירה, ונכסים הנכנסין ויוצאים עמה הרי הן בחזקתה, מתה הרי הן בחזקת האם וכתובתה בחזקת יורשי הבעל, ואם היא צריכה מזונות וביקשה מכתובתה נותנין לה מקצת ע״י שליח עד שיגדול היבם ואם יבם יחזור הממון לידו חולץ יוסף לה עליו תשלום כתובה, ואם רוצה להשביעה משביע אפי׳ על פילכה ועל עיסתה, ואע״פ שהיבם הוא בן י״ג שנה ויום אחד אסור לו לקדשה וליבמה עד משלם שלשה חדשים. שאם תמצא מעוברת נמצא בא על אשת אחיו שלא לבנות ביתו, ומנלן דכי מלו תלתא ירחי מנכרא מלתא, דכתיב ויהי כמשלש חדשים (פסוק כד). הן אלה קצות דרכי שומרת יבם מכח מקרא בפרשת יהודה ותמר, ויתר משפטי במס׳ חמש עשרה על סדר חוסן: ותכס בצעיף ותתעלף – שתי נשי נתכסו בצעיף ושתיהם ילדו תאומים רבקה ותמר. ותשב בפתח עינים. א״ר אמי חזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו פתח עינים, אלא מלמד שתלתה עיניה לפתח שכל העינים תולות שם, וזה פתח הרחמים, אמרה יהי רצון שלא אצא מבית זה ריקנית, מכאן שנו רבותינו כל מעשיך יהיו לשם שמים, שהרי זמרי זנה באחת מחייבי לאוין, והפיל כ״ד אלף מישראל, תמר זינתה באיסור מיתות בית דין, והעמידה כמה מלכים ונביאים מישראל. ד״א בפתח עינים, מלמד שפתחה לו עינים ואמרה לו טהורה אני ופנויה אני, וראיתי שחלק ר׳ טובי׳ על דברי ר׳ אמי ואמר, פתח עינים שם מקום הוא, כדכתיב ביהושע תפוח והעינים (יהושע טו לד), ולא מסתבר: ויש אומרים בפתח עינים – עיני בני אדם: ויראה יהודה ויחשבה לזונה – מכאן אמר ר׳ חייא בר זעירא צריך אדם לרגל את עצמו להיות מכיר אחות אשתו וקרובותיו וקרובותיה האסורות לו, שלא יכשל באחת מהן, שנאמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה בבית חמיה ולא היה יהודה מכירה: אם תתן ערבון עד [שלחך] – ערב קונה ומקנה פעמים כולו ופעמים כנגדו, וכל החוזר בו לקבל מי שפרע שהמטלטלין קונין את המטבע כיון שמשך מטלטלין יקנה מטבע בכל מקום שהוא וכל המטלטלין קונין זה את זה, אבל מטבע אינו קונה את המטלטלין. משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו, אבל מי שפרע מדור המבול שמלאו הארץ חמס, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. אמר רבא ומי לייטינן לי׳ והא כתיב ונשיא בעמך לא תאור (שמות כב כז), בעושה מעשה עמך. איתמר ערבון רבא אמר כנגדו הוא קונה שאם הסחורה שוה ב׳ דינרין ונתן לו דינר אחד בתורת ערבון קנה מחצה הסחורה לקבל החוזר בו מי שפרע וה״ה בפחות או ביותר, ור׳ יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה לקבולי מי שפרע שאינו קונה מן הסחורה כלל וערבון חוזר לבדו לבעליו והחוזר בו בא לב״ד ומקבל עליו קללת מי שפרע. ואותבינן לר׳ יוחנן מהא דתניא הנותן ערבון לחבירו על הבית או על השדה וא״ל אם אני חוזר בך הרי ערבוני מחול לך, והלה אומר אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר׳ יוסי, ור׳ יוסי לטעמי׳ דאמר אסמכתא קניא, ר׳ יהודה אומר דין שיקנה כנגד ערבונו, אמר רשב״ג במה דברים אמורים דדין בזמן שאמר ערבוני יקון, כלומר יקנה אולי דעתי׳ דבההוא ערבון ניחא לי׳ דליקני׳ טפי לא, אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש זוז קנה הקרקע כולה, ופורע לו את השאר לאחר כמה ימים מאי לאו הוא הדין למטלטלין, דבסתמא קנה כולהון, דאי יהיב ערבון סתם ולא אמר ערבוני יקנה קנה הכל ומשלם לו הדמים אפי׳ לאחר זמן, וקשיא לר׳ יוחנן ודחינן לא לעולם מטלטלי בסתמא לא קני כלל ואקשינן מאי שנא ושני קרקע דקני לי׳ בכספא לגמרי, כדתנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף וכו׳, כי יהיב נמי מקצת דמים סתם דלא אמר ערבוני יקון קונה כנגד כולן, אבל מטלטלין דכסף דבכספים לא מקני לגמרי, דתנן ושאין לה אחריות אין ניקנין אלא במשיכה אע״ג דיהיב לי׳ כולי׳ זוזי לא קני אלא לקבולי עליה מי שפרע, והלכך מקרקע שנתן ערבון היינו מקצת פירעון בסתם קנה הכל לגמרי ומשלים לו את הדמים אפי׳ לאחר זמן, אבל אמר ערבוני יקון קנה כנגד ערבונו, ומטלטלין נמי נתן ערבון בהם סתם קנה הכל לקבולי, ועל החוזר בו קללת מי שפרע, אבל לא הסחורה, וכן נמי כנגדו כשאמר ערבוני יקון קנה כנגדו לקבל על החוזר בו קללת מי שפרע אבל לא הסחורה כלום, והני מילי דאמר כנגדו הוא קונה לקללת מי שפרע במידי דמופלג, דגרסינן בירושלמי מודה ר׳ חייא בר׳ יוסף לר׳ יוחנן דאמר כנגד כולן הוא זוכה במקח שאין דרכן לקנות לחצאין, כגון טלית, אבל במקח שדרכן לקנות חצאין כגון פירות, סבר לה כרב וזה וזה למי שפרע. ר׳ יעקב בר אידי ור׳ אבהו בשם ר׳ יוסי טבעת אין בה משום ערבון אפי׳ לקבולי׳ עלי׳ מי שפרע ואינו אלא דברים בעלמא, והנושא והנותן אינו קונה אלא לקבולי׳ עליה החוזר בו קללת מי שפרע אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו, והלכתא ערבון ומעות קאי באבל ואם שמע לדברי חכמים וקיים תנאו פטור מאבל דברים לא קאי באבל ויש בהם משום מחוסרי אמנה, והני מילי בתנאים שיכול לקיימם כגון מתנה מועטת ופירות דלא אייקר, אבל מתנה מרובה קיי״ל כר׳ יוחנן דיכול לחזור בו משום דלא סמכא דעתיה, וכן נמי פירות דאייקר כההיא כיתנא דרב כהנא דובר אמת בלבבו הוה ויהביה לי זוזי אכיתנא ואייקר, אתי לקמיה דרב א״ל במאי דנטלית מנייהו זיל הב להו ואידך הוו להו דברים בעלמא ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. הן אלה קצות דרכי הערבון על סמך הערבון יהודה ותמר, ויתר דבריו על פרק הזהב ומשכורת האומנין בשנים אוחזין בשמלה, על סדר ישועות: ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חותמך ופתילך – א״ר אמי נצנצה בה רוח הקודש, חותם זו מלכות, וכה״א מלך יהודה חותם על יד ימיני (ירמיה כב כד). ופתילך זהו סנהדרין המתעטפין בציצית, דכתיב ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת (במדבר טו לח). ומטך זה מלך המשיח, דכתיב מטה עוזך ישלח ה׳ מציון וגו׳ (תהלים קי ב). נרמז להם שעתידין לצאת ממנה וממנו מלכים וחכמים וגואלים: [ותקם] ותלך – (צג) קימה היה לה שעיברה במלכים ובנביאים: ויכר יהודה – אמר ר׳ [יוחנן] אמר הקב״ה ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא, חייך שתמר אומרת לך הכר נא. ר׳ אליעזר אומר בשלשה מקומות הופיע רוח הקודש, בב״ד של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה. בבית דינו של שם, דכתיב צדקה ממני, ואמר ר׳ ירמיה בשם ר׳ שמואל בר יצחק רוח הקודש אמר ממני יצאו הדברים. בבית דינו של שמואל הרמתי, דכתיב עד ה׳ בכם ועד משיחו היום הזה כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד (שמואל א יב ה). בבית דינו של שלמה, דכתיב תנו לה את [הילוד] החי והמת לא תמיתוהו היא אמו (מלכים א ג כז), וא״ר ירמיה בשם ר׳ שמואל ב״ר יצחק רוח הקודש אמרה מנא ידע שלמה דלמא הא איתתא אערומי קא מערמא. דשמואל נמי ויאמר עד, ויאמרו מבעיא ליה למימר ובת דינו של שם נמי כי היכי דאזיל איהו אזיל נמי אחריני, אלא בת קול יצאה ואמרה ממני יצאו כבושין. (א״ר) [אמר רבא] ממאי דלמא יהודה כיון דחשיב יומי וירחי ואיתרמי ליה דחזינן מחזקי דלא חזינן לא מחזקי, דשמואל נמי דכולהו ישראל קרי להו בלשון יחיד, דכתיב ישראל נושע בה׳ (ישעיה מה יז), שלמה נמי סברה היא מדהא מרחמי והא לא מרחמי אלא גמרא: באותו שעה גזרו בית דינו של שם שלא תתייחד אשה עם מי שאינו ירא שמים, שנ׳ ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ואמרינן התם דגזרו בית דינו של שם בגוי הבא על בת ישראל משום דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על הגויה לא גזרו משום דלא ממשך בתרה, אלא הלכה למשה מסיני היא, דכתיב וירא פנחס בן אלעזר (במדבר כה ז), ואמר מר הבא על הארמית קנאין פוגעין בו, והני מילי בצנעה וכמעשה שהיה, אבל בצנעה דגויה ולמחדא ליה גזרו עליו בית דינו של חשמונאי, דכי אתא רבין אמר בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הגויה חייב משום נדה ומשום שפחה משום גויה ומשום זונה, וסימנך נשג״ז, ובאקראי בעלמא אפילו ביחוד בת ישראל פנויה גזרו בבית דינו של דוד, דאמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על היחוד בפנויה בת ישראל, ותלמידי הלל ושמאי גזרו על יחוד דגויה פנויה ואפילו באקראי בעלמא, אבל יחוד דאשת איש ושאר עריות מדאורייתא נפקא לן מכי יסיתך אחיך בן אמך (דברים יג ז), לכן צריכין בני ברית קודש להזהר להתרחק מן העבירה ומן הדומה לה ומדבר המביאו לכך, שלא ימציא אדם עצמו למקום סתר שלא יתיחד עם אשה זולתי עם אשת חיקו פן יסיתנו יצר הרע ויבאיש ריקוח שמנו ולא יכול לכבשו, שכן דרך צפוני המסית להמריא עבד על מלכו, כי יודע האדם כי עיני ה׳ המה משוטטות בכל הארץ, והוא רואה כל סתר וכשנזקק אדם לעבירה ויכול הצניע עצמו מבני האדם אינו חושש מפני מלכו, שנ׳ ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים (איוב כד טו). וכן מצינו בשני גדולי שבטי ישורון, כי לא יכלו לעמוד ביצרם בשעת היחוד, דכתיב ביהודה ויט אליה [אל] הדרך, כיון שנצנע מעוברי דרכים מיד אמר הבה נא אבוא אליך (בראשית לח ו), וביוסף כתיב ויבא הביתה לעשות מלאכתו (שם לט יא), אימתי בשעה שאין איש מאנשי הבית שם בבית, ומאי מלאכה, אמר מר מלאכתו ודאי, ותניא שניהם לדבר עבירה נתכוונו, אלא שסייעו אביר יעקב, שנאמר ותשב באיתן קשתו וגו׳ (שם מט כד): ויהי כמשיב ידו – ארבע ידים כתובים בענין, ר׳ חונא [אמר] כנגד ד׳ דברים שעתיד עכן ליטול מן החרם שנאמר אדרת שנער וגו׳ (יהושע ז כא). ומאי אדרת שנער, ר׳ חנניא בר יצחק אומר פורפירא בבלאה, ומאי עבדא בכל הדא, אלא כל מלך שלא היה לו שלטון בארץ ישראל לא היה מלכותו כלום, ומלך בבל (הוא) אנטוקס שלו יושב ביריחו, והיה זה משלח לזה מכתבות וזה משלח לזה דורונות: ירויחו דורשי הפרשה וישכילו – וסמוך לירידת גור אריה ירידת שור, כלומר יהודה שיעץ את אחיו למכור יוסף, לכן גרם ומתו בניו, ויוסף שהורד מצרימה היה ה׳ עמו והצליח שהרי זה נענש ע״י זה וזה נענש ע״י זה. זש״ה בחבלי אדם אמשכם וגו׳ (הושע יא ד), בחבלי אדם אמשכם זה יוסף, דכתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (בראשית לז כח), בעבותות אהבה (הושע שם), דכתיב וישראל אהב את יוסף (בראשית לז ג). ואהי להם כמרימי עול (הושע שם), זו אשת פוטיפרע, שבקשה להרים ולפרוק עול שמים מעל יוסף. כל כך למה, בשביל דבר דבה שהוציא על אחיו, שנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה (בראשית שם ב). ואט אליו אוכיל (הושע שם), ואעפ״כ הטה הקב״ה אליו חסד והשליטו על הארץ כדי לכלכל האב והבנים שנאמר ויוסף הוא השליט על הארץ (בראשית מב ו):רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144