×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ב׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל⁠־צְבָאָֽם׃ (ב) וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכׇּל⁠־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ (ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת⁠־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל⁠־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר⁠־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ (ד) {שני} אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑םא בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃ (ה) וְכֹ֣ל׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכׇל⁠־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל⁠־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת⁠־הָֽאֲדָמָֽה׃ (ו) וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן⁠־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת⁠־כׇּל⁠־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽהב׃ (ז) וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת⁠־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥יג הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ (ח) וַיִּטַּ֞ע יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן⁠־בְּעֵ֖דֶןד מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת⁠־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ (ט) וַיַּצְמַ֞ח יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה כׇּל⁠־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ (י) וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת⁠־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃ (יא) שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כׇּל⁠־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר⁠־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃ (יב) וּֽזְהַ֛בה הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃ (יג) וְשֵֽׁם⁠־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כׇּל⁠־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃ (יד) וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃ (טו) וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת⁠־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן⁠־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ׃ (טז) וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל⁠־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ⁠־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ (יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא⁠־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה⁠־לּ֥וֹו עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ (יט) וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן⁠־הָֽאֲדָמָ֗ה כׇּל⁠־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כׇּל⁠־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל⁠־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה⁠־יִּקְרָא⁠־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא⁠־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃ (כ) {שלישי} וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל⁠־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא⁠־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ (כא) וַיַּפֵּל֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל⁠־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ (כב) וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת⁠־הַצֵּלָ֛עז אֲשֶׁר⁠־לָקַ֥ח מִן⁠־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל⁠־הָֽאָדָֽם׃ (כג) וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְחָה⁠־זֹּֽאתח׃ (כד) עַל⁠־כֵּן֙ יַֽעֲזׇב⁠־אִ֔ישׁ אֶת⁠־אָבִ֖יו וְאֶת⁠־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃ (כה) וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א בְּהִבָּֽרְאָ֑ם =מ״ס-ל ומ״ש
• ל=בְּהִבָּֽרְאָ֑ם (באות רגילה)
ב אֶֽת⁠־כׇּל⁠־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה =ל1,ה,ש2 ובתיגאן ובדפוסים (״פני״ בטעם מרכא), וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים נוספים כגון פריז 25 ותנ״ך ליסבון
• ל=אֶֽת⁠־כָּל⁠־פְּנֵֽי⁠־הָֽאֲדָמָֽה (״פני״ מוקפת ובגעיה במקום מרכא)
ג וַיְהִ֥י =פטרבורג-EVR-II-C-1,פטרבורג-EVR-II-B-8 ושיטת-א (אין געיה ב״ויהי״ ודומותיה המוטעמת במשרת) וכמו כן בתיגאן ובדפוסים וקורן
• ל,ל1,ק3=וַֽיְהִ֥י (בגעיה) וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים
ד גַּן⁠־בְּעֵ֖דֶן =ל⁠(לגבי הטעמים),ל1,ש2 (״גן״ מוקפת ובלתי-מוטעמת), וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים נוספים כגון היללי, פריז 25 ותנ״ך ליסבון
• דפוסים=<גַּ֥ן בְּעֵ֖דֶן> (מרכא טפחא)
• ל!=גַּן⁠־בְעֵ֖דֶן (חסר דגש באות בי״ת). וייתכן שבליטת המקף בבי״ת נראית כמו דגש בכתי״ל.
ה וּֽזְהַ֛ב =ל-מ (ע״פ עדותו של ברויאר) וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• א⁠(ס),ל,ל1,ק3,ה,ש2=וּֽזֲהַ֛ב (חטף) <א⁠(ס)=חטף פתח? כן ומתג בואו>
ו אֶֽעֱשֶׂה⁠־לּ֥וֹ =ל1,ה,ש2 וכמו כן בתיגאן ובדפוסים (ברוב כתבי⁠־היד הספרדים יש סימן רפה ברור באות ה״א, כגון ש2, פריז 25 ותנ״ך לסבון)
• ל!=אֶֽעֱשֶׂהּ⁠־לּ֥וֹ (נקודה באות ה״א)
• הערת דותן
ז אֶֽת⁠־הַצֵּלָ֛ע =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=קמץ? כן>
ח לֻֽקְחָה⁠־זֹּֽאת =ל1,ל-מ,ק3 (ל-מ ע״פ עדותו של ברויאר) ובתיגאן בכתב⁠־יד ובדפוסים (אות קו״ף שווּאה)
• ל,ה,ש2=לֻֽקֳחָה⁠־זֹּֽאת (חטף קמץ באות קו״ף) וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים נוספים (פריז 25, תנ״ך ליסבון), וכן הוא בתאג׳ דפוס ראשון ע״פ חלק הדקדוק.
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
(א) וכל צבאם – צבא הארץ הם הנזכרים, חיה ורמש ודגים וכל הצומח, גם האדם. וצבא השמים – שני המאורות והכוכבים הנזכרים, כענין: ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים (דברים ד׳:י״ט). גם יכלול השכלים הנבדלים כענין: ראיתי את י״י יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, ויאמר י״י מי יפתה את אחאב ויאמר זה בכה וזה אומר בכה (מלכים א כ״ב:י״ט-כ׳, דברי הימים ב י״ח:י״ח-י״ט), וכן: יפקוד י״י על צבא המרום במרום (ישעיהו כ״ד:כ״א), והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית. וכן נפשות האדם צבא השמים הנה. (ג) ויברך ויקדשברכו במן וקדשו במן, והמקרא כתוב על העתיד. לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ב׳). ובשם הגאון רב סעדיה אמרו: שהברכה והקדוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים. ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד. ור׳ אברהם אמר: כי הברכה תוספת טוב, שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדת, ובנשמה יתרון השכל, ויקדש אותו – שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. ודברו זה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים. והאמת כי הברכה ביום השבת הואא מעין הברכות, והוא יסוד עולם, ויקדש אותו – כי ימשך מן הקדש. ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ח׳): לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד: כנסת ישראל תהא בן זוגך, ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת. אשר ברא אלהים לעשותמלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשהב בששי, כמו שמפורשג בבראשית רבה (בראשית רבה י״א:ט׳). לשון רבינו שלמה. אבל ר׳ אברהם אמרד כפשוטו: כי מלאכתו – השרשים בכל המינין שנתן בהם כח לעשות כמותן. ולי נראה פירושו: ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין, לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים. והנה אמר כי שבת מבריאה, וממעשה מן הבריאה שברא ביום הראשון, ומן המעשה שעשה בשאר הימים. ויתכן שיהיה לעשות נמשך למעלה, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא מלעשות, וכמוהו: כי חדל לספור (בראשית מ״א:מ״ט), ויחדלו לבנות העיר (בראשית י״א:ח׳), השמרו לכם עלות בהר (שמות י״ט:י״ב), ולא סרו מצות המלך (דברי הימים ב ח׳:ט״ו), וכן רבים. ודע כי נכלל עוד במלת לעשות: כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (בבלי ר״ה ל״א.), שלכך אמרו (בראשית רבה י״ט:ח׳): יומו של הקב״ה אלף שנים. והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כולו מים ולא נשלם בהם דבר, והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם י״י, וכך אמרו (בבלי ע״ז ט׳.): שני אלפים תוהו. אבל היתה הבריאה ביום הראשון האור – כנגד האלף של ימות אדם שהוא אורו של עולם מכיר את בוראו. ואולי לא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם הראשון. בשני יהי רקיע ויהי מבדיל – שבו היו מובדלים נח ובניו הצדיקים מן הרשעים שנדונוה במים. ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשתו פירות – הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן מ״ח שנה, ואז הוחל לקרוא בשם י״י (בראשית ד׳:כ״ו), וצמח צמח צדיק כי משך רבים לדעת את י״י, כמו שדרשו: ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳), וצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך י״י לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט), ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני, ונבנה הבית ביום ההוא, ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם. ודע כי מעת היות בין השמשות יחשב כיום מחר, ועל כן יתחיל ענין כל יום קודם לו מעט, כאשר נולד אברהם באלף השני, וכן תראה בכל יום ויום. והיום הרביעי נבראו בו המאורות הגדול והקטן והכוכבים – יומו כאלף הרביעי, הוא החל כאשר נבנה בית ראשון, ע״ב שנה אחרי בנינו עד אחרי הבית השני קע״ב שנה. והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד י״י את בית י״י (מלכים א ח׳:י״א), והיה אור ישראל לאש1 על גבי המזבח, רבוץ שם כארי אוכל הקרבנות, ואחרי כן הקטין אורם וגלו, כאשר יעדר במולד הלבנה, וזרחה להם כל ימי בית שני, והאש על גבי המזבח רבוץ ככלב, ושקעו שני המאורים בערב היום, וחרב הבית. ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ (בראשית א׳:כ׳) – רמז לאלף החמישי המתחיל קע״ב שנה אחר חורבן הבית, כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו (חבקוק א׳:י״ד), כולו בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו (חבקוק א׳:ט״ו), ואין דורש את י״י. ביום הששי בבקר תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (בראשית א׳:כ״ד), והיתה בריאתם קודם זרוח השמש, כענין שכתוב: תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון (תהלים ק״ד:כ״ב), ואז נברא האדם בצלם אלהים, והוא זמן ממשלתו שנאמר: יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים ק״ד:כ״ג). והוא האלף הששי, כי בתחלתו ימשלו בו החיות, הם המלכיות אשר לא ידעו את י״י, ואחרי עשיריתו כשיעור הנץ החמה ליום (בבלי פסחים צ״ד.) יבא הגואל, שנאמר בו: כסאוז כשמש נגדיח (תהלים פ״ט:ל״ז) – והוא בן דוד הנעשה בצלם אלהים, כדכתיב: וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתי הוה ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי וליה יהיב שולטן ויקר ומלכו (דניאל ז׳:י״ג-י״ד), ויהיה זה קי״ח אחר חמשת אלפים לכלות דבר י״י מפי דניאל: ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתיםט ותשעים (דניאל י״ב:י״א). ונראה משנוי הימים משרץ המים והעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תתחדשי מלכות אומה שלטת תקיפא ואימתני יתירא (דניאל ז׳:ז׳), ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות. היום השביעי שבת – רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. והאל ישמרנו בכל הימים וישים חלקנו עם עבדיו התמימים. (ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – יספר תולדות השמים והארץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו ונעשו כתקונם,⁠יא כי השמים יתנו טלם ומטרם והארץ תתן יבולה, והם קיום כל חי. ורמז בהבראם מה שאמרו: בה״א בראם (ירושלמי חגיגה ב׳:א׳), ומפני זה לא הזכיר עד הנה רק מלת אלהים. ומפורש בכתוב: ואת כל אלה ידי עשתה (ישעיהו ס״ו:ב׳), וכן אמר איוב: מי לא ידע בכל אלה כי יד י״י עשתה זאת (איוב י״ב:ט׳). אם כן, תרמוז: ביום עשות י״י אלהים למלת בראשית, כמו שאמרנו. (ה) וכל שיח השדה – על דעת רבותינו בבראשית רבה (בראשית רבה י״ב:ה׳): בשלישי עמדו על פתח קרקע הארץ ובששי צמחו לאחר שהמטיר עליהם. ועל דעתי כפי הפשט: כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרייב בקומתם וצביונם כאשר צותה בהם, ועכשו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם, והיא לא תצמיח עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה, ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור. וזהו טעם: השדה – שלא אמר: שיח האדמה, כי המקום הנעבד יקרא: שדה, אשר תזרע את השדהיג (שמות כ״ג:ט״ז), לא נעבור בשדה ובכרם (במדבר כ׳:י״ז). וזהו תשמישו של עולם שנהיה מאחרי ששת ימי בראשית והלאה כל ימי עולם, כי בסיבת האיד ימטירו השמים, ובסיבתם הארץ זרועיה תצמיח. (ז) ויפח באפיו נשמת חיים – ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש, יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה (בראשית א׳:כ׳), גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול, מפיו דעת ותבונה (משלי ב׳:ו׳), כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו. וזהו שנאמר: ונשמת שדי תבינם (איוב ל״ב:ח׳) כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה. והוא מאמרם בסיפרי (ספרי במדבר ל׳:ג׳): נדרים – כנשבע בחיי המלך, שבועות – כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: חי י״י וחי נפשך וגו׳ (מלכים ב ד׳:ל׳). ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה: מאי וינפש (שמות ל״א:י״ז) – מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר: וינפש. ומכאן תבין דברת שבועת אלהים (קהלת ח׳:ב׳). והמשכיל יבין. ודע כי המתחכמים במחקר חלקו באדם. מהם יאמרו (אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ג:כ״ה): כי באדם שלש נפשות, נפש הגדול כצומח או תאמר בזו כח הגדול, ובו עוד נפש התנועה שהזכירה הכתוב בדגים ובחיה ובכל רומש על הארץ, והשלישית זאת הנפש המשכלת. ומהם יאמרו (רמב״ם שמונה פרקים ח״א): כי זאת הנפש אשר באדם מפי עליון, בה ימצאו שלש הכחות האלה, ורק היא יחידה. והכתוב הזה כפי משמעויד ירמוז כן, כי יאמר שיצר השם את האדם עפר מן האדמה, והיה מוטל גולם כאבן דומם. והקב״ה נפח באפיו נשמת חיים, ואז חזר האדם להיות נפש חיה, שיתנועע בה כמו החיות והדגים שאמר בהם: ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א׳:כ׳), ותוצא הארץ נפש חיה (בראשית א׳:כ״ד). וזה טעם: לנפש חיה – כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים, אחרי שהיה חרס את חרסי אדמה. כי הלמ״ד תבא בהפוכים, כמו: והיו לדם ביבשת (שמות ד׳:ט׳), ויהי לנחש (שמות ד׳:ג׳), וישם את הים לחרבה (שמות י״ד:כ״א). אבל אנקלוס אמר: והות באדם לרוח ממללא. נראה שדעתו כדברי האומרים שהם בו נפשות שונות, וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת. וכן נראה לי מדעת רבותינו ממה שאמרו (בבלי סנהדרין ס״ה:): רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא אישתעי, אמר דמן חבריא את תוב לעפריך. ובויקרא רבה (ויקרא רבה ל״ב:ב׳): אמר רבי אבין: בשעה שאדם ישן, הגוף אומר לנשמה, והנשמה אומרת לנפש, והנפש אומרת למלאך. וכן: רוחו ונשמתו אליו יאסוף (איוב ל״ד:י״ד) – יורה כפי משמעו שהם שתים. ואם כן, יאמר הכתוב: וייצר י״י אלהים את האדם – יצירת תנועה, שהיה אדם נוצר, כלומר בעל תנועה, כי היצירה היא החיות, וההרגש שבהם הוא אדם, לא גבול העפר, וכמו שאמר: וייצר י״י אלהים מן האדמה כל חית השדה ויבא אל האדם (בראשית ב׳:י״ט). ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, ויהי האדם כולו לנפש חיה, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר, ובה יעשה כל מעשיו, וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה.⁠טו והלמ״ד הזו למ״ד הקנין, כמו: לך אני אדני המלךטז וכל אשר לי (מלכים א כ׳:ד׳), לקונה אותו לדורותיו (ויקרא כ״ה:ל׳), לך אני הושיעני (תהלים קי״ט:צ״ד). או יאמר שחזר כלו נפש חיה ונהפך לאיש אחר, כי כל יצירותיו היו עתה לנפש הזאת. (ח) ויטע י״י אלהים גן בעדן מקדם – פירש רבינו שלמה: במזרחו של עדן נטע הגן. ואנקלוס תירגם: מלקדמין. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ט״ו:ג׳), והוא הנכון. ואין טעם ויטע – שהביא האילנות ממקום אחר ונטען שם, כי מן המקום ההוא הצמיחן, כמו שנאמר: ויצמח י״י אלהים וגו׳ (בראשית ב׳:ט׳). אבל ענין ויטע י״י אלהים – להגיד שהיו מטע י״י, כי טרםיז שגזר על הארץ: תוצאיח הארץ דשא (בראשית א׳:י״א), גזר במקום ההוא שיהיה שם גן, ואמר: בכאן יהיה אילן פלוני ובכאן אילן פלוני, כערוגות המטעים, ולא היה כדרך שאר מקומות הארץ שאמר: תוצאיט הארץ דשא ועץ פרי, והצמיחה בלא סדר. והנה אילני גן עדן גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי2 לעד לעולם, לא יזקין בארץ שרשם, ובעפר לא ימות גזעם, אין צריכין לעובד וזומר, שאלו היו צריכין עבודה אחרי שגורש האדם משם מי עבד אותם. גם זה טעם: ויטע י״י אלהים – שהיו מטעיו מעשה ידיו3 וקיימים לעולמים, כענין שנאמר: לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים (יחזקאל מ״ז:י״ב). אם כן מה טעם: ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב׳:ט״ו) – שהניחו שם להיות זורע לו חטים ומיני תבואות, וכל עשב זורע זרע, וערוגות הבשמים, וקוצר ותולש ואוכל כרצונו. וזה טעם: לשון לעבדה ולשמרה (בראשית ב׳:ט״ו) – לעבוד אדמת הגן הערוגות שיעשה שם, כי הגן שהם האילנות לא יעבדו. ויתכן שכנה הגן בלשון נקבה, כמו: וכגנה זרועיה תצמיח (ישעיהו ס״א:י״א), ונטעו גנות (ירמיהו כ״ט:ה׳). ורבותינו נתעוררו בזה, אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ט״ז:ה׳): לעבדה ולשמרה – אלו הקרבנות שנאמר: תעבדון את האלהים (שמות ג׳:י״ב), הדא הוא דכתיב: תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כ״ח:ב׳). והכונה להם בזה לומר כי הצמחים וכל בעלי חיים צריכין לכוחות הראשונים, ומהם יבא להם הגידול, ובקרבנות יהיה משך הברכה לעליונים, ומהם לצמחי גן עדן, ומהם יהיו ויחיו בעולם בגשמי רצון וברכה שיגדלו בה, כמו שאמרו (בראשית רבה ט״ו:א׳): ישבעו עצי י״י ארזי לבנון אשר נטע (תהלים ק״ד:ט״ז) – אמר רבי חנינא: ישבעו חייהן, ישבעו מימיהן, ישבעו מטעתן. כי חייהם – יסודותם העליונים, ומימיהן – אוצרו הטוב המוריד הגשם, ומטעתן – כחם בשמים, כמו שאמרו (בראשית רבה י׳:ו׳): אין לך כל עשב ועשבכ מלמטה שאין לו מזל ברקיע, והוא מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר: הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג) שוטר. (ט) ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע – בעבור שאמר הכתוב ועץ החיים בתוך הגן, ולא אמר: בגן, ועוד שאמר: ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו (בראשית ג׳:ג׳), שלא הזכירו ולא הודיעו בשם אחר, נאמר כפי פשוטו שהוא מקום ידוע בגן, שהוא בתוך, ולכך תרגם אנקלוס: במציעות גנתא. והנה לדבריו עץ החיים ועץ הדעת שניהם היו באמצע, ואם כן, נאמר שהוא כאלו תעשה באמצע הגן ערוגה אחת סוגה ובה שני האילנות האלה, ויהיה האמצע הזה אמצע רוחב, כי אמצע הדק כבר אמרו שאין יודע בו אמתת הנקודה בלתי השם לבדו. ועץ החיים – אילן פריו נותן באוכליו חיים ארוכים. ועץ הדעת טוב ורע – אמרו המפרשים כי היה פריו מוליד תאות המשגל, ולכן כסו מערומיהם אחרי אכלם ממנו. והביאו לו דומה בלשון ממאמר ברזילי הגלעדי: האדע בין טוב לרע (שמואל ב י״ט:ל״ו), כי בטלה ממנו התאוה ההיא. ואיננו נכון אצלי בעבור שאמר: והייתם כאלהים יודעי טוב ורע (בראשית ג׳:ה׳). ואם תאמר: כחש לה, הנה: ויאמר י״י אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע (בראשית ג׳:כ״ב). וכבר אמרו (אבות דר׳ נתן נוסח ב׳ פרק מ״ה): שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם: נחש ומרגלים.⁠כא והיפה בעיני כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם שהם פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה, ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע, ולכן נקרא: עץ הדעת טוב ורע. כי הדעת יאמר בלשונינו על הרצון, כלשונם (בבלי פסחים ו׳.): לא שנו אלא שדעתו לחזור ושדעתו לפנותו, ובלשון הכתוב: מה אדם ותדעהו (תהלים קמ״ד:ג׳) – תחפוץ ותרצה בו, ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב) – בחרתיך מכל האדם, וכן מאמר ברזלי: האדע בין טוב לרע (שמואל ב י״ט:ל״ו) – שאבד ממנו כח הרעיון, לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, והיה אוכל מבלי שיטעם, ושומע מבלי שיתענג בשיר. והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו התשמיש לתאוה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכןכב היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים, לא יתבוששו בהם. והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים, וזו מדה אלהית מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה. ואיפשר שנתכון הכתוב לענין הזה כשאמר כי: האלהים עשהכג את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז׳:כ״ט) – היושר: שיאחוז דרך אחת ישרה, והבקשה כחשבנות רבים: שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה ממנו. וכאשר צוהו הקב״ה על העץ שלא יאכל ממנו, לא הודיעו כי בו המדה הזאת, רק אמר לו סתם: ומפרי העץ אשר בתוך הגן (בראשית ג׳:ג׳) – כלומר הידוע באמצעותו, לא תאכל ממנו (בראשית ג׳:ג׳). והוא מאמר האשה אל הנחש. והכתוב שאמר: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב׳:י״ז) – הזכירו הכתוב אלינו בשמו. (יא) ארץ החוילה אשר שם הזהב – לבאר שאינה חוילה של מצרים שאמר בה: וישכנו מחוילה עד שור (בראשית כ״ה:י״ח), כי זו מזרח המזרח. והזכיר עוד שם הבדולח לשבח הנהר, כי בחול אשר בו ועל שפתו יצא הזהב ההוא הטוב, והבדולח והשהם, כי כן ימצאכד בנהרות, מהם אשר ימצא שם הזהב, ומהם שימצא שם הכסף, וכן הבדולח והאבנים הטובות בנהרות ימצאו רובם. ועל דעת הראשונים פישון – הוא נילוס מצרים, יסובב כל ארץ החוילה הזאת, ויבא משם על פני כל ארץ מצרים עד נפלו בים הגדולכה באלכסנדריא של מצרים. (יז) לא תאכל ממנו – מן הפרי יזהירנו כי העץ אינו נאכל. וכן אמר למטה: מפרי העץ אשר בתוך הגן (בראשית ג׳:ג׳). וכמוהו: ואכלו איש גפנו ואיש את תאנתו (מלכים ב י״ח:ל״א), וכן: בעצבון תאכלנה (בראשית ג׳:י״ז) – תאכל פריה. ביום אכלך ממנו מות תמות – בעת שתאכל ממנו תהיהכו בן מות. וכמוהו: ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות (מלכים א ב׳:מ״ב) – שאין הכונה שימות מידכז בו ביום, ואין הכונה לידיעהכח בלבד שידע שימות, כי החיים יודעים שימותו כולם, אבל הכונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה. ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו (במדבר ד׳:כ׳), ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כ״ב:ט׳) – אין ענינם אלא שיהיו חייבים מיתה וימותו בחטאם זה. ועל דעת אנשי הטבע, היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב, אבל גזר בו עתה שאם יחטא ימותכט בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעברות האוכל תרומה (ויקרא כ״ב:ט׳), ושתוי יין (ויקרא י׳:ט׳), ומחוסר בגדים ששמשו (שמות כ״ח:מ״ג) וזולתם, שהכונה בהם שימות בחטאו טרם בא יומו. ולכך אמר בעונש: עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט) – בטבעך. וגם מתחלה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ, אם כן, היתה בו התכה וסבת הויה והפסד. ועל דעת רבותינו ז״ל (בבלי שבת נ״ה:): אלמלאל שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלוהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד, כמו שפירשתי במלת: וירא אלהים כי טוב (רמב״ן בראשית א׳:ד׳). ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפרד אלא לדעת קטני אמנה החושבים כי הבריאה בחיוב, אבל על דעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ, וזה אמת ברור. אם כן, ביום אכלך ממנו מות תמות – שאז תהיה בן מות, לא תתקיים לעד בחפצי, והאכילה היתה לו מתחלה לענג.⁠לא ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן ומקיימים את אוכליהם, וכאשר גזר עליו: ואכלת את עשב השדה ובזעת אפיו לחם האדמה (בראשית ג׳:י״ח-י״ט), היה זה סבה להפסד, כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב. (יח) לא טוב היות האדם לבדו – איננו נראה שנברא האדם מתחלה להיות יחיד בעולם ולא יוליד, שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר נבראו להקים זרע, וגם העשב והעץ זרעם בהם. אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר (בבלי ברכות ס״א.): דו פרצופין, ונעשו שיהיה בהם טבע מביא באיברי ההולדה מן הזכר לנקבה כח מוליד. או תאמר זרע כפי המחלוקות הידועים בעבור. והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו, וראה הקב״ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו והוא יראנו ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו, וזהולב שאמר: אעשה לו עזר כנגדו. וטעם: לא טוב – שלא יאמר בו: ׳כי טוב׳ בהיותו לבדו, שלא יתקיים כן, כי במעשה בראשית הטוב הוא הקיום, כאשר פרשתי במאמר: וירא אלהים כי טוב (רמב״ן בראשית א׳:ד׳). (יט) אשר יקרא לו האדם נפש חיה – לשון רבינו שלמה: סרסהו ופרשהו, וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם. ור׳ אברהם אמרלג כי למ״ד אשר יקרא לו נמשך: וכל אשר יקרא לו האדם לנפש חיה הוא שמו. ויתכן שיהיה פירושו בענין העזר, והכונה לומר כי האדם נפש חיה, כמו שאמר: ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳), וכמו שפרשתי, והביא לפניו המינין כולם, וכל מין מהם שיקראנו האדם בשמו, ויאמר בו שהוא נפש חיה כמוהו, הוא יהיה שמו, ויהיה לו עזר כנגדו. והוא קרא לכולם, ולא מצא לעצמו עזר שיקרא לו נפש חיה כשמו. (כ-כא) ולאדם לא מצא עזר כנגדו – לשון רבינו שלמה: כשהביאן, הביאן לפניו זכר ונקבה, אמר: לכל ישלד בן זוג ולי אין בן זוג, מיד: ויפל אלהים תרדמה. ויפה פירש, כי כאשר הכניס פסוקי קריאת השמות בתוך דבר העזר כן יכריח. [וקריאת השמות על דעת המפרשים (רש״י ורד״ק) כפשוטו: שיהא לכל אחד שם לעצמו כדי שיהו ידועים ונכרים לתולדותיו בשמות אשר יקרא להם, כי הוא יהיה שמו לעולם. והנה הקב״ה כשרצה לעשות לו העזר, אז הביאן לפניו, כי היה צורך להביאן לו זוגות לקרא שם גם לנקבותיהם, כי מהם שקראם בשם אחד ומהםלה חלוקים כשור ופרה, ותיש ועז, וכבש ורחל, וזולתם. וכשראה אותם מזֻוגים זה עם זה, נתאוה להם, וכאשר לא מצא בתוכם עזר לעצמו, נעצב ויישן, והאלהים הפיל עליו תרדמה שלא ירגיש בסור צלע מגופו (פרקי דר׳ אליעזר י״ב). ולפי דעתי: שקריאת השם הוא העזר,]⁠לו והענין כי הקב״ה הביא כל חית השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם, ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחברו, כלומר הראוים להוליד זה מזה. ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה לא טבעיות (רמב״ם מורה נבוכים ב׳:ל׳), נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים, כי עברו לפניו זכר ונקבה, והתבונן בטבעם אי זה מהם עזר לחבירו, כלומר המוליד ממנו, והודיע זה בשמות. כי הבהמה הדקה קרא בשם אחד, שכולן עזר זה לזה בתולדת שיולידו זה מזה, והגסה בשם אחר, והחיה בשם אחר, שלא יולידו מין זה מזה, וכן כולם. ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו, ותקרא בשמו, כי קריאת השמות היא ההבדלה במינין והפרד כחותם זה מזה, כאשר פרשתי למעלה. ואין הענין שיהיה ביד האדם למצא בהן עזר לו כי בטבעם נבראו, אבל שאם יראה טבעולז נאות באחד המינין ויבחר בו היה הקב״ה מתקן טבעו אליו, כאשר עשה בצלע ולא יצטרך לבנותו בנין חדש. וזה טעם: כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו (בראשית ב׳:י״ט) – כלומר הוא יהיה שמו, שהקב״ה יקיים בו השם ההוא ועל הענין שפירשתי. והנכון בעיני: כי לא היה החפץ לפניו יתברך לקחת צלעו ממנו עד שידע אדם שאין בנבראים עזר לו, ושיתאוה שיהיה לו עזר כמותם, ומפני זה יהיה צריך לקחת ממנו אחת מצלעותיו. וזה טעם: ולאדם לא מצא עזר כנגדו – כלומר: ולשם האדם לא מצא שיהיה ראוי להיות עזר כנגדו ותקרא בשמו, שיוליד ממנו. ואין צרךלח בכאן לדברי המפרשים (אבן עזרא פירוש ראשון בראשית ב׳:כ׳, רד״ק בראשית ב׳:כ׳) שאמרו כי יבא בכאן שם במקום הכינוי: ולו, לא מצא עזר כנגדו, כדרך: נשי למך (בראשית ד׳:כ״ג), ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י״ב:י״א). וזהו שאמר: זאת הפעם (בראשית ב׳:כ״ג) – כלומר הפעם הזאתלט מצאתי עזר לי שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים, כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי (בראשית ב׳:כ״ג) וראוי שתקרא בשמי ממש, כי נוליד זה מזה. ובמלת: זאת – סוד יודע מדברינו בפרשת וזאת הברכה אם יברכני צורי להגיע שם, ולכך החזיר: כי מאיש לקחה זאת (בראשית ב׳:כ״ג), והבן. (כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו – רוח הקדש אומרת כן לאסור העריות לבני נח. לבשר אחד – הולד נוצר על ידימ שניהם, ושם נעשה בשרם אחד. לשון רבינו שלמה. ואין בזה טעם, כי גם הבהמה והחיה יהיו כן לבשר אחד בולדותיהם. והנכון בעיני: כי החיה והבהמה אין להם דבקות בנקבותיהם, אבל יבא הזכר על איזו נקבה שימצא וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו (בראשית ב׳:כ״ג) ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו ויחפץ בה להיותה תמיד עמו, וכאשר היה זה באדםמא הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים אביהם ואמם ורואים את נשותיהם כאלו הם עמם לבשר אחד. וכן: כי אחינו בשרנו הוא (בראשית ל״ז:כ״ז), אל כל שאר בשרו (ויקרא י״ח:ו׳) – הקרובים במשפחה. והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם,⁠מב ויראה שאשתו קרובה לו מהם.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו ללשון הפסוק בישעיהו י׳:י״ז.
2 השוו ללשון הפסוק ביחזקאל י״ז:ח׳.
3 השוו ללשון הפסוק בישעיהו ס׳:כ״א.
א כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, וטיקן 40, פרמא 2978, פרמא 3119. בדפוס ליסבון: ״היא״.
ב בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן ברש״י. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״אותה״.
ג בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן ברש״י. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״שם״.
ד כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אמרו״.
ה כן בדפוס רומא. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פרמא 3255: ״ונדונו״.
ו כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פולדה 2: ״ועשה״. בדפוס ליסבון: ״ועשתה״.
ז כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פרמא 3255. בפסוק ובדפוס ליסבון: ״וכסאו״.
ח כן בפסוק וכן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נגדו״.
ט כן בפסוק בנוסח שלנו וכן בכ״י מינכן 138, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255: ״ומאתים״.
י כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נתחדש״.
יא כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כתקנם״.
יב כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״פרי״.
יג כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בפסוק בשמות כ״ג:ט״ז: ״אשר תזרע בשדה״.
יד כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״משמעותו״.
טו כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״תהיין״.
טז כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בפסוק: ״אדני המלך לך אני״.
יז כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי טרם״.
יח כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בפסוק: ״תדשא״.
יט כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בפסוק: ״תדשא״.
כ כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ועשב״.
כא כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, פרמא 3258, פרמא 2978, פרמא 3119 (נוסף ״ודואג״ בגיליון), פרמא 3535, מינכן 362, פריס 220, פריס 221, פריס 222, פריס 223, פריס 224, ירושלים 371, המבורג 51, לייפציג 20, לוצקי 206, לוצקי 869, לונדון 5503, לונדון 18731, וטיקן 40, וטיקן 64, דפוס רומא. בכ״י ס״פ I 44, לונדון 5703, רומא 44: ״נחש ומרגלים וכו׳⁠ ⁠״. בכ״י ברלין 584: ״נחש ומרגלים ובלעם״. בכ״י המבורג 88, בדפוס ליסבון: ״נחש ודואג ומרגלים״. בכ״י לונדון 5504, לונדון 7638, וטיקן 7: ״נחש ומרגלים ודואג״. בדפוס נפולי: ״נחש ומרגלים ודואג האדומי הבארותי״. והשוו לנוסח באבות דר׳ נתן נוסח ב׳ פרק מ״ה ולנוסח של מדרש מעשה תורה בכל בו קי״ח: ״שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם הזה ומן העולם הבא ואלו הן מרגלים. ודואג. ובני רמון הבארותי״.
כב כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וכן״.
כג כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והאלהים עשה״. בפסוק: ״אשר עשה האלהים״.
כד כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255: ״יצא״.
כה כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בים הגדול״.
כו כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״תהיה״.
כז כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מיד״.
כח כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בידיעה״.
כט כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שימות״.
ל כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שאלמלא״.
לא כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לתענוג״.
לב כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״וזה״.
לג כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״פירש״.
לד כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״להן״.
לה כן בכ״י פרמא 2978, לונדון 208, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והיו״.
לו הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
לז כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בטבעו״.
לח כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י מינכן 138: ״צריך״. בדפוס ליסבון: ״צורך״.
לט כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט: ״כלומר הפעם הזאת״.
מ כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״יד״.
מא כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״היה באדם זה״.
מב כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וקרבתם״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144