×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ב׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל⁠־צְבָאָֽם׃ (ב) וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכׇּל⁠־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ (ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת⁠־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל⁠־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר⁠־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ (ד) {שני} אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑םא בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃ (ה) וְכֹ֣ל׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכׇל⁠־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל⁠־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת⁠־הָֽאֲדָמָֽה׃ (ו) וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן⁠־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת⁠־כׇּל⁠־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽהב׃ (ז) וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת⁠־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַיְהִ֥יג הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ (ח) וַיִּטַּ֞ע יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן⁠־בְּעֵ֖דֶןד מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת⁠־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ (ט) וַיַּצְמַ֞ח יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה כׇּל⁠־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ (י) וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת⁠־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃ (יא) שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כׇּל⁠־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר⁠־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃ (יב) וּֽזְהַ֛בה הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃ (יג) וְשֵֽׁם⁠־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כׇּל⁠־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃ (יד) וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃ (טו) וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת⁠־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן⁠־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ׃ (טז) וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל⁠־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ⁠־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ (יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא⁠־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה⁠־לּ֥וֹו עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ (יט) וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן⁠־הָֽאֲדָמָ֗ה כׇּל⁠־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כׇּל⁠־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל⁠־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה⁠־יִּקְרָא⁠־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא⁠־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃ (כ) {שלישי} וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל⁠־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא⁠־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ (כא) וַיַּפֵּל֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל⁠־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ (כב) וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת⁠־הַצֵּלָ֛עז אֲשֶׁר⁠־לָקַ֥ח מִן⁠־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל⁠־הָֽאָדָֽם׃ (כג) וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְחָה⁠־זֹּֽאתח׃ (כד) עַל⁠־כֵּן֙ יַֽעֲזׇב⁠־אִ֔ישׁ אֶת⁠־אָבִ֖יו וְאֶת⁠־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃ (כה) וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א בְּהִבָּֽרְאָ֑ם =מ״ס-ל ומ״ש
• ל=בְּהִבָּֽרְאָ֑ם (באות רגילה)
ב אֶֽת⁠־כׇּל⁠־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה =ל1,ה,ש2 ובתיגאן ובדפוסים (״פני״ בטעם מרכא), וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים נוספים כגון פריז 25 ותנ״ך ליסבון
• ל=אֶֽת⁠־כָּל⁠־פְּנֵֽי⁠־הָֽאֲדָמָֽה (״פני״ מוקפת ובגעיה במקום מרכא)
ג וַיְהִ֥י =פטרבורג-EVR-II-C-1,פטרבורג-EVR-II-B-8 ושיטת-א (אין געיה ב״ויהי״ ודומותיה המוטעמת במשרת) וכמו כן בתיגאן ובדפוסים וקורן
• ל,ל1,ק3=וַֽיְהִ֥י (בגעיה) וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים
ד גַּן⁠־בְּעֵ֖דֶן =ל⁠(לגבי הטעמים),ל1,ש2 (״גן״ מוקפת ובלתי-מוטעמת), וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים נוספים כגון היללי, פריז 25 ותנ״ך ליסבון
• דפוסים=<גַּ֥ן בְּעֵ֖דֶן> (מרכא טפחא)
• ל!=גַּן⁠־בְעֵ֖דֶן (חסר דגש באות בי״ת). וייתכן שבליטת המקף בבי״ת נראית כמו דגש בכתי״ל.
ה וּֽזְהַ֛ב =ל-מ (ע״פ עדותו של ברויאר) וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• א⁠(ס),ל,ל1,ק3,ה,ש2=וּֽזֲהַ֛ב (חטף) <א⁠(ס)=חטף פתח? כן ומתג בואו>
ו אֶֽעֱשֶׂה⁠־לּ֥וֹ =ל1,ה,ש2 וכמו כן בתיגאן ובדפוסים (ברוב כתבי⁠־היד הספרדים יש סימן רפה ברור באות ה״א, כגון ש2, פריז 25 ותנ״ך לסבון)
• ל!=אֶֽעֱשֶׂהּ⁠־לּ֥וֹ (נקודה באות ה״א)
• הערת דותן
ז אֶֽת⁠־הַצֵּלָ֛ע =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=קמץ? כן>
ח לֻֽקְחָה⁠־זֹּֽאת =ל1,ל-מ,ק3 (ל-מ ע״פ עדותו של ברויאר) ובתיגאן בכתב⁠־יד ובדפוסים (אות קו״ף שווּאה)
• ל,ה,ש2=לֻֽקֳחָה⁠־זֹּֽאת (חטף קמץ באות קו״ף) וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים נוספים (פריז 25, תנ״ך ליסבון), וכן הוא בתאג׳ דפוס ראשון ע״פ חלק הדקדוק.
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
חלק ז: ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם (ב, א-ג)
ביאור דברי הפרשה
(א) אחר שכבר זכר מדרגות הבריאה בשלמות, חתם מאמרו שכבר נשלמו באלו הששה ימים השמים והארץ ומה שבהם מהנמצאות. (ב) ולפי שזאת הפעולה אינה במדרגת המלאכה אשר נעשה אנחנו באומנות, שלא תצטרך אל הפועֵל אַחַר ההשלמה — כאילו תאמר שהבית כשנבנה כבר - יתקיים, ואם נעדר הבונה — אבל היא צריכה אל הפועֵל תמיד, יעמידה וישמרה, כמו שהתבאר באלהיות; הנה זכר שביום השביעי חשק ה׳ יתעלה הסידור המושכל אשר לנבראות, שהחשק ההוא הוא סיבת קיום המציאות, כמו שקדם; ואז שבת מכל מלאכתו אשר עשה, רוצה לומר שלא נצטרך אַחַר זה לחדש הנמצאות על זולת המנהג הטבעי. והנה נתיחסה ליום השביעי זאת ההשגה והחשק אשר הוא סיבת קיום העולם על ענינו אחר שנברא, כי היא כמו מדרגה שביעית לבריאה, אבל היא המדרגה היותר נכבדת. אמרו בבראשית רבה (י, ט): ״משל למלך שעשה לו חופה, סיידה וכיירה וציירה; מה היתה חופה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך: מה היה העולם חסר? שבת. ורבנן אמרין: למלך שעשה לו טבעת; מה היתה חסרה? חותם שלה. כך: מה היה העולם חסר? שבת״. וזה מאמר נפלא מאד למה שנרצהו, כי בלי ספק מה שאמרוהו לא יתכן שיֵּאָמֵר על הזמן אשר יכללהו יום השבת, כי איננו הולך מהלך השלמות והתכלית מהנבראות כמו שהמשילוּ. וכאשר התישב לנו זה הפירוש, הנה אפשר שנפרש ׳ויכל אלהים׳ מענין ההשלמה, ויהיה הכל הולך אל מקום אחד עם הפירוש הראשון. וזה, כי זאת ההשלמה אמנם היא במה שיתמיד ה׳ יתעלה להמציא הנמצאות באופן שהם עליו, וזה אמנם יהיה ממנו במה שיושפע ממנו תמיד על האופן שזכרנו. והיא כמו מדרגה שביעית לבריאה, ולזה נתיחסה ליום השביעי. (ג) ולהורות על ענין חידוש העולם, והאופן אשר יעמיד בו ה׳ יתעלה המציאות אחר שבראוֹ, ברך אלהים ליום השביעי וקידשו — וזה אמנם היה כשנתן התורה, כאומרו: ׳כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וגו׳, על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו׳ (שמות כ, י); ולזה ביאר בכאן כי הוא ברך את יום השביעי וקידשו, כי בו היתה לו מנוחה מכל מלאכתו אשר ברא, לעשות המציאות תמיד על ענינו, כמו שקדם. וראוי שלא יֵעָלֵם ממנו מדוע לא נקרא ה׳ יתעלה בכל מה שקדם מסיפור מעשה בראשית כי אם ׳אלהים׳, ובמה שבא אחר זה נקרא ׳ה׳ אלהים׳ — לולא בדברי נחש וחוה (ג, א-ה) — עד ענין קין והבל, ומענין קין והבל (ד, א) עד סוף הפרשה נקרא ׳ה׳⁠ ⁠׳, ואחר זה נקרא לפעמים ׳אלהים׳ ולפעמים ׳ה׳⁠ ⁠׳; כי זה בלתי אפשר שלא יהיה לְענין, בכמו זה המאמר השלם. ונֹאמר, כי מה שתגזרהו החכמה האלהית שיהיה, הוא מה שהמציאוֹ ה׳ יתעלה בששת ימי בראשית; כי מה שנהיה - היה כפי הסידור המושכל לה׳ יתעלה מענין המציאות אשר יתכן שישתלשל ממנו כשרצהו ה׳. ולזה אמרו רבותינו ז״ל שהעולם נברא במידת הדין. והנה תמצאם שיקראו תמיד מידת הדין מה שיאות אל טבע המציאות, ומידת רחמים מה שיעשהו ה׳ על זולת המנהג הטבעי להשגיח על חסידיו ויראיו. וכאשר התישב לנו זה נֹאמר כי ה׳ יתעלה — ואם הוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות — הנה יתואר באלו השני השמות, רוצה לומר ׳ה׳⁠ ⁠׳ ו׳אלהים׳, מפני צדדים מתחלפים. וזה, שמצד עצמותו יתואר בשהוא ׳ה׳⁠ ⁠׳, כמו שאמר: ׳זה שמי לעֹלם׳ (שמות ג, טו), והוא השם המורה על עצמותו אשר לא ישתתף עימו זולתו, כי הוא מורה על ענין חיוב המציאות אשר ייוחד בו ה׳ יתעלה — רוצה לומר שמציאותו הוא מעצמותו, ומציאות זולתו הוא נשפע ממנו, כמו שיתבאר בגזרת ה׳ בפרשת ואלה שמות. ומצד מה שיתכן שיושפע ממנו זה המציאות וינהיגהו בהנהגה המתוקנת בתכלית מה שאפשר נקרא ׳אלהים׳. ולפי שאחר שנשלמה הבריאה בששת ימי בראשית הספיק לזאת ההנהגה אשר ינהיג בה העולם הַשִּיגוֹ עצמותו, כמו שקדם, אשר זאת ההשגה היא עצמותו, כמו שהתבאר למי שעיין בספר הנפש ובחכמות האלהיות, שב לקרוא אותו בשם אשר יורה על עצמותו ועל זאת ההנהגה יחד, ולזה קרא אותו ׳ה׳ אלהים׳. וכבר אמרו בבראשית רבה (יג, ג) שהוא מזכיר שם מלא על עולם מלא, וזה נאות מאד למה שזכרנוהו. ומזה הצד יתבאר שכבר יספיק להעמיד המציאות מה שיורה עליו שם ׳ה׳⁠ ⁠׳, או מה שיורה עליו שם ׳אלהים׳, כי הכל ענין אחד. וזה, כי מצד הַשִּיגוֹ עצמו אשר זאת ההשגה היא עצמותו נקרא ׳ה׳⁠ ⁠׳, וזאת ההשגה מספקת בקיום המציאות על ענינו; ומצד השיגוֹ הסידור המושכל אשר לנמצאות יתואר ב׳אלהים׳, כי בזאת ההשגה תִּשְׁלַם ההנהגה המתוקנת למציאות, וזאת ההשגה היא גם כן השגת עצמותו כמו שקדם. ולזה נקרא אחר זה פעם ה׳ ופעם אלהים. זה הוא מה שנראה לנו בזה המקום, והוא נפלא מאד, ומסכים ללשון התורה ולָאמת בעצמו. ובכאן נשלם הביאור המסכים לָאמת וללשון התורה בכל מה שבא במעשה בראשית; ישתבח ויתעלה הצור המגלה לנו עמוקותיו ברוב רחמיו וחסדיו על כל ברכה ותהילה. וראוי שלא נקצר מלתת תודה לקודמים במה שדיברו במעשה בראשית, כי הם — ואם נמצאו רחוקים מאד מהכונה אשר מצאנוה בכאן, כמו שתראה ממה שביאר בזה הרב המורה בספרו הנכבד מורה הנבוכים (בעיקר ב, ל) והחכם ר׳ אברהם אבן עזרא בפירוש התורה — הנה הם היו סיבה באופן⁠־מה להעמידנו על האמת בזה. ואולם השלמת המאמר בחידוש העולם, והתרת הספקות הנופלות בו מדרך העיון, הוא ממנו בספר מלחמות ה׳ (מאמר ששי), ולא ראינו בכאן לזכור דבר מזה, כי יצטרך זה למאמר ארוך, לא יכילהו זה הספר.
(הקדמה) חלק ח: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (ב, ד — ג, כד)
ומהנה נתחיל לבאר מה שנמשך לזה בתורה מסיפור סודות המציאות. ואנחנו מתנצלים תחילה אם לא יִמָּצְאוּ דברינו בה מסכימים לפשטי הכתובים על האופן שנמצאו מסכימים ללשון התורה במה שקדם לנו מהביאור, לפי שאלו הענינים הנמשכים לזה הושמו בתורה נעלמים מאד במשלים חֲזָקֵי ההעלם וההסתר. והתכלית המכוון בו — לפי הנראה לנו — הוא להודיע הכלים אשר נתן ה׳ יתעלה לאדם להגיעו אל הצלחת הנפש, אשר בה יהיו לו החיים הנצחיים. ואנחנו מציעים בכאן הצעה מקפת בכל מה שיכללהו זה הסיפור הנמשך לזה עד פרשת ׳והאדם ידע את חוה אשתו׳ (ד, א); והיא, שכבר נתבאר בספר הנפש (ג, ד-ה) כי השכל האנושי ערום בתחילת הבריאה מכל המושכלות אשר ישיגם, והשכל הפועל הוא אשר ישפיע לו המושכלות באמצעות החושים והכח הדמיוני והכח הזוכר. וזאת ההשפעה אשר ישפיע לו בהודעת סודות המציאות העמוקים, תִּדְמֶה לברק או ללהט החרב המתהפכת שיוצץ פעם ויעלם פעם, מפני קושי ההתבודדות אשר יצטרך לשכל האנושי מבין שאר כוחות הנפש בזה האופן מההשגה, כמו שביארנו בביאורנו לשיר השירים (בפתיחה, ועל ה, ב), וכבר זכר זה הרב המורה גם כן בספרו הנכבד מורה הנבוכים. וכבר ביארנו בראשון מספר מלחמות ה׳, שההצלחה תגיע לאדם בהשכילו מנימוס הנמצאות וסדרם ויושרם כפי שאפשר לו, ושבזה האופן יחיה שכלו חיים נצחיים. ויותר מה שאפשר שיִּוָּדַע לו מסודות המציאות - הוא בזה העולם השפל, רוצה לומר הסידור המושכל אשר לו; ואולם בשמים, ומה שעליהם במדרגה — תהיה השגתו חלושה, לרוחק מציאותו ממציאותם בעצם והמקום. וכבר התבאר בספר הנפש (ג, ז) שהכח המדמה והכח המתעורר יניעו הבעל חיים אל מה שיתנועע אליו, או ממנו; וזה, שהמדמה כבר יצייר דבר מהדברים המוחשים, ויתעורר הכח המתעורר מהציור ההוא, ויניע הבעל חיים אל שיתקרב למוחש ההוא אשר ציירוֹ הכח הדמיוני, או שיברח ממנו. ולפי שבזה האופן יקרה לאדם שיִּמָּשֵׁךְ אחר ההנאות הגופיות, אשר הם מרחיקות אותו משלמוּתו, הנה יהיה הכח המתעורר הוא היצר הרע, והכח הדמיוני הוא מנהיגו. הנה כבר התבאר לך שהכח הדמיוני הוא כלי אל הגעת השלמוּת לאדם, והוא בעינו כלי אל הרחקת השלמוּת; אלא שזה אמנם יהיה מצדדים מתחלפים, והמכוון בו ביצירתו הוא ההגעה אל השלמוּת. ומבואר גם כן שבכאן השגות אנושיות, אינן לאדם במה שהוא אדם, אבל ישתתף בהם באופן⁠־מה לבעלי חיים. והוא, השגת הטוב והרע; כאילו תאמר ידיעת הערֵב מהדברים, והבלתי ערֵב — אשר הוא טוב ורע אצל קצת האנשים; והמועיל מהם והמזיק; והנאה מהם והמגונה; כי על כל אלו הדברים יֵאָמְרוּ הטוב והרע לפי מה שיִּרְאו האנשים, עד שקצתם ישים הטוב הערֵב והרע הפכו; וקצתם יראה שהטוב הוא הכבוד והרע הוא הפכו; וקצתם יראה שהטוב הוא הניצוח והשררה והרע הפכו; וקצתם יראה שהטוב הפעולות היפות והרע הפכם וקצתם יראה שהטוב הוא המועיל והרע הפכו; כמו שנזכר בספר המידות (א, ה). הנה אלו הדברים — ואם הם מגיעים לאדם באופן⁠־מה מהשכל באמצעות החושים, כמו הענין בשאר ההשגות האנושיות — הנה לא יגיע בקנינם לאדם ההִשָּׁאֲרוּת הנפשי המכוון בו, אבל אולי ירחיקוהו ממנו. וזה, אם בשיִּמָּשֵׁךְ לדברים הערֵבים, להנאה המגעת לו מהם, אם מצד שיְּכַלֶּה זמנו בחקירות אלו⁠־הדברים ותִמָּנַע ממנו ההשגה בנימוס הנמצאות וסדרם ויושרם אשר בה תהיה ההצלחה האמיתית כמו שקדם. ואולם אמרנו שכבר ישתתף באלו ההשגות באופן⁠־מה לבעלי החיים, כי השגת הערֵב והבלתי ערֵב תמצאה משותפת להרבה מהבעלי החיים. וכן תמצא בקצת הבעלי חיים השגת המועיל והמזיק, עד שהם יברחו מהדברים המזיקים להם — ואם לא קדם להם הרגשם — כברוח אפרוחי התרנגולים מהעוף האוכל אותם, והשה מהזאב; ויקרבו אל הדברים המועילים, כמו שתמצא בחולדה, שכאשר נְשָׁכָהּ נחש תלך לעשב אחד בעל קוצים ותתגולל עליו כדי שינקב עורה במקומות רבים ויצא ממנה ארס הנחש. וכן תמצא בסנונית, שכאשר ינקרו עיני אפרוחיה תבקש עשב — הסנונית — אשר הוא מועיל לזה תועלת נפלא. ובכלל מה שנמצא מזה לבעלי חיים הוא הרבה. וכן תמצא בקצת הבעלי חיים השגת המגונה והנאה, עד שיאמרו שהסוס לא יבוא על אמו, והגמל לא ישמש בפני כל בריה, ותרנגול לא יזקק לתרנגולת אם לא פייסה תחילה. והנה להיות דעות האנשים מתחלפות בענין הטוב והרע זה האופן מהחילוף, עד שהטוב אצל קצתם הוא רע אצל קצתם, נתחלפו תכונות האנשים חילוף רב, כי כל אחד מהם יבחר במה שהוא טוב אצלו, כמו שנזכר בספר המידות (שם). ומבואר גם כן שנקבת האדם תתיחד מבין שאר נקבות הבעלי חיים, שהיא נבראת לעבודת הזכר כדי שיִּשְׁלַם לו הפנאי להשתדל במושכלות להגיעו אל הצלחתו, ואולם נקבות שאר הבעלי חיים לא יִמָּצֵא בהם זה היתרון לזכר על הנקבה. זהו מה שרצינו להציעו קודם שנכנס לביאור זאת הפרשה, וכמעט שכל עניני הפרשה מבוארים בו.
ביאור דברי הסיפור
(ד) אלה תולדות השמים והארץ בעת הבראם, כאשר עשה ה׳ יתעלה התחתונים והעליונים — רוצה לומר מה שכבר זכרוֹ תחילה מהבריאה על מדרגותיו. (ה) והנה בעת הבריאה לא היו האילנות עדיין נראין בארץ, ולא צמחו העשבים; כי לא ירד עדיין המטר, ולא היה האדם נמצא בעת ההוא שנבראו שיעבוד את האדמה. והנה שני דברים צריך הצמח אליהם, או לאחד מהם לכל הפחות, רוצה לומר: עבודת האדמה, והמטר; ולזה לא נראו הצמחים תכף הבריאה ההיא, אבל הִצְמיחה אותם הארץ מעט מעט באמצעות המטר עד שנשלמו. (ו) והמטר ההוא, שהשקה את כל פני האדמה, היתה הויתו מן האיד העולה מן הארץ שכבר יתהוה ממנו המטר, כמו שהתבאר בספר האותות; ואולם זכר זה בכאן, לפי שהשלמוּת ביצירתו לא הגיע אלא לזמן ארוך אחר הבריאה שברא ה׳ יתעלה בששת ימי בראשית. (ז) וכן זכר גם כן לזאת הסיבה בריאת האדם, לפי שהשלמוּת האמיתי ביצירתו לא נשלם לו בעת הבריאה; גם אחרי כן לא יגיע לו כי אם בקושי גדול. וזכרוֹ גם כן לסיבה שנית, והיא להעמידנו על סודות הבריאה האנושית, ובאיזה דרך תגיע לו הצלחתו; ולזה שב להגיד הבריאה שסיפר עליה, איך היתה. ואמר שכבר יצר ה׳ יתעלה את האדם מהתחתונים; ואמנם זכר העפר לבד, לפי שרוב בנינו מן העפר כמו שאמרו ז״ל; ועוד כי הוית הבעל חיים ההולך נתיחסה אל העפר, לפי שבו עמידתם; אמר: ׳תוצא הארץ נפש חיה וגו׳⁠ ⁠׳ (א, כד); ולזאת הסיבה גם כן נתיחסה הוית האדם אל העפר. והנה בסוף ההויה שׂם בו נשמת חיים מן העליונים, והיה האדם בזה האופן לנפש שיִּמָּצֵא בה החיוּת והקיום בעצמוּתה, מה שאין כן בשאר הבעלי חיים, כי צורותיהם אין להם עמידה כי אם בחומר. (ח) וכבר המציא ה׳ באדם מראש, מעת שלמוּת בריאתו, שכל - בו בכח כל המושכלות, והיתה המצאתו אותו באמצעות השכל הפועל, ושׂם בזאת המדרגה האדם אשר יצר — רוצה לומר שישתדל בחזקת היד להשלים שכלו, ולא יפנה לענינים אחרים. ואמנם אמר זה להורות על שהכוונה היתה בבריאתו לזה התכלית לבד, ובעבורו נמצאו לו כלים רבים. (ט-יד) והנה הצמיח ה׳ יתעלה מהמוחשות אשר בזה המציאות השפל כל השגה מההשגות אשר יושג בהם הערֵב והבלתי ערֵב, ובכלל: הטוב והרע — כי זה ממה שיושג בחושים בקלות, אלא שלא תִּשְׁלַם זאת ההשגה אם לא באמצעות השכל, כמו שזכר אחר זה. וכבר יצמח מאלו המוחשות ההשגה אשר יקנה בה האדם החיים הנצחיים באמצעות השכל האנושי — וזה אמנם יהיה לו גם כן באמצעות השפע השופע עליו מהשכל הפועל אשר נקרא ׳עדן׳ בזה המשל. ויצמח גם כן מאלו המוחשות השגת הטוב והרע באמצעות השכל האנושי במה שישפע עליו מהשכל הפועל. והנה זה השפע השופע על השכל ההיולאני מהשכל הפועל, יתפרדו ממנו השפעות רבות, יושפעו מהשכל האנושי לכוחות הנפשיות; ובאלו ההשפעות יִשְׁלְמוּ לאדם פעולותיו הבחיריות כולם אשר ישתדל בהם. (טו) וכבר משך ה׳ יתעלה האדם ושׂם בו תשוקה אל שתהיה השתדלותו לעבוד ולשמור השכל אשר בו, עד שישלימהו ויוציאהו מן הכח אל הפועַל. וזאת התשוקה אמנם הושמה בו מצד השלמוּת הנראה בתחילת הענין באלו הנמצאות הטבעיות, אשר יעירו האדם אל שיתבונן במה שיש מאופן החכמה בבריאתם. (טז-יז) ולהיות כוונת ה׳ יתעלה שיהיה השתדלות האדם בהשלמת השכל האנושי לבד, ציוה האדם שישתדל בהשגות המיוחסות אל השכל האנושי, והם המושכלות אשר ישוב בהם נצחי, ויעזוב השגת הטוב והרע, כי בעת השתדלותו בו ייבצר ממנו שלמוּתו האמיתי אשר בו יקנה החיים הנצחיים. (יח) ולזה גם כן ברא ה׳ יתעלה האשה, להיות לעֵזֶר לאדם בעשותה המלאכות הצריכות לאדם לתיקון גופו, ובזה יהיה לו פנאי להשתדל במושכלות. ואם כבר נבראת האשה גם כן לתכלית אחר — והוא לקיום המין, הנה זכר בכאן זה התכלית, להיותו יותר נכבד. ולהעיר על זה הענין, אמר — דרך משל — שכבר אמר ה׳ שאיננו טוב באדם שיהיה לבדו — אחר שכבר נברא לזה התכלית שזכר — כי הוא לבדו לא יוכל על זה, בשכבר יצטרך לו חלק גדול מזמנו בתיקון מזונותיו, ושאר המלאכות ההכרחיות לו להעמדת גופו; ולזה הסכים ה׳ יתעלה שיעשה לו עֵזֶר כנגדו, והוא האשה. (יט) והנה מה שיצר ה׳ יתעלה מהבעלי חיים ההולכים והמעופפים — והם אשר יתכן הֶרְגֵּשָׁם לאדם בקלות — הביא אל האדם לראות מה יקרא לו, רוצה לומר להשיג מהותם אשר יוּחד בו אחד אחד מהם, והוא הסידור המושכל אשר ממנו השתלשל מציאותו; וכל אשר השיגהו האדם מזה באחד אחד מהנמצאות הטבעיות — היה שמו נפש חיה, רוצה לומר שהמושכל ההוא כשהגיע לאדם היה שכל נצחי. (כ) והנה בזה האופן קרא האדם שמות לכל הבעלי חיים; ולו בעצמו לא מצא עֵזֶר, רוצה לומר שכאשר השיג המושכלות וידע שלזה התכלית נברא, מצא עצמו חסר עֵזֶר מתיחס לו, כי הבעלי חיים והצמחים כולם הם עֵזֶר לו, כי הם נבראים כולם לעבודתו, כמו שקדם, אלא שלא יִשְׁלַם בהם העֵזֶר הצריך לו, כי העֵזֶר ההוא צריך שיהיה מבעל שכל, לפי שהמלאכות הצריכות לאדם הם כולם מסודרות משֵּכֶל, והוא אשר יקראוהו הפילוסופים ״השכל המעשי״. (כא) והנה הפיל ה׳ יתעלה תרדמה על האדם בְּדרך שהגיעה לו השינה, ובאחד מצדדיו ברא ה׳ חתיכת בשר מכוסת בקרום, כמו שיהיה בעת הבריאה אשר תהיה ברחם, ומהחתיכה ההיא ברא ה׳ יתעלה האשה בְּדרך שתִּשְׁלַם הבריאה ברחם — רוצה לומר שיתהוו מהשפיר האברים הפנימיים והחיצונים באופן אשר התבאר בספר בעלי חיים, (כב) כן בנה מהחתיכה ההיא האשה בשצייר איבריה הפנימיים והחיצונים — אלא שזאת ההויה היתה כְּרגע, וההויה אשר תהיה ברחם לא תִּשְׁלַם אלא בזמן ארוך. וזאת ההויה גם כן היתה בלתי חסרה אל הצמיחה, אבל נבראו אדם וחוה בקומתן. ולזה אמרו בבראשית רבה (יד, ז) שהם היו בעת שנבראו כבן עשרים שנה. והנה כשהקיץ אדם מצא האשה הנבראת - אצלו, כי שם היתה בריאתה. (כג) ויאמר האדם: זאת הפעם מצאתי העֵזֶר אשר הייתי חסר, כי היא ממיני; לזאת יקרא ׳אשה׳ — והוא שֵׁם נגזר מן האיש — כי מן האיש לוקחה ונבראה לעבודתו. (כד) ולפי שהאשה היא העֵזֶר לאדם במה שיצטרך לו לתיקון גופו, הנה ראוי שיעזוב איש את אביו ואת אמו וידבק באשתו; עם שבזה גם כן תועלת שני, והוא שיהיו לבשר אחד — והוא רמז אל החיבור אשר יִשְׁלַם בו קיום המין. (כה) ולפי שלא השתמשו האדם ואשתו בהשגת הטוב והרע, היו עומדים מבלי לְבוּשׁ, ולא השיגו שיהיה בזה בושת וגנות.מהדורת הרב ברוך ברנר והרב אלי פריימן, באדיבות הוצאת מכון מעליות (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144