×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית א׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת בראשית} בְּרֵאשִׁ֖יתא בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃ (ב) וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל⁠־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל⁠־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃ (ג) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹרב וַֽיְהִי⁠־אֽוֹר׃ (ד) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת⁠־הָא֖וֹר כִּי⁠־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃ (ה) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי⁠־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי⁠־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ (ו)  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃ (ז) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת⁠־הָרָקִ֒יעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי⁠־כֵֽן׃ (ח) וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי⁠־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי⁠־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ (ט)  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל⁠־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי⁠־כֵֽן׃ (י) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי⁠־טֽוֹב׃ (יא) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤אג הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁאד עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ⁠־ב֖וֹ עַל⁠־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי⁠־כֵֽן׃ (יב) וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה⁠־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ⁠־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי⁠־טֽוֹב׃ (יג) וַֽיְהִי⁠־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי⁠־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי׃ (יד)  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ (טו) וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל⁠־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי⁠־כֵֽןה׃ (טז) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת⁠־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת⁠־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת⁠־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃ (יז) וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (יח) וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלְהַבְדִּ֔ילו בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי⁠־טֽוֹב׃ (יט) וַֽיְהִי⁠־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי⁠־בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי׃ (כ)  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל⁠־הָאָ֔רֶץ עַל⁠־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃ (כא) וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת⁠־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כׇּל⁠־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כׇּל⁠־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי⁠־טֽוֹב׃ (כב) וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת⁠־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃ (כג) וַֽיְהִי⁠־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי⁠־בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי׃ (כד)  וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ⁠־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי⁠־כֵֽן׃ (כה) וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת⁠־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת⁠־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כׇּל⁠־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי⁠־טֽוֹב׃ (כו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל⁠־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל⁠־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (כז) וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת⁠־הָֽאָדָם֙ז בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃ (כח) וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת⁠־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל⁠־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (כט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת⁠־כׇּל⁠־עֵ֣שֶׂב׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל⁠־פְּנֵ֣י כׇל⁠־הָאָ֔רֶץ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר⁠־בּ֥וֹ פְרִי⁠־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאׇכְלָֽה׃ (ל) וּֽלְכׇל⁠־חַיַּ֣ת הָ֠אָ֠רֶץ וּלְכׇל⁠־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל⁠־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר⁠־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת⁠־כׇּל⁠־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאׇכְלָ֑ה וַֽיְהִי⁠־כֵֽן׃ (לא) וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה⁠־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי⁠־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי⁠־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א בְּרֵאשִׁ֖ית =מ״ס-ל ומ״ש (אות בי״ת גדולה)
• ל=בְּרֵאשִׁ֖ית (באות רגילה)
ב יְהִ֣י א֑וֹר =א⁠(ס),ל,ל-מ⁠(צילום),ק3,ו,פטרבורג-EVR-II-B-8,ותיקן-448,ה (״יהי״ בטעם מונח) <א⁠(ס)=מקף? אינו כן אלא מונח>, וכך לפי בן⁠־אשר כפי שמובא במנחת שי.
• דפוסים רבים כולל היידנהיים וקורן=יְהִי⁠־א֑וֹר (״יהי״ מוקפת ל״א֑וֹר״), וכך לפי בן⁠־נפתלי כפי שמובא במנחת שי.
ג תַּֽדְשֵׁ֤א =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=מתג? כן>
ד דֶּ֗שֶׁא =א⁠(ס),ל?,ל-מ⁠(צילום),ק3,ו,פטרבורג-EVR-II-B-8(1ב) ומ״ש (בנקודה אחת לטעם רביע); <א⁠(ס)=רביע? כן>, וכמו כן בתאג׳ דפוס ראשון ובכתבי⁠־יד ספרדים כגון היללי, פריז 25 ותנ״ך ליסבון. הדף מטושטש בכתי״ל וקשה להבחין בטעם; ייתכן שנקודה שנייה עליונה נמחקה.
• מ״ג דפוס ונציה=דֶּ֔שֶׁא (בשתי נקודות לטעם זקף גדול) וכמו כן בחלק מהדפוסים בעקבותיו, וגם בחלק מהתיגאן בכתב⁠־יד.
• קורן, ברויאר, דותן, מג״ה, סימנים, מכון ממרא
ה וַֽיְהִי⁠־כֵֽן ל=וַֽיְהִי⁠־כֵֽן בגעיה ימנית
ו וּֽלְהַבְדִּ֔יל =ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים.
• א⁠(ס),ל=וּֽלֲהַבְדִּ֔יל (חטף) <א⁠(ס)=מתג ושוא לבד? אינו כן אלא הלמ״ד בחטף פתח>, וכמו כן בכתבי⁠־יד ספרדים כגון היללי, פריז 25 ותנ״ך ליסבון.
ז אֶת⁠־הָֽאָדָם֙ ל=אֶת⁠־הָֽאָדָם֙ בגעיה ימנית
E/ע
הערותNotes
(א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ – מלת בראשית איננה סמוכה כמו בראשית ממלכת יהויקים (ירמיהו כ״ז:א׳) אבל היא בלתי סמוכה, כמו: מגיד מראשית אחרית (ישעיהו מ״ו:י׳), וירא ראשית לו (דברים ל״ג:כ״א), רוצה לומר כשברא אלהים את העולם בראשונה ברא שמים וארץ, ומלת בראשית היא להרחבת הלשון, כי לא יאמר ראשית ואחרית אלא בזמן, והזמן לא היה אלא עם התנועה, התנועה והזמן היו כאחד, והתנועה היתה במסבת הגלגלים והזמן שהיה קודם מלאת יום אחד הוא הרגעים והשעות. ברא – לשון בריאה נופל פעמים על דבר שאינו ממש, כמו: ואם בריאה יברא י״י ופצתה האדמה את פיה (במדבר ט״ז:ל׳) ואין פתיחת האדמה דבר, וכן ברא אלהים את השמים ואת הארץ בראם מלא דבר. ותכלית בריאתם הוא רצונו, כמו שאמר: ונפשו אותה ויעש (איוב כ״ג:י״ג), וכן אמר ישעיהו הנביא: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (ישעיהו מ״ג:ז׳), אמר כל העולם הוא הנקרא בשמי שיאמרו שאני בראתיו – רוצה לומר הוצאתיו מאין ליש, יצרתיו – העמדתיו על צורתו ותכונתו, אף עשיתיו – רצה לומר תקנתי פרטיו על פי מה שהם נפרדים זה מזה. ומה שאמר לכבודי – פירש החכם הגדול הרב רבינו משה ז״ל (מורה נבוכים ג׳:י״ג): כמו: לרצוני. ויש לפרשו כמשמעו: כי העולם ומלואו כבוד האל הוא, וכן אמר: מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו׳:ג׳), כי אין אנו מכירים בו ובכבודו אלא ממעשיו ומנבראיו והם יורונו עליו. אלהים – שם שופט ומושל ומנהיג. ולפי שהוא שם לרבים נקרא בלשון רבים, כי מצאנוהו שם לגדולי העם ושפטיו ומנהיגיו, ושם למלאכים ולכוכבים. ובכל מעשה בראשית לא נזכר שם אחר אלא אלהים, לפי שמדבר ביצירת העולם ובהנהגתו, וממנו נדע כי יש אלהים שופטים בארץ, ושהעולם נהיה מבורא אחד, בראו בחכמתו כשראה לברוא אותו. ובדברי רבותינו ז״ל (בבלי סנהדרין ל״ח:): כל מקום שפקרו המינין, תשובתן בצידן. ׳בראו אלהים׳ אין כתיב כאן, אלא: ברא אלהים. וכתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל: בעבור היות כל מעשי השם ביד המלאכים עושי רצונו נקרא כן. את – מלת את מורה על הפעול. ובדברי רבותינו ז״ל (בראשית רבה א׳:י״ד): שאל ר׳ ישמעאל את ר׳ עקיבא, אמר לו: בשביל ששמשת את נחום איש גם זו שהיה דורש אכין ורקין מיעוטין, אתין וגמין רבויין, את השמים ואת הארץ מהו? אמר לו: אלו נאמר ׳ברא אלהים שמים וארץ׳, היינו אומרים: אף שמים וארץ אלוהות. אמר לו: לא, כי אלא: את השמים – לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ – לרבות אילנות ודשאים וגן עדן. ומה שאמרו: וגן עדן, אחר שאמרו אילנות ודשאים, הוא כמו: את הארץ ואת יריחו (יהושע ב׳:א׳), לפי שהמקום ההוא מופלג באילנותיו ובדשאיו מכל הארץ, זה הוא בנראה. ובנסתר: לפי שיש בו רמז לחלק אחד מן השמים שם אותו לבדו, כי הוא נפרד מכל תולדות הארץ. הנה לדבריהם ז״ל: כי ביום ראשון נבראו כל תולדות השמים עם השמים וכל תולדות הארץ עם הארץ והמשילו זה לאיכר שזורע מיני זרעים רבים בבת אחת ויש מהם שצומח לשני ימים ויש לשלשה ויש לארבעה. השמים – רבותינו ז״ל פרשו: השמים – הגלגלים, וכן דעת רוב המפרשים, וכן דעת הרב רבינו ר׳ משה ז״ל (מורה נבוכים ב׳:ל׳): כי השמים שהם תשעת הגלגלים נבראו ביום ראשון. ושמים בלשון שנים. והטעם כתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא: כי בעבור שני סדני הגלגל, אחד בימין ואחד בשמאל, נקרא שמים בלשון שנים, והוא נגזר מן שָם שמורה על המקום. ויש מפרשים: כי השמים הנזכר בפסוק זה הוא הרקיע שנברא ביום שני, ונקרא שמים בדרך השאלה. ולא זכר בריאת הגלגלים מתי נבראו ולא הארץ בכללה מתי נבראת עם היסודות. ופרשו: ואת הארץ – היבשה, ופרשו: בראשית ברא אלהים – קודם שברא אלהים את הרקיע והיבשה, הארץ היתה תהו ובהו (בראשית א׳:ב׳), ותהיה ו״ו והארץ כפ״ה רפה בלשון ישמעאל, שישימוה בתחלת הדברים פעמים. וכן דעת רבינו שלמה ז״ל שלא בא לזכור סדר הבריאות בזה הפסוק, אלא שהוא פרש השמים הגלגלים, וכן פרושו: בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו וחשך (בראשית א׳:ב׳), ויאמר אלהים יהי אור (בראשית א׳:ג׳), ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו. ואם תאמר: להורות בא שאלו נבראו תחלה, ופרושו: בראשית הכל ברא אלו, אם כן תמה על עצמך שהרי מים קדמו, שהרי כתיב: ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א׳:ב׳), ועדין לא גלה בריאת המים מתי היה, הא למדת שקדמו לארץ. ועוד: שהשמים מאש וממים נבראו, על כרחך לא למד המקרא בסדר הקודמים והמאוחרים כלום. ויש מפרשים: השמים – האש היסודי, והיא העליונה שביסודות, והארץ – הוא הארץ שהיא התחתונה שביסודות, והיא קדומה בטבע כי לא יסוב הגלגל אלא על דבר נח, ומסבוב הגלגל נהיתה האש כדברי חכמי המחקר. או נאמר כי ברא האל מתחת גלגל הירח חמר אחר והלבישו ארבע צורות, ואין ביסודות נח אלא ארץ, כי היא המוצק, וכלם נבראו כאחד בטבעם, ולא נזכר בסדר ימי בראשית אלא מגלגל הירח ולמטה, והאור והמאורות לא נזכרו אלא לענין להאיר על הארץ, והיסודות נבראו עם סבוב הגלגל כמו שכתבנו. וכן כתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא כי לא דבר משה רבינו רק על עולם ההויה וההפסד, והשמים הם הרקיע הנברא ביום שני. ואת הארץ – החכם הגדול הרב רבינו משה ז״ל כתב: כי הארץ שזכר הוא שם כלל לארבע היסודות שהארץ בכללם, כי ארץ שם משותף שם ליסודות, ושם לארץ לבדה, כמו שאמר: ויקרא אלהים ליבשה ארץ (בראשית א׳:י׳). והצריכו לזה מה שלא זכר בפסוק הראשון בריאת ארבע יסודות בפרוש. וכן ראיתי לחכמים אחרים זוכרים ארץ במקום היסודות, לפי שהם עליה וסביבה, וכל מה שתחת גלגל הירח הוא ארץ, כי הם מקבלי האיכיות, מה שאין כן השמים וצבאותם שהם יסוד חמישי. (ב) והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים – אחר שזכר בפסוק הראשון כי בראשונה ברא שמים וארץ, ובכלל ארץ היסודות, אמר כי לא היתה בריאת הארץ בתחלתה כבריאת השמים, כי השמים נבראו בשלמותם, כלם הגלגלים שהם תשעה עם צבאות השמנה כוכבי אור שהם שבעה בשבעה גלגלים, והגלגל השמיני שבו שנים עשר מזלות ושאר צבא השמים, והגלגל התשיעי שאין בו כוכב המקיף הכל ומניע כל הגלגלים עמו פעם אחת בכל עשרים וארבע שעות. והארץ בתחלת בריאתה לא היתה בשלימותה, כי היתה תהו ובהו – כלומר: רקה מכל בריאה שלא היתה לא בה ולא עליה, כי היתה כלה מכוסה במים כמו שהמצא הטבע ברצון האלא הממציא הטבע. ובדברי רבותינו ז״ל (בראשית רבה ב׳:ב׳): היתה תהו ובהו – היתה הארץ תוהה ובוהה, אמרה: העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים חיים והתחתונים מתים, הנה למדנו מזה שארבע היסודות גופים מתים, אין להם רצון ובחירה אלא הטבע שהונח בהם, ואם יצא איש מהם ממקומו בהכרח ישוב למקומו בסור המכריח בטבעו בתנועה ישרה. וחשך על פני תהום – והיה חשך על פני התהום. ותהום יקרא מקום רבוי המים ועמקם, והיה האויר אשר על פני המים חשך, כי לא היה עדין אור העליון נוצץ באויר כי לא היה ראוי לקבלו, ובמקום שאין אור הוא חשך באמת. ופירוש על פני תהום – במה שהיה על פני תהום, והוא האויר, היה חשך, וכל שכן התהום עצמו. ומה שלא ברא הארץ בתחלה בתכונה השלמה שהיתה עתידה להיות בה, להורות לבני שכל שיהיו נמצאים בה, המאמינים בחדוש העולם, והם רוב בני אדם, כי מי שברא הטבעים על תכונתם הוא משנה אותם כרצונו, והכל הוא בכונה מאתו יתברך, והוית האור ברקיע והעשות הרקיע והראות היבשה הוא שתהיה, אחר שלא היה בתחלת הבריאה. ואותם שאינם מאמינים בחדוש העולם הם מעט מן המעט, והראות היבשה הוא טענה גדולה עליהם, לא ינצלו ממנה אלא בטענה חלושה, כי לפי הטבע ראוי שיהיו המים מכסים הארץ מכל צד, כי הארץ כבדה מכלם לפי טבעה ששם בה האל יתברך, והיא קרה ויבשה, לפיכך היא נדבקת עומדת לא תזוז ממקומה, כמו שאמר: בצקת עפר למוצק ורגבים ידֻבקו (איוב ל״ח:ל״ח), פירוש: כשהוצק העפר בשפל המקומות להיותו מוצק, כלומר: נקודה לעגלה, וזה הוא בהדבק הרגבים, כי מפני הקרירות יגבר היובש והוא מקבץ ומדבק החלקים ומנגב הלחות. ומפני שהיא שוקטת, רץ עליה הגלגל כמו שכתבנו, ועליה המים שהם קרים ולחים והם קלים מהארץ, שהרי הם עליה, והם נגרים. ועל המים – האויר שהוא חם ולח, סוכך אותם מכל צד, והוא קל מהמים ונגר, לפיכך אינו נתפש ביד. הוא שאמר בעל ספר יצירה: ועשה עמודים גדולים מאויר שאינו נתפש. ועל האויר האש היסודי שהוא קל מהאויר והואב חם ויבש סובב אותו מכל צד. והושמו על הסדר הזה בחכמת האל יתברך להיות שלום ביניהם, כדי שימצאו היצורים מהם, כמו שכתב בעל ספר יצירה: שלש אמות אמ״ש – רוצה לומר: אש, מים, שלום, כלומר: שהאויר שלום בין האש והמים שהם הפוכים בשתי איכיותיהם, ולא יתכן להעשות יצור מהם אם לא היה האויר ביניהם שעושה שלום, שהוא דומה לכל אחד מהם באיכות אחת כמו שכתבנו. וכל אחד עומד במקומו לא ישיג גבול חברו, הוא שאמר בעל ספר יצירה: הציבן כמין חומה – ואף על פי שישתנה קצת זה לקצת זה, כדור כל אחד עומד במקומו. והאל בחכמתוג יתברך שנה הויתם הראשונה לצורך העולם ולא תקנם מתחלה כן בשלמותם לטעם שזכרנו. ועוד לטעם אחר להורות שהנמצאות אשר בעולם השפל ימצאם שנוי והתחלפות כמו שהיו בתחלת בריאתם. ורוח אלהים – סמך אותו לאלהים בעבור היותו שליח האל להתנועע על פני המים וליבשם קצת, כמו שפרש החכם ר׳ אברהם בן עזרא. ואפשר שסמך אותו לאלהים לפי שהייתה חזקה, כי כן מנהג הלשון, כשירצה להגדיל הדבר סומך אותו לאלהים וליה, כמו: עיר גדולה לאלהים (יונה ג׳:ג׳), כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳), ארזי אל (תהלים פ׳:י״א), שלהבתיה (שיר השירים ח׳:ו׳), מאפליה (ירמיהו ב׳:ל״א). מרחפת – מתנועעת, כמו: על גוזליו ירחף (דברים ל״ב:י״א). על פני המים – נקראו בלשון שנים, לפי שהם שנים – העליונים והתחתונים, וכל אחד מהם יש לו שניות מפני חברו, לפיכך נקרא כל אחד מהם מים.⁠ד והחכם ר׳ יצחק בר׳ שלמה המכונה הישראלי פירש: תהו ובהו – האויר הנח השוקט קודם התנועעו ברצון האל, והאויר הנח קודם לבראשית, והמים נהוו ממנו בתחתיתו, כי הדבר הכבדה ירד למטה. והחכם הכוזרי פירש: תהו ובהו – החמר הראשון קודם שהתאיך,⁠1 כי אם אין בו איכות הוא באמת תהו ובהו. וכנה אותו גם כן במים, הוא שאמר: על פני המים. ופירש: ורוח אלהים – חפץ האלהים הסובב אותו המאיך אותו, וכנה אותו במים, כי העבה יותר מן המים והיא הארץ, לא ישתוו פעלות הטבע בכל חלקיו, מפני שהם חזקים וקשים ואינו ראוי כי אם למלאכה, והמלאכה אינה כוללת כל חלקי החמר אלא שטחיו, והטבע הוא כולל כל חלקי הדבר, שהוא זב ונגר בתכונת המים ופועל בו כרצונו. ובספר יצירה, וכן זכרו רבותינו ז״ל במסכת חגיגה (בבלי חגיגה י״ב.): תהו – זה קו ירוק המקיף את העולם שממנו יצא חשך. בהו – אלו אבנים מפלמות המשֻקעות בתהום, ומביניהם יצאו מים, ופירוש מפלמות – לחות, כמו: דגים מפלמים (בבלי ביצה כ״ד:). ופירש רב סעדיה: קו ירוק זה הוא חושך שנראה סביב העולם קודם עלות השחר. והחכם הגדול הרב רבינו משה ז״ל פירש (מורה נבוכים ב׳:ל׳): והארץ – שהיא תחלת הפסוק כמו והארץ שהוא בסוף, כמו שכתבנו, כן נראה מדבריו. ואמר: כי בזה הפסוק השני נזכרו היסודות כפי הנחתם הטבעי, הארץ ועליה המים. רוצה לומר: כי כיון שזכר המים, באמת תחתיהן ארץ, כי על מה ינוחו המים אלא על הארץ, והאויר דבק עם המים, והאש למעלה מן האויר, כי ביחדו האויר על פני המים, יהיה החשך אשר על פני תהום למעלה מן האויר בלא ספק. והחשך שזכר הוא האש היסודי, ונקרא האש היסודי בזה השם להיותה בלתי מאירה, אבל ספירית, כי אלו היתה האש היסודית מאירה, הינו רואים האויר בלילה כאלו מתלהב אש. ולא פרש תהו ובהו בנראה, אולי דעתו בהם כדעת המפרשים, כי כיון שלא היה כל יסוד נראה לבדו, והארץ היתה מכוסה במים, הנה הכל תהו ובהו, כי לא יצא מהם דבר נמצא בהיותם על התכונה ההיא. וכתב כי על פני המים שזכר – אינו אלא המים לבד אשר בימים, אבל חמר אחד משותף נבדל לשלש צורות אחר כן, קצתו אלה המים אשר בימים, וקצתו נעשה רקיע, וקצתו המים אשר על הרקיע. (ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור – האור כבר היה בשמים, שהמאורות נבראו עם הגלגלים והגלגלים גם כן היו מזהירים בעצמם כמו שאמר: כזהר הרקיע (דניאל י״ב:ג׳), ואמר: וכעצם השמים לטהר (שמות כ״ד:י׳). אלא שלא היה מאיר על פני תהום שלא היה ראוי לקבלו, ואין האמירה כי אם לנבראים, לפיכך לא אמר בתחלה: ויאמר אלהים יהי שמים, אלא ברא. וכשהחלו הגלגלים להסב סבבו שתים עשרה שעות והיה העולםו התחתון חשך. ובסוף שתים עשרה שעות אמר: יהי אור – פרש: במקום שהיה בו חשך כי כרחף הרוח על פני המים יָבֵש המים קצת עד שהיו המיםז ראוים לקבל אור חלוש כי לא היה האור חזק על הארץ עד היום הרביעי ואולי זוהר הרקיע היה אותו האור כי השמים בעצמם מזהירים כמו שכתבנו והיה האור ההוא שתים עשרה שעות אחרות והיה יום שלם עשרים וארבע שעות ונעדר האור מעל פני העולם התחתון והחל יום אחד ביום הראשון ובהעדר האור יהיה חשך. ולא היה להעדר הזה בשלשה ימים הראשונים סבה אלא רצון האל לבד, אם נאמר שהיה כי האור הנהווה בשלשת הימים היה זוהר הרקיע. אבל אם נאמר שהיה מאור השמש שהיה מתנוצץ באויר אור חלוש שלא היה האויר ראויה לקבלו בשלמותו עדין, כל שכן שלא קבל זוהר הרקיע או אור הכוכבים כלל, לפיכך היה בשלשת הימים האלהח חושך גמור אם כן היה להעדר ההוא סבה אחר רצון האלט יתברך,⁠י ולא ראה האל בחכמתו להיות כלו אור אחר שהאור טוב לפי שהחשך גם כן צורך העולם כמו שכתוב תשת חשך ויהי לילה (תהלים ק״ד:כ׳). וכתב הרב רבינו משה: כי ראש סבת ההויה וההפסד אחר הכחות הגלגליות הוא האור והחשך למה שימשך אחריהם מן החום והקר ובאור ובחשך ישתנו מזגיהם והתחלת ההמזגות שיתחדשו מהם שני האדים אשר הם תחלת סבת אותות השמים אשר המטר מהם והחשך הוא טבע מציאות עולם השפל והאור מתחדש עליו. והחכם ר׳ אברהם בן עזרא כתב: וזה האור היה למעלה מהרוח, ומה שאמר: ויאמר הוא דרך משל, וכן בדבר י״י שמים נעשו (תהלים ל״ג:ו׳) כי אין לו יתברך אמירה ודבור ולא שנוי רצון. (ד) וירא אלהים – ראה בדעתו ובחכמתו כי טוב יהיה האור לנמצאות השפלות ואף על פי שהחשך גם כן טוב להם כמו שפירשנו החשך אינו דבר שיאמר עליו טוב כי הסרת האור הוא החשך והחשך כבר היה והאור התחדש עליו וראוי לומר עליו טוב גם טובתו גלויה ולא כן החשך כי הגלוי ממנו הוא רע. ואמר על האור ומתוק האור וטוב לעינים (קהלת י״א:ז׳), ואמר בהפכו על החשך בכמה מקומות כמו שאמר ונבט לארץ והנה חשך (ישעיהו ה׳:ל׳), ואמר כי בהבל בא ובחשך ילך (קהלת ו׳:ד׳), וכן בכל מקום זוכר החשך לרע כי רעתו גלויה וטובתו נסתרת וכן כל כי טוב שנאמר בששת ימי בראשית הוא טוב לנבראים השפלים כי כל מעשה בראשית הוא טוב אין בו רע. וטעם ויבדל אחר וירא – כיון שראה שהאור טוב ראה שלא יקראו בשם אחד כי זה הפך זה והבדילם בשמות לפיכך כתוב אחריו ויקרא לומר שההבדלה שאמר אינה אלא בקריאת שמות. ולא יתכן לפרש ויבדל אלא בקריאת השמות כי לא יאמר הבדל אלא בין דבר לדבר והחשך אינו דבר כי בהעדר האור נשאר חשך, ואיך יאמר ביניהם הבדל כי הענין כלו על האור בין ישנו לאינו לפיכך אמר ויבדל אלהים ולא אמר ויבדל האור או ויבדל סתם שיהיה משמעותו שהאור הוא המבדיל כמו שאמר ברקיע אלא ויבדל אלהים, הוא הבדיל ביניהם בקריאת השמות כמו שאמר אחר ויבדל ויקרא. ומה שאמר: ולהבדיל בין האור ובין החשך (בראשית א׳:י״ח) שניהם דבר אחד כי ביום המאור הגדול ובלילה המאור הקטן והכוכבים אבל הוא חשך כנגד אור היום אבל באלה שלשת ימים היה הלילה חשך גמור. (ה) וַיִקְרָאולחשך קרא לילה – לזמן העדר האור קרא לילה כי אף על פי שאינו דבר יפל עליו השם כי העדר הדברים יפל עליהם השם כמו מות, עורון (דברים כ״ח:כ״ח), עֵרום (בראשית ג׳:י״א), כסילות (משלי ט׳:י״ג), פרץ, והדומים להם. ויהי ערב ויהי בקר יום אחד – ערב הוא תחלת הלילה ובקר תחלת היום ונקרא ערב כי בערב יתערבו הדברים כי לא יראה אור העין אלא עם האור החיצון ובבקר יבקר אדם בין הדברים לאור היום לפיכך נקרא בקר, וכל הלילה נקרא ערב על שם תחלתו כמו שנקרא כל שלשים יום מהלבנה חדש על שם תחלתו שנקרא חדש, כמו שאמר: מחר חדש (שמואל א כ׳:י״ח) לפי שיתחדש אז אור הלבנה. וכן אמר על כל הלילה: ומדד ערב (איוב ז׳:ד׳), וכן ישובו לערב יהמו ככלב (תהלים נ״ט:ז׳), ואין הכלבים צועקים בתחלת הלילה (בבלי ברכות ג׳.) ומלאכי שאול כל הלילה שמרו דודיא מבחוץ להמיתו בבקר, כמו שאמר: לשמרו ולהמיתו בבקריב (שמואל א י״ט:י״א) – לשמרו – שלא יברח בלילה. אבל היום כלו לא נקרא בקר אלא עד חצי היום, כי מחצי היום ואילך השמש נוטה לצד מערב ואורו הולך ודל ליושבי הארץ, כמו שעד חצי היום הולך וחזק. וכן כתוב: בין הערבים (שמות י״ב:ו׳) – והוא משש שעות ומחצה ולמעלה. ואמר: כי רפה היום לערוב (שופטים י״ט:ט׳), ולא כן הלילה כי כל הלילה עד עמוד השחר אור הכוכבים שוה, ובין היום והלילה הוא עשרים וארבע שעות. והזמן הזה יקרא יום כמו שאמר: יום אחד, יום שני, יום שלישי, וכו׳. לפיכך אמר: ויהי ערב ויהי בקר יום אחד – כלומר בין הערב והבקר היו יום אחד, ואף על פי שכל היום לא נקרא בקר בקר הוא כנגד הערב כי הוא זמן היות השמש על הארץ ואורו רב כנגד אור הלילה ויום יקרא, ולא אמר: ויהי יום ויהי לילה יום אחד. והיה הדבר מבואר יותר בעבור כי יום יאמר על הפרט ועל הכלל, ולא יתכן להתערב הפרט עם הכלל, ונקרא הכלל יום לפי שהיום הוא העקר והטוב לכל נבראי מטה.⁠יג ואמר: ויהי ערב ויהי בקר בכל יום מששת ימי המעשהיד לפי שבכל יום מהם היתה בו פעולה מיוחדת. יום אחד – ואין צרך לשאול למה אמר יום אחד ולא אמר יום ראשון כי תתחייב השאלה ההיא בעצמה אם אמר יום ראשון. ומלת אחד – היא תאר על עלת הנספרים כמו שהיא שם על עלת המספרים, את הכבש אחדטו תעשה בבקר (במדבר כ״ח:ד׳). וכתב החכם ר׳ משהטז בן עזרא ז״ל: כי אמר אחד לפי שהאחד סימןיז לתחלה אשר אין תחלה קודמת לו.⁠יח ורבותינו ז״ל דרשו בו (בראשית רבה ג׳): כי רמז בו כי לא נבראו המלאכים עד יום שני שלא יאמרו מיכאל מותח מימינו וגבריאל משמאלו. זהו שאמר: יום אחד – יום יחידו של עולם, וכן כתיב נוטה שמים לבדי רוקעיט הארץ מאתי (ישעיהו מ״ד:כ״ד), מי אתי כתיב. ותרגום ירושלמי: והוה רמש והוה צפר והוה סדר עובד בראשית יום קדמאי וכן כלם. וכתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא: כי חמשה דברים קראם השם כי אין אדם והם אור וחשך ושמים וארץ וימים והנה לא זכר יום ולילה שהאל קראם אלא מה שאמר אור וחשך ר״ל יום ולילה, ואף על פי שהאור קראו אל שאמר: יהי אור, וכן אמר: יהי מאורות, וכן: יהי רקיע (בראשית א׳:ו׳), לא נאמר בהם: ויקרא. והשמים והארץ הנזכרים בפסוק ראשון (בראשית א׳:א׳) הם דברי משה, וכן ערב ובקר דברי משה, כאלו אמר: מה שאנו קוראים שמים וארץ וערב ובקר. (ו) ויאמר אלהים יהי רקיע – והרקיע כבר היה כי הרקיע הוא האויר כמו שנאמר ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים (בראשית א׳:כ׳) אלא מה הוא יהי רקיע יחזק הרקיע כלומר יהי בתכונה שיקבל האור ופירושו הרקיע שהוא על המים שהיה לח ורפה ולא היה האור יורד למטה, כמו שפרשנו יהי אור. והרקיע לא נתחזק עד שיבשה הארץ ומצא האור מקום קשה ונהפך וחזק את הרקיע והקפיאו והראות היבשה והעשות הרקיע היה ביום שני ופ׳ ויאמר אלהים יקוו המים (בראשית א׳:ט׳) וכבר אמר ביום שני קודם שאמר יהי רקיע, וכמוהו רבים. וכן כתב החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל, וכתב: וכאשר נתחזק האור על הארץ והרוח יבש מהארץ נהפך הלהט ונעשה הרקיע, וכן דעת כל חכמי המחקר על הלהט הנהפך והסוגו לאחור עד מקום המים העליונים, וכתב: כי פרשתכ יקוו המים דבקה עם אשר עליה כי הרקיע לא נעשה עד אשר יבשה הארץ והעד: ביום עשות י״י אלהים ארץ ושמים (בראשית ב׳:ד׳). והראות דבר נסתר והקוות מפוזר איננה בריאה, כן כתב. ונכון הוא פירושו. ומה שאמר: בתוך המים – לפי שהוא עצמו היה במים. ויהי מבדיל בין מים למים – כמו שאמר: בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע (בראשית א׳:ז׳), והמים העליונים הם בכח ישובו מים בפעל בהגיע שם האיד הלח העולה ויהיה מטר כמו שכתבו חכמי המחקר ומפני זה היתה צריכה ההבדלה כדי שישאר אותו מקום אשר מעל לרקיע בתכונה שנשארה בו אחר העשות הרקיע כדי שיעלה בו האיד הלח להשקות פני האדמה כאחד הרים ובקעות כמו שגזר האל בחכמתו. ואני תמה במה שכתב הרב רבי משה שדמה הבדלה זו להבדלת האור והחשך כי שם כתב ויבדל אלהים וכאן הרקיע הוא המבדיל כי זה למעלה ממנו וזה למטה ממנו, ואיך אמר שהוא הבדיל ביניהם בהבדל טבעי והלא המבדיל הוא הרקיע ושם הטבעים הוא האל יתברך. אמנם אמת הוא כמו שאמר שאין טבעם אחד כמו שלמדנו הוא והאיר עינינו בזה ובכמה דברים שהיינו הולכים בחשך עד בא דברו. וראה מה שכתבו רבותינו ז״ל בזה הענין והבן איך הסכימה דעתם לדעת חכמי המחקר. וכך אמרו בבראשית רבא (בראשית רבה ד׳:ב׳): רבנן אמרין לה בשם ר׳ חנניה ר׳ יעקב בר אבון בשם ר׳ שמואל בר נחמן בשעה שאמר הקב״ה יהי רקיע גלדה טפה האמצעית ונעשו השמים התחתונים ושמי השמים העליונים, רב אמר לחים היו שמים ביום ראשון ובשני קרשו, רב אמר יהי רקיע יחזק הרקיע, ר׳ יודה בר סימון יהי רקיע יעשה מטלית הרקיע, כמה דאת אמר וירקעו את פחי הזהב (שמות ל״ט:ג׳), אמר ר׳ חנינא יצאה אש מלמעלה ולחכה את פני הרקיע, ר׳ יוחנן כשהיה פוגע בפסוק זה ברוחו שמים שפרה (איוב כ״ו:י״ג) אמר יפה למדני ר׳ חנניה אמר ר׳ יודן בר׳ שמעון אש יצאה מלמעלן ולהטה את פני הרקיע. אמר ר׳ תנחומא אלו נאמר ובין המים אשר על הרקיע הייתי אומר על גופו של רקיע המים נתונים כשהוא אומר אשר מעל לרקיע (בראשית א׳:ז׳) הוי המים העליונים במאמר הם תלויים. אמר ר׳ אחא ופירותיהן אלו הגשמים. ועוד אמרו (בראשית רבה ה׳:ד׳): אמר ר׳ ברכיה לא פרשו מים העליונים מן התחתונים אלא בבכי שנאמר מבכי נהרות חבש (איוב כ״ח:י״א) והמטר הוא יורד טפות כמו הבכי והוא מה שכתבנו למעלה. ועוד אמרו (בראשית רבה ד׳:ה׳): הרקיע דומה לברכה ולמעלה מן הברכה כפה ומחמת הברכה כפה מזיעה והיא מזיעה טפות עבות והן יורדין לתוך המים המלוחין ואינן מתערבין. ומנסתרי זה הענין מה שאמרו ז״ל: אי זהו הרקיע שנברא ביום שני ר׳ אליעזר אומר הרקיע שעל ראשי החיות שנאמר ודמות על ראשי החיה רקיע (יחזקאל א׳:כ״ב) ולפי זה הענין היו המים אשר מעל לרקיע מה שאיננו גוף. (ז) ויעש אלהים את הרקיע – כמו וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳) תקן אותו, כמו שפרשנו ומה שאמר ויהי כן אחר שאמר ויעש אלהים להודיע כי כן היה מכאן ואילך כמו שהיה אותו היום שלא חזר עוד למה שהיה וכן יהיה כל ימי עד. (ח) ויקרא אלהים לרקיע שמים – אחר שחזק הרקיע והיה ראוי לקבל המאורות קראו שמים לפי שהיה ראוי לקבל המאורות כמו השמים שמקבלים התחתונים שבהם מאורות העליונים וכן הרקיע מקבל המאורות ובו יראו לפיכך קראו שמים לפי שהמאורות נראות בו כאלו הם תקועות כמו בשמים שהם בו. ובדברי רבותינו ז״ל (בראשית רבה ד׳:ז׳): ויקרא אלהים לרקיע שמים – רב אמר אש ומים, רבי אבא בר כהנא בשם רב נטל הקב״ה אש ומים ופתכן זה בזה ומהם נעשו שמים, והוא מה שכתבנו למעלה. ובזה לא נאמר כי טוב ואמרו רבותינו ז״ל (בראשית רבה ד׳:ו׳) לפי שלא נגמרה מלאכת המים לפיכך כתוב בשלישי שני פעמים כי טוב אחד למלאכת המים ואחד למלאכת היום. וכבר כתבנו כי מלאכת המים נגמרה בשני, ופרשנו ויאמר אלהים יקוו המים (בראשית א׳:ט׳) – וכבר אמר. ומלאכת יום שלישי לא היה אלא תדשא הארץ כמו שפירש החכם ר׳ אברהם בן עזרא. והרב רבי משה כתב: כי לא נאמר כי טוב בפרשת יהי רקיע לפי שהרקיע ומה שעליו הנקרא בשם שמיםכא הוא דבר נסתר מרוב בני אדם ואיך יאמר כי טוב על דבר שלא נגלה טובו, ולפי שהקוות המים והראות היבשה היה כדבר אחד עם דשיאת הארץ כי זה תלוי בזה לפיכך ערבן בפרשה אחת, ואף על פי שהעשות הרקיע הוא סבה לדשיאת הארץ הוא דבר נסתר אבל הראות היבשה ודשיאת הארץ הוא דבר נגלה. (ט) ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים – פירוש: מתחת הרקיע הנקרא שמים. ותראה היבשה – והנה הויות העולם השפל שלש והם לפי מעלתם החי והצומח והדומם. ולפי טבעם הדומם והצומח והחי וכן ספר סדרם במעשה בראשית אלא שלא נזכר הדומם בפירוש כמו שנזכרו החי והצומח, ונוכל לומר כי בהוית הארץ שהיא החלק הגדול מהדומם נהיו האבנים והמתכות ואף על פי שכל הארץ היתה מכוסה במים הרים וגבעות ובקעות ההרים והמתכות אשר בהם נהיו בהוית הארץ כי הכל ארץ ויסוד קשה וכבד אלא שחכמי המחקר אומרים כי שני האדים העולים מן הארץ הם סבת האבנים והמתכות שקראום מקורים או מחצבים והם ההרכבה הראשונה והם כפשוטים אל ההרכבה השניה שהיא הצומח והיא כפשוטה אל ההרכבה השלישית שהיא החי והמורכב האחרון הוא האדם והנה המורכב הראשון נהיה בהגלות הארץ ונתגלו תחלה המקומות הגבוהים ממנה ובסבת המאורות נתקשו ונעשו אבנים שהם ההרים ונולדו בבטנם המתכות שהם גם כן דבר קשה משתנים למיניהם כפי סבת עושיהם ברצון האל יתברך כפי הרכבתם. ואמרו חכמי המחקר כי היבשה כמדת מקוה המיםכב והישוב חצי היבשה וכאשר הקוה האל המים סביב היבשה השאיר בתוכה לצורך הברואים מעינות ונהרות כמו שאמר דוד במזמור ברכי נפשי המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון (תהלים ק״ד:י׳), ועשה האל בחכמתו המים הנקוים מלוחים כי לפי שאינם נגרים היו באושים והיו מפסידים האויר לפיכך עשה אותם מלוחים לתקן האויר ולמנעו מן העפוש, ואותם שהשאיר ביבשה מתוקים כשהיו והבליעם בתוכה ושלח מהם במקומות מעינים שיהיו המים נובעין בהם לצרך הברואים ולשתות מהם ולהשקות מהם הגנות ולקרר האויר, ולתת לחות לגופות החיים, ולהרטיב יבשות האויר הבא אליו ממליחות מי הים ולהשקות בהליכתן הארץ והאילנות ולבית הרחים לפיכך היו המתוקים נגרים והולכים ולתקנת ברואיו לא שלח המעינים שיפוצו על פני הארץ כדי שלא יזיקו לצמחים וליושבים על פני הארץ ושלח אותם שיפוצו בעמקים אשר בין ההרים והם הנקראים נחלים זהו שאמר בין הרים יהלכון (תהלים ק״ד:י׳), כי הנחלים בין ההרים והמים מהלכין בין ההרים, ואותם שהולכים במקומות הישוב תועלתם לבני אדם גלויה ואותם שהולכים במדברות הם לצרך הולכי מדברות ולצורך שאר החיים שימצאו מים לשתות זהו שאמר ישקו כל חיתו שדי וגו׳ (תהלים ק״ד:י״א), והימים המלוחים שהולכים בתוך היבשה הם לשונות מהים הגדול שהיה מקוה המים והיה זה צרך בני אדם להלך בהם באניות לבקש צרכם ממקום למקום ילכו בהם ביום אחד מה שלא ילכו ביבשה בעשרה ימים או ביותר והיו מלוחים לטעם שזכרנו, לפי שהם עומדים ואינם נגרים, והמים המלוחים שימצאו בבטן היבשה הם מלוחים מפני המקור שיוצאים ממנו שהוא עפר מלוח וממנו יהיו המים מלוחים וגם הם לתועלת האדם לעשות מהם מלח לתקן המאכלים במקום שאין שם ים שיעשו ממנו מלח כי היבשה במקומות מלוחה וכן ימצאו הרים שהם מלח יחצבו מהם אבני מלח, וכל זה לצורך הברואים. וכן המים החמין שנובעין ביבשה סבת חמימותם היא מפני שמקורם גפרית.⁠כג והֵראות היבשה עם הקוות המים מצאנו בפרקי ר׳ אליעזר דבר מסכים לדברי חכמי המחקר. אמר: בשלישי היתה כל הארץ מישור כבקעה והמים מכסים את פני כל הארץ וכשיצא הדבר מפי הגבורה יקוו המים עלו מקצות הארץ הרים וגבעות ונתפזרו על פני הארץ ונעשו עמקים עמקים ועלה תוכה של ארץ ונתגלגלו המים ונקוו לעמקים שנאמר ולמקוה המים קרא ימים (בראשית א׳:י׳). ומה שאמר: אל מקום אחד – רצה לומר אל מקום מיוחד להם אין אחריו יבשה. ויהי כן – שנקוו המים אל מקום אחד ונראתה היבשה. וזה מנפלאות הבורא יתברך כי בהקוות המים תוך המים שהיו שם גבהו המים על היבשה והמים בטבעם נגרים מגבוה לשפל והנה הם לא עברו הגבול אשר שם להם האל הוא שאמר הנביא אשר שמתי חול גבול לים וגו׳ (ירמיהו ה׳:כ״ב), וכן אמר דוד המלך במזמור שחבר במעשה בראשית גבול שמת בל יעבורון (תהלים ק״ד:ט׳). וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ה׳:ז׳): בנוהג שבעולם אדם מפנה כלי מלא בתוך כלי ריקן שמא כלי מלא בתוך כלי מלא אתמהא. (י) ויקרא – כי עד עתה לא היתה ראויה לקרא לה שם כיון שלא היתה מגולהכד ואיך יקרא שם לדבר שאינו מורגש. וכן למים הנקוים קרא ים לעמקם, ואף על פי שנקרא תהום בפסוק השני אותו הוא דברי משה רבינו. כלומר מה שאנו קוראים אותו תהום או נאמר כי תהום הוא שם נגזר משם אחר מתהו כי המקום העמוק מאד שרבו עליו המים הוא כמו תוהו לנבראים שלא יהנו בו כי מקום רבוי המים מאד בים הגדול והוא מקום כדורית לארץ רחוק מאד מהיבשה והוא מקוםכה מדרון ומורד מפני כדוריתכו הארץ כי הביאו ראיה חכמי המחקר כי הארץ עגולה ככדור לפי שהיא בתוך עגולהכז שהם הגלגלים ואין צורה עומדת בתוך צורה ואינה נוטה לאחד מן הצדדין אלא צורת העגול. והוא מפני טבעה צריך שיהיה מקומה התחתון שבעגלה והיא הנקודה האמצעית לפיכך לא יתכן שיהיו לה צדדין אלא עגולה ככדור,⁠כח ואותו המקום שאמרנו שיקרא תהום על דרך האמתכט לא ילכו בו אניות ולא ישרצו שם דגים. ונקראל תהום דרך השאלה למקומות אחרים שירבולא בהם המים וים הוא שם למקום עצמו שאינו נגזר משם אחר והוא שם העצם למקום לא שם תאר כמו תהום וכמולב היבשה שהוא תאר נקראת כן מפני יבשותה וארץ הוא שם עצם לא שם תאר, וים יקרא גם כן המקום שאין עליו רבוי מים והם המקומות מן הים שאינם רחוקים כל כך מהשפה כי הוא שם כולל כל מקוה המים מן השפה ולפנים, אבל תהום שם מיוחד למקום רבוי המים. ובאמרו: ימים לשון רבים, כתב החכם ר׳ יצחק הישראלי כי הם שנים: הים המקיף והוא ים אוקיאנוס והים הגדול הדרומי הנקרא סרנדיב. ולא אמר בזה ויבדל לפי שאינו הבדל גמור כי האור והחשך אשר בפרשת המאורות וכן הבדל הרקיע הוא הבדל גמור שלא ישיג לעולם זה גבול זה אבל היבשה והים אינו הבדל גמורלג כי פעמים תעשה היבשה מים שיצאו מי הים ממקומם ויכסו קצת היבשה וכן פעמים ייבש קצת הים ותהיה יבשה. ובבראשית רבה (בראשית רבה ה׳:ח׳): קרא ימים – אמר ר׳ יוסי בן חלפתא והלא ים אחד הוא אלא אינו דומה טעם דג העולה מעכו לדג העולה מצידון ולעולה מאספמיא. (יא) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא – ביום השלישי צוה האל יתברך את הארץ להוציא הצמחים כלומר שם בה כח זה התולדת והם המורכב השני כדי שיהיו מוכנים למזון למורכב השלישי שהיה בחמישי ובששי. ופירוש תדשא – תוציא דשא והדשא הוא תחלת הפעלה בעשב לפיכך באה ממנו פעלה כמו תדשא, דשאו נאות מדבר (יואל ב׳:כ״ב), וכן מן צמח ולא בא כן מן עשב ועשב יקרא כשהוא גדול, וביום השלישי לא היתה פעולת המאורות בארץ חזקה עד יום הרביעי כמו שכתבנו וביום הרביעי כשהיה ניצוץ שני המאורות עובר ברקיע עד היבשה ברצון האל והיו העשבים והעצים שלמים בגדולתןלד ובקומתם המוטבע בהם כל איש מהם כפי מה שהוא טבעו זה הוא שאמר להאיר על הארץ (בראשית א׳:ט״ו), לשלוט אורם בארץ, כמו שאמר: וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים (דברים ל״ג:י״ד), כי מלת להאיר הוא לשני ענינים לאורה ולעשות פעולתם לצמחים.⁠לה דשא עשב – דשא שיהיה עשב כשיגדל ויהיה מזריע זרע בסוף גדולו. ויש מפרשים: דשא – כי הוא הירק שאין בו זרע אבל יצמח מן הארץ כמו שהוא פעם אחר פעם ועשב הוא המזריע זרע ויצמח אחר כן מזרעו. מזריע זרע וכן תדשא הארץ דשא – בא השם אחר הפעלה הנבנה ממנו לתוספת באור או לחזק הפעלה והוא הנכון, וכן ויצם דוד צום (שמואל ב י״ב:ט״ז), יבשו בשת (ישעיהו מ״ב:י״ז), למען בצוע בצע (יחזקאל כ״ב:כ״ז), מהמטיר עליו מטר (ישעיהו ה׳:ו׳), והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל. עץ פרי – ותדשא גם כן עץ פרי ופרושו עושה פרי שהרי בותוצא הארץ לא זכר אלא עץ עושה פרילו ופרושו שהעץ יעשה פרי אחר זולתו עצמו כי גם הוא פורה אלא שהוא יש לו שם כללי מיוחד והוא עץ ומה שהוא מוציא שמו הכללי המיוחד הוא פרי, ומה שאמר פרי אדמתך (דברים כ״ח:ל״ג) לפי שהכונה אל הפרי שמוציא העץ כי העץ אינו נאכל ולפיכך סמך הפרי לאדמה לקח האחרון כי אליו הכוונה וכן צמח בלי יעשה קמח (הושע ח׳:ז׳), להוציא לחם מן הארץ (תהלים ק״ד:י״ד). וגם כן הכונה אל העשב הנאכל כי הוא פרי האדמה.⁠לז ויתכן לפרש כי בכלל עץלח פרי הם העלים כי גם הם פורים וזכרם לפי שהם שומרים לפרי, ואף על פי שהם עצמם אינם מאכל לבני אדם הם מאכל לעופות ולפי שהם שומרי הפרי נכללו במלת פרי כמו שאומרים במשל (בבלי חולין צ״ב.) יבעון אתכליא רחמי על עליא דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא. ואחר שאמרנו שהעלים נכללים במלת פרי יהיו אילני סרק נכללים בעץ עושה פרי שאם לא כן אנה נזכרו אילני סרק בבריאת יום שלישי שהרי דוד המלך כשזכר סדור מעשה בראשית במזמור ברכי נפשי את י״י (תהלים ק״ד:א׳) זכרם כמו שאמר עליהם עוף השמים ישכון מבין עפאים יתנו קול (תהלים ק״ד:י״ב), ואמר ישבעו עצי י״י ארזי לבנון אשר נטע (תהלים ק״ד:ט״ז) אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה (תהלים ק״ד:י״ז), הנה זכרם לתועלת העופות ובאמרו מבין עפאים יתנו קול (תהלים ק״ד:י״ב) רוצה לומר באכלם מהעלים שהם עפאים שזכר ישמחו ויתנו קול לשמחה והנה הם תועלת העופות בעלים ותועלת בני אדם בעצים לעשות מהם כלים ולקרות הבתים ולהבעיר בהם האש לאפות ולבשל. למינו – כל איש ואיש דבק למינו ומלת למינו טעמה על העשב כמו על העץ כי באחרונה זכר למינו וכן כשאמר ותוצא הארץ זכר בכל אחד למינהו. ורבותינו ז״ל יש להם דעת אחרת בזה שאמרו: דרש ר׳ חנינא בר פפא יהי כבוד י״י לעולם ישמח י״י במעשיו (תהלים ק״ד:ל״א) פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקב״ה למינו באילנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמם אמרו אם רצונו של הקב״ה בערבוביא למה אמר למינולט באילנות. ועוד קל וחומר מה אילנות שאין דרכם לצאת בערבוביא, אמר הקב״ה: למינו, אנו על אחת כמה וכמה. מיד כל אחד ואחד יצאומ במינו. פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד י״י לעולם (תהלים ק״ד:ל״א). אשר זרעו בו – העשב והפרי זרעו בתוכו כלומר הזרע שממנו יצא כמותו הוא בתוכו כי העשבים זרעם בתוכם בתוך קלפות והקלפות מסובבים הזרע ושומרים אותו וכן העציםמא שנותנים פרי מאכל הזרע הוא בתוך הפרי כי אותם שנאכל מה שבחוץ ונזרק מה שבפנים כמו התמרים והאפרסקים והדומה להם ממה שבפנים הם צומחים, וכן אותם שתוכם גרענים קטנים כתפוחים ואתרוגים והדומה להם מאותם גרעינים הם צומחים, וכן אותם שנזרק מה שבחוץ ונאכל מה שבפנים ממה שבפנים הם צומחים, וכן התאנים שנאכל מה שבפנים ומה שבחוץ מהגרעינים הקטנים שהם מאכל והם תוכיים לקליפה הנאכלתמב מהם הם צומחים וזה פרוש אשר זרעו בו. ומה שאמר: על הארץ – רוצה לומר כשנופל הזרע ההוא על הארץ הוא צומח. ותרגום ירושלמי: די נצבתיה מיניה וביה על ארעא. ויהי כן – כמו שגזר האל. (יב) ותוצא הארץ – ולא אמר ותדשא כי אחד הוא כמו שפרשנו כי פירוש תדשא – תוציאמג דשא. ואף על פי שאמר: ויהי כן, אמר אחר כן: ותוצא הארץ לתוספת ביאור. או: אמרו להודיע כי למיניהם יצאו העשבים והעצים כמו שגזר האל. או פירוש: ותוצא הארץ – מיכאן ואילך גם כן כל אחד למינהו שלא נתערבו המינין לצאת שנים בעץ אחד אם לא ירכיבהו האדם לפיכך צוה האל את האדם שלא להרכיב אילן ושלא להרביע בהמה כלאים ואדם ובני נח נצטוו בזה כמו שאמרו רבותינו ז״ל: את חקתי תשמרו (ויקרא י״ט:י״ט) – חקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים (ויקרא י״ט:י״ט) – מה בהמתך בהרכבה אף שדך בהרכבה וזה הוא הרכבת אילן. אבל כלאי זרעים לא נצטוו בהם אדם ובני נח לפי שהם משמרת לא עקר מצוה, כי כל אחד צומח לבדו, והמשמרת לא נצטוו בה אלא ישראל, ואף לישראל אינו אסור אלא בארץ. והוזהרו אדם ובני נח בהרכבת אילן ובהרבעת בהמה שיוצא מהן מין שלישי מורכב משנים. לפיכך הוזהרו בומד שאם יעשו זה יעשו כנגד פעלת האל שהוא בראם למיניהם והם הופכים מעשיו. לפיכך הוצרך החכם לשאול על מה שכתבנו למעלה שדרש ר׳ חנינא בר פפא ואמרו בעי רבינא הרכיב שני דשאים לר׳ חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינו לא מיחייב או דלמא כיון דאסכום אינהו כמאן דכתב בהו למינו דמי? תיקו. וירא אלהים כי טוב – ואף על פי שיש עשבים שהם סמימות, גם הם טובים, כי אם הם סמימות באכילה או בשתיה הם מרפאים חלאים קשים בתחבשת. (יד) ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים – לשון הויה אינו שומר בהרבה מקומות יחיד ורבים זכר ונקבה, ואמר יהי לשון יחיד על מאורות שהוא לשון רבים, וכן אמר: כי יהיה נערה (דברים כ״ב). והמאורות האלה נבראו ביום ראשון עם הגלגלים, כמו שכתבנו, אלא שלא היה אורן עובר לארץ, לפי שלא היה הרקיע נכון לקבל אורם וגם לא הארץ שלא היתה יבשה כל צרכה, וכאשר חזק הרקיע ברצון האל ביום השני והיתה היבשה, והדשיאה ביום שלישי, וחזק יותר הרקיע ברביעי, שאמר האל ברביעי שיראו המאורות ברקיע ויעשו פעולתם בארץ להיות הדשא עשב מזריע זרע, והעץ עושה פרי ברביעי. וזה שאמרו ז״ל (ר״ה ט״ו, חולין ס׳): ״כל מעשה בראשית בקומתן נבראו״ זה היה ביום הרביעי לדשאים ולאילנות, כלומר נבראו בגדולן השלם ולנבראים האחרים לכל אחד ואחד ביומו, וכל אחד ואחד היה בעת בריאתו במתכונתו השלמה, כפי מה שהוא כל מין ומין, וזה הוא שאמרו ז״ל ״בדעתן בצביונן נבראו״ אם היה בהן דעת וחפץ להכיר, והאדם מכיר בהם הדעת והחפץ, וזהו שאמר קהלת: את הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג׳:י״א), ועת השלמת הדשאים והאילנות ברביעי היה, שלא שלמה בריאתם עד יום רביעי שמשלו בהם המאורות. וזה הוא שאמרו ז״ל (חגיגה י״ב): ״הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון אלא שלא תלאן עד יום רביעי״, וזהו לשון תלאן, כדבר התלוי מלמעלה למטה, מן הגבוה לשפל. ברקיע השמים, הוא האויר, וכן: על פני רקיע השמים (בראשית א׳:כ׳) ונקרא רקיע, כמו שכתבנו, לפי שהוא רקוע פרוש ומתוח, וקראו האל שמים, לטעם שכתבנו, וסמך אותו אל השמים, שהם הגלגלים, באמרו רקיע השמים, לפי שהוא טפל להם ונדבק בהם ומקבל אורם. להבדיל בין היום ובין הלילה – כי עד עתה היה האור ביום וחשך גמור בלילה, אבל עתה אמר שיהיה מאור בכל אחד מהם, האחד הגדול ישמש ביום, והאחד הקטן ישמש בלילה וזו היא ההבדלה, וכל אחד יעשה גם כן בנמצאות השפלות כפי הנאות לו, תבואות שמש וגרש ירחים, וכן עשו בדשאים ואילנות, כמו שכתבנו, פעלה חזקה ברצון האל אותו היום שנגמרו בגדולן השלם. והיו לאותות ולמועדים ולימים ושניםלאותות – הם השעות, למועדים – הם מועדי השנה ותקופותיה, כי כמו שהשנה נחלקת לארבע תקופות והם החם והקר, והקיץ והחרף, כן היום והלילה שהם כ״ד שעות נחלקים לארבע תקופות, לפיכך זכר לאותות על שעות היום, ולימים – ימי החדש שהם כ״ט יום וחצי ושני שלישי שעה וע״ג חלקים, ולשנים – הם ימי השנה שהיא שנת השמש שהיא שס״ה יום ורביע. וזה הוא פירוש ושנים – שנה שתשוב השמש שנית באלה הימים אל הנקדה אשר התחילה ממנה, וימי שנת הלבנה הם שנ״ד יום. ותרגום ירושלמי: לאתין ולסימנין ולמקדשא בהון רישי ירחין ושנין. (טו) והיו – ויהיו גם כן למאורות, ופירושו: להאיר על הארץ – כי טרם זה היו גם כן מאורות ולא נוסף באורם ביום הרביעי אלא שנתלו ברביעי ברקיע השמים לתת אור לבעלי הראות, ואורם גם כן יעשה פעלה בכל הנמצאים השפלים כל אחד כפי הנאות לו. (טז) ויעש – עתה פירש איך עשה אותם להאיר כל אחד בזמנו שקבע לו. הגדולים – לא אמר גדולים בגופם, כי כל הכוכבים חוץ מכוכב ונוגה גדולים מהלבנה, כמו שחקרו בעלי התכונה, אבל רצה לומר גדולים באורם, והלבנה גדולה באורה משאר הכוכבים חוץ מהשמש מפני שהיא קרובה לארץ, וקרא שניהם גדולים כנגד שאר הכוכבים אבל משניהם השמש גדול, כמו שאמר, המאור הגדול, וכן הוא למראית העין, וחקרו בעלי המחקר כי השמש גדול מהלבנה מאה ושבעים פעמים, והלבנה אין לה אור כי אם מהשמש כי גופה שחור לפיכך אורה נוסף וחסר כפי התקרבהמהמו אל השמש וכפי התרחקה ממנו, והוא המאור הקטן. ואת הכוכבים – כי גם הם משמשים בלילה ומאירים על הארץ עם אור הלבנה וזולתה אבל השמש לא יאיר בלילה מפני שהיא תחת הארץ, והלבנה והכוכבים לא יאירו ביום כי אור השמש שהוא גדול ימנע אורם. והממשלה היא האורה והפעלה. (יז) ויתן – אמר ויתן אחר שאמר ויעש, כי פירוש ויעש כמו שכתבנו, אבל ויתן פירושו שנתנם ברקיע השמים שלא היו שם עד יום הרביעי כמו שפירשנו. להאיר – פרשנוהו, ולמעלה שאמר להאיר לבדו וממשלת לבדו ולא סמכם, יהיה פירוש כל אחד מהם על האורה ועל הפעלה, וכאן שסמכם ואמר ולמשול (בראשית א׳:י״ח) אחר להאיר, יהיה פירוש להאיר על האורה, ופירוש ולמשל (בראשית א׳:י״ח) על הפעולה. (יח) ולמשול ביום ובלילה – זה ביום וזה בלילה. ולהבדיל – כי מעת זרוח השמש הוא האור והוא היום, ומעת צאת הכוכבים הוא החשך והוא הלילה ונקרא הזמן ההוא חשך ואף על פי שיש בו מאירים לפי שהוא חשך כנגד אור היום. (כ) ויאמר אלהים ישרצו המים – ענין השריצה היא ההולדה עם הרבוי ואחר שהיו המים לבד והיבשה לבד, והיו כל אחד על מכונו, גזר עליהם האל להוציא תולדות, ואמר תחלה למים לפי שהם עליונים על הארץ וכן היה סדר טבעם מתחלה וכן אמר תחלה לרקיע שהואמז על המים. ואמר למים ישרצו ולארץ תוציא, לפי שמיני המים ואישיהם רבו מאד ממיני הארץ ואישיה, וישרצו כמו שפירשנו הוא לשון רבוי התולדת. שֶרֶץ נפש חיה – אמר שרץ אחר שאמר ישרצו כמו שפירשנו בתדשא הארץ ובמזריע זרע. או יהיה פירוש שרץ דבר נע כתרגומו רחשא, כמו רחושי מרחשן שפוותיה (סנהדרין ס״ז) ענין תנועה. וכן אמר השורץ על הארץ (בראשית ז׳:כ״א) שפירושו מתנועע. אף על פי כן לא יצא הלשון מהענין הראשון שפירשנו בו לשון רבוי תולדת ושני הענינים נכונים בו. נפש חיה – כי בה יתנועע הנע ומה שהוציאה הארץ ביום השלישי אין לו נפש חיה אלא נפש הצומחת לפיכך אמר נפש חיה כי בה יתנועע כל נע. ופירוש שרץ נפש חיה – דבר נע בנפש חיה שתהיה בו. ועוף יעופף על הארץ – וישרצו גם כן עוף שיעופף על הארץ והנה הוא אוירי ומימי ברוב תולדתו. על פני רקיע השמים – הוא האויר כמו שפירשנו. ולא נאמר בהם בצואה למיניהם, כי אחז הכתוב דרך קצרה והרי כתוב בסוף: אשר שרצו המים למיניהם (בראשית א׳:כ״א). (כא) ויברא אלהים את התנינים הגדולים – לא נאמר בפרשה זו ויהי כן. ואמר ויברא – לפי שהמים לא היה בהם כח טבעי חזק להוציא נפש חיה מבלתי עזר אלוהי ומלבד הטבע שנתן בהם ומשניהם נעשו היצורים בהם לפיכך אמר ויברא. ואמר אשר שרצו המים – תדע שהרי במקומות מן המים שהם רחוקים מאד מן היבשה לא יהיו בהם דגים כי אין כח במים לבדם שירבו בם נפשות חיות לפי שאין בהם עזר מאכל מהיבשה או צמחים מהסלעים הקרובים ליבשה או מה שיפל להם מבני אדם הצדים או מעוברי הים באניות ובאותם המקומות לא יכנס ציד כי לא תוכל שום ספינה להכנס שם. אבל ידעו הצידים שהולכים קרוב למקומות ההם שאין שם דגים ולא יראו שם שום מתנועע והים סוער שם מאד.⁠מח ואמר הגדולים – כי יש בנבראיהם גדולים אין ביבשה כמוהם. ראה מה הפליג הספור בלויתן בספר איוב (איוב מ׳) ויש אומרים כי הוא מין אחד ויש אומרים כי הוא איש אחד לבדו, ויש אומרים עוד כי כל התנינים הגדולים מאד יקראו לויתן. וכתב החכם רבי אברהם בר חייא ז״ל: ואמר בדגים ויברא ולא אמר ויעש מפני שאין חלקם בחיים חלק שלם אבל חיותם הוא כח חיות שאינה שלימה מפני שאין להם ריאה שיתנשמו בה ואין להם כח לחיות חוץ מן המים. וברכם האל בעת בריאתם, שנאמר: ויברך אותם אלהים (בראשית א׳:כ״ב), ולא נזכרה ברכה בחיות ובבהמות אלא בדגים ובברכה הזאת היו קימים שרוצי המים בגזרת המבול ועוד כי מפני הברכה הזאת כל דגים ושרציהם פרים ורבים כל ימות השנה, שנאמר: פרו ורבו ומלאו את המים בימים (בראשית א׳:כ״ב), וכן העופות מילדין ורבין בכל זמני השנה כדכתיב: והעוף ירב בארץ (בראשית א׳:כ״ב) והיו העופות והדגים נוהגים מנהג בני אדם המבורכים בהם ודומים בענין הזה לענין אדם. והחיות והבהמות אשר לא ברכם האל אינם יולדים כי אם בזמנים ידועים מן השנה. הרומשת – המהלכת, ורמישתה היא שחותה. (כב) ויברך אותם פרו ורבו ומלאו – צווי במקום תי״ו אית״ן, כמו תפרו ותרבו ותמלאו, כלומר אני נותן בכם כח שתפרו, והברכה שיפרו לרוב, וכן הם רבים מאד מחיות היבשה. את המים בימים – את המים שהם בימים הנזכרים, כי בנהרות אינם רבים כל כך. והאמירה אינו להם ממש כי אינם בני דעת שיבא אליהם מאמר אלוהי, אלא רצון האל היה בהם, כאלו אמר להם היו כך וכך. (כג) והעוף ירב בארץ – אף על פי שנברא מן המים גדולו ותרבותו יהיה בארץ. (כד) ויאמר אלהים תוצא הארץ – ביום הששי נבראו חיות היבשה עם האדם, כי שניהם ביבשה. נפש חיה – כלל. ואחר כן פרט: בהמה ורמש וחיתו ארץ. וחיתו – הו״ו נוספת כו״ו בנו בעור. ויהי כן – שהוציאה כאשר גזר האל. (כה) ויעש אלהים – טעם ויעש אחר ויהי כן, לפי שהיוצאים מן הארץ הם שלשה חלקים מלבד האדם, הבהמה, והחיה והרמש, ועשה אותם האל בטבע שיהיה כל חלק מהם במקום מיוחד. לפיכך הפרידם בפסוק ואמר את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו. ועשה זה כדי שלא ירבה נזק המזיקים אשר בהם, ולטעם זה גם כן לא בירך אותם, כי איך יאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ, כי לא רצה האל שיהיו המזיקים שבהם מלאים את הארץ כי ירעו וישחיתו. ורבותינו ז״ל פירשו: מפני מה לא ברכן? מפני הנחש שנתקלל. והבהמה – היא אשר היא עם האדם במקומו לשמשו, והיא הבקר והצאן והסוס והחמור והגמל. וחית הארץ – הוא האריה והנמר והדוב והזאב וכיוצא בהם מן הטורפים, ועשה אותם שלא יגדלו במקום הישוב מפני נזקם כמו שאמר: פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה (שמות כ״ג:כ״ט) הנה כי אין גדלה חית השדה אלא במקום שאין בו יישוב, וכן תמצא במקרא בכל מקום שזוכר חרבן הארץ שאומר שירבו שם חית השדה. ורמש האדמה – גם כן במקום מיוחד במדברות, כמו שאמר: נחש שרף ועקרב וצמאון אשר איןמט מים (דברים ח׳:ט״ו) אבל נמצא מן הרמש במקום היישוב מעט מזער שאינם מזיקים, ורמש לשון הלוך ותנועה. ראה איך סדר הכל האל בחכמתו. והתולעים שנולדים מהדברים המעופשים אין להם זכר בבריאה לא בכלל ולא בפרט, אף על פי שיש להם תנועה. וירא אלהים כי טוב – ואף על פי שיש בהם מזיקים יש בהם תועלת גדולה לדברים רבים, כמו שידעו חכמי הנסיון, עד שהנחשים והאפעים יכנס גופם ושמנם בתריקא כדי שימשוך מה שבגוף מסם המות. ועוד נתן לכל אחד יחוד האיברים הצריכים לו, נתן לאריה ולדומה לו כלי הטרף שהם השנים והצפרנים עם הגבורה, ונתן לחיות הנטרפות שאינם במקום ישוב כמו איל וצבי והדומים להם כלי המנוסה והקלות עם המרך ומאלה תבין לשאר הנבראים, והכל חכמה מאתו יתברך ואל אמונה הוא ואין עול, ואף על פי שאלה טורפים ואלה נטרפים, הוא יתברך הכין מזונם לנטרפים בענין הנאות להם כמו לטורפים בענין הנאות להם ועת מות לכלם, ימותו הנטרפים מיתת עצמם או מיתת הטרף שוה הוא להם, והוא להם סבה מקרית, ועת ופגע יקרה את כלם (קהלת ט׳:י״א), כי גם הטורפים יהיה להם סבה מקרית במיתתם פעמים על ידי אדם או על ידי מקרה אחר יבואם במיתתם. ויתכן כי גם הטורפים תהיהנ מחייתם בדברים אחרים זולתי הטרף אף על פי שרוב מחייתם בטרף, כמו שאמר: ליש אובד מבלי טרףנא (איוב ד׳:י״א) ואמר: הישאג אריה ביער וטרף אין לו (עמוס ג׳:ד׳), ואמר: וימלא טרף חוריו (נחום ב׳:י״ג), ופסוקים רבים כאלה, אף על פי כן בעת שלא ימצא טרף יאכל עשב או דברים אחרים קודם שימות ברעב, שאם לא כן בתחלת הבריאה כשהוציאה הארץ נפשות החיים, אם אכל האריה הכבש והנמר העז וכיוצא בהם, הנה מין אחד חסר מהבריאה, ואנחנו רואים כי לא חסר אחד, וכן בתיבת נח לא טרפו הטורפים, ועוד כי האל נתן את כל ירק לאכלה לטורפים כמו לנטרפים כמו שאמר: ולכל חית הארץ (בראשית א׳:ל׳). (כו) ויאמר אלהים נעשה אדם – בשאר נבראי מטה אמר תדשא הארץ, ישרצו המים, תוצא הארץ, וכשבא לברוא את האדם שהוא המורכב האחרון אמר נעשה אדם, ולמעלת האדם ולכבודו בראו באחרונה להודיע שכל נבראי מטה נבראו בעבורו, ושמהו אדון על כלם. ומה שאמר נעשה בלשון רבים – פירש אדני אבי ז״ל, כי כנגד היסודות אמר שמכחם יצאו הנבראים ברצון האל, כמו שאמר תדשא, ישרצו, תוצא, וכאלו אמר ליסודות, נעשה אני ואתם בשתוף, כי הגוף יהיה מן היסודות והרוח יהיה עליוני כמו המלאכים. וכן מצאנו בדברי רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ״ח): במלאכת שמים וארץ נמלך. ויש מפרשים: כי כנגד המלאכים אמר שהם שכלים נפרדים אמר נעשה בארץ נוצר אחד שיהיה בו חלק עליוני ממנו, ר״ל שיהיה פועל בונב שכל נפרד. וכן מצאנו בדברי רבותינו ז״ל (בראשית רבה פ״ח): במלאכי השרת נמלך, ואמרו: למדה תורה דרך ארץ שיהיה גדול נמלך בקטן ממנו. ועוד אמרו:⁠נג ר׳ שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: בשעה שהיה כותב משה את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק זה נעשה אדם אמר לפניו: רבון העולמים למה אתה נותן פתחון פה למינין? אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה. וקרא אותו אדם כמו שאמר: נעשה אדם, ואמר: ויקרא את שמם אדם (בראשית ה׳:ב׳), ואדם הוא לקוח מאדמה, ואם כן למה נקרא שמו אדם כי גם החיים האחרים הם מאדמה? אלא רצה להבדילו בשמו משאר בעלי חיים, כמו שהוא מובדל מהם ברוח ובגוף, כי החיים האחרים ידוע כי הם מאדמה רוחם וגופם ואין צריך ליחסם לאדמה אבל אדם שרוחו מן השמים קרא אותו האדם להבדילו מחיים העליונים בעלי גוף ושאינם בעלי גוף שאין בהם חלק כלל מאדמה, ואין צריך לומר אותם שאינם גופות שהם כלם רוחניים, אלא אפילו אותם שהם בעלי גוף, אין גופם מאדמה כלל, ואין יסודם מארבע יסודות שהם אדמיים כי הם יסוד חמישי כמו שחקרו בעלי המחקר, וכשברא האל יתברך את האדם מהעליונים ומהתחתונים קראו אדם. כלומר אף על פי שרוחו מן השמים אדם הוא כי גופו נוצר מן האדמה כמו שאמר עפר מן האדמה (בראשית ב׳:ז׳), ומושבו באדמה וחיותונד ותרבותו, ולא יטה לצד העליון אשר בו אלא אחד מני אלף, כמו שאמר שלמה:⁠נה אדם אחד מאלף מצאתי (קהלת ז׳:כ״ח). בצלמנו כדמותנו – לפרוש אדני אבי ז״ל יהיה פירוש בצלמנו גם כן צלם גופני וצלם רוחני, זהו שתוף נו״ן ו״ו הכנוי כמו נו״ן נעשה. ואם נפרש נעשה כנגד המלאכים יהיה פירוש צלם ודמות רוחני, כלומר שנשים בו חלק מצלמינו ומדמותינו שהוא צלם ודמות רוחני,⁠נו כי צלם ודמות שמות משותפים, יאמר צלם לדבר גשמי כמו צלמי טחוריכם (שמואל א ו׳:ה׳), צלמי מסכותם (במדבר ל״ג:נ״ב), והדומים להם, ויאמר גם כן לדבר רוחני, כמו בצלמנו, בצלם אלהים, וכן דמות יאמר לדבר גשמי, כמו: קומתך דמתה לתמר (שיר השירים ז׳:ח׳), והדומים לו, ולדבר רוחני: ודמות החיות (יחזקאל א׳:י״ג), כפיר גוים נדמית (יחזקאל ל״ב:ב׳), דמיתי לקאת מדברנז (תהלים ק״ב:ז׳), בענין לא בגוף, וכן הדומים להם, וענין נעשה לפי שהם אמצעיים. ובי״ת בצלמנו תהיה בי״ת העזר, כלומר עם צלמנו, שהוא השכל, נעשה ונתקין אותו, אף על פי שהוא מן האדמה, או תהיה הבי״ת בית כלינח כלומר שיהיה בענין צלמנו שיהיה נעשַה בשכל, ר״ל שיהיה אחד מחלקי השכל. ואמר אחר כן: כדמותינו – כלומר למה נעשה בצלמנו, כדי שיהיה דומה לנו שישתמש בשכליות, ותהיה כ״ף כדמותנו כ״ף הדמיון שלא יוכל להיות דמותנו ממש, שיהיה דומה לנו בכל חלקיו מפני חלק העפר שיש בו, אלא יהיה דומה לדמותינונט שישתמש בשכליות, והוא באדמה לפי הכח שיהיה לו בעודנו גוף, כי אם ירצה יוכל להדמות קצת אלינו כי בידו תהיה הבחירה, וזהו שאמר שלמה: אשר עשה אלהים את האדם ישר וגו׳ (קהלת ז׳:כ״ט) ר״ל ישר, שוה וישר שלא יעדיף חלק אחד על חברו כפי מה שהונח כל אחד מהם, כי זה הוא ענין ישר, והאלהים עשה אותו שכלי ועפרי כדי שישתמש בכל אחד כפי הראוי לו, ישתמש בשכל כדי חיותו ובעפר כדי חיותו, בעפר כדי חיותוס לבד לא מותרות ולהשאיר מינו בעולם הזה, ובשכל כדי חיותו לעולם הבא. ואמר: והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז׳:כ״ט) כלומר, בקשו אותם חשבונות שהם רבים,⁠סא והם התאות העפריות, ועזבו החשבון שהוא אחד, והוא השכל. והנה איננו ישר כי כף העפר מכרעת ונשאר המסכן וחכמתו בזויה, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (קהלת ט׳:ט״ו). וירדו בדגת הים – להודיע כי כל נבראי מטה לא נבראו אלא בעבור האדם ושיהיה הוא בשכלו מלך ומושל עליהם, שאם לא כן לא היה בעולם השפל מי שיכיר מי בראו. ואמר: וירדו – לשון רבים, כי אדם כולל זכר ונקבה כמו שאמר ויברך אותם אלהים (בראשית א׳:כ״ח). ואמר גם כן: וירדו – כי הממשלה תהיה לאדם בברואים בכח שני חלקיו בכח השכל לחשוב מחשבות איך ירדה בהם, ובכח הגוף בתכונת ידו שנעשו בתכונה נפלאה לעשות בהם כל מלאכת מחשבת מה שאין כן בשאר הנבראים. ואמר גם כן: וירדו – עליו ועל התולדות העתידות ולצאתסב ממנו שיהיו יותר צריכים להם שיאכלו בשרם מהמבול ואילך, כי עד המבול לא אכלו בשר ולא היו צריכים לבהמה ולחיה אלא למלאכה, ולעוף לבצים ולנוצה, והצאן לחלב ולגזה, והדגים לא היו צריכים להם אלא מהמבול ואילך, אם כן מה שאמר וירדו בדגת הים לא אמר אלא על הדורות מהמבול ואילך. בדגת הים ובעוף השמים – מה שאי איפשר למשול בהם אלא בתחבולה גדולה, כי הדגים אינם עמו ביבשה והעוף מעופף באויר, והוא אינו בטבעו לעוף באויר ומושל בהם בחכמתו ובערמתו ובכלי הציד שעושה בידיו, לפיכך זכרם ראשונהסג לומר כי גם באלה מושל כל שכן בבהמה ובחיה וברמש שהם עמו ביבשה, ובעוף השמים, בעוף שהוא מעופף בשמים שהוא האויר. ובבהמה – היא שגדלה עמו כמו שפירשנו. ובכל הארץ – ר״ל בכל בהמת הארץ והיא החיה שאינה בישוב כמו שקראה חית הארץ, ובהמה שזכר עומד במקום שנים, כי החיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה. ורמש – גם כן פירשנוהו והם קטני החיות, מדבריות ושאינם מדבריות, אבל רובם מדבריות. ורבותינו ז״ל דרשו (בראשית רבה פ״ח): וירדו בשתי לשונות לשון רדיה ולשון ירידה, כי לכך אמר וירדו ולא אמר וימשלו לרמוז בו זה הדבר שאמרו כל שהוא בצלמנו כדמותנו יִרְדּוּ בהם, ואת שאינו בצלמנו כדמותנו יֵרְדו. ואמרו עוד (ברכות י׳) בצלמנו כדמותנו מה הוא טהור אף היא טהורה, מה הוא קדוש אף היא קדושה מה הוא רואה ואינו נראהסד אף היא רואה ואינה נראית, מה הוא סובל את כל העולם אף היא סובלת את כל הגוף. ואמרו (בראשית רבה פ״ח): אמר הקב״ה אם אני בורא אותו מן העליונים הוא חיה ואינו מת ואם אני בורא אותו מן התחתונים הוא מת ואינו חיה, אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים אם חיה ימות ואם ימות יחיה, כלומר אם משתדל להחיות גופו ימות כלומר תמות נפשו עם גופו, ואם ממית עצמו מהתאוות הבהמות יחיה במות הגוף חיי עד. (כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו – בריאה זו על הנפש נאמר כמו שאמר: בצלמו לפיכך אמר ויברא להבדיל בין הגוף והנפש כי בספור יצירת הגוף אמר וייצר י״י אלהים את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב׳:ז׳), כי אין לשון יצירה נופל על הנפש כי איננה גוף, אבל לשון בריאה וכןסה לשון מעשה נופל בין על מה שאיננו גוף בין על מה שהוא גוף. ומה שאמר: ויוצר רוח אדם בקרבו (זכריה י״ב:א׳) אמר על כלי הגוף שהם בקרבו שנושאים כח הרוח כמו הלב והמוח. ולא זכר יצירת הגוף הנה, כי בפרשת אלה תולדות השמים (בראשית ב׳:ד׳) יזכרנה עוד עם דברים אחרים שהניח לזכור בפרשה זו שיזכור בפרשת אלה תולדות השמים (בראשית ב׳:ד׳). וכל הספור ההוא בששת ימי בראשית היה. בצלם אלהים – מלאך, כי צלמו יתברך וצלם מלאך אחד שהכל הוא שכל נפרד אלא שיש לו מעלה גדולה על כל שכל נפרד עד שאין כח בכל שכל נפרד זולתו שישיגהו על אמתתו, כי הוא עלה והם עלולים, הוא בורא והם נבראים, לפיכךסו פירש אחר שאמר בצלמו ואמר בצלם אלהים שהוא מלאך. זכר ונקבה ברא אתם – ובפרשה האחרת יפרש איך ברא אותם זכר ונקבה. (כח) ויברךפרו ורבו – הפריה היא ההולדה, והרביה היא הגדול, ואף על פי שהיא ברכה כמו שאמר: ויברך וכמו שכתוב בדגים כמו שפירשנו, רבותינו ז״ל (יבמות ס״ה) סמכו שהיא מצוה לבני אדם, ואמרו: האיש מצֻוה על פריה ורביה ואין אשה מצווה על פריה ורביה. ומה שאמר פרו ורבו – שמשמעותו על שניהם לענין ברכה אמר, אבל לענין מצוה אינו מצווה אלא האיש, שנאמר וכבשֻה והוא חסר ו״ו, ודרשו בו שהוא לשון יחיד כמו וכבשַה, האיש דרכו לכבש ואין האשה דרכה לכבש ואף על פי שיש מחלוקת בזה בדברי רבותינו ז״ל כך נקבעה הלכה שהאיש מצוה ואין האשה מצוה. ועוד דרשו (יבמות ס״ה) במלת וכבשה, האיש כובש את אשתו שלא תצא לשוק. ופשט הפסוק שבני אדם ימשלו בנבראי הארץ ויכבשום תחת רשותם. ורדו בדגת הים – פרשנוהו למעלה.⁠סז ובכל חיה הרומשת על הארץ – כלל הבהמה והחיה והרמש, כי כלם רומשים על הארץ. (כט) ויאמר אלהים הנה נתתי לכם – כמו הנני נותן, וכן: נתתי כסף השדה (בראשית כ״ג:י״ג). או פירושו: כשבראתי אותם לכם נתתים כי בעבורכם נבראו הפירות והטוב שבעשבים לאדם ושאר כל ירק עשב לחיות ולעופות, מהכל הלב לאדם והקלפות לחיות כמו שהאדם לב העולם השפל. זורע זרע – כמו מזריע זרע, כמו שפירשנו. לכם יהיה לאכלה – זה הנזכר בפסוק, ולא התיר להם הבשר לאכלה עד אחר המבול ולא ידענו למה, אולי לפי שהיה גלוי וידוע לפניו כי דור המבול עתיד להיות, ונח עתיד להציל עמו שאר החיים אמר לתתם לו תחת עבודתו בהם שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה כל שכן האדם, וכן מצאנו בנבוכדנצר שאמר: ושכר לא היה לו ולחילו (יחזקאל כ״ט:י״ח) ונתן לו ארץ מצרים (יחזקאל כ״ט:כ׳) חלף עבודתו בצר. (ל) ולכלאשר בו נפש חיה – לפי שמי שיש בו נפש חיה יש לו מעלה על הצומח שאין לו נפש חיה אלא נפש צומחת והפחות נברא לגדול ממנו. ירק עשב – סמך ירק אל עשב, לפי שהעשב לא יֵאכל ברוב אלא בעודו ירוק שהוא בלחותו. ויהי כן – כי כל אחד דבק ונכסף למאכל הראוי לו. (לא) וירא אלהים – כלל כל אשר עשה עם בריאת האדם לאמר עליהם בכלל כי טוב, כי כלם הנבראים השפלים נשלמו עם בריאת האדם ובלתו לא היה להם שלמות לפיכך אמר מאד. והנה אחר שברא האל את האדם היה כל אשר עשה האל טוב, נבנה כל אחד על שלמותו הנאות לו. ואף על פי שנקשר ההעדר והאפיסה עם מציאות העולם הזה השפל הנברא מארבע יסודות הכל טוב כמו שכתב החכם הגדול הרב רבינו משה ז״ל (מורה נבוכים ג׳:י׳) והנה טוב מאד – עד שמציאות זה החמר השפל לפי מה שהוא עליו מחבור ההעדר המחיב למות ולרעות כלם כל זה גם כן להתמדת ההויה והמשך המציאות בבא זה אחר סור זה. ולזה פירש רבי מאיר (בראשית רבה ט׳): והנה טוב מאד – והנה טוב מות לענין אשר העירונו עליו. וכן מצאנו בבראשית רבה (בראשית רבה ט׳): בתורתו של רבי מאיר מצאנו כתוב: והנה טוב מאד – והנה טוב מות, ואני מצאתי כתוב דהוה כתיב באוריתא דאשתבית לרומי והיא היתה גניזא וסתימא בכנשתא דסוירוש:⁠סח והנה טוב מות. ואמרו עוד בבראשית רבה (בראשית רבה ט׳): והנה טובסט – זה יצר טוב, מאד – זה יצר הרע,⁠ע וכי יצר הרע טוב אתמהא? אלא אלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשהעא ולא הוליד בן ולא נשא ולא ונתן, וכן שלמה הוא אומר: כי היא קנאת איש מרעהו (קהלת ד׳:ד׳). רב הונא אמר: והנה טובעב – זה מדת הטוב, מאד – זו מדת ייסורין וכי מדת יסורין טובה היא אתמהא? אלא שעל ידיה באין הבריות לחיי העולם הבא. וכן שלמה הוא אומר: ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו׳:כ״ג), צא וראה איזו דרך מביאה לחיי העולם הבא הוי אומר זה מדת ייסורין. א״ר זעירא: והנה טוב – זה גן עדן, מאד – זה גיהנם. וכי גהינם טוב מאד? אלא משלעג למלך שהיה לו פרדס והכניס לתוכו פועלים ובנה אוצר על פתחו, ואמר כל מי שהוא מתכשר במלאכת הפרדס יכנס לאוצר וכל מי שאינו מתכשר במלאכת הפרדס אל יכנס לאוצר. כך אמר הקב״ה כל מי שמסגל מצות ומעשים טובים יכנס לגן עדן וכל מי שאינו מסגל מצות ומעשים טובים אל יכנס לגן עדן הרי גיהנם. פירוש: הנה גן עדן הוא כל כך טוב שלא יכנס שם רע וזה הוא גיהנם, כמו שאמר: לא יגורך רע (תהלים ה׳:ה׳). ויש שם עוד דרשות אחרות. ויהי ערב ויהי בקר יום הששי – לפי שבו נגמרה מלאכת בראשית ובו נברא האדם אמר הששי בה״א הידיעה כלומר היום הידוע שהיה בו העולם מלא ושלם עם כל בריותיו. ובבראשית רבה (בראשית רבה ט׳): אמר ר׳ יודן הה״א היא שעה יתרה שמוסיפין מחול על קדש ובה נגמרה מלאכת העולם.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 כלומר: נתהווה בו איכות.
א כן בכ״י פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסרה מלת: האל.
ב כן בכ״י פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״קל מהאויר והוא״.
ג כן בכ״י פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסרה המלה: ״בחכמתו״.
ד מ״על פני המים... מהם מים״ חסר בכ״י מוסקבה והושלם מכ״י פריס 194.
ה כן בכ״י פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: הנכבד.
ו כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״עולם״.
ז כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״המים״.
ח כן בכ״י פריס 194. בכ״י מינכן 28: ״הלילה״.
ט כן בכ״י פריס 194. בכ״י מינכן 28 חסר: ״האל״.
י כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ולא היה להעדר הזה... רצון האל יתברך״.
יא כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״דוד״.
יב כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בבקר״.
יג כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״והטוב לכל חי״.
יד כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״בראשית המעשה״.
טו כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י מינכן 28, פריס 194: ״האחד״ כמו בפסוק בשמות כ״ט:ל״ט.
טז כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בדפוס ראשון: ״אברהם״.
יז כן תוקן בכ״י פריס 194. בכ״י מינכן 28, וכן בכ״י פריס 194 לפני התיקון: ״שמן״.
יח כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״וכתב החכם... קודמת לו״.
יט כן בכ״י מינכן 28, פריס 194, וכן בפסוק. בכ״י מוסקבה 495: ״ורוקע״.
כ כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״בפרשת״.
כא כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״מים״.
כב כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״המים״.
כג כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״וכן המים החמין... שמקורם גפרית״.
כד כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״מגולה״.
כה כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״כדורית לארץ רחוק... והוא מקום״.
כו כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״כדורות״.
כז כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״העגלה״.
כח כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״והוא מפני טבעה צריך... עגולה ככדור״.
כט כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שאמרנו שיקרא תהום על דרך האמת״.
ל כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״ונקראת״.
לא כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״שנרבו״.
לב כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״כמו״.
לג כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״שלא ישיג לעולם... אינו הבדל גמור״.
לד כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״בגדולם״.
לה כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כי מלת להאיר... פעולתם לצמחים״.
לו כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״פרי״.
לז כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״וגם כן הכונה... כי הוא פרי האדמה״.
לח כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״עץ״.
לט כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״במינו״.
מ כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״יצא״.
מא כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״זרעם״.
מב כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״והם תוכיים לקליפה הנאכלת״.
מג כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״מוצא״.
מד כן בכ״י מינכן 28, פריס 193 (קטוע בתחילתו), פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אבל כלאי זרעים לא נצטוו... הוזהרו בו״.
מה כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״כי כהתקרבה״. בכ״י מינכן 28, פריס 194: ״כפי ההקרבה״.
מו כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״⁠ ⁠״.
מז כן בכ״י מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״שהיא״. בכ״י מוסקבה 495: ״שהיו״.
מח כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אבל ידעו הצידים... סוער שם מאד״.
מט כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194, וכן בפסוק. בכ״י מוסקבה 495 נוסף כאן: ״מים״.
נ כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״תחיה״.
נא כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״אובד מבלי טרף״.
נב כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בו״.
נג כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194. בכ״י פריס 193: ״אמר״.
נד כן בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בדפוס ראשון תוקן: ״ושם חיותו״.
נה כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״שלמה״.
נו כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״כלומר שנשים בו... צלם ודמות רוחני״.
נז כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״דמיתי לקאת מדבר״.
נח כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״כל״.
נט כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״בכל חלקיו מפני... דומה לדמותינו״.
ס כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״חיובו״.
סא כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״כלומר בקשו אותם חשבונות שהם רבים״.
סב כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״לצאת״.
סג כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ראשונה״.
סד כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״נראה״.
סה כן בכ״י פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28: ״וכל״.
סו כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״לפיכך״.
סז כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״למעלה״.
סח כן בכ״י מוסקבה 495. בכ״י פריס 193: ״דסוירוס״. בכ״י מינכן 28, פריס 194: ״דסידרוס״.
סט כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194 נוסף כאן: ״מאד״.
ע כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495: ״רע״.
עא כן בכ״י מינכן 28, פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495 הושמט ע״י הדומות: ״ולא נשא אשה״.
עב כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28, פריס 194 נוסף כאן: ״מאד״.
עג כן בכ״י פריס 193, פריס 194. בכ״י מוסקבה 495, מינכן 28 חסר: ״משל״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144