×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
דברים א׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת דברים} אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין⁠־פָּארָ֧ן וּבֵֽין⁠־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב׃ (ב) אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר⁠־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ (ג) וַֽיְהִי֙א בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי⁠־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם׃ (ד) אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר⁠־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי׃ (ה) בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת⁠־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃ (ו) יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב⁠־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃ (ז) פְּנ֣וּ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל⁠־כׇּל⁠־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד⁠־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר⁠־פְּרָֽת׃ (ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת⁠־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת⁠־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הֹוָ֠היְ֠⁠־⁠הֹוָ֠ה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ (ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא⁠־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃ (י) יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ (יא) {שני} יְהֹוָ֞היְ⁠־⁠הֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ (יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃ (יג) הָב֣וּ לָ֠כֶ֠ם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃ (יד) וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב⁠־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר⁠־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃ (טו) וָאֶקַּ֞ח אֶת⁠־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛םב רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם׃ (טז) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת⁠־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין⁠־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין⁠־אִ֥ישׁ וּבֵין⁠־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ׃ (יז) לֹֽא⁠־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי⁠־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו׃ (יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן׃ (יט) וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כׇּל⁠־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃ (כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד⁠־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ (כא) רְ֠אֵ֠ה נָתַ֨ן יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת⁠־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל⁠־תִּירָ֖א וְאַל⁠־תֵּחָֽת׃ (כב) {שלישי} וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ⁠־לָ֖נוּ אֶת⁠־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת⁠־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה⁠־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃ (כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃ (כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד⁠־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ׃ (כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ׃ (כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת⁠־פִּ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (כז) וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאׇהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ׃ (כח) אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵ֩ינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת⁠־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם⁠־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם׃ (כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא⁠־תַעַרְצ֥וּן וְלֹא⁠־תִֽירְא֖וּןג מֵהֶֽם׃ (ל) יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם׃ (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא⁠־אִ֖ישׁד אֶת⁠־בְּנ֑וֹ בְּכׇל⁠־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד⁠־בֹּאֲכֶ֖ם עַד⁠־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃ (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַחֲנֹֽתְכֶ֑םה בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ⁠־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם׃ (לד) וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃ (לה) אִם⁠־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ (לו) זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן⁠־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ⁠־אֶתֵּ֧ן אֶת⁠־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ⁠־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (לז) גַּם⁠־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם⁠־אַתָּ֖ה לֹא⁠־תָבֹ֥א שָֽׁם׃ (לח) יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן⁠־נוּן֙ו הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי⁠־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃ (לט) {רביעי} וְטַפְּכֶם֩ אֲשֶׁ֨ר אֲמַרְתֶּ֜ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֗ה וּ֠בְנֵיכֶ֠ם אֲשֶׁ֨ר לֹא⁠־יָדְע֤וּ הַיּוֹם֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע הֵ֖מָּה יָבֹ֣אוּ שָׁ֑מָּה וְלָהֶ֣ם אֶתְּנֶ֔נָּה וְהֵ֖ם יִירָשֽׁוּהָז׃ (מ) וְאַתֶּ֖ם פְּנ֣וּ לָכֶ֑ם וּסְע֥וּ הַמִּדְבָּ֖רָה דֶּ֥רֶךְ יַם⁠־סֽוּף׃ (מא) וַֽתַּעֲנ֣וּ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָ֘אנוּ֮ לַיהֹוָה֒י⁠־⁠הֹוָה֒ אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר⁠־צִוָּ֖נוּ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת⁠־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה׃ (מב) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ח וְלֹא⁠־תִלָּ֣חֲמ֔וּט כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּי לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם׃ (מג) וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת⁠־פִּ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה׃ (מד) וַיֵּצֵ֨א הָאֱמֹרִ֜י הַיֹּשֵׁ֨ב בָּהָ֤ר הַהוּא֙ לִקְרַאתְכֶ֔ם וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּיא אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד⁠־חׇרְמָֽה׃ (מה) וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְלֹֽא⁠־שָׁמַ֤ע יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם׃ (מו) וַתֵּשְׁב֥וּ בְקָדֵ֖שׁ יָמִ֣ים רַבִּ֑ים כַּיָּמִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וַֽיְהִי֙ =ב,ק3[תיקון],ו,ל9 ושיטת-א (בגעיה) וכך אצל ברויאר בשתי מהדורותיו האחרונות ובמג״ה, וכמו כן בחלק מהדפוסים וקורן
• ל,ל1[מחיקה]?,ש,ש1,ל3=וַיְהִי֙ (אין געיה) וכך אצל דותן
ב אוֹתָ֛ם =ב⁠[תיקון],ש,ש1,ו,ל3,ל9,ש2 ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל!,ל1?,ק3=אֹתָ֛ם (כתיב חסר וי״ו)
ג לֹא⁠־תַעַרְצ֥וּן וְלֹא⁠־תִֽירְא֖וּן =ב,ל1 (געיה אחת בתי״ו השנייה) וכך במג״ה הדיגיטלי
• ל=לֹא⁠־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא⁠־תִֽירְא֖וּן וכך בקורן ואצל ברויאר; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ש=לֹֽא⁠־תַעַרְצ֥וּן וְֽלֹא⁠־תִירְא֖וּן (געיה ב״לא״, וגעית וי״ו ב״ולא״)
• ש1=לֹא⁠־תַעַרְצ֥וּן וְֽלֹא⁠־תִירְא֖וּן (געית וי״ו ב״ולא״)
• ק3,ל3=לֹֽא⁠־תַעַרְצ֥וּן וְֽלֹא⁠־תִֽירְא֖וּן (געיה ב״לא״, געית וי״ו ב״ולא״, וגעיה קלה באות תי״ו, ועוד נראה שנחמקה געיה תחת האות למ״ד ב״ולא״)
• מג״ה בדפוס=לֹא⁠־תַעַרְצ֥וּן וְֽלֹא⁠־תִֽירְא֖וּן
ד יִשָּׂא⁠־אִ֖ישׁ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו,ל3 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל?!=יִשָׂא⁠־אִ֖ישׁ (חסר דגש באות שי״ן הראשונה?); בהגדלה ניתן לראות נקודה צמודה לרגל השמאלית של האות שי״ן.
ה לַחֲנֹֽתְכֶ֑ם =ל-מ,ש,ש1,ק3,ו,ל3 וכך אצל ברויאר ומג״ה (וכמו כן בדפוסים וקורן); ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״ הערה 8, ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ל=לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בגעיה (ימנית) נוספת באות למ״ד
• ל1,ב,ש1=לַחֲנֹתְכֶ֑ם (אין געיה)
ו בִּן⁠־נוּן֙ =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 וכמו כן בדפוסים וקורן (תיבות מוקפות)
• ל=<בִּן נוּן֙> (חסר מקף, אך התיבות צמודות בכתב⁠־היד)
ז יִירָשֽׁוּהָ =ל?,ש,ש1,ק3,ו,ל3 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל?!=יִירָשֽׁוּהָּ (נקודת מפיק מיותרת באות ה״א?)
ח תַֽעֲלוּ֙ ל=תַֽעֲלוּ֙ בגעיה ימנית
ט וְלֹא⁠־תִלָּ֣חֲמ֔וּ =א⁠(ס),ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3 (״ולא״ מוקפת, ״תלחמו״ במונח זקף קטן) <וְלֹ֣א תִֽלָּֽחֲמוּ? לא כן אלא ולא⁠־תלחמו>
• דפוסים וקורן=<וְלֹ֣א תִֽלָּֽחֲמ֔וּ> (המונח ב״ולא״ ושתי געיות ב״תלחמו״)
י תִּנָּ֣גְפ֔וּ
יא וַֽיַּכְּת֥וּ ל=וַֽיַּכְּת֥וּ בגעיה ימנית
E/ע
הערותNotes
דברים (א) 1אלה הדברים מתייחס אל כל תוכן הספר החמישי של התורה. הפרקים האחרונים שבספר הרביעי כוללים את מצוות ה׳ הנוגעות לכיבוש הארץ, ואילו הספר החמישי כולל את הדברים שמשה דיבר אל עמו לפני פרידתו מהם; שכן מכאן ואילך לא הוא ידריך אותם במילוי תפקידם בארץ שהם עומדים לרשתה. משמעותם של שמות המקומות שנזכרו כאן נראית כך: הם באים להגדיר במדויק היכן היה המקום שבו הגיעו חיי משה לקִצם בקרב בני עמו, המקום שבו ראו העם את מנהיגם בפעם האחרונה ושבו שמעו את הדברים שדיבר לפני מותו. כל מילה מנאומים אחרונים אלה של מנהיגנו מבטאת את הקשר הרגשי העמוק שלו לעמו, ואת דאגתו לטובתם בעתיד. בנאומים אלה, הוא כאילו חולק לעמו מרוחו שלו, כדי לתת להם יכולת לעמוד בניסיונות העתידים לבוא עליהם. אולם לא ניתן לקבוע היכן נמצא מקום זה במדבר על פי ציון דרך או כל סימן היכר פיזי ייחודי אחר. לפיכך מובן שהתורה מוסרת לנו את מיקומו וגבולותיו של מקום זה, כדי לשמר אותו בזיכרונם של הדורות הבאים. סוף כל סוף, משה הלך לעולמו בלי להשאיר אחריו כל אנדרטה, מצבת זיכרון, או תזכורת ארצית לחייו. אין אפילו קבר שישמש כמצבת זיכרון למראה עיני הדורות הבאים. במות משה הלכה לה כל אישיותו הארצית. רק התיאור, שנרשם בביטויים המדויקים ביותר האפשריים, של המקום שבו שמע העם את דבריו האחרונים מלאי האמונה, נמסר לדורות עולם; כדי שאם ביום מן הימים יבוא אחד מצאצאי צאצאיו של עם משה למקום זה, תישמע באזניו בת קול מדברים אלה, ותעורר אותו ללכת בעקבותיהם נאמנה בקרב עמו ולטובת עמו. מול סוף – לא נראה ש״סוף״ האמור כאן הוא ים סוף, שבשום מקום אחר איננו קרוי ״סוף״ גרידא אלא תמיד ״ים סוף״. מסתבר אם כן ש״סוף״ הוא שם מקום. כך עולה בבירור מזה ש״תפל״ ו״לבן״ גם הם אינם נזכרים בשום מקום אחר. לדעה אחת בספרי, כל שמות המקומות שנזכרו כאן רומזים לחטאים שעשה העם במהלך מסעותיו במדבר. ייתכן שמשה והעם נתנו שמות אלה למקומות מסוימים סביבות המישור שבו ניצל משה את השבועות האחרונים לחייו כדי להוכיח את בני עמו ולהנחיל להם דברי חכמה ומוסר. הוא נתן למקומות אלה שמות המעידים על הכשלים הלאומיים, כדי שעל ידי כך ייזכר העם בחטאי העבר שלו, ויקבל על עצמו לתקן את עתידו. (ב) אחד עשר יום – מגיעים למקום זה במסע של אחד עשר יום מחורב, דרך הרי שעיר. (ג) ויהי וגו׳ דבר משה וגו׳ ככל וגו׳ – לא ״כל אשר״ וגו׳, אלא ״ככל אשר צוה ה׳ אתו אלהם״ (עיין פירוש, במדבר ל, א): משה לא רק חזר על כל מה שה׳ ציווה, אלא חזר וביאר איך ה׳ ציווה לקיים את המצוות. הוא חזר, במשפטים מדויקים, על הלכות התורה התמציתיות, וביאר שוב בפרוטרוט את אופן קיומן של הלכות אלו, את ה״כיצד״ של כל המצוות. זהו בדיוק מה שנאמר בפסוק ה: ״באר את התורה הזאת״. אולם החזרה על התורה וביאור התורה אינם מהווים את תוכנו של ספר דברים. תכליתו העיקרית של ספר זה אינה לחזור על המצוות, או לבאר את המצוות שכבר נכתבו בספרים הקודמים. שכן מתוך למעלה ממאה מצוות המובאות בספר דברים, יותר משבעים הינן מצוות חדשות שלא נכללו בספרים הקודמים. ואלו הן: שמע, לא תתחתן, איסור הנאה של עבודה זרה, ברכת המזון, והיה אם שמוע, ברכות וקללות על הר גריזים ועיבל, לא תעשון כן לה׳, שמה תביאו, איסור במה, לא תוכל לאכול בשעריך, שחיטה, ועשית עלתיך הבשר והדם, לא תוסיף, ולא תגרע, נביא שקר, מסית, עיר הנידחת, מעשר עני, שמיטת כספים, צדקה, סנהדרין, אשרה, יחיד שעבד עבודה זרה, עדות, מצוות המלך, זקן ממרה, ראשית הגז, משמרות כהונה, נביא אמת, הסגת גבול, עדים זוממים, חזרה מעורכי המלחמה, קריאת שלום במלחמה, לא תשחית, עגלה ערופה, יפת תואר, בכורה, בן סורר, לא תלין, כלי גבר על אישה, שילוח הקן, מעקה, חרישה בשור וחמור, מוציא שם רע, אשת איש, נערה מאורסה, אונס, לא יקח אשת אביו, פצוע דכה, ממזר, עמוני ומואבי, אדומי, מצרי, קידוש מחנה, הסגרת עבד, קדשה, אתנן ומחיר, פועל בכרם, גט, מחזיר גרושתו, נקי לביתו, משכון, אבות על בנים, מלקות, לא תחסום, ייבום, זכירת עמלק, ביכורים, וידוי מעשר, כתיבת התורה על אבנים, הקהל, כתיבת ספר תורה. כל אלה לא יכולות להיחשב כחזרות או כביאורים למצוות שבאו בספרים הקודמים. ומצד שני: מצוות הדיינים, עשיית פסל, עשרת הדברות, איבוד עבודה זרה, ליראה ולאהבה את ה׳, עבודה זרה, בשר תאווה, איסור דם, אבר מן החי, לא תתגודדו, מאכלות אסורות, קרחה, מעשר שני, בכור, פסח, שבועות, סוכות, מצבה, בעל מום, מולך, נחש וכישוף, תמים תהיה, רוצח בשוגג, השבת אבדה, שעטנז, ציצית, ריבית, נדר, גונב נפש, צרעת, השבת עבוט, עשק שכיר, מטה משפט, חבול בגד, שכחה פאה עוללות, צדק משקלות – כל אלה הן מצוות שכבר באו בספרים הקודמים, והתורה חוזרת עליהן בספר זה. על מנת לעמוד על כוונת ספר דברים, נצטרך להסביר מדוע המצוות החדשות נאמרו רק כאן; ומדוע, מכל המצוות שמשה חזר עליהן בעל פה בעת ההיא, נבחרו דווקא המצוות שמנינו לעיל להיכתב בשנית כאן בספר דברים. בחינה מדוקדקת יותר של אחת מקבוצות מצוות אלה, שהובאה לראשונה בספרים הקודמים, ונשנתה כאן באופן חלקי, עשויה לתת בידינו את המפתח לפתרון שאלות אלה. בפרק טז (פסוקים א–יז) חוזרת התורה על מצוות המועדים. אולם בחזרה זו נזכרו רק פסח, שבועות וסוכות. כשאנו משווים פרשה זו לפרשת המועדים שבספר ויקרא (פרק כג), אנו מבחינים מיד שהכתוב כאן אינו חוזר על שבת, ראש השנה, יום כיפור ושמיני עצרת. הצד השווה שבארבעת המועדים שלא נזכרו הוא, שמשמעותם נובעת אך ורק מהקשר שלנו אל ה׳; יתירה מכך, היא נובעת בעיקר מקשרו של היחיד אל ה׳. משום כך ניתן היה לקיימם באופן מלא גם בתקופת המדבר, והתיישבות ישראל בארצם כמעט שלא השפיעה על קיומם. לא כן פסח, שבועות וסוכות, אשר בחינה אחת של משמעותם – הקשר שלהם לאדמה ולמחזור העונות שלה – תהיה נוגעת למעשה רק לאחר כיבוש הארץ. זאת ועוד, בחג הסוכות, אפילו משמעותה ההיסטורית של מצוות סוכה – כזיכרון לסוכות שישבו בהן במדבר – תתקיים רק לאחר המעבר מהסוכות של המדבר אל השדות והערים. וכן גם את מצוות לולב בקושי ניתן היה לקיים במדבר. ובסופו של דבר, בכל שלושת הרגלים הייתה נוהגת חובת העלייה לרגל, המחייבת את האומה להתאסף במקדש, מקום מרכז האומה. אין ספק שמצווה זו יכלה להתקיים רק לאחר שהאומה הייתה מפוזרת בכל רחבי ארצה; שכן במדבר, היו ישראל מקובצים כל העת סביב המקדש. לפיכך מסתבר מאוד, שבשבועות האחרונים לפני הכניסה לארץ, חזר משה על התורה כולה וביאר בהרחבה את כל מצוותיה, ובמסגרת חזרה זו חזר גם על מצוות המועדים; אולם לא שבת, ראש השנה, יום כיפור ושמיני עצרת, אלא רק פסח, שבועות וסוכות היו אלה שחזרו ונכתבו בתורה שבכתב, שכן רק קיום מועדים אלה הושפע מהמצב שנוצר בכיבוש הארץ. משום כך, החזרה בכתב על מצוות פסח, שבועות וסוכות, מדגישה שני עניינים: האחד, כל אחד ממועדים אלה קשור לעונה מסוימת בשנה; ואכן כל לוח השנה היהודי נקבע באופן שיתאים לקשר זה: ״שמור את חדש האביב״ (לקמן טז, א); ״מהחל חרמש בקמה״ (שם, ט); ״באספך מגרנך ומיקבך״ (שם, יג). השני, כל חגיגת המועדים צריכה להיות מרוכזת במקום מרכזי אחד שנקבע על ידי ה׳: ״וזבחת פסח וגו׳ במקום אשר יבחר״ וגו׳ (שם, ב); ״לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך וגו׳, כי אם אל המקום וגו׳, ובשלת ואכלת במקום״ וגו׳ (שם, ה–ז); ״ושמחת לפני ה׳ אלקיך״ וגו׳ ״במקום אשר יבחר״ וגו׳ (שם, יא); ״שבעת ימים תחג וגו׳ במקום וגו׳, שלש פעמים בשנה יראה וגו׳ במקום״ וגו׳ (שם, טו–טז). מנקודת מבט זו נתבונן עתה בכל שאר המצוות המובאות בספר זה. הצורך באזהרות חוזרות ונשנות על העבודה הזרה והחטאים הקשורים אליה, הוא מובן מאליו; שכן מיד עם כניסתו לארץ יבוא העם במגע עם התועבות האליליות של האוכלוסיה הכנענית. כך: עיר הנידחת, מסית, איסור הנאה של עבודה זרה, לא תתחתן, אשרה, יחיד שעבד עבודה זרה, נחש וכישוף, מולך, לא תתגודדו, איבוד עבודה זרה, עשיית פסל, מצבה. אותו הטעם [הווי אומר, כניסתו הממשמשת ובאה של ישראל לארצו] נכון גם בנוגע להקמת הנהגה לאומית לאחר מות משה, ולסידור מערכת המשפט בכל רחבי הארץ, שבמרכזה רשות משפטית עליונה אחת: סנהדרין, מלך, שופטים, זקן ממרה, עדים, עדים זוממים, נביא אמת ונביא שקר, מלקות, צדק משקלות, לא תהיה קדשה [עיין רמב״ן (לקמן כג, יח) דלאו דלא תהיה קדשה הוי אזהרה לבית דין]. ברור גם שזה המקום המתקבל על הדעת ביותר לחזרה בכתב על ההלכות הנוגעות למלחמה – קריאת משוח מלחמה, שלום, לא תשחית, יפת תואר, קידוש מחנה, נקי לביתו – ועל המצוות הנוהגות מיד לאחר שתדרוך כף רגל האומה בארץ: כתיבת התורה על האבנים, ברכות וקללות על הר גריזים ועל הר עיבל. כמו כן, עם פיזור האומה בכל רחבי הארץ הותר בשר תאווה; וכתוצאה מכך הופקדו סדרי השחיטה והשמירה על דיני מאכלות אסורות בידי מצפונו של כל יחיד ויחיד. דבר זה מסביר למה התורה מביאה כאן את מצוות שחיטה, וחוזרת בכתב על איסור דם, איסור חֵלב, ופרשת מאכלות אסורות, וכן על ההלכות המשמרות את היחס אל המקדש המרכזי: איסור במה, שמה תביאו, לא תוכל לאכול בשעריך, ביכורים, מעשר שני, וידוי מעשר. אולם המעבר מהנהגתו והשגחתו הישירות של ה׳ במדבר לחיים הרגילים של חברה אנושית בארץ, הביאו לשינויים מרחיקי לכת גם בחיים הקהילתיים של האומה; וזה מסביר מדוע נקבעו כאן הלכות חברתיות שונות, או בפעם הראשונה או בדרך של חזרה. כך למשל: דיני צדקה המפורטים, דיני מעשר עני, שמיטת כספים, פועל בכרם – שנאמרו בפעם הראשונה בספר דברים; וכן החובות כלפי העניים שנשנו בספר דברים, כגון: השבת עבוט, עשק שכיר, חבול בגד, ריבית, שכחה פאה ועוללות. בעת שבני ישראל נסעו במדבר, סיפקה להם השגחת ה׳ מחסה, לבוש וכל שאר צרכי החיים. במשך אותה תקופה לא היו ביניהם עניים, וככל הנראה גם לא שכירי יום. אולם בארץ שררו תנאי חיים רגילים, והקיום האנושי היה תלוי בעבודה יצרנית ובמסחר. כך נוצרו הבדלים במעמד הכלכלי, לרבות דרגות שונות של תלות בסיוע מהזולת. במדבר, לכל אחד היה את כל צרכיו, אך לא יותר מכך; לפיכך לא היה צורך לתת צדקה, וגם לא ניתן היה לעשות זאת. יתירה מכך, רק לאחר שנסתלקה השגחתו הישירה של ה׳ והחלו תנאי החיים הרגילים, הפך האיש לאחראי לסיפוק צרכי אשתו ובני ביתו. במדבר נעדרה בחינה כלכלית⁠־חברתית זו של הנישואין. רק בארץ קיבלו הנישואין את משמעותם המלאה על יסוד משפטי וחברתי. לפיכך, ההלכות המסדירות את הבחינות הגופניות והמוסריות של חיי האישות במסגרת הנישואין נכתבו כבר בספרים הקודמים, ואילו ההלכות הקובעות את חלות הנישואין ואת התרתם – קידושין, גירושין, פצוע דכה, ממזר, עמוני ומואבי, אדומי, מצרי, וכן גם ההלכות הקשורות בקשר הדוק לבחינה המשפטית והאזרחית של חיי המשפחה – מצוות ייבום ומשפט בכורה, כל ההלכות האלו נכתבו בתורה שבכתב רק לאחר שמשה חזר על כל התורה, מיד לפני הכניסה לארץ. לדעתנו, ביאורים אלה הינם ברורים ולא דחוקים, ויכולים להסביר מדוע קבוצות מצוות אלו נכתבו בספר החמישי של התורה. ומאחר שהמצוות שהובאו כאן לדיון כללי מהוות את רובו המכריע של הספר, אנו רשאים לומר שסברה דומה הביאה להכללת כל שאר המצוות המופיעות בספר דברים. כפי שאמרנו, לאחר שמשה חזר על כל מצוות התורה, נכתבו כמה מהן גם בתורה שבכתב. חלק ממצוות אלו נכתב כבר בספרים הקודמים, וחלק מהן כתיבתן נדחתה עד עתה והן נכתבו כאן בפעם הראשונה. ההכרעה אילו מצוות יש לכתוב כאן, או לכתוב כאן בשנית, תלויה בסיבות שנתבארו לעיל. לעומת זאת, ההקדמה שמשה פתח בה את החזרה על ביאור התורה, ״הואיל משה באר את התורה״, נמסרה כאן במלואה ונכתבה בשלמותה. שכן נאומי פתיחה אלה, הכוללים את אחד⁠־עשר הפרקים הראשונים של ספר דברים, מוסרים את ההתייחסויות הבסיסיות הנדרשות מישראל כלפי ה׳ ותורתו, ואת החובות הכלליות שישראל נדרש לקיים כתוצאה מכך. כל אלה נתבארו כאן על יסוד סקירה כללית של העבר שה׳ התגלה בו לישראל, ושהגיע עתה לסיומו. נאומים אלה, שנמסרו מפי משה לכל הדורות, צריכים להישאר חקוקים בלבו ובדעתו של כל יהודי, ולעורר אותו לצעוד קדימה כבן נאמן של ברית ה׳. התייחסויות אלה הם יראת ה׳ ואהבת ה׳ ודבקות בה׳, אשר כולן מיוסדות על ההכרה באחדות ה׳ הן במחשבה והן במעשה. נכללות בכך גם מצוות לימוד התורה המוטלת על כל אדם מישראל, ומצוות ״ושננתם לבניך״ המוטלת על כל אב כלפי בנו; וכן מצוות ״לא תוסיף ולא תגרע״, המחייבת אותנו לשמור על התורה שנמסרה לנו מבלי לשנותה או להוסיף עליה או לגרוע ממנה. נאומים אלה, שמשה פתח בהם את ביאור התורה, הם צוואתו לעמו. לפיכך הם כוללים גם אותן מצוות המלוות כל יחיד ויחיד בכל מקום שבו יהיה, והמחנכות אותנו תדיר לנאמנות לה׳ ולחובותינו – כגון קריאת שמע, והיה אם שמוע, תפילין, מזוזה, ברכת המזון. לאלה יש להוסיף את מצוות זכירת יציאת מצרים, הנוהגת בכל יום והכתובה מאוחר יותר בפרשת המועדות; וכן גם את מצוות ציצית ואיסור שעטנז, הכתובות בשנית בספר דברים. שכן העם עומד עתה לעבור מהשפעתו המתמדת של כוח מרכזי מנחה, למצב שבו כל יחיד חי את חייו לעצמו, ושבו זקוק היהודי יותר מתמיד לתזכורת מתמדת על ייעודו. אפילו בגדו יעורר אותו ויזכיר לו את החובה האנושית היהודית ואת אצילותו המוסרית של האדם. כללו של דבר, ספר דברים הוא סיכום של אותן מצוות שהיה צורך להזכירן במיוחד, הן למנהיגים והן לכל יחיד ויחיד, במעבר מהמדבר אל ארץ נושבת. חלק ממצוות אלה לא הועלה במכוון על הכתב עד עתה; ואחרות שכבר נזכרו בעבר, חזרו ונכתבו פעם נוספת משום שהדבר נחשב הכרחי למטרה הרצויה. רגילים לכנות ספר זה ״משנה תורה״, ולפיכך הוא מתפרש כ״חזרה״ על התורה. אך אין לטעות ולפרש שספר דברים אינו אלא חזרה על המצוות שכבר נכתבו בספרים הקודמים, שכן כבר ראינו שרוב מצוות ספר דברים נכתבו כאן בפעם הראשונה. אלא הכינוי ״משנה תורה״ – במובן של ״חזרה״ על התורה – מתאים לספר זה רק אם נפרש את משמעותו כך: ספר דברים מספר על החזרה והביאור בעל פה של כל התורה, שבהם סיים משה את פועלו למען עמו עלי אדמות. מתוך חזרה זו בעל פה נבחרו להיכתב המצוות הכלולות בספר זה – אשר חלקן מופיעות כאן בפעם הראשונה, והאחרות נכתבו כבר בספרים הקודמים. (ה) הואיל משה באר וגו׳ (עיין פירוש פסוק ג). לעתים קרובות ״הואיל״ בא לפני פועל שאינו מקור, כדוגמת: ״כִּי הוֹאִיל הָלַךְ״ (הושע ה, יא), ״וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב״ (יהושע ז, ז), ״הוֹאֵל קַח״ (מלכים ב ה, כג) ועוד. כפי שכבר הערנו בפסוק ג, אחד⁠־עשר הפרקים הראשונים של ספר זה כוללים את נאומי ה״הקדמה״ שמשה פתח בהם את החזרה על התורה ועל ביאור מצוותיה. מטרתו הבסיסית של חלקם הראשון של נאומי פתיחה אלה (א, ו – ג, כב) היא לטעת בעם את האמונה – על יסוד הניסיונות שעברו עליו – שמה שדרוש לישראל כדי להכניע את העמים ולכבוש את ארצם, אינו יכולת לחימה וכלי זיין, אלא מסירות לה׳ במילוי רצונו; וששמיעה כזו בקול ה׳, שהיא תפקידנו היחידי בעתות שלום, די בה גם בעתות מלחמה כדי להתגבר על כל הכוחות העומדים כנגדנו. בשמיעה בקול ה׳ נוכל להשיג כל דבר, ובלעדיה לא נשיג דבר. על ישראל לתפוס את מקומו בדברי ימי העמים, לא כאומה חזקה הבקיאה באמנות המלחמה, אלא כעם תורתו המוסרית של ה׳. ניצחונות ישראל ותבוסותיו במהלך ההיסטוריה שלו מעידים על נקודה זו, שבה שונה התפתחות ישראל מהתפתחות כל יתר האומות. (ו) בחרב – כל האזור שסביב הר סיני קרוי ״חורב״. כך: ״ויבא אל הר האלקים חרבה״ (שמות ג, א). רב לכם שבת בהר הזה – השווה ״ויפגשהו בהר האלקים״ (שם ד, כז). יש לציין ש״הר״ יכול להורות לא רק על הר כפשוטו, אלא גם על חבל⁠־ארץ הררי גבוה, שבו ההר אינו אלא פסגתו הגבוהה ביותר. מכאן משמעותו של ״הר״ כ״רמה״, בניגוד ל״שפלה״, חבל⁠־ארץ נמוך (פסוק ז). זהו אפוא פירוש ״בהר הזה״: בסביבות ההר הזה, בחבל⁠־הארץ ההררי הזה. רב לכם וגו׳ – בצאתכם ממצרים אל הארץ המובטחת לכם, הוליך אתכם ה׳ אל ההר הזה כדי שתתעכבו שם (שמות ג, יב). מטרת שהייה זו כבר הושגה. כאן ניתנה לכם התורה, ובקבלתה וקליטתה נכנסתם ל״עבודת ה׳⁠ ⁠״, עסקתם בלימוד התורה, ולמדתם את מצוותיה; וגם הקמתם לה מקדש בקרבכם. עתה לא חסר לכם עוד דבר כדי לרשת את הארץ, אשר כל תכליתה אינה אלא להיות הארץ לקיום התורה. (ז) פנו וגו׳ – אין ספק שהביטוי ״בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים״ מתאר את ארץ כנען על פי ההבדלים הטופוגראפיים שבין איזוריה השונים, כפי שמוכח גם מהסיכום ״ארץ הכנעני״ וגו׳, הכולל את כל הארץ. ברור גם שתיאור מקום זה ״בערבה״ וגו׳ מוסב על ״הר האמרי ואל כל שכניו״ האמור לפניו. לפי זה, ״הר האמרי וכל שכניו״ הוא כינוי לכל ארץ ישראל שהם מצווים ללכת אליה. לעניין זה, ״האמורי״ דומה ל״כנעני״. הכנעני – במובן המצומצם – הוא אחד משבעת העממים שישבו בארץ ישראל, אך במובן רחב יותר, כל הארץ קרויה ״ארץ כנען״. והוא הדין לגבי האמורי. כשלעצמו, הוא רק אחד משבעה עממים, אך לפעמים הוא מייצג את כולם, וכל הארץ קרויה ״ארץ האמרי״ (עיין עמוס ב, ט–י, וכן כאן פסוקים כ,כז). שכן האמורי היה האומה הראשונה שנזדמנה לישראל בדרכו לארץ; לפיכך ייצג בעיניהם האמורי את כל העמים היושבים שם, ומשום כך כל הארץ יכולה להיקרא ״הר האמרי ושכניו״, או בפשטות ״ארץ האמרי״. בערבה – מהאמור להלן (ג, יז; יא, ל) מוכח שסביבות ים המלח – משני צִדֵּי הירדן – קרויות ״ערבה״, וים המלח עצמו נקרא ״ים הערבה״. בדומה לכך קרויות סביבות יריחו ״עַרְבוֹת יְרִיחוֹ״ (יהושע ה, י ועוד). לא קל לקבוע את משמעות ״ערבה״. בספרי הנביאים, ״ערבה״ היא שם נרדף למדבר – כגון ״הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה״ וגו׳ (ירמיהו ב, ו). אולם מצאנו ״ערבה״ – לצד ״מדבר״ ו״ישימון״ – גם כשם⁠־מקום של איזור מסוים: ״בְּמִדְבַּר מָעוֹן בָּעֲרָבָה אֶל יְמִין הַיְשִׁימוֹן״ (שמואל א כג, כד). בספרי, מגדירים חז״ל ״ערבה״ כ״מישור של יער״, איזור מישורי שגדלים בו עצים. שפלה היא האיזור הנמוך שלצד האיזור ההררי. כך: ״הַר יִשְׂרָאֵל וּשְׁפֵלָתֹה״ (יהושע יא, טז). ״ערבה״, ״הר״, ״שפלה״, ״נגב״, ״חוף הים״ מתארים את כל הארץ לפי איזוריה הטופוגראפיים השונים. ״ערבה״: עמק הירדן. ״הר״: רכס ההרים המרכזי, הנמשך מצפון לדרום. ״שפלה״: האיזור הנמוך על המורדות משני צִדי רכס ההרים. ״נגב״: האיזור הנמוך שבדרום. ״חוף הים״: שפת הים שבמערב. באופן דומה מתאר הכתוב את הארץ שנכבשה על ידי יהושע: ״הָהָר וְאֶת⁠־כָּל⁠־הַנֶּגֶב וְאֵת כָּל⁠־אֶרֶץ הַגֹּשֶׁן וְאֶת⁠־הַשְּׁפֵלָה וְאֶת⁠־הָעֲרָבָה וְאֶת⁠־הַר יִשְׂרָאֵל וּשְׁפֵלָתֹה״ (יהושע יא, טז; וכעין זה שם יב, ח). שם חסר חוף הים; ״חוף הים״ הוא מחוז הים התיכון שנכבש על ידי פלשתים, ובזמן יהושע טרם כבשוהו בני ישראל. נאמר בספרי ש״שכניו״ של האמורי הם עמון ומואב והר שעיר. לפי זה – כפי שכבר העיר בעל הפירוש ״זרע אברהם״ – האיסור על כיבוש ארצות עמון ומואב ואדום הוטל רק לאחר חטא המרגלים, וכתוצאה ממנו; לולא החטא, היו גם ארצות אלה נכללות בארץ המיועדת לישראל. כמו כן אמרו במדרש רבה לבראשית (טו, יט) ש״הקיני הקנזי והקדמני״ שנזכרו שם הם עמון, מואב ואדום. ארצם הובטחה לאברהם, ונועדה להיכלל בגבול ישראל בבניינה המחודש של המדינה היהודית לעתיד לבוא. כמו שנאמר בישעיהו (יא, יד): ״אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם״. ״ארץ הכנעני״ כוללת את כל המקומות הנזכרים ומצרפתם לישות אחת. והלבנון – רכסי ההרים של ארץ ישראל הם למעשה רק השלוחה הדרומית של הלבנון. כאן נאמר שכל הלבנון עד לנהר פרת כלול בארץ שהובטחה לישראל בתחילה (עיין בראשית טו, יח). (ח) ראה נתתי לפניכם וגו׳ באו ורשו – ״אין אתם צריכים לכלי זיין״ (ספרי; עיין שמות כג, כז והלאה). אילו עמדו ישראל בדרישות האידיאל של ייעודם, לא היו צריכים לכלי זיין כדי לכבוש את הארץ. (ט) ואמר אלכם בעת ההִוא – כך גם בפסוק יח: ״ואצוה אתכם בעת ההִוא״. ״בעת ההיא״ עמדתם לכבוש ארץ המיושבת עמים חזקים מלומדי מלחמה; אך באותה העת לא אימנתי אתכם בשימוש בכלי זיין, לא ציוויתי עליכם ללמוד את חכמת המלחמה או להכין כלי מלחמה, ולא מיניתי לכם שרי צבא או מפקדים. שכן גם בעת שאתם עומדים להכניע עמים ולכבוש ארצות, לא תהיה לכם אלא משימה אחת: לקיים בנאמנות את תורת ה׳ בתוככם. די בקיום התורה כדי לכבוש את העולם. על ישראל לעמוד בדרישות האידיאל של ייעודו האלוקי, ולהניח את מעמדו החיצוני בעולם בידי ה׳. בעת ההִוא – בעת שנזכרה בפסוק ו, כאשר שהו בחורב. לא אוכל לבדי שאת אתכם (השווה במדבר יא, יא,יד): דבר זה כולל את מילוי כל התפקיד הנובע מחובת משה להנהיג את העם הזה, ובחינותיו השונות של תפקיד זה מתוארות בפסוק יב. (י) ככוכבי וגו׳ – כאשר אתם צופים בשמים זרועי הכוכבים, הרושם היחיד שאתם מקבלים הוא של מרחבים עצומים. לא היה עולה על דעתכם לספור את הכוכבים, אחד אחד. אתם, ישראל, יוצרים אותו רושם כאשר צופים בכלליותכם. סוף כל סוף, לא היו הזדמנויות רבות בדברי ימי המין האנושי לצפות באומה שלמה, שש מאות אלף גברים, שלושה וחצי מליון נפש, הנאספים במקום אחד. אולם נראה שיש משמעות נוספת לכך שמשה השווה את המון העם לצבא השמים. בכך מתכוון משה לשלול את הרעיון המוטעה, שהעם בכללותו אינו נחשב אלא כהמון לאין מספר, אשר ליחיד אין בו חשיבות. אלא המוני העם הם ככוכבי השמים: אף על פי שהם רבים מספור, נודעת חשיבות עצמאית לכל יחיד ויחיד; כל אחד מהם הוא ״עולם בפני עצמו״, יש לו ערך משלו, והוא נתון להשגחתו הפרטית של ה׳ (עיין פירוש, בראשית טו, ה). (יב) טרחכם ומשאכם וריבכם – ״טרח״ הוא ביטוי שכיח בתלמוד לעמל מייגע. הוא נמצא עוד בתנ״ך בישעיהו (א, יד): ״הָיוּ עָלַי לָטֹרַח״, וכן באיוב (לז, יא): ״אַף⁠־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב״. באיוב הוא מורה על הפרדה בכוח בין יסודות דבקים: קרן אור בוקעת את חשכת עב הענן, אשר כתוצאה מכך נחלק לחלקים ומתפזר אנה ואנה כענני אדים קלים שאור בקצוותיהם: ״יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ״ (שם). בלשון חכמים, ״טרה״ מורה גם על נענוע בכוח: ״טריה״ (בבא בתרא יח.; חולין מה:). כאן מורה ״טרח״ על פעילות מייגעת, ואילו ״משא״ הוא העול המכביד שצריכים לשאת אותו בסבלנות (השווה במיוחד במדבר יא, יא,יד). אם נוסיף על כך גם את ״ריבכם״ – המריבות בין איש לאיש שהיה על משה לפשר ביניהם – הרי זה למעלה ממה שבכוח אדם לשאת, אפילו אם הוא כמשה. חז״ל אומרים בספרי ש״טרחכם ומשאכם״ מתאר את הקשיים המיוחדים שבמשרת שופט ומנהיג, הנובעים מאופיו של העם: ״טרחכם״ מתאר את התקוטטות בעלי הדין, ו״משאכם״ מתאר את נטיית העם ללעוג למעשיו ולמחדליו האישיים של המנהיג. לעג זה היה יכול לערער את מרותו של משה, אלמלא התעלם ממנו לחלוטין בענוותנותו. (יג) הבו לכם וגו׳ – תנו לעצמכם, או: הוציאו מתוככם עבורכם; הווי אומר, הציעו לי מקרבכם אנשים ״חכמים״: יודעים את התורה; ״ונבנים״: שבידם היכולת להסיק את המסקנה הנכונה מתוך העובדות שלפניהם (עיין פירוש, בראשית מא, לג; שמות כה בסופו); ״וידעים לשבטיכם״: שאופיים ידוע לכם. בנוגע לחכמתם ובינתם, יכולני לבחון אותם בעצמי כדי לעמוד על כך, אך אופיים המוסרי ידוע רק מתוך חייהם, והוא ידוע רק לאלה שיש להם קשר עמהם. לפיכך אוכל למנותם רק על פי המלצתכם. וידעים לשבטיכם כולל את כל תכונות האופי המוסריות שצוינו על ידי יתרו כשאמר ״יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע״ (שמות יח, כא), ואילו החכמה והבינה הנזכרות כאן הן היכולות הנדרשות שם ל״אנשי חיל״. אופייני הדבר שיתרו, בהצעתו למשה, הדגיש את תכונות היושר; ואילו משה, בהצעתו לעם, הדגיש את היכולות השכליות של האנשים שייבחרו לשופטים. מכאן אנו למדים, שבאמת, לפי דעת אנשים כמשה ויתרו, מידות טובות – יראת ה׳, אהבת אמת, שנאת בצע – נחוצות והכרחיות יותר לעשיית משפט מאשר לימוד מעמיק וחריפות השכל. אולם הבריות סבורות שמעלתו העיקרית של השופט היא למדנותו וחכמתו. למעשה, בנוהג המאוחר יותר של דיני ישראל, ״שלושה הדיוטות״, כל שלושה אנשים פשוטים וישרים, נחשבים לראויים לדון דיני ממונות רגילים; ומאחר שידיעת התורה הייתה נפוצה בישראל, מן הסתם יש לומר שלפחות לאחד מן השלושה תהיה ידיעה מספקת בהלכות: ״אי אפשר דלית בהו חד דגמיר״ (סנהדרין ב.). ואשימם בראשיכם – משמיניתי אותם על פי המלצתכם, הרי שכוח מרותם ״הושׂם״ והוקם על ידי, ואינו נתון עוד להסכמתכם. מכאן ואילך, כוחם הוא ככוח התורה, ״אשר ׳שׂם׳ משה לפני בני ישראל״ (להלן ד, מד). בכבדכם את אלה שנתמנו עליכם, אתם מכבדים את הכוח שמינה אותם, וגם את עצמכם, שכן הם יצאו משורותיכם. (טו) ואקח את ראשי שבטיכם וגו׳ ואתן אותם ראשים עליכם – אנשים אלה כבר זכו בעצם אישיותם לאמון הציבור, וכתוצאה מכך היו זה מכבר ל״ראשי השבטים״, הדמויות המובילות, בעלי ההשפעה הגדולים ביותר בקרב העם. עתה הם נתמנו ״ראשים עליכם״, מופקדים מטעם משה על העם; ניתנה להם על ידי משה סמכות לדון, והעם היו מחויבים להישמע לסמכותם. עובדה זו, שרק ראשי השבטים נתמנו על ידי משה כראשים על השבטים, באה לידי ביטוי גם בהלכה הנוהגת לדורות. שכן סמכותו המלאה של הדיין תלויה בשני תנאים: ״מומחה לרבים״ ו״נטילת רשות״. גם לפני מינויו לדיין, הוא ידוע לרבים כאדם ישר הבקי היטב בהלכות. לאחר מכן הוא נוטל רשות מהנציגות העליונה של האומה: הריש גלותא בבבל או הנשיא בארץ ישראל (עיין סנהדרין ה.). שרי אלפים – עיין פירוש, שמות יח, כא–כב. (טז) ואצוה את שפטיכם – ״ואצוה״ אמור כאן במובנו העיקרי, הקרוב למשמעות ״צבא״ (עיין פירוש, בראשית ב, א): להעמיד אדם על משמרתו, להפקיד אותו על חובות המשרה שנתמנה לה. כך להלן (ג, כח): ״וצו את יהושע וחזקהו״, וכך בשמואל ב׳ (ו, כא): ״לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד״. בהתאם לכך, כוללת הצוואה הנזכרת כאן יותר מאשר האמור בפסוקים הבאים, המציינים רק כמה פרטים מיוחדים מחובותיה הכלליות של המשרה. לפיכך אומרים חז״ל: ״ואצוה וגו׳, כנגד מקל ורצועה תהא זריז״ (סנהדרין ז:), ופירוש הדברים לדעת התוספות (שם): ״שלא להטיל אימה על הציבור לרדותם יותר מדאי״. חז״ל אומרים עוד: ״אזהרה לדיין שיסבול את הציבור״ (שם ח.). הדיינים צריכים לסבול את טורח משרתם ולשאת בסבלנות גם התנהגות שערורייתית מצד הציבור. על הדיין לדעת שנתמנה להיות מחנך הציבור, ונדרשת ממנו סבלנות ״כאשר ישא האמן את הינק״ (במדבר יא, יב). על דרך זו אמרו בספרי על פסוקנו: ״אמרתי להם הוו מתונים בדין, שאם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלוש, אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו, אלא הוו מתונים בדין״. ככלל, אל לו לדיין לראות את משרתו כזכות הנובעת מעליונות, אלא יקבל אותה על עצמו כחובת שירות, לשרת את הציבור: ״לשעבר הייתם עומדים ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משועבדים לצבור״. שמע בין אחיכם – לא נאמר כאן ״שמע איש ואחיו״ וגו׳; לא רק שנאסר על הדיין לשמוע אחד מבעלי הדין בלבד, אלא נאסר עליו לשמוע אחד מבעלי הדין לפני בוא בעל הדין השני. מעמדו חייב להיות תמיד רק ״בין אחיכם״. נאסר גם על אחד מבעלי הדין להשמיע את טענותיו בפני הדיין קודם הגעת בעל הדין האחר, כדי שלא תיווצר דעה קדומה חד⁠־צדדית בדעת הדיין. כמאמר חז״ל: ״אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו״ (סנהדרין ז:). השמיעה תהיה רק ״בין״ בעלי הדין, וזו אזהרה גם לדיינים וגם לבעלי הדינים. ושפטתם צדק – ״צדק״ הוא הרעיון המונח ביסוד ה״משפט״. ״משפט״ הוא הסדרת היחסים של אנשים וחפצים לפי אידיאל ה״צדק״; הוא הוצאת ה״צדק״ לפועל בסדר הדברים. לפיכך ״ושפטתם צדק״: ״צַדֵּק את הדין ואחר כך חתכהו״ (שם). ״דין״ הוא התוצאה הנובעת מהעיקרון הכללי של ה״צדק״, בנוגע למקרה הנידון. תחילה סכם בדעתך את המסקנה הנובעת מהמקור הכללי של הצדק בנוגע למקרה הנידון, ולאחר מכן אמור אותה בדייקנות. נמצא ש״משפט״ אינו אלא ״צדק״ היוצא לפועל במקרה ממשי מסוים. בין איש ובין אחיו ובין גרו – לא משנה כלל אם הנידון שלגביו אתם מכריעים את הדין הוא בין שני אזרחים בני ארצכם, או שהוא בין אזרח יליד ארצכם לבין זר הבא מבחוץ להתגורר ביניכם. בכניסתו לקהל ישראל, נעשה ה״גר״ ל״גרו״; הוא שווה במעמדו לכל אזרח יליד הארץ (עיין ויקרא כד, כב ופירוש שם; פירוש, שמות כ, י). עוד לומדים חז״ל מפסוק זה, שכניסת הגר ליהדות תיעשה רק בפני בית דין: ״גר צריך שלושה, ׳משפט׳ כתיב ביה״ (יבמות מו:, עיין תוספות שם, וכן מז.). במסכת סנהדרין (ז:) מפרשים ש״גרו״ הוא מי שגר באותו הבית, וכל קטע הפסוק ״בין איש ובין אחיו ובין גרו״ מתפרש בדרך דוגמא כדלהלן: ״אפילו בין בית לעליה, אפילו בין תנור לכירים״. וכך מפרש זאת הערוך (ערך בית עליה): ״בין בית לעליה״, בירור היחס מצד דיני ממונות בין שתי קומות שבאותו הבית; ״בין תנור לכירים״, לקבוע עד כמה צריך להרחיק את התנור או את הכירים מהקיר או מרצפת אבנים. ואומר על כך הערוך: ״ולא יהיו בעיניו כבזויין״ – שום בירור משפטי לא ייחשב קטנוני מדי עבור הדיין מלדון בו בכובד ראש. הוא חייב ללמוד ולהכיר את כל הפרטים הנדרשים, כדי להעמיד את הצדק והיושר על תילם בכל מקרה של ריב או קטטה. (יז) לא תכירו פנים – עיין פירוש, ויקרא יט, טו. כקטן כגדל – כבר נאמר בתחילת הפסוק: ״לא תכירו פנים״, ובכך כבר נאסר על הדיין להתחשב באישיותם של בעלי הדין; אלא הוא נדרש ״לא להכיר״ אותם כלל. שכן לפי תפיסת המשפט בישראל, פסק⁠־הדין הטוב ביותר ניתן על ידי דיין שאינו מכיר את בעלי הדין (עיין פירוש, ויקרא שם). לפיכך ״כקטן כגדל״ לא יכול להתייחס למעמדם החברתי של בעלי הדין, אלא לחשיבות העניין השנוי במחלוקת: ״שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה״ (סנהדרין ח.). ואין צריך לומר שהדיין חייב לדון בתביעה על פרוטה באותה זהירות בה הוא דן בתביעה על מנה – ״לעיוני ביה ומפסקיה״ – זהו דבר המובן מאליו. אלא אפילו ״לאקדומיה״: אם בא לפניו דין של פרוטה ולאחריו דין של מנה, הוא חייב לדון תחילה בדין שבא לפניו ראשון. לא תגורו מפני איש – פירושו העיקרי: אל תירתעו מפני שום אדם (עיין פירוש, בראשית כג, ד). לדעת חז״ל (סנהדרין ו:), זהו המקור להלכה הבאה: ״מניין לתלמיד שיושב לפני רבו [בשעה שהוא דן בין עני לעשיר] וראה [התלמיד] זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק [מתוך יראת רבו או אימת העשיר]? שנאמר ׳לא תגורו מפני איש׳ וכו׳, לא תכניס דבריך מפני איש״. לפי הגמרא (שם ז.). ״גור״ הוא ״לישנא דכנושי״, שנאמר: ״ויין לא-תשתה ולא תאגֹר״ (להלן כח, לט), ״אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ״ (משלי ו, ח), ״אֹגֵר בַּקַּיִץ״ (שם י, ה); בכל המקומות האלה, אגירה היא אסיפת פירות לצורך שמירתם באוצר. וכמו כן כאן, משמעות ״גור״ היא לעכב אצלו דבר, לשמור דבר לעצמו. בכמה מקומות (בראשית א, כט–ל; ט, כ–כא ועוד) הייתה לנו ההזדמנות להסב את תשומת הלב למשמעות השורשים מגזרת פ״א: ככלל, שתי האותיות האחרונות מביעות את משמעותו הבסיסית של הפועל, ואילו אות האל״ף שלפניהן מעניקה אופי ייחודי לדברים, ומציינת את תכלית הפעולה המובעת בשתי האותיות הבאות לאחריה (עיין אוסף כתבים, כרך ח עמ׳ לד). ה״גֵר״, שנעקר מארץ מולדתו, דומה לפרי שנתלש מהאדמה שבה גדל. לפיכך ״גר״ מורה על העדר ארץ, ואם קדמה לו אל״ף, פירושו: לעקור דבר מאדמתו כדי לקחת אותו לעצמו. נמצא שמושג ה״גר״ מונח ביסוד שורש ״אגר״ וניתן לתפסו כביאורו. ואכן משמעות זו ניכרת באופן ברור בתיבת ״מגורה״, מחסן תבואות, המקום לאחסון התבואה שנאספת. וכמו כן ה״גֵר״ אינו רק אדם שנעקר מארץ מולדתו; אלא אחד שכבר נקלט במקום אחר: הוא בא אלינו כנכרי, ונעשה לאזרח בקרבנו. והנה אם אדם מגיע לכלל דעה מסוימת, אך הוא שומר אותה לעצמו, הרי הוא לוקח את פרי מחשבתו ו״מאחסן״ אותו בתוך הכרתו שלו, ודבר זה מובע היטב בשורש ״גור״. אם כן זוהי משמעות ״לא תגורו מפני איש״: אל תשמרו את דעותיכם לעצמכם, מתוך מורא בשר ודם. כי המשפט לאלקים הוא – במתן פסק הדין, אתם עוסקים במלאכת שמים. אין זה עניין שלכם שתוכלו להשתמט ממנו כרצונכם. אלא המשפט לאלוקים הוא, וחובתכם להוציאו לפועל. לפיכך אל תעצרו בתוככם פסק דין צדק מתוך מורא בשר ודם. מאחר שאתם עושים את מלאכת ה׳, תוכלו לסמוך על עזרתו. חז״ל אומרים: ״כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו׳ מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית״ (שבת י.). המשפט מעצב אורח חיים אנושי, ומעניק לו את הצורה שהבורא התכוון אליה בעת הבריאה; שכן כל תכלית בריאת האדם הייתה כדי שיקיים בחירות את רצון ה׳, ורק לשם כך העמיד הבורא אדם בעולמו. עשיית משפט צדק נחשבת כל כך למעשה אלוקים הנעשה בשמו, עד שחז״ל מבארים את ״כי המשפט לאלקים הוא״: ״אמר הקב״ה לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו״ (סנהדרין ח.). כדרך שמשפט שקר הוא פשע כלפי האדם – בכך שרכושו של הזכאי בממון מוענק למי שאינו זכאי בו – כך הוא גם פשע כלפי ה׳, הרואה זאת כעניינו לתקן העוול הנעשה בשמו על ידי החזרת הרכוש למי שנשללה ממנו זכותו בו. והדבר וגו׳ תקרבון אלי ושמעתיו – משה בענוותנותו אינו אומר ״ואשמיעכם״ אלא ״ושמעתיו״: ״אי גמירנא גמירנא ואי לא אזלינא וגמירנא״ (שם). אם אוכל לפסוק את הדין על פי מה שכבר לימדו אותי, אכריע בנידון; ואם לא, אבקש אחר ההוראה הנצרכת. תקרבון אלי – עיין פירוש, שמות יח, כא–כב. (יח) ואצוה אתכם וגו׳ מתייחס, לפי ההקשר, לאומה כולה: ״בעת ההִוא״ – בעת שהותם בחורב – הם למדו מפי משה את כל התורה שהם נדרשו לשמור בכל הליכות חייהם. חז״ל אומרים בספרי, ש״את כל הדברים אשר תעשון״ מתייחס במיוחד לעשרת ההבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות (עיין סנהדרין לב.). (יט) ונסע וגו׳ את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם – זהו מדבר פארן (עיין במדבר יג, ג,כו). ״אשר ראיתם״: בסוף ארבעים השנה, במסעם השני לקדש, הם ראוהו בפעם השנייה. המדבר הגדול והנורא ההוא – אם היה צורך נוסף בחיזוק ביטחונם בה׳, הרי שמסע זה, דרך המדבר הגדול והנורא, היה חייב להביא לכך, שכן במסע זה הם ראו והרגישו את השגחתו הפרטית של ה׳, שהגנה על כולם, אנשים נשים וטף. (כא) ואל תחת – ״חתת״ קרוב באופן הגייתו ל״אתת״, שממנה מתקבל ״אִתִּים״ (מיכה ד, ג): כלי חיתוך או חפירה; ״עטט״, ״עֵט״ (תהלים מה, ב): כלי חרט; ״חדד״: שנון; ״עדד״, ״עֵד״ (שמות כב, יב, ראב״ע שם), ״עִדִים״ (ישעיהו סד, ה): לחטוף מהאחר, לקרוע. משמעותו העיקרית של ״חתת״ היא להיות שבור; כך: ״קֶשֶׁת גִבֹּרִים חַתִּים״ (שמואל א ב, ד). ״הֵחַת״: להפוך לאדם שבור, לאבד את אומץ הלב, להיות מבוהל. (כב) ותקרבון וגו׳ וייטב וגו׳ – עיין פירוש, במדבר יג, ב. (כד) וירגלו אתה – משמעותו העיקרית, שהם עברו בתוכה צעד אחר צעד. ה״הולך״ משיג את מטרתו כאשר הוא מגיע למחוז חפצו, ואילו ה״מרגל״ משיג את מטרתו בכל צעד וצעד, משום שרצונו להכיר את הארץ שהוא עובר בה. (כה) ויאמרו טובה הארץ וגו׳ – כולם היו תמימי דעים בנוגע למעלת הארץ, וגם הפירות שהביאו בידם העידו על כך. כל השאר היה רק הרושם האישי שקומת הענק של התושבים עשתה על רכי הלבב. אילו רוח נכונה הייתה ממלאת את לב העם, היו מקבלים מדברי המרגלים רק את החלק אודות מעלת הארץ, וכל השאר לא היה משפיע עליהם כלל. (כו) ולא אביתם וגו׳ ותמרו – ״אבה״: להיכנע לרצון הזולת (עיין שמות י, כז; דברים יג, ט ועוד). ״מרה״: להתנגד לרצון הזולת (עיין בראשית כו, לה). ״המרה״: לפעול בניגוד למישהו. (כז) ותרגנו באהליכם וגו׳ – מקור מוצא שורש ״רגן״ איננו ברור. פסוקים כדוגמת ״וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף״ (משלי טז, כח), ״בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה⁠־אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן״ (שם כו, כ), מוכיחים ש״רגן״ מציין פעילות שמעוררת ומפרנסת ריב. נראה שהוא מורה על הסתה, ו״הֵרָגֵן״ פירושו הסתה הדדית. ״נִרְגָן״, שסוף כל סוף הוא גם צורת נפעל, מורה על אדם מסית, אשר תוך העמדת פנים שהוא רב את ריבו שלו ומקפיד על עוולה שנעשתה לו, או שכביכול העוולה שנעשתה לזולתו כואבת לו כאילו נעשתה לו עצמו, מסית אחרים להצטרף למריבה. מכאן: ״דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי⁠־בָטֶן״ (שם כו, כב), דברי המסית נשמעים כאילו הם רבים את ריבם שלהם, אך עדיין הם בוקעים ונכנסים עמוק לתוך רגשותיו הפנימיים ביותר של הזולת. משה, בעדינותו, מזכיר רק את מה שדיברו ביניהם באהליהם (במדבר יד, א), ולא מתייחס להסתה ולמרד הגלוי כלפיו וכלפי ה׳ (שם יד, ב,ד). (כט) לא תערצון – מובנו הכפול של ״ערץ״ טעון ביאור. ״ערץ״ מציין את הפחד שהאדם עצמו חש, והוא מורה גם על הפחד שהאדם מעורר בלב זולתו; פירושו לפחד וגם להפחיד. ״אוּלַי תַּעֲרוֹצִי״ (ישעיהו מז, יב) יכול להתפרש רק במובן של: אולי תוכלי לעורר פחד, להיראות מפחידה; לפיכך גם ״לַעֲרֹץ הָאָרֶץ״ (שם ב, יט,כא) יכול להתפרש רק במובן של הטלת אימה על הארץ. ושמא המשמעות המונחת ביסוד שורש ״ערץ״ היא ״לאזור עצמו בכל הכוח״. מכאן המובן הכפול של ״ערץ״: א. להתנגד לאדם מסוים בכל כוחו ובכל גבורתו, ״לעשות עליו רושם״. ב. להאמין שאדם מסוים הוא דמות מפחידה, לחוש שעליו לאזור עצמו בכל כוחו כדי שיהיה ניתן להתנגד אליו, הווי אומר, ״להניח לעצמו להתרשם עמוקות מאדם מסוים״. (לו) מלא אחרי ה׳ – עיין פירוש, במדבר יד, כד. (לז-לח) שני פסוקים אלה באים במאמר המוסגר. הנאום ממשיך בפסוק לט. בפסוק לו מזכיר משה רק את כלב, ואומר עליו שהוא היחיד מבין המרגלים שיזכה לרשת את הארץ. לפיכך היה מן הצורך להזכיר גם את יהושע, שהיה חבירו של כלב בשליחות המרגלים, ושכמוהו גם הוא ייכנס לארץ. נאמנותו של יהושע בשליחות זו הייתה כנראה מובנת מאליה, משום שהיה משרתו ותלמידו של משה, ומשום כך לא נזכר יהושע לצד כלב. וכך מצאנו גם בספר במדבר (יג, ל), שם נראה שכלב לבדו הכניס עצמו למריבה להיאבק עם העם למען משה. ואף על פי שנאמר שם (יד, ו) שיהושע וכלב ביקשו להניא את העם מלמרוד בה׳, וניסו להפוך את מורך לבו לבטחון עד כדי מסירות נפש – ועקב עוז רוחם כמעט ונסקלו על ידי העם – בכל זאת, פסוק כד (שם) מזכיר רק את כלב; שכלב, בזכות נאמנותו, היה ראוי לרשת את הארץ. זאת, למרות שפסוק ל (שם) מזכיר את שניהם, באומרו על שניהם שהם נשארו לבדם מכל הדור ההוא. גם כאן לא נזכרה נאמנותו של יהושע לשליחותו, וכניסתו לארץ נזכרת רק בהקשר למעמדו כמשרת משה וכממלא מקומו בעתיד. גם בי התאנף – מאוחר יותר, בסוף הארבעים שנה, בקדש (במדבר פרק כא). בגללכם – בגינכם (עיין פירוש, בראשית יב, יג). העמד לפניך – כל ״עומד״, ניצב מוכן לפעולה; והעומד לפני אדם כלשהו, מצפה לקבל מאותו אדם פקודה, הוראה או שליחות. כך אליהו ואלישע קוראים למעמדם בשירות ה׳ ״עמידה לפני ה׳⁠ ⁠״ (עיין מלכים א׳ יז, א; מלכים ב׳ ה, טז). וכך גם מעמד הלויים בשירות הציבור: ״עמֹד לפני העדה לשרתם״ (במדבר טז, ט ועוד). (לט) וטפכם – ״טף״ הוא הילד בשחר ילדותו, הנקרא כן על שם הליכתו הטופפת והרופפת (עיין פירוש, בראשית לז, ב). אולם לא ברור לאיזה גיל הכוונה בלשון ״בניכם״. היה מקום לומר שהכוונה לבנים הזכרים הקטנים, אילולא העובדה שלכל מי שלא מלאו עשרים שנה הותר להיכנס לארץ. לפי זה, על כרחנו לומר ש״דעת טוב ורע״ מתייחס לבגרות של שיקול הדעת המוסרי, שבה מתחילה אחריות מלאה כלפי ה׳. שכן אפילו שלמה ביקש מה׳ שייתן לו ״לֵב וגו׳ לְהָבִין בֵּין⁠־טוֹב לְרָע״ (מלכים א ג, ט). חז״ל אומרים (קידושין ל.) שהשפעתה המוסרית של הדרכת האב ניכרת כהלכה רק משנת השש עשרה ועד שנת העשרים ושתיים, או משנת השמונה עשרה עד שנת העשרים וארבע! עוד אומרים חז״ל (במדבר רבה יח, ג) שאחריות מלאה כלפי ה׳ מתחילה רק מגיל עשרים. כבר הערנו בפירושנו לבמדבר (יד, כט) שהאחריות המלאה לחטא הלאומי, הייתה מוטלת רק על אלה שנמנו כ״גברים״ של העדה – הווי אומר, רק אלה שמלאו להם עשרים שנה. (מא) ותהינו – שורש ״הן״ הוא ״הנן״; מכאן ״הנני״, ״הנך״, וכן הלאה. אולם שורש ״תהינו״ הוא ״הין״ או ״הון״. ״הון״ הוא רכוש, בעיקר רכוש מרובה; בהתאם לכך ״הין״ מציין את מידת הלח הגדולה ביותר. בספר משלי (ל, טו–טז) בא ״הוֹן״ במובן של ״די!⁠״ או אולי ״די והותר!⁠״: ״אַרְבַּע לֹא⁠־אָמְרוּ הוֹן״, ״וְאֵשׁ לֹא⁠־אָמְרָה הוֹן״. לפיכך, לדעתנו, יש לפרש את ״ותהינו״ באופן הבא: כל אחד מכם חגר עצמו בכלי מלחמתו, והייתם סבורים שדי בכך – או די והותר – כדי לעלות ההרה. נמצא שעברתם ממורך⁠־לב נפשע לעזות⁠־מצח נפשעת, והמרתם חטא בחטא. את מה שהתייאשתם להשיג עם עזרת ה׳, מאמינים אתם עתה שתוכלו להשיגו ללא עזרתו. דימיתם בלבכם שדי בחרבכם כדי לכבוש את הארץ. (מד) ויכתו – עיין פירוש, במדבר יד, מה. (מה) ולא שמע ה׳ בקלכם – הוא לא נענה לעתירתכם ולא עשה כבקשתכם. זוהי תמיד משמעות ״שמע בקול״: למלא בקשה או דרישה (השווה פירוש, בראשית כא, יב). כך גם במקום שה׳ שומע לתחינתו של אדם: במדבר כא, ג; יהושע ח, יד; שופטים יג, ט ועוד. ולא האזין אליכם – הוא לא הקשיב לכם כלל. הוא התעלם לחלוטין מבכייתכם, ולכן הוא אפילו לא הקל בעונש שנגזר עליכם. בפירושנו לבמדבר (כא, ב–ג), הצענו לפרש – בעקבות הרמב״ן – שממלכתו של מלך ערד שכנה בארץ ישראל המערבית ולא בעבר הירדן. אולם אם פירוש זה אינו נכון, אלא שארץ ערד שכנה בעבר הירדן – לפי הדעה שערד הוא סיחון (ראש השנה ג.) – הרי ייתכן ש״חרמה״ הנזכרת שם היא ״חרמה״ שבפסוק מד כאן. ואם כן, לאחר ארבעים שנה הם זכו בניצחון הראשון על אוכלוסייה כנענית, באותו מקום עצמו שבו ארבעים שנה קודם לכן נעזבו על ידי ה׳ ונחלו מפלה מחפירה. לפי זה ייתכן ש״ולא שמע ה׳ בקלכם״ שבפסוקנו רומז ל״וישמע ה׳ בקול ישראל״, שנתקיים מאוחר יותר (במדבר כא, ג), והרמז בא לומר: באותה השעה ה׳ לא שמע אליכם, אך מאוחר יותר הוא שמע אליכם באותו מקום עצמו. (מו) כימים אשר ישבתם, זמן רב, כמספר הימים שהיה עליכם לשהות במקום אחד. היה זה בקדש, בגבול המדבר, מקום שממנו הייתה להם דרך קצרה להגיע לארץ, ושם היו צריכים להישאר זמן רב באותו מקום; ובמקום זה הם מצאו עתה את עצמם לאחר ארבעים שנה, או ליתר דיוק לאחר שלושים ושמונה שנה. שהייה זו במקום אחד הייתה העונש המר ביותר על החטא שרבץ עליהם. לפי האמור בסדר עולם (פרק ח) הם שהו שם תשע עשרה שנה. וכאשר הגיע זמנם לעזוב – כפי שיסופר בפסוק הבא – לא הורשו להמשיך קדימה להיכנס לארץ, אלא נאלצו לחזור בחזרה למדבר, בדרך המוליכה לים סוף.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
1 מהדורה זו של פירוש רש״ר הירש על חמשה חומשי תורה היא מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע״ב–תשע״ו), ומובאת כאן ברשות האדיבה של הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים).
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144