שמות מ, לג.
דהי״ב ז, יא.
מל״א ז, מ.
בראשית א, א.
מל״א כב, יט.
ישעיה כד, כא.
תהלים פד, ג.
קהלת א, ט.
של קודש.
שמות טו, יא.
תהלים עז, יד.
תהלים כ, ז.
שמות לא, יג.
קהלת ח, ו.
כאשר.
משלי ג, כג-כו.
ירמיה מה, ג.
במדבר יא, כו.
שמות מ, לג.
דהי״ב ז, יא.
דהי״ב ד, יא.
בראשית ב, ב.
דברים נפלאים כתב רבינו על השימושים בפעלים אלו. ראה ״מגדל הלבנון״ שהובא מקצת מהספר ב״ספר המדות״ (מהד׳ ראשון לציון, תשע״ו). שם (עמ׳ 36-153) ביאר הרב עשרות מקראות לפי הסבריו המאירים.
בלי מטרה.
מליצה ע״פ ישעיה כח, כד.
ראה דברי רש״ר הירש (על שמות לה, ב) ואפשר שהושפע ממה שקרא בדברי רנה״ו.
שמות כ, יא.
בראשית ב, ב.
להכין תקרה.
תהלים קד, ג.
לדעת היכן יניח אותם באופן מסודר.
שם קו, א.
שם צו, ב.
שמות לו, ו.
שם לו, ז.
תהלים קמח, ד.
בראשית א, ז.
רמב״ן על ויקרא כג, כד.
שמות כ, ט.
עד כאן לענין ציווי ״שביתה״ שאין בה עונש מיתה. ולהלן לענין לאו של ״מלאכה״ שיש בה עונש מיתה.
בפרשת יתרו.
ישעיה מ, כח.
דיבור בלבד, ללא מאמץ גופני.
יהושע ה, יב.
איכה ה, יד.
ישעיה כד, ח.
ויקרא כה, ב.
איוב לב, א.
שמות לה, ב.
בראשית יח, יא.
שם יא, ח.
דהי״ב טז, ה.
ויקרא כה, ב.
מליצה ע״פ דניאל ח, כה.
תהלים לו, ב-ד.
במדבר ט, יג.
הרב מפרש שיצרו אונסו, כי אין פחד אלהים לנגד עיניו. לכן לא שייך לומר ש״שָׁבַת״ כי כמעט אין לו בחירה חופשית אחרי שהורגל. ועליו להיענש מפני שהביא את עצמו למצב שהורגל להיות בלי יראת שמים.
אונס חיצוני, לא מפני ההרגל שלו.
בראשית כז, לו.
שם כז, לח.
שופטים א, טו.
שמו״א ל, כו.
ויקרא כה, כא.
בראשית יב, ב.
שם כו, יב.
בראשית לט, ה.
בראשית לט, ג.
משלי י, כב.
כלומר בני אדם הנמצאים על כדור הארץ.
אבות ו, ב.
״יין לבנון״.
דניאל ח, יד.
בספרו של הרב ״יסוד עולם״. טרם מצאנו כתב-יד ספר זה. בספרו ״גן נעול״ (ח״ג בית ב׳ חדר ב׳ חלון א׳) הזכיר רבינו שכבר כתב ספר זה.
ויקרא ז, כז.
שם ז, כא.
יחזקאל יח, ד.
ויקרא ה, א.
שמות לא, יז.
ראה דברי רש״ר הירש על בראשית ב, ב (ברגומו של הרב מרדכי ברויאר, עמ׳ כט) אפשר שהושפע מדברי רנה״ו.
במדבר כא, ד.
שופטים י, טז.
ירמיה טו, א.
שמות כ, יא.
שמות לא, יז.
לעשות עוד כיוצא בהם.
לד כל פלא אך ורק לשם עצמו, חד פעמי.
במדבר יז, כג.
שמות לד, י.
כלומר להיות מתקיימים תמיד.
דברים יב, א.
בראשית ב, ה.
בריות.
כוונת הרב שאחרי שסיים פסוק א: את השמים ואת הארץ, המשיך בפסוק ב במה שסיים לעיל: והארץ היתה תהו.
שמות ט, ל.
עד כאן תוכן דברי רש״י.
דברים ד, כב. הרמב״ן הביא כאן פסוק. ואפשר שרבינו כתב ע״פ זכרונו.
במדבר כ, יז.
יג, א.
מליצה ע״פ איכה ה, ה.
שהאדם ילך ברגליו ויביא דלי מים מן הנהר ולהשקות את הצמח.
בראשית כא, יד-טו.
איוב ל, ז.
משלי כד, לא.
ישעיה נה, יא.
דברים לב, ב.
יג, ב.
כלומר, המשיך מלת ״לא״ מהפסוק הקדם ״לא המטיר״ לכלול גם כאן ״ולא אד״.
ובכן אי אפשר לגרוס ״ולא אד״ שהרי כן השקה.
הדשאים נבראו ביום ג׳
(בראשית א, יב) ועד שנברא האדם עוסקים אנו בארבעה ימים: ג, ד, ה, ו.
בראשית ט, יד.
שם ט, יג.
קהלת א, ז.
תהלים קד, י.
בראשית יג, י.
יואל ד, יח.
המלים בסוגר מרובע כאן הם של רבינו, ב״אמרי שפר״.
שלא היו אז בעולם.
איוב כא, יד.
מחבר ספר ״מכלול יופי״, דפוס ראשון קושטא, שנת ש״ט.
זכריה יב, א.
ישעיה מט, ה.
ירמיה א, ה.
ישעיה מג, ז.
בתפילת יוצר, לפני קריאת שמע של שחרית.
בפסוקי בראשית.
לא מצאתי מקרא זה.
בראשית א, א.
קהלת ג, כא.
בראשית ב, ז.
י״י אלהים.
איוב ד, ט.
תהלים יח, טז.
ישעיה ל, לג.
איוב לז, י.
שם לב, ח.
שם לג, ד.
בדברי ראב״ע על בראשית ז, כב. וביאר שם אשר וייזר, משני שרשים ״נשם ושמם״.
דברי רמב״ן כאן: ״כי הנופח באפי אחר, מנשמתו יתן בו״.
דברים כ, טז. כלומר רק להרוג בני אדם בלבד.
יהושע יא, יא.
שם יא, יד.
מל״א טו, כט.
איוב לא, א.
משלי כ, כד.
לא מצאתי. ועדיף: ״בכל אַוַת נפשך תאכל בשר״ – דברים יב, כ.
ויקרא ז, כא.
ויקרא ד, ב.
תהלים קנ, ו.
איוב כז, ד.
שם כז, ב.
יחזקאל יח, ד.
שמו״א כה,כט.
משל ג, כב.
עיין דיון בזה בדברי רמב״ן לפסוק זה.
בראשית א, ב.
רבי אברהם אבן עזרא (על קהלת ז,
ג) ועוד קדמונים. אבל רמב״ם בפרק א׳ של ח׳ פרקים לפני אבות, חלק עליהם.
עד כאן תוכן דברי רמב״ן, עם שינויים קלים בלתי חשובים בלשונו.
אמר העורך: אינו ברור אם כוונת הרב לחַווֹת מלים [מבטא מלים] או יש כאן ט״ס וצ״ל חִיוּת.
ויקרא כה, ל.
בראשית א, כ.
שהנפש היא רק אחת, בעלת תפקידים שונים.
תהלים נ, ד.
רמב״ן.
רמב״ם, סוף ההקדמה ל״מורה נבוכים״.
מכאן שהספר הזה כבר הועלה על הכתב. יתן ה׳ ויגיע לידינו ולידי עם ישראל.
הרב ביאר הענין בספרו ״ספר המדות״ (ח״ב פ״א, במהד׳ ראשון לציון, תשע״ו, עמ׳ 212-216) ובקצרה גם בספרו ״יין לבנון״, פרק חמישי משנה כ (מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ח, עמ׳ 660), וכן אזכור קל ב״גן נעול״ (מהד׳ ראשון לציון, תשע״ו, עמ׳ 56).
איוב יב, כ.
תהלים לד, ט.
שמו״א כה, לג.
קהלת א, טז.
במדבר כב, ב.
בראשית ג, ו.
שמות כ, יז.
משלי יז, כד.
כמו שהקדים לעיל כי כח הריח מול יראת הרוממות.
דברים לב, כט.
במהד׳ ראשון לציון (שנת תשע״ט) בית הבינה, חדר יט, חלון לט (עמ׳ 515); וקצת מזה שם בבית הבינה, חדר ט חלון ח עמ׳ 262.
ישעיה יא, ג.
שם יא, ב.
בראשית רבה יד, ט.
תהלים קנ, ו.
ויקרא יח, ה.
אבות ג, יז.
משלי יט, כג.
כלומר לפני בריאת העולם. ולא רצה לתרגם ״למזרח״ וכדברי רש״י. ומהרש״א על
נדרים לט, ב ביאר הטעם, כי אם כן היה צריך לומר ״בקדם״ באות בי״ת.
טו, ד. עיין שם.
טו, ג.
בראשית ג, יז.
יחזקאל כח, יב-יג.
ירמיה ז, לא.
לשון שממה.
ז, ד.
בראשית ו, יג.
איכה ב, א.
כלומר לישראל בלבד.
שם ב, ט.
שם ב, ו.
תהלים עו, ג.
״כגן שכו, ניקוד פַּתַּח תמורת אות ה״א הידיעה. לאיזה גן התכוין? אם לא גן עדן מקדם.
בראשית ג, כד.
מיכה ז, כ.
תהלים עד, ב.
איכה ה, כא.
חבקוק א, יב.
כלומר שהמדבר דבור זה כבר יצא ממקום א׳ אל מקום ב׳, וכעת הוא במקום ב׳, הוא מתייחס בדיבורו אל מקום א׳ שהוא ״קדם״.
תהלים קלט, ה.
ישעיה ט, יא.
זכריה יד, ח.
בראשית ג, כד.
ישעיה סה, כא.
קהלת ב, ה.
שם ב, ו.
במדבר כד, ו.
אין כוונת הרב למדינה בימינו הסמוכה לערב סעודית, הנקראת בימינו בשם ״עדן״ (והוא משופע חולות מדבר) כי הם לקחו לעצמם שם זה, אבל המקום שהמקרא מתייחס אליו הוא מקום אחר.
בראשית א, כז.
יחזקאל לא, ג.
שם לא, ח-ט.
יחזקאל לא, ט.
שם מז, יב.
בראשית ג, ג.
תענה לעצמך תשובה לשאלתך.
כ לומר: יש חלק מתים מסיבה זו.
כלומר, ויש חלק אחר מתים מסיבה אחרת.
עצמותיו.
משלי ג, יח.
מלת ״הגן״ בתחילת המקרא, מוסבת גם על עץ הדעת.
מורה נבוכים, ח״א פ״ב.
בראשית ג, ה.
שם ג, ז.
שם ג, כב.
מה שכתב על פסוק כב.
ישעיה לא, ב.
שם מה, ז.
רע על המגונה, ושלום על מה שהוא נאות וראוי.
שמו״א כה, ג.
דהי״ב ל, כב.
משלי ג, ד.
נחום א, יא.
משלי ב, יב.
שם ב, יג.
שמו״ב לט, לו.
אמר לה שקר.
פרקי רבינו הקדוש, בבא דשלושה, פסקא טז.
המלים שבסוגרים המרובעים הם דבריו של רבינו, באמצע הבאתו לדברי רמב״ן.
שם, לפנות את אוצרו מביתו.
תהלים קמד, ג.
שמות לג, יב.
שמו״ב יט, לו.
צבי ואילה שבשדה.
כלומר לנשים שאינן שלו.
קהלת ז, כו.
בספר ״יין לבנון״ על אבות, פ״א משנה ה (מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ח, עמ׳ 90-91).
יתביישו מהם.
משלי ו, לב.
של הקב״ה.
מליצה ע״פ ישעיה ס, כא.
מלשון ״בארנו״ שומעים אנו כי כבר כתב ספר זה. יתן ה׳ ויגיע כתב יד זה לידינו ולידי עם ישראל.
הרגשה ע״י שימוש החושים.
בראשית כט, ה.
הוכחות.
הושע ו, ו.
משלי ב, ה.
שם ב, י.
הושע ד, א.
דברים ל, טו.
על בראשית סוף דבריו על ג, כב.
עד כאן לשונו.
יואל ד, יח.
יחזקאל מז, א-ח.
שם מז, ט.
רש״י.
ירמיה כג, ג.
הרב יצחק אברבנאל.
בראשית כה, יח.
דברים ג, כה.
איוב מ, כג.
יוסיפון.
י, ד.
בראשית טו, יח.
עץ החיים ועץ הדעת.
כהבטחת יחזקאל לו, לה.
במדבר ג, יב.
בראשית ב, ח.
שמות לג, כב.
שמות כא, יג.
מהד׳ ראשון לציון שנת תשע״ו, עמ׳ 61-62.
מא, א.
טז, ד.
ישעיה יד, ב.
הושע יד, ג.
ישעיה סא, יא.
ירמיה כט, ה.
דברים טו, יב.
שם יא, יג.
ישעיה ה, ו.
דהי״ב ז, יג.
איוב לו, לב.
ויקרא יא, ב.
על בראשית ב, ט.
המלים שהקפנו בסוגריים אינן ברמב״ן.
הרעיון הזה העתיק רבינו מדברי הרמב״ן (על בראשית ב, יז) וכמו שכותב רבינו להלן בהמשך הדברים.
מל״א ב, מב.
קהלת ט, ה.
במדבר ד, כ.
ויקרא כב, ט.
בראשית ג, יט.
רוח חן, מהד׳ ראשון לציון, שנת תשע״ח, עמ׳ 108.
בראשית ג, יט.
רמב״ן על בראשית ב, יז.
רמב״ן על בראשית א, י.
ציין הרח״ד שעוועל, בהערותיו לרמב״ן, הכוונה לאריסטו, הובאו דבריו במורה נבוכים ח״ב פרק יט.
בראשית ג, יח.
על פי בראשית ג, יט.
של רמב״ן.
מליצה ע״פ ישעיה י, יח.
מליצה ע״פ ישעיה מב, כב.
בראשית ב, יז.
מל״א ב, מב.
משלי ב, יח.
מיותרת.
אמר העורך: דומני הוא: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל
(ישעיה כו, יט).
בראשית א, כז.
שם א, כח.
שמו״א טז, ו.
לשון מקבילה מולו.
פרופיאט דוראן (נפטר בשנת 1403)
בראשית א, כה.
שם א, כז.
שם א, כד.
בלי מלת ״עפר״.
בראשית יא, ה.
תהלים יד, ב.
תהלים קמז, ד.
ישעיה מ, כו.
בראשית א, כו.
איוב לט, יט.
משלי יד, ד.
ירמיה ה, ו.
מהד׳ ראשון לציון (שנת תשע״ו, מבוא הגן, פתיחת המחבר, עמ׳ 325)
בראשית א, כ.
כך נדפס שם.
יחזקאל א, ה.
שם א, י.
בראשית רבה יז, ד.
רבי פריפאט דוראן.
שמות-עצם.
בראשית ה, כט.
שמו״א א, כ.
בראשית ג, כ.
בראשית כט, לב.
דהי״א ד, ט.
הרב מתרץ קושי, כי המקרא כבר התחיל ״ויקרא האדם״, ומה טעם לחזור שוב על המלה ״אדם״?
שמו״א יב, יא. הקושי הוא כי הרי זה שמואל המדבר, ומדוע יזכיר שמו ולא יאמר ״ואני״?
טעמי המקרא.
הרב מקשה, שאם יש תרדמה, מדוע להזכיר מלת ״שינה״?
יונה א, ה.
שם א, ו.
שופטים ד, כא.
דניאל י, ט.
תהלים עו, ז.
בראשית טו, יב.
שמו״א כו, יב.
משלי י, ה.
שם יט, טו.
איוב ד, יג.
ישעיה כט, י.
ובזה מוסבר מדוע המקרא מזכיר ״תרדמה״ לפני ״שינה״.
מליצה על פי תהלים קכז, ב.
מליצה על פי תהלים ל, ו.
דניאל ז, ה.
מל״א ו, טו.
שמות כו, כ.
העתיק מבראשית רבה יז, ו.
יז,ו.
בראשית ה, א.
בראשית לג, יז.
ויקרא טז, ו.
משלי יד, א.
שם לא, כא.
לטאטא רצפת הבית.
שופטים ח, כז.
יהושע ב, ז. כי באמת לא שייך לומר ״אחריהם״ כי כלל לא יצאו המרגלים מביתה של רחב. אלא חשבו הרודפים שהם רודפים אחריהם.
כלומר, הפתיחה לחלק השני של הספר. במהד׳ ראשון לציון (שנת תשע״ו) הוא עמ׳ 324-325.
בראשית יח, ב.
דניאל ט, כא.
בראשית ז, ב.
שמות כו, ג.
בראשית כט, לה.
ישעיה כו, ו.
שיר השירים ז, ב.
שמות ט, יד.
ברמב״ן מהד׳ מוסד הרב קוק הגירסא: ״וילכו להם״.
נישואין.
חוה.
ההזדַוגות
בראשית לט, יב.
שם מד,כב.
שם נ, ח.
משלי ב, יג.
שם כח, ד.
בראשית לז, יא.
שמות לד, יא.
דברים ד, ו.
ישעיה מט, יד.
שמו״ב כג, י.
רות א, יד.
איכה ד, ד.
תהלים סג. ט.
שם קיט, לא.
דברים יא, כב.
מליצה ע״פ דניאל ה, יד.
בראשית ג, ז.
ירמיה ו, טו.
שמות לב, א.
שופטים ה, כח.
בראשית יט, טז.
שמות יב, לט.
בראשית לב, ה.
שופטים ה, כח.
מהד׳ ראשון לציון (שנת תשע״ו) עמ׳ 67-82, 149.
על התורה.