¹ כאמור לעיל לפני הפירוש ל-ב׳, ד, פרשת בראשית מחולקת לשלשה חלקים. פסוק זה פותח את החלק השלישי, אשר מסתיים עם סוף פרשת בראשית.

² פרקי החלק השלישי הם:
I ד, א – ד, כו – הולדת קין והבל ושת.
II ה, א – ה, לא – עניין שת ותולדותיו.
III ה, לב – ו, ח – טוּב ענין נח ורוֹע ענין בני זמנו בקיצור.

³ מנורת כסף כ״א, (עככ״ב, עמ׳ 109-108): ״…מבואר כי בזה הפך אותיות, כי מקניתי יאמר קני, לא קין, ואין בעברי שורש קין…״

⁴ כונתו לדברי שלמה במשלי על הפסוק: ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״ בפרושו למשלי יח, ט כתב ריא״כ: ״הנה בכל משחית הוא המשחית קניניו בידים, כאלו יאמר שהוא זורקם לים ואמנם המתרפה ומהתעצל במלאכת עסקיו הנה אינו משחיתם בידים, אבל אח הוא למשחית, כלומר, דומה לו מאד…״. בדרך כלל התורה מייחסת את הנולד לאחיו רק אם הם התאומים, כמו אצל יעקב ועשו: ״ואחרי כן יצא אחיו״, וכן אצל זרח ופרץ: ״ואחר יצא אחיו״. אצלנו מכונה הבל ״אחיו״ של קין, למרות שאינם תאומים, משום שגם בקין התקיים מאפיין ההבל. תיאור קשר האחוה משמש כתיאור של מאפיין משותף, המשייך את שני ה׳אחים׳ לאותה ׳משפחה׳ או קטגוריה, כפי שעולה מהפסוק במשלי: ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״, כלומר, אף המתרפה הפאסיבי מאופיין בהשחתה. כך כתב ריא״כ בעניין אחוות קין והבל הנזכרת כאן, בטירת כסף עמ׳ 54: ״וכבר ידוע ענין ׳אח׳ בלשון הקודש, וגם בכל לשון, כי אחר שהסוג הוא כמו אב, אם כן מיני הסוג ואישיו הם אחים… והנה אמר שלמה: ״גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית״, רוצה לומר כי המתרפה במלאכתו הוא משחית עניניו גם כן, ואם אינו עושה מעשה בהשחתה״.

⁵ התורה לא נתנה הסבר לשמו של הבל משום ששם זה מובן מאליו.

⁶ אולי כוונתו למה שכתב בשלחן כסף פכ״ו: ״ואמרו ״ויהיה הבל רועה הצאן וקין היה עובד אדמה״ אין בכאן קדימת זמן או סיבה, כי אין היות הבל רועה צאן סיבה להיות קין עובד אדמה...⁠״.

⁷ המקור אליו מתכוון ריא״כ הוא שמואל ב כ״ד:י״א, טענתו של ריא״כ שם היא כי אין כל יחס סיבתי בין קימת דוד ובין ההתגלות אל גד. וראה הערותיה של פרופ׳ ח׳. כשר לשלחן כסף פכ״ו.

⁸ יש להבחין בין הפועל ׳שעה׳ לפועל ׳רצה׳. הפועל ׳שעה׳ הוא ׳פניה אל׳, אך אינה מציינת קבלה רצויה של הקרבן, בעוד הפועל ׳רצה׳ (כגון: ויקרא א׳:ד׳) משמשת לתאור קבלה רצויה של קורבן.

⁹ לא כתוב כאן לא לשון ריצוי ולא לשון ריח ניחח (שניהם ביטויים של רצון לגבי הקרבן), ובאדם הראשון לא כתב שהביא מנחה, וגם לא בשת. ראה בהרחבה לקמן על ח׳, כ. הקשר האידיאלי עם ה׳ הוא ללא הקורבן אלא בצורה ישירה, על ידי תפילה.

¹⁰ בסיפור קין והבל אין נימוק מדוע דחה ה׳ את מנחתו של קין וקבל את של הבל.

¹¹ טירת כסף עמ׳ 54 וראה להלן בהערה הבאה.

¹² עירובין נד, ע״א: ״אמר ליה רב לרב המנונא: בני, אם יש לך – היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה״. כלומר, השתמש ברכושך אם יש לך ואל תאגור אותו. בטירת כסף עמ׳ 54 כתב ריא״כ: ״והכונה בזה לפי דעתי כי אמר השם לקין שהיה בעל הקנינים החצונים כמו שמבואר במלאכתו סוגה היא עבודת האדמה… והכונה בזה שיאמר השם לקין אם תוציא קניניך במה שייטיב לנפשך…״. כלומר, לשון הטבה משמשת במובן ניצול הממון לצורך עבודת ה׳, משום שזוהי טובת הנפש. וזה דומה לגמרא בעירובין, אשר אף שם, לדעת ריא״כ, מדובר בניצול הממון לצורך עבודת ה׳, וניצול זה מכונה הטבה על שם ההטבה לנפש.

¹³ יש לקרא את הפסוק: ״הלא אם תטיב – שאת״. אם תטיב (לנפשך, על ידי ניצול ממונך לצורך עבודת ה׳) – תוכל לשאת פניך, כלומר, להרים פניך בכבוד ולא להתבייש. ׳נשיאת פנים׳ כנגד ׳נפילת פנים׳, שפירושה – בושה.

¹⁴ ״תשוקתו״ = תשוקת החטאת; ״בו״ = בחטאת.

¹⁵ אין סתירה בין ״ואתה תמשל בו״ לבין העובדה שפעמים רבות אין אנשים מושלים ביצר החטא, כשם שאין סתירה בין ״והוא ימשל בך״ לבין העובדה שלעיתים אשה מושלת על בעלה, משום שבשני הפסוקים לא מדובר בהבטחה אלא בקביעת הרצוי והראוי.

¹⁶ קין אמר דברים המובילים להריגת הבל. לשון ריא״כ בטירת כסף עמ׳ 55: ״וראוי שתרגיש גם כן אמרו ״⁠ ⁠׳ויאמר קין אל הבל אחיו׳ ולא באר מה אמר, כי די באור לפי דעתי במה שזכר שאחר המאמרים ההם הרגו, אם כן היו דברי ריבות והיותו מתחזק בדעתו הרע, ושהוא חכם בעיניו מהבל״.

¹⁷ הלשון ״לא תוסף״ יכולה להתפרש באופן מוחלט, כלומר, לא תוסף עוד כלל, לעולם. או יכולה להתפרש כמתייחסת לשלב זה, כלומר, כרגע באופן זמני לא תוסף, בין אם לזמן קצר ובין אם לתקופה ממושכת.

¹⁸ ריא״כ מביא מספר ראיות מקראיות לכך שלשון ״לא תוסף״ אין פירושה תמיד לעולם. בפסוק הראשון נאמר ״ולא יספו פלשתים…״, וכמה שנים אחר כך בימי שאול נמצא שיש נציב פלישתים בגבע (שמואל א י״ג:ג׳). בפסוק במלכים נאמר ״ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל״, ומיד לאחר מכן (מלכים ב ו׳:כ״ד) בן הדד מלך ארם נלחם בישראל. המקור השלישי הוא נבואת נתן הנביא לדוד המלך שלא יוסיפו בני עולה לענות את ישראל, והרי מאז היו הרבה בני עולה שעינו את עם ישראל. הדוגמא האחרונה היא מדברי ירמיהו באיכה ״לא יוסיף להגלותך״, והרי אחר זה עוד הייתה גלות שניה.

¹⁹ אין פירוש ׳עון׳ – עונש, כפי שפירש ראב״ע בפרושו השני: ״והטעם – כי זה העונש גדול לא אוכל לסבלו. ויורה על אמיתת זה הפי׳ הפסוק הבא אחריו״. אלא ׳עוון׳ כפשוטו, חטא. וגם בפסוק ״כי לא שלם עון האמרי״ ׳עוון׳ כפשוטו, ולא כדעת ראב״ע שהביא ראיה לשיטתו מהפסוק שם.

²⁰ פירוש שורש ׳נשא׳ הוא להרים. ׳נשיאת עוון׳ היא מחילת חטא, משום שהמוחל כביכול מרים מעל החוטא את חטאו, כלומר, מסיר ממנו את עול העוון. כך יש להבין את דברי קין ״גדול עוני מנשא״ – ׳גדול חטאי משיוכל להמחל׳. פירוש זה אינו כפירוש רש״י, שפירש שפסוק יג נאמר בתמיהה: ״גדול עוני מנשוא?⁠״ וגם לא כפירושו השני של ראב״ע לפיו קובל קין על חומרת עונשו ואומר שהעונש כבד מידי. לפי ריא״כ ורש״י הנושא את העוון הוא ה׳, בעוד לפי פירושו של ראב״ע הוא קין.

²¹ כלומר, בגלל פניך – אסתר מבני אדם.

²² המספר שבע בשפה העברית הוא נפוץ, ומשמש כאשר רוצים לבטא ריבוי. כאן התורה מבטאת ריבוי גדול יותר על ידי המלה ״שבעתים״, שפירושה כמה פעמים שבע. את הפסוק מבאר ריא״כ ביתר הרחבה בטירת כסף עמ׳ 55: ״הנוקם יקם מהורגו נקמות גדולות, כי דרך המדברים להלפיג במספר שבעה…״. פירוש זה הוא נגד פירוש רש״י וראב״ע, שעשו חישוב מדוייק של שבע דורות בהן לא ינקמו מקין.

²³ לעיתים הסיומת ַיִם מציינת שנים, כמספר מכוון: ׳ידים׳, ׳רגלים׳, ׳אזנים׳. אך לא תמיד היא מציינת שניים כמספר מכוון, אלא לפעמים פירוש הסיומת ַיִם – הרבה, כמו במילה ״צהרים״ שבו ה׳צהר׳, כלומר, האור, הוא רב. ראה לקמן על ו, טז. כך כאן ׳שבעתים׳ אינו בהכרח ארבע-עשרה, וגם לא שני ריבויים מדוייקים, אלא מבטא ריבוי על גבי ריבוי. הוכחה למשמעות זו של ַיִם ניתן להביא מ״בעצלתים״, שהרי לא ניתן למדוד עצלות ולכוון כפל מדוייק שלו. ויש ראיה למשמעות זו של ״שבעתים״ מהפסוק בתהלים בו מתוארות ״אמרות ה׳ אמרות טהרות… מזוקק שבעתים״ והרי לא ניתן למדוד זיקוק של אמרה ולכוון כפל מדוייק שלו. וראה דיאנמט, פרשנות ופילוסופיה, עמ׳ 36. דיאמנט ניסה להוכיח מכאן לגבי תפיסת הזמן של בריאת העולם במשנתו של ריא״כ, נראה כי הוכחותיו קלושות.

²⁴ לא מפורש מהו האות.

²⁵ יחידי סגולה יסתפקו בפירוש גדול לפסוק זה, אך ריא״כ עצמו טוען שהאות לא מבואר בתורה, וכך כתב גם ראב״ע בפירושו לפסוק זה וז״ל: בפירושו לישעיה כתב על זה: ״ובאור כל זה אוצר ה׳ יבוא״. כלומר, יש כאן עניין של סוד.

²⁶ נראה שכוונתו להבחין בין קדמת עדן ובין עדן עצמו, ההבדל הוא בכל שבקדמת עדן אין כרובים.

²⁷ אין צורך שהתורה תגיד לנו את ייחוסה של אשת קין, משום שקין אינו חשוב מספיק לכך. לעומת זאת מסופר מי היו נשותיהן של אהרן ואלעזר (שמות ו, כג,כה), מפני חשיבותם. ואם לא סופר מי הייתה אשתו של שת השלם, קל וחומר לקין הרוצח. חשוב להדגיש כי ברקע לדיון זה על זהותה של אשת קין עומדת הבעיה מניין הגיעה אישה זו, הלא היא חייבת להיות בתם של אדם וחוה, נראה כי כספי מתחמק מן הבעיה באמרו שזהותה אינה חשובה.

²⁸ נאמר על קין ״ויהי בֹנה עיר״, בזמן הווה מתמשך, באופן שמדגיש את בניית עיר כמאפיין של קין, ולא ׳ויבן עיר, באופן שהיה מתאר רק את הארוע של בניית העיר, לומר שבניית ערים הייתה עיסוקו של קין.

²⁹ היות בניית ערים מלאכתו של קין מתיישבת עם לשון יחיד של ׳עיר׳, מכיוון שלשון יחיד יכול להתייחס לרבים, והשימוש בלשון ׳עיר׳ לגיטימית לגבי כמה עיירות. וזה משום שלשון היחיד מתייחס לקטגוריה הכללית (׳מין׳ או ׳סוג׳). כך משווה התורה את ״ותעל הצפרדע״ ל״ויעלו את הצפרדעים״: ״ותעל הצפרדע… ועישו כן החרטמים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים…״. וכן משתמשת התורה במלה ״הנחש״ במובן ׳הנחשים׳: ״וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים… ויבא העם אל משה ויאמרו… התפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש״. וכן ״ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה״ – כשם ש״צאן״ הוא כבשים רבים, וברור שכן גם ״שור״ ו״חמור״, כך גם ״ועבד ושפחה״ פירושו כמו ׳ועבדים ושפחות׳.

³⁰ בכל שמות תולדות קין יש אטימולוגיה עברית, כמו שיש בשמות בני יעקב, והתורה מכוונת להורות לנו על טבעיהם, כמו בבני יעקב, כמו שמפורש בשמות בני יעקב (מלבד שם בנימין), שאת טעמיהם התורה הסבירה בפירוש (בראשית כ״ט:ל״ב – ל׳:כ״ד). את שמות תולדות קין התורה לא הסבירה, מכמה סיבות. סיבות אלו, וכן כנראה עצם הטעמים לשמות תולדות קין, פורטו על ידי ריא״כ בספר מזרק כסף, שעסק במעשה בראשית ואיננו בידינו.

³¹ שם י-יא: ״וישלח ויבא את אהביו ואת זרש אשתו, ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדולו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך״. כאן בא המן להתרברב בפני אשתו ובפני אוהביו לא על מקרה ספציפי אלא באופן כללי, כך בפסוקנו אין למך מתרברב על רצח מסוים, אלא מתרברב במעשי הרצח רבים שלו, כל זאת בניגוד לפירוש רש״י שביאר כי פסוק זה עוסק במעשי רצח ספציפיים וז״ל של רש״י לפסוק זה: שהיה למך סומא ותובל קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה ואמר לאביו למשוך בקשת, והרגו. וכיון שידע שהוא קין זקנו, הכה כף אל כף וספק את בנו ביניהם והרגו. פרוש פשטני יותר מצאתי בנספחים שהוסיף יצחק לאסט להוצאת משנה כסף. הנספחים כוללים בעיקר מכתבי הערות שהתקבלו ע״י לאסט, לבקשתו ובהם מופיעים הערות הן לטירת כסף והן למצרף לכסף. המכתב האחרון בנספח מופיע ב׳משנה כסף׳ עמ׳ 328, ע״י חנוך הכהן עהרענטרייא וז״ל שם: ״ולי נראה שר״ל (כספי א.ר.) שהתפאר בגבורתו לפני נשיו כאשר התפאר המן (לפני א.ר.) אשתו במאמרו הראשון באמרו ״אף לא הביאה אסתר וכו׳...⁠״.

³² למך מתאר מעשה שעשה פעם-פעמיים (׳אחת ושתים׳), לומר על ידי כך שכן עושה ויעשה תמיד למי שפוגע בו, שזוהי מידתו. בטירת כסף עמ׳ 54 כתב ריא״כ: ״כי אמרו ׳הרגתי׳, אף על פי שהוא לשון עבר, נכון היותו ענינו להוה ולנמצא תמיד או לעתיד״.

³³ ראה לעיל על פסוק טו. למך מבטא ריבוי מופלג, יותר מהריבוי שנאמר לגבי קין, על ידי שמשתמש בשני סוגים של שבע – בעשרות (שבעים) ואחדות (שבעה). ריבוי עוד יותר גדול מתבטא בשנות חייו של למך אחר, השייך לתולדות שת: ״ויהי כל ימי למך שבע ושבעים שנה ושבע מאות שנה וימת״ (בראשית ה׳:ל״א).

³⁴ ״הוחל״ = ׳הותחל׳, כלומר, אז התחילו לקרוא בשם ה׳. פסוק זה הוא שבח לאותו הדור. ולא כרש״י שפירש (על פי בראשית רבה כ״ג:ז׳) ״הוחל״ מלשון ׳חול׳ ו׳חילול׳, כלומר, אז נעשה חילול על ידי קריאת דברים גשמיים בשם ה׳.