×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ישעיהו מ׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ב) דַּבְּר֞וּ עַל⁠־לֵ֤ב יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲוֺנָ֑הּ כִּ֤י לָֽקְחָה֙ מִיַּ֣ד יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה כִּפְלַ֖יִם בְּכׇל⁠־חַטֹּאתֶֽיהָ׃ (ג)  ק֣וֹל קוֹרֵ֔א בַּמִּדְבָּ֕ר פַּנּ֖וּ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה יַשְּׁרוּ֙ בָּעֲרָבָ֔ה מְסִלָּ֖ה לֵאלֹהֵֽינוּ׃ (ד) כׇּל⁠־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכׇל⁠־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖יםא לְבִקְעָֽה׃ (ה) וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְרָא֤וּ כׇל⁠־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ (ו)  ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כׇּל⁠־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל⁠־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה׃ (ז) יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל⁠־צִ֔יץב כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽםג׃ (ח) יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר⁠־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם׃ (ט)  עַ֣ל הַר⁠־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי⁠־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל⁠־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (י) הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙יֱ⁠־⁠הֹוִה֙ בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃ (יא) כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל׃ (יב)  מִי⁠־מָדַ֨ד בְּשׇׁעֳל֜וֹ מַ֗יִם וְשָׁמַ֙יִם֙ בַּזֶּ֣רֶת תִּכֵּ֔ן וְכָ֥ל בַּשָּׁלִ֖שׁ עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְשָׁקַ֤ל בַּפֶּ֙לֶס֙ הָרִ֔ים וּגְבָע֖וֹת בְּמֹאזְנָֽיִם׃ (יג) מִֽי⁠־תִכֵּ֥ן אֶת⁠־ר֖וּחַ יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְאִ֖ישׁ עֲצָת֥וֹ יוֹדִיעֶֽנּוּ׃ (יד) אֶת⁠־מִ֤י נוֹעָץ֙ וַיְבִינֵ֔הוּ וַֽיְלַמְּדֵ֖הוּ בְּאֹ֣רַח מִשְׁפָּ֑ט וַיְלַמְּדֵ֣הוּ דַ֔עַת וְדֶ֥רֶךְ תְּבוּנ֖וֹת יוֹדִיעֶֽנּוּ׃ (טו) הֵ֤ן גּוֹיִם֙ כְּמַ֣ר מִדְּלִ֔י וּכְשַׁ֥חַק מֹאזְנַ֖יִם נֶחְשָׁ֑בוּ הֵ֥ן אִיִּ֖ים כַּדַּ֥ק יִטּֽוֹל׃ (טז) וּלְבָנ֕וֹן אֵ֥ין דֵּ֖י בָּעֵ֑ר וְחַ֨יָּת֔וֹ אֵ֥ין דֵּ֖י עוֹלָֽה׃ (יז)  כׇּל⁠־הַגּוֹיִ֖ם כְּאַ֣יִן נֶגְדּ֑וֹ מֵאֶ֥פֶס וָתֹ֖הוּ נֶחְשְׁבוּ⁠־לֽוֹ׃ (יח) וְאֶל⁠־מִ֖י תְּדַמְּי֣וּן אֵ֑ל וּמַה⁠־דְּמ֖וּת תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ׃ (יט) הַפֶּ֙סֶל֙ נָסַ֣ךְ חָרָ֔שׁ וְצֹרֵ֖ף בַּזָּהָ֣ב יְרַקְּעֶ֑נּוּ וּרְתֻק֥וֹת כֶּ֖סֶף צוֹרֵֽף׃ (כ) הַֽמְסֻכָּ֣ןד תְּרוּמָ֔ה עֵ֥ץ לֹא⁠־יִרְקַ֖ב יִבְחָ֑ר חָרָ֤שׁ חָכָם֙ יְבַקֶּשׁ⁠־ל֔וֹ לְהָכִ֥ין פֶּ֖סֶל לֹ֥א יִמּֽוֹט׃ (כא)  הֲל֤וֹא תֵֽדְעוּ֙ הֲל֣וֹא תִשְׁמָ֔עוּ הֲל֛וֹא הֻגַּ֥ד מֵרֹ֖אשׁ לָכֶ֑ם הֲלוֹא֙ הֲבִ֣ינוֹתֶ֔ם מוֹסְד֖וֹת הָאָֽרֶץ׃ (כב) הַיֹּשֵׁב֙ עַל⁠־ח֣וּג הָאָ֔רֶץ וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כַּחֲגָבִ֑ים הַנּוֹטֶ֤ה כַדֹּק֙ שָׁמַ֔יִם וַיִּמְתָּחֵ֥ם כָּאֹ֖הֶל לָשָֽׁבֶת׃ (כג) הַנּוֹתֵ֥ן רוֹזְנִ֖ים לְאָ֑יִן שֹׁ֥פְטֵי אֶ֖רֶץ כַּתֹּ֥הוּ עָשָֽׂה׃ (כד) אַ֣ף בַּל⁠־נִטָּ֗עוּ אַ֚ף בַּל⁠־זֹרָ֔עוּ אַ֛ף בַּל⁠־שֹׁרֵ֥שׁ בָּאָ֖רֶץ גִּזְעָ֑ם וְגַם⁠־נָשַׁ֤ף בָּהֶם֙ וַיִּבָ֔שׁוּ וּסְעָרָ֖ה כַּקַּ֥שׁ תִּשָּׂאֵֽם׃ (כה)  וְאֶל⁠־מִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי וְאֶשְׁוֶ֑ה יֹאמַ֖ר קָדֽוֹשׁ׃ (כו) שְׂאוּ⁠־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִֽי⁠־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר׃ (כז)  לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵיְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וּמֵאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר׃ (כח) הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם⁠־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם ׀ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ׃ (כט) נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עׇצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה׃ (ל) וְיִעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ׃ (לא) וְקוֹיֵ֤ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וְהָרְכָסִ֖ים א=וְהָרֲכָסִ֖ים (חטף)
ב נָ֣בֵֽל⁠־צִ֔יץ =א (מקף בתיבת משרת)
• ל,ק=נָ֣בֵֽל צִ֔יץ (אין מקף) וכן בדפוסים
• ראו ייבין, כתר, כט.3 עמ׳ 235.
ג אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם =א,ל (מרכא וטפחא וסילוק) וכן הוא במ״ג דפוס ונציה
• בחלק מהדפוסים וקורן=<אָכֵ֖ן חָצִ֥יר הָעָֽם> (טפחא ומרכא וסילוק) ובעקבותיהם גם במהדורת סימנים (נגד הכתר!) בהסתמך על ההפטרה שבחומשים לפי ר׳ וולף היידנהיים.
ד הַֽמְסֻכָּ֣ן א=הַֽמֲסֻכָּ֣ן (חטף)
E/ע
הערותNotes
(א) ... הרבה לתאר מה שהיטיב בו לאומה ואמר חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ (ישעיהו ס״ג:ז׳). ואמר בתחילת (?) הפרשה הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו (ישעיהו ס״ה:י״ג). ושארית הפרשה כיוצא בו, עד ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי (ישעיהו ס״ו:כ״ד), והוא סיום הספר. אבל אומר, כי הבשורות הטובות ואיומי הפורעניות הכתובים בין הפרשיות אמורים על אנשי תקופת מצרים שבהם בפרטות (?), לא לזולתם. יתר על כן, כל בשורה טובה ואיום בפורעניות הכתובים בנבואת עשר הפרשיות, כוונתי: ארבע ראשונות, ארבע שניות ושתיים אחרונות, כל זה מצורף ומוכלל לכלל האומה. אכן נתייחד לכל חבורה מן השש הללו מה שהדין מחייב שהיא ראויה לו. אבל כלל התנחומין והבשורות הטובות אמורות הן לכלל האומה. ואם כבר הקדמתי פתיחה קצרה זו לנחמות, אומַר: קודם שקרא לחבורות אלו התחיל לרומם ולגדל את הבשורה באמרו: על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון (ישעיהו מ׳:ט׳) והרחיב ברוממות מי שערב להן ומי שהבטיחן, יתברך ויתעלה, מקצת מזער באמרו מי מדד בשעלו מים וגו׳ (ישעיהו מ׳:י״ב) עד סוף הפרשה איש לא נעדר (ישעיהו מ׳:כ״ו). וקדם לדיבור גם כן: ראו, מי המבטיח והמבשר ומה ערכו. והוא נכון וראוי יותר בפורעניות; וכיצד ראוי להיות מזומנים לשמיעתם, כדרך שמתכוננים לקראת המלך כשהוא יוצא לדרך. מתקנים לו הדרך והגנות. כך – אבל ביתר כבוד ורוממות – ראוי לשומעים להתכונן להשמעת נחמות אלו. הוא שאמר: קול קורא במדבר פנו דרך ה׳ (ישעיהו מ׳:ג׳). ולפני הטלת⁠־אימה ציוה לנביאים בזמנם ולחכמים בהופעתם ושאר האומה ביחסם זה לזה, שיצוו איש לרעהו סבלנות ותנחומין. זאת היא הפתיחה שאמר בנחמו נחמו עמי. ... כפילות נחמו באה לכמה פנים. מהם: שְנִיוּת בלבד, משום שהגלות באה על שני מחנות: עשרת השבטים ויהודה; ועל שתי ממלכות: מלכי ישראל ומלכי יהודה. וגרמה לחורבן שני מקדשות: ראשון ושני. וניחם אותם בדיבור האל ובדיבור הנביא. ובישר אותם בעולם הזה ובעולם הבא. ומהם על דרך הריבוי. התנחומין סוגים סוגים כיוון שהמנחמים רבים ושונים. מהם המלאכים כאמרו: ויען מלאך ה׳ ויאמר ה׳ צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים זאת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה (זכריה א׳:י״ב). ומהם הנביאים [כאמרו]: ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי (הושע י״ב:י״א). ומהם החכמים [כאמרו]: דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות (קהלת י״ב:י״א). ומקצתם אלו לאלו [כאמרו] ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה׳ (ירמיהו ל״א:ל״ג). וריבוי המנוחמים על פנים שונים. מהם סוגים שבחרו עבודת ה׳ כמו שהקדמנו. ומהם מי שהרמז מספיק לו כגון הכהנים. ומהם מי שנצרך לביאור והרחבה. ומהם אנשים שתוחלתם כפי שהקדמנו. ואז הספר מרסן מי שגוברת עליהם התקווה [לראות] בהופעת הצדק. ומהם מי שתקוותו הנעלה היא לראות את הנביאים. ומהם מי שלבו דבק בתחיית המתים, ושאר מה שסיווגנו במה שנאמר קודם. בגלל אופנים אלה [שפורטו] לעיל כפל נחמו נחמו. ומה שאמר יאמר אלהיכם צפון בו מוסר השכל. לפי שהאדם, אם הוא חכם, הרי שתנחומיו מתקבלים על לב המנוחם, משַכחים צרותיו ומסלקים ממנו ענן התוגה... כמו שאמר בפרשת יוסף ואחיו: וינחם אותם וידבר על לבם (בראשית נ׳:כ״א); ובפרשת חברי איוב: וינחמו אותו על כל הרעה אשר הביא ה׳ עליו (איוב מ״ב:י״א); ובפרשת בועז ורות: אמצא חן בעיני אדוני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך (רות ב׳:י״ג) ודומיהם. [והמנחם כאן] הוא ריבון העולמים, אשר אם יאמר דבר יתקיים, ואין מי שישיבנו. (ב) דברו על לב (ישעיהו מ׳:ב׳) – כוונתו... דיבור על לב וכך יש לתרגמו, ומשמעות דברו וקראו – בעדינות ואהבה (?) על פי הנסתר. ועל פי הנגלה קריאה... [כי לקחה מיד] ה׳, כפלים בכל חטאתיה... [מתקשים] בני אדם לעמוד על עניינו, מחמת שהשכלים מכחישים שגזר⁠־דין יעניש כפליים מן המגיע. ויש לזה ביאורים רבים. הראשון... שכבר ביררתיו ... וכי בזמן הישועה ייחלקו [הבריות] לשניים... אנשים שחזרו בתשובה ונגלה להם עוונם [ונתייסרו] בייסורים, ונסתלקה מהם התביעה [להענישם]. עליהם אמר כי נרצה עונה. השני – אנשים שבא עליהם עונש על מקצת [דעותיהם], ואח״כ ייסרם ייסורים רבים כדי שיהיו ראויים לגמול על שנשאו [ייסוריהם] באורך רוח, ואז יהיו הייסורים כפליים מן החטא: הראשון – כשיעור החטא, והשני – לגמול. ואין הוא עול כיוון שהאל גומל אותם עליו, וכפי שמחייב העיון השכלי וכמו שפירשתי בפירוש איוב. על כן אמר כפלים בכל חטאתיה. ויהיה נכון לומר כפלים בעניין הכינוי. ושניהם שיעור ריצוי העונות: שתי גלויות ושני חרבנות... ואפשר לומר כפלים ארבעה דברים שהם ארבעה בכינויים. והם כפי המגיע להם. כוונתי לארבעת שפטי הרעים (יחזקאל י״ד:כ״א). ואפשר שיהיה [לקחה] מיד ה׳ כפלים מכוון אל הטובה שתתחדש [והקב״ה] אומר: אני אשפיע עליהם מטובי כפליים מן העונש שקיבלו בגלל חטאיהם. וזה עולה יפה עם מה שאמר תחת בשתכם מש⁠[נה] (סא ז). וכפי מה שידעת ויוסף ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה (איוב מ״ב:י׳). ואפשר שדיבורו לקחה כפלים מוסב על העם עצמם. כלומר, שהם קיבלו על עצמם עונש כפול. כביכול הם אומרים: חננו לפניך! אם נתחייבנו מאה מלקות, הלקה אותנו מאתיים. הרי שהציעו בנדיבות עונש כפול, כדי שיוסיף עליהם משהו. ואפשר לפרשו גם כן שקיבלו על עצמם לעשות בעבודת ה׳ כפליים ממה שחטאו. ויהיה ביאור מיד ה׳ בפירוש שביעי זה עבודת ה׳, כדרך שכל חוזר בתשובה עושה: אם היה רגיל להתפלל שלוש תפילות עושה אותן שש. ואם היה רגיל לעשֵר עשירית מְעשר חמישית, למען יכפר לו האל [על חטאיו]. וכל אחד משבעת הפירושים שייאמר על כפלים יהיה נכון. ועשה הקדמה לנחמות – דיבור של הכנה ורוממות, כדרך שמפלסים דרך לפני המלכים ועושים הכנות לכניסתם לארמנותיהם. כך הקדים דיבור של גדולה וכבוד לחזון ה׳ בהתגלותו כדי להרגיע אומתו ולנחמה ואמר... (ג-ח) התקנת הדרכים המסופרת לא נועדה לבני ישראל שילכו בה. אפילו שהליכתם בזמן קיבוץ גלויות נזכרת במקומות רבים, אין מקום זה בכללם. רוממות זו היא לרוח הקודש, כמו שידעת שהנבואה שרתה עם כניסת ארון ה׳ לבית המקדש. ואמר שאו שערים ראשיכם (תהלים כ״ד:ז׳). ונאמר מי זה מלך הכבוד (תהלים כ״ד:ח׳). והיתה התשובה מלך הכבוד, ה׳ עזוז וגבור (תהלים כ״ד:ח׳,י׳). וחזר גם כן בדיבור שני בעניין זה. ולא נתכוון בכך לדבר אל השערים, ואין בשערים כוח להגביה משקופיהם למען יתרחבו. אבל אמיתות הדיבור הוא גדולה ורוממות לשכינה. וכן ניתנו כאן הפסוקים קול קורא במדבר (ישעיהו מ׳:ג׳), כל גיא ינשא (ישעיהו מ׳:ד׳) כדי לרומם את האל. ובגדולתו התגלות לאומה לאמרו בסוף הפרשה ונגלה כבוד ה׳ (ישעיהו מ׳:ח׳). וכפי שידעת היה הדיבור בהר סיני במדבר, מקום הפקר גלוי לכל הבריות ובלתי נסתר. אף כאן הוא אומר: איני מבשרכם בדיבור נסתר אלא גלוי וברור. כי כאשר הדרך היא במדבר, המהלך בה גלוי לעין למי שמבקש לראותו, יותר מזו שביישוב, כי אפשר ש... ...חיזק לב האומה בכך שבני אדם דומים לצמח, לפי שהכול ברואים. ואז החלטותיהם והבטחותיהם יכלו גם כן בכליונם, כפי שידוע שהענפים נשללים בשלילת השורשים, וכמו שאמר שם אל תבטחו (תהלים קמ״ו:ג׳). אח״כ אמר, שהביטחון האמתי הוא רק על דברי מי שלא יחדל ולא יכלה, כאמרו אשרי שאל יעקב בעזרו (שם קמ״ו:ח׳). כך המשיל כאן בני אדם לחציר והבטחותיהם לציץ שהוא ענף. ולפיכך פירשתי חציר וציץ הראשון על הצמחים והשני על בני אדם. ואמר לבני ישראל: לו הבטיחכם בשר ודם חסד, צדקה ובשורות אלו, כי אז הייתם אומרים: כדרך שהוא עצמו כלה, כך יבטל מה שיאמר ולא נשיג ממנו כלום. אבל ראו מי הבטיח לכם דברים אלו ועָרב אותם לכם: הן הוא החי, הקיים, הנצחי שלא יחדל. ודעו שדבריו והבטחותיו לא יחדלו ולא יבטלו, כמותו. כאמרו ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיהו מ׳:ז׳). ואפשר גם כן שכוונתו להוציא מן הלב שדיבורים אלו אמרום הנביאים, ושיש בהם דבר משלהם, אלא כולם דברי ריבון העולמים כאמרו ודבר אלהינו יקום לעולם, כוונתו לימות המשיח הקשורים בגמול עולם הבא ונעמו, שלא ייפסק ולא יכלה. (ט) ... [המנהיג אותם] בנועם [כרועה. ובכוחו יקבץ המשולים בטלאים] הנשואים [בחיק. וינהל הדומים לעלות מן הצאן]. אפשר... שכוונתו בזה... במקומות הרמים וכי... בדבור הנמסר... ההרים... האומות... ההרהורים אפשר שיעלה בדעתנו... ובגלות שנאמר: אם נתבשרנו במה שהבטיחנו האל בדבר המלך הנעלה [והכנעת] כל האומות תחת ידינו [קיים חשש] שיעשו בנו כמו שעשה פרעה, כשאמר הבה נתחכמה לו וגו׳ (שמות א׳:י׳) ושאר הפרשה, וישמידנו קודם שנמלוך. בגלל סיבה זו חיזק לבנו ואמר הרימי אל תיראי... אחריהם. הנה מחצית מכלל האומות... מה שהבטיח לנו האל, ואין אנו יראים מהם. וכן לא יוכלו לנו. ואמרו מבשרת, רמז לכלל האומה, כי מקצתנו מבשר למקצתנו ומטיף לו לגלות סבלנות. (י) ואחר שאמר אלהיכם (ישעיהו מ׳:ט׳) אמר ה׳ אלהים במשמעות שהוא אל ושהוא ריבון העולמים ובחר בכם לעם סגולה. נכון יהיה לפרש דיבורו הנה שכרו אתו כרמז לתענוגות ימות המשיח. ופעולתו ירמוז בו לגמול בעולם הבא. כי פעולה גם כן שם לשכר, כמו שאמר על נבוכדנצר: פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים (יחזקאל כ״ט:כ׳). (יא) ומה ראה [האל] בחכמתו שפתח את הנחמות, בנעימותו באומתו – כניהול הרועה לצאנו – מכל שאר האומות החזקות והנכבדות? על כך נאמר שהקרוב ביותר בעניין זה הוא: כיון שהשליח הראשון היה משה רבינו ולו נמסר ניהול בעלי חיים לא⁠־מדברים, כאמרו: ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו (שמות ג׳:א׳). אח״כ מינה אותו אלהים להנהיג בעלי חיים מדברים, כאמרו: נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהלים ע״ז:כ״א). מאותו זמן נתכנתה האומה צאן, ומנהיגה – רועה. ונתחזק דבר זה ונתבסס כשנתמנה דויד לתפקיד. והיה מנהגו גם כן ... כמו שתיאר... הפרשה... וכמאמר... ופרשת רעה [את צאן ההרגה (זכריה י״א:ד׳) עד סופה]. הכל על דרך רעייה ראשונה של משה בן עמרם כפי שהקדמתי. ועל פיה אמר האל כאן: למרות כוחי ושלטוני וגדלותי, כמאמר הכתוב בחזק יבוא וזרועו מושלה לו (ישעיהו מ׳:י׳) אפעיל רחמיי וחסדי ורכותי כלפי עמי כחמלת הרועה לצאנו המנהל אותן בחיבה רבה. את רמי המעלה [שבעם] הוא נושא כטלאים וגדיים וקטנים. והפליג בדיבור כשאמר שישאם כרועה בחיקו, כאמרו ובחיקו ישא. ואת הראוי לקבצו מקבצו כאמרו בזרועו יקבץ טלאים והם הבינונים. ומי שנצרך שיוליכוהו בחמלה הם הראשים המשולים לצאן עלות, והן אלו שהמליטו ילדיהן והן מניקות, כאמרו עלות ינהל, וכמו שביאר יעקב ואני אתנהלה לאטי (בראשית ל״ג:י״ד) ושאר הפרשה. ויתר העם המשולים לצאן החזקות והחסונות ירעה אותם רעייה רגילה, כאמרו כרועה עדרו ירעה. ואפשר שיתחלקו בני אדם לארבעה סוגים אלה בלבד או ליותר מהם. אבל ארבעת אלה הם העיקרים. לאחר שתיאר חמלה מרובה זו באומה, המשיך בדיבור שהפליג בו – ער כמה שידוע לנו – בפיאור האל והעצמתו. שלא ידמה המדמה שהמלה זו מצדו באה מקוצר יד. ולפיכך אמר... (יב) ...בזוי ומתועב. וכן העצמים הכבדים שאפשר להכניסם למאזנים. והוא קל (?) לגבינו. וכן מה שאפשר להכניסו לאֵיפה מן הדברים היבשים. וכיון שהעניין כפי שתיארתי, והוא נאה, לא יחול על דבר שהוא גדול מארבעה יסודות הללו: אש, אויר, מים ואדמה. ואם נחפוץ לעמוד על קצה הגבול של ארבעה סקטורים הללו שמקצתם נכנסים למקצתם לא נשיג זאת מצד החוש ואע״פ ששכלינו קובעים שיש להם קץ וגבול, אלא שהראות והשמע שלנו אינם משיגים זאת, הוצרכנו שהבורא, יתברך ויתעלה, ימשיל לנו שיעורן לגביו הוא. ואמר כי השמים עצמם אשר אם נשקיף על גודלם העצום יתהה שכלנו ותאחזנו חרדה, כי המעקב והחישוב מסיקים כי שיעור ההקפה שלהם בכל הרף עין, הוא שטח של שני אלפים וארבע מאות מיל. וסיבוב הגלגל והכוכבים הקבועים העליונים (?) אין לדעת כלל מה שהוא סובב בשעה קלה (?). לא כל שכן ביום תמים, שיעורו אצל הבורא דל ועלוב כשטח טפח אצלנו. והמים והעפר שהחכמים שבבני אדם לא יוכלו לסכם כל אחד מסיבובם (?) לחוד, כמה יהיה ... סך הכל של שניהם. ויצא ששת אלפים מיל (?) בשיעור ארבעה עשר מיל למיל, שהם ארבעת אלפים אמה באמת סורא. ובאלבסוניה שלשים ושנים אלף אמה. שיעורם לגביו [של האל]. שיעור המים לגביו [של האלהים] כדבר שנשקל במאזנים אצלנו. והעפר כדבר שמכניסים אותו אצלנו לתוך מידה. וההרים הרמים [כאילו שקולים במאזנים]. והמיל, הרי הקרוב ביותר שאפשר לראות שטחו ממנה [מן הארץ], ממה שבישוב הריהו שנים עשר אלף (?) אמה במידת סורא. שהם שלושים ושנים אלף אמה בבסמיה. את שיעוריהן ממציא הוא כדק ששוקלים אותו אצלנו במאזנים. אז מה אפשר למתארים לתאר מגדולתו ויכולתו. ולמרות המשלתו לשעל, שליש, פלס ומאזנים לא חלה הכוונה להגבילו לעצמים אדירים אלה בדברים הנמדדים, ואע״פ שהם פעוטים. ואין זה אלא דרך קירוב לשכל, והמשלה מצד האל. אך על פי האמת אין שיעור להם בעיניו, ואינו רואה להם חשיבות. אבל השיעורים הללו הופכים ומאירים את שכלנו שלנו, בגלל חולשתנו וחוסר יכלתנו לגבי הכוח, החוש והמחשבה. והוא, יתגדל ויתעלה, שבראם, הוא מעל לכל עוצמה ויכולת. וקיצר ולא הזכיר את האויר משום שהוא כלול בדברים הללו, אלא שהוא תיאר את רוּמוֹ (?) בהמשלת השטח, המידה של היבש והמאזנים, כיון שהם כנוּסים באויר. (יג-יד) וכשפתח בדברים עצומים אלה וצירף להם תיאור בריאת הנשמות, שעניינן נכבד ונפלא המיוחדים להן, פעולותיהן וכוחותיהן, בפרט [נפשות כבני אדם] שתבניתן היא בגדר פלאי פלאים וכן הכרתן... והבחנתן. ועל כך אמר ״מי תכן את רוח ה׳⁠ ⁠״. אמר אחר זה: מי שאלה מקצת תאריו אשרי אדם [שהאל] יודיענו משהו ממשפטם. הוא שאמר ״ואיש עצתו יודיענו״, כי הוא ״את מי נועץ ויבינהו״ (יד). ראו, ממי ביקש עצה והדריכו? וממי ביקש שיורנו והורהו. לפי שהוא רבון העולמים, ומי הוא בעל יכולת כזאת? ״מי מדד בשעלו מים״ וגו׳ (יב). אומר הוא לבני ישראל: כל מה שהורו לכם הנביאים מצוויים ואיסורים והבטחת שכר ואיום בעונש וגלות ובשורת ישועה. ראו, מי הוא האל שיש לו יכולת וגדלות אלו. ומשום כך מנה ששה דברים: עצה ובינה, לימוד ומשפט, דעת ותבונה. כל זה כדי לחזק את נפשותינו להאמין בנחמות אלו שתיאר ובאמיתותן. כי למי שאינו רואה בשמים שיעור ואות ליכולתו (?) למענו בישרנו בכולן, והרחיב את הדיבור בפירוש ארוך. (טו) וכן מי שאין אצלו ערך וכבוד לכל האומות, לפי שהמשילם ״כמר מדלי״ והיא הטיפה. ״וכשחק מאזנים״ היא העין שבמאזנים בין כף לחברתה ... הפנה במהירות את דאגתו לנו, בני ישראל, וניחמנו באריכות. וכן מכל מלכים שלגביו הם כחגבים. כאמרו ״ויושביה כחגבים״ (כב). והשרים - לא כלום, כאמרו ״הנותן רוזנים לאין״ (כג). והשופטים - כתוהו, כאמרו ״שופטי ארץ כתהו עשה״ (שם). הסב את השגחתו וחכמתו לבשורה שינשא את מצב מלכינו, ראשינו ושופטינו כמו בבשורות אלו, שהתחיל בהן. וכאילו ייחד ב״יושביה״ את המלכים. מסייע לכך מה שהוסיף בהזכרתם ״חוג״, שהוא כמסך להם. ו״דוק״ שהוא כאהל להם. (טז) כל האילנות והצמחים לא יספיקו לבערה אחת לאש הקרבנות, וכל החיות הטהורות אין בהן די לקרבן אחד לו כראוי, כמו שאמר ״ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה״. (כד) אשיווה למלכי ישראל ערך ומעמד עד שבישר באמרו... והתוספת בה... שיעור השמדת כל הבריות לגביו כדבר שנושפים עליו... ויבש, כמו שאמר ״וגם נשף בהם ויבשו״. כולם אצלו [יעקרם] מן השורש. הסב את ההשגחה למלחמה באויבינו... כפי שיתאר אחרי זה. יש עם שהאל יגיעם למידה עצומה זאת וירומם אותם לכבוד כזה, כיצד אפשר שתקצר רוחם ויקוץ לבם, ואפילו שמשיגים אותם השפלות הגדולות ביותר והסכל העצום ביותר, כי אז חובתם לפסוח עליהם ולא לקוץ בחייהם, מתוך בטחון בעניינים נכבדים אלה. בין הפרקים האלה הזכיר אלילים ארציים ושמימיים. הארציים - מה שעושים בני אדם מאבן, עץ ברזל, נחושת, זהב וכסף, וזולתם. אמר עליהם ״הפסל נסך חרש וצורף בזהב ירקענו״ (יט), ״המסכן תרומה עץ לא ירקב יבחר״ (כ). והשמימיים הם הכוכבים והגלגלים. ועליהם אמר ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״ (כו). ויש לו בדיבור זה של תיאור האלילים שתי כוונות: האחת, להטיל מורא עלינו שלא נחליף עבודתו, יתגדל ויתעלה, בעבודת אלוהיות, גם אם תארך שהייתנו בגלות בקרב עובדיהן. הן תראה, כשתיאר בתורה מצבו של מי שמוכר עצמו לאחת האומות, באמרו ״וכי תשיג יד גר ותושב״ (ויקרא כ״ה:מ״ז) חזר בסוף הפרק על איסור עבודת אלילים ואמר ״לא תעשו לכם אלילים״ (ויקרא כ״ו:א׳). מדגישה לו [התורה] בגלל שכנותו עם האומות. וכך תמצא אותו בבשורות ונחמות אלו, חוזר הוא על איסור עבודת האלילים ומספר על יסודותיה ושפלותה בביאור ארוך. וכן יתאר אחרי זה בדיבורו ״יוצרי פסל כולם תוהו״ (ישעיה מ״ד:ט׳), ״הזלים זהב מכיס, וכסף בקנה ישקולו״ (ישעיה מ״ו:ו׳). ופרקים [אחרים דומים] וכן הכוכבים הנעבדים. אמר על נטישתם... כשהוא... מגנה את בבל ״נלאית ברב עצתיך, יעמדו נא ויושיעוך״ (ישעיה מ״ז:י״ג) ושאר הפרשה. (כא) הכוונה השניה, אימות לאלו ההבטחות. אומר לנו שאינן כהבטחות הבריות אשר לא [מקיימים ולא] כהבטחות עובדי אלילים שאומרים ולא מתקיים דיבורם, [ולא] כמשפט הכוכבים וענייניהם1, לגבי סעיפי ארבעת היתדות, שהן ארבע נקודות מקבילות: לכל שתים קשרים עם גרמים וקשרים עם ראוּת, ושאר דברים כיוצא באלו אשר כולם [מיוסדים] לפי סברה ודמיון. ראשון שבהם - מדעי החושים: שמיעה, ראייה, ריח, טעם ומישוש. אמר עליהם ״הלא תשמעו״. אח״כ חכמת הסיבות [מעין] הדיבור באדם והעשן באש אמר עליהם ״הלא תדעו״. אח״כ מדעי ההקדמות של ההוכחות. המעט ביותר שיהיו - שתי הקדמות, למען יוכל להסיק מביניהן תוצאה. ואין שיעור לרוב מה שיהיו בהן. [ועליהן] אמר ״הלא הבינותם״. אחרי זה מדע הידיעות המנופות מן הנפסדות, שבהן שני פנים ואין שלישי להן: כזב שבזדון והעלאתו בדמיון. [ועליו] נאמר ״הלא הוגד מראש לכם״. הודיענו [האל] החכם, שארבעת סוגים אלה כולם מוכיחים על יכולתו וגדולתו. וכך הם כולם, לבד מן החוש. והסיבה מוכיחה על אמיתות אלו הבשורות ואלו [הנחמות]. (כד) ... הראה כי... יודע שאין... הוא כעניין בל נטעו... כאמרו ביסוד הבריאה ואת כל העץ אשר [בו פרי עץ זורע זר]⁠ע (בראשית א׳:כ״ט), ואמר לא תזרע כרמך כלאים (דברים כ״ב:ט׳). אבל כשהזכיר [רוזני]⁠ם ושופטים אמר על הרוזנים בל נטעו ואמר על השופטים בל [זרעו]. ומה שאמר אף בל שרש בארץ גזעם רמז בו לייחוסם אשר סיפרו עליהם. כאלו הזכיר בפסוק הראשון הכרתת הרוזנים והשופטים, ואח״כ הזכיר כליית זרעם באמרו אף בל נטעו. [אח״כ] הזכיר כריתת שורשם אף בל שרש ולפיכך אמר אף. אף להוסיף עליהם. אח״כ אמר וגם נשף בהם ויבשו. וזה שאמר וגם מוסב על ענפם ושורשם והודיע שהם... [וסערה] תייבשם ותישאם. והרוח הזאת היא מכוח ריבון העולמים, שיבואו עליהם ויהרגום, כאמרו ויבשו. ותעקור זכרם ושלטונם מן [העולם] כמו שאמר וסערה כקש תשאם. כלל בפרק הזה כיליון האומות ושלטונן וחוקיהן ואח״כ אבדן מנהיגיהן ועקירת שורשם וענפם. (כה) אמר לפני זה ואל מי תדמיון אל (ישעיהו מ׳:י״ח). חזר ושנה אותו לאחד משני פנים. או משום שעובדי אלהים אחרים הם שני סוגים: מקצתם עובדים [אלילים] שבארץ ומקצתם עובדים אלו שבשמים. אמר לאלו ואל מי תדמיון אל ולאלו ואל מי תדמיוני. או שדיבורו ואל מי תדמיוני כוונתו בו. מעשיי, בדומה לדיבור... כונתו בו רמז על... למי תדמיוני [ואשוה יאמר] קדוש בין צבא השמים. אין בשמים... בדומה למה שיש בארץ. (כו) שאו מרום עיניכם. כלומר: יסתכלו בכוכבים ויתבוננו בהם למען ידעו שהם ברואים מונהגים [כמו ש]⁠אמר החסיד, [כי אראה] שמיך מעשה אצבעותיך (תהלים ח׳:ד׳). הזכיר בפסוק הזה ארבעה מעשים החוזרים לאל. ראשון שבהם – שברא כוכבים הללו, כאמרו מי ברא אלה. ודיבורו מי ברא אלה מעיד שהם ברואים. והכחיש את האומרים שהם קדמונים. השני – הראה שהוא מוציאם במספר בזמן שקבע להם לזרוח ולשקוע לפי מהלכיהן השונים. לשון [המוציא] אכן מעיד שאינם יוצאים בבחירתם, אבל האל הוא המוציאם. ויש ראיה המעידה על כך, לפי שאינם יוצאים, כי אם בזמן שקבע להם אלהים, כאמרו על מקצתם התוציא מזרות בעתו (איוב ל״ח:ל״ב). ואמרו התוציא סובל שתי דרכים. האחת הופעתם מן המזרח כאמרו על השמש מקצה השמים מוצאו (תהלים י״ט:ז׳), והדיבור חל על הכוכבים כולם. השנית – שהוא רומז בו לכוכבי⁠־הלכת הנעתקים ממקומם. השלישי אמר עליו לכלם בשם יקרא והמטרה בו... שהברואים לא יקיפו חכמת הכוכבים כולם. לא כל שכן שידעו שמותיהם. אמר שהאל יתגדל ויתעלה עומד על מספרם ושמותיהם, כמו שאמר במקום אחר גם כן מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא (תהלים קמ״ז:ד׳). והראה גם כן על השויון שביניהם, כיוון ששם את הכוכבים הגדולים ביותר ואת הנמוכים ביותר בדרגה אחת. אח״כ אמר מרוב אונים ואמיץ כח הראה שהבורא יתגדל ויתעלה, ברא בכוחו כוכבים אלה, והסדיר להם דרגות. וזה שאמר מרוב אונים ואח״כ ואמיץ כח בא לבסס שני הסוגים שהזכירם, שעשה כל אחד משניהם בכוחו. הראשון הוא בריאתם... (כז) לאחר מה שהקדים באר את הנחמות בהקדמות אלו... פתח בראשון מארבעת החלקים. הראשון, אשר אנשים והם האנשים באומה הזקוקים לטהרה ולתיקון המעשים שלא התרשלו [בעבודת ה׳] זולתי שדבקה בהם מאיסה [בחיים] וכעס מאורך [הגלות]. סיפר על תוכחתו להם במה שהיו חושבים עליו: פעמים בלבם, ועל כך אמר ״למה תאמר״. ולעתים מבטאים אותו בלשונם, ועל כך אמר ״ותדבר ישראל״. והוא שדימו כי מצבם ויגונותיהם מורחקים מאלהיהם כדבר הנסתר מאתנו או מכוסה ממנו. ועל כך אמר: כיצד אפשר שתדמו זאת⁠(?) כלום אינכם יודעים כי לא יסתר ממנו נסתר? ... [למה תאמר] יעקב ותדבר ישראל. והרגיעם וניחמם כפי שאזכיר ואבאר עד סוף הפרשה נסגו אחור יבשו בשת (ישעיהו מ״ב:י״ז). [הפרשה] השנית פתח בה באנשים העושים עצמם כחרשים ממה שהיה ראוי להם לעשות, ואטמו אוזניהם ממה שהיו חייבים לשמוע, ועל כן אמר החרשים שמעו (ישעיהו מ״ב:י״ח). [הפרשה] השלישית פתח בה באנשים חטאים, שעשו פשעים כבדים וחמורים שאסר עליהם והוכיחם. אח״כ הרגיע וניחם כפי שאפרש ואתאר ואבאר. פתח בדיבור ולא אותי קראת יעקב (ישעיהו מ״ג:כ״ב)... עמה עד סופה... [הפרשה הרביעית] קרא בה. אשר נותרו... בשם ישראל [יכנה] (ישעיהו מ״ד:ה׳). פרשה זו עד סופה אין שלום אמר ה׳ לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א). אחרי כן חזר הנביא בעניין זה עד סוף הפרשה ובא לציון גואל, ואני זאת בריתי אותם (ישעיהו נ״ט:כ׳-כ״א). ונשתיירו בקרב בני אדם שני סוגים אחרים: המאמין השלם והכופר שנטש את הדת. והשלים הספר בדיבור על שניהם. אמר על הצדיקים השלמים קומי אורי כי בא אורך (ישעיהו ס׳:א׳) עד סופו ואוריד לארץ נצחם (ישעיהו ס״ג:ו׳). וכלל זכר העונש הקשה שיבוא על הכופרים הדבקים בעקשנות בכפירתם. פתח בתיאור הטובה, שהיטיב האל עם האומה, באמרו חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ (ישעיהו ס״ג:ז׳) עד סוף הפרשה הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו (ישעיהו ס״ה:י״ג). ואיני אומר... שהיא כתובה ב... בתחילתה... כתובה... כלומר... בלעדיהן דיבור נמרץ... ודיבור יונתן בן שאול וילך אר... (כח) ותיאר עצמו בארבעה תיאורים נכבדים כנגד ארבע סבות המונעות את הידיעה על דבר מה והכרת עניינו מהם, שאותו דבר אינו בבעלות אותו אדם הנזכר. ועל כן אמר ״אלהי עולם ה׳⁠ ⁠״. אכן, הוא רבון העולמים. הכל בבעלותו ובידיעתו. השני - פעמים רבות יסתר הדבר ולא יבוא בחשבון או שאין להגיע אליו בגלל ריחוקו מצד מקומו. ועל זה אמר ״בורא קצות הארץ״, שלגביו אין הקצוות רחוקים. [והשלישי] - פעמים שיסתר הדבר הידוע למבקשו, כנגד זה אמר ״לא ייעף ולא ייגע״ [שלא] תשיגנו עייפות. והרביעי - פעמים שיסתר הדבר בגלל קוצר מחשבתו של החושב עליו... להבחין בו בהבנתו. במקביל לו אמר ״ואין חקר לתבונתו״, לפי שאין שיעור ואין קץ לחכמתו. כי אילו היתה מגיעה לשיעור ביכולתה היתה נעצרת שם. ומי שתאריו כאלה אסור לנו לדמות שמשהו מבדיל בינינו לבין ידיעתו, וכתוצאה מכך אינו רואה מצבנו ואינו מתבונן בחולשתנו. (כט) ואמר גם כן: מי שמצויין בגדלות זאת הוא שיחון אתכם באורך רוח ויתן לכם כח סבלנות. זהו שאמר ״נותן ליעף כח״. דיבר על כל אדם לפי צרכו: עיף שהוא... החזק אלא שהשיגה אותו עייפות, יגמלנו כשיעור צרכו. ומי שאין לו כח כלל יועילנו במדה מרובה מן הכח, כאמרו ״עצמה ירבה״. הן תראה שאיוב זעק על רעת הפגע היה מחזק את לבו ומטיף לו לשאת בסבלנות, כפי שאמרו לו רעיו ״הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק, כושל יקומון מליך וברכים כורעות תאמץ״ (איוב ד׳:ד׳). לא כל שכן רבון העולמים. וכבר סיפר על יהונתן שהוא עודד את דוד בדברים לסבלנות ואימץ את לבו, כמו שנאמר ״ויקם יהונתן בן שאול וילך אל דוד ויחזק את ידו באלהים״ (שמואל א כ״ג:ט״ז). לא כל שכן בורא הכל. למחוק פירוש פס׳ ל-לא וליתן במקומו את זה (ל-לא) והפליג בכח ובסבלנות עד שאמר: ולוּ הבחורים והצעירים - שהכח והגבורה בטבעם - יחלשו כוחותיהם, לא יחלש כח אומתי בגלות. הוא שאמר ״ויעפו נערים וייגעו ובחורים כשול יכשלו וקוי ה׳ יחליפו כח״. יתירה מזו, יתחדש להם כח שנה אחרי שנה, כדרך שמתחדשות נוצות העוף: במדה שנושרת ממנו נוצה אחת צומחת תחתיה אחרת. והמשיל את הדבר בעוף הגדול ביותר, והוא הנשר, כמו שאמר ״יעלו אבר כנשרים״. (ל) ומה שאמר ״ויעפו נערים וייגעו״ יתפרש לכמה עניינים. אחד מהם יהיה על המצבים [שיעברו] עליהם, שיניעום הנעה קלה כדרך... שיניעום הנעה כבידה... שיגלו למקום קרוב או רחוק... סמוך לזמן הישועה או אחריו, לא נתייאשו, ובמאמר זה אמר גם כן החרישו... (ישעיהו מ״א:א׳). (לא) ומה שאמר ״ירוצו ולא ייגעו״ סובל מובנים שונים שעתידים (?) לבוא עליהם. אפשר שיניעו אותם תנועה קלה, ואפשר - תנועה חזקה כמי שנתון במצור, ומהם במקום... קרוב או רחוק... ומהם בזמן [לפני] הישועה או לאחריה, ולא יתייאשו. בדיבור זה אמר גם כן {כאן בא תרגום פרק מא, פסוקים א-ו} (ל-לא) בורא הכל וגדול בכוח ובסבלנות עד שאמר: אילו הבחורים והצעירים – שהכוח והגבורה בטבעם – יחלש כוחם, לא יחלש כוחם של [המקווים לה׳]. הוא שאמר ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו וקוי ה׳ יחליפו כח. יתר על כן, יתחדשו להם [כוחות] שנה אחר שנה... כמו שהעוף מעלה נוצה... כמו שקורה [לנשרים] אשר נאמר בהם יעלו אבר כנשרים.⁠2 ומה שאמר ויעפו נערים וייגעו יתפרש לכמה עניינים. אחד מהם יהיה על המצבים [שיעברו] עליהם, שיניעום הנעה קלה כדרך... שיניעום הנעה כבידה... שיגלו למקום קרוב או רחוק... סמוך לזמן הישועה או אחריו, לא נתייאשו, ובמאמר זה אמר גם כן החרישו... (ישעיהו מ״א:א׳).אוסף קטעי הגניזה (בהכנה) מפירוש רס"ג שחלקם הגדול זוהו ותורגמו על ידי פרופ' יהודה רצהבי, באדיבות מכון מש"ה ומוסד הרב קוק (כל הזכויות שמורות). ההקדמה לספר תורגמה על ידי פרופ' חגי בן-שמאי, תרביץ ס', ומופיעה כאן באדיבות כתב העת. האוסף נערך על ידי הרב ישי רונן עבור על־התורה (כל הזכויות שמורות).
הערות
1 כוונתו לחוזים בכוכבים.
2 הלשון במלואו מובא בשם ר׳ סעדיה בפירוש לנביאים של ר׳ אברהם בן שלמה ובפירוש הרד״ק, על הכתוב יעלו אבר כנשרים. להשלמת החסר אעתיק את לשון הרד״ק: כתב רבינו סעדיה, כי הנשר יעלה לעשר שנים גבוה מאד על פני רקיע השמים, ויקרב לחום האש, ויפיל עצמו לים מרוב חומו, וימרט ויתחדש אחר כן, ויעלה אבר וישוב לימי עלומיו. וכן כל עשר שנים עד מאה. ובשנת המאה יעלה כמנהגו ויפול בים וימות (ר׳ עוד פירוש רד״ק לתהלים קג ה וספר השרשים שלו ע׳ נשר).
א קשה מאוד להכריע היכן יש להכניס קטע זה
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144