אם כי כבר תרגמתי פעם ״ספר האזון״ וחשבתי שרבנו קרא שם ספר זה כן מפני שהוא מאזן ומישר דעות האדם והשקפותיו, ואף תכונותיו הנפשיות והנמכת האנוכיות הפרטית שלו, וכפי שבאמת יש בספר הזה להישיר את האדם. אך עם העיון החוזר והמקיף נראה כי הנכון לתרגם ״ספר הצידוק״ והכוונה צידוק דין שמים, להוכיח ולברר כי צדיק ה׳ וכל משפטיו צדק ואין לפניו עולה, ואין ליחס לו פעולה מפני שכך רצה כי גם זה עול, וראה לקמן הע׳ 71.
אין זה כנוי לישיבת סורא, או לכל ישיבה אחרת, אלא תאר שנהגו ראשי הגלות בבבל והנשיאים בארץ ישראל לחלק או להעניק לאנשי שלומם. וראה התקפתו של הרמב״ם על תארים הללו בפירושו למשנה בכורות פ״ד מ״ד. והדברים ברורים כי ביחס לאישיותו של רבנו הוא למעלה מכל התארים הללו, ושמו הוא התאר הנעלה ביותר הראוי לו.
זהו תרגום מלולי של המונח הערבי, וברור כי מלה זו היא יחסית, ובטאנו כך מחוסר בטוי מתאים באוצר לשון בני אנוש.
כלומר שהמושג ״חסד״ נאמר בהקף ובשלמות על כל פעולה של חסד, ואין אפשרות לומר חסד שלם וחצי חסד ורבע חסד, למשל אדם שהלוה לחברו אלף דינרי זהב לשקומו הרי עשה עמו חסד, ואדם אחר הלוה לחברו עשרה דינרין די צרכו גם הוא עשה עמו חסד, והשלישי ראה שנפלה לאיש עשיר מאד אגורה אחת ונתכופף והרימה ומסרה לו גם הוא עשה חסד, ואין להגדיר כל אחת מפעולות הללו בחלקי חסד, אלא כל אחת חסד שלם, ובכל זאת יש הבדלים ויתרונות חסד על חסד וכפי שמפרט רבנו.
ישעיה מ, ו.
תרגמתי כן לפי נוס׳ ב, וכך גם תרגם. אך לפי נוס׳ ק, צריך לתרגם ״אין תכלית לשעריו ממני ועליו״ והיא קשה להבנה, אכן נסיתי להבינה כי ״ממנו״ מוסב על ה׳, והכוונה שהחסד והטוב השופע מאתו לעולם באופן כללי אין לו קץ ותכלה, ו״עליו״ מוסב על כל פרט מבני אדם, כלומר שאין קץ לחסדי ה׳ האופפים כל פרט מברואיו.
ישעיה נה ט.
זה לזה. וראה ראש השנה כד א.
״אלמעתברון״ המתחקים למצוא חקר כל פרט מפרטי הבריאה.
״זעמוא״ מחשבה וסברא בלתי מוכחת, שהיא בגדר השערה.
אלכסון העגול. ולפי נוס׳ ק, ציר.
מכאן ועד ״וממה שמבאר״ ליתה במה״ק.
״אלוהוב״ מתת, ואיני יודע לה ענין כאן, כי בפסוק נזכרה רק הסליחה.
תהלים קג יא-יב.
החשבון כאן הוא פשוט, שאם נניח שהארץ כדור באמצע חלל העולם הרי מקצה האופק המזרחי עד קצה האופק המערבי כפל מאופק רום עד פני הארץ. ואין כן שטת חכמים שהובאה במסכת תמיד לב א.
כלומר טובו וחסדו בסליחתו לבריותיו.
ב, תרגם לפי נוסחתו בקירוב ״ואין חקר לדברו״.
לפי נוס׳ ק, וממה שיש לתארו בו.
לסי נוס׳ ק, העולם במאמרו.
תהלים סט ג. וראה גם במאמרו הנבחר באמונות ובדעות מהדורתי עמ׳ קטז. והשוה גם רמב״ם במו״נ ח״ג פרק נג, ראה שם מהדורתי.
איוב י יב.
המצות השכליות וכמו שכתב בארוכה בספרו הנבחר באמונות ובדעות מאמר ג פ״א מהדורתי עמ׳ קיח.
המצות השמעיות.
תהלים לג ה.
המצות השכליות וכמו שכתב בארוכה בספרו הנבחר באמונות ובדעות מאמר ג פ״א מהדורתי עמ׳ קיח.
שם קיט סד.
המצות השמעיות.
תרגמתי ״תחמידה״ ולהודות לו״ ו״שכרה״ ולפארו, אע״פ שאין זה תרגום מדוייק, כי לא מצאתי מלים עבריות התואמות את המונחים הערביים. וכבר הגדיר רבנו שתי אלה היטב בפירושו לתהלים עה ב וז״ל: הודינו הראשון שהוא בהחלט לה׳ נקרא ״חמדא״ לפי שנותנים תודה לגבור וחכם אע״פ שלא הטיבו לאותו שמודה להם. והודינו השני נקרא ״שכרא״ לפי שאינו ניתן אלא למי שעשה חסד והטיב.
תהלים קז, ח, טו, כא, לא.
קהלת ג יג. וכיוצא כתב בספרו הנבחר באמונות ובדעות מאמר ד פ״ב מהדורתי עמ׳ קנג ד״ה והתבוננתי עוד במחלות, וד״ה והתבוננתי עוד בהשתלט.
תהלים פו יג.
הכוונה ליסורין בממון וברכוש ובידידיו הקרובים ביותר כגון בנים, וכפי שאירע באיוב.
לבני אדם.
משלי ג יא. וכתב רבנו שם בפרושו: שני פסוקים הללו הם אשר בארנו ענינם בהקדמת ספר איוב ואמרנו כי היסורין שמביא החכם יתרומם ברוממותו על עבדיו על כל סוגיהן הן צדק ואין עול בהן לפי שאינו עושה זאת כי אם לאחת משתי סבות, או למרק מה שעבר מן החטאים ולסלקו או כדי לשלם על הסבל שסובל העבד בנסיון, אלא שהדבר איך שיהיה הוא לטובה כמו שהאב החנון מיסר את בנו לטובתו, אם כדי לסלק מחלותיו בהשקותו אותו הרפואות המרות הנגעלות, ואם כדי ללמדו הכתב והחשבון והמלאכות והמסחר במכות וכפייה, ולפיכך אמר וכאב את בן ירצה, וכעין אמרו כי כאשר ייסר איש את בנו וכו׳ דברים ה ח. ראה שם מהדורתי.
משלי ג יב.
ישעיה נג יא. ושם תרגם: וממה שמיגע את עצמו יראה תגמול וישבע ממנו. והוסיף רבנו מה שהאדם מיגע את עצמו ולא הסתפק בהדגמה הראשונה ממה שהאדם מיסר את בנו, לפי שאינו דומה שקול מחשבתי לשקול התחושתי, לפי שהיינו אומרים שהאדם מעדיף לבנו את הטוב מפני שאינו חש בגופו את צער היסורין, ואלו חש אותן בגופי היה מוותר על הטוב ובתנאי שלא יתיסר, לפיכך הוסיף הדגמה זו.
כדי שיהא רובו זכיות, ונקרא אז צדיק, וכפי הגדרת רבנו בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ה ס״ב מהדורתי עמ׳ קעג.
נראה שכוונתו שגורם סלוק העבר היא החרטה וההחלטה לבל יחזור על כך.
תהלים פט לג.
שלש תיבות הללו מאמר מוסגר, הסתייגות מליחס לה׳ אמירה כפשוטה, וכפי שהאריך הרחיב בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ב, ראה שם מהדורתי. וגם הרמב״ם במורה הנבוכים ח״א פרק סה, ראה שם מהדורתי.
דברים ה ח. וראה לעיל הע׳ 33.
״את׳אבה״ תרגמתי אמנם ברוב המקומות ״יגמלהו״ אך נדמה לי כי התרגום הנכון ״ישלם לו״ כי הוראתה השילום בעד פעולה או יגיעה במלואו.
תהלים צד יב-יג. וכיוצא בזה כתב בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ו פ״ד מהדורתי עמ׳ רו.
מוסב על הנפש.
יסורי הבחינה והנסיון.
וזה כולל גם את הגוף אם רק הנפש נשמרת, וכדרך שאירע לאיוב.
גמול העולם הבא.
תהלים סג ד. וכך תרגם שם כי טוב חסדך מחיי העולם הזה. ראה שם מהדורתי.
כלומר אין החכמה לתת לאדם מה שנדמה לו שהוא טוב, אלא מה שגלוי וידוע לפני המקום שהוא טוב.
כשעובר ממצב של עובר למצב של ילוד, בגיחו מרחם אמו.
כאשר מונעים ממנו חלב אמו ועוצרים בעדו מלינוק.
כלומר הטובה הכללית שמעניק ה׳ לכל הבריאה ומקיימה בחסדו על הצד היותר טוב בלי שיקדמו לפניו מעשים טובים כדי שיהו ראוים לכך לפי מעשיהם, אלא טובה כללית חסד ונדבה מאתו, וכעין דרשת חז״ל בפסוק מי הקדימני ואשלם, איוב מא ג. ראה ויק״ר פרשה כז ב.
תהלים קמה ט.
״ג׳זא״ ואפשר גם: גמול.
ישעיה מ, י. סב יא. וראה פירושו לפרק סב מהד׳ דירינבורג עמ׳ 142. וראה גם בספרי הנבחר באמו״ד תחלת מאמר ג, מהדורתי עמ׳ קט.
ישעיה נד יז.
״תעויץ׳ ״ מילוי חסרון, שילום כדי למלא כנגד מה שהחסיר לחברו. ותרגמתי גמול כי לא מצאתי מלה התואמת בדיוק את המונח הערבי.
תהלים צד יב וכדלעיל הע׳ 4.
״נאפרת״ תסוג ותרחק. ותרגמתי ״חרדה״ כי משום מה נדמה לי שהוא תואם את הטבעים יותר.
כלומר הודיענו בסיס ויסוד לכל מחשבה, שכל עיון או מחקר שיוביל לידי הנחה שה׳ עשה עול הרי הוא מוטעה מיסודו.
דברים לב ד.
יכולת לעשות עול או אי יכולת לעשות עול.
של הנשפט.
ישא פניו. ועל שלשה גורמי העול חללו ראה גם בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ו פ״ד מהדורתי עמ׳ רב.
הכוונה לאמור בסוף הספר ויוסף ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה.
שוללים ממנו יתעלה את כל סוגי העול.
ט ב.
ד יז.
ח ג.
יא יג.
לד י.
גם קטע זה מן ״ויהיו אותן היסורין״ עד כאן לא היה במה״ק. והנה בתחלה סבר רבנו כי שטת איוב שאפשר שייסר ה׳ את האדם סתם כפי הרצון המוחלט, לא לעונש ולא כדי לגמול לו על כך מתוך זלזול במין האדם ואי החשבתי, וזו היא הדעה שסבור הרמב״ם שהיא דעת איוב באמת כמו שכתב בספרו מורה הנבוכים ח״ג פרק כג, ראה שם מהדורתי. ונראה שחזר בו רבנו מליחס דעה זו לאיוב כי גם זה מסוגי העול׳ אלא שהוא דבר שאינו מתכוון, וגם מלאכה שאינו צריך לגופה, וראה לקמן הע׳ 85. ולהרמב״ם הדברים תלוים במושגים כלליים באופן ההשגחה השכל והטבע ותפקודי כל אחד מהם, שאין כאן המקום להאריך בהן.
אם כי בטוי זה מתאים יותר למה״ק, אך כיון שלא מחקו רבנו צריכים לפרשו ״כפי רצונו״ אם לנסותו או שלא לנסותו.
ט יב.
אם כי בטוי זה מתאים יותר למה״ק, אך כיון שלא מחקו רבנו צריכים לפרשו ״כפי רצונו״ אם לנסותו או שלא לנסותו.
יב ו.
ראה גם מורה הנבוכים ח״ג פרק יז ההשקפה השניה.
ד ז-ט.
ח יא-יג.
יא כ.
כב ה-יא.
תרגום מלולי: ששכליהם שפטו.
זוהי סברת הרמב״ם בדעת אליפז התימני, והיא השקפת היהדות לדעתו, כמ״ש במורה ח״ג פרק כג, ראה שם מהדורתי.
לג יז-יח.
לג כג.
לג כח.
לג ל. וברור כי דברי רבנו אלה נכתבו לפני השנוי כדלעיל הע׳ 71. ולפי מהדורא בתרא הרי איוב אומר כי היסורין או עונש או נסיון, וחבריו אומרים רק עונש. ונראה שלא שנה כאן רבנו מאומה והדבר השלישי שבדברי אליהוא שלא ידעוהו איוב וחבריו הוא אם יש עליו מלאך מליץ, וכך היא מסקנת הרמב״ם במורה ח״ג פכ״ג שזו היא מה שהוסיף אליהוא. כך נראה לי לישב דברי רבנו אע״פ שהדברים דחוקים. כי גם בהמשך הדברים משמע כי חדושו של אליהו שהוא נקודת המוצא היא שאלת הנסיון.
אין תרגום זה מדוייק, וענין הדברים, שזוהי ההנחה שיש לתת לה עדיפות, שצריך שתהא דעתנו חיובית ביחס אליה.
אפשר: השכל הבריא.
מ, ח. וכפי אשר באר שם רבנו כי השתיקה או אמירת דברים שקולים עדין אינם הודאה אלא הפרת משפט.
מב ז.
אפשר: ולא האשים את אליהוא.
כלומר ענין דבר ה׳ לאיוב ומסקנת הדברים כפי שטת אליהוא והשקפתו, וכפי שיבואר בתוך הענינים.
לה ד.
איכה ג, מ.
כלומר פתיחה כדי לקבל עליהן שכר לעתיד, ולא תגמול על לשעבר.
ישעיה ל יח.
צפניה ג ה.
ראה לעיל הע׳ 1.
א א.
״איאת״ קטעי הדברים ופסוקיהם, וכך רגילים להשתמש לפסוקי הקראן. וב, טעה ותרגם ״האותיות״.
כוונת רבנו כנראה לדברי חז״ל בבבא בתרא טז א.
״אסתפסאדא״ גורם להשחתה מחשבתית ולקלקול רעיוני.
כלומר שלא יהא הפירוש עושה את המקרא נגד המושכל.
שאין לפרש מלה האמורה במקרא מתוך השואה עם מלה דומה בשפה הסינית או הטיבטית, אלא רק עם שפת העברים ולשונם, או השפות שדוברו באותו הזמן בסביבתם הקרובה.
שלא להסב את המקרא נגד תורה שבעל פה ומסורת חז״ל, אפילו מתוך טענה שזה פשוטו של מקרא, כי באמת אין זה פשוטו. ובכל העקרונות הללו ראה גם בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ז פ״א מהדורתי עמ׳ ריט.
הספר שאנו באים לפרשו.
כפי שהדגים רבני בספרו הנבחר באמו״ד מאמר ב פ״י מהדורתי עמ׳ ק והלאה.
מתוך כנות להגיע לכוונת הנביא ומטרתו, לא מתוך קלות דעת ושרירות לב כאותם המתחכמים לשבש ולסרס מקראות ודברי חז״ל כדי להקרא חכ״ם ומחדש חדושין, וכדי שלא להתגושש עם השוטים לא אציין ספרים.
קטע זה אשר אליו רומז רבנו כאן נשתייר לנו לאשרנו, ובפירושי רס״ג לתורה מהדורתי עמ׳ קסא והלאה צירפתיו מקטעים שנתפרסמו על ידי מלומדים שונים, שם האריך רבנו בבאור שלשה עקרונות אלה בצירוף הדגמות.
היתה זו תכנית המהדורה הראשונה שבכל תשובה או מענה פתח תחלה בסקירת המורם מכל הפרק ובציון הפסוקים שהם העיקר בכל המשא המליצי, וכך הוא הסדר במהדורת רב״ז בכרך. אך במהדורתינו שהיא המהדורא האחרונה הפך רבנו את הסדר והניח את המסקנות לסוף באור כל פרק. ומשום מה לא תקן רבנו כאן.
המפסיקים מלענות. לפי שלא נאמרו לו אלא שני מענות פרק יא ופרק כ. אבל חבריו אליפז ובלדד ענו כל אחד שלש טעמים.
תרגמתי ״כ׳טבה״ משא, דברי הטפה אשר נאמרי מאת ה׳ לאיוב.
כלומר והיאך נעשו דברי איוב תשובות לדברי ה׳.
מאיזו גזרה גזר מלה זו, ומדוע תרגם מלה זו כך, והיאך הבין ענין פסוק זה עד שתרגמו כפי שתרגמו.
