×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ו׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי⁠־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל⁠־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑הא וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃ (ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי⁠־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת⁠־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃ (ג) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה לֹֽא⁠־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖םב ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃ (ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָ֘רֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי⁠־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל⁠־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃ (ה) {מפטיר} וַיַּ֣רְא יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכׇל⁠־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כׇּל⁠־הַיּֽוֹם׃ (ו) וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה כִּֽי⁠־עָשָׂ֥ה אֶת⁠־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל⁠־לִבּֽוֹ׃ (ז) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת⁠־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר⁠־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔הג מֵֽאָדָם֙ד עַד⁠־בְּהֵמָ֔ה עַד⁠־רֶ֖מֶשׂ וְעַד⁠־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃ (ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ט) {פרשת נח} אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת⁠־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ⁠־נֹֽחַה׃ (י) וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת⁠־שֵׁ֖ם אֶת⁠־חָ֥ם וְאֶת⁠־יָֽפֶת׃ (יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃ (יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת⁠־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי⁠־הִשְׁחִ֧ית כׇּל⁠־בָּשָׂ֛ר אֶת⁠־דַּרְכּ֖וֹ עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (יג)  וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כׇּל⁠־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי⁠־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת⁠־הָאָֽרֶץ׃ (יד) עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי⁠־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣הו אֶת⁠־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃ (טו) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רׇחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ׃ (טז) צֹ֣הַר׀ תַּעֲשֶׂ֣הז לַתֵּבָ֗ה וְאֶל⁠־אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּהח מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃ (יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת⁠־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל⁠־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כׇּל⁠־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר⁠־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר⁠־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע׃ (יח) וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת⁠־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל⁠־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי⁠־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ (יט) וּמִכׇּל⁠־הָ֠חַ֠י מִֽכׇּל⁠־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל⁠־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ (כ) מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן⁠־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖הט לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹתי׃ (כא) וְאַתָּ֣ה קַח⁠־לְךָ֗ מִכׇּל⁠־מַֽאֲכָל֙יא אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔ליב וְאָסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃ (כב) וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הָֽאֲדָמָ֑ה ל=הָֽאֲדָמָ֑ה בגעיה ימנית
ב בְּשַׁגַּ֖ם =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=כולו פתח? כן>
ג הָֽאֲדָמָ֔ה ל=הָֽאֲדָמָ֔ה בגעיה ימנית
ד מֵֽאָדָם֙ ל=מֵֽאָדָם֙ בגעיה ימנית
ה הִֽתְהַלֶּךְ⁠־נֹֽחַ =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=מתג וסגול? כן בכל בנין התפעל>
ו תַּֽעֲשֶׂ֣ה ל=תַּֽעֲשֶׂ֣ה בגעיה ימנית
ז תַּעֲשֶׂ֣ה =ו ושיטת-א וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים (אין געיה)
• ל,ק3=תַּֽעֲשֶׂ֣ה (געיה באות תי״ו); יש טשטוש בגעיה הימנית אבל רואים אותה היטב. אמנם לפי ברויאר ודותן ל=תַּעֲשֶׂ֣ה (אין געיה).
ח תְּכַלֶּ֣נָּה =ל?,ק3,ו (למ״ד דגושה) וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים ובדפוסים
• ל?!=תְּכַלֶ֣נָּה (חסר דגש באות למ״ד?); אמנם מעיון בכתי״ל הדגש אולי נראה קצת, אבל יותר נראה שאין דגש)
ט הָֽאֲדָמָ֖ה ל=הָֽאֲדָמָ֖ה בגעיה ימנית
י לְהַֽחֲיֽוֹת ל=לְהַֽחֲיֽוֹת בגעיה ימנית
יא מִכׇּל⁠־מַֽאֲכָל֙ ל=מִכׇּל⁠־מַֽאֲכָל֙ בגעיה ימנית
יב יֵֽאָכֵ֔ל ל=יֵֽאָכֵ֔ל בגעיה ימנית
E/ע
הערותNotes
(ג) ... ובשיקוציהם נפשם חפצה גם אני אבחר בתעלוליהם. והדברים ״ויאמר ה׳ לא ידון״ נשלחו על ידי נביא, כי קביעת ארכה לפורענות צריך שידעו אותה כדי שיהיה עליהם אימה ופחד, אם לא ישובו יתקיים בהם האיום. ותרגמתי לא ידון: לא ינג׳מדא – לא יהיה בתער, כי תער החרב קרוי נדן, ככתוב: ויאמר ה׳ למלאך וישב חרבו אל נדנה, ומזה אמר דניאל: אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה, רצונו לאמר: רוחו שוממה בקרב גופו, שהוא כנדן שלו. ואותיות אלה כשהן מתקבצות, {בצורה} דון או דין, יש להן שש הוראות: א. להטות מדין דלים משפט, ב. מדין וסככה – עיר ג. יושבי על מדין – שיירות, ד. לא ידון – לא יהיה בה נדן, ה. ידון המרנתי – שם אדם, ו. ויהי כל העם נדון – ריב קל ביניהם. ותרגמתי בשגם איצ׳א, על פי מובן כללי, כי שורש המלה גם בהתחבר אליה שין תהיה שגם, כנאמר: שגם זה הוא רעיון רוח, ובהתחבר אל שתיהם בי״ת – בשגם. והרי זה כמו: ״כבר״, ״שכבר״, ״בשכבר הימים הבאים״. וכוונת המאמר כולו לא יעמוד רוחם בחיי העולם הזה אבל יחייה אותם בעולם הבא לעונש או לשכר, וכמו שהקדמנו לפרש שאין בני אדם כלים לגמרי {מן העולם}. והיו ימיו מאה ועשרים שנה – אין הכוונה בזה שיעשה את מידת חיי אנוש מאה ועשרים שנה, לא מהזמן ההוא, שהרי שם ארפכשד ובניהם חיו יותר מזה, ולא מזמן משה, כי יהוידע הכהן חי יותר מזה, ככתוב: ויזקן יהוידע וישבע ימים וימת בן מאה ושלשים שנה במותו, אלא רצונו לאמר: אתן לאנשים האלה ארכה של מאה ועשרים שנה. והמאמר ויהי כי החל קודם לויהי נח בן חמש מאות שנה בעשרים שנה. אבל כתב, ויהי נח בן חמש מאות שנה קודם כדי לסדר את תולדותיו דבר אחר דבר. וכמו שביארנו שיש במקרא הרבה מוקדם ומאוחר, בתאריכים הכתובים קודם. ואתה יודע שבראשית ספר וידבר כתוב: באחד לחודש השני, ובאמצעו: בחדש הראשון. והרבה כדומה לזה. וישעיהו אמר לאחז: ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, וזה היה אחרי כ״ב שנה. מה שמוכיח שראשית התאריך ההוא בארבעים ושלוש שנה לפני העת ההיא. וכן אמר דניאל שבעים שבעים נחתך על עמך והם ת״צ שנה, ראשיתה מהחורבן הראשון ואחריתה מהחורבן השני. הרי שהתאריך ההוא {התחיל} חמישים ושלוש שנה קודם שנאמר לדניאל. וקישוטי לשון כאלה הרבה במקרא. תרגמתי ״הנפילים״ – עלויא – אצילים, כי הוא שם מן השמות... ולמלת נפל שלוש עשרה הוראות: א. נפילה על הארץ, ככתוב: ונגדעו קרנות המזבח ונפלו לארץ. ב. ירידה מן המדרגה, ככתוב: נפל נפלה בבל. ג. דרישת שבועת {אמונים} – ואת הנופלים אשר נפלו עליו. ד. עריכת קרב – ככתוב ביהושע: ויפלו בהם. ה. בושה וכלימה – ככתוב: וייחר לקין מאוד ויפלו פניו. ו. תבוסה – ויפלו מאוד בעיניהם. ז. התרפות אחד מן האיברים – ונפלה ירכה. ח. מורך לב ורפיון – אל יפול לב אדם עליו. ט. הפרת עצה – יפלו ממועצותיהם. י. שכינה ועמידה – על פני כל אחיו נפל. יא-יב. השגת ההתבצרות וחוזק הגוף – חבלים נפלו לנו וכדומה. יג. הפלת האשה – טוב ממנו הנפל. (ד) וגם אחרי כן, רצונו לאמר, גם כעבור זמן האות של מאה ועשרים שנה, המשיכו בחטאיהם, והתמידו בעוונותיהם, אשר היותר נפוץ והרע שביניהם היה: אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם. והסוברים שהמה הגבורים הם אותם שבאו מזרע הנפילים ושמכאן ראיה שהם מלאכים, אין הדבר כדעתם. ולא אמר הנפילים היו בארץ אלא בגלל שהאריכו ימים הרבה. כי ידוע שמידת חייו של כל חי תלוי במידת הכח הנישא בו, והיות ואריכות ימיהם {של הדורות הראשונים} היתה פי עשר מאריכות ימינו, מתחייב שכוחם היה פי עשר מכחנו בקירוב. ולפיכך אמר בהם: המה הגבורים אנשי ה׳, וכל מה שאמר בשלושת הפסוקים האחרונים מקיים שבני האלהים הם אנשים, לא דבר אחר. כי החכמה מחייבת שהדומים בחטא יהיו {דומים} בגנות ובאיום ובאזהרה ובעונש. והנה ראינו שבארבעתם הזכיר הכתוב אנשים בלבד, ולא חיבר עליהם את מישהו זולתם. וכך אנו יודעים שבני אלוהים ובנות האדם – כולם אנשים. א. בענין הגנות אמר: וירא י״י כי רבה רעת האדם, ולא אמר: ורעת בני אלוהים. ב. ובאיום אמר: וינחם י״י כי עשה את האדם בארץ, ולא אמר: ואת בני האלוהים. ג. ובאזהרה אמר: אמחה את האדם אשר בראתי, ולא אמר: ואת בני האלוהים מן השמים. ד. ובעונש אמר: וימח את כל היקום, ולא היה שם דבר אחר, שהתחייב להיאבד מן העולם ולהיות כמותם. רעת האדם – כולל כל דבר רע, אבל הדברים היותר גרועים הם שלושה: א. עבודה זרה ככתוב: לא שב ירבעם מדרכו הרעה, ב. ׳גילוי עריות׳ כמו שאמר יוסף; ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת; ג. ושפיכות דמים, כמו שאמר דוד: אם אעשה וגו׳ לאדוני למשיח י״י לשלח ידי בו. (ה) והגרוע שבכולם דעות נפסדות בענייני אלוהות ועבודת אלוהים ככתוב: כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וראיה לכך שוכל יצר וכנאמר במיוחד בנוגע לדעות בעניני רבונות אלוהים ועבודתו מה שאמר דוד: ועתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו וגו׳, ונאמר: שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגו׳. רק רע – מורה על רע מוחלט, וכן רק טוב – טוב מוחלט, וכן רק אמת – אמת מוחלטת, וכיוצא בזה. תרגמתי וינחם: תואעד, התרה בהם, כי מלה זו כוללת שבעה ענינים: א. חרטה, כמשמעה המפורסם ביותר – והעם ניחם לבנימין, ב-ג. איום והתראה – הנה עשיו מתנחם וגו׳, ד. נחמה – וינחם יצחק אחר אמו, ה. כפרה – וינחם כרב חסדיו, ו. חמום – הנחמים באלים, ז. הסתכלות – ונחמתי על הטובה, ונחמתי על הרע, וזה מלשון ארץ ישראל – אנא חאמי, במקום אנא חזה. והנו״ן באה לתפארת {שהיא רגילה} אצל העבריים המדקדקים בלשונם, כמו שהם מדגישים בלשון התרגום ומקשרים במאמר וקרנונתא מול מחזה אל מחזה. ועל פי הפירוש הזה יש להסב ויתעצב אל לבו על האדם, כי מתחילה ועד סוף הכתוב אמור בלשון יחיד. (ו) והוסיף: כי עשה את האדם וכי נחמתי כי עשתיו, כמו שקבענו {בתרגום}. כמו שעשה אותו לא מדבר, כך יש בכוחו לאבדו, כי איבודם אינו יותר קשה מבריאתם, אדרבא, הוא קל יותר. והלוא תראה איך הוא מביא ראיה מעין זה בסיפור על בבל: נשבע י״י צבאות בנפשו כי אם מלאתיך אדם כילק וגו, עשה ארץ בכחו וגו, ונאמר: תתן המון מים בשמים. ויתכן שמילת וינחם משמשת כאן בהוראת חרטה, כמשמעה הידוע, ומילת ויתעצב מוסבת על מעשה הבורא. ואין זה מטיל פגם בכחו, על פי האופן שאבאר: והלא אנו אומרים שאלוהים ירא מפני רע {שיקרה} לאוהביו כדרך מה שאמר: לולא כעס אויב אגור. אין זה שהפחד שולט עליו, אלא הוא מזהיר אותם. כמו כן אנו אומרים שהוא {אלוהים} מתאווה לדבר, בשביל בריותיו, כגון מה שכתוב: מי יתן והיה לבבם זה להם. ואין תשוקה חלה בו אלא התשוקה להם היא. וכן הוא שמח במעשה הצדיקים – אף על פי {שלמעשה} אין אצלו שמחה, וכתוב: ישמח י״י במעשיו. והכוונה הנכונה היא – הוא משבח אותם במעשיהם. וכן ייתכן לאמור בקשר לויתעצב אל לבו, שאין העצב והדאגה חלים בו אלא בכופרים שחטאו ועברו על מצוותיו. וכן {יש לפרש} וינחם י״י – הטיל בהם את החרטה, בהכרח, באופן שטוב היה להם לולא היו בארץ, ולולא ברא אותם י״י. וזהו פירוש סוף הפסוק, כי עשה את האדם בארץ. הלוא תראה כשכאב בא על אדם הוא מבקש את נפשו למות כגון המחכים למוות וגו׳ ואמרו להרים כסונו וגומר. יותר מזה, הוא מבקש שלא היה נברא כלל, ככתוב: כאשר לא הייתי אהיה, וכדומה לזה. (ז) ובענין ויאמר ה׳ אמחה את האדם אשר וגו׳ – יש שואלים ואומרים: אם האדם חטא בהמה ועופות מה חטאו? ומוסיפים לשאול, וגם מקדימים {את השאלה הזאת}: ותנוקות מה חטאו? ויש אנשים שעלתה על לבם הסברה הרחוקה שלפני המבול לא ברא אלוהים יתעלה תינוקות. וזאת היא טענה שאין לקיימה אלא במופת מוכיח שאנשים במספר רב יבואו על נשותיהם במשך שנים רבות ולא יעברו אותן. מופת זה הוא יותר גדול ממופתים רבים אחרים, ואין להאמין בקיומו אלא בראיה ברורה. נוסף לזה, הרי אי אפשר לטעון שהבהמות לא נבראו, כי כתוב במקרא {שכן נבראו}. אבל נאמר ובאלהים ניעזר: ידענו שאפשר, על פי השכל, שיביא ה׳ יסורים על איש או על אנשים רבים, בלי עוון מצידם, כדי להגיעם על ידי כך לאושר ונעימות, וכל מי שאנו רואים אותו מתייסר ביסורים או מת בלא חטא ידענו בוודאות שאלוהים יגמלהו טובה על כך בעולם הבא, ודבר זה קורה לפי רצונו של הבורא, הוא מזמין לגמול כזה את מי שהוא רוצה, ולא מזמין עליו את מי שאינו רוצה. ואחת הסבות שראינו בנתינת גמול זה היא, שאם הגדולים מתחייבים מיתה על עוונותיהם, אז {אלוהים} ממית אף: את הקטנים, והבהמות עמם, ומפצה אותם בגמול רב או מעט. ויש שהוא מוסיף עליהם גם את הצמחים, אף על פי שלגבי דידם אין גמול. אבל הוא {משחיתם} כדי להטיל פחד בלב מי שישמע על הקורות אותם ועל חורבן הארץ – מאנשים ובהמות עד צמחים, והפחד הוא שיכשיר אותם לעבודת אלוהים. וכך הוא דן את אלה {האנשים} על פי הדין לשם עונש, ואת אלה {התינוקות והבהמות והצמחים} לשם מוסר לאנשים השונים. וכמו שאמר כאן מאדם ועד בהמה ועד רמש, אמר שם: כי הנה אפי וחמתי ניתכת אל המקום הזה על האדם והבהמה ועל עץ השדה ופרי האדמה. ובמקום אחר אמר: יגיד עליו רעו מקנה אף על עולה. הזכיר קודם: את החרב, ויצו עליו במפגיע, וזה מענין ההריגה {בחרב} ככתוב: פגע בו ויכהו וימת. והוסיף עליו את רעיו, ככתוב, רעו ורעי החרב הם רע וחיה רעה ודבר. וב״מקנה אף על {עולה}״ נתכוון לבהמתם. ועל צמיחתם אמר: אף על מקנה אף על עולה. (ח) ונח מצא חן – כלומר, לפי זכויותיו, לא יותר מזה, וכעין מה שכתוב: חן וכבוד יתן י״י לא ימנע טוב להולכים בתמים. ונאמר: שכל טוב יתן חן. והמשמעות האמיתית של מציאת חן היא סיפוק הצרכים בשלמות, ככתוב: ויאמר י״י אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך. (טז) המאמר תחתיים [שניים ושלישים] תעשה – אינו מחייב שהיו רק שלוש קומות. מפני שאם נעלה על דעתנו שהיו שלוש קומות ולא יותר... יהיה הגובה של כל קומה עשר אמות עבריות שהן ט״ו זרועות של אדם בינוני, ואין לבעלי החיים הקטנים צורך {בגובה כזה} ואין זה אלא בזבוז {מקום}. והזכיר רק שניים ושלישים מפני שדרך הכתוב למנות באופן זה כעין מה שנאמר: ונעו שתים [שלש] ערים אל עיר אחת לשתות מים וגו׳, ונאמר: ונשאר בו עוללות כנקף זית שנים שלשה גרגרים. וכן כאן תחתיים, שניים ושלישים הוא ההתחלה של מספר וכולל גם מה שהיה למעלה מזה לפי הצורך. (יז) ומאמרו הנני מביא את המבול מים היא הסרת הלוט מן העונש {הצפוי להם}. כי אמר ״לא ידון רוחי״ ולא פירש איך. ועוד אמר והנני משחיתם ולא פירש איך יעשה זאת, וגילה כאן שישחיתם במים. ויתכן לאמור שבחכמה עשה שבחר לדונם במים, כי זהו העונש הכללי הראשון שהתורה מספרת עליו, ורצה אלהים שיהיה במים – היסוד הקרוב ביותר אל הארץ. ואחרי כן הודיעה התורה עונש אנשי המגדל, והוא ברוחות סוערות, ככתוב: ״ויפץ וגו׳⁠ ⁠״, ואין ״ויפץ״ אלא ברוח כמו שאמר ברוח הפיצם לפני אויב, והוא היסוד שלמעלה מן המים. אף הודיעה {התורה} את עונש אנשי סדום שהיה ביסוד שהוא למעלה מן הרוח והוא האש ככתוב: וי״י המטיר על סדום ועל עמורה וגו׳. (יח) וכשאמר והקימותי את בריתי אתך חייב אותו לקיים גם הוא את הברית עם אלהיו. כי אין אלהים מקיים את הבטחתו אלא למי שמקיים את מה שהבטיח הוא לו כאמור ״את י״י האמרת היום וי״י האמירך היום״. והכוונה האמתית של הדבור הזה היא שציוה אותו ואת אנשיו לעמוד בצדקתם כדי שיקיים את בריתו אתם. ויש אומרים שקיבץ את האנשים יחד ואמר: אתה ובניך אתך, וקיבץ את הנשים יחד: ואשתך ונשי בניך – כדי לאסור עליהם את התשמיש כל זמן היותם בתבה, וזה מתקבל על הדעת. וסיוע לזה מה שהפך את החיבורים ביציאתם והזכיר את הזוגות יחד – אתה ואשתך ובניך ונשי בניך. (יט) ומה שאמר שנים מכל אין פרושו שני גופים, כי אמר אחר כך שיקח שבעה מכל מין טהור ושנים מכל מין טמא. ואין כאן סתירה אלא פירוש שנים כאן הוא זוגות, ומספרם יפורט אחרי כן. (יט-כ) ואמר תחילה תביא אל התבה ואחר כך יבאו אליך, להודיענו: שלא הטריח את נח לעלות הרים ולרדת בקעות ולאסוף את כל בעלי החיים, כי אין זה לפי כחו. ועוד, הרי אין ידיעתו מקפת את כל בעלי החיים לסוגיהם ולמיניהם.מהדורת פרופ' משה צוקר (ניו יורק – ירושלים, תדש"ם) (כל הזכויות שמורות לבית המדרש ללימודי יהדות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144