×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ויקרא ט׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת שמיני} וַֽיְהִי֙א בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן קַח⁠־לְ֠ךָ֠ עֵ֣גֶל בֶּן⁠־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ג) וְאֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר⁠־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי⁠־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה׃ (ד) וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֙חַ֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן כִּ֣י הַיּ֔וֹם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה נִרְאָ֥ה אֲלֵיכֶֽם׃ (ה) וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל⁠־פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כׇּל⁠־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר⁠־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ז) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן קְרַ֤ב אֶל⁠־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וַעֲשֵׂ֞ה אֶת⁠־חַטָּֽאתְךָ֙ וְאֶת⁠־עֹ֣לָתֶ֔ךָ וְכַפֵּ֥ר בַּֽעַדְךָ֖ וּבְעַ֣ד הָעָ֑ם וַעֲשֵׂ֞ה אֶת⁠־קׇרְבַּ֤ן הָעָם֙ וְכַפֵּ֣ר בַּֽעֲדָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ח) וַיִּקְרַ֥ב אַהֲרֹ֖ן אֶל⁠־הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁחַ֛ט אֶת⁠־עֵ֥גֶל הַחַטָּ֖את אֲשֶׁר⁠־לֽוֹ׃ (ט) וַ֠יַּקְרִ֠בוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֣ן אֶת⁠־הַדָּם֮ אֵלָיו֒ וַיִּטְבֹּ֤ל אֶצְבָּעוֹ֙ בַּדָּ֔ם וַיִּתֵּ֖ן עַל⁠־קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת⁠־הַדָּ֣ם יָצַ֔ק אֶל⁠־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (י) וְאֶת⁠־הַחֵ֨לֶב וְאֶת⁠־הַכְּלָיֹ֜ת וְאֶת⁠־הַיֹּתֶ֤רֶת מִן⁠־הַכָּבֵד֙ מִן⁠־הַ֣חַטָּ֔את הִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־מֹשֶֽׁה׃ (יא) וְאֶת⁠־הַבָּשָׂ֖ר וְאֶת⁠־הָע֑וֹר שָׂרַ֣ף בָּאֵ֔שׁ מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ (יב) וַיִּשְׁחַ֖ט אֶת⁠־הָעֹלָ֑ה וַ֠יַּמְצִ֠אוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֵלָיו֙ אֶת⁠־הַדָּ֔ם וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ (יג) וְאֶת⁠־הָעֹלָ֗ה הִמְצִ֧יאוּ אֵלָ֛יו לִנְתָחֶ֖יהָ וְאֶת⁠־הָרֹ֑אשׁ וַיַּקְטֵ֖ר עַל⁠־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (יד) וַיִּרְחַ֥ץ אֶת⁠־הַקֶּ֖רֶב וְאֶת⁠־הַכְּרָעָ֑יִם וַיַּקְטֵ֥ר עַל⁠־הָעֹלָ֖ה הַמִּזְבֵּֽחָה׃ (טו) וַיַּקְרֵ֕ב אֵ֖ת קׇרְבַּ֣ן הָעָ֑ם וַיִּקַּ֞ח אֶת⁠־שְׂעִ֤יר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁ֣ר לָעָ֔ם וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ כָּרִאשֽׁוֹן׃ (טז) וַיַּקְרֵ֖ב אֶת⁠־הָעֹלָ֑ה וַֽיַּעֲשֶׂ֖הָ כַּמִּשְׁפָּֽט׃ (יז) {שני} וַיַּקְרֵב֮ אֶת⁠־הַמִּנְחָה֒ וַיְמַלֵּ֤א כַפּוֹ֙ מִמֶּ֔נָּה וַיַּקְטֵ֖ר עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֑חַ מִלְּבַ֖ד עֹלַ֥ת הַבֹּֽקֶר׃ (יח) וַיִּשְׁחַ֤ט אֶת⁠־הַשּׁוֹר֙ וְאֶת⁠־הָאַ֔יִל זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לָעָ֑ם וַ֠יַּמְצִ֠אוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן אֶת⁠־הַדָּם֙ אֵלָ֔יו וַיִּזְרְקֵ֥הוּ עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ (יט) וְאֶת⁠־הַחֲלָבִ֖ים מִן⁠־הַשּׁ֑וֹר וּמִ֨ן⁠־הָאַ֔יִלב הָֽאַלְיָ֤ה וְהַֽמְכַסֶּה֙ וְהַכְּלָיֹ֔ת וְיֹתֶ֖רֶת הַכָּבֵֽד׃ (כ) וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶת⁠־הַחֲלָבִ֖ים עַל⁠־הֶחָז֑וֹת וַיַּקְטֵ֥ר הַחֲלָבִ֖ים הַמִּזְבֵּֽחָה׃ (כא) וְאֵ֣ת הֶחָז֗וֹת וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין הֵנִ֧יף אַהֲרֹ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה מֹשֶֽׁה׃ (כב) וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת⁠־יָדָ֛ו אֶל⁠־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים׃ (כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּג אֶת⁠־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־כׇּל⁠־הָעָֽם׃ (כד) {שלישי} וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת⁠־הָעֹלָ֖ה וְאֶת⁠־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כׇּל⁠־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל⁠־פְּנֵיהֶֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וַֽיְהִי֙ =ל-מ,ב,ו ושיטת-א (געיה) וכך הכריעו ברויאר ומג״ה
• ל,ל1,ש,ש1,ק3=וַיְהִי֙ (אין געיה)
ב וּמִ֨ן⁠־הָאַ֔יִל =ל1,ב,ש?,ש1,ו ושיטת-א ובדפוסים
• ל,ק3=וּמִן⁠־הָאַ֔יִל (אין מתיגה)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ג וַֽיְבָרְכ֖וּ =ש,ש1,ק3,ו ומ״ש
• ל,ל1,ב=וַֽיְבָרֲכ֖וּ (חטף)
• ברויאר, סימנים, מכון ממרא
E/ע
הערותNotes
שמיני (א) ויהי ביום השמיני – במאמרנו על המילה (אוסף כתבים כרך ג׳) ביארנו את משמעותו הסמלית של היום השמיני, אשר קדמו לו שבעה ימים רצופים. טענתנו הייתה שהשלמת מנין של שבעה ימים מסמלת את סיומו והשלמתו של המצב ששרר עד כה; היום השמיני מורה על התחלה חדשה בדרגה גבוהה יותר – התחלת ״אוקטבה״ חדשה, כביכול. והוא הדין גם כאן. שבעה ימים ישבו הכהנים פתח אוהל מועד. הדבר הביא אל סיומו את המצב שבו חיו הכהנים חיים פרטיים אישיים. ביום השמיני הם נכנסו לשלב חדש ונעלה יותר של חיים, המוקדשים לה׳ ולעמו. (ב) עגל בן בקר – לפי הגמרא בראש השנה (י.) – הוא עגל בן שנתיים, הווי אומר בשנתו השנייה. הוא מפותח יותר מעגל סתם (המכונה בשם הפשוט ״עגל״), שאינו אלא בשנתו הראשונה; אך עדיין לא הגיע עדיין לבגרות של ״פר בן בקר״, המתחילה רק בשנה השלישית. לפי הגמרא בבכורות (יט:), הבקר מגיע ליכולת הולדה רק בשנתו השלישית. לפי זה השם ״בן בקר״ – כציון לגיל הבהמה – יכול להורות על אותן שנים בהן הבהמה עדיין נחשבת בן ובת אך לא כאב ואם. ייתכן אפוא, ש״פר״ ו״פרה״ נגזרים משורש ״פרה״, לפרות ולרבות. נמצא ש״פר בן בקר״ מציין את השנה שבה קיימות בבהמה שתי הבחינות: כאשר היא בתהליך המעבר מ״בן״ ל״פר״; ולאור הדברים הנזכרים, תהיה זו השנה השלישית (לדעת הרמב״ם בהלכות מעשה הקרבנות [א, יד], קרויה הבהמה ״פר״ בשנתה השנייה; עיין כסף משנה שם, ומשנה למלך הלכות פרה אדומה [א, א בסוף]). זהו הקרבן היחיד שבו החובה היא להביא עגל; וכפי שאמרנו, עליו להיות עגל הקרוב לפר. ראוי הדבר שהכהן העומד לשרת במקדש ייצג את עצמו בקרבן כזה. אולם מאוחר יותר, כאשר כבר נכנס למשׂרת ״כהן המשיח״ הוא מייצג את עצמו כ״פר״ (לעיל ד, ג). וכן גם בימי המילואים, בשוותו לנגד עיניו את ״שדה״ עמלו לעתיד, הוא ראה את עצמו כ״פר״ בעבודתו (עיין פירוש, שמות כט, ו). כך התקרב אהרן אל ה׳ – בעגל לחטאת ואיל לעולה. הוא קיבל על עצמו שבתפקידים המוטלים עליו במשׂרתו, תמיד ידבק בגבהים הנשגבים של ייעודו (״חטאת״); ובכבוד משׂרתו, יהווה תמיד דוגמא עבור הציבור; יצעד לפניהם ויוליכם אל מרומי השלמות היהודית (״עולה״). לדעת חז״ל בתורת כהנים, קרבן זה בא לכפר גם על חטא העגל, על אף שחטא זה כבר נתכפר. ונבאר את דברינו: לעיל בפירושנו לשמות (ח, כב), הדגשנו את הניגוד החד בין היהדות לבין כל האלילויות העתיקות והמודרניות. תמציתו של הניגוד היא, שאת הדבר שעובד האלילים מעריץ ומשתחווה אליו, ומקריב אליו את עצמו ואת כל אשר לו, הרי היהודי שולט עליו ומקריבו לאל האחד והיחיד. וכן הדבר גם כאן. אהרן עשה את העגל כסמל של אחד הכוחות המשועבדים לאל האחד והיחיד. אך האמונה האלילית, העובדת את כוחות הטבע, הפכה את העגל לכוח אלהי, השולט בשיתוף עם ה׳. בפסוקנו, מקריב אהרן לה׳ עגל המייצג את עצמו. על ידי השחיטה הוא משתלט עליו, על העגל שלו; ועל ידי הזריקה הוא מוסר אותו לאל האחד, כדי לעבוד לפניו בחירות. בכך הוא מבטא דבר זה: אותו כוח פיזי שהעולם האלילי כורע ברך אליו, מושל גם בתוך האדם. אך האדם הקרוב לה׳ מושל עליו בחירותו המוסרית; ומשהוכנע הטבע על ידי רצונו החופשי של האדם, הרי שגם הוא מתקדש ומצטרף לעבודת ה׳. כאשר האדם עומד על אמת זו, הוא מכפר על חטא האלהת הטבע. שכן אליל השקר של הטבע משתעבד אז לא רק לה׳, אלא גם לאדם אשר חירותו המוסרית קירבה אותו לה׳. יש קשר עמוק בין חטא העגל להקמת המשכן. חטא זה אירע בין הציווי על הקמת המשכן לבין קיום ציווי זה בפועל; והוא מהווה הוכחה היסטורית לדורות עולם, על עצם הצורך בכפרה על העם ועל הכהנים; והן זו כל תכליתו של המקדש: לשמש כמקום כפרה לישראל. הערנו זאת קודם לכן בפירושנו על חטא העגל. אם נזכור חטא זה של אהרן נוכל לבאר את קרבנותיו כאן – העגל לחטאת והאיל לעולה – באופן זה: ברגע של חולשה הוא נפל, ולא דבק בגבהים הנשגבים של ייעודו. במקום להנהיג את העם, הוא ויתר להם ונכנע לרצונם. מכאן ואילך הוא מקבל על עצמו לדבוק תמיד בגבהי המזבח הנשגבים של ייעודו (״חטאת״); וללכת תמיד לפני העם, להראותם הדרך המוליכה אל ה׳ (״עולה״). (ג-ד) ואל בני ישראל תדבר וגו׳ – תחילה מביא הכהן את קרבנו (פסוק ב); שכן עם כניסתו לתפקידו החדש עליו להכיר באחריות החדשה שהוטלה עליו על ידי מעמדו הרם – כלפי ה׳ וכלפי האומה. ולאחריו צריכה האומה אף היא להביא את קרבנה אל ה׳. גם היא צריכה להכיר באחריותה כלפי ה׳, ובמעמדה כאומה בקרב האומות. שכן לא אל הכהן תתגלה כאן שכינת ה׳; אלא ה׳ יתגלה אל האומה המקבלת על עצמה תפקיד היסטורי בין האומות; והוא מניח לשכינתו לשרות במקום שתורתו מוצאת מקדש ועם. קרבן האומה מורכב משתי קבוצות: א. ״שעיר לחטאת ועגל וכבש לעולה״. ב. ״שור ואיל לשלמים ומנחה בלולה בשמן״. הקבוצה הראשונה מבטאת את מעמד האומה כלפי ה׳, בעוד שהקבוצה השנייה מבטאת את מעמד האומה כאומה בקרב שאר האומות. וזאת מקבלת האומה על עצמה בעומדה לפני ה׳: על ידי ״שעיר עזים לחטאת״ היא מציינת, שתעמוד בקשי עורף בפני כל פיתוי של זרים; ותדבק במסירות ובנאמנות במעמדה, שהרועה האחד העמידה בו. על ידי ״עגל וכבש בני שנה לעולה״ מציינת האומה, שברעננות נעורים ובכוח גברי תלך אחר הנהגת ה׳, תמיד כלפי מעלה. ובמעשיה ובגורלה תתמסר אל ה׳, המדריך את מעשיה ותומך אותה בגורלה, כדי שתשיג את המטרה שה׳ הציב לה בתורתו. על ידי ״שור ואיל לשלמים לזבח לפני ה׳⁠ ⁠״ נותנת האומה ביטוי בשמחה למעמד המיוחד שזכתה לו בין האומות, הודות לעמידתה האיתנה ולמסירותה הנאמנה. העגל הצעיר העומד לפני ה׳ נעשה לשור גברי בעומדו אל מול האומות – בזכות מעשיו הנמרצים. והכבש ההולך אחרי הרועה האחד והיחיד שלו נעשה לאיל המנהיג את עדר האומות. ישראל יכיר בשמחה בחינה זו של תפקידו בין האומות; והדבר בא לידי ביטוי בזבח השלמים הלאומי, קרבן ״סעודת השלום לפני ה׳⁠ ⁠״. ״מנחה בלולה בשמן״, היינו סולת ספוגה בשמן, מסמלת את האמצעים המאפשרים לאומה קיום של רווחה חומרית. גם הם צריכים להיות מוגשים אל המזבח כאות הכנעה. אולם על אף שהמנחה כאן מצורפת לשלמים, הרי שבפסוק יז היא קשורה לעולה ומובאת בין עולה לשלמים. נמצא שהמנחה משלימה את העולה ובה בעת היא הבסיס של השלמים. שכן ההתמסרות המוחלטת של האישיות, כפי שבאה לידי ביטוי בעולה, נשלמת על ידי ההכרה שכל הקניינים המאפשרים קיום של הצלחה חומרית, שייכים אל ה׳ ונתונים בידו (הדבר בא לידי ביטוי גם במנחת נסכים); ושמחת האדם בחיים לפני ה׳ – כפי שבאה לידי ביטוי בשלמים – מושרשת בעצם ההכרה שכל מחיה ורווחה חומרית הן מתנה מה׳ (עיין פירוש להלן פסוק יז). הלא דבר הוא, שקרבן הציבור היחיד המייצג את חדוות העשייה לפני ה׳, מכונה כאן ״שור״ שהוא שם כללי, ולא ״פר״ (אין עוד שלמי ציבור מלבד כבשי עצרת, אשר ככבשים הינם מייצגים לא את רעיון העבודה אלא את גורלנו הנתמך על ידי ה׳). השם הכללי ״שור״ מציין, שחובת עבודת ה׳ נוהגת בכל גיל וגיל מנער ועד זקן. שכן הציבור כולל כל יחיד ויחיד, בכל גיל ובכל דרגה של כוח. אם קרבן ציבור זה קשור אף הוא לחטא העגל, הרי שמשמעותו היא זו: האומה מקבלת על עצמה, על ידי קרבן שעיר העזים לחטאת, שלעולם לא תתפתה עוד על ידי ערב רב לסור מאחרי ה׳ ותורתו. באמצעות עגל העולה ושור השלמים, מכפרת האומה באופן ישיר על חטא העגל (עיין פירוש לעיל פסוק ב, על קרבנו של אהרן); כפי שאמרו בתורת כהנים כאן, שאהרן התכוון לעשותו ״עגל״, אך העם העלוהו לדרגת ״שור״ עצמאי. באמצעות כבש העולה ואיל השלמים, מפקידה האומה את גורלה ביד ה׳, הרועה האחד והיחיד. כך, בהתמסרות נטולת אנוכיות, תנהיג האומה את צאן האנושות אל ה׳ – בכוח גברי ובגבורה מתוך שמחה. על ה״קמח ושמן״ של קיומה ורווחתה, מודה האומה לה׳ לבדו, האל האחד והיחיד, ולו לבדו תיתן הכנעה ושבח. (ו) זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וגו׳ – כפי שהעיר הקרבן אהרן על התורת כהנים (על פסוקנו), לא ייתכן שתיבות אלה – המופנות אל האומה – מוסבות על מעשה הקרבן בפועל; שכן האומה כבר עשתה את כל הנדרש ממנה בכל הנוגע לקרבן הזה. אשר על כן אמרו בתורת כהנים כך: ״⁠ ⁠׳ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו׳. אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר ׳ומלתם את ערלת לבבכם׳. מפני מה? כי ה׳ האלקים הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, עשיתם כן – ׳וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠׳״. נראה שביאור זה של התורת כהנים, תופס את כל מעשי הקרבן שצוו כאן כמעשה אחד. כולם כלולים ב״זה הדבר״. כולם מביאים לידי ביטוי ״דבר״ אחד של ה׳, אשר הוצאתו לפועל מוטלת עלינו. הכלל העולה מכל המצוות בהן נצטווינו במעשי הקרבנות הוא זה: עלינו להעביר מלבנו אותו יצר הרע, אותו כוח-חושים בהמי בלתי-נשלט המסומל בבהמה שאותה אנו מגישים כקרבן. אל לנו להותיר לו מקום בלבנו. אלא עלינו לשעבד את דחפי החושים שלנו לכוחו של רצוננו המוסרי, כמסומל בשחיטה, בנתינה או בזריקה, ובהקטרה. כך תצילנו ״יראה״ מה׳ מכל עוון (חטאת), ולבותינו יהיו ב״עצה אחת״ למלא את חובותינו לה׳ (עולה). וכדרך שכאן קרבן אחד מייצג את הציבור לפני האל האחד והיחיד, כך עלינו להגיע לשלום פנימי וחיצוני על ידי עצם דבקותנו בה׳. כל יחיד על כל בחינותיו, והציבור על כל חבריו, עומדים בקשר עם האל האחד והיחיד. ועל ידי עצם קשר זה, יגיע כל יחיד ויחיד לשלום ולאחדות פנימיים בתוככי מהותה החצויה והמפולגת של הווייתו, וכלל הציבור יגיע לאחדות ושוויון. כפי שנאמר על האחדות בחיי הפרט: ״ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד, כי ה׳ אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדני האדנים״ וגו׳ (דברים י, טז–יז). ״ומלתם את ערלת לבבכם״ – התנגדו בכל גבורתכם להימשכות אחרי החושים: ״תהיו כולכם ביראה אחת״ (חטאת). ״וערפכם לא תקשו עוד״ – עשו את הטוב ברצון ובשמחה: ״בעצה אחת לשרת לפני המקום״ (עולה). שכן ״ה׳ אלקיכם הוא אלקי האלקים״ – חייכם מופקדים בידיו בלבד; ״ואדוני האדונים״ – ביודעין או שלא ביודעין, ברצונכם או בעל כרחכם. ברור שהרעיון הבא לידי ביטוי בפסוקים אלה הוא, שאחדות עבודת החיים של האדם באה כתוצאה ישירה מאחדות ה׳; ואין אדם זוכה לאחדות בעבודת חייו אלא אם כן הוא עושה את רצון ה׳ בעשה טוב ובסור מרע. כפי שמסיימים בתורת כהנים: ״עשיתם כן״, אם תתמסרו כולכם לה׳, הן הפרט והן הכלל, ותתרגמו למציאות את החזון המסומל בקרבנות, הרי שאז ״וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠״: הציבור המאוחד, המתמסר לה׳, יזכה לחזות בשכינת ה׳. וכאשר ה׳ ישכון בקרבכם לנגד עיניכם ממש, תושג המטרה של הקמת המשכן: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח). לדעתנו, מאמר זה מתורת כהנים מבטא את רעיון היסוד של כל הקרבנות ואת משמעותם הסמלית של מעשי הקרבנות. במסכת יומא (ה:) דורשים מפסוקנו ש״מקרא פרשה מעכב״: הם היו קוראים בקול את פרשת המילואים (שמות כט) בשעת מעשה הקרבנות, והקריאה הזאת הייתה חלק מעכב בסדר המילואים. שכן קריאת פרשה זו שיוותה לעשיית מעשים אלה אופי של קיום מצווה: אף אחד מהם אינו בדוי מלב האדם על פי רגשותיו הסובייקטיביים; הם שימשו אך ורק לקיום מצוות ה׳. וכן הכהן הגדול ביום הכיפורים – בין עבודת היום לעבודות חוץ – היה קורא בקול את פרשת אחרי מות. ובעשותו זאת הורה שהמעשים אשר עשה היו אך ורק קיומו של ציווי ה׳ (יומא סח:, רש״י). (ז) וכפר בעדך ובעד העם – קרבנות אהרן כיפרו גם על העם; ויש בכך ראיה לקשר המיוחד בין קרבנות אלה לבין חטא העגל. שכן בני העם היו שותפים לחטא אהרן, מאחר שכפו את רצונם עליו: ״עשו את העגל אשר עשה אהרן״ (שמות לב, לה; עיין פירוש שם לב, א). לפיכך חטא העם עצמו התכפר בקרבן העם, ואילו חלקו בחטא אהרן התכפר בקרבן אהרן. (ט) וַיַּקְרִבוּ – בפסוק יב, המדבר על העולה, נאמר ״וַיַּמְצִאוּ״ – הם המציאו את הדם אליו; שכן היה עליו לקחת את הכלי שיש בו הדם כדי לזרוק את הדם ״על המזבח סביב״. אולם כאן על החטאת נאמר רק ״וַיַּקְרִבוּ״: הם הביאו את הדם קרוב אל אהרן, כדי שיוכל לטבול בו את אצבעו. (יא) ואת הבשר את העור וגו׳ – על אף שהייתה זו חטאת חיצונית, נהגו בה כבפר כהן המשיח: בשרה לא נאכל אלא נשרף מחוץ למחנה. שכן עוד לא היה קיים כהן הראוי לאכול את החטאת; רק כתוצאה מחטאת זו יקום כהן שיהיה ראוי לזה. גם בחטאת של ימי המילואים נהגו באופן זה – מאותו טעם ממש (עיין פירוש לעיל ד, יא–יב, שמות כט, יד). (טז) כמשפט – כדין עולת נדבה שנתבאר לעיל (פרק א). (יז) וימלא כפו ממנה – מהנאמר במסכת מנחות (ט:, יט:) רואים שהכוונה לקמיצה. הערנו קודם לכן (פסוקים ג–ד), שרעיון המנחה משלים בדרך כלל את רעיון העולה והשלמים, על ידי מנחת נסכים; אולם כאן בא רעיון זה לידי ביטוי על ידי מנחה העומדת בפני עצמה. לפיכך, בעוד שמנחת נסכים מוקטרת כליל על המזבח, הרי שהמנחה הנזכרת כאן טעונה קמיצה – כדין מנחת נדבה – ושייריה נאכלין. מנחה זו ומנחת העומר, הדומה לה במשמעותה, הן מנחות הציבור היחידות אשר רק הקומץ מהן קרב על המזבח. וכן גם שלמי הציבור הנזכרים כאן אין להם אח ורע מלבד כבשי עצרת. לפי התורת כהנים כאן, כל העולות (ולדעת הראב״ד שם, גם השלמים) באו עם מנחות נסכים הראויות להן, והדבר נרמז (ביחס לעולות) בתיבת ״כמשפט״ (פסוק טז). מלבד עלת הבקר – העולות והנסכים והמנחה העומדת בפני עצמה באו בנוסף על תמיד של שחר ונסכיו (עיין תורת כהנים). בשבתות ובימים טובים, מבטאים המוספים את מחשבות המסירוּת המיוחדות המתעוררות על ידי קדושת היום. אך הן אינן דוחות מפניהן את מחשבות המסירות המתעוררות בנו בכל בוקר על ידי המתנה הפשוטה של היום החדש, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בעולת התמיד. המוספים רק מוסיפים על ביטוי המסירות היומי הקשור לתמיד של שחר: ״מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד״ (במדבר כח, כג). וכן גם כאן, קרבנות היום השמיני למילואים היו כדוגמת המוספים לאותו יום; הם באו ״מלבד עלת הבקר״. (יט) והמכסה – לדעת הרמב״ן, אין זה קיצור לשון של ״חלב המכסה את הקרב״, אלא שם לכל החלב הקרב על המזבח. שכן תכונתו המובהקת של חלב היא שאינו מעורב עם הבשר, אלא שוכב על האיברים ומכסה אותם. עיין פירוש לעיל (ג, ג–ה). (כא-כב) הניף אהרן תנופה. תנופת חזה ושוק של שלמים נעשתה יחד עם תנופת האימורים – לפני הקטרתם. אולם כאן (בפסוקים כ–כא) הכתוב מסיים בתנופה, ומקדים לה את ההקטרה. (נמצא שפירוש פסוק כא הוא כך: ״ואת החזות ואת שוק הימין, הניף״ כבר ״אהרן״ – לפני ההקטרה שנזכרה בפסוק כ.) רק טעם אחד יכול להיות לסדר הזה: לקשר את המעשה הזה (תנופת חזה ושוק) לברכה שבאה מיד לאחריה (בפסוק כב). לדברי התורת כהנים כאן, ברכה זו לא הייתה אלא ברכת כהנים שנצטוותה לכל הדורות (במדבר ו, כב והלאה). ברור אפוא שיש קשר בין חזה ושוק לבין ברכה זו. מהו אם כן קשר זה? לעיל (ז, ל והלאה) ביארנו את משמעות מתנת חזה ושוק של שלמים הניתנת לכהנים, ואת משמעותה של תנופת חזה ושוק: האדם השמח באושרו לפני ה׳, מקדיש לו את כל מחשבותיו ושאיפותיו (חזה), ואת כל כוחו וחשיבותו החומריים (שוק). את כל אלה מקדיש הוא לה׳ ולמטרות הציבור שה׳ קבע (תרומה ותנופה). וכאשר הוא נותן את החזה והשוק אל הכהן, הרי הוא מכיר ומודה שכל קנייניו החומריים והרוחניים – שהם המקור לשלמותו ולשמחת שלמיו – באו לו רק בזכות תורת ה׳, היוצאת מפי הכהן. בכך הוא מקדיש את הכל לתורה זו. לזה מצטרפת עתה ברכת כהנים, ללמדנו, שרק בזכות הכרה זו, ימשיך האדם להתברך בביטחון חומרי (״יברכך וישמרך״), במתנות רוחניות (״יאר ויחנך״), ובשלמות הנובעת מצירוף שני אלה (״ישא וישם לך שלום״). לפיכך רואה הגמרא (סוטה לח:) את ברכת כהנים כסיומה של העבודה, כמו שנאמר ״וישא אהרן וגו׳ וירד מעשות״ וגו׳; עיין רש״י שם (בניגוד לתורת כהנים כאן, המפרשת פסוק זה כמקרא מסורס). מכאן למדנו את ההלכה, ש״כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה״ (סוטה שם). אם כהן אינו עוקר רגליו ללכת לדוכן ב״רצה״, אסור לו לישא כפיו בברכת כהנים. ברכת כהנים אינה מעשה העומד בפני עצמו; שכן את הברכות האמורות בה ניתן להשיג רק כתוצאה מהעבודה שקדמה לה, ורק בסמיכות קרובה לעבודה ניתן לומר ברכת כהנים. וישא אהרן את ידו – בנשיאות כפיים (שם לח.). בידי הכהן אין כל כוח משלהן להעניק ברכות. ושמא מטעם זה, באה ״ידו״ בכתיב חסר. יד הכהן אינה אלא מורה באצבעה על ה׳ אשר הבטיח את הברכה. ליתר אריכות על ברכת כהנים, עיין פירוש לבמדבר (ו, כב והלאה). (כג) ויבא משה וגו׳ – מטרת בואם אל אוהל מועד לא נתבארה בכתוב. אם נתבונן רק במה שנזכר במפורש בפסוק, נראה שהביאה והיציאה היו הכנה ל״ויברכו״; והברכה הייתה הכנה ל״וירא כבוד ה׳⁠ ⁠״. ואם כן אולי יש מן האמת בפירוש הבא: המשכן נחנך, והכהנים והעם הביאו את קרבנותיהם. הובטח לעם שכתוצאה מכך תתגלה אליהם שכינת ה׳, כחותם הברית על השראת השכינה בקרבם, בזכות המקום שהוכן לתורה. אולם שכינת ה׳ לא נתגלתה מיד בגמר הקרבנות. אילו אירע כך, הדבר היה עלול לחזק את אמונת ההבל האלילית, כאילו יש במעשי הקרבנות סגולה מסתורית כלשהי, שיש לה השפעת קסם על ה׳, והגורמת שה׳ יתגלה אל האדם בכמין סוג של סיבה ומסובב פיזיים. אך לא כן הדבר. שכן האל האחד האישי והעצמאי הבטיח ברצונו להתגלות אל העם; והוא הבטיח כן לא בזכות הקרבן אלא בזכות ההתמסרות שבאה לידי ביטוי בקרבן. כך היה, שהקרבנות כבר הוקרבו; ואהרן בירך כבר את העם, שנכסיהם ויכולותיהם החומריים והרוחניים יפרחו, ושיושם להם שלום מאת ה׳ על ידי ברכתו ושמירתו, חסדו והשגחתו – כל זה כתוצאה מהבטחת ״ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח). אך שכינת ה׳ עדיין לא נתגלתה; אלא תחילה נכנסו משה ואהרן אל המקום שזה עתה הושלם להיות ״אהל מועד״, אשר בו יוועד ה׳ עם עמו כפי שהבטיח. הבטחה זו סומלה, כפי שציווה ה׳, על ידי הארון, השולחן, המנורה, ומזבח הקטורת במשכן הכרובים. הרעיון שהם מסמלים הוא, שבכל מקום שהתורה מוצאת לה בית, בעמידה איתנה ובחיים רעננים; בכל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה, כך שכל החיים מתעלים ב״ריח ניחוח לה׳⁠ ⁠״ – שם יורדים הכרובים מאת ה׳, ושכינת ה׳ מתגלית באופן של ברכה ושמירה. וכשלבם מלא ברעיון של אוהל מועד, יצאו משה ואהרן אל העם, וברוח זו בירכו אותם. הווי אומר שהם הביעו את המשאלה אל העם שהרעיון של אוהל מועד ימומש בהם ועל ידיהם. ואכן הוא התממש: ״וירא כבוד ה׳ אל כל העם״ וגו׳! כשם שהברכה שהושמעה על ידי אהרן נודעה כ״ברכת כהנים״ על ידי החזה ושוק שקדמו לה, כך הברכה שהושמעה על ידי משה ואהרן הפכה ל״ברכת אוהל מועד״ על ידי הביאה אל אוהל מועד שקדמה לה. ברכה זו התממשה לאחר מכן על ידי התגלות כבוד ה׳, וכך הושלם המשכן ונעשה ל״אהל מועד״, פשוטו כמשמעו. בתורת כהנים מצאנו כדברים האלו: ״⁠ ⁠׳ויבא משה ואהרן אל אהל מועד׳, למה נכנס משה ואהרן ביחד? ללמדו על מעשה הקטורת, או לא נכנס אלא לדבר אחר? הריני דן ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה, מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה וכו׳, הא למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטורת״. לפי התורת כהנים, קשורה ברכת משה ואהרן (פסוק כג) לביאה אל אוהל מועד, כדרך שברכת אהרן (פסוק כב) קשורה לירידה ״מעשות החטאת״ וגו׳. לפיכך, כשם שירידה זו (אשר לפי התורת כהנים קדמה לברכה, כפי שהזכרנו קודם לכן) קשורה לעבודה, כך ביאה זו – שממנה נבעה ברכת משה ואהרן – קשורה לעבודה; ולפי התורת כהנים, קשר זה בא לידי ביטוי בלימוד מעשה הקטורת. והנה, אם נזכור שכל רעיון ההיכל מגיע לתפיסתו הנעלה ביותר במעשה הקטורת על גבי מזבח הזהב; ועוד, ש״ללמדו על מעשה הקטורת״ מתייחס כנראה למשמעותו המושגית של המעשה, ולא לעשייתו הממשית, שהרי לא הייתה זו השעה הראויה להקטרת קטורת, נגיע למסקנה שמאמר זה בתורת כהנים אינו רחוק מהפירוש שהצענו על מטרת כניסת משה ואהרן לאוהל מועד.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144