×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות י׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת בא} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל⁠־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי⁠־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת⁠־לִבּוֹ֙ וְאֶת⁠־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃ (ב) וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאׇזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן⁠־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת⁠־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר⁠־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי⁠־אֲנִ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל⁠־פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד⁠־מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ (ד) כִּ֛י אִם⁠־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת⁠־עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃ (ה) וְכִסָּה֙ אֶת⁠־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת⁠־הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל׀ אֶת⁠־יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן⁠־הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן⁠־הַשָּׂדֶֽה׃ (ו) וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כׇל⁠־עֲבָדֶ֘יךָ֮ וּבָתֵּ֣י כׇל⁠־מִצְרַ֒יִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא⁠־רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲב֣וֹת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה׃ (ז) וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד⁠־מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת⁠־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם׃ (ח) וַיּוּשַׁ֞ב אֶת⁠־מֹשֶׁ֤ה וְאֶֽת⁠־אַהֲרֹן֙ אֶל⁠־פַּרְעֹ֔ה וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם לְכ֥וּ עִבְד֖וּ אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם מִ֥י וָמִ֖י הַהֹלְכִֽים׃ (ט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה בִּנְעָרֵ֥ינוּ וּבִזְקֵנֵ֖ינוּ נֵלֵ֑ךְ בְּבָנֵ֨ינוּ וּבִבְנוֹתֵ֜נוּ בְּצֹאנֵ֤נוּ וּבִבְקָרֵ֙נוּ֙ נֵלֵ֔ךְ כִּ֥י חַג⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לָֽנוּ׃ (י) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם יְהִ֨י כֵ֤ן יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ עִמָּכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר אֲשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת⁠־טַפְּכֶ֑ם רְא֕וּ כִּ֥י רָעָ֖ה נֶ֥גֶד פְּנֵיכֶֽם׃ (יא) לֹ֣א כֵ֗ן לְכֽוּ⁠־נָ֤א הַגְּבָרִים֙ וְעִבְד֣וּ אֶת⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה כִּ֥י אֹתָ֖הּ אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֑ים וַיְגָ֣רֶשׁ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת פְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ (יב) {שני} אוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָדְךָ֜ עַל⁠־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד׃ (יג) וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת⁠־מַטֵּ֘הוּ֮ עַל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗הי⁠־⁠הֹוָ֗הב נִהַ֤ג רֽוּחַ⁠־קָדִים֙ג בָּאָ֔רֶץ כׇּל⁠־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכׇל⁠־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֙וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת⁠־הָאַרְבֶּֽה׃ (יד) וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כׇּל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָ֠יו לֹא⁠־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה⁠־כֵּֽן׃ (טו) וַיְכַ֞ס אֶת⁠־עֵ֣ין כׇּל⁠־הָאָ֘רֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָ֒רֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת⁠־כׇּל⁠־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כׇּל⁠־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹא⁠־נוֹתַ֨ר כׇּל⁠־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (טז) וַיְמַהֵ֣ר פַּרְעֹ֔ה לִקְרֹ֖א לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר חָטָ֛אתִי לַיהֹוָ֥הי⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם׃ (יז) וְעַתָּ֗ה שָׂ֣א נָ֤א חַטָּאתִי֙ אַ֣ךְ הַפַּ֔עַם וְהַעְתִּ֖ירוּ לַיהֹוָ֣הי⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְיָסֵר֙ מֵֽעָלַ֔י רַ֖ק אֶת⁠־הַמָּ֥וֶת הַזֶּֽה׃ (יח) וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יט) וַיַּהֲפֹ֨ךְ יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה רֽוּחַ⁠־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת⁠־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם׃ (כ) וַיְחַזֵּ֥ק יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כא)  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֤ה יָֽדְךָ֙ עַל⁠־הַשָּׁמַ֔יִם וִ֥יהִי חֹ֖שֶׁךְ עַל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיָמֵ֖שׁ חֹֽשֶׁךְ׃ (כב) וַיֵּ֥ט מֹשֶׁ֛ה אֶת⁠־יָד֖וֹ עַל⁠־הַשָּׁמָ֑יִם וַיְהִ֧י חֹֽשֶׁךְ⁠־אֲפֵלָ֛ה בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים׃ (כג) לֹֽא⁠־רָא֞וּ אִ֣ישׁ אֶת⁠־אָחִ֗יו וְלֹא⁠־קָ֛מוּ אִ֥ישׁ מִתַּחְתָּ֖יו שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וּֽלְכׇל⁠־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָ֥יָה א֖וֹר בְּמוֹשְׁבֹתָֽם׃ (כד) {שלישי} וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה רַ֛ק צֹאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם⁠־טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְד עִמָּכֶֽם׃ (כה) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם⁠־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹלֹ֑תה וְעָשִׂ֖ינוּ לַיהֹוָ֥הי⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ (כו) וְגַם⁠־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא⁠־נֵדַ֗ע מַֽה⁠־נַּעֲבֹד֙ אֶת⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה עַד⁠־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה׃ (כז) וַיְחַזֵּ֥ק יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם׃ (כח) וַיֹּֽאמֶר⁠־ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אַל⁠־תֹּ֙סֶף֙ו רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת׃ (כט) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא⁠־אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב וַֽיהֹוָ֗הי⁠־⁠הֹוָ֗ה ל=וַֽיהוָ֗הי⁠־⁠הוָ֗ה בגעיה ימנית
ג רֽוּחַ⁠־קָדִים֙ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומ״ש (״רוח״ מוקפת), וכך דעתם של דותן וברויאר
• ר֥וּחַ קָדִים֙ (מרכא ופשטא) = BHS ומ״ג דפוס ונציה
ד יֵלֵ֥ךְ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=יֵלֵ֥ך (חסר שווא באות כ״ף סופית)• הערות ברויאר ודותן
ה וְעֹלֹ֑ת =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו וחסר וי״ו)
• ל!=וְעֹל֑וֹת (כתיב חסר וי״ו ומלא וי״ו)
• הערת ברויאר
ו אַל⁠־תֹּ֙סֶף֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=אֶל⁠־תֹּ֙סֶף֙ (אל״ף בסגול)
• הערות ברויאר ודותן
E/ע
הערותNotes
בא (א) ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה – כמו בכל מכות⁠־ה״עבדות״ הקודמות – צפרדע ודבר – גם כאן במכת⁠־ה״עבדות״ השלישית והאחרונה, נאמר: ״בא אל פרעה״ – היינו בקש אחר פרעה בארמונו, בתוך כבוד הדר מלכותו. תן למכות אלה להוכיח לו, שאף אם היאור, האדמה, והארץ על כל עושרה הטבעי והשופע, יעמדו בעינם ללא שינוי, אף אחד לא יוכל להיות בעלים על השפע הזה וליהנות ממנו, אלא אם כן זהו רצונו של ה׳. אם מתוך גאווה על בעלותו על כל הרכוש הזה, סבור פרעה, שבתתו חלק דל וחסר ערך ממנו לזרים נטולי זכויות, רשאי הוא בתמורה לשלול מהם את חירותם ועצמאותם ולשעבדם, או אז יירד ה׳ ויהרוס את כל השפע. הוא ישלח לתוך מלכות פרעה סוג חדש של ״זרים״, שיכלו את רכושו לנגד עיניו, עד לגרגיר האחרון. אני הכבדתי – על ידי שלא החרבתי את כל רכושו בבת אחת, אלא בכל שלב השארתי שלמים את קנייניו היקרים לו מכל; ובפרט הותרתי לפרעה בסערת הברד דבר שיוכל להיאחז בו. ומכיון שחשׂכתי ממנו עד כה את המכה המכאיבה מכל, הווי אומר השמדת העושר החקלאי של מצרים, יכול היה עדיין פרעה להטיל ספק בכחי הכל⁠־יכול; היה באפשרותו לדבוק בדעה, שיסוד עוצמתה ועושרה של מצרים חוסה תחת כנפיו של כח שמעבר להישג ידי. למען שתי אתתי וכו׳ – מטרתי בהמשך פעולתי בדרך זו הייתה, להטביע את חותם שלטוני ותפארתי על כל אחד ואחד מהדברים, בזה אחר זה, שעליהם נשענים קיומו וכחו של האדם בארץ. עשיתי כן ״למען שתי אתתי וגו׳ בקרבו״, בארץ מצרים הגאה והאדירה. (ב) באזני – אין די ב״לספר״ בלבד; אתה חייב לספר את הסיפור הזה בדרך שתפנה אל לב השומע, כדי שיתייחס למה שאוזניו שומעות, ויקח את הדברים אל לבו. התעללתי נגזר משורש ״עלל״, שממנו מתקבל גם: ״עולל״ הילד המתפתח; ״עלילה״ לא מעשה בודד [עיין פירוש, תהילים יב, ז], ו״עלל״ לא פעולה בודדת אלא סידרה מתפתחת של מעשים ופעולות; ״עולל״, לגרום לדבר⁠־מה באמצעות סידרה ממושכת של פעולות. ״התעלל״: להתגלות על ידי סידרת פעולות הולכת ומתקדמת. ״להתעלל ב⁠־״ פירושו: להראות את כוחו וכדומה דרך אדם המשמש לו כחומר גרידא, על ידי סידרת פעולות או מעשים הולכת ומתקדמת. משום כך, ביחסי אנוש יהיה פירושו: לפעול ברשעות, ללא התחשבות בכבוד האדם. כאן, ״את אשר התעללתי במצרים״ מיוחס לה׳, ופירושו: ״האופן בו נגליתי במצרים״ – כלומר, כיצד הראיתי את כחי וגבורתי על ידי סידרת מעשים הולכת ומתקדמת. לפי זה, ״עול״ אינו מציין נשיאה כפויה של משא כבד, אלא פעילות מתוך הכרח. וידעתם – אף אם מצרים לא למדו דבר מהאותות, הם נעשו בעיקר למענכם, להניח את היסוד לידיעתכם את ה׳. (ג) ויאמרו אליו כה אמר ה׳ – בדרך כלל, הרי שלמען הקיצור, סופר לנו רק על ציווי משה ללכת אל פרעה, ובעקבותיו על תחילתה בפועל של המכה. אך התורה אינה מזכירה במפורש שמשה הלך אל פרעה ודיבר איתו בשם ה׳, כיון שכל זה מובן מאליו. אך כאן התרחש ההיפך: תוכן השליחות הובהר לנו, לא בעת שנצטווה משה לבא אל פרעה [פסוק א], אלא רק בשעת קיומה [פסוק ג והלאה]. זאת, מפאת חשיבות תיאור מהלך האירועים שהתלוו לקיום השליחות. עד מתי מאנת לענת מפני, ״עד מתי הינך נחוש בדעתך למאן להכיר בעניותך מפני?⁠״ (ד) בגבלך – אתה משמיע אנחת⁠־רווחה, משום שהינך שולט עדיין בתחום שהיה בידך עד כה. ומכיון שעיקר עושרה של מצרים נותר ללא פגע, הינך חש בטוח ועשיר, וסבור שאתה רשאי לשעבד את עמי. אם לא תתן להם ללכת, אשלח את צבאי לתוך תחום שליטתך (״גבולך״). (ה) עין הארץ – עין האדם נקראת ״עין״ – מעיין או מקור, לא משום שרוח האדם זורמת ממנה החוצה, אלא משום שהעולם זורם אל תוך האדם דרך העין. משום כך עין האדם היא, פשוטה כמשמעה, ״עין הארץ״, מקור העולם (עיין פירוש, בראשית ג, ה). ולא יוכל לראת את הארץ – הארבה יסתיר את הארץ כך שלא יעבור ממנה כלום אל עין האדם; עין האדם לא תוכל לראות את הארץ. יתר הפלטה הנשארת לכם, הצמח לכם – הדגשת הקניין (״לכם״) מתאימה לאופי של מכת⁠־״עבדות״. עושרם היה גאוותם, והוא אשר מילא את לבם בתקווה שיוכלו לנהוג בוז ב״אלקי משה״, מכיון שעדיין נותר בידם נכסם היקר מכל. (ו) אשר לא ראו וכו׳ – יתכן שמעולם לא נראה קודם לכן נחיל של ארבה במצרים. ביתם האמיתי של נחילים כאלה הוא באסיה, ומשם הביאה אותם רוח הקדים. (ז) למוקש – משה הרי דיבר ביושר ובגילוי⁠־לב; כיצד אפוא יכלו להתייחס אליו כ״מוקש״? ונראה שיש מכאן סמך לשיטתנו (עיין פירוש לעיל פסוק א). אילו היה ה׳ מביא מכה אחת בלבד, ומאפשר לה להימשך עד שהמצרים ישלחו את ישראל, היו ישראל יוצאים לחירות זמן רב קודם לכן. אך לא זה מה שקרה. כל אחת מהמכות הייתה חלקית בלבד, וחדלה בכל פעם שפרעה התחנן על הפסקתה, דבר שהביא למכה חדשה שנועדה לגרום שכח ה׳ יורגש בעוצמה ונוראות הולכים וגוברים. מנקודת המבט המצרית, הרי ש״התעללות״ זו, אותן ההפסקות החוזרות על עצמן שתמיד חיזקו את לב פרעה לשוב מחדש לסירובו, ״הכבדת לבו״ זו, אפשר לתארה רק כ״מוקש״. (ח) ויושב – פרעה לא נתן את הצו בפירוש, אך הכפופים לו הבינו ממנו שהוא מסכים. (ט) בנערינו וגו׳ – אין לנו בפני ה׳, לא אנשי ביניים, לא כהנים ולא נציגים. אם עלינו ללכת, הרי שכולנו צריכים ללכת – מצעיר העוללים המוטל בעריסתו ועד לאחרון הכבשים שברשותנו. הכלל נמצא בתוך כל אחד ואחד מאתנו. אף אחד ושום דבר לא יוכל להישאר, שכן ״חג ה׳ לנו״, עלינו ליצור ״חוג [מעגל] מסביב לה׳⁠ ⁠״ (עיין פירוש לעיל ה, א). ה׳ קורא לנו להיאסף מסביבו, וקריאה זו היא הביטוי לרצונו לראותנו עם כל בני משפחתנו ועם כל קניינינו, מסביבו. (י) רעה נגד פניכם דומה ל״לֹא⁠־אָשִׁית לְנֶגֶד עֵינַי דְּבַר⁠־בְּלִיָּעַל״ (תהילים קא, ג). כוונותיכם רעות הן (באופן מילולי: פניכם מכוּונות לנגד רעה). יש דבר רע בלבכם. (יב) בארבה – נגד נחיל הארבה. עתה שרוי הוא בשלווה ובנחת הרחק במזרח, ועליך לעוררו. (יג) בארץ – לאורך כל הארץ, לאסוף ארבה מכל מקום בו הם נמצאים. (יד) לא היה כן ארבה כמהו – צריך להבין מה משמעות כפל ההשוואה (״כן״, ״כמהו״)? ונראה ש״כן״ מתייחס לאופן ביאת הארבה, מספרו העצום וכו׳; ואילו ״כמהו״ מתייחס לסוג מיני הארבה, אולי היה בו אוסף מינים רבים. בתהילים (עח, מו–מז) הם נקראים ״חָסִיל״, אַרְבֶּה״, ״חַנָמָל״. (יז) את המות הזה – פרעה נוכח לדעת, שהשמדת עושרה החקלאי של מצרים כמוהו כחורבן הארץ. אם יישאר הארבה ויטיל את ביציו על הארץ, גם יבולי העתיד יידונו לכליה. (יט) ויהפך ה׳ רוח ים – בדרך כלל, המושא של הפּוֹעַל הפָּעִיל ״הפך״ הוא הדבר שאותו הופכים, כדוגמת ״הפך ים ליבשה״ (תהילים סו, ו). אך כאן, המושא של הפועל הוא הדבר שנוצר עקב ההפיכה. לא נאמר ״ויהפוך רוח קדים לרוח ים״, אלא ״ויהפוך רוח ים״. ובדומה לכך: ״וַיַּהֲפָךְ⁠־לוֹ אֱלֹקִים לֵב אַחֵר״ (שמואל א י, ט); ״אֶהְפּךְ אֶל⁠־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה״ (צפניה ג, ט); ״וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ״ (איוב לד, כה). (כא) חשך היא מכת ה״עינוי״ האחרונה. בקבוצה שלישית ואחרונה זו, ברד וארבה היו המקיפות ביותר מכל מכות ה״גרות״ וה״עבדות״, בכך שאיימו להרוס את כל ארץ מצרים ואת כל עושרם האישי של יושביה. כיוצא בזה, גם מכת ״עינוי״ שלישית ואחרונה זו הייתה המקיפה ביותר, בכך שכבלה את האדם כולו, וניתקה אותו מכל חברה ומכל רכוש, עד שלא יכול היה להניע לא את ידיו ואף לא את רגליו כדי להשיג את צרכי קיומו. זה היה ״עינוי״ במובן המושלם והמילולי ביותר. משמעותו הייתה, שבמשך שלושה ימים של רעב, היה כל אדם כבול למקום בו יצא לו להיות בשעה שהכתה המכה. וימש חשך – צורת ההפעיל של ״מוש״. שמשון, בעיוורונו, ביקש מהנער המחזיק בידו: ״הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִישֵׁנִי אֶת⁠־הָעַמֻּדִים״ (שופטים טז, כו), כלומר, ״עשה לי שאמשש את העמודים״. לפי זה, ״וימש חשך״ יהיה פירושו: החושך יגרום למצרים למשש כל דבר. הם לא יוכלו להיעזר בראייתם, ולהבחין בכל חפץ, אלא יהיו תלויים לגמרי בחוש המישוש. ודאי שגם משמע מכאן שלא יכלו להיעזר בתאורה מלאכותית. מעניין הדבר, ש״מוש״ פירושו גם ״לפרוש מ⁠־״ [עיין במדבר יד, מד], שהוא הפכו הגמור של ״למשש״. סוף כל סוף, למשש דבר היינו להתקרב אליו באופן הבלתי-אמצעי ביותר. כאשר נעיין בכל המקומות בהם ״מוש״ פירושו ״לפרוש מ⁠־״, נמצא, שבשונה מ״סור״ שפירושו ״להתרחק״ – ״מוש״ פירושו ״לפרוש מקירבה יתירה״. וכשהוא בא על דרך השלילה, הווי אומר ״לא ימוש״, משמעותו: לא לעזוב מקום מסוים, לא להרפות ממשהו. במובן החיובי מציין ״מוש״ התרופפות יתד הקבועה בחוזק – ״תָּמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה״ (ישעיהו כב, כה). הוא נמצא גם ב״אִם⁠־יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה״ (ירמיהו לא, לה): כשם שלעולם לא יזועו חוקי הטבע, ואף לא במעט מן המעט. נראה אפוא ש״מוש״ מציין להיות בקרבה לחפץ, קרוב במקצת, נגיעה ללא אחיזה, נגיעה אך ללא קשר. הווי אומר, מצד אחד הוא מציין מישוש, שאינו אלא נגיעה בלתי בטוחה, נגיעה בדבר ולאחר מכן הרפיה ממנו, וחוזר חלילה, כדי לוודא אם הדבר שאנו מבקשים הוא אכן לפנינו. כרוכה בזה נסיגה אחורה לא פחות מהתקרבות. מצד שני, כלפי דבר שעד כה היה מחובר, מציין ״מוש״ התרופפות, פרישה מחיבור. על זה הדרך, נקראת קליפת הפרי בשם ״מוץ״. (כב) אפלה היא הדרגה הגבוהה יותר של חושך, בה הכל נראה מוטל בספק (״אול״ – עיין פירוש, בראשית מב, כא). (כד) ויקרא פרעה – לאחר שלושה ימים, כאשר החל החושך להיעלם, והמצרים יכלו שוב לנוע. יצג – הצאן והבקר יופקדו כאן תחת השגחה, כערבון לשובם. (כה) זבחים ועלת – לפי הדעה בזבחים (קטז.) שלבני נח הותר להקריב עולות אך לא שלמים [והרי קודם מתן תורה היה לבני ישראל דין בני נח], יהיה הפירוש כאן כך: ״זבחים״ לסעודות החג, ו״עולות״ לקרבנות (זבחים שם). כיבוד ה׳ על ידי ״שלמים״ מהווה ביטוי לרעיון שההנאה בשמחה ובטוב לבב מחיים שלווים ומאושרים, באה מה׳ ואפשר להקדישה לה׳. רעיון זה אופייני ליהדות בלבד (עיין פירוש, ויקרא ג, א). (כו) פרסה – מכיון שגם טלף הסוס שאינו שסוע נקרא ״פרסה״ – ״בְּפַרְסוֹת סוּסָיו״ (יחזקאל כו, יא), לא יתכן שהשם ״פרסה״ נגזר מ״פרס״ במובן של ״שבר״, ואי אפשר לפרשו ״טלף שסוע״. אלא הוא נגזר כנראה מ״פרס״ במובן של ״לכסות על״, ומציין את הכיסוי הקרני שהוא הטלף בו קבועים ציפורני הבהמות בעלות הטלפיים. נמצא ש״פרסה״ פירושה ״טלף״. מה נעבד את ה׳ – צורה זו מופיעה בעוד מקום אחד בלבד – ״וְעָבְדוּ⁠־זֶבַח וּמִנְחָה״ (ישעיהו יט, כא) – וראוי לציין שגם שם היא באה בקשר למצרים. ושמא ״עבד את״ פירושו: לגרום או לאפשר לאדם או לדבר לעבוד; לעשותו מתאים להיות ״עבד״. ראיה לכך היא ״ועבדום״ (בראשית טו, יג), שאונקלוס תרגמו: ״ויפלחון בהון״. לפי זה, ״מה נעבד את ה׳⁠ ⁠״ יהיה פירושו: במה נשתמש כדי לעבוד את ה׳; מה עלינו להכין כדבר לעבוד בו את ה׳; דהיינו, מה עלינו לשעבד לעבודת ה׳ באמצעות הקרבנות. ביטוי זה, המשמש בדיבור אל המצרים ועל המצרים, הוא הדרך המתאימה ביותר לומר: את מה שהמצרים מכבדים כאלים ואליו הם משתעבדים בעבודה, היהודים משעבדים על ידי קרבנותיהם ובכך עובדים את ה׳ (עיין לעיל ח, כב, ופירוש שם). (כז) ויחזק – באמצעות החושך ההולך ונעלם בהדרגה. (כט) כן דברת לא אסף עוד ראות פניך – אם היה ביד משה להשיב תשובה זו, על כרחך שכבר נמסרה לו הידיעה אודות המכה האחרונה שתביא לסיום מהיר. כך מוכח גם מלימוד שני הפרקים הבאים, אשר סדר התרחשות המאורעות שבהם טעון הבהרה. נראה שפסוק ד בפרק הבא הוא המשכה של תשובת משה לפרעה בפסוקנו כאן. אך מאחר שתשובה זו מבשרת על מיתת הבכורות בחצות לילה, הרי ברור שהודעה זו לא יכלה להינתן לפני אחר חצות ליל י״ד, שכן הלילה הבא אחריו חייב היה להיות ליל ט״ו. מכאן ייצא ששלושת ימי החושך חלו בי״א, י״ב וי״ג בניסן. אולם פרק יב מלמדנו, שכבר בא׳ בניסן נאמר למשה ואהרן – ועל ידם לעם – שמיתת הבכורות והיציאה הבאה בעקבותיה יחולו בליל ט״ו. הם גם נצטוו לקחת שה ולהקדישו כקרבן לעיני מצרים בעשור לחודש – הווי אומר, לפני התחלת החושך. נמצא שאם המסופר בפרק יב קדם על כל פנים לשליחותו האחרונה של משה אל פרעה, הרי שתוכנם של פסוקים א–ג בפרק יא אף הוא יכול לקדום לשליחות זו; כתיבתו כאן לא באה אלא כדי לתת טעם הגיוני לתשובת משה לפרעה. מאידך גיסא, לא יתכן כלל שתיבות ״עוד נגע אחד״ (להלן יא, א) נאמרו לפני סיום מכת חושך. אך העובדה שהעם נצטוו לשאול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב (להלן יא, ב), דבר שניתן היה לעשות לכל המאוחר רק עד חצות יום י״ד, מורה על כך שציווי זה בא זמן לא רב לאחר סיום החשיכה. לפי כל האמור עד הנה, נראה שסדר המאורעות הוא כדלהלן: כבר בא׳ בניסן נקבע החודש כחודש הגאולה. קהל עדת ישראל צוו על לקיחת קרבן הפסח בעשור ועל הקרבתו בי״ד בין הערביים, והתבשרו על מיתת הבכורות בליל ט״ו. אך ההוראות לגבי שאילת כלי הכסף וכלי הזהב, והזמן המדויק של מיתת הבכורות עדיין לא נמסרו. שני אלה נאמרו רק לאחר שהסתיים החושך. החושך פסק במוצאי יום י״ג (לאחר החושך הכבד של המכה, קידמו המצרים את פני חושך הלילה הרגיל כאילו היה אור השחר). וזה היה הרגע בו אמר ה׳ אל משה את ההוראות הנזכרות בפרק יא פסוקים א–ג, לענין שאילת הכלים, ובנוסף קבע את הזמן המדויק למיתת הבכורות בחצות הלילה (פרט זה לא נזכר בפסוקים א–ג, כיון שאנו למדים עליו בסמוך מהמשך תשובת משה לפרעה). באותו הלילה (שבא לאחר יום י״ג) מסר משה לעם הוראות אלה וידיעות מדויקות אלו, ואז לאחר חצות נקרא אל פרעה (פסוק כד). כשמשה בא אל פרעה, הייתה כבר בידו התמונה השלמה מאת ה׳. דברינו אלה מבארים גם מאמר תמוה בגמרא (ברכות ד.), הדן בביטוי ״כחצות הלילה אני יוצא״ וגו׳ (להלן יא, ד). אם כ״ף ״כחצות״ לא יכולה להתפרש ככ״ף הדמיון (שפירושו: ״בדיוק כמו״), הרי שהיא מורה על אי⁠־דיוק (״בקירוב״), דבר הנראה בלתי יאה לשליח ה׳. אליבא לדעת רבי זירא, נקט משה בביטוי בלתי מדויק זה, משום שסבר שאיצטגניני פרעה עלולים לטעות בחשבון הרגע המדויק של חצות לילה. אך רב אשי אומר: ״בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי, והכי קאמר משה לישראל: אמר הקב״ה למחר כחצות הלילה כי האידנא אני יוצא בתוך מצרים״. הווי אומר: בחצות הלילה שבין מוצאי יום י״ג לבין בוקרו של יום י״ד, אמר משה לישראל: ״כה אמר ה׳: ׳מחר, ברגע זה עצמו של חצות הלילה, אני יוצא בתוך מצרים׳⁠ ⁠״ (להלן יא, ד). אמנם, בפירושו של רב אשי נראה שתיבת ״לישראל״ תמוהה, שהרי משה אמר מילים אלה (פסוק ד) לפרעה. אולם כפי שהוכחנו, מסר כבר משה ידיעה זו לישראל עוד לפני שנקרא אל פרעה, ואם כן תהיה תשובת משה לפרעה (כאן בפסוק כט, והמשכה בפרק יא, ד והלאה) כדלהלן: ״היטב דיברת; לא אוסף עוד ראות פניך. שכן זה מה שה׳ אמר כבר [לישראל]: ׳כאשר יגיע שוב חצות לילה, אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור וגו׳.⁠״⁠ ⁠׳ לרב אשי היה מסתבר יותר לפרש את פסוק ד׳ והלאה כחזרה על גילוי שכבר נמסר לישראל; והוא דוחה את סברת רבי זירא, שמשה עמד לפני פרעה בדיוק בחצות לילה והודיעו ש״מחר באותה שעה עצמה של חצות הלילה...⁠״. יתכן שהטעם לדחייה הוא, משום שכאשר החושך הכבד אשר ארך שלושה ימים שבמהלכם לא היה כל הבדל בין יום ולילה, פסק לעת לילה, התקשו המצרים הנבוכים להעריך נכונה את שעת היום או הלילה בה מצאו עצמם באותו הרגע. אולם בילקוט שמעוני לפרשת בא (רמז קפו), הגירסה למאמר רב אשי היא כך: ״והכי קאמר להו משה״, ולא ״לישראל״. לפי גירסה זו, עמד משה לפני פרעה בדיוק בחצות הלילה, והודיעו שהמכה תחל כאשר יגיע חצות הלילה בשנית. מכל מקום, מחציתו הראשונה של פרק יב ושלושת הפסוקים הראשונים בפרק יא אינם לפי סדר האירועים. הסיבה לכך טמונה בתפקיד הנועד לסיפור. תחילה הוא מתאר את כל מהלך המכות ואת תוצאות השפעתן על פרעה, ורק מפרק יב מתרכז הסיפור בישראל והכנותיהם ליציאה. משום כך חוזר פרק יב בהכרח לתחילת הענין. האירועים המתוארים בפרק יא פסוקים א–ג, התרחשו כמעט בעת ובעונה אחת עם קריאת פרעה למשה; הם קדמו לה אך במעט, והובאו בפסוקים באמצע תשובת משה, כדי להסביר את תשובתו.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144