×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית נ׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) וַיִּפֹּ֥לא יוֹסֵ֖ף עַל⁠־פְּנֵ֣י אָבִ֑יו וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּשַּׁק⁠־לֽוֹ׃ (ב) וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת⁠־עֲבָדָיו֙ אֶת⁠־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַחֲנֹ֖ט אֶת⁠־אָבִ֑יו וַיַּחַנְט֥וּ הָרֹפְאִ֖ים אֶת⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ג) וַיִּמְלְאוּ⁠־לוֹ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹת֛וֹ מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֽוֹם׃ (ד) וַיַּֽעַבְרוּ֙ יְמֵ֣י בְכִית֔וֹ וַיְדַבֵּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֶל⁠־בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם⁠־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ⁠־נָ֕א בְּאׇזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר׃ (ה) אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה⁠־נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת⁠־אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה׃ (ו) וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת⁠־אָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ׃ (ז) וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת⁠־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּב אִתּ֜וֹ כׇּל⁠־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ⁠־מִצְרָֽיִם׃ (ח) וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ (ט) וַיַּ֣עַל עִמּ֔וֹ גַּם⁠־רֶ֖כֶב גַּם⁠־פָּרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ (י) וַיָּבֹ֜אוּ עַד⁠־גֹּ֣רֶן הָאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ⁠־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (יא) וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י אֶת⁠־הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֙רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל⁠־כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל⁠־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃ (יב) וַיַּעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו ל֑וֹ כֵּ֖ן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם׃ (יג) וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת⁠־הַשָּׂדֶ֜ה לַאֲחֻזַּת⁠־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י עַל⁠־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ (יד) וַיָּ֨שׇׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֙יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכׇל⁠־הָעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת⁠־אָבִ֑יו אַחֲרֵ֖י קׇבְר֥וֹ אֶת⁠־אָבִֽיו׃ (טו) וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי⁠־יוֹסֵף֙ כִּי⁠־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כׇּל⁠־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ׃ (טז) וַיְצַוּ֕וּ אֶל⁠־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר׃ (יז) כֹּֽה⁠־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי⁠־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו׃ (יח) וַיֵּלְכוּ֙ גַּם⁠־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּג לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים׃ (יט) וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל⁠־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי׃ (כ) וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם⁠־רָֽב׃ (כא) {שביעי} וְעַתָּה֙ אַל⁠־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת⁠־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל⁠־לִבָּֽם׃ (כב) וַיֵּ֤שֶׁב יוֹסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו וַיְחִ֣י יוֹסֵ֔ף מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים׃ (כג) {מפטיר} וַיַּ֤רְא יוֹסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑יםד גַּ֗ם בְּנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן⁠־מְנַשֶּׁ֔ה יֻלְּד֖וּ עַל⁠־בִּרְכֵּ֥י יוֹסֵֽף׃ (כד) וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל⁠־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן⁠־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל⁠־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃ (כה) וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת⁠־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה׃ (כו) וַיָּ֣מׇת יוֹסֵ֔ף בֶּן⁠־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וַיִּפֹּ֥ל =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=וַיִפֹּ֥ל (חסר דגש באות יו״ד).
• הערות דותן וברויאר
ב וַיַּֽעֲל֨וּ ל=וַיַּֽעֲל֨וּ בגעיה ימנית
ג וַֽיִּפְּל֖וּ ל=וַֽיִּפְּל֖וּ בגעיה ימנית
ד שִׁלֵּשִׁ֑ים יש ספרים=שִׁלֵּשִׁ֑ים באות מ״ם סופית גדולה (לטריס)
E/ע
הערותNotes
(א) ויפל יוסף וגו׳ – מתפרש באופן מילולי, ״הוא נפל״; לשון שיש בה רמז להתעוררות רגשית חזקה, בה אדם נופל, כביכול, שלא מרצונו. יוסף נפל על פני אביו ובכה, וכאשר לא יכל כבר לבכות יותר, הוא נתן לו נשיקת פרידה. (ב) ויחנטו – המקור שממנו נגזר ״חנט״ אינו ברור. ניתן לומר באופן מתקבל על הדעת שהוא קרוב ל״ענד״ – לחבוש, לחתל – מכיון שכורכים את החנוטים סביב סביב בתחבושות. אולם נראה שחבישה זו אינה החלק העיקרי בתהליך החניטה. ״חנט״ מציין תמיד שלב מסוים בהתפתחות עצי פרי: ״חָנְטָה פַגֶּיהָ״ (שיר השירים ב, יג). בתלמוד, ״חניטה״ היא עונת המעשרות. היא מציינת את השלב בהתפתחות הפרי בו כבר חל עליו חיוב מעשרות ואסור לאוכלו באכילת קבע (ראש השנה טו:). לפי הירושלמי (מעשרות א, ב) זהו השלב בו מתחיל הפרי להבשיל, כאשר זרעו או גרעינו ראוי להוציא גידול חדש; הווי אומר, שהחומרים העיקריים כבר נאספו בפרי לדרגה מובהקת של היווצרותם, כך שהוא מלא מכל התמציות הריחניות הנותנות לו את טעמו האופייני. ואכן זה גם מה שנעשה בחניטת המת. מרוקנים את הגוף מקרביו, ולאחר מכן מכניסים לתוכו וממלאים אותו בחמרים ריחניים. בזה מונח, אולי, הקשר בין שני המובנים של תיבת ״חנט״. יש לנו כאן ניגוד מעניין בין ההשקפה המצרית – כפי שבאה לידי ביטוי בחניטה – לבין ההשקפה היהודית. יש לעמוד על ניגודים שכאלה בכל פעם שהם מופיעים, ולהבליט אותם במיוחד בויכוח עם הכופרים במוצאה האלקי של התורה, הרואים את ״יצירתו של משה״ כפרי ״גאונותו״ גרידא, אשר ״נשאבה מחכמת כמרי מצרים״. כמה בולט הוא הניגוד המתגלה כאן! המצרי היה חונט את הגוף כדי שיתקיימו ייחודו ועצמיותו. אבל הנשמה, לדעתו, אינה נשארת בייחודה האישי, אלא נודדת מגוף לגוף – לרבות גופי בעלי חיים – תוך שינויי צורה מרובים. אך היהודי מאמין שהנשמה מתקיימת לעולם, ואילו הגוף נודד. לאחר שהנשמה נאספת אל עמיה, אין לגוף דבר יותר עם האיש; אלא מצוה היא להביא את הגוף מהר ככל האפשר במגע קרוב עם האדמה הפועלת שהוא יירקב (עיין סנהדרין מו:). הגוף חוזר לעפר, ועובר דרך כל שינויי הצורה של החומר הארצי. המצרי האמין בנדודי נשמות [תוך שינוי צורתן], והשתדל לשמור על הגוף מכל אפשרות של שינוי. אך היהודי מאמין במציאות אישית ונצחית של הנשמה, ומוסר את הגוף לשינוי ארצי. ושמא דווקא מטעם זה הדגיש יעקב במצרים: ״אני נאסף אל עמי קברו אתי״ וגו׳ (לעיל מט, כט), כפי שציינו לעיל. אולי היה זה דווקא החסרון באמונה בייחודה ועצמיותה הקיימת של הנשמה, אשר הביא למנהג חניטת גופות ולבניין פירמידות עצומות למשכנות המתים. מאחר והאמינו שהנשמה נודדת [תוך שינויי צורה], הם רצו לשמור לפחות את הגוף. חניטה לא הייתה מנהג יהודי, אך כאן היה על יוסף לקחת בחשבון את מנהג המצרים. אילו נמנע מלחנוט את אביו, היו המצרים רואים בזה חוסר יראת כבוד כלפי אביו. ואפשר עוד שמשום כך השביע יעקב את יוסף שלא לקוברו במצרים, כפי שהעירו חז״ל (בראשית רבה צו, ה), כדי שלא יעשו המצרים את גופו לעבודה זרה. שהרי בסופו של דבר, שמירת החנוטים שהייתה נהוגה במצרים הייתה לשם עבודה זרה. ויחנטו הרפאים את ישראל – ״ישראל״, כראוי למעמדו! בקבורה יהודית אמיתית, לא ניתן להבחין אם הנפטר היה עשיר או עני, אך ניתן להבחין בקלות אם הוא נפטר בשם טוב או שבחייו קרוי מת. (ג) ויבכו אתו – לפי ההלכה, מתחילה האבלות רק לאחר סתימת הגולל, לאחר שכבר מולאו כל חובות הטיפול בגוף המת (מועד קטן כז.). אך במקום בו אין לקבורה חשיבות כלל – שהרי אין כל הבדל לגבי גופות החנוטים אם טמונות הן בתוך האדמה או נשמרות מעל לאדמה – יכולה האבלות להתחיל כבר לפני הקבורה. מצרים – יש לשים לב ש״העם״ המצרי התאבל על יעקב. (ד-ו) וידבר יוסף אל בית פרעה וגו׳ – תמוה הדבר שיוסף, למרות מעמדו הרם, הגיש את בקשתו בדרך בלתי⁠־ישירה. נראה שיוסף לא היה בטוח שבקשתו תתקבל, ולכן רצה לפנות בעקיפין. קל יותר לשני הצדדים להתעלם מסירוב שניתן ונתקבל באמצעות צד שלישי. הדבר היה קשור כנראה לאיבה שרחשו המצרים כלפי זרים. לא מצא חן בעיני המצרים שאיש נכרי, על אחת כמה וכמה שהוא מכנען, עמד בראש המדינה. קבורת יעקב הזכירה לעם את מקום מוצאו של יוסף. וידבר וגו׳ אם נא מצאתי חן – יש כאן צירוף המעיד על כישוריו המדיניים המושלמים של יוסף בעסקיו עם שרי חצר פרעה. ״וידבר״ מביע את תקיפות קול הדיבור, ו״אם נא״ וגו׳ את הצורה המנומסת. צורת הדיבור של מדינאי בכיר היא מנומסת ביותר, אך צליל קולו מעיד על הכרתו במעמדו. בדומה לכך, בקשת אברהם מבני חת הייתה שקולה ומדודה בצליל קולה, תוך שהייתה מנומסת בצורתה. יוסף ידע ששרי החצר לא ידחו את בקשתו, אלא אדרבה, ייטב בעיניהם לעשות טובה למדינאי רב העוצמה. (ז) זקני ביתו – השרים הבכירים ביותר בחצר. זקני ארץ מצרים – השרים הבכירים ביותר בשלטון. (י) מספד – ״ספד״ כנראה שהוא קרוב ל״זבד״ (לתת לאיש את חלקו), ל״צבט״ (רות ב, יד: לחלק מנה לאחד), וכן ל״שפד״, ״שפט״, ״שפת״, ״שבט״, ״שות״ [עיין פירוש לעיל מא סוף פסוק לג] (שמשמעותם הבסיסית היא: לתת לאחד את הראוי לו; או: להעמיד אותו במקום הראוי לו). לפי זה, ״ספד״ פירושו: לקבוע באופן סופי מעמדו של אדם לאחר פטירתו, לתת לו את המקום הראוי לו בזכרוננו. לפני ההספד, קודם מיתת האדם, אין איש יכול לדעת מה יהיה מעמדו הסופי, ואיזה מקום יתפוס בזכרוננו. עד יום מותו בידו לשנות את דרכיו, לטוב או לרע. רק ב״הספד״ נקבע לו מקומו הסופי בספר האדם. (יא) אבל מצרים – עיר בגבול כנען הנציחה בשמה את ההכרה שהשיג אבינו בארץ נכרייה. (יב-יד) ויעשו בניו וגו׳ – עד כאן ליוו אותם המצרים, אך הם לא עברו לתוך כנען. משום כך, ומסתמא גם כדי להמנע מלעבור בארץ פלשתים, הם בחרו בדרך העקיפה הזאת לירדן. משם נשאו הבנים לבדם את הנפטר וקברוהו כפי רצון אביהם. כל הפמליה המלווה המתינה בעברו האחר של הירדן, על הגבול, עד שנשלמה הקבורה, ואז ליוותה את יוסף ואחיו בחזרה למצרים. (טו) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו׳ – כל עוד יש לילדים את אביהם או אמם, הרי שההורים הם הגורם הקושר אותם יחד. יתכן ויהיו חילוקי דעות קלים אף בין הטובים שבילדים, אך כל עוד הוריהם בחיים, יימנעו הילדים מסכסוך, למען ההורים. אך לאחר פטירת ההורים מתרופף הקשר, והילדים אינם נפגשים לעתים כה קרובות. ללא אבא ואמא העומדים במרכז, מתרחקים הילדים זה מזה וכל אחד פונה לדרכו. כאן במיוחד, היה זה אך טבעי שכך יקרה. ״ויראו״ האחים, הם יכלו להרגיש שאביהם איננו. אם מי שעשיתי לו עוול אינו מראה כלפי ידידות מיוחדת, הרי שתחושת האשמה שלי תביא אותי להאמין שיש בלבו תרעומת עלי. לוּ, מ״לוה״: הנחה; להניח שכך; לשער שהוא כן [עיין פירוש לעיל יז, יח]. (יז) אנא שא נא וגו׳ ועתה שא נא וגו׳ – רגישות גדולה מתגלה בניגוד שבין מה שהם מוסרים בשם אביהם לבין מה שהם אומרים בשם עצמם. יעקב מדבר גם על ״פשע״ וגם על ״חטאה״. ״פשע״ קרוב ל״פצע״, לשלוח יד מזיקה באדם (מובן מיוחד של ״פשע״ הוא: שליחות יד בפיקדון; שימוש לרעה בקשר ידידותי קרוב). אך יעקב מדבר גם מתוך לימוד זכות: הוא מדבר גם על ״חטאה״, על מעשה נמהר, הנותן מקום להנחה שאולי גם ליוסף יש חלק באשמה. אך בשם עצמם, מדברים האחים רק על ״פשע״, כאילו באו לומר: ״אין בידינו הצטדקות ללמד זכות על עצמנו״. בנוסף, בשם עצמם אומרים האחים: ״שא נא לפשע״, ואילו בשם אביהם הם מוסרים: ״שא נא פשע״. יעקב אומר: ״שא והרם וסלח נא, לפשע אחיך; אל תהרהר בו עוד; יהא כאילו מעולם לא נעשה״. אבל הם אומרים: ״סלח למה שקשור לפשע, לתוצאותיו, להשפעתו וכו׳ – ׳לפשע׳. אנחנו נותרנו אשמים, לעולם לא נשכחהו, אך נא אל יגרור הדבר תוצאות מאיתך״. (כיוצא בזה, הכתוב אינו אומר ״ואהבת את רעך כמוך״, אלא ״לרעך״ [ויקרא יט, יח]. ״את רעך״ כמעט ולא ניתן לתבוע את קיומו בהתחשב בהבדלים הקיימים באישיות בין בני האדם. אי⁠־אפשר כמעט לאהוב כל אחד בשווה. הרי סוף כל סוף, ישנם אנשים שאישיותם בלתי נסבלת. אולם ״לרעך״, את מה ששייך לרעך, לטובתו, ולאושרו – לאלה מוטל עליך לכוון את אהבתך, אף אם אישיותו אינה ראויה לאהבה. שמח באושרו כאילו הוא אושרך, והצטער בצערו כאילו הוא צערך.) ועוד, האחים אינם מזכירים עצמם כ״אחיך״. ״הפסדנו את הזכות לתואר זה, לא נהגנו בך אחווה. ואף על פי כן, אנו עדיין ׳עבדי אלקי אביך׳, אנחנו נוטלים חלק עמך באותו תפקיד וייעוד, אנו בני אותה הברית״. (יט) התחת אלקים אני – ה״אלקים״ יכול לשפוט את המחשבות והכוונות. ״אני״, כבשר ודם, רואה רק את התוצאה, ובבחינה זו אני חייב לכם הכרת טובה מעומק הלב. (כ-כא) אנכי אכלכל אתכם – אין הכוונה שיוסף היה סבור שעיקר דאגתם של אחיו הייתה נתונה לעזרה חומרית. הנחה שכזאת נסתרת מהנאמר בסמוך: ״וינחם אותם וידבר על לבם״ [בו פונה יוסף אל רגשותיהם]. אלא הפירוש כך: אל תפחדו שעבר עלי שינוי מאז פטירת אבינו. כל יום חדש יביא ראיה נוספת שנותרתי כפי שהייתי תמיד, ולא השתניתי. וינחם – ל״נחם״ שתי משמעויות: חרטה ותנחומים. הצד השווה שבהם, שהם מורים על שינוי הדעת. עד כה, הייתי סבור שהצדק איתי, ואולי אפילו התגאיתי במעשיי. פתאום הגעתי להכרה שעשיתי עוול שעליו יש לי להתבייש. זוהי חרטה. בדומה לכך, נחמה אמיתית היא רק זו הגורמת לאבל להכיר ש״גם זו לטובה״, גם דבר זה מביא לטובה הסופית. שלא כ״נחמת הבבליים״ האומרים: ״מאי אפשר למיעבד? צריך להכנע לגזירת הגורל!⁠״ (בבא קמא לח.). נחמה אמיתית מעוררת אמונה: אם היה ביכולתנו לסקור ולהעריך את כל התנאים הקיימים כפי שעושה ה׳, לא היינו משנים את מה שכבר קרה, אף אם היה הדבר בידינו. כך מנסה גם יוסף לשנות את מבט אחיו על העבר: ״האלקים עשה אתכם לכלי שרת להצלחתי ולהצלחת כה הרבה אנשים אחרים...⁠״ ולאחר מכן ״וידבר על לבם״ – לא רק ״אל לבם״ אלא ״על לבם״: דבריו גברו על רגשותיהם. ״נחמה״, לעומת זאת, אינה מכוונת אל הלב אלא אל השכל. תחילה ״וינחם אותם״, ואחר כך ״וידבר על לבם״ (השווה פירוש לעיל ה, כח⁠־לא). (כב) וישב – ״ישב״ מציין בדרך כלל חיים שקטים, חסרי מאמץ או דאגה (ההיפך מ״יצב״, לעמוד, להתנגד). (כג) וירא יוסף וגו׳ – לאפרים הוא ראה נינים, ולמנשה – נכדים. אפרים התפתח מהר יותר. (כד-כה) אנכי מת אינו כמו הלשון שנאמרה על האבות (לעיל כה, ח [עיין פירוש שם]; לה, כט), ושנאמרה בבטחון⁠־עצמי על ידי אביו: ״נאסף אל עמי״ (לעיל מט, כט). פקד יפקד – שתי המילים האלה נעשו לקרן האור אשר למשך מאות בשנים תתמוך את תקוות ישראל לשחר הממשמש ובא. כפי שכבר הערנו (פירוש לעיל כא, א), ״פקד״, קרוב ל״בגד״: ״להלביש״ אדם ב״לבוש״ חיצוני מתאים. מכאן ״פקד״: למנות אדם למִשׂרה, לספק לו תחום בו יוכל לפתח את אישיותו. משרתו היא בגדו הרוחני. וכן גם להיפך, הבגד יכול להיות הביטוי הסמלי למשרה: כהן מחוסר בגדים פסול לעבודה (עיין סנהדרין פג:). כש״פקד״ נאמר לענין יחס ה׳ לאדם, כגון ״פקד את שרה״ (לעיל כא, א), פירושו: הוא הלביש לשרה את ״בגד⁠־הגורל״ הראוי לה. לאשה עקרה חסר ה״בגד״, התחום בו תוכל לפתח את פעילותה באופן הטוב ביותר. וכש״פקד״ נאמר על עם, כמו בפסוקנו, יש לו שוב אותה משמעות: להתערב במהלך המאורעות על מנת ליצור לעם זה גורל מתאים, לטוב או למוטב. משמעות ״ואלקים פקד יפקד אתכם״ היא: ״האלקים בודאי ישוב ויזכור אתכם ביום מן הימים״; הווי אומר, שתהיה תקופת זמן בה האלקים לא יפקוד אתכם, היינו, לא ינהיג אתכם בהשגחה מיוחדת. כך אנו למדים על עצם מושג הגלות היהודית, השייך בין לגלות הראשונה ובין לאחרונה. וכך ביאור הדברים: מאחר וה׳ בחר בעם⁠־יעקב חסר הכח, ממילא גלותו אינה עונש מיוחד, אלא תוצאה גרידא של התנאים הקיימים. נפילת ישראל אינה זקוקה להשגחה מיוחדת (״והלכתי עמכם בקרי״ [ויקרא כו, כד]); אולם קיומם של ישראל, נס הוא. כשישראל נעזב לעצמו, הרי הוא נופל; ורק כשהוא מפקיד את עצמו לגמרי בידי כנפי הנשרים של ההנהגה האלקית, הרי הוא קם. משניתן בית יעקב להיות גרים בתוך ״עם לועז״, היינו, ״עם בעל דיבור זר״, אשר כל השקפתו הרוחנית הייתה מנוגדת בתכלית לעצם מהותם הפנימית של ישראל, הרי שהגלות המרה ביותר הייתה התוצאה הטבעית מכך. כך היה שהבטחת ״יפקד אלקים אתכם״ הכינה אותם לצרה המונחת לפניהם, אך גם לישועה העתידה לבוא. את בני ישראל – יוסף השביעם – לא כאחיו אלא כ״בני ישראל״; השבועה תחייב גם את הדורות הבאים. לא הייתה זו חוצפה מצידו לבקש זאת מהם. הרי סוף כל סוף, הם הורידוהו למצרים, והיה בזה חטא מצידם; משום כך רשאי היה יוסף להטיל עליהם את החובה הזאת. בנוסף, חובה זו, והעצמות שעליהן היא חלה, היוו ערבות לבטחון הגמור בו יוכלו להמתין לשובם לכנען. (כו) ויישם הוא צורה שאינה ברורה כל צרכה. לעיל אצל לבן (כד, לג) היא באה באופן של קרי וכתיב, ובאה לרמז, לדעתנו, על התלבטות לבן בהנהגתו כלפי אליעזר. בפסוקנו אפשר שהיא מרמזת על השינוי מהמנהג היהודי. אילו לא היו מקבלים מיוסף צו שכזה, מחמת הטעמים שנזכרו, הרי שהיו קוברים אותו, ולא היו שמים את גופו בארון. ״ויישם בארון במצרים״: הוא ציווה שיושם בארון במצרים. הפירוש המילולי: ״הוא שם (את עצמו) בארון״. בארון במצרים – בשונה מקבורת יעקב. יעקב הובא לכנען מיד לאחר מותו; אך יוסף הסתפק בזה שיושם בארון, עד לזמן בעתיד שבו יועלו עצמותיו לכנען. ״ארון״ הוא שם נאה לתיבה בה מונח המת. במקומות אחרים מצאנו ״ארון״ ללוחות הברית, ולנדבות המקדש (מלכים ב יב, י). בשני המקומות, הארון אינו משמש לקבורה אלא לקבל ולשמור דבר עבור אחר: הנדבות עבור המקדש, והלוחות עבור ישראל. ואכן השורש של ״ארון״ הוא ״ארה״, לקחת דבר עבור עצמו או עבור אחרים. זהו גם תפקיד ה״ארון״ כארון⁠־מתים: לבוש הבשר שאדם משאיר אחריו, מושם באופן ארעי ב״ארון״, להיות שמור עבור בעליו. (סיום) 
חזק
מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144