×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ל״דתנ״ך
א֣
אָ
(א) {חמישי} וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת⁠־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ (ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן⁠־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖יא נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃ (ג) וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת⁠־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ב אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל⁠־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃ (ד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל⁠־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח⁠־לִ֛י אֶת⁠־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃ (ה) וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת⁠־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת⁠־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד⁠־בֹּאָֽם׃ (ו) וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי⁠־שְׁכֶ֖ם אֶֽל⁠־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃ (ז) וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜בג בָּ֤אוּ מִן⁠־הַשָּׂדֶה֙ כְּשׇׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי⁠־נְבָלָ֞הד עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת⁠־בַּֽת⁠־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃ (ח) וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (ט) וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ⁠־לָ֔נוּ וְאֶת⁠־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃ (י) וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל⁠־אָבִ֣יהָה וְאֶל⁠־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא⁠־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃ (יב) הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ⁠־לִ֥י אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ (יג) וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי⁠־יַעֲקֹ֜ב אֶת⁠־שְׁכֶ֨ם וְאֶת⁠־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃ (יד) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת⁠־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר⁠־ל֣וֹ עׇרְלָ֑ה כִּֽי⁠־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃ (טו) אַךְ⁠־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כׇּל⁠־זָכָֽר׃ (טז) וְנָתַ֤נּוּ אֶת⁠־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת⁠־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח⁠־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃ (יז) וְאִם⁠־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת⁠־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃ (יח) וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן⁠־חֲמֽוֹר׃ (יט) וְלֹֽא⁠־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת⁠־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃ (כ) וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל⁠־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל⁠־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃ (כא) הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת⁠־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת⁠־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח⁠־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת⁠־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃ (כב) אַךְ⁠־בְּ֠זֹ֠את יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כׇּל⁠־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃ (כג) מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכׇל⁠־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃ (כד) וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל⁠־חֲמוֹר֙ וְאֶל⁠־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כׇּל⁠־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כׇּל⁠־זָכָ֔ר כׇּל⁠־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ׃ (כה) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי⁠־בְנֵי⁠־יַ֠עֲקֹ֠ב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל⁠־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כׇּל⁠־זָכָֽר׃ (כו) וְאֶת⁠־חֲמוֹר֙ וְאֶת⁠־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי⁠־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת⁠־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃ (כז) בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל⁠־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם׃ (כח) אֶת⁠־צֹאנָ֥ם וְאֶת⁠־בְּקָרָ֖ם וְאֶת⁠־חֲמֹרֵיהֶ֑םו וְאֵ֧ת אֲשֶׁר⁠־בָּעִ֛יר וְאֶת⁠־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃ (כט) וְאֶת⁠־כׇּל⁠־חֵילָ֤ם וְאֶת⁠־כׇּל⁠־טַפָּם֙ וְאֶת⁠־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃ (ל) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל⁠־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל⁠־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃ (לא) וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕הז יַעֲשֶׂ֖ה אֶת⁠־אֲחוֹתֵֽנוּ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הַֽחִוִּ֖י ל=הַֽחִוִּ֖י בגעיה ימנית
ב וַיֶּֽאֱהַב֙ =ל,ש,ק3,ו (געיה קלה באות יו״ד); אין געיה כבדה סדירה באות וי״ו לפי ב״א ע״פ חלק מהגרסאות של ספר החילופים, וגרסת ק3 מראה שזוהי הגרסה הנכונה לחילוף זה. וכך אצל ברויאר ומג״ה.
• ל1=וַיֶּאֱהַב֙ (אין געיה)
• ל3=וַֽיֶּאֱהַב֙ (געיה כבדה באות וי״ו כשיטת ב״נ)
• דפוסים וקורן=וַֽיֶּֽאֱהַב֙ (שתי געיות)
ג וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב =ל,ש,ו,ק3,פטרבורגEVR-II-B-80(9ב),פטרבורג-EVR-II-C-1(76ב),פטרבורג-EVR-II-B-8(27א),ש2 (קדמא ואזלא) וכמו כן בתאג׳ חבשוש
• ל1,ה,דפוסים=וּבְנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב (מונח רביעי) וכמו כן בתאג׳ דפוס ראשון.
ד כִּֽי⁠־נְבָלָ֞ה =ל,ל1,ש,ק3,ו (״כי״ מוקפת ובגעיה)
• דפוסים=כִּ֣י נְבָלָ֞ה (״כי״ בטעם מונח)
ה אֶל⁠־אָבִ֣יהָ =ל1,ש,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=אֶל⁠־אָבִ֣יה (חסר קמץ באות ה״א)
• הערת דותן
ו וְאֶת⁠־חֲמֹרֵיהֶ֑ם =ל?,ל1,ש,ו ובדפוסים
• ל?!=וְאֶת⁠־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם (ה״א מנוקדת?!)
• הערות דותן וברויאר (במהדורתו האחרונה)
ז הַכְזוֹנָ֕ה יש ספרים=הַכְזוֹנָ֕ה באות זי״ן גדולה (לטריס)
E/ע
הערותNotes
(א) ותצא דינה וגו׳ – דינה הייתה ״בת לאה״, לא פחות מרוב אנשי ישראל שלעתיד. היא גם נולדה ״ליעקב״: הווי אומר שרוחו של יעקב חיה בתוכה. ולמרות שנטמאה; ואולי אף הביאה זאת על עצמה, ב״יציאתה״ מהחוג המצומצם של משפחתה אל בין הזרים; אף על פי כן הייתה כל כולה בת יעקב. היא יצאה ״לראות בבנות הארץ״ ולהתעניין בהן – לעשות הכרות עם הנערות הזרות, כמו ״לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל״ (שיר השירים ו, יא). היא הייתה נערה צעירה – וסקרנית. (ב) נשיא הארץ – כנראה ששכם הבן, הוא זה שהיה נשיא הארץ; סוף כל סוף העיר נקראת על שמו. הוא היה ״בעל האחוזה״, ויושבי המקום היו כולם תלויים בו. לולא זאת, אי אפשר היה להבין את הסכמתם הכנועה שבאה מאוחר יותר. (ג) ותדבק נפשו – בתחילה עינה אותה מתוך דחף תאוותו. ולאחר מכן, כשנפשו דבקה בה מחמת החן הטבעי והמוסרי שלה, בקש להיות עמה בקביעות. (ד) קח לי – האדון שכם מדבר כמו עריץ. היותה לו לאשה, נראה לו כדבר התלוי אך ברצונו. סוף כל סוף הוא בעל האחוזה, והיא אינה אלא נערה זרה יהודיה. (ה) והחריש יעקב עד באם – שתיקת יעקב מגלה לנו את כל המצב. יעקב היה אדם זקן, אולי כבר בן תשעים ושבע. אילו היה אפשר לעשות משהו בדרך משפט, בתבונה או בתוכחה, בודאי שלא היה נשאר בשתיקתו. אילו הייתה שם אוזן קשבת לקול הצדק, בודאי שאם האב הישיש בעצמו היה הולך לנשיא, ודורש את בתו שבוזתה – היה הרושם גדול יותר מאשר בקשה של האחים הצעירים. שתיקת יעקב מגלה שלא הייתה תקווה להשיג דבר בדרך של צדק. דרך הפעולה האפשרית היחידה הייתה שימוש בכח הזרוע, ולזה נדרשו ידים צעירות יותר. (ז) ויתעצבו האנשים וגו׳ כי נבלה וגו׳ – שני רגשות שונים פעמו בלבם: ״עצב״, הצער העמוק הפוקד את מי שהוכרח לוותר על דבר יקר, תחושת אובדן כואבת. דינה אחותם, הצנועה והטהורה, אבדה לעולמים; אף אם יצליחו להוציא אותה מידיו של שכם. זו הייתה הרגשתם האישית. אך גם ״ויחר להם מאד״, המעשה המרושע הרתיח אותם מכעס, משום שהוא ״עשה״ מעשה זועה – ״נבלה״ – נגד ישראל, בחללו בת יעקב. ״נול״, ״נבל״, ״נפל״, מציינים את אותו המושג בתחומים שונים. ״נול״ ו״נפל״: חורבה, פסולת. ״נבל״: כמישת העלים, התמעטות הכח, מות החיים הבהמיים, איבוד הכחות המוסריים, ובאופן כללי חורבן החיים שקודם לכן היו חזקים ורעננים. ומכאן ״נְבָלָה״: מעשה המעיד על השחתה מוסרית גמורה – מעשה מביש. וכן גם: מעשה המעיד על שפלות מוסרית – לא של העושה, אלא של מי שנעשה לו המעשה. כך באיוב (מב, ח), וכך ״נַבֵּל״: לנהוג בדבר בזלזול, להביאו לידי קלון. בפסוקנו, יש להבין את ״נבלה״ בשתי משמעויותיה. ממאורע זה, שהיה הסכסוך הראשון עם אומה אחרת, למדה משפחת יעקב לקח חשוב: מכיון שהם חלשים וחסרי הגנה, הרי שביכולתם להיות בטוחים רק כשהאחרים מכירים באצילותם המוסרית והרוחנית; אשר בה, דווקא בחולשתם הגשמית, הם מגלים את הכח האלקי המנצח שעושה את יעקב ל״ישראל״. אך כאן, חוּלל כבודו האנושי של ישראל, נעשתה בו ״נבלה״. בתנאים אחרים, דבר כזה לעולם ״לא ייעשה״: שכם לא היה מעיז לעשות זאת לבתו של אזרח מן המנין. הדבר נעשה לדינה רק משום שהייתה ״בת יעקב״: אינה אלא נערה יהודיה. דבר זה השפיע על בני יעקב עמוקות. הן אך מקודם הוטבע בלבם שיש להניח לאחרים את ״גיד ההליכה היציבה״ (עיין פירוש לעיל לג, כ, בסוף). אך עתה הוברר להם שקיימים מצבים שבהם ירצו יותר לקחת לידיהם את חרבו של עשו – כאשר מה שמונח על כף המאזניים הוא שמירת הטהרה והמוסריות. משום כך: ״ויחר להם מאד״. (ח-יב) וידבר חמור אתם וגו׳ ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה – חמור פונה אל האחים ולא אל האב. שני האבות משמשים כאן בתפקידים תמוהים. תפקידו של יעקב הוא לייצג את דינה. אולם הוא שותק, ביודעו שהוא, ״הזקן״, יהווה מטרה ללעג בלבד. אולם חמור גם הוא חש שהצעתו לא תתקבל אצל יעקב, אשר לא יקבל תשלום עבור כבוד בתו. חמור גם חשש שמא יעקב יעמוד על סוף דעתו, ויבין כי הרווח המדומה של קשרים עם בעל האחוזה רב ההשפעה, אינו אלא אחיזת עינים. משום כך הוא פונה אל הבנים הצעירים, מתוך מחשבה שיוכל לרכוש את לבם בהצעה מעין זו. אך שכם פונה גם אל האב וגם אל האחים: קִבעו ״מהר ומתן״ גבוה ככל שתחפצו. ״מהר״ הוא ההתחייבות הכספית של הבעל לעתיד כלפי הכלה, ו״מתן״ פירושו: מתנות למשפחה. כל זה נשמע טוב ויפה. אך יואיל נא האדון ״הנחמד״ להשיב תחילה את הנערה אל משפחתה, ורק לאחר מכן, כשהיא חופשיה ומשוחררת, יבקש את ידה. מעשה זה כמות שהוא – לנהל משא ומתן עם האב והאחים בשעה שהבת והאחות עדיין כלואה – אינו אלא נסיון להוציא במרמה הסכמה בדיעבד למעשה אלימות שכבר נעשה. (יג) ויענו בני יעקב – בניו של יעקב הקדימו לענות לפני אביהם הזקן, שכן הדברים שהם התכוונו לומר לא עלו לגמרי בקנה אחד עם הכבוד והיושר היהודי; ואם יש שמץ פסול בדבר, הוא יפול עליהם בלבד. מצפונם שלהם לעומת זאת היה שקט ורגוע. הרי סוף כל סוף, שכם היה זה אשר טמא את דינה; והם חשו שכל דבר יהיה מוצדק כדי להציל אותה מצפורניו. הם לא נתנו כל תשומת לב לפיתויי השקר של שכם. (טו) נאות – כדרך ש״אוד״ מציין מנוף [עיין פירוש לעיל א, א ד״ה את], שעל ידו אפשר להביא דבר לתנועה; כך ״אות״ היא אמצעי שכלי להביא לידי הכרה. ומכאן ״הֵאוֹת״ בנפעל: לעשות עצמו לאמצעי, שעל ידו ישיג האחר את מבוקשו [כמו בתהלים מה, יב]. האחים ראו לפניהם שתי אפשרויות בלבד: או שהצעתם לא תתקבל, וזו האפשרות היותר מסתברת; והרי לא יכולה להיות אמתלא יותר טבעית לסרב אפילו לנשיא הארץ. או שהצעתם תתקבל, שאז יוכלו לשחרר את אחותם בשעה שאנשי שכם יהיו כואבים. בכל זה, עדיין לא היה דבר שיש לגנותו, שהרי כל הדרכים שניתן לעשותן על פי שורת הדין, מותרות הן בכדי להציל אחות ממצב חרפה שכזה. (יט-כד) עובדה זו, שאזרחים בני חורין של עיר שלמה יאותו להמול כדי ששכם יוכל להשיג את דינה, היא ממש יוצאת דופן. אולי נוכל למצוא לכך הסבר מה בביטוי הבלתי⁠־רגיל ״יצאי שער עירו״, החוזר ונשנה באופן בולט בפסוק כד. אוכלוסיה עירונית נקראת תמיד ״באי שער עירו״. כך מצאנו בהקשר לאברהם (לעיל כג, י,יח), כשאסיפת כל אנשי העיר הייתה צריכה לפסוק בענין מסויים. הביטוי ״יצאי שער עירו״ כמעט ומרמז שאנשי שכם היו רובם איכרים עובדי אדמה, שהעבודה ״הוציאה״ אותם מדי יום ביומו אל השדות מחוץ לעיר. לפי זה יתכן שחמור ושכם היו הבעלים של כל האזור; ואנשי המקום היו קנויים להם ותלויים ברצונם, ורגילים זה מכבר להכנע לכל דרישות הבעלים. (כה-לא) כאן מתחיל החלק הראוי לגנות, ואיננו צריכים לחפות עליו. אילו היו הורגים רק את שכם ואת חמור, בודאי היה הצדק עם האחים. אך הם לא חסו על האנשים הבלתי⁠־חמושים וחסרי המגן, הנתונים לחסדיהם. יתירה מכך, הם בזזו את העיר. הם פקדו על יושבי המקום את עוון אדוניהם, ולזה לא הייתה כל הצדקה. משום כך גוער בהם יעקב: הבאתם עלי צרה במעשיכם. שמֵנו הטוב וכבודנו היו צחים כשלג, אך עתה ״עכרתם״ אותם. הבאשתם את ריחי אף בין הכנעני והפריזי. ובנוסף על עשיית הרע, פעלתם גם שלא בחכמה, שהרי ״ואני מתי מספר״ – כה מועטים אנו במספר... תשובתם היחידה, ״הכזונה״ וגו׳, מגלה את כל הנימוק למעשיהם. בעל האחוזה לא היה מרשה לעצמו לעולם הנהגה כזאת, אילו לא הייתה העלמה המדוברת נערה יהודיה נכרייה ועזובה. מתוך מחשבה זו הכירו שמעון ולוי שיש זמנים בהם גם על משפחת יעקב מוטל לאחוז בחרב כדי להגן על טהרה וכבוד. כל עוד מכבדים יושבי הארץ רק את זכויותיהם של בעלי הכח, יהיה על יעקב לדעת כיצד לאחוז בחרב. לבני יעקב לא היה ענין לפעול בזהירות, הם רצו להטיל את אימתם על אחרים, כדי שלעולם לא יהיה אחד שיעיז לחזור ולעשות להם דבר כזה. אין להשאיר את בנות יעקב עזובות ונתונות לחסדי אחרים. ואף על פי כן, הפריזו בני יעקב על המידה, בהריגתם אנשים נקיים עקב עוונו של רשע יהיר. מאורע זה מסופר בתורה מיד לאחר הפגישה בין יעקב לעשו. בפגישה ההיא ראינו ״הארה״ מועטת של ״קול״ יעקב, התעוררות של רגש אנושי בלב עשו, וראינו בכך את הניצוץ הראשון של האנושיות העתידה להתפתח ביום מן הימים במלואה אף בעשו. לעומת זאת, כאן אנו רואים לרגע את חרבו של עשו בידיהם של בני יעקב. מכאן אנו למדים, למען הבהרת ההסטוריה היהודית, את האמת הבאה: אם במהלך הזמן היינו לעם שנפשו קצה בשפיכות דמים, והפכנו לעדינה ולרחומה שבאומות, אין זה אומר שחלשים אנו או מוגי לב. הימים האחרונים של קיומנו כמדינה יהודית גילו לכל את אומץ לבנו ורוחנו הלוחמת, עד שהיה צורך לקרוא לחזק שבלגיונות עשו על מנת להלחם בנו. גם אנו יכולים להניף את החרב; אנו יכולים גם להיות צמאי דם. עדינותנו ואנושיותנו באות כתוצאה מהחינוך שהקב״ה העניק לנו, באמצעות ההסטוריה שלנו ותורתו. רק הדרך בה נקטו שמעון ולוי בפעולתם, וגודלה המופרז, ראויים לגנאי; אך הגורמים שהביאו לפעולה, והמטרה שבקשו להשיג, היו קדושים ומוצדקים. הרוח שהניעה אותם הייתה הכרחית למשפחה, שגדלה לאומה בגדר ״יעקב״, במצב שעליה לסבול את כל אופני הקושי וההשפלה; ועם זה נקראה לזקוף קומתה, ובכחם של חוסן הרוח ואצילות הדעת, להתמיד במסע הנצחי שאין דומה לו דרך כל הימים והתקופות. עוד נראה את האב הזקן, שאף על ערש מותו מקלל את האלימות היתירה הזאת, אך בה בעת מברך את הסיבות ואת הרוח שעוררוה. נראה עוד גם את המעמד שנתן לשמעון ולוי בתוך יעקב⁠־ישראל, מעמד של חוסר⁠־אונים ושל פיזור. זאת, על מנת שהחרב שבידם לא תפרוץ עוד לעולם את כל גבולות המתינות; אולם רוחם החזקה, הנותנת את הדעת תמיד על כבודם וייעודם המוסרי והרוחני של ישראל, תישאר חיה ופעילה, ככח מחייה מקיים ומושיע בכל חלקי האומה (עיין פירוש להלן מט, ז). אותה חרב שלוי הניף כאן על אויב מבחוץ להציל את כבוד אחותו, תופנה מאוחר יותר על ידי הלויים ללא רחמים נגד אחיהם שלהם; להעלותם מתהומות שחיתותם המוסרית, ולהעלות ולהושיע ללא מעצור וללא משוא פנים: ״ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע״ (דברים לג, ט). יש בכחן של תכונות אלה, כפי שנתגלו במעשה הזה ובמעשים שיבואו, להסביר בסופו של דבר מדוע היה צורך לזכך ולטהר גזע אנשים זה ב״כור הברזל״ של הייסורים, כדי להכשירם כדוגמאות הנבחרות שראוי למין האנושי לנהוג כמותן למען ישועתו. ה׳ בחר בנו להיות הכלי שבידיו, לא בשל היותנו אומה המקבלת עול בהכנעה, אלא דווקא מחמת שאנו אומה עיקשת ובלתי נכנעת – ״עז שבאומות״, כמאמר חז״ל (עיין ביצה כה:). הוא חישל אותנו לברזל הקשה העומד בפני הכל, כדי שבכך שיביא אותנו לעשות רצונו, יראה לעין כל את כחם המופלא של השגחתו ותורתו.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144