R. S.R. Hirsch Bereshit 26 – רש"ר הירש בראשית כו‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) ^אוַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל⁠־אֲבִימֶ֥לֶךְ^ב מֶֽלֶךְ⁠־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃ (ב) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל⁠־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ (ג) גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי⁠־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת⁠־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃ (ד) וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת⁠־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כׇּל⁠־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרְכ֣וּ^ג בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ (ה) עֵ֕קֶב אֲשֶׁר⁠־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֺתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃ (ו) {שני} וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר׃ (ז) וַֽיִּשְׁאֲל֞וּ אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ לְאִשְׁתּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר אֲחֹ֣תִי הִ֑וא כִּ֤י יָרֵא֙ לֵאמֹ֣ר אִשְׁתִּ֔י פֶּן⁠־יַֽהַרְגֻ֜נִי אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ עַל⁠־רִבְקָ֔ה כִּֽי⁠־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽוא^ד׃ (ח) וַיְהִ֗י כִּ֣י אָֽרְכוּ⁠־ל֥וֹ^ה שָׁם֙ הַיָּמִ֔ים וַיַּשְׁקֵ֗ף אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ פְּלִשְׁתִּ֔ים בְּעַ֖ד הַֽחַלּ֑וֹן וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה יִצְחָק֙ מְצַחֵ֔ק אֵ֖ת רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ (ט) וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְיִצְחָ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ אַ֣ךְ הִנֵּ֤ה אִשְׁתְּךָ֙ הִ֔וא וְאֵ֥יךְ אָמַ֖רְתָּ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יִצְחָ֔ק כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן⁠־אָמ֖וּת עָלֶֽיהָ׃ (י) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה⁠־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַ֠ט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת⁠־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם׃ (יא) וַיְצַ֣ו אֲבִימֶ֔לֶךְ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר הַנֹּגֵ֜עַ בָּאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה וּבְאִשְׁתּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ (יב) וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ^ו יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יג) {שלישי} וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי⁠־גָדַ֖ל מְאֹֽד׃ (יד) וַֽיְהִי⁠־ל֤וֹ^ז מִקְנֵה⁠־צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים׃ (טו) וְכׇל⁠־הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְמַלְא֖וּם^ח עָפָֽר׃ (טז) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל⁠־יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ^ט כִּֽי⁠־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ^י מְאֹֽד׃ (יז) וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם יִצְחָ֑ק וַיִּ֥חַן בְּנַֽחַל⁠־גְּרָ֖ר וַיֵּ֥שֶׁב שָֽׁם׃ (יח) וַיָּ֨שׇׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר׀ אֶת⁠־בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר⁠־קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו׃ (יט) וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי⁠־יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ⁠־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים׃ (כ) וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם⁠־רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם⁠־הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ׃ (כא) וַֽיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם⁠־עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה׃ (כב) וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי⁠־עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ׃ (כג) {רביעי} וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (כד) וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל⁠־תִּירָא֙ כִּֽי⁠־אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֙יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶֽת⁠־זַרְעֲךָ֔ בַּעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי׃ (כה) וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַיֶּט⁠־שָׁ֖ם אׇהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ⁠־שָׁ֥ם עַבְדֵי⁠־יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר׃ (כו) וַאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר⁠־צְבָאֽוֹ׃ (כז) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵאִתְּכֶֽם׃ (כח) וַיֹּאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִ֘ינוּ֮ כִּֽי⁠־הָיָ֣ה יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה ׀ עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ׃ (כט) אִם⁠־תַּעֲשֵׂ֨ה^יא עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק⁠־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ל) {חמישי} וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ (לא) וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּלְכ֥וּ מֵאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃ (לב) וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל⁠־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃ (לג) וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל⁠־כֵּ֤ן שֵׁם⁠־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (לד) וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן⁠־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת⁠־יְהוּדִ֔ית בַּת⁠־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת⁠־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת⁠־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי^יב׃ (לה) וַתִּהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א ‹פפ› ל=פרשה סתומה

^ב אֶל⁠־אֲבִימֶ֥לֶךְ =ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל!=אֶל⁠־אֲבִימֶּ֥לֶךְ (מ״ם דגושה) בוודאי (ברויאר ציין בספק).
• הערות דותן וברויאר במהדורתו האחרונה (שניהם בספק)

^ג וְהִתְבָּרְכ֣וּ =ש,ש1,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל,ק3=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ (חטף)
• הערת ברויאר

^ד הִֽוא =ש,ש1,ק3,ו,ה,ש2 ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב וי״ו)
• ל!=הִֽיא (כתיב יו״ד)

^ה כִּ֣י אָֽרְכוּ⁠־ל֥וֹ =א⁠(ס),ל,ש,ק3,ו,ה,ש2 <⁠״כי⁠־ארכו״ מקף? אינו כן אלא במונח> וכמו כן בתיגאן
• דפוסים,קורן=כִּי⁠־אָֽרְכוּ⁠־ל֥וֹ

^ו וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ =ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן
• ל,ה,ש2=וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ (חטף)
• הערת ברויאר

^ז וַֽיְהִי⁠־ל֤וֹ ל=וַֽיְהִי⁠־ל֤וֹ בגעיה ימנית

^ח וַיְמַלְא֖וּם =א⁠(ס),ל,ש,ש1,ק3,ו <א⁠(ס)=רפה? כן והוא בלי מתג>, כלומר שאין דגש באות למ״ד ואין געיה באות וי״ו (בניגוד למ״ג דפוס ונציה).

^ט מֵֽעִמָּ֔נוּ ל=מֵֽעִמָּ֔נוּ בגעיה ימנית

^י כִּֽי⁠־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ =ש,ש1,ק3,ו (״עצמת״ בטעם מרכא ובלתי-מוקפת) וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל=כִּֽי⁠־עָצַ֥מְתָּ⁠־מִמֶּ֖נּוּ (מקף בתיבת משרת) או כִּֽי⁠־עָצַֽמְתָּ⁠־מִמֶּ֖נּוּ (שתי התיבות ״כי עצמת״ מוקפות ובגעיות)
• הערת ברויאר

^יא אִם⁠־תַּעֲשֵׂ֨ה =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=צֵרי? כן>

^יב הַֽחִתִּֽי ל=הַֽחִתִּֽי בגעיה ימנית

E/ע

הערותNotes

(א) ויהי רעב בארץ – מאז הובטחה הארץ לאברהם לנחלת עולם, חזר הרעב ופקד אותה שוב ושוב – את אותה ארץ שנועדה להיות זבת חלב ודבש. זאת מכיון שתנובת הארץ הזאת אינה תלויה בעמל האדם ובברכת הטבע בלבד, אלא בראש ובראשונה ברמתם המוסרית וביושר מעשיהם של יושביה. ״וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ״ (ויקרא יח, כח). כשם שעם ישראל הוא עם קשה⁠־עורף מטבעו, אשר רק בכח התורה הפך לעם ה׳; כך גם הארץ הייתה קשה ובלתי פוריה בטבעה, ונתונה לרעב, ורק על ידי כח התורה נעשתה לארץ שפע וברכה. הר גריזים והר עיבל – האחד ריק ושמם, והשני פורח ושופע – זוהי הבחירה שהועמדה מתחילה לפני העם. והיה זה הר עיבל השמם שעליו נבנה מזבח התורה. שכן התורה יכולה להפוך, ללא שום תנאים מוקדמים חיצוניים, ״עיבל״ ל״גריזים״. ארץ ועם קשורים בקשר קרוב והדוק, ואף אחד מהם אינו יכול לפרוח בלי השני. (ב-ד) וירא אליו ה׳ וגו׳ – מפסוק ב׳ נראה שהיה בכוונתו של יצחק לרדת למצרים, המקום הרגיל שירדו אליו בתקופות רעב. תחילה הלך לאבימלך, כנראה לבקש את עזרתו, שכן הייתה ברית כרותה בין אבימלך לאביו, אך גם שם היה רעב. ואז נראה אליו ה׳, וציוה עליו לא לבקש עזרה מאף אדם. שליחותו הייתה לקיים את ציווי הקב״ה. שכן פירושו ״יושב בשלוה״, יותר בקביעות מ״גור״ אך פחות מ״ישב״. הארצת האל נשנה פעמיים בפסוק. דווקא ארצות אלה, אשר ראית אותן לעתים חוזרות ונשנות נפקדות בבצורת ורעב, נותן אני לך ולזרעך; כדי שתביא להן על ידי שמירת מצווֹתָי, ברכה כה מרובה; עד שכל אומות העולם תלמדנה מהדוגמא שלך, איך אדם מביא ברכה על עצמו על ידי פעולותיו. (ה) עקב – עיין לעיל כה, כו. וישמר משמרתי – ״שמר״ מציין באופן כללי, את מה שנדרש מאתנו ביחס לתורת ה׳. התורה היא אוצר שהופקד בידינו, ואנו נתמנינו להיות ה״שומרים״ שלה. עלינו לשמור אותה, ולהשתמש בה לפי רצון הבעלים, אך אין לנו כל זכות לעשות בה כרצוננו. ל״שומר״ ישנן שתי חובות: א. תשומת⁠־לב תמידית. דעתו של השומר צריכה להיות נתונה תמיד על מה שהופקד בידיו. מכאן הפירוש הרגיל: ״⁠ ⁠׳ושמרתם׳ זו משנה״ (תורת כהנים במקומות רבים). ״שמירת״ התורה פירושה ״לימוד״, שהרי עיסוק אמיתי בלימוד פירושו, להעמיד לנגד עיניו תמיד את רצון ה׳ על כל בחינותיו ותוצאותיו. ב. הגנה: להגן על מה שהופקד בידו, כדי שיישאר שלם. מכאן באה היראה הפנימית העמוקה המציינת את העם היהודי, השומר על עצמו בתקנות וגזירות. גם אברהם נהג ביראה זו, על ידי הרחקה מכל דבר שהייתה לו אפילו מראית עין של כיעור והדומה לו, ובשמירה מעשיית רע ומכל דבר שעלול להביא למעשה רע. מצותי – ״צוה״ – קרוב ל״צבא״, כפי שכבר הערנו (לעיל ב, א) – פירושו: להפקיד אדם על משמרתו. רצון המפקד ״המְצַוֶּה״ מוצא לפועל בחוגים הרחבים ביותר על ידי באי כחו; אישיותו, כביכול, מגדילה את היקפה (צבה). בהיותו מְצַוֶּה, הוא יוצר לעצמו ״צבא״. נמצא ש״מצוות״, במובן המצומצם, הן אותן פקודות שעל ידיהן מתקיימות המטרות האלוקיות, מטרות המשפט והצדקה, אותן שהקב״ה חפץ בהן בעולמו. ה״מצוות״ כוללות את חובות המשפט והרחמים, החסד והאהבה, וכיוצא בהם. חקותי, משורש ״חקק״ (עיין אוסף כתבים כרך ח עמוד מג): הכללים המגבילים את רצון החושים; חוקי המוסר וקדושת חיי הגוף. ותורתי, לדעתנו, אינה נגזרת משורש ״ירה״ אלא משורש ״הרה״, כמו ״הוליך״ משורש ״הלך״. ״הרה״ פירושו: לקלוט זרע. צורת ההפעיל ״הוֹרֵה״ פירושה: לנטוע גרעין; ובהרחבה: לשתול את זרעי האמת והטוב של הדעת והמוסר – ללמד. נמצא ש״תורות״ הן לימודי האמת והטוב אשר נגלו על ידי הקב״ה. עלינו לקלוט את הלימודים האלה בשכלנו ובלבנו, כדי שיולידו בנו את הכרת האמת והחפץ בטוב. ״מצוה״ היא התפקיד שעלינו להשלים. ״חוק״ עושה את האדם ראוי לתפקיד זה. ״תורה״ מספקת את הידיעות ההכרחיות. החובות שאברהם קיים, מקבילות לתפקידים שהוטלו עליו כפי שנאמר לעיל יח, יט: ״מצותי״ כנגד ״עשות צדקה ומשפט״. ״חקותי״ כנגד ״ושמרו דרך ה׳ לעשות״ וגו׳, והחוקים הם הדרך המביאה לעשיה זו. ״תורותי״ כנגד ״יצוה את בניו ואת ביתו״ – לימוד וחינוך לקראת חיים אלה (עיין פירוש לעיל יח, יט). (ו-יא) וישב יצחק בגרר וגו׳ – עיין לעיל יב, י והלאה ופרק כ׳. דאגתו של יצחק לא הייתה חסרת יסוד; שכן משנודע הקשר האמיתי שבין רבקה ליצחק, ראה אבימלך צורך להגן עליהם בצו שעונשו מיתה, על כל פגיעה שהיא. כי ארכו לו שם הימים – בהיותו שם זמן רב, פחתה זהירותו. אחד העם – המלך. (יב) בארץ ההיא... ובשנה ההיא – שתיהן היו קשות, ואף על פי כן מצא מאה ״שערים״ (עיין בראשית רבה סד, ו). ואף שבלשון חכמים, ״שער״ פירושו ״מידה״; הרי שבתנ״ך פירושו, או ״שער״ כמשמעו או ״שוק״, כדוגמת מלכים ב׳ ז, א. מכאן גם הפועל ״שעור״, לשבת בשוק ולהציע למכירה: ״אַל⁠־תִּלְחַם אֶת⁠־לֶחֶם רַע עָיִן וגו׳ כִּי כְּמוֹ⁠־שָׁעַר בְּנַפְשׁו״ וגו׳ (משלי כג, ו–ז). היינו, כשקמצן מזמינך לשולחנו, הרי זה בעיניו כאילו הציע את נפשו – חלק מחייו, למכירה בשוק. ״כַּתְּאֵנִים הַשֹּׁעָרִים״ (ירמיהו כט, יז): פירות שאי אפשר למוכרם והם נשארים בשוק, הווי אומר: פירות רקובים. ״שַׁעֲרוּרִיָּה״ (הושע ו, י) ו״שַׁעֲרוּרָה״ (ירמיהו כג, יד): דבר מכוער וזול. גם בפסוקנו, ״מאה שערים״: ״מאה שווקים״, הווי אומר, שהוא מכר את התבואה במאה שווקים. לא רק שהיבול הספיק לצרכיו שלו, אלא שעוד הביא לשוק פי מאה מהיבולים הרגילים. ויברכהו ה׳ – בתחילה הוא נחשב ל״מבורך על ידי ה׳⁠ ⁠״. משום שלא טמן את יבולו כדי לייקר את השער כדרך הספסרים, אלא מכרו בשווקים; והברכה שזכה בה הֵקֵלָּה על צרת הרבים המוכים ברעב. עקב כך, ראו אותו בתחילה כאדם שנתברך מאת ה׳. (יג) ויגדל האיש – אינו אומר לא ״ויגדל״ ולא ״ויגדל יצחק״, אלא ״ויגדל האיש״. דבר זה נאמר מנקודת המבט של הפלשתים: האיש נעשה גדול מדי עבורם; הם התמרמרו עליו וקנאו בו. מאוחר יותר, מתאר הכתוב את יחס בני לבן כלפי יעקב באותה הדרך בדיוק: ״ויפרץ האיש״ (להלן ל, מג). (יד) ויקנאו אתו, לא ״ויקנאו בו״ כפי הרגילות. ״קנה״: לרכוש דבר ולהחזיק בו כשלו. מכאן, ״מַקְנֶה״ (מעשה הקניין), ו״מִקְנֶה״ (רכוש). ״קנא״: לדרוש מה ששייך לך; לתבוע דבר שהוא שלך בצדק. מכאן, ״קנא ב⁠־״: לראות דבר השייך לאחר ולדרוש אותו לעצמו, בטענה שהוא צריך באמת להיות שלו; להיות צר עין על חלק האחר. ״קנא את״: לתבוע את האדם כולו, לתבוע זכות על האדם עצמו. כך ״וקנא את אשתו״ (במדבר ה, יד): הוא מזהיר את אשתו מפני בגידה בו. כך גם בפסוקנו, ״ויקנאו אתו״: הם לא קנאו בו בגלל עשרו, שהרי בעת הרעב היה עושרו ברכה לכלל כולו; אלא נפגעו מהעמדה והכבוד שהשיג בשל כך. קנאתם התייחסה אל האיש יותר מאשר אל עושרו. (טו) וכל הבארת וגו׳ סתמום פלשתים – הם קנאו בזר שבא מבית אברהם; ומיד לאחר מות אברהם – אף לפני שיצחק התגורר ביניהם – סתמו את הבארות, מתוך רשעות לשמה; למרות שבארות מים הם ברכה לכלל בכל מקום שיימצאו. קנאה זו פותחת שרשרת מאורעות, המציינת שלב חדש בהסטוריה היהודית, שמתחיל עם יצחק. אברהם – עם כל עושרו, ולמרות היותו זר בקרב העמים, כיצחק – רכש לו כבוד כה רב בכח אישיותו, עד שהיה ביכולתו להתהלך בין האומות כ״נשיא אלקים״, מבלי לעורר קנאה. פעם אחת בלבד נהגו כלפיו באיבה, בדומה למה שנעשה ליצחק, אך אותו מעשה הוכחש מיד על ידי המלך (לעיל כא, כו). עם יצחק נפתחה הגלות, והחלה להתקיים נבואת ״כי גר יהיה זרעך״. שלוות יצחק נפגמה על ידי קנאה ומעשי איבה של צרות עין, ועל יעקב היה כבר לעמוד בפני מצב של שעבוד גמור. אלה הם שלושה אופנים שונים של עמידת בית אברהם כזרים בקרב האומות: א. כעבדים, ב. כדמויות גדולות המעוררות קנאה, ג. כשרים נכבדים. בכל אחת משלוש תהפוכות גורל אלה, שמרה הברית האלקית על עם ישראל, וכך גילתה את עצמה לא רק כברית עם אברהם, עם יצחק, ועם יעקב, אלא כברית אברהם, ברית יצחק, וברית יעקב (עיין ויקרא כו, מב ובפירוש שם). בביטוי המופיע שם (״בריתי יעקב״, ״בריתי יצחק״, ״בריתי אברהם״), שמות האבות אינם מייצגים אישים בודדים, אלא סוגים שונים של התגלות כחה של הברית האלקית, כפי שבאה לידי גילוייה השונים בחיי כל אחד מהאבות. הגלות נועדה להביא את צאצאי האבות לידי חירותם האחרונה, שאין עוד לאחריה שעבוד. לכן תתפתח הגלות בסדר הפוך (מיעקב לאברהם), בקו עולה והולך, ובכל שלב תתגלה הברית. הראשונה היא ברית יעקב, שנות הנסיון בתוך השעבוד, שנים בהן הברית האלקית נותנת לנו כח לעמוד בנסיונות ובמצוקות. שלב זה נמצא כבר אולי מאחורינו. הוכחנו עצמנו כ״יעקב״ באופן מזהיר, ״יאה עניותא ליהודאי״ (חגיגה ט:). עתה עומדים אנו בפני מבחן השלב השני, ברית יצחק: להתהלך באופן חפשי ועצמאי בין האומות; לא לחשוש להיות שונים, ולא להמנע מחמת קנאה; להמשיך הלאה את מורשת אברהם, אף לאחר שקיבלנו שוויון זכויות, תוך בטחון מלא שברית ה׳ תשמור עלינו מקנאה וצרות עין. זהו אחד ממבחני הגלות, שעלינו עוד לעבור אותו. רק אז נוכל לִצְפּוֹת קדימה לשלב האחרון של הגלות, ברית אברהם. שלב שבו נזכה לכבוד ולהכרה מהאומות, לא למרות היותנו יהודים, אלא בגלל היותנו יהודים; ובו נתהלך בראש מורם בין האומות, כאברהם – נשיא אלקים. בעת ההיא, תחזרנה אותנו האומות עצמן למולדתנו הראשונה – ״וְהֵבִיאוּ אֶת⁠־כָּל⁠־אֲחֵיכֶם מִכָּל⁠־הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה׳⁠ ⁠״ (ישעיהו סו, כ) – ותקויים הנבואה העתיקה, אשר בה שורטטה לפני אלפי שנה, תכנית ה׳ לגלות ולגאולה: ״וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר״ (ויקרא כו, מב). (טז) לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד – אמת יסודית לימדונו נביאינו – הצופים, כשמצאו בפסוק זה את שלב ה⁠־״ם״ (מאותיות מנצפ״ך) של הגאולה, המקרב אותנו יותר לקץ הימין, התכלית הסופית של כל הדורות (במדבר רבה יח, כא, ועיין פירוש לעיל יב, א, בסוף). בכך הם רמזו לנו, שקנאת האומות, צרות העין והתרעומת שיש להן על אושרו של ישראל בגלות – עצם הקנאה הזאת, אשר בשלב של ״יצחק״ אומרת: ״לך מעמנו כי עצמת״ וגו׳ – היא עצמה מהווה אחד מהמכשירים של הקב״ה לישועת ישראל. אלמלא קנאה זו של הפלשתים, שכפתה על יצחק התבודדות בעל כרחו; הוא יכל בנקל להיות שקוע ראשו ורובו בניהול עושרו הגדול, ובעמדה הבולטת הכרוכה בעושר שכזה; באופן שאינו יאה לבן אברהם, נושא השליחות הרוחנית של אברהם. יתכן שקנאה זו היא שהצילה אותו מבלבול דעת זה. דבר אחד ברור: צאצאי יצחק בזמנינו אלה, הנהנים משוויון זכויות מלא, והמתקדמים לקראת השלב בו הוא עצמו עמד, חוזרים תמיד למהותם העצמית על ידי הקנאה הדוחה הזאת. לכן קנאה היא אחד המפתחות להישרדותנו. היא מלווה את אושרנו, כדי לבטל את בלבולי הדעת המפתים של ההצלחה הגשמית, ולהזהירנו שוב ושוב על תפקידנו היהודי העיקרי. (כ) ויריבו – אין ספק שכריית הבאר היתה מותרת. הקרקע היה הפקר, וממילא הכורה באר זוכה בה. נוכל לקבל הנחה זו כמובנת מאליה כשבבנו של אברהם עסקינן. ישנה גם ראיה לכך, שהכורה באר במקום הפקר זוכה בה, מהכתוב לעיל (כא, ל), ששם דרש אברהם הודאה רשמית בלבד, שהוא אכן חפר את הבאר. בנוסף, באר זו הייתה באר מים ״חיים״, מי מעין הבוקעים ממעמקי האדמה, ואף אחד לא יוכל לטעון שיצחק היטה את המים האלה, ומנע מאחרים את הגישה אליהם. ואף על פי כן רבו עמו, כדרך שמאות בשנים היו מטרידים את היהודי בגלות בטענה של: ״חפרת אכן את הבאר; החור הוא שלך, אך המים הם שלנו!⁠״ עשק נמצא בתנ״ך רק במקום היחיד הזה, אך בלשון חכמים הוא נמצא לרוב ״עסק״, ״מתעסק״: ללמוד דבר ולהיות טרוד בו. ״עיסקא״: מסחר. ״עסיקין״, כמו ״עשׂק״ בפסוקנו: מריבות בין בעלי דין. השורש ״עשׂק״ קרוב כנראה ל״עושׁק״, ״חזק״, ״עזק״, ״אזק״, המציינים כולם תפיסה והחזקה בכח. כך, ״עשׂק״: לתפוס דבר בכח על ידי מאמץ שכלי; להשיג דבר באמצעות הטרדה. אך בלשון חכמים, יש ל״עסק״ הבנה יותר כללית: לרכז את כל הכחות השכליים בהשגת מטרה או דבר; ללמוד דבר ולהיות שקוע בו. (כב) ויעתק – עיין לעיל יב, ח. (כג-כד) ויעל משם באר שבע. וירא אליו ה׳ וגו׳ – עד עתה, כפתה איבת הפלשתים על יצחק התבודדות בעל כרחו, אשר כבנו של אברהם, אולי היה עליו לבקשה מרצונו החפשי. (יש בכך דמיון להסתגרות בגטאות, שבמשך מאות שנים נכפתה על צאצאי יצחק, מחמת הקנאה והשנאה ליהודים.) עד כה, לא חזר ה׳ להראות אליו, לא הבטיח אותו שוב בשמירתו, ואיפשר לקנאה ולאיבה להתפרץ ללא מעצור. שמא הייתה זו תכנית ההשגחה, להסיר בכח את בנו של אברהם מסכנת השקיעה היתירה בעושר וכבוד. רק עתה, לאחר שראה יצחק שה׳ הרחיב לו בארץ (פסוק כב), ולאחר שעלה מרצונו החפשי לבאר שבע, מקום הבדידות הראשון, שבו עברו עליו שנות ילדותו עם אביו, ושם אביו עצמו היה חי למען שליחותו הרוחנית הגדולה (לעיל כא, לג); רק עתה מתגלה אליו ה׳ ומבטיחו על ברכתו ושמירתו, בזכות אברהם אביו. אברהם עבדי – ה׳ קורא לאברהם ״עבדי״, רק כאן בפעם היחידה הזאת, ובמילה אחת זו הוא כולל את כל מה שהוא מצפה מהבן. כשיצחק בונה שם מיד מזבח, ומניף את הדגל הרוחני של אברהם; ואף נוטה שם את אהלו (פסוק כה), ללא בדיקה מוקדמת של טיב הקרקע, ומבלי שיתברר תחילה שיכולים להמצא שם מים; הרי שהכל בא אליו מיד, כאילו נעשה מאליו! אנשיו מוצאים מים בנסיון החפירה הראשון (פסוק כה), והמלך ששילחו מעל פניו גומל לו בביקור על פי כל כללי הכבוד (פסוק כו והלאה). כל אלה הם דברים שעד כה טרח עליהם לשווא, מתוך מאבקים והפרעות! (כה) ויכרו – לא הרי ״כרה״ כהרי ״חפר״. ל״חפר״ יש משמעות נוספת: לחקור, לרגל. נמצא שמשמעותו הבסיסית היא: להעלות לאור היום מתוך מעמקי התהום החשוכים. לעומת זאת, משמעותו הבסיסית של ״כרה״ היא: להכין. מכל זה, ומלשון הפסוק ״בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ״ (תהלים ז, טז), נמצינו למדים ש״כרה״ מציין את תחילת החפירה; ו״חפר״ את השלמתה, השלב האחרון, בו מעמיקים והולכים עד שהמים פורצים החוצה. קודם לכן היה על יצחק לחפש בארצם של הפלשתים אחר מים, ולהאבק עליהם כשמצא אותם. עתה, לאחר שה׳ נגלה אליו, ומשנטה את אהלו במקום הזה ללא חקירות או דרישות, לא הוצרך יותר לחפש אחריהם; שהרי במקום הראשון בו תקעו עבדיו באדמה אֵת⁠־חפירה, שם מצאו מים. ביקורו של אבימלך וכריית הבאר אירעו בעת ובעונה אחת. (כו-כט) ואבימלך הלך אליו וגו׳ – ביקור זה של אבימלך, אופייני ביותר. על אף שהוא עצמו הפר את הברית שכרת עם אברהם, היה רוצה מאד לקבל שבועת ברית מיצחק. עד לתקופות האחרונות של החיים הלאומיים יהודיים, הייתה זו האומה היהודית אשר תמיד בכל המצבים והתנאים, שמרה אמונים לבריתותיה עם האומות; ובשל נאמנות זו, זכתה בכבוד ובשם טוב. אופיינית היא גם הטענה: ״ונשלחך בשלום״ (פסוק כט). הם רואים עצמם כחסידים וישרים, על שגירשו אותו מבלי לגזול ממנו מקודם את רכושו. מרעהו – בעוד ש״רֵעַ״ (משורש ״רעה״) מציין קשר של ידידות אישית קרובה, בה כל אחד מוצא בשני ״מִרְעֵה״ (״שדה מרעה״, כפשטות הלשון), היינו סיפוק אישי; הרי ״מֵרֵעַ״ מציין מכר או ידיד בעלמא, כמו שמצאנו אצל שמשון (עיין שופטים יד, יא). נראה גם, שהמ״ם באה לציין קשר יותר כללי ורחב מאשר אישי ופרטי; יותר ״מכרים״ מאשר ״מכר״, יותר ״חֶבְרָה״ מאשר ״חבר״. ואחזת – ״אחוזה״ מציין קבוצה גדולה של מרעים: כל מרעיו. מוצאים ״אחז״ לעיתים קרובות בנוגע לאנשים: ״וְתאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ״ (תהלים קלט, י). ופיכל – גם בימי אברהם נקרא שר צבאו ״פיכל״ (לעיל כא, כב). אם שני שרי הצבא אינם אותו האיש, יתכן ש״פיכל״ הוא שם רשמי הקשור לתפקיד; כדרך ש״אבימלך״, הוא שם לכל מלכי פלשתים. פירוש ״פיכל״ יהיה אם כן: ״פי הכל״, ראש כל שרי הצבא (עיין בראשית רבה נד, ב; סד, ט). (לג) ויקרא אתה שבעה – אברהם קרא שם ״למקום ההוא (היינו לאזור) באר שבע״ (לעיל כא, לא). יצחק קרא שם לבאר: ״שבעה״, לזכר השבועה שנשבעו שם; או משום ששם נגלה אליו ה׳ כמקיים את בריתו בעניינים ארציים מוחשיים (השביעי האלקי הבלתי⁠־נראה עם הששי הנראה), גילוי שהיה נקודת הפיסגה בחיי יצחק. משני אירועים אלה, קיבלה העיר, שנבנתה שם מאוחר יותר, את שמה. (לד-לה) ויקח אשה – נישואין אלו הוכיחו באופן סופי, שעשו אינו ראוי להמשיך את שליחותו של אברהם. בבית המנוהל על ידי שתי בנות חת אין מקום לשליחות אברהם. ראינו איך שיצחק ורבקה ראו את חובתם בהתבודדות. ועתה הבה נתאר לעצמנו את המחזה: יצחק בונה מזבח וקורא בשם ה׳, ובאותה עת עצמה מכניס בנו בכורו עבודה זרה לתוך הבית. אין פלא במה שנאמר על שתי נשים אלו, שהיו ״מורת רוח״ וגו׳. מרת רוח – המשמעות הבסיסית של ״מרה״ הוא ״להתנגד״. מכאן ״מורה״ [שופטים יג, ה], התער, הבא נגד השיער, ומעביר אותו בזווית ישרה. (כעין זה ״מול״, פירושו ״כנגד״, וגם ״לכרות את הערלה״.) בהקשר לרגש והתנהגות, ״מרה״ פירושו: לבקש לעשות דבר או לא לעשותו, דווקא משום שהשני אינו רוצה בו או רוצה בו. נשים אלו הכעיסו והמרו גם את יצחק וגם את רבקה, אף על פי שלא הייתה לאב ולאם בדרך כלל דעה שווה לענין היחס כלפי שני בניהם. הכתוב מזכיר במכוון את יצחק תחילה. יחסים גרועים בין כלה לחמותה הינם דבר מצוי, בפרט במקום שהאם אינה מסכימה לדרכו של הבן. משום כך מוזכר יצחק ראשונה. שכן הסכסוך לא היה בדברים של מה⁠־בכך, הנשים היוו סתירה גמורה לרוח המדריכה את יצחק ורבקה. שני הפסוקים האלה הינם הקדמה חשובה ביותר למאורע המסופר להלן.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון