×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית כ״גתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת חיי שרה} אוַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ (ב) וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּב׃ (ג) וַיָּ֙קׇם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל⁠־בְּנֵי⁠־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃ (ד) גֵּר⁠־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת⁠־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃ (ה) וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי⁠־חֵ֛ת אֶת⁠־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ (ו) שְׁמָעֵ֣נוּ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ג בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת⁠־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת⁠־קִבְר֛וֹ לֹֽא⁠־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ (ז) וַיָּ֧קׇם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם⁠־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי⁠־חֵֽת׃ (ח) וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם⁠־יֵ֣שׁ אֶֽת⁠־נַפְשְׁכֶ֗ם לִקְבֹּ֤ר אֶת⁠־מֵתִי֙ מִלְּפָנַ֔י שְׁמָע֕וּנִי וּפִגְעוּ⁠־לִ֖י בְּעֶפְר֥וֹן בֶּן⁠־צֹֽחַר׃ (ט) וְיִתֶּן⁠־לִ֗יד אֶת⁠־מְעָרַ֤ת הַמַּכְפֵּלָה֙ אֲשֶׁר⁠־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֣ה שָׂדֵ֑הוּ בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִּ֛יה בְּתוֹכְכֶ֖ם לַאֲחֻזַּת⁠־קָֽבֶר׃ (י) וְעֶפְר֥וֹן יֹשֵׁ֖ב בְּת֣וֹךְ בְּנֵי⁠־חֵ֑ת וַיַּ֩עַן֩ עֶפְר֨וֹן הַחִתִּ֤י אֶת⁠־אַבְרָהָם֙ בְּאׇזְנֵ֣י בְנֵי⁠־חֵ֔ת לְכֹ֛ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר⁠־עִיר֖וֹ לֵאמֹֽר׃ (יא) לֹֽא⁠־אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי הַשָּׂדֶה֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר⁠־בּ֖וֹ לְךָ֣ נְתַתִּ֑יהָ לְעֵינֵ֧י בְנֵי⁠־עַמִּ֛י נְתַתִּ֥יהָ לָּ֖ךְ קְבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃ (יב) וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ אַבְרָהָ֔ם לִפְנֵ֖י עַ֥ם הָאָֽרֶץו׃ (יג) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל⁠־עֶפְר֜וֹן בְּאׇזְנֵ֤י עַם⁠־הָאָ֙רֶץ֙ לֵאמֹ֔ר אַ֛ךְ אִם⁠־אַתָּ֥ה ל֖וּ שְׁמָעֵ֑נִי נָתַ֜תִּי כֶּ֤סֶף הַשָּׂדֶה֙ קַ֣ח מִמֶּ֔נִּי וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת⁠־מֵתִ֖י שָֽׁמָּה׃ (יד) וַיַּ֧עַן עֶפְר֛וֹן אֶת⁠־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃ (טו) אֲדֹנִ֣י שְׁמָעֵ֔נִי אֶ֩רֶץ֩ אַרְבַּ֨ע מֵאֹ֧ת שֶֽׁקֶל⁠־כֶּ֛סֶף בֵּינִ֥י וּבֵֽינְךָ֖ מַה⁠־הִ֑וא וְאֶת⁠־מֵתְךָ֖ קְבֹֽר׃ (טז) וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָהָם֮ אֶל⁠־עֶפְרוֹן֒ וַיִּשְׁקֹ֤ל אַבְרָהָם֙ לְעֶפְרֹ֔ן אֶת⁠־הַכֶּ֕סֶף אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר בְּאׇזְנֵ֣י בְנֵי⁠־חֵ֑ת אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ שֶׁ֣קֶל כֶּ֔סֶף עֹבֵ֖ר לַסֹּחֵֽר׃ (יז) {שני} וַיָּ֣קׇם׀ שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֣י מַמְרֵ֑א הַשָּׂדֶה֙ וְהַמְּעָרָ֣ה אֲשֶׁר⁠־בּ֔וֹ וְכׇל⁠־הָעֵץ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בְּכׇל⁠־גְּבֻל֖וֹ סָבִֽיב׃ (יח) לְאַבְרָהָ֥ם לְמִקְנָ֖ה לְעֵינֵ֣י בְנֵי⁠־חֵ֑ת בְּכֹ֖ל בָּאֵ֥י שַֽׁעַר⁠־עִירֽוֹ׃ (יט) וְאַחֲרֵי⁠־כֵן֩ קָבַ֨ר אַבְרָהָ֜ם אֶת⁠־שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ אֶל⁠־מְעָרַ֞ת שְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה עַל⁠־פְּנֵ֥י מַמְרֵ֖א הִ֣וא חֶבְר֑וֹן בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃ (כ) וַיָּ֨קׇם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר⁠־בּ֛וֹ לְאַבְרָהָ֖ם לַאֲחֻזַּת⁠־קָ֑בֶר מֵאֵ֖ת בְּנֵי⁠־חֵֽת׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ב וְלִבְכֹּתָֽהּ =מ״ס-ל ומ״ש
• ל=וְלִבְכֹּתָֽהּ (באות רגילה)
• הערת ברויאר
ג אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ה,ש2 (אין פסק) וכמו כן בתיגאן ובחלק מהדפוסים וקורן
• בחלק מהדפוסים=<אֱלֹהִ֤ים ׀ אַתָּה֙> (בפסק) וכך במהדורת סימנים
ד וְיִתֶּן⁠־לִ֗י =א⁠(ס),ל,ל1,ש,ש1?,ק3,ו <⁠״וְיִֽתֶּן⁠־לִ֗י״ רביע? כן אבל יוד בלי מתג>
ה יִתְּנֶ֥נָּה לִּ֛י =ל1,ש,ק3,ו,ה,ש2? וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים ובדפוסים וקורן (למ״ד דגושה), וכך אצל ברויאר.
• ל=יִתְּנֶ֥נָּה לִ֛י (אין דגש באות למ״ד), וכך במג״ה (!).
• הערת ברויאר
ו עַ֥ם הָאָֽרֶץ =ל,ש,ש1,ק3,ו,ה,ש2 (״עם״ בטעם מרכא) וכמו כן בתאג׳ חבשוש
• דפוסים=עַם⁠־הָאָֽרֶץ (״עם״ מוקפת) וכך גם בתאג׳ דפוס ראשון
E/ע
הערותNotes
חיי שרה (א) ויהיו חיי שרה וגו׳ – זהו המקום היחיד בתנ״ך בו נכתבו שנות חייה של אשה. (קרוב לוודאי שהסיבה לכך היא שחיי האשה מרוחקים בדרך כלל מהנעשה בחיים הציבוריים, והעדות על שנותיה אינה נחוצה לקביעת סדר הדורות ותולדותיהם.) פסוקנו נתייחד עוד בלשון ״ויהיו חיי שרה״ שנאמרה בו, במקום ״שני חיי שרה״. ודבר זה כנראה כל כך מיוחד עד שהיה צורך להשלים (או לתקן, כביכול) בסוף הפסוק במילים החוזרות: ״שני חיי שרה״. וגם חזרה זו יחידה במינה. ידוע היטב פירוש חז״ל לפסוק, שחיי שרה נחלקים כאן לשלוש קבוצות⁠־גיל נפרדות (עיין בראשית רבה נח, א). פשטות לשון הפסוק אינה ששרה חיה מאה עשרים ושבע שנים, אלא מאה שנה, עשרים שנה, ושבע שנים. שלושה מספרים אלה מייצגים את המהלך השלם של החיים האנושיים: הילדות, תחילת שנות הבגרות, והזקנה המלאה. אי אפשר לסכם יותר טוב חיים של שלמות רוחנית ומוסרית, מאשר לומר שהאדם היה זקן – בימי זקנותו, בוגר – במיטב שנותיו, וילד – בימי ילדותו. יתירה מכך, חז״ל אומרים (בת כ כבת ז וכו׳, שם) שמי שחי את חייו במלוא חיותם, נוטל מכל תקופת גיל של חייו את התכונה המפארת אותה, אל התקופה הבאה. מכאן גם הביטוי ״בא בימים״ (להלן כד, א), שבפשטות הלשון פירושו: ״בא דרך הימים״. הוא אינו שוקע בתוך ימיו, ואינו נבלע על ידם, אלא עובר דרכם. הוא שומר על כל ההישגים הרוחניים והמוסריים של עברו, ונוטל אותם עמו אל העתיד. הוא אינו מאפשר לימיו ושנותיו לגזול ממנו שום דבר שנעשה באמת שלו. כך שרה לקחה את יופי הילדות לתחילת שנות הבגרות, ושמרה על התמימות של אשה בת עשרים לכל ימי חייה. השקפה זו של רבותינו מנוגדת בתכלית להשקפה השכיחה בימינו. חז״ל מחפשים אחר היופי לא באשה בת עשרים אלא בילדה בת שבע, ואחר התמימות לא בילדות אלא בתחילת שנות הבגרות. אנו מורגלים לדבר על ״התמימות של הילד״. אך יהיה עצוב אם יקנאו בילד בשל תמימותו, שהרי התמימות מניחה מראש את האפשרות של חטא. תמימות פירושה להאבק עם החושניות ועם התאווה, ולהתגבר עליהם. רק ילדה שהתבגרה לאשה, ורק ילד שהתבגר לאיש – יכולים להגיע למדרגה של תמימות אמיתית. שני חיי שרה – כל השנים האלה ביחד נקראות ״חיי שרה״; היא ״חיה״ בכולן. כל מאה עשרים ושבע השנים של חייה היו ״חיים״, מלאי חיוניות ושמחה, חיים טובים ומלאי משמעות, ולא היה בהם אף רגע שמוטב היה לה שלא לחיות אותו. ואף על פי כן – כך מסתיים התיאור – היו ״חיי שרה״ רק ״שני חיי שרה״, שנים מתוך חיי שרה; הן היו רק תקופה אחת, חלק אחד, של חייה. שהרי החיים אינם נמדדים במשך הזמן הניתן לנו בעולם הזה: ״צדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים״ [עיין ברכות יח.], הם הולכים ״מֵחַיִל אֶל⁠־חָיִל״ (תהלים פד, ח), לקראת התפתחות מתמשכת ההולכת ונמשכת לעולם. אומרים חז״ל בחכמתם: ״יוֹדֵעַ ה׳ יְמֵי תְמִימִם״ (שם לז, יח) – החיים עם ה׳ בשלמות: ״כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים״. אין יום, ואף לא רגע מתוך חיים שכאלה, שאינו נרשם בספר הזכרונות לפני ה׳; במאה עשרים ושבע השנים של חיים כאלה בעולם הזה, אין אף יום שאין בו חשיבות. אולם ״וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה״ (שם), נחלתם האמיתית טמונה בעולם הבא; כפי שמציינים חז״ל, שנאמר: ״שני חיי שרה״, לא היו אלה אלא שנים מתוך חייה של שרה (עיין בראשית רבה נח, א). (ב) ויבא אברהם – רגילים לפרש כאן: ״ויבא אברהם״ – לחברון, היינו שהוא בא רק עתה לחברון, ולא היה נוכח במיתת שרה. כאשר חזר מהעקידה והגיע לביתו, הוא מצא שכבר מתה אשתו. ואכן השכר שהובטח לאבות אין לו כל יחס וקשר למידת ההצלחה והאושר שאפשר להם לראות בעולם הזה. לפי פירוש זה, נצטרך גם להוסיף את ההנחה שלפני יציאת אברהם מבאר שבע להר המוריה, הוא שלח את שרה לחברון, כדי למנוע אותה מלקבל בפתאומיות את הבשורה הרעה. אך אם נתבונן בהוראה העיקרית של ״בוא״, נוכל לוותר על הנחה זו. ההוראה העיקרית של ״בוא״ היא, לבוא מבחוץ אל הבית, ממקום ציבורי אל חדר פרטי. כך לענין גדעון: ״וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ״ (שופטים ו, יט); ״לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ״ (ישעיהו כו, כ); ״בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ״ (יחזקאל ג, כד) – להתבודד ולהסתגר. כך גם ״בוא השמש״, בניגוד ל״צאת השמש״. נמצא שפירוש פסוקנו כך הוא: אברהם פרש והסתגר בתוך ביתו, לספוד לשרה ולבכותה. הוא אינו מראה את צערו ברבים. דבר זה מרומז אולי באות כ׳ זעירא של ״ולבכתה״. יודעים אנו מה הייתה שרה לאברהם, וכמה עמוק היה צריך להיות צערו. הוא סופד לה ובוכה, אך הוא נושא את יגונו בלבו, בתוככי ביתו. לספד לשרה ולבכתה – ״ספד״ קרוב אולי ל״זבד״ (לתת למישהו את מנת חלקו [עיין פירוש לקמן ל, כ]), ופירושו: לתת לאדם את מה שהשיג בחייו, להביע את ערכו – ״תְּנוּ⁠־לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ״ וגו׳ (משלי לא, לא). ״בכה״ קרוב ל״בקע״ (לפרוץ החוצה, לנבוע), גם לגבי מעיין הבוקע ממעמקים: ״בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל״ (תהלים עד, טו). דמעות נובעות ממעמקי הלב. (ג) ויקם וגו׳ וידבר – אין הוא עוזב את הנפטרת אלא כדי לעסוק בקבורתה. ומכאן ההלכה, שכל עוד לא נקבר המת, אין על הקרובים לתת את דעתם לשום דבר אחר, אלא אך ורק לטיפול בקבורת המת; ״כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי״ (ברכות יח.), וכפי שנאמר להלן (פסוק ד): ״ואקברה מתי מלפני״ (עיין בראשית רבה נח, ו). (ד) גר – ״גור״: להיות מחוסר קרקע. ״גר״: מי שאינו גר על אדמתו. בהרחבה, מתקבל מכאן ״מְגוּרָה״ (ואולי גם ״גוֹרֶן״, כדוגמת ״גרזן״ משורש ״גרז״), מחסן לתבואה שנתלשה מהקרקע. ״גור מפני איש״ (עיין דברים א, יז): לסגת מפני מאן דהו; לאבד את מעמדו בגללו. גר ותושב – אין לי זכויות בארצכם, אך יושב אני בקרבכם זמן ארוך. אחזת קבר – המפרש ״אחוזה״ כ״רכוש״, משום שהחפץ ״נאחז״ ביד בעליו, אינו אלא טועה; שהרי ״אחוזה״ מתייחסת תמיד אך ורק לנכסי קרקע, והם הרי דווקא דברים שאינם יכולים להיאחז. לא מצאנו באף מקום ״אחוזה״ המתייחסת לנכסים מטלטלים. יתירה מכך, ״אחז״ במובן של ״קבלת בעלות״, בא תמיד בצורת הנפעל: ״וְהֵאָחֲזוּ בָהּ״ (להלן לד, י); ״וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ״ (להלן מז, כז); ״וְנֹאחֲזוּ בְתכֲכֶם״ (במדבר לב, ל). נמצא כי החפץ אינו נאחז על ידי בעליו, אלא הבעלים נאחז על ידי החפץ. ואכן כך הוא למעשה בבעלות קרקע. הקרקע אוחזת בבעליה, והוא כבול בכבליה. משום כך, קרקע האדם משמשת לו כערב (עיין פירוש, ויקרא כה, יד). משום כך גם ״אין נשבעין על הקרקעות״ (שבועות מב:). בשבועה, מוסר אדם את עצמו ואת כל נכסיו – כל מה שתחת ידו – לעונש כלייה, אם מה שאמר אינו אמת, או אם יחדל מלקיים את דבריו. אך רק נכסים מטלטלים נתונים תחת יד האדם, ויש בידו לכלותם בכל עת. בשונה מקרקע, המאריכה ימים יותר מהאדם; האדם טפל לקרקע, ולא הקרקע טפלה לאדם. לכן, אינו יכול לשעבד את קיום הקרקע לאמיתת דבריו. ״אחוזה״, אם כן, פירושה ״התיישבות״, היעשות לדייר במקום. אברהם מבקש יותר מאשר סתם רשות לקבור את אשתו. הוא רוצה שאשתו תנוח במקום שיהיה מקום קבורתה הקבוע והנצחי, ולמטרה זו הוא מבקש רשות לקנות חלקת קרקע לצמיתות. שנים רבות ישב אברהם בארץ כזר; ולמרות כל עושרו, מעולם לא ביקש לקנות אפילו אמה מרובעת אחת של קרקע. סוף כל סוף, ייעודו הוא להיות נודד. אך עתה, הצורך לקבור את אשתו כופה עליו, בפעם הראשונה, לרכוש קרקע בקניין קבוע. קבר אשתו יהיה הקשר הראשון שיקשור אותו לקרקע; הוא יהיה המקום שימשוך אותו אליו ויאחז בו: ״אחוזה״. (ה-ו) בני חת דנים בעניין ומודיעים את תשובתם לאברהם. למרות היותו במעמד של זר, אברהם הוא דמות מרוממת ביניהם. הם מכבדים אותו ״כנשיא אלקים״, בשל שנות מגוריו הרבות ביניהם, בהן עשה פעולות רבות על פי ציווי ה׳ ובסיועו, ואין הוא זקוק לקנות מקום קבורה בכדי לקבור את אשתו במקום מנוחתה הקבוע. עליו רק לבחור את מקום הקבורה הטוב ביותר. אין ביניהם איש שלא יראה זאת כזכות וכבוד עבורו, אם שרה – אשת אברהם – תיקבר באחוזתו. לא רק שלא יסרב להרשות את הקבורה, אלא שקבר זה יהיה בטוח לעולם מכל פגע רע. זה כנראה פירוש ״לא יִכְלֶה״. אילו נאמר ״לא יִכְלָא״, היה פירושו: ״אף אחד מאיתנו לא יסרב להרשות לך לקבור שם את מתך״. אבל ״כלה״ פירושו ״להשתוקק״ [עיין תהלים פד, ג]; משום כך פירוש פסוקנו הוא: ״איש מאיתנו לא יחפוץ למנוע ממך את קברו; איש מאיתנו לא יקווה שלא תבחר בקברו. אלא כל אחד ואחד ייחל שקברו ייבחר״. (ז) לעם הארץ משמש כאן כנראה באותו מובן של ״ואם העלם יעלימו עם הארץ״ (ויקרא כ, ד); ששם ״עם הארץ״ אינו מתייחס להמון העם, אלא לנציגי העם המוסמכים שעליהם מוטלת החובה להעניש את העבריינים. גם כאן, מתייחס ״לעם הארץ״ לנציגי העם, המוסמכים להעניק לזרים את הזכות לקנות קרקע לצמיתות. לפי זה, ״לבני חת״ יהיה פירושו ״עבור בני חת״, המועצה המייצגת את כלל האוכלוסייה. (ט) בכסף מלא – המערה נמצאת בקצה השדה, והויתור עליה לא יפריע לשימוש בשדה. אך למרות זאת, נראה שאברהם הציע לשלם את מלוא ערכה של כל השדה – ״בכסף מלא״ – מכיון שהפיכת המערה למקום קבורה עלולה להפחית את ערך השדה. כזר, לא העיז אברהם לבקש רשות לקנות את השדה עצמה. (יא) השדה וגו׳ והמערה – עפרון לא הבין את אברהם; או שהעמיד פנים כאילו אינו מבין אותו, כדי שיוכל להוציא ממנו הצעה ברורה. והוא דואג לשמור על העניינים החשובים לו, בעדינות גדולה, תוך שמירה קפדנית על כל כללי הנימוס. פירוש דברי עפרון הוא: ״אני מבטיח למכור לך את השדה, אך לגבי המערה – אתה יכול להתנהג כאילו היא כבר שלך; בזה אני נותן אותה לך לעיני כל ציבור הנוכחים. אנא קבור מתך, ולאחר מכן נברר את שאר הפרטים״. אברהם ביקש את המערה בלבד, אך עפרון נותן לו להבין שהוא ימכור אותה רק ביחד עם השדה. (יג) נתתי כסף השדה קח ממני – אברהם עונה שהוא אכן רמז כבר על רצונו לשלם את ערך כל השדה. הוא כבר הקצה את הכסף וייעד אותו למטרה זו, ואינו רואה אותו עוד כשלו; ועפרון מתבקש לקחת אותו ממנו. (יד) לאמר לו – נראה שארבע מאות שקל כסף היו מחיר כה מופרז, עד שעפרון חשש לומר אותו בעצמו, והעדיף להעביר את בקשתו באמצעות צד שלישי: ״לאמר לו״. (יט) אל מערת, לא ״במערת״. מבנה דקדוקי זה נמצא רק בדוגמא אחת נוספת: ״קברו אותי אל אבתי״ (להלן מט, כט). לשון זו רומזת שישנה חשיבות מיוחדת למקום הקבורה עבור הנקבר או עבור קרוביו. אין די בכך שהוא נקבר; אלא עליו להקבר דווקא שם. נוסיף לדברים אלה את המסורת ששרה לא הייתה הראשונה להקבר במערה זו, היא כבר הייתה מקום מנוחתם של אדם וחוה (עירובין נג.). הוריהם של כלל בני המין האנושי היו הראשונים להקבר במקום הזה, ואליהם יצטרפו האבות והאמהות של העם היהודי, ההורים הרוחניים של בני המין האנושי. משום כך בחר אברהם דווקא במערה הזאת. שם המקום, אשר ממנו בא שם המערה, היה ״מכפלה״. שם זה (משורש ״כפל״) מצביע על מבנה קרקע טבעי זוגי. נראה שהמקום היה עשוי משורות של מערות כפולות, מקום קבורה מתאים ביותר לזוגות נשואים, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ואכן, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, כולם נקברו שם. שדה המכפלה – זוגות הקברים האלה, שהיהודי הראשון קנה לאשתו ולעצמו, ועבור בנו ונכדו ונשותיהם, היו הנכס הראשון שקנתה המשפחה היהודית בארצה. ערכם של הקשרים המשפחתיים, הקושרים בעל ואשה, הורים וילדים, נקשר מעתה ואילך קשר בל ינתק לארץ ישראל. ערך זה נעשה לאחר זמן לתכונה הבסיסית של האופי היהודי, ואיפשר לאדם מישראל להיות למה שנהיה. דבר זה אולי מסביר, מדוע נקרא המקום לאחר זמן ״חברון״. ״חברון״ – משורש ״חבר״ – מציין את הריעות וקרבת הלבבות, המאחדות את האיש והאשה היהודים הגדלים יחד כבעל ואשה, וכאב ואם. מאות שנים מאוחר יותר, בתקופת פריחתנו הלאומית, לא הותר לקרבן התמיד של שחר לעלות על פסגת הר המוריה בירושלים, בטרם יכל הכהן העומד על חומת המקדש לראות את אור השמש העולה המאיר על קברי האבות והאמהות (משנה יומא ג׳:א׳). כיבוד אב ואם הוא התנאי המוקדם והשורש לכיבוד המקום. ואחרי כן – רק לאחר שהמקום על כל סביבותיו הפך לקניינו הקיים, קבר שם אברהם את שרה. יהודים אינם עושים ״עבודת קודש״ או הצגה מרגשותיהם. הם אינם בונים כנסיות או מבני זכרון מפוארים על מקומות הקבורה שלהם, ואף לא הופכים אותם לגינות נוי. מאידך, המושג של הגבלת זמן לשימור בתי קברות, זר הוא ליהודים. מקום מנוחת מתיהם, קדוש הוא לתמיד. מצב בו הילדים יקשטו את קברי הוריהם בשיש ובפרחי עד, רק כדי שהנכדים יחשפו את הקברים, וללא כל מחשבה או רגש יגבבו את עצמות אבותיהם בערימות אלמוניות חסרות שם, הרי זה רעיון זר לחלוטין ליהודים. ועוד, מגנים את היהודים על נטייתם למקח וממכר, למסחר ולעסקים. והנה תמוה הדבר שכאשר חכמת המשפט שלנו מחפשת דוגמאות מהתנ״ך כדי ללמוד מהן את אופני הקניין המועילים במקח וממכר, היא מוצאת אותם רק בקניין הקבר כאן – שדה עפרון – ובקניין השדה בירמיהו (לב, ו והלאה). הנביא נצטווה לקנות שדה, בכדי להראות את אמונתו בעתיד, בזמן שצבאות בבל עמדו בשערי ירושלים, ונפילת הממלכה הייתה מממשת ובאה. הדוגמאות היחידות הנמצאות בכתובים הן רק מלפני ההתחלה, וממש לקראת הסוף, של קיומנו כעם השוכן על אדמתו (עיין קידושין ב. ובבא בתרא קס.). גם אופן הקניין של קידושי אשה בעם ישראל מבוסס על קניית שדה עפרון. ״היהודי ׳קונה׳ את כלתו״, כך גינתה אותנו תקופה חסרת מחשבה. אכן אמת היא שהיהודי קונה את כלתו, אך אז היא נשארת שלו, והוא מכבד אותה כקניינו הנעלה ביותר עלי אדמות. אשרינו אם מכח זכרון זה מיוסדים כביכול כל הנישואים שלנו על מקום קבורת שרה, ויישארו מושפעים מרוח נישואי אברהם ושרה, אותה הרוח שמצאה את ביטויה הסופי והקיים ברכישת מערת המכפלה.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144