×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית כ״בתנ״ך
א֣
אָ
(א) {שביעי} וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת⁠־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח⁠־נָ֠א אֶת⁠־בִּנְךָ֨ אֶת⁠־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר⁠־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת⁠־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ⁠־לְךָ֔א אֶל⁠־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ (ג) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ב אֶת⁠־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת⁠־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קׇם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל⁠־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר⁠־אָֽמַר⁠־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים׃ (ד) בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת⁠־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת⁠־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק׃ (ה) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל⁠־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ⁠־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם⁠־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד⁠־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃ (ו) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת⁠־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל⁠־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת⁠־הָאֵ֖שׁ וְאֶת⁠־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ז) וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל⁠־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃ (ח) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞יםג יִרְאֶה⁠־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ט) וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל⁠־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר⁠־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת⁠־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת⁠־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת⁠־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל⁠־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃ (י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת⁠־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת⁠־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת⁠־בְּנֽוֹ׃ (יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מִן⁠־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (יב) וַיֹּ֗אמֶר אַל⁠־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל⁠־הַנַּ֔עַר וְאַל⁠־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָהד כִּ֣י׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי⁠־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת⁠־בִּנְךָ֥ אֶת⁠־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃ (יג) וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת⁠־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה⁠־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְה בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת⁠־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ׃ (יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם⁠־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃ (טו) וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן⁠־הַשָּׁמָֽיִם׃ (טז) וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת⁠־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת⁠־בִּנְךָ֥ אֶת⁠־יְחִידֶֽךָ׃ (יז) כִּֽי⁠־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת⁠־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ (יח) וְהִתְבָּרְכ֣וּו בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי׃ (יט) וַיָּ֤שׇׁב אַבְרָהָם֙ אֶל⁠־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל⁠־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (כ) {מפטיר} וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֻּגַּ֥ד לְאַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִ֠נֵּ֠ה יָלְדָ֨ה מִלְכָּ֥ה גַם⁠־הִ֛וא בָּנִ֖ים לְנָח֥וֹר אָחִֽיךָ׃ (כא) אֶת⁠־ע֥וּץ בְּכֹר֖וֹ וְאֶת⁠־בּ֣וּז אָחִ֑יו וְאֶת⁠־קְמוּאֵ֖ל אֲבִ֥י אֲרָֽם׃ (כב) וְאֶת⁠־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת⁠־חֲז֔וֹ וְאֶת⁠־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת⁠־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל׃ (כג) וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת⁠־רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֙לֶּה֙ יָלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָח֖וֹר אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם׃ (כד) וּפִֽילַגְשׁ֖וֹ וּשְׁמָ֣הּ רְאוּמָ֑ה וַתֵּ֤לֶד גַּם⁠־הִוא֙ אֶת⁠־טֶ֣בַח וְאֶת⁠־גַּ֔חַם וְאֶת⁠־תַּ֖חַשׁ וְאֶֽת⁠־מַעֲכָֽה׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וְלֶ֨ךְ⁠־לְךָ֔ =ל1,ש1,ק3,ה,ש2 ושיטת-א וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל,ש,ו=וְלֶךְ⁠־לְךָ֔ (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
ב וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ =ל?,ש,ש1,ל1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובדפוסים (יו״ד דגושה)
• ל?!=וַֽיַחֲבֹשׁ֙ (חסר דגש באות יו״ד?) לפי דותן וברויאר במהדורתו הראשונה, אבל בהגדלה ניתן להבחין בדגש אפשרי
ג אֱלֹהִ֞ים =א⁠(ס),ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ה,ש2 <א⁠(ס)=זקף גדול? אינו כן אלא בגרשיים> וכמו כן בתאג׳ חבשוש.
• יש דפוסים=אֱלֹהִ֕ים (בטעם זקף גדול) וכך בקורן (וגם בתאג׳ דפוס ראשון.)
ד מְא֑וּמָה =ל1,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן בדפוסים
• ל!=מְא֑וּמָּה (אות מ״ם השניה דגושה)
• הערות ברויאר ודותן
ה נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=נֶֽאֱחַז בַּסְבַךְ שניהם ג נפתחין? כן והסמך בדגש>
ו וְהִתְבָּרְכ֣וּ =ש,ק3,ו וכמו כן בתיגאן
• ל,ל1=וְהִתְבָּרֲכ֣וּ (חטף)
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
(א) אחר הדברים האלה – כמו לעיל (טו, א, עיין בפירוש שם), כך גם כאן, מציינות מילים אלו נקודת מפנה, מהפך כביכול, מאשר התרחש קודם לכן. אברהם הודיע ברבים את שם ה׳ כ״אל עולם״, ״אלקי העתיד״. נולד לו יצחק, ובנו הגדול שולח למען יצחק, שהרי ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ [לעיל כא, יב]. השפעת עתיד זה הורגשה אף בהווה: מלך הארץ כרת ברית, לא רק עם יצחק, אלא גם עם זרעו אחריו. נמצא שהעתיד שהובטח ליצחק, הכה כבר שורש בהווה. אך עתה מצווה הקב״ה על אברהם להרוס את כל מה שהושג, ולכרות במו ידיו את ה״אשל״ אשר נטע. האלקים – אותו אלקים שהתגלה עד כה לאברהם, ושעשה את יצחק לפסגת כל חיי אברהם. נסה קרוב ל״נסע״, ״נסח״, ״נשא״: להתרחק, להשליך למרחק, להרים אל על. הצד השווה שבשלושת השרשים האלה: לקדם דבר לנקודה רחוקה יותר או גבוהה יותר. וכך גם ״נסה״, לגבי כחות גופניים או מוסריים, פירושו ״לנסות״ או ״לבחון״; הווי אומר, להעמיד כחות אלה בפני משימה שמולה לא עמדו מעולם פנים אל פנים. מכאן, שכל נסיון או מבחן הוא עלייה, כיון שהוא מחזק ומאמץ כחות שהיו כבר קיימים, אלא שעדיין לא עמדו במבחן משימה מתקדמת יותר או גבוהה יותר. חֶבֶל שעמד כבר במאמץ נשיאת חמשים ליטראות, בוחנים אותו אם יוכל לשאת גם חמשים ואחד ליטראות. כשמדובר בכחות גופניים ומוסריים, המבחן מחזק ומרומם אותם. הלא דבר הוא שתיבת ״אברהם״ בסוף הפסוק באה בטעם טיפחא [שאינה מפרידה בחוזקה את תיבת ״אברהם״ מהבאה אחריה]. הדבר מציין את היות אברהם מוכן ומזומן: ברגע שה׳ קורא אליו, הוא אומר: ״הנני״. (ב) נא, בבקשה: יודע אני היטב מה דורש אני ממך. יודע אני שכל פנימיותך חייבת להתנגד, מכיון ש״את בנך״ וגו׳, הרי זהו ״בנך״ שאותו אני תובע, בנך ״יחידך״ שקשור אתה אליו בכל נפשך – ״יצחק״, שאליו קשורה כל משמעות חייך. אשר אהבת – ״אהב״ – ״הב״, תן, עם הא׳ התחילית המתייחסת לאישיות הפעילה – פירושו: גם להתמסר לזולת, וגם לבקש למשוך את הזולת קרוב מאד אליו; כלומר, לשאוף להגיע עם מישהו לקשר אישי עמוק ביותר. ההיפך של ״אהב״ הוא ״שנא״, הקרוב ל״סנה״, שמשמעותו בעיקרה: להיות קוץ, להדוף את הזולת ולהרחיקו מעצמך ככל שניתן. ל״אהבה״, נדרשת נוכחות הזולת; ול״שנאה״, רצויה הסרתו הגמורה. ולך לך – ב״לך לך״ התחילה משימת חייו הגדולה הראשונה של אברהם, כאשר נקרא להתבודד ולהקדיש עצמו לה׳; וב״לך לך״ – אך במדרגה גבוהה הרבה יותר – מגיעים חייו לפסגתם (השווה בראשית רבה נה, ז). המריה – חז״ל מלמדים אותנו ששם זה מציין את המקום שממנו ״הוראה יצאה לעולם״ (שם). (תיבת ״לימוד״ איננה מלמדת את מלוא משמעות המושג ״תורה״. ״תורה״ נגזרת משורש ״הרה״: לקלוט את זרע החיים; ולכן צורת ההפעיל: הולדה רוחנית.) הווי אומר, מהמקום הזה יפוזרו גרעיני הזרע, שמהם תיוולד האנושות מחדש באופן רוחני. יתירה מכך, מהמקום הזה האירה אל פני העולם אש הקרבנות הראשונים – קרבן קין הנדחה וקרבן הבל המקובל – תוך שיוצאת מהם אזהרה והוראה לעולם. במקום הזה הביא גם נח את קרבנו, עת התחדשו עבורו ברכות הארץ, תוך שהרגיש משהו מה״ניחוח״, העתיד לציין את התמסרותו הגמורה של המין האנושי לה׳ (עיין שם לד, ט). כך שבעצם קביעת המקום הזה, כבר נאמר לאברהם שמעשה זה לא רק שתהיה לו משמעות עבורו, אלא שגם יהווה הוראה ודוגמא עילאית ביותר לדורות הבאים. מהמעשה הזה ילמדו את משמעות תיבת ״הנני״, המביעה את היות האדם מוכן לקיים את ציווי ה׳. ממנו ילמדו את מהותם האמיתית של ״מצות ה׳⁠ ⁠״, ״עבודת ה׳⁠ ⁠״, ״מקדש״, ״קרבן״; שאינם ״טקסים״ גרידא, אלא עניינים גדולים הנעשים מתוך כובד ראש. ומכאן גם ילמדו שהאומרים ״הנני״ ו״הבה נעבוד את ה׳⁠ ⁠״, מבטלים את דעת עצמם ורצון עצמם, וללא כל ספקות מוסרים את כל כחותיהם לדעת ורצון ה׳. השם ״מוריה״ ציין לאברהם שמה שעתה נדרש ממנו, ייעשה ״הוראה״ לעמו ולכל האנושות. אם רוחו של אברהם – שהייתה מלאה יראת ה׳ – הייתה זקוקה לאיזו תמיכה, הרי שהכרה זו הייתה עוזרת לו לקיים את החובה שהוטלה עליו. והעלהו שם לעלה – במחשבה היהודית, המושג ״עלה״ נתפס בשתי דרכים: בנוהג שבעולם, אנשים רואים חומר ארצי כדבר נמוך ושפל. בכל הלשונות, מתוארת הסרת דבר מהארץ או הפרדת דבר מהתחום החומרי, כ״עלייה״. כאשר החומר מקבל חיים, הוא מתרומם ועולה. לפעמים הוא הופך ל״עָלֶה״; לפעמים הוא הופך ל״עָלָה״ – הבהמה⁠־האם, הנותנת חיים וחלב מזין [עיין שמואל א׳ ו, ז; תהלים עח, עא]. גידול מעוכב הופך ל״חלה״ – מחלה (כדוגמת ״נוח״ מ״נוע״); ריפוי העיכוב הוא ״תְּעָלָה״ – רפואה [ירמיהו ל, יג]. מכאן, ״עולה לה׳⁠ ⁠״: עילוי גמור, ניתוק גמור מכל דבר חמרי, עד שעולים אל ה׳. משמעותו עלייה גמורה, ובמיוחד: להתמסר התמסרות עצמית למעלה אל הבורא; זהו קרבן, זוהי ״עולה״. אבל כש״עלה״ עומד לעצמו, הוא יכול להתפרש גם באופן פשוט, כהסרה מהוויה ארצית, כמו ״אַל⁠־תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי״ (תהלים קב, כה), ללא התמסרות עצמית לתכלית נעלה. כאן במעשה העקידה ניתן היה לצפות שלא יחסר הסימן לתכלית נעלה זו, ואף על פי כן הוא חסר. פסוקנו אינו אומר ״והעלהו לי שם לעולה״, שאילו כך נאמר, היה נכלל בו יסוד של שטות וכפירה. שכן קרבן הוא תמיד הקרבה סמלית, לא הקרבה ממשית, של אדם. יתירה מכך, הכרתת אדם היא ההיפך הגמור של קרבן. אלא נאמר כאן ״והעלהו שם לעלה״; ״העלהו״, ללא קשר לכל תכלית נעלה. הנדרש הוא הסרה מההוויה הארצית, הריגה ללא תכלית – כלומר, ללא כל תכלית ידועה או נראית. (ג) ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו – סדר הדברים כאן חשוב הוא. אברהם חיכה עד כמה שאפשר קודם שהודיע ליצחק. יתירה מכך, ״ויקח את שני נעריו אתו״ אינו נוגע עדיין כלל לנסיעה. הנסיעה עצמה מתחילה רק במילים: ״ויקם וילך״. פירוש הפסוק אם כן הוא כך: אברהם לקח את נעריו אתו עוד לפני שהעיר את יצחק משנתו. הוא רצה לחסוך מיצחק את המאבק עד כמה שיכל; הוא רצה גם להמנע מלהיות לבד עם יצחק. יצחק כבר לא היה ילד; הוא היה אדם עצמאי בן שלושים ושבע. מכאן שגדלות נפשו במהלך כל מעשה זה של העקידה לא הייתה פחותה מדרגתו של אברהם. יצחק לא קיבל בעצמו את הציווי מה׳; הוא ידע עליו רק מפי אביו, כ״תורה שבעל פה״. כיוצא בזה, גם במעשה חטא אדם וחוה, נכללה חוה בעונש על שעברה על האיסור, למרות שידעה עליו רק מפיו של אדם (עיין פירוש לעיל ג, ב⁠־ג). בסיפור הנוכחי, מוכן הבן היהודי הראשון להקריב את עצמו עבור מסורת שלא למדה אלא אביו. כאן נזרע הזרע למסירות שעתידים להראות הדורות הבאים למען קבלת אבותיהם. וכך שואלים חז״ל (סנהדרין פט:): ״אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק״? איך היה מוכן יצחק לתת אמון בהוראת שעה זו [שביטלה איסור רציחה] שהוצגה בפניו על ידי אברהם? ותשובתם היא: ״היכא דמוחזק שאני״. יצחק האמין לאביו, לא מכח נס כלשהו שנועד להביא אותו להאמין, אלא מכח הכרתו, כבן, את אופי אביו. דבקותנו במסורת אבותינו נשענת גם היא על מה שאנו יודעים מאופיים. בדומה לאברהם, לא יכלו אבותינו לצוות על דברים מכח מעמדם. הם לא מסרו אף מסורת שלא הקריבו למענה את עצמם בתחילה. בשום מקום במדרש אין פיסקה נוגעת יותר ללב מאשר נמצא כאן (תנחומא, וירא), כשחז״ל שמים בפי יצחק את כל אותם הספקות שהיה ביכולתם לרפות את כחו ואת כח אביו בנסיעתם הקשה. דברים מועטים דוברו במשך אותם שלושה ימים, אך למחשבות ולרגשות לא היה סוף. לכן נראה שבכך שאברהם העיר תחילה את נעריו משנתם, ולקח אותם איתו, הוא חיזק את עצמו שלא יתגברו עליו רגשותיו, וגם נמנע מלהיות לבד עם יצחק. (ד) ביום השלישי וישא וגו׳ – הפסוק אינו אומר: ״ויהי ביום השלישי וישא״ וגו׳, אלא: ״ביום השלישי, כאשר אברהם נשא את עיניו, הוא ראה את המקום וכו׳⁠ ⁠״. ״נשא עין״ הוא תמיד הבטה מכוּונת, למעלה ומסביב. אברהם היה מתבונן כל הזמן מסביב, אך לא ראה דבר היכול לציין שכאן המקום עליו דיבר ה׳. כל הזמן התיירא מראיית המקום, עד שלבסוף, ביום השלישי, אכן ראה אותו. (ה) שבו לכם – התעכבו כאן, שכן אין לכם חלק במה שיבוא מעתה והלאה. הם לא היו סובלים דבר זה, וגם לא מבינים אותו. כאן, לרגלי הר המוריה, נפרד זרע אברהם מבני נח. רק אדם שהתורה עוררה בו את הכח לומר ״הנני״, יוכל להתמסר לרצון ה׳, תוך התעלמות גמורה מדעתו שלו, כפי שעשה אברהם. לאדם שכזה ישנה היכולת להגיע למדרגת המלאכים, שעליהם נאמר: ״בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו״ וגו׳ (ישעיהו ו, ב); הם מכסים את עיניהם ואת רגליהם, כדי לא לראות לאן הם מובלים, ומשתמשים בשמחה בכחותיהם אך ורק לקיום רצון ה׳. אדם כזה יכול להגיע למדרגה העולה אף על זו של המלאכים: ״גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת״ (סנהדרין צג.); שהרי דבר שעושים המלאכים ללא צורך להאבק, תוך שטבעם החד⁠־צדדי מכריחם לכך, עושים הצדיקים מרצונם החופשי, כשהם נאבקים בתאוה גופנית עיקשת ומתגברים עליה. מרצונם החפשי, הם ״מכסים בכנפיהם״ את עיניהם ואת רגליהם; ומרצונם החפשי, הם ״מנשאים את כנפיהם״ בהקדשת עצמם לעבודת ה׳. מדרגה זו יכולה להיות מושגת רק בידי אלה ההולכים בדרך שהוארה להם על ידי אברהם אביהם. עד להר המוריה יכולים בני נח להתהלך יחד עם בני אברהם, שהרי גם הם בני אל חי; אולם רק עד לרגלי הר ה׳. אין ביכולתם לעלות עד הפיסגה. נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה – נתבונן איך ממעיט אברהם בגודל המעשה המונח לפניו: ״נתקדם מעט הלאה, נשתחוה, ונשובה אליכם״! הלא דבר הוא שאברהם מכנה את המעשה שהוא עומד לעשות, ״השתחויה״. כוונתו להקריב קרבן ברורה היא לנעריו, שכן הביא אתו עצים ואש. המסקנא העולה היא, שאברהם קורא לקרבן ״השתחויה״. תיבה אחת זו בלבד בפיו של אברהם, די בה כדי לבטל את כל התפיסות המשובשות שיחסו רפי השכל לעבודת מקדש ה׳ – אשר מושכות את לבם של בורים ועמי ארצות, אך שקרותן מוכחת מכל פרק בכתבי הקודש שלנו. אנשים אלה משפילים את העיון האלקי היהודי, ומרבים מלל על ״עסק הקרבנות העקוב מדם״, ועל ״תמימותם״ של אבותינו, ״אשר העלו בדמיונם שהאלקים מתענג בדם מוקטר של בהמה נוטה למות, וביקשו לפייס אותו בכך״. הם גם מתענגים בדברי שחץ וגאוה, שחורבן בית מקדשנו – יבנה במהרה בימינו, הביא לנו ״קידמה״, בכך ששחרר אותנו לנצח מקרבנות עקובים מדם, ומדמיונות שוא עקובים מדם עוד יותר. ״נשתחוה״, אומר אברהם; כך הוא מביע את כוונתו להביא קרבן. הוא לא יביא בהמה כקרבן, הוא יקריב את עצמו. את כחו, עיניו, גופו, ידו, רגלו – את כל הווייתו החיה הוא יקריב, ביחד עם הבהמה, על מזבח ה׳. הוא ״ישתחוה״ – את עצמו. את כל מציאותו, הוא יפיל על הארץ לפני ה׳, באמצעות קרבן. רק אחד כבלעם יאמר לאחד כבלק: ״התיצב על עלתך״ (במדבר כג, ג) – ״עמוד בקומה זקופה ליד הקרבן שלך״; שהרי קרבנו אינו מעשה של שלמות עצמית מוסרית, אלא מתנת בשר זבח שחוט המוגשת לאל, כדי לכפות עליו בדרך קסם להיענות לבקשת הנותן. היהודי ״סומך שתי ידיו על הקרבן״ (עיין מנחות צג, א⁠־ב); הוא מטיל עצמו בכל כחו על קרבנו; שהרי הקרבן הוא עצמו, כל אישיותו, שהוא מוסר ל״אש דת״, נחוש בדעתו להקדיש מכאן והלאה את כל מציאותו, כ״מזון״ לכל דבר אלקי בארץ. (ו) וילכו שניהם יחדו – פזמון חוזר זה ״וילכו יחדו״ נשנה עוד פעמיים בסיפור המעשה הזה. אברהם ויצחק, אב ובן, במהלך שקשה במידה שווה לשניהם, האחד להקריב את הקרבן, והשני להיות הקרבן, עולים במעלה ההר בלב אחד ובגבורת נפש איתנה. זוהי דוגמא נצחית המראה לכל האבות והבנים, לכל דור מבוגר ולכל דור צעיר של בית אברהם, את הדרך אשר ילכו בה – ביחד. (ז) ויאמר יצחק וגו׳ – עד עתה לא דיברו האב והבן זה עם זה, משום כך נאמר כאן פעמיים ״ויאמר״. [פעמיים מנסה יצחק לשאול – ואומר רק ״אבי״]. קרוב לודאי שהשתיקה וכובד הראש של שלושת הימים רמזו ליצחק את האמת. מטעם זה אולי נאמר: ״אל אברהם אביו״. עד כה נראה אברהם ליצחק, בהתנהגתו השותקת וכבדת הראש, רק כ״אברהם״, לא כ״אביו״ כמו שהוא בדרך כלל נראה. (ח) אלקים יראה לו וגו׳ – ״מוטל עלינו אך ורק להביא את העצים, את האש, ואת הסכין; אנו אין לנו אלא להיות מוכנים לכל קרבן שיהיה. מה שיבחר ה׳, מה שייעשה, ייעשה רק משום שהוא רצון ה׳. הבה נשאיר זאת בידי ה׳⁠ ⁠״. במילים אלו, אמר אברהם ליצחק את כל מה שהיה עליו לדעת, כל מה שנזקק לדעת. ״תפקידנו הוא לבנות את המזבח, ולהשאיר בידי חכמת ה׳ לבחור את הקרבן – הקרבן הנכון לפי שיקול דעתו״. וכך הם הלכו, שניהם, ביחד. (ט) ויעקד – ״עקד״, צורה מוגברת של ״אגד״, פירושו: לקשור ביחד. וישם אתו על המזבח – הקרבן אינו נשחט בדרך כלל על גבי המזבח. אברהם קיוה כנראה לשחוט את בנו בדרך שלא תותיר לו דבר נוסף לעשות, לאחר שיעשה את המעשה הגדול. לכן רצה לשחוט את בנו על מערכת העצים כדי שהלהבות יאכלו מיד את גוף ילדו. (יא-יב) ויקרא אליו מלאך ה׳ וגו׳ – לעיל בפסוק א, ענה אברהם ״הנני״, מיד לאחר שקראו בשמו פעם אחת. כאן עונה אברהם רק לאחר שקראו בפעם השנייה, שכן הוא שקוע כל כולו בקיום רצון ה׳, ואינו שם לב לשום דבר אחר. הלא דבר הוא שכאן שלח ה׳ את דברו ביד מלאך; בעוד שבכל מקום אחר, במשך חיי אברהם, ה׳ בעצמו דיבר עם אברהם. אכן כאן, כדי לעצור את מילוי הציווי, היה די בשליחת מלאך. דבר זה, שהוא יוצא מן הכלל, מגלה לנו טפח מהמאבק הפנימי העמוק שאברהם נתנסה בו. אילו מלאך היה מעמיד בפניו ציווי להקריב את בנו כקרבן, לא היה אברהם מאמין לו; הלא הסתירה בין ציווי זה לבין הגילויים שגילה לו ה׳ עד כה – הן גילויים באופן כללי והן בנוגע ליצחק בפרט – צועקת עד לב השמים. אך לשֵם חזרה מציווי העקידה, היה די בשליחת מלאך. לא היה נדרש כל גילוי יוצא מן הכלל כדי להבהיר את הסיבה לחזרה הזאת, ולשם הסברת כל ציווי העקידה כנסיון המראה שהיות האדם מוכן לעמוד בנסיון שקולה כעמידה בו. חזרה זו התאימה בהתאמה מלאה לכל דבר אחר שאברהם ידע על ה׳. לדעתנו חשוב להדגיש ענין זה באופן מיוחד, מאחר שבשמה של ״חכמת ישראל״, יוחסו תפיסות משובשות ודברי שטות אף לנקודה זו – הנקודה הנשגבת והזוהרת ביותר של העקידה, פסגת הגבורה היהודית ואומץ הלב המוסרי האנושי. עשו מאמץ להפוך אמת לשקר, דבר להיפוכו. לדבריהם, גדלותו של אברהם לא הייתה מונחת בכך שהיה מוכן לשחוט את בנו על פי ציווי ה׳, אלא בכך ששם לבו לקריאת המלאך שציווה אותו שלא לשחוט את בנו. גדלותו הייתה מונחת בכך שהכיר לדעת, ברגע האחרון, שאין לאלקים כל הנאה מקרבנות אדם. ודווקא בזה נעשה אברהם למתקן⁠־הדת הגדול של זמנו. הוא היה הראשון לבטל קרבנות אדם ולהביא במקומם קרבנות בהמה. ואנו, כמובן, הגדלנו עשות מאברהם, והוכחנו גדלות רוח יותר נשגבה מאשר נראתה אצלו, שהרי ביטלנו את הקרבנות מכל וכל! ודאי שכל נסיון להוכיח דבר שכזה ממעשה העקידה, הוא הבל ורעות רוח. יצחק שאל את אביו, כאשר עדיין היו בדרכם: ״איה השה לעולה?⁠״ נמצאנו למדים, שיצחק כבר היה מורגל פעמים רבות שאביו אינו פרא המקריב קרבנות אדם כמנחה לפסל שלו. והרי הכתוב אומר בבהירות שאין למעלה הימנה, ובמילים שאינן משתמעות לשני פנים: ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני״. דברים ברורים וחד⁠־משמעיים נאמרו כאן: הקב״ה ראה את גדולת אברהם בזה שהיה מוכן ומזומן לשחוט לפניו אף את בנו היחיד, ולא במה שנמנע מלעשות כן! עד עצם היום הזה, עיני כל ישראל נשואות דווקא אל ״עקידת יצחק״, אותה הם מציינים בהתלהבות כדוגמא העליונה של יראת ה׳. אמנם התפיסות המשובשות ודברי ההבל שהזכרנו נאמרים בשם ״חכמת ישראל״, אשר אצלה, יראת ה׳ אין פירושה אלא ״כניעה של כלב״. אולם באמת, יראת ה׳ אינה אלא המידה המפעילה את חירותו המוסרית של האדם וכח תבונתו, על ידי שעבוד תבונתו ורצונו באופן חפשי ומוחלט, אל תבונתם ורצונם של הדעת והאהבה העליונים. (יג-יד) וישא – אברהם נשא עיניו מסביב. הוא היה מוכן לעקוד ולהיעקד; להקריב מרצונו החופשי, את כל הווייתו ואת כל גופו וחייו, על גבי המזבח. עתה חש שיש צורך להפוך את מעשה העקידה הזה, באמצעות קרבן סמלי, לעצם תוכן כל חייהם העתידיים של בנו וצאצאיו. כדרך שיצחק היה מוכן להקריב את עצמו על מזבח ה׳, ולעלות מחדש ממזבח ה׳ לחיים, כך עליו ועל צאצאיו לעשות, מעתה ועד עולם: עליהם למסור עצמם, דרך קרבנותיהם, לאותה אמונה עמוקה ולאותה מסירות עצמית, ועליהם לקיים אותן בחייהם היומיומיים. חיי יצחק וחיי צאצאיו ייעשו למעשה אחד נצחי של עקידה. ויעלהו לעלה תחת בנו – במילים אלה קובע הכתוב לנצח ובבהירות גדולה את משמעות הקרבנות, כמעשה בו האדם שם עצמו תחת קרבנו. וכך נאמר בתנא דבי אליהו [פרק ו]: ״אותו היום שהעלה אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח, תיקן הקב״ה שני כבשים אחד בשחרית ואחד בין הערבים, שנאמר ׳את הכבש אחד׳ וגו׳ [ויקרא כח, ד]. וכל כך למה? שבשעה שישראל מקריבין תמידין על המזבח, וקוראין את המקרא הזה ׳צפונה לפני ה׳⁠ ⁠׳ [ויקרא א, יא], הקב״ה זוכר עקידת יצחק בן אברהם. מעיד אני עלי שמים וארץ, בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, קורא את המקרא הזה ׳צפונה לפני ה׳⁠ ⁠׳, הקב״ה זוכר עקידת יצחק בן אברהם״. קרבן התמיד נתפס כאן כחובה שנצטוותה בה האומה הישראלית, כדי להמשיך את מעשה העקידה שעשה האב הראשון. במיוחד מורה על כך הציווי ״ירך המזבח צפונה לפני ה׳⁠ ⁠״ (ויקרא א, יא), ממנו אנחנו לומדים שקדשי קדשים שחיטתן בצפון – מצד צפונו של המזבח (זבחים ה.). הצד הצפוני הוא הצד של חצות הלילה [עיין ברכות ג:]. במחשכי חצות הלילה של החיים, עת שקעה השמש במעמקי העולם והחושך מקיף מכל העברים, יאמר נא ישראל: ״אף אם אין אנו יכולים לראות, אף על פי כן, ׳ה׳ יראה׳. עומדים אנחנו ׳לפני ה׳⁠ ⁠׳, החכמה והתבונה הם שלו. הוא רואה עבורנו, ואין לנו צורך להבין את תבונתו העליונה. לא תורתו ולא דרכי השגחתו אינם עומדים לדין לפני כסא המשפט של הבנתנו, ולא משנה מה יהיו תנאי חיינו עלי אדמות, ׳ה׳ יראה׳!⁠״ זאת תורת הקרבן הנצחי מהר המוריה. ומשום שאין די במילים להביע זאת, נשא אברהם את עיניו ותר אחר בהמה [כדי להביע במושגים סמליים מלאים, את הלימוד מהר מוריה]. והנה, עמד שם איל. ״אחר״, לאחר שאברהם ראה אותו, נתפס האיל בסבך בקרניו ולא יכל לזוז. הלך אברהם והקריב את האיל – ״ויעלהו לעלה תחת בנו״. מילים אחרונות אלו של פסוקנו מהוות תשובה ניצחת לאותה השקפה אווילית – תוצר של צרוּת מוחין או של רשעות – הכופרת במשמעות הסמלית של קרבנותינו, בכדי להשפיל אותם, בגאווה ובבוז, למדרגה של ״פולחן קרבנות עקוב מדם״. אילו לא הייתה לקרבנותינו כל משמעות סמלית; אילו הקרבת איל זה לא הייתה אמורה להביע, במושגים סמליים, מסירות הרבה יותר נעלה ובעלת משמעות בחיים, משיכולה הייתה לבטא שחיטתו בפועל של יצחק – אם כן כמה חילול השם היה בזה, כמה נלעגת הייתה הקרבת אותו איל ״תחת בנו״! במקום הדבר היקר ביותר, אשר למענו היה מוכן לעבור בעצמו ובשמחה ייסורי מיתה עשרת מונים, יקריב בהמה שנקרתה לפניו במדבר, ושאינה אפילו רכושו הפרטי! למה הדבר דומה? מישהו נותן לנו בנדיבות לבו מליון זהובים, ואנו מרימים מחט שראינו במקרה על הרצפה ואומרים: ״בבקשה ממך, קבל מחט זו בתמורה״! בקריאת שם המקום ״ה׳ יראה״, הנחיל אברהם לצאצאיו את ה״הוראה״ שתביא להם ״מוריה״ על ידי זכרון העקידה. ״ה׳ יראה״ (קרוב ל״אלקים יראה לו״ וגו׳ [לעיל פסוק ח]) – ה׳ רואה! במקום שאנו רואים ובמקום שאיננו רואים, ה׳ רואה. עלינו לשעבד את שיקול דעתנו לשלו, בחירות וברצון. ״ה׳ יראה!⁠״ באמירה כללית זו ביטא אברהם את משמעותו של הר המוריה. אולם היום, לאחר שהכרה כללית זאת אודות ה׳ הוטבעה בנו באמצעות מעשה מיוחד של גילוי, מקבלים אנו מיד ה׳ את ההוראות של ההבנה שלו. ולמען הוראות התורה האלה יוקם בית מקדשו על ההר הזה, כדי שהתורה הזאת תיעשה להבנה שלנו, וכדי שנחיה את כל חיינו על פי רוח התורה. לכן היום, אמת זו אינה מבוטאת רק על ידי המאמר הכללי ״ה׳ יראה״; אלא כל אחד מאתנו ״נראה ע״י ה׳⁠ ⁠״: ״בהר ה׳ יֵרָאֶה״. כל אחד מאתנו חייב להציג את עצמו לפני ה׳ בהר הזה, פעם אחר פעם, כדי שייראה, ייבחן ויוערך. שלוש פעמים בשנה ״יֵרָאֶה״ – על כל אחד מבניהם של אברהם ויצחק ״להראות״ בהר הזה; ״ולא יֵרָאֶה את פני ה׳ ריקם״ (דברים טז, טז) – ואין לו להראות שם ״ריקם״, תוך התמסרות פנימית חולפת, אלא עם מסירות כל הווייתו והקדשת כל קיומו על ידי עולת ראיה. כל מי שמראה עצמו בהר מוריה עם עולת הראיה שלו, מקשר עצמו לעולה שהעלה אברהם ״תחת בנו״, ונודר לעשות את חלקו בשליחות שהייתה בעקידה. שליחות זו הייתה תמצית הנדר שנדר במקום זה האב הראשון עבור בנו וזרעו אחריו. ובעת שעלה לפסגת הר המוריה, קבע דוגמא נעלה בקיום הנדר הזה, לנצח נצחים. (טו) שנית – רק לאחר שאברהם הקריב את האיל במקום יצחק ונתן למקום את שמו, באה אליו בשורה זו אודות התוצאות המבורכות של מעשהו; שכן בהקרבה ובקריאת השם, הפך אברהם את פסגת חייו לתכלית הנעלה של כל זרעו אחריו. הברכה לזרעו נקשרת למהפך זה. (טז) בי נשבעתי – מה שניתן קודם לכן בצורת ברית – ובכך נעשה בלתי תלוי במצבים חיצוניים, אם כי מותנה עדיין בקיום הדדי – נאמר כאן עתה בצורת שבועה, כהבטחה ללא תנאים. במעשה העקידה כבר מילא אברהם מצדו את הדרישה שדרש ממנו ה׳, ובה בשעה הבטיח גם את קיומה הנאמן מצדם של צאצאיו לדורי דורות. זאת היא זכותה של העקידה. על ידי המעשה הזה, תושרש לנצח בנפש יצחק, רוח השלמות המוסרית הגבוהה ביותר, ומעשה זה יאיר לנצח כדוגמא לתפארת. התוצאה משני דברים אלה – מורשת התכונה הטבעית הרוחנית⁠־מוסרית, והדוגמא המאירה – היא, שלעולם לא יאבד לגמרי זרעו של יצחק, אלא אף אם יתעה ויסור מן הדרך, יוכל תמיד לחזור ולהתעלות ולהגיע לייעודו האחרון. יען אשר עשית, זוהי התוצאה המתאימה והראויה של פעולתך (״יען״ משורש ״ענה״): יכול אני להבטיחך הבטחה גמורה, שצאצאיך יהיו מבורכים, ואף יהיו מקור של ברכה. (יז) וירש זרעך את שער איביו – אילו נאמר כאן שלזרעו של אברהם יהיו גם אויבים, היה זה קשור בסורו של זרעו מן הדרך, הרמוז במילים ״בי נשבעתי״, כפי שהערנו בפסוק הקודם. יעברו על ישראל מאבקים, אך לבסוף הם יירשו את ״שער איביו״. מה פירוש הביטוי ״ירש את שער איביו״? קשה לומר שהכוונה לכיבושים צבאיים. מעולם לא היה זה ייעודו של ישראל. אלא נראה לפרש זאת במובן ״צַדִּיקִים יִירְשׁוּ⁠־אָרֶץ״ (תהלים לז, כט): השלב האחרון בהתפתחות האנושות בארץ יהיה נחלת הצדיקים. כל שאר הכחות ייעלמו, והצדק לבדו יגבר. וכך יהיה הפירוש בפסוקנו: באחרית הימים, ה״שער״ – ה״פורום״ [ראה פירוש לעיל יט, א], היינו, המבנה החברתי והמדיני של אותן אומות שלחמו נגד עקרונות ישראל, יפול בידי ישראל. רק בשיתוף עם ישראל ובאמצעות ישראל, יזכו אומות אלו בברכות שבקשו לקבל לשווא, בשאר דרכים. (יח) עקב – ״שכר״ (קרוב ל״סגר״, ״סכר״, שפירושם: לספק מה שחסר, לסגור פירצה), במובן הרגיל של גמול על המעשים הטובים של הצדיקים, אינו נזכר כמעט בתנ״ך. לצדיק אין כל הפסד בעבודת ה׳; אף המסירות הגדולה ביותר מצדו, תחשב כלפיו כ״שכר״ שאין למעלה ממנו. לכן לא יתכן שום ״שכר״ – תגמול לעמלו, עבור הצדיק, מכיון שאינו מכיר כלל הפסד. אילו היה מצפה לתגמול, הוא לא היה צדיק. הברכה הנובעת ממעשיו באה אליו ״עֵקֶב״ – לפי פשטות המילה – ״על העקבות של״ מעשיו. הברכה אינה מה שבדעתו כשהוא עושה את המעשה, היא באה אליו שלא בכוונתו. כוונתו היא רק למלא את חובתו. (בהרחבה, ״עקב״ פירושו גם ״לרמות״ – ובמובן מילולי: להערים עליו מאחורי גבו, להכות בו מאחור, במקום שאינו יכול להשמר.) בפסוקנו, מתייחס ״עקב״ לכל מה שנאמר: כל זה, הברכה לך, הברכה לזרעך, הברכה לאומות, יבואו ״בעקבות״ המעשה שהראית לי שעשית כרצוני. אפשר גם לפרש באופן אחר, שתיבת ״עקב״ מתייחסת רק לברכה האחרונה: לעת הזאת הינך אדם יחיד ובודד השומע בקולי; אולם מעשה זה שלך, אשר לעת עתה עומד בבדידות כה גדולה, סופו יהיה, שכל בני המין האנושי יצטרפו לזרעך בדרכם, דרך הברכה. (יט) וילכו יחדו – אברהם, יצחק, והנערים – כולם ביחד. זאת הפעם השלישית שנזכר ״יחדו״ בפרשת העקידה, והוא הפרט האחרון, משיכת הקולמוס האחרונה בכל הסיפור הגדול הזה. בעוד ש״יחד״ מציין בדרך כלל אחדות חיצונית בלבד, כגון להמצא באותו זמן או בסמיכות מקום קרובה, הרי ש״יחדו״ מציין יותר אחדות הנובעת מיחס וקשר פנימיים. (נותרה עדיין לא ברורה משמעות הסיומת ״ ָו״.) לעיל כשאברהם המלוּוה ביצחק נפרד מנעריו לרגלי הר מוריה ויצא לדרכו הנשגבה, נאמר: ״שבו לכם פה עם החמור״ (פסוק ה); שכן רק אנשים כאברהם וכיצחק יכולים לעלות לפסגות כאלה. הכתוב חוזר ואומר כמה פעמים שעד לסופו של מסע קשה זה, הלכו אברהם ויצחק ״יחדו״, כאיש אחד בלב אחד. עתה נאמר לנו מה אירע לאחר שאברהם ויצחק עמדו בנסיון הגדול ביותר, והשלימו את השליחות הנעלה ביותר שביד אדם למלא: הם חזרו אל נעריהם, וכולם ביחד – אברהם, יצחק, והנערים איתם – הלכו ״יחדו״ אל באר שבע. הנהגה זו ראויה מאד להלך הרוח שתחילתו באברהם ויצחק. לאחר התעלות כזו לקרבת ה׳, והתרוממות כה רבה מעל לכל העניינים הארציים, הרי שאנשים כאברהם וכיצחק בכל אומה אחרת, היו מתמלאים עד כדי כך מחשיבות עצמם ומהעניין האלקי, עד שכבר לא הייתה להם כל שייכות לעניינים ארציים רגילים ולבני אדם רגילים. בכל חברה אחרת, קרבת אלקים שכזאת – אפילו היא רק מדומה – גורמת בדרך כלל גאווה רבה מאד לאלה שהגיעו אליה, עד שהם מביטים למטה בבוז על כל שאר בני אדם כ״בני תמותה גרידא״, ונמנעים מכל קשר איתם. לא כן היא הרוח שהונחלה לדורות על ידי הדוגמא שהראו אברהם ויצחק. מיד לאחר השלמת הפעולה הנשגבה ביותר שביד אדם לעשות, חוזרים הם אל הנערים שעזבו לרגלי הר מוריה, והולכים ״יחדו״, ביחד איתם. אין הם רואים עצמם נעלים על האחרים מכל בחינה. עבור בן אברהם האמיתי, אף אדם אינו טוב מזולתו מצד מעלת משלח ידו, ואין הוא רואה כל הבדל בינו לבין חוטב עצים או עבד עלוב. ככל שמדרגתו המוסרית והרוחנית גבוהה יותר, כך תמעט האפשרות שירגיש נעלה על אחרים, ותפחת הכרתו בגדלות עצמו. בצדק מסתפקים חז״ל איזוהי המידה הגדולה מכל המידות: האם ״חסידות גדולה מכולן״ או ״ענוה גדולה מכולן״ (עבודה זרה כ:). סוף כל סוף, ״ענוה״ היא המידה היחידה שאדם יכול לקנותה ולהתנהג בה רק שלא מדעת. משנעשה אדם מודע לכך שהוא עניו, הרי שבעצם ההכרה הזאת הוא חדל מלהיות עניו, אלא מתמלא בסוג הגרוע ביותר של גאווה והתנשאות. תמיד אומר הוא בלבו: יש לי את הזכות המלאה להיות גאה, אך כה קטנה היא גאוותי! אברהם ויצחק שבו מפסגת הר מוריה כאילו לא עשו שום דבר היוצא מגדר הרגיל: ״וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו״. (כ) הנה – תיבה זו רומזת שהידיעה באה כמענה לשאלה: כן, גם מלכה אחות שרה ילדה ילדים, ולכן תוכל בקלות למצוא זיווג הגון לבנך, אם רצונך למצוא לו אשה. נראה שאברהם קיים את ציווי ״לך לך וגו׳ ומבית אביך״ (לעיל יב, א) במלואו, וכתוצאה מכך התרחק מקרוביו כל כך, עד שהידיעות על התרבותם והתפשטותם הגיעו אליו רק כשהוא מבקש למצוא אשה לבנו.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144