×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית י״טתנ״ך
א֣
אָ
(א) {שלישי} וַ֠יָּבֹ֠אוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר⁠־סְדֹ֑ם וַיַּרְא⁠־לוֹט֙ וַיָּ֣קׇם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃ (ב) וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣הא נָּא⁠־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל⁠־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃ (ג) וַיִּפְצַר⁠־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל⁠־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃ (ד) טֶ֘רֶם֮ יִשְׁכָּ֒בוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל⁠־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד⁠־זָקֵ֑ן כׇּל⁠־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃ (ה) וַיִּקְרְא֤וּ אֶל⁠־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר⁠־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃ (ו) וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃ (ז) וַיֹּאמַ֑ר אַל⁠־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃ (ח) הִנֵּה⁠־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה⁠־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל⁠־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי⁠־עַל⁠־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃ (ט) וַיֹּאמְר֣וּ׀ גֶּשׁ⁠־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא⁠־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃ (י) וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ב אֶת⁠־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת⁠־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת⁠־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃ (יא) וְֽאֶת⁠־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר⁠־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד⁠־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃ (יב) וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל⁠־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי⁠־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר⁠־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן⁠־הַמָּקֽוֹם׃ (יג) כִּֽי⁠־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת⁠־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי⁠־גָדְלָ֤הג צַעֲקָתָם֙ אֶת⁠־פְּנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃ (יד) וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר׀ אֶל⁠־חֲתָנָ֣יו׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן⁠־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי⁠־מַשְׁחִ֥ית יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃ (טו) וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת⁠־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת⁠־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן⁠־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃ (טז) וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀ דוַיַּחֲזִ֨יקוּה הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד⁠־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃ (יז) וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל⁠־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל⁠־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל⁠־תַּעֲמֹ֖ד בְּכׇל⁠־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן⁠־תִּסָּפֶֽה׃ (יח) וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל⁠־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃ (יט) הִנֵּה⁠־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶ֒יךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת⁠־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן⁠־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃ (כ) הִנֵּה⁠־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣ואו מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃ (כא) {רביעי} וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הׇפְכִּ֥יז אֶת⁠־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ (כב) מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד⁠־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל⁠־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם⁠־הָעִ֖יר צֽוֹעַר׃ (כג) הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל⁠־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָהח׃ (כד) וַֽיהֹוָ֗הי⁠־⁠הֹוָ֗הט הִמְטִ֧יר עַל⁠־סְדֹ֛ם וְעַל⁠־עֲמֹרָ֖ה גׇּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מִן⁠־הַשָּׁמָֽיִם׃ (כה) וַֽיַּהֲפֹךְ֙י אֶת⁠־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כׇּל⁠־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כׇּל⁠־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃ (כו) וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃ (כז) וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶ֨ל⁠־הַמָּק֔וֹםיא אֲשֶׁר⁠־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת⁠־פְּנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כח) וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל⁠־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל⁠־כׇּל⁠־פְּנֵ֖ייב אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃ (כט) וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת⁠־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת⁠־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת⁠־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת⁠־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר⁠־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃ (ל) וַיַּ֩עַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃ (לא) וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל⁠־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כׇּל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (לב) לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת⁠־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃ (לג) וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת⁠־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת⁠־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא⁠־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּׄמָֽהּ׃יג (לד) וַֽיְהִי֙יד מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל⁠־הַצְּעִירָ֔ה הֵן⁠־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת⁠־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם⁠־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃ (לה) וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת⁠־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קׇם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא⁠־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃ (לו) וַֽתַּהֲרֶ֛יןָטו שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת⁠־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן׃ (לז) וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי⁠־מוֹאָ֖ב עַד⁠־הַיּֽוֹם׃ (לח) וְהַצְּעִירָ֤ה גַם⁠־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן⁠־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי⁠־עַמּ֖וֹן עַד⁠־הַיּֽוֹם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הִנֶּ֣ה =א⁠(ס),ל,ש,ק3,ו <א⁠(ס)=״הִנֶה נא״ סגול? כן>
ב הָֽאֲנָשִׁים֙ ל=הָֽאֲנָשִׁים֙ בגעיה ימנית
ג כִּֽי⁠־גָדְלָ֤ה =ש,ש1,ל-מ,ל1,ק3,ו (געיה באות כ״ף) וכך אצל ברויאר ומג״ה; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ל!=כִּֽי⁠־גָֽדְלָ֤ה בשתי געיות (געיה ימנית בגימ״ל)
• קורן=כִּי⁠־גָֽדְלָ֤ה (געיה באות גימ״ל)
ד וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀ ל=וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ בגעיה ימנית
ה וַיַּחֲזִ֨יקוּ =ש,ש1,ל1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב מלא יו״ד)
• ל!=וַיַּחֲזִ֨קוּ (כתיב חסר יו״ד)
• הערת ברויאר
ו וְהִ֣וא =ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב וי״ו)
• ל!=וְהִ֣יא (כתיב יו״ד)
• הערת ברויאר
ז הׇפְכִּ֥י =א⁠(ס),ל,ל1?,ש,ש1,ק3,ו <א⁠(ס)=הׇפְכִּי דגש? כן>
ח צֹֽעֲרָה =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=צֹֽערה מלעיל? כן>
ט וַֽיהֹוָ֗הי⁠־⁠הֹוָ֗ה ל=וַֽיהוָ֗הי⁠־⁠הוָ֗ה בגעיה ימנית
י וַֽיַּהֲפֹךְ֙ ל=וַֽיַּהֲפֹךְ֙ בגעיה ימנית
יא אֶ֨ל⁠־הַמָּק֔וֹם =ש1,ק3,ו ושיטת-א ובדפוסים
• ל,ל1=אֶל⁠־הַ֨מָּק֔וֹם (מקום המתיגה)
• ש=אֶל⁠־הַמָּק֔וֹם (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
יב וְעַֽל⁠־כׇּל⁠־פְּנֵ֖י =ל,ש,ק3,ו (״ועל״ מוקפת ובגעיה)
• ש1=<וְעַ֥ל כׇּל⁠־פְּנֵ֖י> וכך בתיגאן ובדפוסים (״ועל״ בטעם מרכא)
יג וּבְקוּׄמָֽהּ =ל,ש,ש1,ק3 ובדפוסים.
יד וַֽיְהִי֙ ל=וַֽיְהִי֙ בגעיה ימנית
טו וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ ל=וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ בגעיה ימנית
E/ע
הערותNotes
(א) ישב בשער סדם – ״ישיבה בשער״ לא הייתה לפשוטי עם; רק מלכים היו ״יושבים בשער״ (שמואל ב יט, ט; ירמיהו לח, ז); או אנשים כבועז (רות ד, א) העוסקים בעניינים ציבוריים רשמיים. כוונת הפסוק גם אינה שלוט ״היה גר בשער״, שאם כן היה לו לומר ״בחומה״, כמו אצל רחב (יהושע ב, טו). ״ישב בשער״ מציין אם כן – כמאמר רבותינו (בראשית רבה נ, ג) – שררה ציבורית גבוהה שלוט שימש בה בעירו. ״שער״ הוא ה״פורום״ [כיכר העיר ברומא שבה התנהלו עסקי הציבור] היהודי. בעוד ש״פתח״ יכול לציין גם את הפתח הקטן ביותר, ״שער״ מציין תמיד כניסה ציבורית להמוני אנשים. ״שער״ קרוב ל״שאר״ ו״שחר״. ״שאר״ פירושו: שארית; קרבת דם; מזון, ובמיוחד בשר. הצד השווה שבכל אלה הוא כנראה: הדבר המשלים. כך: ״שארית״ – החלק הנשאר, שלאחר ששב ומתאחד עם החלק העיקרי, הוא משלים אותו. כך הוא המזון. כך גם אולי, הקרובים בקרבת דם ובת הזוג: האשה משלימה את האיש. הקרובים בקרבת דם גם הם מעין ציבור קטן, אשר מביא לידי ביטוי במשותף את רעיון האדם; הפרט היחיד אינו אלא חלק מהציבור – שבר. נמצא ש״שער״ לגבי הציבור הוא כ״שאר״ לגבי המשפחה. ב״שער״ מוצא היחיד את השלמת צרכיו. ה״שער״ הוא אב ליתום, אח לבודד, עיניים לעיוור, עזרה לכושל, וכן הלאה. מטרות שהן מעבר להישג ידו של היחיד ניתן להשיגן בעזרת הציבור המאוחד. תפקידו של הציבור אינו ללחוץ על היחיד. אדרבה, בכחו הנצחי והבלתי מוגבל – ״אין ציבור מת ואין ציבור עני״ (תמורה טו:, עיין גם ירושלמי גיטין ג, ז) – אחריות הציבור היא להשלים את היחיד. נמצא ש״שער״ כמושג מופשט [אבסטרקטי] מציין את היסוד הנותן השלמה ליחיד, והמקום בו בפועל אנשים משלימים זה את זה, הוא ה״שער״. (יחס דומה יש בין ״שחר״ ל״בקש״ ו״דרש״. לעומת ״בקש״ ו״דרש״, המתייחסים לדבר שטבעו או מיקומו אינם ידועים, ויתכן אף שאינם בני השגה; הרי ״שחר״ מתייחס לדבר אשר מיקומו ידוע היטב, אך אינו בא אלינו ועלינו לחפש אחריו. מכאן ״שחור״, הצבע הקולט ומסתיר דברים, כך שעלינו לחפש אחריהם כדי להבחין בהם. חלק היום בו מתחילה היכולת להבחין בדברים [אך עדיין צריך להתאמץ לשם כך] הוא ה״שחר״. חלק היום בו דברים נראים בבירור בקוויהם הכלליים הוא ה״בוקר״. כמו כן, ״ערב״ הוא הזמן בו דברים מתחילים להתערבב ולהיטשטש; ״ליל״ [״לול״] – הזמן בו הם בלולים; ו״אפל״ [קרוב ל״אול״] – החשיכה, המניחה את הכל בספק, ושלא ניתן להבחין בה בדבר.) ישב – נכתב חסר: ״אותו היום מינוהו ארכי דיינים [שופט ראשי]״ (בראשית רבה נ, ג). אירע דבר היוצא מגדר הרגיל: בסדום, בה הנכרים בלתי נסבלים, נתמנה איש זר לשופט. כך יצא שבאותו היום ניתנה ללוט, לראשונה, ההזדמנות להוכיח את התנגדותו לסעיף הראשון שבספר חוקי סדום – האוסר את הכנסת האורחים. כאדם פיקח, ודאי היה חייב לשמור על שתיקה עד אותה עת, עד שמינוהו לשופט. על כל פנים, כאן רואים אנו את לוט מתנהג כפי שאברהם צייר את דמות הצדיק בסדום, צדיק המעז לתת דוגמא של הנהגה נכונה בקרב העם ולעין כל. (ב) סורו נא אל – תסורו מהכיוון אליו הלכתם, ופנו אל בית עבדכם. שלא כבפניית אברהם אל הזרים, פותחת פניית לוט במילים ״הנֶה נּא״, המודגשות במיוחד על ידי הסגול היוצא מן הכלל והדגש. ״הנה נא״ מביע מצב בלתי צפוי. מי שצריך לעבור דרך סדום, יודע היטב שלא ימצא שם הכנסת אורחים, ושעליו להיות מוכן לשהות בלילה ברחוב. לוט יכול לקבל כדבר המובן מאליו שהזרים מוּדעים לזה, אך הוא ניגש אליהם בהצעה מפתיעה: ״ראו נא, רבותי, אף כאן תוכלו למצוא אחד ממשפחת אברהם״. התנהגותו של לוט מוכיחה שהחינוך וההרגלים שקיבל מאברהם לא היו לשווא, גם אם כפי שכבר ראינו הוא סטה – בהשקפתו החמרנית – לא מעט מדרך החיים של אברהם. ״לון״ פירושו: לשהות למשך הלילה. ״הִלּוֹן״, בנפעל, פירושו: להתלונן. הצד השווה שבהם, כנראה: לבקש מחסה מפני אי⁠־נוחות או אי⁠־נעימות. מכאן, ״הִלּוֹן על״ פירושו: לתבוע סיוע בזמן מצוקה ממי שנחשב בטעות לאשם בדבר; לבקש סעד בעת צרה באמצעות האשמת האחר. (ג) ויפצר – ״פצר״, לפרוץ דרך אל תוך דבר, כדי להשיג ממנו משהו. מכאן שם הכלי ״פצירה״ [שמואל א׳ יג, כא], [כלי שמשייף]. ״פצר״ קרוב ל״בצר״ – קציר הענבים. לוט עצמו מכין את הסעודה, וגם אופה. איזה ניגוד עצוב יש כאן, בין בדידותו של לוט, לבין ההתרוצצות העליזה שהתלוותה לקיום מצות הכנסת אורחים בביתו של אברהם! לא אשת לוט ולא בניו נוטלים חלק במצוה שהוא מקיים. בודד הוא בביתו שלו, עם רוחו של אברהם. (ד-ה) ואנשי העיר וגו׳ – סופר לנו בהדגשה מיוחדת איזה סוג אנשים סבבו את ביתו של לוט. לא היה זה אספסוף של זרים; היו אלה ״אנשי העיר״ – תושבי העיר, ״אנשי סדום״ – אזרחים המייצגים את המדינה, שבאו למחות ב״פגיעה המחוצפת בחוק הארץ המקודש מימים ימימה״. עוד סופר לנו שהאנשים שסבבו את בית לוט היו ה״נערים״ וה״זקנים״, ולבסוף כל העם ״מִקָּצֶה״, ״משתי הקצוות״, היינו, מהמעמד הגבוה – ה״קצינים״, ועד למעמד הנמוך – האספסוף. כיוצא בו נאמר: ״כִּי⁠־נִלְכְּדָה עִירֹו מִקָּצֶה״ (ירמיהו נא, לא) – משתי הקצוות. כך שההמון שמחוץ לבית לוט ייצג כל קבוצת גיל וכל מעמד חברתי. דבר זה חייב להלקח בחשבון, כאשר באים להעריך את המעשה המתואר כאן ואת תוצאותיו הנוראות. נאמר כבר על אנשי סדום שהם ״רעים וחטאים״ [לעיל יג, יג], והמעשה המתואר כאן מביא את ההוכחה הסופית לזה: ״הוציאם אלינו ונדעה אותם״. הכנסת אורחים נחשבה בסדום לפשע כה חמור, עד שהייתה צריכה להעשות בזרים האלה שהוכנסו ע״י לוט, התעללות גופנית, שתהווה דוגמא ומופת לרבים, כדי שלא יישנה עוד לעולם מעשה כזה של הכנסת אורחים. כאן מונח חוסר אנושיותה של סדום. התעללות זו הייתה גם צריכה לצאת לפועל בדרך של מעשה זימה אכזרי, וכאן מונחת אי⁠־מוסריותה של סדום. התייחסותו של אדם למעשים בלתי אנושיים ובלתי מוסריים, משתנה לפי גילו ומעמדו החברתי. הצעירים, על אף הימשכותם להפקרות ופריצות, פועם בקרבם עדיין בדרך כלל לב אנושי חם, והם מזדעזעים ממעשי אכזריות. וכן גם המכונים ״המעמדות הנמוכים של החברה״, על אף שהם מוצאים סיפוק בתאוות חושים שפלה, אף על פי כן, מכיון שהם עצמם סובלים דיכוי, הינם מכירים את הרגשתם של המדוכאים, והם מתקוממים נגד כל פגיעה בחסרי ישע וחסרי מזל. ההיפך הוא אצל הזקנים: מאורעות החיים הקשו את לבם; אך מכיון שהלכה לה סערת ימי הנעורים ונתקררה דעתם, שהרי באו על סיפוקם המלא, אינם סובלים התנהגות מופקרת בקרב הדור הצעיר, שאולי היו מתירים לעצמם כאשר הם היו צעירים. וכן גם אצל המכונים ״המעמדות העליונים של החברה״, שאמנם מחמת מעמדם החברתי, הם נעשים קשים וחסרי רגישות לסבל ה״מעמדות הנמוכים״ והעניים, אך למרות זאת, כאנשי תרבות מכובדים ומהוגנים, אינם סובלים תועבות ציבוריות גסות של הפקרות מוסרית, אם מתוך התחשבות בערכי המוסר אם מתוך תחושת התנהגות ראויה. ובכן, לולא פשתה הרעה בקנה מידה כה גדול, ביצוע מעשה שכזה בקרב אוכלוסייה גדולה הכוללת את כל הגילאים והמעמדות, היה מן הנמנע. הצעירים היו מאחדים כחות עם העם הפשוט נגד האכזריות, והזקנים היו מסייעים למעמדות העליונים בשמירת ההגינות הציבורית. אך כאן התאחדו נער וזקן, עליון ונמוך, לבצע מעשה בלתי אנושי ובלתי מוסרי. משום כך נחתם גזר דינם של אנשי סדום. המשמעות הבסיסית של ״נער״ היא ״לנַעֵר״: ״נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד״ (ישעיהו לג, טו). מכאן השם ״נוֹעַר״, אלה שהרשמים הנקלטים לא נקבעים בהם, ובקלות הם ״מנערים״ אותם מעליהם. [עיין פירוש לעיל פרק ח סוף פסוק כא]. הניגוד הגמור ל״נער״ הוא ״זקן״, שאולי קרוב ל״סכן״, ששלושת מובניו (״מסכנות״, ״סכנה״, ״סוכן״) מציינים את המושג הבסיסי של רגישות לקלוט רשמים חיצוניים. ומכאן ״סוכן״, אדם המטפל בחולה ומשגיח מפני השפעות מזיקות שעלולות לפגוע במטופל; כשהוא קולט את ההשפעות האלה לעצמו, כביכול, במקום המטופל, ובכך מרחיקן מהמטופל. מכאן גם הוראת הפועל ״הסכן״: טיפול מסור ותמידי בעשיית דבר. ומכאן ״זקן״ – זה שקנה חכמה מרוב המאורעות שעברו עליו. ״זקן״ קרוב אולי גם ל״זין״ – מי שמזוין. (ו) דלת נגזרת משורש ״דלה״ (לשאוב). הדלת מאפשרת כניסה ויציאה, ״שאיבה״ ו״שפיכה״ (עיין פירוש לעיל ו, י). (ח) אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם – [פירוש: יותר נוח לי שאוציא אותן אליכם... ולא תגעו באורחי.] צל נגזר משורש ״צלל״. המושג הבסיסי הוא למנוע כניסת רשמים חיצוניים; ומכאן ״צל״, מקום שקרני אור אינן נכנסות אליו. ״צלל״ – החרשת האזניים [עיין חבקוק ג, טז], מניעת גלי הקול מלהכנס לאזניים; ומכאן ״צלצלים״, כלי נגינה מחרישי אזניים. ״צלל״ – לשקוע לתהומות, למקום שבין גלי הקול ובין גלי האור אינם נכנסים; ומכאן ״צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם״ (נחמיה יג, יט) – נעילת השערים, המונעת כניסה ויציאה. ״צלל״ – קרוב ל״סלל״ ו״זלל״ – לחזור לתחום שרוב האנשים אינם מעיזים להכנס אליו. במובן חיובי משמעותו: למעלה לגבהים (״סלל״, עיין פירוש תהלים סח, ה); במובן שלילי משמעותו: למטה אל התהומות, אל השפלות (״זלל״). מכאן גם ״שלל״, במובן של ״לבזוז״. קרתי נגזר משורש ״קרה״, הקרוב ל״קרא״. (בשני מקומות יש ל״קרא״ אותה משמעות של ״קרה״: ״וקראהו אסון״ [להלן מב, לח]; ״את אשר יקרא אתכם באחרית הימים״ [להלן מט, א]). ״קרא״ – ״לקרוא״, פירושו: לגרום למישהו לפנות לכיוון שלנו, בגופו או ברוחו. ה״קורא״ לנו משנה את כיוון הליכתנו ומפנה אותנו לכיוון שלו. ״מקרה״ – מה שקורה לנו באופן מקרי, הוא התפתחות חדשה שלא יכולנו לצפות מראש בדרכנו – אירוע ש״קורא״ לנו ומשנה את כיווננו. הדבר שאנו קוראים לו ״מקרה״, נראה כאילו הוא מתרחש ״במקרה״, רק משום שלא ציפינו אליו או חזינו את בואו מראש. אך על אף שהדבר נסתר מעינינו, היה כבר גלוי וידוע לקורא הדורות מראש. ״מקרה״ אינו נופל עלינו; אלא אנו ״נקראים״ אליו, והוא ״קורא״ לנו – ״קרה״, ״קרא״. ובהרחבה, ״קורה״ – קורות הגג, הגג עצמו – הסומכת את הדפנות ושומרת אותם מכוונים בעמדתם המתאימה הזקופה – כביכול ״קוראת״ לדפנות זו לקראת זו, ומונעת אותם מנטייתם הטבעית כלפי מטה. כי על כן באו וגו׳ – עשו זאת לא מתוך רגש אנושי, אלא משום שהם כבר באו בצל קורתי. עשו זאת למעני. (ט) ויאמרו, הם אמרו זה לזה: גש הלאה, ״דחף סמוך יותר לדלת״. עתה – ״מאחר ואתה מצדיק את התנהגותך, הינך ראוי יותר לעונש, בשל היותך סכנה גדולה עבורנו יותר מהם״. באיש בלוט – הם לחצו קשה על לוט, שעמד נגדם כאיש בגבורתו; ועצר אותם בגופו ובכל כחו. (יא) סנורים – יתכן והיא תרכובת של ״סנה״ (קוץ דוקרני) ו״אור״. אם כן יהיה פירוש המילה: ניקור העיניים. (יב) עד מי לך פה – מלבד בני המשפחה הנמצאים כאן איתך בבית, אותם אנו מכירים כבר. חתן – כדרך שהשמות בעברית לקשרי משפחה קרובים – איש ואשה, אב ואם, בן ובת, אח ואחות – נגזרים ממידת הקירבה של קשרים אלה – הכל לפי מהות הקשר ומשמעותו הפנימית, כך גם מדייקת הלשון העברית מאד במתן שמות לקשרי המשפחה הבאים בדרך חיתון. המילים בלשוננו מיוסדות על רעיונות המסתתרים בתוכן, ואין לך ראיה גדולה יותר לאמת זו, מהעובדה המתמיהה שלהורי הבעל ולהורי האשה ניתנו שמות שונים: הורי האשה נקראים בפי הבעל ״חותן״ ו״חותנת״, והוא בפיהם ״חתן״; הורי הבעל נקראים בפי האשה ״חם״ ו״חמות״, והיא בפיהם ״כלה״. הכלה נכנסת ומצטרפת לבית חמיה, וביחד עם בעלה היא בונה ומרחיבה את בית הוריו. הם מקיפים אותה כ״חומה״, והיא מעניקה לביתם שלמות ונעשית בו ל״כליל״ תפארת (עיין פירוש לעיל יא, לא). לעומת זאת, ה״חתן״ – שכְּבֵן, בונה רק את בית הוריו – אינו נבלע בבית חותנו; אלא נעשה קשור אליו בלבד. קשר זה, שנוצר על ידי הבת בעבותות אהבתה, מקשר שני צדדים העומדים בפני עצמם, ובכך משפיע על ה״חתן״ ועל ה״חותן״ במידה שווה. הקשר שלהם הוא הדדי, כפי שנראה מהשורש ״חתן״, המציין קשר של משפחות הבא על ידי נישואין. אם נשווה את השורש ״חתן״ לשרשים הקרובים מצד היגויים: ״אטן״ (חוט טָווּי דק, עיין משלי ז, טז) ו״עדן״ (עידון, ואולי אפילו קשר מעדן ומענג – השווה ״הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה״ [איוב לח, לא]), נמצא ש״חתן״ מציין קשר הנושא עמו את הסיפוק ההדדי הגבוה ביותר, קשר המיוסד על התאמה מושלמת בין שתי המשפחות, בהשקפותיהם ומטרותיהם בחיים. אולם בלשוננו, באורח אופייני מאד, אין כל מילה מיוחדת המציינת את עצם היחס שבין החתן והכלה. אנחנו מדברים רק על איש ואשה, ואף שאנו מהללים ומפליגים בשבח האהבה שבין חתן לכלה – כנאמר בפסוק ״וּמְשׂוֹשׂ חָתָן⁠־עַל כַּלָּה״ וגו׳ (ישעיהו סב, ה) – עדיין שבים אנו ומתייחסים לקשר אהבה זה על ידי אותן מילים עצמן: ״חתן״ ו״כלה״. מכאן שאנו רואים קירבה נפשית וחיבה עמוקה זו, כדבר המושרש, לא ביחסים ההדדיים שבין החתן לכלה, אלא בקשר של כל אחד מהם להוריו של האחר. אהבת החתן היהודי לכלתו עזה כל כך, משום שבראש ובראשונה הוא רואה אותה כבת ראויה ואהובה, ככליל תפארת, להוריו ולביתם. ואף אהבת הכלה היהודיה לחתנה היא כה רבה, משום שקודם לכל היא מוצאת בו את רוח בית אביה, ויודעת את השמחה שיש להוריה באורח חייו ושאיפותיו. מכאן שההתאמה המלאה בין שני בתי ההורים היא אבן הפינה לבית שני הילדים, והערבות לכך שימצאו אחד בשני את השלמתם המלאה. להלן נראה איך התפתחו יחסים אלה בעיר כסדום, בבית לוט. המלאכים מזכירים חתנים, בנים, ובנות. מן הסתם הוא שכלות נכללות במילה ״בנות״. (יג) הלא דבר הוא שבכל תיאור זה של חורבן סדום, נכתב הקב״ה בשם הוי״ה, במידת הרחמים. בעת שאבדה כל תקווה לעצירת השחיתות, הרי שהכליה הגמורה היא עצמה מעשה של חסד ורחמים. (יד) ויצא לוט וגו׳ – באמצע הלילה, יוצא לוט הזקן אל חתניו, האנשים שבידם הפקיד את גורל בנותיו, ומתחנן אליהם להציל את בנותיו ואת עצמם. ואילו הם לועגים לו כאילו הוא מתלוצץ. ישנה סיבה טובה מדוע מוסיף הכתוב ״לקחי בנותיו״ כתיקון ל״חתניו״. הם נשאו את בנותיו, אך לא נעשו ל״חתניו״ במובן האמיתי של המילה. הם נשארו אנשי סדום, בדרכיהם ושאיפותיהם, ולא יכל להיות כל קשר בינם לבן אחיו של אברהם! לאחד כמו לוט, לא היה שייך שיהיה ״חתן״ אמיתי בסדום. ולגבי בנותיו, אילו היה לוט מצליח לרוכשן לדרכו ולשאיפתו בחיים, לא היו יכולות למצוא בסדום בעלים המקובלים עליהן. אבל הכתוב רמז כבר בפסוק ג שלוט – שכוונותיו היו טובות, ושבסיכון אישי גדול אף התייצב באומץ למען הטוב בעיר סדום – היה חלש, ולכן ישב בדד בביתו שלו בקרב ילדיו ובני משפחתו. אברהם לעולם לא היה מקבל ״לוקחי בנותיו״ שאינם מסוגלים להעשות גם ״חתניו״. בנותיו של אברהם לעולם לא היו נישאות לאנשים שאינם מתאימים רוחנית לבית אביהן. כאן רואים אנו טעות שעדיין נעשית בזמננו, אלפי שנים מאוחר יותר, בצורה דומה ובמצבים דומים, ושתוצאותיה היום כמו אז. לוט בא אל חתניו ודיבר איתם על ה׳ – והם צחקו עליו! אך לוט ציפה שלדבריו תינתן תשומת לב מאת חתניו, יותר מאת בניו שלו! בתחילה ניסה לדבר עם חתניו; וכאשר לעגו לו, התייאש כליל ואף לא ניסה לדבר עם בניו! לדאבוננו, זרם החיים בימינו מעניק פירוש עצוב לכל הפרשה הזאת של לוט ומשפחתו. (טו) קח, הסתפק בבני המשפחה הנמצאים כאן איתך בבית; אם תמשיך במאמציך, ישיג האסון גם אותך. (טז-יז) ויתמהמה נגזר מ״מהה״, שהוא משורש ״מַה״, הבלתי מוכרע, הבלתי ידוע. ״התמהמה״ – הוא התעכב מתוך חוסר החלטה. אין זה דבר קטן להפקיר ילדים ונכדים לאסון הקרב ובא. בחמלת ה׳ – ״חמל״, קרוב ל״עמל״ ו״אמל״ [כמו אמלל], הוא רגש כאב פנימי, המציין בדרך כלל חמלה, ושמתעורר לא עקב זכות אלא מתוך רחמים. אף לוט עצמו בקושי היה ראוי להנצל. היה עליו לעזוב את העיר זמן רב קודם לכן, אפילו אילו נולד בסדום. אך הוא נמשך אחר היתרונות החמריים והשפע של המקום; ובידיו שלו הביא על עצמו את האסון. לכן הוא גם נענש: כל העושר שהביא אותו לסדום, וכל מה שמשך אותו לשבת שם, אבד. אין הוא רק עוזב את העיר; הוא נס ממנה, כאשר סכנה ומוות רודפים אחריו עד חרמה. נאסר עליו להביט אחריו: הנכסים שהוא עוזב אחריו, ״באיסור״ באו לידו. בניו ובנותיו אבדו לו, לא עתה אלא זמן רב קודם לכן; הם היו מעותדים לכלייה כאשר, ״כדי להבטיח את אושרם״, הוא חיתן את בנותיו עם אנשי סדום, ונתן לבניו לגדול כאזרחי סדום. עכשיו בשעת הסכנה אינו מעיז אפילו לדבר איתם ביודעו שיהיה ללעג וצחוק מצידם. (יט) הנה נא מצא עבדך חן בעיניך וגו׳ – אינני ראוי להנצל, ועשיתם עמי כבר טובה גדולה להותיר אותי בחיים. אך אם אין דרך להנצל חוץ מאשר מנוסה מבוהלת אל ההרים, ירא אני שלא אוכל לעשות זאת, ושתגבר עלי הפורענות. (כ) והוא מצער – לוט חוזר ומדגיש שהעיר היא ״מצער״. ״מצער״ אינו תואר אלא שם עצם; לא ״קטנה היא״ אלא ״מצער״ – דבר אפסי וחסר חשיבות, ואינה מציעה לא עושר ולא נוחיות. לוט הבין מהפקודה המחמירה ״אל תביט אחריך!⁠״ שאיבוד כל רכושו הוטל עליו כעונש מחושב, ורק חייו יינצלו. אך הוא טוען שהעיר הזאת מציעה כה מעט, וכל כך ענייה היא, עד שאפילו אם יורשה לו להשאר שם יהיה זה – לאחר שנות השפע בסדום – כאילו רק חייו ניצלו. (כד) מאת ה׳ מן השמים – מכיון שכבר נאמר ״וה׳ המטיר״ וגו׳, הרי שתיבות ״מאת ה׳ מן השמים״ נראות מיותרות. למעשה, יש להן משמעות רבה. המבקר כיום באזור ים המלח ורואה את מעיינות הגפרית והקרקע הוולקנית, יוכל להסביר את חורבן הערים כאירוע טבעי רגיל. האופי הוולקני של השטח מסביר גם את התהוות ים המלח, סיבות התהוותו נראות טבעיות וארציות, ונראה שאין כל צורך ליחס את התופעה לה׳ ולשמים. כדי להוציא מדעה מוטעית זו, מדגיש הכתוב: ״מאת ה׳ מן השמים״. אתה מבלבל את הסיבה עם המסובב. מה שנראה לך כסיבה, למעשה אינו אלא המסובב. טיב הקרקע והרכבה כפי שהיא נראית היום, שעל ידם אתה מסביר את האסון, אינם אלא תוצאות האסון, אשר סיבתו האמיתית אינה בארץ או מהארץ אלא מה׳ ומן השמים. ההשערות הגיאולוגיות על התהוות הארץ מבוססות כפי הנראה על טעויות דומות. התופעות הנראות שעליהן מבוססות השערות אלה, אמיתיות הן, אך המסקנות שמוציאים מהן כוזבות. השערות אלה גם מבלבלות את הסיבה עם המסובב. מה שנראה להם כסיבת הזעזועים שהביאו להתהוות הארץ, למעשה אינו אלא תוצאת הזעזועים אשר עשה ה׳ כאשר ברא את הארץ. (כו) ותהי נציב מלח – אשת לוט, כאשר עצרה ונעמדה, השיג אותה המוות, אשר עקב אחריהם מקרוב. (כט) בשחת אלקים – במשך כל הפרשה הזאת מצאנו שם הוי״ה; ורק כאן אנו מוצאים ״בשחת אלקים״ – מידת הדין. לגבי לוט, הייתה ההצלה מעשה של רחמים, בעוד שהצלת אברהם מחד, והפיכת ערי הכיכר מאידך, נעשו מצד הדין. ומידת הדין חסה על הרשעים למען הצדיקים: אברהם הצדיק לא צריך לסבול, בשל חשבון העונש הניתן לרשע הקרוב ללבו. (לא-לו) ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו׳ – בסיפור זה חוזר ומודגש ״ונחיה מאבינו זרע״ כסיבה למעשה. אם כן כשאנו גוזרים משפט על המעשה, אין לנו להתעלם מן הסיבה. בנות לוט האמינו שאיש אין עוד בארץ; ועם מותו המתקרב של אביהן, הן ראו את עצמן בודדות בעולם. פחד זה – עם הדאגה להישרדות המין האנושי – דחף אותן לבצע את העבירה. גורם העבירה היה חישוב מוסרי. לא רק שלא מצאו כל פגם במעשה, אלא אף ראו אותו כנכון וראוי. חז״ל (הוריות י:, בראשית רבה נא, ח) רואים את הנקודה שמעל ״ובקומה״ כרמז שלוט לא היה נקי לחלוטין. הם מוצאים בזה אף טעם לדין: ״עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית״ (עיין פסיקתא דרב כהנא מג, ג). (לז-לח) עד היום – אלה הם אבותיהם של המואבים והעמונים של ימינו. יושבי הארץ לא התחלפו בחדשים מקרוב באו, שנטלו לעצמם את שמות היושבים הקודמים, כפי שקרה אכן בהרבה מקרים אחרים. אלא המואבים והעמונים של היום הינם הצאצאים הישירים של שני בני לוט אלה.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144