×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ט״זתנ״ך
א֣
אָ
(א)  וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר׃ (ב) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל⁠־אַבְרָ֗ם הִנֵּה⁠־נָ֞א עֲצָרַ֤נִי יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מִלֶּ֔דֶת בֹּא⁠־נָא֙ אֶל⁠־שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי׃ (ג) וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת⁠־אַבְרָ֗ם אֶת⁠־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (ד) וַיָּבֹ֥א אֶל⁠־הָגָ֖ר וַתַּ֑הַר וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וַתֵּקַ֥ל גְּבִרְתָּ֖הּ בְּעֵינֶֽיהָ׃ (ה) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל⁠־אַבְרָם֮ חֲמָסִ֣י עָלֶ֒יךָ֒ אָנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וָאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ יִשְׁפֹּ֥ט יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽיׄךָא׃ (ו) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל⁠־שָׂרַ֗י הִנֵּ֤ה שִׁפְחָתֵךְ֙ בְּיָדֵ֔ךְ עֲשִׂי⁠־לָ֖הּ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יִךְ וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ׃ (ז) וַֽיִּמְצָאָ֞הּ מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה עַל⁠־עֵ֥ין הַמַּ֖יִם בַּמִּדְבָּ֑ר עַל⁠־הָעַ֖יִן בְּדֶ֥רֶךְ שֽׁוּר׃ (ח) וַיֹּאמַ֗ר הָגָ֞ר שִׁפְחַ֥ת שָׂרַ֛י אֵֽי⁠־מִזֶּ֥ה בָ֖את וְאָ֣נָה תֵלֵ֑כִי וַתֹּ֕אמֶר מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י אָנֹכִ֖י בֹּרַֽחַת׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה שׁ֖וּבִי אֶל⁠־גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ׃ (י) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה הַרְבָּ֥ה אַרְבֶּ֖ה אֶת⁠־זַרְעֵ֑ךְ וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי⁠־שָׁמַ֥ע יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־עׇנְיֵֽךְ׃ (יב) וְה֤וּא יִהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל⁠־פְּנֵ֥י כׇל⁠־אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן׃ (יג) וַתִּקְרָ֤א שֵׁם⁠־יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ הַדֹּבֵ֣ר אֵלֶ֔יהָ אַתָּ֖ה אֵ֣ל רֳאִ֑י כִּ֣י אָֽמְרָ֗הב הֲגַ֥ם הֲלֹ֛ם רָאִ֖יתִי אַחֲרֵ֥י רֹאִֽי׃ (יד) עַל⁠־כֵּן֙ קָרָ֣א לַבְּאֵ֔ר בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י הִנֵּ֥ה בֵין⁠־קָדֵ֖שׁ וּבֵ֥ין בָּֽרֶד׃ (טו) וַתֵּ֧לֶד הָגָ֛ר לְאַבְרָ֖ם בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֨א אַבְרָ֧ם שֶׁם⁠־בְּנ֛וֹ אֲשֶׁר⁠־יָלְדָ֥ה הָגָ֖ר יִשְׁמָעֵֽאל׃ (טז) וְאַבְרָ֕ם בֶּן⁠־שְׁמֹנִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים בְּלֶֽדֶת⁠־הָגָ֥ר אֶת⁠־יִשְׁמָעֵ֖אל לְאַבְרָֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וּבֵינֶֽיׄךָ =ל,ש1,ק3,ו (יש נקודה מעל האות י׳ השנייה).
ב אָֽמְרָ֗ה ל=אָֽמְרָ֗ה בגעיה ימנית
E/ע
הערותNotes
(א-ב) ושרי אשת אברם – בפרק הקודם סיפר הכתוב איך אברהם הפיל תחינתו לפני ה׳: ״מה תתן לי ואנכי הלך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר!⁠״ ובכך נתגלה לנו עד כמה היה עצוב אברהם על שלא זכה לבנים. אולם יכולים אנו להבין היטב ששרה הייתה עצובה הרבה יותר. שכן, כפי שמדגיש כאן הכתוב, ״שרי״ הייתה ״אשת אברם״ – ״אשתו״ לכל דבר. היא הלכה אחריו בכל דרכיו והייתה שותפה לו בייעוד חייו. היה זה מעשה גדלות מצד אברהם לעזוב את מולדתו ואת בית אביו, אך הייתה כאן הקרבה לא פחותה עבור שרה. אברהם עשה זאת למען הקב״ה; שרה עשתה למען אברהם; ושניהם יחד חיו למען הייעוד הנשגב של ״ואת הנפש אשר עשוּ בחרן״. אולם כל אדם מצפה שאשתו תלד לו בן, ולאברהם הייתה בכך חשיבות מיוחדת מחמת ייעודו; אך שרה לא ילדה לו בנים. ולה שפחה מצרית – והנה, לשרה הייתה שפחה שהייתה שפחתה שלה (״ולה שפחה״) – היא נקראת ״שפחת שרי״ (להלן טז, ח; כה, יב), לא ״שפחת אברם״. ותאמר שרי אל אברהם: הנה נא עצרני וגו׳ – (כבר דנו במשמעותה הדקה של תיבת ״נא״ בשיחותיהם של אברהם ושרה [עיין פירוש לעיל יב, יג]). ״ראה, עד כה לא היו לנו ילדים, ואני יודעת אכן שהאשמה מוטלת עלי בלבד – על אף שאתה, בחביבותך, מכחיש זאת״. (״עצרני״ נגזר משורש ״עצר״, שקרוב ל״אצר״, ״אסר״, ״אזר״: לקשור או לרסן כחות ולהחזיקם יחד.) לא נאמר ״ה׳ דחה את משאלתי״, אלא ״עצרני ה׳ וגו׳⁠ ⁠״: ה׳ עיכב אותי ממילוי הייעוד, שלנשים אחרות הוא איפשר למלא. בא נא – אם היא עצמה אינה יכולה ״ללדת״ לו בן, הרי רצונה ״לתת״ לו בן. הבן יהיה ״בנו״ לכל דבר, ו״בנה״ – עד כמה שהדבר אפשרי. זוהי המשמעות הרמוזה בתיבת ״נא״. שרה רוצה לעשות כל זה למענו, אך יודעת היטב שהוא לא יעשה זאת למען עצמו. לכך היא אומרת: ״אולי אבנה״; ״אם לא למענך, עשה זאת למעני!⁠״ אבנה – מבחינת המקום, ״בנה״ פירושו: להניח אבן על אבן, להקים בית דירה בו יוכל אדם להתפתח ולנהל חיים שלמים. (״בית״ קרוב באופן הגויו ל״בגד״. ה״בית״ הוא ״בגד״ מורחב.) ה״בית״ הוא התחום בו עושים אנשים את פעולותיהם ומנהלים את חייהם. וכדרך שיש ״בית״ בבחינת המקום, כך בהבעת הלשון העברית יש ״בית״ מבחינת הזמן – כלומר, תקופת הזמן שבה אדם, אומה או כל דור עושים את פעולותיהם. כל דור מניח אבן על אבן ומוסיף נדבך ל״בית הזמן״ הזה. כל ילד שנולד הוא – כשמו כן הוא – ״בן״, אבן בניין. דרך הבן, ממשיכים ההורים לבנות את בניין האנושות והאומה. גם הם תורמים את תרומתם לבניין, וקובעים בו את אישיותם ואת סגולותיהם המיוחדות. ״בית אברהם״ כולל את כל הדורות הבאים אחריו. הדורות הבאים מביאים לידי ביטוי את כל סגולותיו המיוחדות של אבי האומה. הם חיים את תכונות האופי המיוחדות, ומהווים להם דוגמא באופנים רבים המוסיפים והולכים. ״בית ישראל״ כולל את כל הדורות המביאים לידי ביטוי את סך כל השאיפות של ישראל, שהונחלו להם ע״י אבותיהם. כל דברי ימי האנושות הם עבודה ממושכת על ״בניין״ אחד גדול. ה׳ הוא הבנאי הראשי; וכל אדם וכל דור הם אבני הבניין; גם הם עובדים על הבניין, כל אדם במקומו, בשיתוף פעולה עם חברו. וכך הוא נוסח ברכת הנישואין: ״אשר יצר את האדם בצלמו וכו׳ והתקין לו ממנו בנין עדי עד״. זוג חשוך בנים נושר מהבניין; זוהי שורה שאין לה המשך ולא נבנה עליה מאומה. לכן אומרת שרה: ״אולי אבנה ממנה״ – אולי אזכה על ידה לבן. אם אני אתן לך את שפחתי שלי, תהיה לי הזכות לחנך את הילד; ואף שהילד לא ידמה לי מהבחינה הגופנית, הוא ידמה לי מהבחינה המוסרית, והתפתחותו הרוחנית תיוחס אלי. בדרך זה אקבע עצמי ב״בית הזמן״, ואמשיך את חיי הלאה דרך הבן וצאצאיו. וישמע אברם לקול שרי, לא: ״לקול אשתו״. הוא נענה לבקשת שרה; לא משום שהייתה אשתו, ולא מתוך הסכמה עם כוונתה; שכן לא מהגר ציפה אברהם לבן שבאמצעותו יובטח עתידו; אלא בדווקא כדי למלא את משאלתה האישית. הוא עשה זאת למענה, היות והיא פעלה למענו. זה היה טבעו של הקשר שהיה ביניהם, כפי שנרמז כמה פעמים בכתוב. קשר כזה קיים תמיד, כשבעל ואשתו הם באמת ״איש ואשה״ אחד לשני. (ג) מקץ עשר שנים – כלומר, לא מתוך חוסר מחשבה, ללא סיבה מספקת. לאברם אישה – היחסים שבין אברהם לשרה לא נפגעו במאומה על ידי כך. יתירה מכך, שרה חשה שבהקרבתה זו, גדלה קרבתה לאברהם, והייתה ל״אשתו״ ביתר שאת. לאשה – כלומר, להיות אשתו גמורה. היחסים ביניהם היו טהורים בשלמות. ״לו לאשה״: לאברהם היא הייתה לאשה, אך לגבי שרה היא נותרה שפחה, כדי שתוכל לקיים בידיה את השליטה הבלעדית על חינוך הילד. היה זה התנאי היסודי שבו היה תלוי קיום כוונת שרה. (ד) תהר – ״הרה״ קרוב ל״ארה״ – ״אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי״ (שיר השירים ה, א) – לקטוף פירות, לקלוט פירות. ״הרה״: לקלוט זרע. מכאן צורת ההפעיל ״הורָה״: ״ללמד״ (כמו ״הוליך״ מ״הלך״), לזרוע זרע רוחני במישהו; כך: ״תורה״ – ההוראה. ותקל, כנראה צורת בניין קל של ״קלה״. צורת ההפעיל ״מַקְלֶה״ פירושה: להקל בערך מישהו; וממילא, צורת הקל ״קלה״ פירושה: לאבד כבוד בעיני מישהו. (ה) חמסי – ״חמס״ (קרוב ל״חמץ״): עוולות קטנות המתמשכות ברציפות (פחות משווה פרוטה, שלא ניתן להוציאו בדיינים; עיין לעיל ו, יא), דקירות מחט קטנטנות של לעג וקנטור, המפריעות לחייו של אדם, מכניסות אותו למצב של מתח ו״תסיסה״, ומקלקלות ומעכירות את מצב רוחו. הן אינן יכולות להרוג בן אדם, אך יש בהן כדי לעשותו חולה. חמסי עליך – עתה לאחר שהרתה, מחשיבה הגר את עצמה לנעלה ממני – והאשמה מוטלת עליך. שכן אני עצמי (״אנכי״ [עיין פירוש לעיל ז, ד]) נתתיה בחיקך לעצם המטרה הזאת, לעשותה לאם, והיא יודעת היטב שאני היא זו שאפשרה הכל. אם עתה פחת ערכי בעיניה, ודאי הוא שהדבר נובע מהתנהגותך. (ו) ותענה – ״ענה״: להשיב תשובה למישהו, או להיות תלוי בו. הצד השווה שבשני מובנים אלה: מצב הוויה, או מעשים, הנגרמים ע״י אחר. ״עַנֵּה״: לגרום למישהו להרגיש את תלותו. הרי זה היה התנאי לקיום כוונת שרה – שהגר תישאר משועבדת לה. הגר חייבת להשאר ״שפחת שרי״ אף כאשר היא אשת אברהם ואֵם בנו. רק כך יוכל הבן שיוולד להיות בנה של שרה, ולהיות מופקע מהשפעת הגר. ״ותענה״: [בתרגום הגרמני: ״הכניע״, בשונה משאר מפרשים] היא פעלה כל הזמן שהגר תהיה מודעת ליחסי תלות אלה. אך שרה רצתה להשיג דבר שאין ניתן להשיגו. אשת אברם ואם בנו איננה יכולה להיות שפחה! קרבת אברהם ורוחו מנתצת את רוח העבדות, מעוררת את הרגשת הכבוד האנושי ואת השאיפה לחירות, ומפקיעה את כבלי העבדות. הגר לא יכלה לסבול עוד להיות שפחה. (ז) וימצאה – אולי בניגוד ל״ותברח״ (פסוק ו). היא ברחה למדבר, בתקווה שאף אחד לא ימצאנה שם, ובמיוחד לא אחד ממכריה. אך מלאך ה׳ מצאה. על עין – היא ברחה לשם משום שהיה זה מעיין במדבר. הוא היה ״העין״ בה״א הידיעה, המעיין הידוע. על ידי זכרון אירוע זה, הוא נעשה מעיין מפורסם. מעיין זה ראוי במיוחד לשימור זכר אירוע זה לעד, שכן היה ״בדרך שור״. הוא היה על הדרך למדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים, וכל השיירות העוברות במדבר מצאו אותו כמקום מנוחה רצוי. (ח) אי מזה – איפה המקום אשר ממנו. אנה – ״לְאָן״, להיכן. ״אן״ (משורש ״אנה״): הכיוון למקום מסוים. ומכאן: ״אניה״ – ספינה; ״אַנֵּה״ [עיין שמות כא, יג]: לגרום לדבר להגיע למקום מסוים. מפני שרי גברתי – איני יכולה, או איני רוצה, עוד להיות שפחה. (ט-יא) אלה הם שלושה מאמרים נפרדים: הראשון מבטא תנאי; השני, הבטחה; והשלישי, תפקיד ותוצאתו הטובה. (ט) שובי אל גברתך והתעני – ״שובי מרצונך החפשי, והשתעבדי לשרה מרצונך החפשי״. הקרבה זו היא תנאי לְמה שבא אחר כך. הכירי – מרצונך החפשי – בעליונותה של שרה. ההכרה הזאת תשאיר את רושמה בבנך, והוא יגדל תחת השפעתה החינוכית של שרה. הגר איננה חוזרת. (י) הרבה ארבה וגו׳ – ״בשכר הקרבה זו מצידך, ירבה זרעך מאד, ולא ייספר מרוב״. הגר איננה חוזרת. (יא-יב) וקראת שמו ישמעאל – ״צאצאיך יהיו בני חורין יותר מכל המין האנושי״. דבר זה, לבסוף, מספיק להגר; בתנאים אלה היא מוכנה להשתעבד. אך הרעיון היסודי שעליה לטעת בלב בנה – ושיעשה אותו חפשי – רמוז בשם ״ישמעאל״: האל משגיח על כל אדם, בין על פעולותיו החיצוניות ובין על פנימיותו. הוא לא רק רואה אלא גם שומע; הוא שוקל ודן לא רק מעשים ומצבים, אלא גם מילים ורגשות. כי שמע ה׳ אל עניך – באף מקום אחר איננו מוצאים ״עֳנִי״ כמושא של ״שמע״; אלא רק כמושא של ״ראה״. ייסוריו של אדם יכולים אכן להראות. אך שרה לא נהגה בהגר באכזריות; רק דבריה של שרה הזכירו להגר את תלותה, והיא אכן חשה בתלות זו. ייסורי הגר היו רוחניים, ורק ״שומע״ יכל לשמוע אותם. בנה של הגר לא יהיה ״אדם פרא״; הוא יהיה ״פרא אדם״, ה״פרא״ שבין בני האדם. (״פרח״, ״פרע״, ״פרא״, ״פרה״, וכן ״ברא״, ברה״, ״ברח״ – כל אלה הבדלי משמעויות דקות של רעיון בסיסי אחד: לזכות בחירות ולהיות לאדם חפשי. ״פרא״, בייחוד, מציין – היות חפשי מעול אדם וממגבלות העיר. מכאן: ״פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר״ [ירמיהו ב, כד] – חית בר, שאיננה מסוגלת לסבול את מגבלות העיר.) צאצאיך יהיו בני חורין, אשר לא יסבלו את עול האדם או מגבלות העיר. מילה אחת זו, ״פרא״, מתארת את האופי החברתי של הישמעאלים. על פני כל אחיו – בהרבה מקומות, ״על פני״ פירושו: להיות במחלוקת עם מישהו, להצר את צעדיו, לצמצם את תחום ראייתו. מה שהאדם אינו רוצה לראות הוא ״על פניו״. כך: ״הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל⁠־פָּנַי״ (ישעיהו סה, ג); ״אלהים אחרים על פני״ (שמות כ, ג); ״שַׁלַּח מֵעַל⁠־פָּנַי״ (ירמיהו טו, א); וכו׳. וגם כאן זהו פירוש ״על פני״: למרות כל אחיו, הוא יקח את מקומו המגיע לו. לא יהיו לו ידידים, אך איש לא יעז לעמוד כנגדו. (יג) רֳאִי הוא צורת שם עצם, כמו ״חֳלִי״. לפי זה, ״ראי״ פירושו ״ראייה״. ״אתה אל הראייה; הראייה היא שלך; אתה רואה!⁠״ כי אמרה וגו׳ אחרי רֹאי – ״רואי״ הוא בזמן הווה עם כינוי השם בסופו, כדוגמת ״רועי״ – ״מי שרועה אותי״. נמצא ש״רואי״ פירושו ״מי שרואה אותי״. ״הלום״ אף פעם אין פירושו ״כאן״, אלא ״לכאן״. כך: ״אל תקרב הלום״ (שמות ג, ה), ״מִי⁠־הֱבִיאֲךָ הֲלֹם״ (שופטים יח, ג), וכיוצא בזה. פירושו המילולי של הפסוק הוא אם כן: ״האם התבוננתי, עד לכאן, אחר מי שיכול לראות אותי?⁠״ הגר ברחה. בתחילת מנוסתה, הביטה לכל עבר לראות אם רודפים אחריה; ולכן נסה למדבר, מקום בו חשבה שאף אחד לא יראה אותה. ואז נוכחה לדעת שלמרות שאפשר לברוח מאדם, אי אפשר לברוח מה׳. ״כאשר הגעתי לכאן, לא חששתי עוד; ופסקתי מלהתבונן לכל עבר לראות אם יש מי שרואה אותי. אך אתה הוא ׳אל הראייה׳, עיניך בכל מקום, ואין מי שיכול להימלט ממך״. המלאך אמר לה: לא רק ״אל שומע״ אלא ״ישמע אל״ – האל שומע ועתיד לשמוע בכל הזמנים. זו הייתה מורשת המלאך לבן שייוולד, וזו האמונה שביקש המלאך לנטוע בה: ידיעת ה׳ מגעת לא רק לכל המתרחש בעולם, אלא גם לכל רחש ורגש בלב אדם. האמונה שה׳ יודע תעלומות סתרי כל חי היא שתעניק חירות לבנה וצאצאיה. אולם הגר לא נעשתה עדיין בת חורין, ורק זאת היא הבינה: אפשר לפרוק עולו של אדם, אך אי אפשר להשתחרר מה׳, ה׳ רואה כל מקום וכל דבר. היא קראה לו לא ״אל שומע״, ולא ״אל רואי״ – האל הרואה אותי, אלא ״רָאִי״ – האל של הראייה המוחלטת. הלום נגזר משורש ״הלם״: לדפוק, להכות. קשר דומה קיים בין ״פעם״ (צעד) ו״פעמון״ (הענבל של הפעמון). ״נִפְעַמְתִּי״ (תהלים עז, ה), ״ותפעם רוחו״ (להלן מא, ח): רוחו נסערה, כאילו היו בה דפיקות. ״הפעם״: צעד אחד בבחינת הזמן. מובנו של ״הלום״ הוא רק בבחינת המקום: צעד אחד עד המקום הזה, עד לכאן. (יד) באר לחי ראי – אברהם קיבל את הרעיון שהתגלה להגר במקום הזה [בקריאתו שם לבאר], אך הוא השלים אותו על ידי הוספת תיבת ״חי״. ״חי״ נגזר משורש ״חיי״. שורש נוסף ל״חי״ הוא ״חיה״, צורה מוגברת של ״הגה״ ו״היה״ – הווי אומר, מחשבה שבאה לידי הוויה ולידי חיים. נמצא ש״חיה״ מציינת רק חיים של נבראים, אשר מקורם ועמידתם במחשבות הקב״ה. איננו מוצאים את השורש ״חיה״ ביחס לקב״ה, אך אנו מוצאים את השורש ״חיי״ (צורה מוגברת של ״חגג״; עיין אוסף כתבים כרך ח עמ׳ מג): חיים שמהותם נובעת מעצמם. מושג זה של חיים שייך רק במובן יחסי לנבראים – כדי להבחין בין חי מצד אחד, לדומם וצומח מהצד האחר. אך במובן מוחלט הוא שייך באמת רק לה׳. ה׳ הוא ״אל חי״, ״אלקים חיים״. סיבת הוויתו וחייו נמצאת בעצם מהותו. הוא המוחלט בזמן ובממשלה. כתוצאה מהאירוע שעבר על הגר, נעשתה באר זו – שמקומה בקצה המדבר הנורא והשומם, ובשל כך מהווה מקום מפגש טוב ביותר לנודדי המדבר – למצבת נצח לעם הערבי, וכל תרומתם לאנושות קשורה לבאר זו. כאן הכירה אם האומה, הגר, שהאל מוחלט בבחינת המקום; ואבי האומה, אברהם, הוסיף את הכרתו, שהאל מוחלט גם בבחינת הזמן. ולא עוד אלא הוא שינה את ״רֳאִי״ (״ראייה״, ביטוי להשגחה כללית) ל״רֹאִי״ (מי שרואה אותי, ביטוי להשגחה פרטית). נמצא ש״חי רואי״ פירושו כך: ה׳ הוא ללא שינוי במשך כל הדורות; כחו וגבורתו קיימים לעולם ועד; הוא האל הכל⁠־יכול, אשר לא ייעף ולא ייגע, ולעולם אין בו זקנה; הוא האל הנאמן שומר הברית, שאין בו כזב ולא שינוי בדעתו; והוא קרוב לדור האחרון כמו שהיה לאם הראשונה. רק מי שיודע שה׳ משגיח עליו כדרך שהשגיח על הגר ליד הבאר – הוא זה שמבין שה׳ הוא ״חי רואי״. שני רעיונות האלה, ״חי״ ו״רואי״ – הווי אומר, שהקב״ה הוא אדונם המוחלט של המקום והזמן, ושהוא משגיח על הכל ומנהיגו – היו מתנות שניתנו לעם הערבי ע״י אמם ואביהם הראשונים, וכל ההוגים והפילוסופים הערבים עמלו בפיתוח רעיונות אלה למען האנושות. עמלם זה מהווה את תמצית אוצר הרעיונות של העם הערבי. הסיפור על היווצרות העם הישמעאלי כולל בתוכו את כל היסודות של האופי הישמעאלי, שיצאו לאחר מכן מהכח אל הפועל. תאוות החושים של חם, צמאונה של הגר לחירות, רוחו של אברהם – אלה הם החוטים הבסיסיים מהם נארג האופי הלאומי הערבי. האומה הערבית, שיצאה מאברהם והגר, היא יהודית באופן חד⁠־צדדי. אנחנו העם היהודי קיבלנו מינוי מה׳ לתפקיד כפול: א. אמונה: אמיתות רוחניות, שעלינו לקלוט בליבנו ושדרכן רוחנו תתפתח. ב. מצוה: בניית כל החיים על פי אמיתות אלה, לפי ציוויי רצון ה׳. מבחינה אחת – היינו הרוחנית – תופסת האומה הערבית עמדה של חשיבות. היא פיתחה בהבחנה מעמיקה ונוקבת את רעיון האל, רעיון שהנחיל לה אברהם. צא וראה עד היכן מגעת ההשפעה הערבית: רעיונות אחדות ה׳ בכתבי הפילוסופים היהודים – במידה שפותחו באופן פילוסופי – מבוססים ברובם על עבודתם העיונית של הוגים ערבים. הם הגיעו לאמונה – אך לא הגיעו למצוות. אך אין די לו לאדם ברעיונות על אחדות ה׳. למצות ״שמע״ צריך להוסיף את מצות ״ואהבת״ – השעבוד המעשי של כל הכחות והשאיפות לה׳, ״בכל לב נפש ומאד״. לתכלית זו, אין די לאדם שאברהם הוא אביו, אם שרה איננה אמו. אנו העם שאליו נקשר שמו של אברהם, ותפקידנו אינו מצטמצם בהפצת תפיסות דתיות ופילוסופיות על אחדות ה׳. אלא אנו מצווים ״לשמור דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (השווה להלן יח, יט), וזה דורש את שעבוד כל כחותנו, ובמיוחד הכחות והדחפים הגשמיים. הווי אומר, נדרש קידוש הגוף. רק מי שמקדש את גופו זכאי להקרא יהודי. ישמעאל ירש מאברהם את קדושת הרוח, אך לא ירש משרה את קדושת הגוף. כאשר אם יהודיה יולדת, מניקה, ומגדלת את בנה, מתקדש גוף הבן מעצם תחילתו. משום כך נכתב סיפור המעשה של שרה והגר בין ברית בין הבתרים לבין ברית מילה.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144