×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר כ״אתנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ⁠־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑יםא וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃ (ב) וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם⁠־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת⁠־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת⁠־עָרֵיהֶֽם׃ (ג) וַיִּשְׁמַ֨ע יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת⁠־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת⁠־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם⁠־הַמָּק֖וֹם חׇרְמָֽה׃ (ד)  וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם⁠־ס֔וּף לִסְבֹ֖בב אֶת⁠־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ⁠־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃ (ה) וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃ (ו) וַיְשַׁלַּ֨ח יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת⁠־הָעָ֑ם וַיָּ֥מׇת עַם⁠־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ (ז) וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל⁠־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי⁠־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת⁠־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃ (ח) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל⁠־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כׇּל⁠־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃ (ט) וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל⁠־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם⁠־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת⁠־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל⁠־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃ (י) {ששי} וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת׃ (יא) וַיִּסְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל⁠־פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (יב) מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד׃ (יג) מִשָּׁם֮ נָסָ֒עוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּג מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּבֻ֣לד הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃ (יד) עַל⁠־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה אֶת⁠־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת⁠־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן׃ (טו) וְאֶ֙שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב׃ (טז) וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת⁠־הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם׃ (יז)  אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת⁠־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ⁠־לָֽהּ׃ (יח) בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה׃ (יט) וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת׃ (כ) וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל⁠־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃ (כא) {שביעי / רביעי במחוברות} וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל⁠־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ⁠־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר׃ (כב) אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר⁠־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃ (כג) וְלֹא⁠־נָתַ֨ן סִיחֹ֣ן אֶת⁠־יִשְׂרָאֵל֮ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת⁠־כׇּל⁠־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (כד) וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי⁠־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת⁠־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד⁠־יַבֹּק֙ עַד⁠־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃ (כה) וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כׇּל⁠־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכׇל⁠־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכׇל⁠־בְּנֹתֶֽיהָ׃ (כו) כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת⁠־כׇּל⁠־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד⁠־אַרְנֹֽן׃ (כז) עַל⁠־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן׃ (כח) כִּי⁠־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן׃ (כט) אוֹי⁠־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם⁠־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָ֤יו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן׃ (ל) וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד⁠־דִּיבֹ֑ןה וַנַּשִּׁ֣ים עַד⁠־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖רׄו עַד⁠־מֵֽידְבָֽא׃ (לא) וַיֵּ֙שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃ (לב) וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת⁠־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ [וַיּ֖וֹרֶשׁ] (ויירש) אֶת⁠־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר⁠־שָֽׁם׃ (לג) וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ⁠־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכׇל⁠־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃ (לד) {מפטיר} וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֶל⁠־מֹשֶׁה֙ אַל⁠־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־עַמּ֖וֹ וְאֶת⁠־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃ (לה) וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת⁠־בָּנָיו֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־עַמּ֔וֹ עַד⁠־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר⁠־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת⁠־אַרְצֽוֹ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הָאֲתָרִ֑ים =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכך הכריעו ברויאר ומג״ה, וכמו כן בדפוסים וקורן.
• ל?=הָאֳתָרִ֑ים (קמץ חטוף באות אל״ף?); לפי ברויאר ברשימתו הראשונה יש ספק נקודה לקמץ חטוף במקום חטף פתח; בצילום קשה להבחין אך ייתכן שמדובר על כתם.
ב לִסְבֹ֖ב =א⁠(ס),ל⁠[רפה,תיקון?],ש1,ק3[רפה,תיקון?],ו <לִסְבֹּב דגש? לא כן אלא רפה>
• ב,ש1=לִסְבֹּ֖ב (אות בי״ת הראשונה דגושה) וכמו כן בדפוסים וקורן
ג וַֽיַּחֲנ֗וּ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (בטעם רביע)
• דפוסים וקורן=וַֽיַּחֲנ֞וּ (בטעם גרשיים)
ד מִגְּבֻ֣ל =ב,ל1,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-א וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו)
• ל=מִגְּב֣וּל (כתיב מלא וי״ו)
ה דִּיבֹ֑ן =ל1,ב,ש,ש1[תיקון],ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו)
• ל!=דִּיב֑וֹן (כתיב מלא וי״ו)
ו אֲשֶׁ֖רׄ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו. לפי המסורה יש נקודה מעל האות ר׳.
E/ע
הערותNotes
(א) וישמע הכנעני – עיין פירוש הפסוק הקודם. הכנעני – כנראה מהאומות שישבו בתחילה בארץ ישראל. הוא נלחם בישראל ככנעני, מאחר שחש שצפויה לו סכנה מכוונת ישראל להתיישב בארץ כנען. משום כך פתח במלחמה על ישראל בגבול הארץ. ערד – לדעת תרגום אונקלוס זהו שם המחוז. לפי הגמרא בראש השנה (ג.), זהו שמו של המלך, והוא הוא סיחון. יש אומרים ש״סיחון״ שמו, והוא כונה ״ערד״, חמור הבר, בגלל פראותו: ״שדומה לערוד במדבר״. ויש אומרים ש״ערד״ שמו, והוא כונה ״סיחון״, חמור צעיר, בגלל פזיזותו: ״שדומה לסייח במדבר״. ״סיח״ הוא חמור צעיר (בבא בתרא עח:). האתרים נגזר משורש ״תור״ בתוספת אל״ף בראש התיבה, כדוגמת ״אגם״ ו״אגמון״ משורש ״גמא״, ״אזן״ (״אזנך״ [השווה דברים כג, יד]) משורש ״זון״, ״אכן״ מהשורש ״כון״, ״אכר״ משורש ״כור״ (כר), וכן הלאה. (ב-ג) אם נתן תתן וגו׳ ויתן את הכנעני וגו׳ – הרמב״ן מעיר בפירושו, שעברו המזרחי של הירדן לעולם לא נקרא ״ארץ כנען״, ועל מלך ערד זה שעמו קרוי כאן ״כנעני״ נאמר בפירוש: ״והוא ישב בנגב בארץ כנען״ (להלן לג, מ). לפיכך סובר הרמב״ן שמלך זה ישב בדרום, מערבית לירדן, ומשם יצא להילחם בישראל [שהיו נוסעים בדרום, מזרחית לירדן]. לפי זה, הנדר שבפסוק ב לא מתייחס לאותו הזמן, אלא לכיבוש העתידי; ומשום כך נקט כאן הכתוב בלשון קצרה – ״ויתן את הכנעני״ ולא פירש ביד מי נתן ה׳ את הכנענים, שכן השמדתם של יושבי הארץ התרחשה רק בתקופה מאוחרת יותר. לפיכך נדר ישראל, שאם יעניק להם ה׳ ניצחון על הנלחמים בהם, הם יטילו חרם על עריהם בכיבוש הארץ העתיד לבוא, לזכר ניצחונם הראשון על עם כנעני; הם ישאירו את עריהם בלתי מיושבות, אך יתנו את כל השלל לאוצר המקדש, כפי שנאמר לעניין כיבוש יריחו. על שם זה קראו למקום הניצחון ״חרמה״. ואכן, מצאנו ״מלך עֲרָד״ (יהושע יב, יד) נמנה בין מלכי כנען שהוכו על ידי יהושע בארץ ישראל המערבית, ומספר שופטים (א, טז) מוכח ש״ערד״ שכנה בתוך נחלת יהודה בגבול מדבר יהודה. נאמר שם עוד (פסוק יז): ״וַיַּכּוּ אֶת⁠־הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ וַיִּקְרָא אֶת⁠־שֵׁם⁠־הָעִיר חָרְמָה״, ולדעת הרמב״ן זה היה קיומו הסופי של הנדר. אף על פי כן, יש להעיר שבספר יהושע (שם), נזכר ״מלך חרמה״ לצד ״מלך ערד״, ודבר זה טעון עדיין ביאור. (ד) דרך ים סוף – נראה היה כאילו נסוגו ושבו לאחוריהם, והדרך העוקפת הייתה ארוכה. וכמו כן בדברים (ב, א) נאמר: ״ונסב את הר שעיר ימים רבים״. ותקצר נפש העם בדרך – השווה שמות (ו, ט), ״מקצר רוח״. כפי שביארנו שם, ״קצר רוח״, וכן כאן ״קצר נפש״ – שהם כנראה ההיפך של ״ארך אפים״ – מציינים חוסר סבלנות. לרוח ולנפש אין די כוח סבל בכדי להמתין בסבלנות למטרה הנכספת. כאן בייחוד, ה״נפש״, היינו נפש החיים, אצה קדימה ואינה מסוגלת לשאת בסבלנות את תלאות הדרך הארוכה, מתוך השתוקקות לתכלית הנרצית. לא הייתה כל סיבה ממשית אמיתית לחוסר שביעות רצון; כל צרכיהם מולאו. (ה) וידבר העם באלקים – אי שביעות רצונם הופנתה גם ישירות כלפי ה׳. הם לא הטילו ספק במהימנות שליחות משה, אך לא היו מרוצים מהנהגת ה׳. למה העליתֻנו – [לשון הרבים הנוכחת מוסבת על] ה׳ ומשה. למות במדבר – אם נמשיך בדרך זו, לעולם לא נגיע למחוז חפצנו, אלא ימינו ייתמו במדבר, במצב מונוטוני שאינו רגיל לחלוטין. כי אין לחם ואין מים – לא ייתכן שכוונתם היא שחסר להם המזון הנדרש, שכן הם מודים על אתר שיש להם ״לחם״. מה שחסר להם הוא סוג האוכל והשתייה שיש לאנשים בדרך כלל. המזון שניתן להם בדרך נס, ללא כל עמל מצדם, נעשה להם דבר רגיל ומשעמם. חסד ה׳, השגחתו המיוחדת אשר הנהיגה אותם יום יום במשך ארבעים שנה, הפך עבורם לדבר שבשגרה, וחוסר שביעות רצונם הביא אותם להשמיץ את ערכו התזונתי של המן. הם קראו לו ״בלחם הקלקל״ – היינו לדעת הפסיקתא: מזון קל לעיכול, המתעכל כל כך בקלות עד שהוא ״נימוח באברים״ (מדרש שוחר טוב עח, ג, מובא בילקוט שמעוני שם), ״נבלע ברמ״ח איברים״ (יומא עה:); הוא נקלט לגמרי בגוף, ושימש כל כולו לחידוש איברי הגוף. בעיניהם, תכונה מעולה זו של המן הפכה לחיסרון; המן לא היה מספיק ממשי עבורם. (ו) וישלח ה׳ בעם – ״שְׁלַח״ בבניין קל פירושו: לשלוח, לשגר, להביא דבר לכלל תנועה לקראת מטרה. אולם ״שַׁלֵּחַ״ בבניין פיעל פירושו בדרך כלל: לפטור דבר, לשחרר אותו, לא לעצור בעדו, להניח לו ללכת בדרכו הטבעית ולנוע כרצונו. כך: ״וַיְשַׁלַּח את העֹרב״, ״וַיְשַׁלַּח את היונה״ (בראשית ח, ז–ח), ״וְשִׁלַּח לכם את אחיכם״ (שם מג, יד), ״ויהי בְּשַׁלַּח פרעה״ (שמות יג, יז), ״וְשִׁלַּח את בעירה״ (שם כב, ד) ומקומות רבים אחרים. גם כאן, אין פירושו: ה׳ שלח נחשים, אלא: הוא שחרר נחשים, הוא לא עצר בעדם. לפיכך לא נאמר כאן ״נחשים שרפים״ אלא ״הנחשים השרפים״. נחשים אלה היו במדבר מאז ומתמיד. אולם עד כה, ה׳ בהשגחתו הרחיק אותם מן העם. עתה הסיר ה׳ מניעה זו, ונחשי המדבר חזרו לטבעם הרגיל – ונשכו את העם. בספר דברים (ח, טו) מתאר משה את המדבר, שהם עברו דרכו בדרך נס ללא פגע, במילים הבאות: ״המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון״ וגו׳. נמצא שהנחשים השרפים הם חלק טבעי של המדבר כמו הצימאון. וינשכו – ״נשך״ קרוב ל: ״נזק״, לעשות חבלה או הפסד; ״נשׂק״, לבעור (עיין תהילים עח, כא; ישעיהו מד, טו); ״נֶשֶׁק״, כלי זיין (עיין בראשית מא, מ). (ח) ויאמר ה׳ וגו׳ והיה כל הנשוך גו׳ – מטרתן היחידה של נשיכות הנחש הייתה, לעורר את העם לראות את הסכנות האורבות לו במדבר על כל צעד ושעל, ולהביאו לידי הכרה שרק כוחו הנסי של ה׳ הוא שהרחיק ממנו סכנות אלה, והרחיקן עד כדי כך שלא היה לו מושג כלל על קיומן. ועתה, כל הנשוך צריך לקבוע בחוזקה בלבו את דמות הנחש, כדי שתמיד תעמוד לנגד עיניו, אפילו לאחר שה׳ בחסדו ירחיק ממנו שוב את הנחשים. באופן זה יישאר הנשוך מודע לקיומן של הסכנות, אשר שמירתו המיוחדת של ה׳ מנהיגה אותנו דרכן בבטחה בכל יום ובכל עת אף ללא ידיעתנו על כך, ואשר מוכיחות לנו איך שכל נשימה של חיינו היא מתנה חדשה של טוּב ה׳ וגבורתו. אדם מסוגל להשלים עם כל דבר שייפול בגורלו – אף עם שגרת ההרגל העושה אותו קצר רוח מחמת שלא ״זכה בהגרלה הגדולה״ של מתנה מיוחדת מאת ה׳ – אם רק יראה עצמו תמיד כמי שניצול מסכנה בחסד ה׳ וחייו ניתנו לו במתנה. אדם ירגיש כך אם יתבונן בתהום אשר לאורך שפתיה הצרות מתנהל כל מסלול חיינו, תהום שה׳ הטוב מעלים מעינינו פן תיטרף דעתנו, והוא מעביר אותנו מעליה בעוזו וטובו כעל כנפי נשרים. אדם יברך את ה׳ אשר נהג עמו בחסד, אם רק יראה את ״הנחשים השרפים״ האורבים בדרכנו סמויים מן העין, אשר רק ידה החזקה של השגחת ה׳ הופכת אותם לבלתי מזיקים. לפיכך, זה היה עונשם של כפויי⁠־טובה אלה, כפי שחז״ל (עבודה זרה ה.) קוראים לאותם חוטאים: ה׳ הסיר את מסך המגן שהסתיר עד אז את שיני הארס של הנחשים שבמדבר והפך אותם לבלתי מזיקים. ולכן רפואתו של כל נשוך נחש הייתה לקבוע בדעתו את דמות הנחש ולזוכרה תמיד – ״והיה כל הנשוך וראה אתו וחי״! (ט) ויעש משה נחש נחשת – לשון נופל על לשון (רש״י). ירושלמי ראש השנה (ג, ט): ״⁠ ⁠׳עשה לך שרף׳, לא פירש, אמר משה עיקרה לא נחש הוא? לפיכך ׳ויעש משה נחש נחשת׳⁠ ⁠״. לא הוגד למשה מאיזה חומר יעשה את ה״שרף״. אך דווקא משום כך הגיע משה למסקנה שברור שצריך לעשותו מנחושת, מאחר ש״שרף״ מורה שהמדובר בנחש, ובכך הוא מרמז גם על החומר. ומכיוון שהנחש נעשה מנחושת, הרי שחומר זה – מעצם שמו – כבר הזכיר את הצורה שנוצרה ממנו. ״מכאן היה ר׳ מאיר דורש שמות״: מכאן הוכיח ר׳ מאיר שלשמות יש משמעות (שם). אם פירושנו אינו מוטעה, ייתכן שחומר הנחושת של הנחש רומז מבחינה נוספת לתכלית כל המאורע הזה. ״נחש הנחושת״ יביא אותם ״לנַחֵשׁ״ (לחוש ולגלות) את הנחשים האמיתיים, אשר – בהיותם סמויים מן העין – אורבים בכל מקום בדרכי המדבר (עיין פירוש, בראשית מד, ה). (יא) בעיי העברים – ״עי״ קרוב ל״אי״. ״אי״, משורש ״איה״, מציין מקום מבודד לחלוטין באזור נידח. מכאן ״אַיֵּה״, מילת השאלה אודות מקום שאינו ידוע לשואל (השווה פירוש, שם ד, ט). ובדומה לכך, ״עִי״ – משורש ״עיה״ – הוא מקום נידח, בלתי מיושב, שממה. (יב) בנחל זרד – ״נחל״ מורה הן על זרם המים הזורם ממקום גבוה אל העמק, והן על הערוץ שבתוכו זורמים מים כאלה. המושג הבסיסי הוא התנועה הטבעית מלמעלה למטה – קרוב ל״נהל״. לפיכך ״נחל״ הוא הלשון המיוחדת לזכוּת הירושה על פי דין (עיין פירוש להלן כז, ז והלאה). הניגוד של ״נחל״ הוא ״נעל״: לסגור, לנעול, לחסום את התנועה הטבעית ההולכת קדימה. (יג) מעבר ארנון אשר וגו׳ – ״אשר״ מוסב על ״עבר״. הם נסעו סביב ארץ מואב וחנו בצדו הצפוני של הארנון, הצד שהוא במדבר הנמשך מארץ האמורי (רש״י). נמצא שהם נכנסו בפעם הראשונה אל הארץ שנועדה להיות שלהם, כמסופר להלן (פסוק כא, והלאה). (יד-טו) על כן – מאחר שארנון הוא הגבול בין מואב לאמורי, לכן מתוארת דרך מהלכו באופן זה גם ב״ספר מלחמות ה׳⁠ ⁠״. ספר מלחמת ה׳ – בדומה ל״סֵפֶר הַיָּשָׁר״ (יהושע י, ג; שמואל ב׳ א, יח), מוכיח שלא הייתה חסרה פעילות ספרותית בישראל בימי משה. אדרבה, אנשי רוח דגולים – אלה עשויים להיות ״המֹשלים״ של פסוק יז – שוררו על המאורעות הגדולים שהיו עדים להם ורשמו אותם לתועלת בני דורם והדורות הבאים. בה בעת, הפניות אלה לספרים אחרים מוכיחות שספר הקודש של ה׳, התורה, אינו לקט של כתבים כאלה; שאם כן, היה ה״מלקט״ המשוער מזכיר את מקורותיו גם במקומות אחרים באוסף זה, כשם שלא הסתיר את מקורו כאן. יתירה מכך, הכנסת מאמר זה מ״ספר מלחמות ה׳⁠ ⁠״ לתוך תורת ה׳ מעידה על טיבו של הספר ההוא, ומלמדת אותנו שהרשימות הכלולות בו הינן בעלות ערך, ושכדאי לאומה לשים לב אליהן. את והב בסופה וגו׳ – עבור בני דור מאוחר הרבה יותר, כמונו, משמעות מאמר זה אינה ברורה. ״והב״ ו״סופה״ הם כנראה שמות מקומות שזיכרונות של מאורעות גדולים קשורים אליהם. לפיכך הגמרא בברכות (נד.) מוסרת לנו את קבלת רבותינו, שמעברות נחלי ארנון, ביחד עם מעברות הים ומעברות הירדן, הם מקומות שהרואה אותם מברך: ״ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה״. הנחלים ארנון מתאר, כנראה, את הארנון כנחל שנוצר מכמה נחלים; לפיכך נאמר: ״ואשד הנחלים״. ״אשד״ קרוב באופן היגויו ל״חשד״, ״חסד״ (עיין פירוש, ויקרא כ, יז). לדעת רש״י ותרגום אונקלוס, ״והב״ הוא שם⁠־עצם הנגזר משורש ״יהב״, לתת; כמו ״ולד״ ו״ועד״, מ״ילד״ ו״יעד״; ואילו ״סופה״ מתייחס ל״ים סוף״. לפי זה, פירוש ״את והב בסופה ואת הנחלים ארנון״ יהיה כך: ״מה שניתן בים סוף, ניתן גם בנחלים היוצרים את הארנון״. הווי אומר, שהנסים שנעשו בים סוף חזרו על עצמם בנחלים היוצרים את הארנון. ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער – ״ער״ היא עיר מואבית (פסוק כח). ״אשד הנחלים״ הוא הארנון הנוצר על ידי כמה נחלים הזורמים יחד. לאחר היווצרותו הוא מתעקל, ובתוך התחום המוקף על ידי עיקול זה שוכנת העיר ״ער״. נמצא שהארנון מתעקל ממהלכו הישר ״לשבת ער״ – כדי ש״ער״ תוכל לשבת שם. שכן לשון ״ישב״ נופלת גם על הערים עצמן: ״לֹא⁠־תֵשֵׁב לָנֶצַח״ (ישעיהו יג, כ) נאמר על בבל; ״פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַיִם״ (זכריה ב, ח) וכיוצא בהם. ״נטה לשבת ער״: הארנון מתעקל לצורך ישיבתה של ער. ונשען לגבול מואב – משם והלאה הוא זורם לאורך גבול מואב. (טז) ומשם בארה יכול להתפרש: משם הארנון זורם אל הבאר; או: משם מגיעים אל הבאר. הִיא הבאר – המקום קרוי ״באר״, או משום שהבאר שהם קיבלו מחורב ארבעים שנה קודם לכן (שמות יז) – אותה באר שמימיה פסקו לאחר מות מרים – חזרה להם שם. או נראה יותר, משום שהבאר שניתנה להם, ושמאוחר יותר הוחזרה להם, ושליוותה אותם עד עתה, נעצרה שם לבסוף. לפי זה ״באר״ היא שם הפסגה הנזכרת בפסוק כ (עיין פירוש להלן פסוקים יח–כ). (יז) אז ישיר – אז, כאשר הבאר עמדה לחזור להם. עלי באר – העם ביקש שתעלה את מימיה מהתהום. ענו לה – זוהי הבאר אשר מימיה עולים לקול עניית השירה. היא נוצרה על ידי הרוח; לפיכך היא נענית לקריאה שמעוררת אותה מחדש. (יח-כ) באר חפרוה – זוהי באר שלא נחפרה בכלי מלאכה על ידי בעלי מלאכה. שרים ונדיבי עם – משה וזקני ישראל (עיין פירוש, שמות יז, ה–ו) – יצרוה בחרט הרוחני של שרביט התורה [״מחוקק״] שבידם. היא ניתנה להם מחורב, מהר התורה. וממדבר מתנה – ועתה ניתנה להם באר זו פעם שנייה מהמדבר. היא נעשתה לנחל הזורם מטה מאת ה׳ [״ממתנה נחליאל״], וליוותה אותם למעלה לגבהים [״ומנחליאל במות״], וירדה אל העמקים לתוך שדה מואב [״ומבמות הגיא אשר בשדה מואב״], ולבסוף עלתה אל פסגת הגבהים [״ראש הפסגה״], שמשם היא משקיפה עכשיו על המדבר שדרכו היא נסעה במסעות [״ונשקפה על פני הישימן״]. שם, ב״ראש הפסגה״, הגיעה למנוחתה. מכאן ואילך הם לא יהיו זקוקים עוד לבאר הנסית, שכן הגיעו לארץ נושבת שאותה הם כבשו, כפי שיסופר בסמוך. (כד) מארנן עד יבק – מהארנון עד היבוק בצפון, ועד ארץ בני עמון במזרח. כי עז גבול בני עמון – כפי שיבואר בסמוך, חשבון הייתה שייכת בתחילה למואב, ומאחר שנאסר על ישראל להתגרות מלחמה במואב (דברים ב, ט), לא יכלו ישראל לכבוש את חשבון עד לאחר שנכבשה על ידי סיחון. יחס דומה היה בין ישראל לארץ בני עמון (שם ב, יט). נאסר על ישראל לנגוע בארץ בני עמון בכל מקום שבני עמון שלטו בו, וכל עוד הם שלטו בו. מלפנים ביקש סיחון לכבוש גם את הארץ השוכנת מזרחה לו, ואם היה עושה כן, גם אותה ארץ הייתה עוברת לרשות ישראל. אולם ״עז גבול בני עמון״: היה כוח ביד עמון לעמוד בפני סיחון, וסיחון לא היה מסוגל לכבוש ארץ זו; לפיכך לא הורשו ישראל לנגוע בה (עיין פירוש להלן פסוק ל). (כו) כי חשבון עיר סיחן – עיין פירוש פסוק כד. הראשון – מי שהיה מלך חשבון לפניו. (כז) על כן יאמרו המֹשלים – עיין פירוש פסוק יד. המֹשלים – עיין פירוש, בראשית ד, ז. מי שתופס ומתאר מאורעות היסטוריים לא כרושם קורות העתים גרידא, אלא כמספר את פועל ה׳ בדברי ימי העולם, קרוי ״מושל״. שכן הוא רואה את המאורע הבודד בתוך כללות חוקי ה׳ בהיסטוריה העולמית, וסיפור היסטורי המסופר מנקודת מבט כזו הוא באמת ״משל״. באו חשבון – כל אלה שעדיין אינם יודעים שבתי מלוכה עולים ויורדים, ושכוח הבנוי על דמיון גבורתם של אלילים סופו לחלוף, עליו לבוא לחשבון. ילך נא ויראה איך חשבון, שמלפנים הייתה גאוות מואב, בנויה ומבוצרת עתה מחדש וקרויה ״עיר סיחון״, ואף ״קרית [היינו מצודת] סיחון״ (פסוק כח). משם ממשיך סיחון ולוכד חלק גדול משאר ארץ מואב! (כח) כי אש יצאה וגו׳ – על ידי אש המלחמה, כבש סיחון את ארץ מואב מהיבוק עד הארנון, כאשר הלהבות עולות ויוצאות דווקא מהעיר המואבית חשבון, שהפכה ל״קרית סיחון״. בעלי במות ארנן הוא כינוי של מואב, אשר מלפנים היה המושל של במות ארנון; או שהוא כינוי ל״אש״ ו״להבה״, המושלות עתה בבמות ארנון. (כט) אוי לך וגו׳ – במפלה הזאת, הוכח חוסר האונים של מואב ושל האליל הלאומי שלו. הנושא של ״נתן״ הוא ״כמוש״. (ל) ונירם – ועתה באנו ו״השלכנו״ אותם. ״וַנִּירָם״ הוא בניין קל עתיד של ״ירה״ עם וא״ו ההיפוך. בדרך כלל, צורת הסיומת תהיה ״וַנִּירֵם״, אך לפעמים באה לשון עתיד עם סיומת לשון עבר – כגון ״יִלְבָּשָׁם הכהן״ (שמות כט, ל; עיין פירוש שם). שם ביארנו שצורה יוצאת⁠־דופן לכאורה זו, באה אולי להבליט קשר מהותי בין מה שיהיה בעתיד לבין מה שהיה בעבר. בפסוקנו, נהפכת לשון העתיד לעבר ההיסטורי, וצורת סיומת העבר נותנת לה את מושג העבר ביתר הדגשה, כך שנראה שהעבר נהפך בכך לעבר יותר רחוק. משמעות ״ונירָם״ אינה ״ועתה השלכנו אותם״, אלא ״אנו היינו אלה שהשליכו אותם״. הווי אומר, האמת היא שלא סיחון, אלא אנו היינו אלה שהביאו למפלת מואב. סיחון לא היה אלא כלי עבורנו; הוא הכניע את מואב כדי שנוכל לכבוש את ארץ מואב. ועוד, ייתכן שסיומת המ״ם מתייחסת לסיחון, וש״ירה״ מתפרש במובנו העיקרי – הווי אומר יריית חץ: ירינו את סיחון במואב; סיחון היה החץ שלנו. במובן זה, נוכל לפרש גם את הסיפא של פסוקנו: וַנַּשִׁים הוא בניין הִפעיל רגיל של שורש ״נשה״ עם כינוי בסוף תיבה, כמו ״יַשִּׁימָוֶת עָלֵימוֹ״ (תהילים נה, טז): ה׳ יביא מוות עליהם כנושה התובע את חובו. כך גם כאן: אנו מינינו אותם לנושים לגבות את חובנו. סיחון כביכול גבה חוב עבורנו. באופן אחר, ״ונשים״ יכול להיות גם בניין הִפעיל של שורש ״שמם״, כדוגמת ״אִם⁠־לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם״ (ירמיהו מט, כ), ופירושו יהיה: ״עשינו לשממה״, החרבנו. כבר ביארנו שישראל נהנו מכיבושי סיחון, שכן אלמלא כיבושים אלה, לא הייתה רשות לישראל לגעת באותן ארצות כל עוד היו ביד בעליהן הראשונים. במסכת חולין (ס:) באים הדברים בלשון זו: ״עמון ומואב טיהרו בסיחון״: ארץ עמון ומואב הותרה לישראל באמצעות סיחון. עמון נזכר כאן לצד מואב, אף על פי שנאמר לעיל (פסוק כד; עיין פירוש שם): ״כי עז גבול בני עמון״. שכן הארץ שנכבשה על ידי ישראל מסיחון כללה גם איזור שהיה שייך בעבר לעמון ואחר כך נכבש על ידי סיחון. דבר זה מוכח מהאמור ביהושע (יג, כה,כז), ובשופטים (יא, יג). מהפסוק האחרון נראה, שהארץ שנכבשה עתה על ידי ישראל – מארנון עד היבוק – כללה גם חלקים שהוחזקו בעבר על ידי עמון. לפי זה, המאמר ״עז גבול בני עמון״ יכול להתייחס רק לאיזור שנותר עדיין בידי עמון משום שלא היה ביכולתו של סיחון לכובשו (עיין רש״י, חולין ס:). (לב) וישלח משה – מהאמור ביהושע (יג, כה), נראה שזה היה האיזור שמלפנים היה שייך לעמון. (לג) ויפנו ויעלו דרך הבשן – צפונה.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144