¹ דברים כ״ט:כ״ב, עמוס ד׳:י״א, הושע י״א:ח׳, ישעיהו א׳:ט׳ ואילך, ג׳:ט׳ ועוד.

² ד״ה ונדעה אותם (המ׳).

³ ד״ה ונדעה אותם (המ׳).

⁴ השווה בראשית רבה נ׳:ה׳ (המ׳).

⁵ שם שם ו׳ (המ׳).

⁶ איוולד § 910.

⁷ לעיל י״ח:ג׳.

⁸ בבא מציעא פ״ז. (המ׳).

⁹ ד״ה ויפצר בם (המ׳).

¹⁰ ויקרא י״ח:ג׳, והשווה שם, שם כב ואילך; כ׳:י״ג וכג.

¹¹ לפסוק ח, ד״ה אוציאה (המ׳).

¹² שופטים פרק יט.

¹³ השווה לפסוק כ״א בפרק הקודם (המ׳).

¹⁴ השווה מלכים ב ח׳:כ״ז.

¹⁵ שמות ל״ד:כ״ד.

¹⁶ דברים ל״ב:כ״ד.

¹⁷ תהלים ע״ח:מ״ה.

¹⁸ תהלים ע״ח:מ״ט.

¹⁹ יוסף בן מתתיהו בעתיקות א׳:י״א:ד׳, וולגטה; וכן טוך, באומגרטן, קייל, דילמן ואיוולד (§355 b.).

²⁰ תרגום יונתן; תרגום השבעים; ראב״ע ורד״ק; וכן קנובל ודליצש.

²¹ איוולד § 224 b.

²² שבועות ל״ה:, מסכת סופרים פרק ד׳ (המ׳).

²³ הלכות יסודי תורה פרק ו, הל״ט (המ׳).

²⁴ לפסוק יח.

²⁵ בפירושו לתורה בראשית י״ח:ג׳ (המ׳).

²⁶ ר׳ פירושו של הר״א מזרחי וגם בשפתי חכמים (המ׳).

²⁷ בחידושיו לשבועות ל״ה: (המ׳).

²⁸ שבועות ל״ה:, מסכת סופרים פרק ד׳ (המ׳).

²⁹ באשר לצורה ״תדבקני״, ר׳ גזניוס 60 הערה 2, וכן איוולד §249 d.

³⁰ שמות י״ב:כ״ז.

³¹ תהלים ס״ט:י״ח. דליצש.

³² לעיל י״ד:ב׳.

³³ רובינסון, ריטר, טוך ואחרים סוברים, שמקומה של העיר צוער הוא בחצי האי שבצדו המזרחי של ים המלח. אולם אין זה נראה, שהרי חצי אי זה הנו צחיח ושומם, דבר שאינו עולה עם תיאור המקרא, גם כאן וגם לעיל — ״כלו משקה״ (בראשית י״ג:י׳). כנגדם הוכיח וצשטיין (אצל 564Delitzsch, Gen. Beilage II. page), שמקומה של צוער היה בדרום מזרחו של ים המלח, באותו חלק של הערבה שנקרא כיום גור⁠־אס⁠־סאפיה. זוהי הנקודה הדרומית ביותר של ככר הירדן, מקום בעל אקלים טרופי ורווי מים. הצלבנים מצאו מקום זה כשהוא נקרא סופאר או צופאר, ואילו ים המלח נקרא אז ימה של צופאר.

³⁴ ראה י״א:ה׳-ח׳ (המ׳).

³⁵ מיכה ה׳:ו׳.

³⁶ נראה שבחייו של מחבר ספר החכמה עוד הראו נציב מלח זה (״ונציב מלח יעמד לזכר נפש חדלת אמונה״, ספר חכמת שלמה י׳:ז׳ — המ׳); גם יוסף בן מתתיהו טוען שראהו (השווה עתיקות א׳ י״א:ד׳). מאוחר יותר נתהוו אגדות שונות על אודותיו: לכשנקטע — הריהו מושלם מאליו, ואפילו אורח כנשים לו.

³⁷ השווה לעיל י״ח:כ״א.

³⁸ במקום שבו נמצאו ערים אלה, שם נמצא עכשו ים המלח. ים זה עושה רושם מפחיד. אין בו לא דגים ולא בעלי חיים אחרים. חופיו שוממים, ללא צמחיה כלשהי. כאשר סערה מכה על פני מימיו, הקצף עף⁠־עולה והוא מכסה את הכל בקרום מלח. כל החוף הנו עשיר באספלט, עובדה הנותנת מקום להניח, כי בקרקעית הים מצויים מרבצי אספלט גדולים; השווה גם לעיל י״ד:י׳. אורכו של הים הוא עשרה מיל גרמניים ורוחבו הממוצע — שניים. שקע זה נמצא כ⁠־1300 רגל מתחת לפני הים. עד כה היתה נפוצה הדעה שלפני מהפכת סדום היה הירדן עובר אזור זה והיה משתפך למפרץ עילם וכי רק עם הקטסטרופה הזאת נתהווה ים המלח. אשר קולט את מימי הירדן. חוקרים חדשים מתנגדים לדעה זו בטענם, שהאזור אשר בין ים המלח ומפרץ הים מתרומם עד לגובה של 2100 רגל מעל פני הים. בכך מתאשרת דעתם של רוזגר ורובינסון, שלפיהם ים המלח היה קיים מאז ומתמיד וכי הוגדל על ידי מהפכת הערים בחלקו הדרומי. לכך תואם גם האמור לעיל (ר׳ הערה 30. המ׳), שמקומן של סדום וצוער היה בדרומו של הים. עוד בשנת 1848 חקר הקפטן לינך את האזור ומצא שקרקעית הים, מחצי האי גור⁠־אל⁠־מצרא ודרומה, רדוד הוא בהרבה מזו שבחלק הצפוני. עומק הים בחלקו הדרומי הוא 13 רגל, בעוד שבצפונו העומק הממוצע הוא 1300 רגל. החלק הדרומי של ים המלח הוא איפוא עמק השדים, שהוצף בעקבות האסון הגדול שהמיט ה׳ על ערי הככר. ריטר סבור שבתחילה אמנם השתפך הירדן אל ימה של עקבה, אלא שעוד בימים קדומים התרומם קרקע הערבה, והרמה שנוצרה בדרך זו חסמה את זרם הירדן. כך נוצר אגם מים מתוקים אשר הפרה את עמק השדים. רק הקטסטרופה המתוארת כאן היא שגרמה, לדעתו, לשקיעת העמק, להמלחת מימיו ולשממון האזור כולו. אולם מתנגדיו טוענים, שמטעמים גיאולוגיים ואחרים אין מקום להניח, שאמנם אירעה התרוממות קרקע הערבה; השווה האנציקלופדיות של וינר ושנקל, ערך ים המלח, וכן רובינסון, הגיאוגרפיה הפיסית של ארץ הקודש, ע״ע 204 ואילך (בגרמנית).

³⁹ כפי שאמנם רוצים להבין כמה ממבקרי המקרא מביטוי זה, והם מיחסים מטעם זה ומטעמים נוספים (ר׳ הערות 38 ו⁠־45) פסוק כ״ט זה ל״מסורת היסוד״, כאילו יש בפסוקנו משום תיאור אחר ושונה של המאורעות ממה שמתואר בפרקים יח ויט עד כח.

⁴⁰ וזה בוודאי אינו; ראה להלן פסוק ל״א — ״ואיש אין בארץ״ (המ׳).

⁴¹ ובשוני מדומה זה נימוק נוסף בפי המבקרים לדעתם בדבר מקורו של פסוק זה

⁴² לעיל י״ח:ל״ב.

⁴³ לעיל פסוק טו.

⁴⁴ השווה לעיל יח, לפסוקים כג-כו (המ׳).

⁴⁵ אין חולקים על כך שהפרקים יח ויט (לפחות עד לפסוק כ״ט) מהווים יחידה אחת. אם כן, איפוא, אלמלא היה יחס כלשהו בין זכות אברהם והצלת לוט, הרי הקשר שבין שני הפרקים יהא רופף ביותר, ודוקא בשביל המבקרים שאינם מודים במהימנותו של סיפור זה, יהיה בלתי מובן, מדוע זה יקשור המספר יחד את שני הסיפורים הללו, זה של ביקור המלאכים אצל אברהם וזה של ביקורם אצל לוט.

⁴⁶ השווה לעיל יח, לפסוקים כג-כו (המ׳).

⁴⁷ שמות כ׳:ה׳.

⁴⁸ לעיל י״ד:י״ד.

⁴⁹ והרי זה טעם שלישי לאותם מבקרים המוזכרים בהערות 36 ו-38: כאן נאמר שלוט יושב בערי הככר, ואילו לפי הקודם הוא יושב בסדום. גם שוני זה מוכיח על מקור אחר של פסוקנו, לדעתם, והוא — ״מסורת היסוד״.

⁵⁰ בכך יש משום תשובה למבקרים המוזכרים (ר׳ הערות 36, 38 ו45). אך מן הראוי להזכיר עוד, שמבקרים אלה מיחסים רק את הפסוק כ״ט ל״מסורת היסוד״, בעוד שהסיפור הבא, מפסוק ל׳ ואילך, או שהם מיחסים אותו למחברו של הסיפור הקודם או ל״עורך״. יקשה עלינו להבין, למה זה וכיצד יתגלגל פסוק בודד זה מ״מסורת היסוד״ לכאן.

⁵¹ קייל, דליצש, דילמן.

⁵² באומגרטן.

⁵³ השווה רמב״ן.

⁵⁴ קורץ.

⁵⁵ יש מן המבקרים הרוצים לראות בסיפורו של לוט ובנותיו משום אגדה אשר השנאה הלאומית של ישראל לעמון ומואב יצרה אותה; אולם כל קריאה בלתי משוחדת תוכיח בנקל, שאין להסבר זה כל שחר. אדרבה, כה קשה הוא למצוא בסיפור זה עקבותיה של שנאה כלשהי, עד שכמעט נראה, כאילו הכתוב רוצה להצדיק פחות או יותר מעשה זה. לא תאוה גסה, כי אם השאיפה לקיום המין היא המניע למעשה, והרי זוהי שאיפה שתמיד נחשבה בישראל כראויה לשבח.
ולוט עצמו, אביהם של עמים אלה, שום אשם אינו מוטל בו, שכן מחוסר הכרה היה בשעת המעשה, שעושיו הן הבנות בלבד, בנות שאולי צעירות ובלתי מנוסות היו ולא ראו בו משום פשע. עד כמה אין זה בכוונת הכתוב להעליב את אויביה הלאומיים של ישראל על ידי הזכרת הפגם ביחוסם נראה בבירור מן העובדה, שאין הכתוב מעלים כלל את יחוסו של האויב המר ביותר, הוא אדום, והרי הוא מזרע אברהם ויצחק, וגם אמו — אמם של ישראל היא. יתרה מזו. לכבוד חושב להם הכתוב לעמון ומואב את מוצאם מלוט, שבזכותו שלו הנחיל להם הקב״ה את ארצם (דברים ב׳:ט׳,י״ט), לא פחות משהוא חושב לכבוד לאדום את מוצאו מעשו בן יצחק (דברים ב׳:ה׳).