סימן פ״ג במהדורת מירסקי, וזה תרגומו שם: וכל מי שיודע עדות חבירו [ואין מדובר רק כאשר חבירו מזמין אותו להעיד] חייב לילך עמו ולהעיד לו עדות, ואם לא העיד לו נקרא ׳חוטא׳, שנאמר ״ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה״. ואף על פי שהמקרא הזה אינו מדבר אלא בהשביעו ולא העיד, אף על פי כן כשהכתיב המקום שבועה לענין קרבן שהשביעו ולא העידו חייב קרבן על השבועה, אבל לענין איסור, אף על פי שלא השביעו, כשיודע לו עדותו ואין מעיד לו, אף בלא שבועה, עומד באיסור ונקרא חוטא, שנאמר ״ונפש כי תחטא״ ואחר כך ״ושמעה קול אלה״ – עד שלא ישמע ״קול אלה״ נקרא ׳חוטא׳ (עכ״ל). הרי לפנינו ׳שני דינים׳ – דין קרבן שבועת העדות כאשר חבירו השביעו להעיד ולא העיד, ודין איסור דאורייתא להימנע מלהעיד כאשר יודע ויכול להעיד. ועיין ברמב״ם ספר המצוות ל״ת רצ״ז, וז״ל: ... וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות, תכללהו גם כן זאת האזהרה [שהזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחת מישראל כשנראהו בסכנת מות או ההפסד...] כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת. וכבר בא בזה הענין גם כן ״אם לא יגיד ונשא עונו״, ולשון הספרא: מנין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר ״לא תעמוד על דם רעך״... (עכ״ל).
שמוזכר ב״ונפש כי תחטא״.
סימן פ״ג במהדורת מירסקי, וזה תרגומו שם: וכל מי שיודע עדות חבירו [ואין מדובר רק כאשר חבירו מזמין אותו להעיד] חייב לילך עמו ולהעיד לו עדות, ואם לא העיד לו נקרא ׳חוטא׳, שנאמר ״ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה״. ואף על פי שהמקרא הזה אינו מדבר אלא בהשביעו ולא העיד, אף על פי כן כשהכתיב המקום שבועה לענין קרבן שהשביעו ולא העידו חייב קרבן על השבועה, אבל לענין איסור, אף על פי שלא השביעו, כשיודע לו עדותו ואין מעיד לו, אף בלא שבועה, עומד באיסור ונקרא חוטא, שנאמר ״ונפש כי תחטא״ ואחר כך ״ושמעה קול אלה״ – עד שלא ישמע ״קול אלה״ נקרא ׳חוטא׳ (עכ״ל). הרי לפנינו ׳שני דינים׳ – דין קרבן שבועת העדות כאשר חבירו השביעו להעיד ולא העיד, ודין איסור דאורייתא להימנע מלהעיד כאשר יודע ויכול להעיד. ועיין ברמב״ם ספר המצוות ל״ת רצ״ז, וז״ל: ... וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות, תכללהו גם כן זאת האזהרה [שהזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחת מישראל כשנראהו בסכנת מות או ההפסד...] כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת. וכבר בא בזה הענין גם כן ״אם לא יגיד ונשא עונו״, ולשון הספרא: מנין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר ״לא תעמוד על דם רעך״... (עכ״ל).
שהיא ׳פירושא קא מפרש׳ את ״תחטא״, ואין כאן שני חטאים שונים או אפילו שני שלבים של חטא אחד.
גם במקרה וחבירו לא השביעו להעיד עבורו. וכך מפרש רבינו בביאור השאילתות וזה לשונו: אבל רבינו [בעל השאילתות] יישב דמ״נפש כי תחטא״ נפקא ליה [שאי אמירת עדות לבדה היא חטא], דהכי קאמר קרא, ד״כי תחטא״ ואחר כך ״ושמעה קול אלה״ [שחבירו השביעו]. והדר מפרש קרא מהו החטא, היינו ״אם לא יגיד״... [עיין שם בהרחבה].
זה לשון הגמרא: אין ״אלה״ אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר
(במדבר ה,כא) ״והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה״. [עיין בהרחבה ב׳תורה שלמה׳ סעיף י״ט, באשר הענין תלוי בגירסאות שונות].
״קול״ מיותר, באשר ״אלה״ היא שבועה.
רש״י: דאמר לעיל
(שם עא,א) חרש שיכול לדבר מתוך הכתב [פקח גמור הוא], כותבין ונותנין גט לאשתו.
שכדי שיחול דין שבועה ממש צריכים לא רק ״אלה״ אלא גם ״קול״, ולא כתב.
פרשתא ח,ב: אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה, מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה, תלמוד לומר ״ושמעה אלה״ ״ושמעה קול״, לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה.
כאשר רבינו משלים את שלימות התורה מתוך פשוטו של מקרא.
לגרוס בתוספתא.
וכן הגירסא שלפנינו.
ז״ל הגמרא: ״והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה״
(שמות לג,ח). ר׳ אמי ור׳ יצחק נפחא, חד אמר לגנאי... רש״י: ... מפורש במדרש רבי תנחומא – ׳ראו כמה עבים שוקיו, כמה צוארו שמן, הכל משלנו׳.
ובמקביל לתוספתא מצינו בתנחומא לויקרא ז׳, וז״ל: ולא מטובתו של אדם שומע חירופין וגידופין, אלא מתוך עוונות שיש בידו, שנאמר ״ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה״.
כלומר, הרואה, באמת לא ביקש לראות את העבירה אשר הזדמנה לו לראות.
את אשר רואה עתה שלא ביזמתו.
מיוזמתו הוא ובמזיד בפעם קודמת אחרת.
ולא בחנם או ׳במקרה׳ זכה לראות את קיום המצוה.
זה לשונו: אמר ר׳ לוי, ששה דברים משמשין את האדם, שלושה ברשותו ושלושה אינן ברשותו. העין והאוזן והחוטם שלא ברשותו – חמי מה דלא בעי, שמע מה דלא בעי, מריח מה דלא בעי... ובשעה שהוא זוכה הקב״ה עושה אותן שברשותו שלא ברשותו
(עיין שם).
וכן בתוספתא שבועות פרק א׳ הלכה ז׳: כל הטמאים שבתורה, בין שנטמאו טומאה קלה ובין שנטמאו טומאה חמורה, חייבין על טומאת מקדש וקדשיו, שנאמר ״בכל דבר טמא״ – לרבות כל המטמאים שבתורה (עכ״ל).
נגע בנבילה עצמה – ולא בדבר שנטמא הוא על ידי מגע בנבילה.
כאשר פירושו יהיה שנגע בנבילה של חיה טמאה (כגון אריה).
כגון צבי.
״טמאה״ אינו מוסב על ״חיה״ אלא על ״נבלת״.
כלומר, אבל חיה טמאה נשארת טמאה גם אם נשחטה שחיטה כשרה.
אחרי השחיטה.
שלא הגיע לשלב ״נבילה״.
חולין (סח,ב): במערבא מתני הכי, רב אמר, יש ׳לידה׳ לאיברים [כשם שמשנולד עובר, שוב אינו ניתר בשחיטת אמו, אפילו אם חזר שוב לתוכה, כך אבר זה שיצא הרי הוא כ׳ילוד׳ ואינו ניתר בשחיטת האם גם לאחר שחזר לתוכה], ורבי יוחנן אמר, אין ׳לידה׳ לאיברים [כפי שהם בעצמם. לכן אם חזר האבר אל תוך האם ואחר כך נשחטה האם, הותר באכילה בשחיטת האם, או הותר מדין טומאה לקודש].
זו שיטת הרי״ף, לא לפי שיטת רש״י (הובא בהערה הקודמת).
ולא לענין אכילה.
בעוד הסוגיא עוסקת בדין אכילה שהיא דאורייתא.
כך שאין בין אכילה ובין טומאה, כי זו וזו מדאורייתא.
במענה לקושיא ׳טומאה דאורייתא היא׳, משיבה הגמרא: בטריפה... כדאבוה דשמואל... טריפה ששחטה מטמאה במוקדשין [רש״י: מדרבנן].
ואין הכוונה ולא ידע כשנכנס לבית המקדש.
׳אמר אביי, קסבר רבי שידיעת בית רבו שמה ידיעה׳ (עכ״ל). כלומר, מה שלמד אדם מקטנותו בבית רבו, שהנוגע בטומאה נעשה טמא, ואסור לו קודש ומקדש, ידיעה זאת נחשבת לו כידיעה תחילה, אע״פ שבשעה שנגע בטומאה לא שם לב להתבונן שאמנם נטמא מחמת נגיעתו. לפי זה אין פירוש ״ונעלם״ שאמנם ידע תחילה בבירור, ואחר כך שכח, אלא גם ׳ידיעת בית רבו׳ נחשבת כ״ונעלם״, עם כל המשתמע מכך.
שבועות (יד,א) ד״ה ידיעות הטומאה: מתוך פירוש הקונטרס משמע שרוצה לפרש כולה מתניתין בידיעה גמורה שפירש ׳וידע שנטמא׳. ואע״ג דמוקמינן מתניתין כרבי דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה, מכל מקום נקטה לה במתניתין סתם ידיעה אע״ג דלא צריך. והמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת בית רבו.
שדי בידיעת רבו.
לאחר שנכנס למקדש.
ד״ה ונעלם ונעלם שתי פעמים: ... וידיעה בסוף לא בעי קרא, דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן?!
רש״י: באכילת קודש או בבית המקדש.
שלא כפירוש רש״י, שה״אשם״ מוסב על מה שעשה אחרי שנטמא, מפרש רבינו ש״ואשם״ הוא פירוש של ״והוא טמא״.
לעומת פסוק ב׳ שכתוב ״ונעלם ממנו והוא טמא״ כאן כתוב ״ונעלם ממנו והוא ידע״... ועיין רש״י שכתב בד״ה ונעלם: ולא ידע, ששכח הטומאה.
כלומר, לא רק ידע שנגע אלא אף ידע שנטמא על ידי הנגיעה, [נראה שרבינו מפרש ״ידע״ כעבר מוקדם לפני ה״נעלם״, כדרכו של רש״י בפירושו לתורה (״והאדם ידע את חוה אשתו״)].
כלומר, הגיע לידי עבירה.
מה שלא כתוב אצל הטומאות שבפסוק הקודם.
לכן סביר ושכיח יותר שאמנם יוודע לו בסוף שנטמא.
אלא שדיבר הכתוב בהוה.
״ונעלם ממנו והוא טמא״.
״ונעלם ממנו והוא ידע״.
אלא שדיבר הכתוב בהוה.
תחילה הוא קובע כי את אשר עומד לבטא ולקבל על עצמו בעוצמה של שבועה.
כאן להיפך, כלומר הביטוי לפני השבועה.
לכאורה מיותר. והשוה רש״י (להלן פסוק י״ג) – ׳להשוות קלין לחמורים׳. ואילו בפסוקנו החרישו המפרשים.
אלא ״לכל אשר יבטא האדם בשבועה״, כלומר ריבוי של אפשרויות.
דהיינו ״תשבע – לבטא בשפתיים – בשבועה״.
או ״תשבע – לבטא״ או ״יבטא – בשבועה״.
כך הנוסחא ברבינו, ואילו בגמרא הנוסחא ׳שהביטוי קודם לשבועה׳.
אמר שמואל, גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר ״לבטא בשפתיים״. מיתיבי, ״בשפתיים״ – ולא בלב, גמר בלבו מנין, ת״ל ״לכל אשר יבטא האדם בשבועה״... תריץ ואימא הכי: ״בשפתיים״ – ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין. גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין, ת״ל ״לכל אשר יבטא האדם״. וכן בתורת כהנים לפסוקנו: ״בשפתים״ – ולא בלב. או יכול שאני מוציא את הגומר בלבו, תלמוד לומר ״לבטא״. [חפץ חיים: נתכוין וגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם, אזלינן בתר מחשבתו].
בעוד אין דין ׳ידות׳ לביטוי שפתיים. בזה מחזק רבינו את אבחנתו הברורה בין לבטא בשפתיים ובין בשבועה. ביטוי שפתיים לא יתכן אלא על ידי פעולת הדיבור, בעוד אפשר להגיע לידי ׳ידות׳ של שבועה (כמבואר מיד) בלי כל פעולה של דיבור, לא של הזכרת השם ואף לא של הזכרת הפעולה עצמה.
זה לשונו: ... אלמא דשבועת ביטוי לא בעי אפילו כינוי, ואפשר שידות הן... דהא ׳שבועה שלא אוכל׳ הוי שבועה אע״פ שלא הוציא שם מפיו, והיינו ידות...
משלי
(ו,א) ״בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך״.
לא מצאנו, אך מצאנו פסוק נוסף במשלי
(יז,יח) ״אדם חסר לב תוקע כף״, וכן שם (כב,כו) ״אל תהי בתוקעי כף״.
בסוגיית (סעיף ג׳) הכותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא, צריך לברך.
ה׳ידות׳ יכול למלא את מקומה של לשון השבועה, אבל לא את התוכן עליו הוא נשבע.
כך ״לבטא בשפתיים״ ולא בכתבם.
הפירוש כאן שונה מבפסוק ד׳ כפי שביאר שם רבינו.
ד״ה והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו: ואמרו רבותינו כי ״והתודה אשר חטא עליה״ כלל לכל חטאת שטעונה וידוי.
כדרכו של רבינו לבאר מדוע דין המשותף לכמה מקרים נכתב במקרה מסוים זה ולא אחר. ובסוגייתנו אנו כותב הרמב״ן (שם שם):
ועל דרך הפשט יראה שאמר בכאן ״והתודה״ בעבור כי שבועת העדות יביאו קרבן על זדונה, וכן בשבועת הפקדון הזכיר
(במדבר ה,ז) ״והתודו את חטאתם אשר עשו״. אבל בחטאת
לא יזכיר וידוי השגגה. אבל על דעת רבותינו (ספרי נשא ה,ה) ״והתודה אשר חטא עליה״ על כל הנזכרים בפרשה, אף טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי שהן בשוגג, ושאר כל החטאות למדנו מכאן. אבל הזכיר הוידוי בכאן, מפני ששבועת העדות ושבועת ביטוי אין בזדונן כרת והצריכן וידוי, וכ״ש למעלה בחטאות קבועות שיתודה על חייבי כריתות.
כי די ״על חטאתו״ או ״על אשר חטא״. משמע, אפוא, שיש כאן גם ״חטאתו״ עתה וגם ״אשר חטא״ לפני כן (מעין עבר מוקדם, כגון ״והאדם ידע״ וכמו ״וה׳ פקד״), וכפי שמבאר רבינו.
שבועת העדות, טומאת מקדש וקדשיו, שבועת ביטוי שפתיים.
כפי שביאר רבינו בהרחב דבר סוף פסוק א׳.
׳הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן׳
(נדרים כ,א).
ובכל המקרים הללו, הקרבן שמביא...
אמר רבא, חטאת מכפרת על חייבי עשה מקל וחומר...
אמנם אונקלוס שם (פרק ד׳ פסוק כ״ח) הקדים שעירה לכבשה (פסוק ל״ב).
של ״כשבה״ ולא ״כבשה״.
כי אין ׳גדולה ומהודרת׳ בדין רגיל של חטאת, שהרי זהו קרבן על עבירה כלומר,.
תרגם ״קרבניה די חב״, אך לכולי עלמא השינוי אצל דלי דלות אומר דרשני אף בפשט מעין ׳לא פלוג׳, כלומר, הקרבן נחוץ.
החטא היה נשאר במלואו, בלי אפילו כפרה חלקית להשלמת הכפרה.
גם בעשיר (פסוק ו׳) וגם בדל (פסוק י׳).
להשוות את הקלים לחמורים לכבשה ולשעירה [כשמשיג ידם] ואת החמורים לקלים לעשירית האיפה [כשאין משיג ידם].
שבדלי דלות עצם העוני הוא גורם מרכזי בכפרה.
בעשיר ובדלות.
דהיינו מקצת (רוב) חטאתו.
על פי תהילים
(קב,א) ״תפילה
לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך
שיחו״.
״על חטאתו״ דהיינו, כל מה שנשאר לכפר אחרי פעלה של העניות.
על ידי העניות.
במקום.
לאיזה ענין השוואה זו. ועיין ברש״י שכתב ׳ללמד על מנחת חוטא שיהיו שייריה נאכלין, זהו לפי פשוטו׳. רבינו מביא כיוון נוסף.
כלומר, יש ׳שני דינים׳ במנחת חוטא זו (א) יש לה דין ״אזכרה״ בקומץ שלה (לעומת מנחת נדבה שכל המנחה היא ״אזכרה״). (ב) נוהג בה דין ׳כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים׳ כמו בכל קרבן (״ואכלו אותם אשר כופר בהם״).
הרי שוב ׳שני דינים׳, (א) בתוכן – לא יהא מהודר (״לא יתן עליה שמן... לבונה״). (ב) באוכל האכילה – ייאכל למשחה ולגדולה.
רש״י: המיוחדים לשם, יצאו קדשים קלים שהם ממון בעלים.
רבינו ציין ׳לעת עתה׳ בדין זה של מעילה בקודש, כשכוונתו – לפני הקרבת הקרבן, שהרי בחטאת אחרי הקרבת הקרבן – הכהנים אוכלים, ואילו בעולה – זוכים בעורות. והשוה תורת כהנים: ״מקדשי ה׳ ״ – המיוחדים לשם, יצאו קדשים קלים שאינם לשם [חפץ חיים: דממון בעלים הם, הלכך לית בהו מעילה לא בבשר ולא באימורים לפני זריקת הדם]. והשוה עוד תמורה
(לב,ב): אמר ר׳ ינאי, אין מעילה
מפורשת בתורה אלא בעולה בלבד... ״מקדשי ה׳ ״ – המיוחדים לה׳, אבל חטאת ואשם לא נפקא אלא מדרבי [על ידי דרשה]...
מיותר, ואפשר היה לכתוב ״איל תמים בערכך כסף שקלים״, ואנא ידענא שהוא ״מן הצאן״.
כדרכו של רבינו ׳לחדש מפי הגבורה׳ על פי פשוטו של מקרא.
האיל יכול להיות מוערך אצלו בפחות משני סלעים, וכשר הוא לקרבן המעילה באשר מחירו בשוק הוא שני סלעים.
מדוע לכהן ולא לגזבר.
במקרה שמעל בבהמת קדשי קדשים, שצריך עתה להביא אחרת (וגם להביא קרבן אשם על חטאו) אומרת התורה שיתן אותה לכהן.
לא ברור מדוע הכהן ׳יודע יותר להושיט׳.
רש״י: הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו... שמביא אשם תלוי (עכ״ל). זאת לעומת פרק ד׳ המדבר על חטאת ודאי, כלומר, שודאי עשה בשגגה מעשה אשר זדונו כרת.
ולא ״בעשותה״, כלומר, שתי פעולות נפרדות (אמנם, כפי שיבואר, יש קשר ביניהן).
״והביא איל תמים מן הצאן בערכך (האמור למעלה) לאשם״. זאת לעומת חטאת, שהתורה לא קבעה מחיר ועלות.
וזהו ״כי תחטא״, כאשר אין הכוונה ל״לא ידע״ הנדון, אלא לחטא קודם, אשר בגללו זימן לו הקב״ה לספק כרת כאן.
מדוע ״ונשא עוונו״, הרי אינו יודע אם עבר על איסור כרת או לא. עיין רש״י באריכות.
כלומר, אם וכאשר אמנם יוודע לו כי (לדוגמא) אכל חלב ודאי, כאשר אז יביא חטאת, מכל מקום עדיין לא תהיה לו כפרה גמורה.
בקטע הקודם ש׳חטא לפני ה׳ (קודם לכן) עד שנענש בזה שהגיע לידי כך׳.
לכאורה כפילות – ״שגגתו אשר שגג״ – ״והוא לא ידע״. ועיין רש״י בעקבות חז״ל.
״והוא לא ידע״ מפרש ומוסב על ״שגגתו אשר שגג״ (עיין בהערה הבאה).
על השגגה. כלומר, מדובר באכל חתיכה שספק אם היא חלב או שומן, א״כ מצבו הוא שאינו יודע אם כלל אכל איסור אפילו בשוגג.
זה לשון הגמרא: ... אשם תלוי למה בא? אמר רב זירא, שאם מת, מת בלא עוון. מתקיף רבא, מת – מיתה ממרקת! אלא אמר רבא, להגן עליו מפני היסורים.
כל הפסוק נראה לכאורה מיותר לחלוטין, ואף רש״י העיר ׳ואם תאמר מקרא שלא לצורך הוא׳, ונאלץ לפרש על פי דרשות חז״ל בתורת כהנים.
הקרבן הוא חוב הרובץ עליו, אשר בלעדיו אינו יכול להגיע לידי ״ונסלח לו״, כשם שאינו יכול לצאת ידי חובה לחבירו שחייב לו כסף, בלי לשלם לו את חובו.
״בערכך לאשם אל הכהן״, לעומת חטאת ודאי שם לא ציינה התורה את ערך החטאת.
שהרי בחטאת מדובר על שגגה שזדונה כרת.
ויבוא היוקר בעולם הזה (הגורם לו צער בעולם הזה) כדי לכפר על היסורים בעולם הזה, אותם היסורים ׳הנוחים׳ יותר ושלכן נקבעו לעולם הזה עקב החומרא הקלה יחסית של העבירה (ספק במקום ודאי).
הכחשה על פקדון, הלוואה, גזל, שכר שכיר.
שנשבע לשקר על חטאו הקודם.
מדוע הכחשת פקדון וכו׳ מוגדרת ׳מעילה בה׳ ׳. ועיין רש״י שהביא דברי ר״ע, עיי״ש.
לפסוק ט״ו לעיל ד״ה כי תמעול מעל: אין מעילה אלא שינוי [חפץ חיים: שמשנה מקודש לחול], וכן הוא אומר (דברי הימים א, ה,כה) ״וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ״. והביאו רש״י לעיל שם.
אין ׳מעל׳ אלא שינוי, וכן הוא אומר ״איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל״
(במדבר ה,יב).
ובזה מוצדקת לשון ״מעלה מעל״. והטעם מדוע כתוב ״מעל בה׳ ״, הוא, שהמעילה הושגה ע״י שבועה, וזו מעילה בה׳.
אחרי ההקדמה הכללית של ״מעלה מעל״ המציינת שינוי רשות.
ספר החינוך מצוה רכ״ה: שלא נכחש על ממון שיש מאחר בידינו. שלא נכחש במה שהופקד בידינו ובכל מה שיש לזולתנו עלינו...
קושיית רבינו מעוררת תמיהה, ועיין קונקורדנציה.
הלכה א: ... וכל המעיד מפי אחרים, הרי זה עד שקר ועובר בלא תעשה, שנאמר
(שמות כ,טז) ״לא תענה ברעך עד שקר״.
כך שרק בפסוק השני (״או מצא אבידה״) גילתה התורה את המשמעות ההלכתית (שבועת שקר) של הנאמר בפסוק הראשון ״ומעלה מעל בה.
״ ׳ ביאור משפט זה.
כך ש״נשבע״ מקביל ל״מעלה מעל בה׳ ״, בעוד ״מכל... לחטוא״ מקביל ל״כי תחטא״, ודו״ק.
המשך דבריו: אלמא קמה ליה ברשותיה משעת ״וכחש״ עד דעביד השבה, וזהו עונשה.
אמר רב ששת, הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין [רש״י: ... ואע״פ שלא נשבע].
יש להעיר, כי אם ״אשר גזל״ מיותר אחרי ״הגזילה״, הוא הדין והיא המידה בהמשך הפסוק ״אשר עשק״ אחרי ״העושק״, ו״אשר הפקד אתו״ אחרי ״הפקדון״, ו״אשר מצא״ אחרי ״האבידה״, וצריך עיון. ועיין תורת כהנים על אתר הדורשת את כל ״אשר״ אחת אחת למצוא חשבון.
אמר רב חסדא א״ר יונתן, מנין לשינוי שהוא קונה, שנאמר ״והשיב את הגזילה״, מה תלמוד לומר ״אשר גזל״, אם כעין שגזל – יחזיר, ואם לאו – דמים בעלמא בעי שלומי.
ד״ה הם ולא שינוייהם. ועיין בהרחבה ב׳תורה שלמה׳ סעיף רי״ב, בו המחבר מתייחס בהרחבה לדברי רבינו כאן ובשאילתות.
״והשיב את הגזילה או את העושק״ וכו׳.
שזו הלוואה.
עושק שכר שכיר.
ללא משיכה, נגד שיטת ריש לקיש.
במחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר אם דורשים את פסוק כ״א על פי ׳כלל ופרט וכלל׳ או ׳ריבוי מיעוט וריבוי׳. ושם רבי יוחנן לשיטתו שמעות קונות.
כי מעות קונות בלי זה.
בפסוק של ״והשיב״, שהרי אין חפץ להשיב.
שכר שכיר, שלכאורה גם כאן אין חפץ להשיב.
אפשרות של ״והשיב״.
״תשומת יד״.
רש״י ׳למי שהממון שלו׳. ותמוה, שהרי פשוט הוא כך.
כדרכו של רבינו לדייק על דרך הפשט את אשר חז״ל פירשו על דרך המדרש. וזה לשונם בתו״כ: יכול לא יתן לשליח בית דין או ליורשו, תלמוד לומר ״יתננו״ [חפץ חיים: דיתירא הוא, דהוה מצי למיכתב ׳ושילם אותו בראשו לאשר הוא לו׳].
פירש ״ביום״ כפשוטו. ואילו מדרש ההלכה (תורת כהנים,
בבא מציעא מג,
ב) דרש – לפי הערך של יום אשמתו, כאשר נפלה שם מחלוקת לאיזה יום הכוונה.
אחרי ״מכל אשר יעשה האדם״.
לעיל פסוק כ״ב ד״ה או מכל.