לכאורה היה לו לכתוב ׳ויברך משה את בני ישראל לפני מותו׳. ועיין ברשב״ם.
אונקלוס ״נביא דה׳ ״. ראב״ע: להודיע כי בנבואה בירך אותם. רמב״ן: להודיע כי ברכתו מקויימת כי ״איש האלהים״ היה, ותפלת ישרים רצונו.
ומדוע קבלת ״פי שנים ברוחך״ תלויה בראייתו את אליהו מסתלק. והרד״ק שם כתב: אם יהיה בך כח רוח אלהים שתוכל לראותו כשאלקח מאתך, ידעתי כי מאת האל יהיה שיהיה לך כמו ששאלת (עכ״ל), כלומר, לדעת הרד״ק אין זו תוצאה של ראייתו אלא גילוי על דרגתו של אלישע. אך רבינו מפרש בכיוון של תוצאה.
וכך ביאר שם המצודת דוד: כי אז נכפלה מעלת אליהו ממה שהיתה קודם, ויוכל להשפיע לזולתו כל הדבר שיש בו אז.
רש״י פירש ע״פ דברי חז״ל המפורסמים, שהחזיר הקב״ה על כל האומות שיקבלו תורתו, והם סירבו. רבינו מפרש בכיוון אחר.
״ה׳ מסיני בא״.
׳ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה נינהו׳.
כפי שכתב רבינו...
שהיא הגמילות חסדים המיוחדת לעם ישראל, באשר רק אצלם יש מושג של ׳לומדי תורה׳.
מצב החזקת תורה בתקופת רבינו משתקף בדבריו אלו.
אך לא כל כך ברור איך ענין זה מתחבר לנושא הפסוק שם שהם ״הסריסים אשר ישמרו את שבתותי״.
אמר ר׳ סימון, איך לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל...
רש״י ״רבבות קודש״ = מלאכי קודש.
שנמסרה הנהגת העולם לפי השגחתו יתברך על ישראל.
שהיא התורה, כפירוש רש״י, רמב״ן וכו׳. אך רבינו ממקד זאת על התלמוד בלבד.
אותן אותיות בשינוי סדרן.
רמב״ן: וטעם ״אש – דת״ כמו ׳דת-אש׳.
בהרחב דבר.
פרשנות רבינו על ״כל קדושיו״ כמוסב על צדיקי אומות העולם מנוגדת לדעת כל הפרשנים שמוסב על ישראל או על בני לוי וכדו׳. וגם לכאורה נגד הגמרא ב״ב
(ח,א) שרבינו עצמו הביא להלן את המשכה, וז״ל הגמרא: ״אף חובב עמים כל קדושיו בידך״ – אמר משה לפני הקב״ה, רבש״ע, אפילו בשעה שאתה מחבב עמים, כל קדושיו (של ישראל) יהיו בידך (לשומרן).
שרק מ״והם״ עובר לדבר על בני ישראל, כש״כל קדושיו בידך״ עוסק באומות העולם. וכפי שכתבנו דעת הראשונים אינה כך.
זה לשונו: דבר אחר, ״אף חובב עמים וגו׳ ״ - הם שאר אומות, שכל קדושיהם נותנין עצמן בידך ומתגיירין, אבל ״והם״, כלומר, ישראל, ״תוכו לרגלך״ - שעמדו בתחתיות ההר סיני לקבל תורה, ויתרון רב להם.
על הלשון ״והם תוכו לרגליך״.
ביאור המלה ״תוכו״.
לכוון עצמו ולהתמקד בזה.
נתקלים או נפגשים, וזהו ״תוכו״.
״והם תוכו לרגליך״.
תלמידי החכמים והמון העם.
שהרי עוסקים בתלמידי חכמים ובהמון העם.
בין החביבות לאומות העולם (המתוארים ברישא של הפסוק ״אף חובב עמים כל קדושיו בידיך״) לבין החביבות לישראל (המתוארים בסיפא ״והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך״).
״ישא״.
״מדברותיך״.
מלשון ׳דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור׳.
בין החביבות לאומות העולם (המתוארים ברישא של הפסוק ״אף חובב עמים כל קדושיו בידיך״) לבין החביבות לישראל (המתוארים בסיפא ״והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך״).
החביבות המוזכרת בפסוק הקודם (שאינה דומה החביבות של אומות העולם לחביבות של ישראל).
האם משה ציוה לנו את התורה, הלא הקב״ה ציוה. וברס״ג פירש: אלהים אשר ציוה לנו ע״י משה את התורה. והחזקוני פירש בעקבות הגמרא במכות
(כד,א) שמלבד שתי הדברות הראשונות ששמעו מפי הקב״ה, שאר תרי״א מצוות כמנין ״תורה״ שמענו מפי משה. רבינו נוטה לכיוון אחר.
פלפולא של תורה.
רש״י: דכתיב ״בראשית ברא״ – בשביל התורה שהיא ראשית וישראל שנקראו ״ראשית תבואתה״ שעתידין להנחילה, ברא אלהים את השמים וגו׳.
לנו מורשה ולא להם.
שהיא פלפולה של תורה.
כפי שמפרש רבינו בכל מקום בתורה במשמעות שם ״יעקב״ לעומת ״ישראל״.
המחזיקים בידי תלמידי החכמים העמלים בפלפולה של תורה.
״ותומכיה״.
גם ה״תומכיה״ זוכה להיות ״מאושר״ (וק״ו ה׳מחזיק׳).
מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקב״ה חופה לפי כבודו. עשן חופה למה?
רשב״ם מפרש ׳שלא לההנותו מנכסיו׳, אך רבינו לומד שאפילו ההנהו, אך עשה זאת בעל כרחו ולא באהבה ושמחה.
כי ״עץ החיים״ היא רק ״למחזיקים בה״ ולא ״ל״תומכיה״.
בפסוק הקודם, שמשמעותו לפי רבינו – הנהגה, והלשון רבים מצביע על שתי הנהגות. רבינו מבאר מהן שתי ההנהגות.
ובהרחב דבר שם.
זו התקופה שנהגה עם בנ״י בכניסתם לארץ ישראל, והחלה כבר בשנת הארבעים לקראת כניסתם (ועוד לפני כן), כמבואר בהקדמת רבינו לחומש במדבר.
וזו היתה הנהגת הקב״ה עם בני ישראל בתקופת משה רבינו – תקופת המדבר.
עיין גם ברברי רבינו לבראשית
(א,ז) בהרחב דבר.
בתקופת יהושע.
אלא מדת ׳תפארת׳ – למעלה מהטבע.
שזו הנהגה המעורבת עם הטבע.
שרבינו מפרש שם – אין כח בעולם ככח (= ״אל״) של ״ישורון״.
ר׳ ברכיה בשם ר׳ יהודה ב״ר סימון אמר, אין כאל ומי כאל ישורון (מתנות כהונה: ופירוש הכתוב, אין מי שידמה לאל, רק מי הוא זה שידמה לו – ישורון, כדמפרש ואזיל), הנאים והמשובחין שבכם (מתנות כהונה – הצדיקים הישרים). אתה מוצא כל מה שהקב״ה עתיד לעשות לעתיד לבוא, הקדים ועשה ע״י הצדיקים בעולם הזה. הקב״ה מחיה מתים ואליהו מחיה את המתים...
שנהגה בתקופת משה רבינו.
שהזכיר רבינו בקטע הקודם, שלא היה ירא מן הכשוף.
של יהושע.
פליגי בה... חד אמר דור לפי פרנס, וחד אמר פרנס לפי דורו.
ש׳הוא כינוי העליון שבישראל׳.
שרבינו מפרש שם – אין כח בעולם ככח (= ״אל״) של ״ישורון״.
עליה דובר בפסוק ד׳ ״ישא מדברותיך״ (שתי הנהגות ה׳) ובפסוק ה׳ ״ויהי בישורון מלך״.
לכיבוש ארץ ישראל.
יחד עם שבט גד, וצ״ע על פי זה מדוע לא הוזכר כאן גם שבט גד.
אף שהמצב בעת מלחמת יהושע היה רק של השגחה נסתרת.
לא במשמעות מתים.
מיוחדים, מלשון ׳מציינים את הקברים׳.
לשון מדרש רבה הובא לעיל
(ב,לד) עיי״ש.
שהם אנשים מיוחדים ומצויינים.
שהיא ההנהגה הטבעית בהשגחה נסתרת, וכפי שהגדיר רבינו בפסוק ה׳. (ולפי זה מובנת הסיבה לסמיכות יהודה לראובן, עקב הנהגה זו).
שהיא ההנהגה הטבעית בהשגחה נסתרת, וכפי שהגדיר רבינו בפסוק ה׳. (ולפי זה מובנת הסיבה לסמיכות יהודה לראובן, עקב הנהגה זו).
שנמשל לחרב.
שנמשל לקשת.
חיילי שבט יהודה.
אחר שהזכיר שני שבטים שהתנהגו במדת ׳מלכות׳ שהיא בדרך הטבע עם השגחה נסתרת.
הנהגתו. שהוזכרה לעיל פסוק ג׳ ״ישא מדברותיך״ – שתי הנהגות ה׳, עיי״ש.
וזהו ״תומיך״.
וזהו ״ואוריך״.
בהמשך הפסוק ״אשר ניסיתו וגו׳ ״.
נכלל ב״אשר ניסיתו במסה״.
בתפלת שחרית של שבת לפני ברכת ישתבח.
״איש חסידך״.
וכן בספרי (הובא ברמב״ן) ׳הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות׳. וז״ל הראב״ע: ״במסה״ – שם, כמו בנסיון.
דהיינו מ״ם המוצמד לשורש, כדי להפכו מפועל לשם עצם, כמו ׳מקום׳ מ׳קום׳, ׳מחנה׳ מ׳חנה׳.
כמו ׳מפל׳ (מים) משורש ׳נפל׳, כאשר הנו״ן נפלה עקב היותה (בסגירת ההברה) מנוקדת בשוא נח. גם כאן ״מסה״ שם עצם משורש ׳מנסה׳.
׳והנכון בעיני ע״ד הפשט׳.
ז״ל: הוא המקום אשר נסו ה׳ ברפידים
(שמות יז,ז)... כאשר חטאו בני ישראל וינסו את ה׳ על המים, ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על ה׳, כי האמין בו ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש.
דוחה זאת רבינו.
ושם המלה ״במסה״ הבי״ת מנוקדת בפת״ח (כלומר, בי״ת הידיעה) וממילא גם המ״ם מנוקדת בדגש חזק. רש״י שם: כשיצאו ממצרים שניסוהו במים, שנאמר
(שמות יז,ז) ״היש ה׳ בקרבנו״.
ממיס.
לפי רבינו יוצא, אפוא, שהמושא ״במסה״ אינו תואר פועל של שם מקום, אלא תואר פועל של תיאור אופן, ושרשו אינו ׳נסה׳ אלא ׳מסס׳.
על הפסוק ״וישימו עליו שרי מיסים״.
על הפסוק ״המסות הגדולות אשר ראו עיניך״.
לא נמסו לגמרי.
בכמה מקומות בתורה.
בעקבות לשון הספרי (על אתר) הובא ברש״י: נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר ״שמעו נא המורים״ אהרן ומרים מה עשו. ועיין ברמב״ן כאן באריכות.
וכפי שהגדיר זאת רבינו לעיל בתחילת פסוק ח׳: ואחד נדרש להזהר הרבה שיכוון לאמת ודרך הטוב והישר בעיני ה׳. ובהמשך כתב שחסידות זו נכללת בשם ״שומרי מצוותיו״.
הובא ברבינו שמות שם: ״לאוהבי״ – זה אברהם אבינו וכיוצא בו. ״ולשומרי מצוותי״ – אלו הנביאים והזקנים. ומפרש שם רבינו ב׳ברכת הנצי״ב׳ ש׳הנביאים׳ הכוונה שהם מרגילים את הרבים בתוכחה וכדו׳ לשמירת המצוות, מה שמגדיר רבינו כאן ׳שמשתדל לזכות את הרבים׳, ו׳הזקנים׳ הכוונה שעושים המצוות בדרך הפלגה, מה שמגדיר רבינו כאן ׳לעשות בהפלגה מטבע האדם׳, כידוע המעשים מחסידי חז״ל בתענית
(לא,ב) ובשבת
(קיט,א) ׳אבוך במאי זהיר טפי׳ וכו׳.
׳כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו׳.
ענין ׳לעשות בהפלגה מטבע האדם׳.
להלן נראה שרבינו מייחס פירוש זה ל-׳על דרך הדרש׳.
אמר רב יהודה, שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים... איתיביה... ״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו״ (רש״י: אלמא אביו ואמו אחיו ובניו עבדו עבודה זרה). (עונה הגמרא) ״אביו״ – אבי אמו מישראל (״אמו״ – אמו מישראל), ״אחיו״ – אחיו מאמו מישראל, ״בניו״ – בני בתו מישראל.
בתיאור מעשה העגל בפרשת כי תשא.
של בית דין.
אבי אמו מישראל. ולכן בפרשת כי תשא לא הוזכרו ״אביו ואמו״.
לא מצאנו מי מהמפרשים שהלך בכיוון זה.
על הפסוק באיוב
(טו,לג) ״יחמוס כגפן בסרו״ – זו אשתו (של קרח). ומצאנו שם (יח,כ) גם על פסוק במשלי
(יד,א) ״חכמות נשים בנתה ביתה״ – זו אשתו של און בן פלת, ״ואולת בידיה תהרסנה״ – זו אשתו של קרח.
והרי לא הלכו אחרי עצת אביהם ואמם.
א״כ ״לא ראיתיו״ – לא קבלתי דעתו (של אביהם).
גם ע״פ הפשט ש״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו״ מוסב על בני קרח ולא על חטא העגל, מ״מ במילים אלו הכוונה לחטא העגל.
של ׳מופרש לה׳, בלי שום רצון עצמי כלל׳ – לשון רבינו בפרשת כי תשא.
המוזכרים ב-״האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו״ – ע״פ רבינו ע״ד הפשט.
״ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע״.
איזו ׳אמירה׳ הם שמרו.
זו היתה הנקודה שבה חלק קרח על משה כשטען שנתן גדולה לאהרן ובניו מדעת עצמו ולא מ׳אמירת׳ הקב״ה.
במעשה העגל – ״כה אמר ה׳ אלהי ישראל שימו איש חרבו על יריכו... והרגו איש את אחיו וגו׳ ״.
שהזכיר רבינו בתחילת הדברים בפסוקנו – פסוק ט׳.
כלומר, אלו המשתדלים לזכות את הרבים, וכאן משה עוסק באנשים אלו מתוך שבט לוי.
מצאנו אצל האחרונים כיוון זה, כגון ה׳שם משמואל׳ על שמחת תורה, וב׳מאור ושמש׳ פרשת שמיני, ובספר ׳פתגמי אוריתא׳ פרשת במדבר.
במעשה דינה.
״עכרתם אותי״. הואיל ולא עשה (עם שמעון) ע״פ דעת תורה, שהיא דעתו של יעקב אבינו.
להתנהגות בחסידות.
שמסמל תמיד (במשנת רבינו) את המון העם.
אמר להם ״מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון״ – פסוק י״א.
קטורת ועולות.
והגמרא למדה זאת
(שם) מ״ברך ה׳ חילו״, המוסב על ״ישימו קטורה באפך״.
על הפסוק ״תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו״.
זה לשונו בד״ה הא כהן גדול כל השנה לדידיה כרגל לכולי עלמא דמי: דתנן כהן גדול מקריב אונן, מדאמר לו אהרן למשה ״ואכלתי חטאת היום״
(ויקרא יא,יט), ולא אמר למשה ׳והקרבתי׳, מכלל דהקרבה באנינות. ולמדנו דכהן גדול מקריב אונן, אבל כולי עלמא בשאר ימות השנה אונן אינו משלח קרבנותיו, כדאמרינן לקמן
(טו,ב) ״שלמים״ – בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן, וברגל משלח, וכהן גדול אונן מקריב כל השנה, אלמא כל השנה לדידיה כרגל דמי.
רבינו יסביר בסוף הפסוק מדוע ההתייחסות ל״יורו משפטיך ליעקב״ מגיעה לאחר ההתייחסות ל״ישימו קטורה וגו׳ ״, כש״יורו משפטיך״ הוזכר לפניו.
שמשמעותו שיורו הלכה ל״יעקב״ – להמון ישראל, וזוהי הוראה פשוטה מה שכבר נפסק להלכה ע״י דורות קודמים – רבינו לעיל.
מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה.
עיין בראשית
(יב,יז) שם (כו,ה - בהרחב דבר) שמות
(ג,ו) שם (לט,לז) ועוד.
שמשמעותו שיורו הלכה ל״יעקב״ – להמון ישראל, וזוהי הוראה פשוטה מה שכבר נפסק להלכה ע״י דורות קודמים – רבינו לעיל.
שהראשון אינו...
הוזכר ברש״י על-אתר.
כי ״יורו משפטיך ליעקב וגו׳ ״ קודם בפסוק י׳ ל-״ישימו קטורה וגו׳ ״.
״ישימו קטורה באפיך״, עיין לעיל ברבינו.
״וכליל על מזבחך״.
גם הם התהלכו בחסידות למעלה מטבע אנושי, כמבואר לעיל פסוקים ח-ט.
כלומר, לא יתכן להסביר משפט זה כפשוטו, כי אין קשר בין ענייני לימוד מלחמה לקינה על שאול.
לא כפי שנראה מפשוטי המקראות שהיתה זאת זכותו של דוד ותפלתו, שעזרה לנצח את גלית.
דעת רבי אלעזר ש״ספר הישר״ הוא חומש דברים (לא כדעת ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן שהכוונה לספר בראשית) משום דכתיב ביה ״ועשית הישר והטוב בעיני ה׳ ״
(לעיל ו,יח).
וכפי שממשיך רבינו שבפסוקנו נאמר ״ישכון לבטח עליו״ שאין צורך ״ללמד קשת״ ולטכסיסי מלחמה.
כח ההוראה שלו בישראל – לימוד התורה.
הצלחתו במלחמות ישראל.
כמבואר בפסוק הקודם ברבינו.
הם הסיבה והמסובב.
על הפסוק ״ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה״.
עיין בקטע הקודם.
זכרון חזק.
הביאו רבינו לעיל (
לא,כז. י,
טז), ובשמות (
לב,ט. לג,
ג) ועוד.
זה לשונו: דהרוצה להוציא הוראה למעשה או להבין שמועה, עליו לזכור מה שלמד כבר, והוא השתמשות הדעת והזכרון באחורי הראש והמוח, כמו שכתב הרב אב״ע פרשת יתרו בהקדמה לעשרת הדברות...
אבל (על מתו), שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו...
וכן בשאילתות.
מעל הטבע.
כך משמעות שם ״אלהים״ בכל התורה ע״פ רבינו.
״מגד״ משמעו לשון עדנים ומתק – רש״י.
בספר ׳אבן השהם׳ הביא מספר ׳עמק המלך׳, וזה לשונו: ועוד אספר מעיר שכם, והיא עיר מוקפת חומה, ויש בה יותר משס״ה מעיינות...
לא מצאנו.
התרגום-יונתן בשופטים
(ד,ה) מתרגם ״בהר אפרים״ – ״בטור מלכא״ – הר המלך. ועיין גם בדברי רבינו בברכת יעקב ליוסף (
בראשית מט,כה ד״ה ואת שדי ויברכך).
בחלקו של יוסף.
ולאו דוקא תבואה.
על הפסוק ״ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו״.
לשון רבינו שם: דפירוש ״תבואה״ משמעו – הכנסה בעסקיו גם מלבד הנאכל בביתו.
כל חודש.
״מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם״
(במדבר כג,ז).
על אף שעיקר גידולם אינו בארץ ישראל אלא ב״הררי קדם״, מ״מ הם נמצאו בחלקו של יוסף.
מצאנו בקהלת רבה (פרשה ב׳) על הפסוק ״כנסתי לי גם כסף וזהב״ (אות ב׳) ד״ה ר׳ יהושע בן לוי פתר... וז״ל: אדריאנוס שחיק טמיא שאל את רבי יהושע בן חנינא, כתוב בתורה ״ארץ אשר לא במסכנות וגו׳ ״, (האם) יכול את למייתו (להביא) לן פלפלון ופוסיאנין ומטקסא. אייתו ליה פלפלון – מן (מקום שנקרא) נצחנה, פוסיאנין – מן ציידן... ומטקסא – מן גוש חלב.
האם יש גבעה או הר שאינם קיימים ״עולם״? ורש״י פירש גבעות העושות פירות לעולם ואינן פוסקות מעוצר הגשמים.
הר חרמון היה מנחלת מנשה – דברי הימים א׳ (ה,כג).
כפי שהזכיר רבינו בפסוק י״ג בסוף ד״ה ממגד שמים מטל. ועיין גם דברי רבינו בברכת יעקב ליוסף (
בראשית מט,כה ד״ה ואת שדי ויברכך).
דייקא.
לשכון בסנה (שהוא שיח נמוך) כשנתגלה למשה רבינו בתחילת שליחותו
(שמות ג,ב).
כפי שביאר רבינו בד״ה ורצון שוכני סנה.
כמוזכר ברש״י
(בראשית מג,לד) על הפסוק ״וישתו וישכרו עמו״, רש״י: ומיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין... ואותו היום שתו.
רבינו לבראשית
(מט,כו): וזה (הדעת) במקום המוח שהוא הקדקד, כדאיתא במנחות
(לז,א) ״בין עיניך״ – זה הקדקד וכו׳, מקום שמוחו של תינוק רופס.
על הפסוק ״תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו״.
כי ארצו היתה מבורכת מאד בתבואה, לעיל ״וממגד תבואות שמש״ וכו׳.
כפי שהאריך רבינו בברכת יעקב ליוסף (
בראשית מט,כה. וכן שם מה,ד. מח,טז), יעיי״ש.
שור מובחר ומיוחד.
אך רש״י ורמב״ן פירשו שם – שר המות.
השפעתו מתקבלת.
המלך אחאב. (מאיזה שבט היה אחאב בן עמרי ?
׳ראם׳ – בעל חיים ממשפחת נבובי הקרן, קרניו ארוכות וישרות קונקורדנציה אבן שושן).
משבט אפרים – יוסף.
ורבבות חייליו.
ברשימת המלכים שבספר מלכים ב׳ יש את ירבעם בן יואש
(מלכים ב יד,כג), ועליו נאמר בפסוק כ״ה ״הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה וגו׳ ״, כפי שכתב רבינו בהמשך דבריו בקטע זה. מאידך, היה מלך בשם יהואחז בן יהוא בפרק י״ג פסוק א׳, אביו הוא המלך יהוא המפורסם
(שם פרק י׳) שהשמיד את כל נביאי הבעל. ועל המלך יהוא כתוב במדרש רבה ויחי שהיה משבט מנשה. כך שדברי רבינו אינם ברורים לנו.
זה נאמר על יהואחז בן יהוא.
״בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ״.
וז״ל רבינו ב׳מרומי שדה׳ על מסכת מגילה שם: וי״ל, דאחרי שראה יהושע כמה שמועיל לימוד הלכה למלחמתם של ישראל, משום הכי כשהגיע לעי, והבין את הנחוץ לזכות גדול, שהרי הקב״ה אמר לו ״שים לך אורב״, לכן הלך בעומק של הלכה כדי להגדיל את הזכות, ולשנן את חרבן של ישראל.
בד״ה יששכר חמור גרם.
על הפסוק ״ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם וילכו״.
הביאו עמם שונאיהם דרך הים.
אף שכאן בשי״ן ושם בסמ״ך.
אך רש״י, רד״ק ומצודות מסבירים שם – מכוסים, מקורים. וכן בתרגום יונתן.
וממשיך רש״י שם: ״ספון״ – חשוב בלשון ברייתא.
ז״ל הרמב״ן: והנכון שהוא על נחלתו, כי השני שבטים (ראובן וגד) אשר לקחו נחלתם בעבר הירדן... ונחלתם רחבה ונסבה למעלה מכל השבטים. ולא הזכיר בראובן זה, כי די בתפלתו. ואפשר ג״כ כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן, כי היו גבורים ונתן להם את כל הספר, והערים אשר בנו רבות מאשר ראובן.
הרמב״ן אינו מתייחס לטיעון זה, וצ״ע.
אך נראה שלרמב״ן לא הפריע טיעון זה.
ועל מצב כזה שייך לשון ׳הרחבה׳.
בחלקו של גד.
הוא משה רבינו, ועיי״ש ברש״י.
להלן
(לד,ו) ״ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור׳.
וכנ״ל ברבינו בפסוק ט״ז, עיי״ש.
בד״ה מפני מה נקבר מול בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור.
מהשפעתה של עבודה זרה ׳פעור׳.
על הפסוק
(לעיל יב,א) ״אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות״.
תשלום הוצאותיו וכדו׳ מוטלות על ישראל.
ניכרת גבורתו.
לעיל
(לב,יד) ״עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים״.
על דברי המשנה: רבי אליעזר אומר, (השוחט את המסוכנת) דיה אם זינקה.
תחילת דבריו: גזור מן ״יזנק מן הבשן״ הוא הקול הנשמע...
לא מצאנו דעה כזו בין הראשונים על אתר. הברכה לשמשון מופיעה בברכת יעקב בפרשת ויחי.
דומה לזכות התורה.
לשון רבינו שם: זה היה כוחו של דן לאהוב את המשפט בדיני ממונות... אמנם לא היה שופט מכח התורה שהרי לא היו עוסקים כל כך בתורה, אלא מ״מ היה כערכאות שבסוריא שהיו גם כן מעלה ודבר יקר.
פרשת ואלה המשפטים.
איזהו חכם – הלומד מכל אדם. איזהו גבור – הכובש את יצרו.
משני האופנים.
לא ״הגבור״ הידוע.
גבור מלחמה.
מדרש רבי נחוניה בן הקנה – ספר הבהיר (ז,ג).
זה לשונו: ״ומלא ברכת ה׳ ים ודרום ירשה״ – אין ״ים״ אלא תורה, שנאמר
(איוב יא,ט) ״ורחבה מני ים״.
כך שאין לו מה להציע לרבים.
יש לו יכולת לעמוד ולדבר בפני רבים.
ביארנו (
לעיל ל,יד. ג,טז) על הפסוקים שבספר שופטים.
בשירת דבורה.
כי זכות התורה היא המסייעת לנצח במלחמות.
שדוקא בשני שבטים אלו היה כח התורה באותה תקופה.
שנחלתו מקבילה לנחלת זבולון ונפתלי שהיו בעבר הירדן המערבי, כך שהיו סמוכים ייחסית לנחלת מנשה והיו תלמידים מצויים ללכת לשם ללמוד תורה.
ללמוד תורה אצל חצי שבט המנשה שהיו בעבר הירדן המזרחי שהיו גדולי תורה וראשי ישיבות.
וכנ״ל בדברי רבינו.
רבינו ממשיך בהסבר הפסוק ע״פ מדרש חז״ל שהביא הרמב״ן, שהפסוק מוסב על לימוד התורה.
והעברת שמועתו לתלמידיו, ללא כח החידוש.
כמבואר בספר יהושע בחלוקת הארץ.
על הפסוק ״ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה״.
על הפסוק ״ויעל אברם ממצרים... ולוט עמו, הנגבה״.
והובא ברש״י כאן על-אתר. לשון המדרש הוא: ״מאשר שמנה לחמו״ – שבנותיו נאות, וכן הוא אומר ״יהי רצוי אחיו״ – בבנותיו. ״והוא יתן מעדני מלך״ – שבנותיו ראויות למלכות, שנאמר
(שמואל ב׳ א,כד) ״המלבישכן שני עם עדנים״.
שם: ולמה סכין אותו, שמשיר את השיער ומעדן הבשר.
׳שהיו בנותיהן נאות׳.
וכתב על זה רש״י ׳ואיני יודע כיצד׳. ועיין בזה ברמב״ן ובחזקוני. רבינו נותן את ההסבר שלו.
שהם הנשים של שבט אשר היו נשואות לחשובי ישראל – ׳נשואות לכהנים גדולים ומלכים׳.
חשובים.
כי ׳שמן המור׳ הוא שמן זית שלא הביא שליש, וא״כ בעליו אינו נותן לזיתים להמשיך לגדול ולהתמלא.
בקטע הקודם ׳דבחורי ישראל היו מברכים אותו על שמספיק להם בנות משמחות לב בעליהן׳.
״ברזל ונחושת״.
יותר מצור (וזהו ״ברזל״).
תפלתם באגודה אחת בבית הכנסת.
יוצרים את התוצאה של ״ברזל ונחושת״.
כך כתב האבן עזרא ׳אין לו ריע׳.
זו הוכחה.
כך ברמב״ן: הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו ׳זבאך׳, כי האותיות האלה יתחלפו תמיד.
זו פרשנות רבינו, ואינה ברמב״ן.
לשון רש״י – כן יהיו ימי זקנותך שהם דואבים, זבים, כואבים ומתמוטטים.
כך בהמשך דברי הרמב״ן: ונכון הוא מה שפירשו בו שהוא הפוך (כלומר, הבי״ת והאל״ף מחליפות מקום בתוך המלה) מן ״דאבון נפש״
(לעיל כח,סה), ויקראו ימי הזקנה ׳דאבון׳ כי הם ימי הרעה והצער.
לא מצאנו פסוק כזה, אלא קרוב לזה – ״וכל נפש דאבה מלאתי״
(ירמיהו לא,כה).
מלשון זיבה ושפע, ומלשון דוי וכאב.
כפי שביאר רבינו בקטע הקודם.
זקוקים לקבוץ לתפלה בעוד שני מצבים מלבד עת המלחמה.
עתה יסביר רבינו את ״וכימיך דבאך״ בהתייחסות לקבוץ לתפלה בעת רעה וכל צרה רח״ל. (המשמעות השניה של ״דבאך״ מלשון דוי וכאב).
כלומר, ימים שהתהפכו עליו לרעה, לכאב ודוי.
תפלתם באגודה אחת בבית הכנסת.
על הפסוק ״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה״.
העת השניה לקבוץ לתפלה.
ארבעה ראשי שנים הם...
בפרשת אמור.
זה לשון רש״י: לא קיבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכפורים. ועיין רש״י ויקרא
(כג,לה) ד״ה ״מקרא קודש״: ביוהכ״פ – קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים – במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה.
מכאן משמע שגם שבת נכללת בזה, אך עיין בהמשך דברי רבינו השולל זאת.
״ירחין ושבין כנישא אתון מתכנשין״.
הנקרא גם ׳מדרש תהלים׳.
זה לשונו: ״ובימי אקרא״ – בימים טובים שנתת לי, ביום השבת, ביום הכפורים, בסוכות, בפסח, בעצרת, בר״ה. הוי ״ובימי אקרא״ – שאני קורא בסדר קרבנות וקורא בעניינו של יום.
בהמשך הפרק.
רש״י: ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה – ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה.
בהמשך הפרק.
ע״י תפלה.
בהמשך הפרק.
העלולות לבוא במיוחד בימי המועדים.
עתה יסביר רבינו את ״וכימיך דבאך״ בהתייחסות לקבוץ לתפלה בעת צורך לשפע פרנסה, שהוא במועדי השנה. (המשמעות הראשונה של ״דבאך״ מלשון זיבה ושפע).
הירושלמי עוסק במי שרוצה לנעול בשבת סנדל מסומר לנוי, האם מותר, (סנדל מסומר נאסר לנעילה בשבת – משנה שם). וזה לשון הירושלמי: כמה מסמרין יהו בו (אם רוצה לנעול לנוי), רבי יוחנן אמר חמשה – כחמשה חומשי תורה. ר׳ חנינא אמר שבעה – ״וכימיך דבאך״. קרבן העדה: ודרש הכי, ברזל שבמנעליך יהיה ״כימיך״ שהם ימי השבוע. אך רבינו מסביר את ה׳שבעה׳ על מועדי השנה.
וכעין זה בספרי על אתר, והביאו רש״י.
״ונתתי גשמיכם בעתם״ – לא גשמי כל הארצות, הא מה אני מקיים ״ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך״, שיהיה שבע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות והם באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם בכספים, כענין שנאמר ״וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים״. וכן הוא אומר ״וכימיך דבאך״ – שיהיו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לארץ ישראל.
ע״פ התורת כהנים.
כך הסביר בעל ׳ספרי דבי רב׳ את הספרי על אתר, וז״ל: לשון זב, שע״י שיהיה שפע גדול בארץ ישראל... ונתרוקן כל הכסף שלהם ובא לארץ ישראל.
משמעות רביעית של ״דבאך״.
לא מצאנו שרש כזה בתנ״ך, מה שמצאנו זה ׳דהב׳ (בספרי דניאל ועזרא) שמשמעותו זהב בארמית.
ישעיה (יד,ד) ״איך שבת נוגש שבתה מדהבה״. ומפרש הרד״ק מלשון זהב (דהבא), אך לא מצאנו משמעות לשון כסף.
עונה רבינו.
אם היה כתוב ׳וכימים׳ היתה גם שבת בכלל...
כמפורש בשו״ע (רפז,א) בענין בקשה על חולים – ולא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול, אלא אומר לו ׳שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושיבתו בשלום׳.
ויש לעיין בדברי רבינו בתחילת הקטע, שהביא כמה מקורות על כך שגם שבת נכללת בימים אלו שמתקבצים בהם לתפלה.
פירוש ״אל״ כאן אינו על הקב״ה, אלא במשמעות של ׳כוח׳, כמו
(שמות טו,יא) ״מי כמוכה באלים ה׳ ״ – בחזקים, וכמו ״ואת אילי הארץ לקח״
(יחזקאל יז,יג) – החזקים, וא״כ שיעור הכתוב ״אין כאל ישורון״ = ׳אין ככח ישורון׳.
שבהם אין ככח ישורון.
המשך פסוקנו.
פסוק כ״ז.
פסוק כ״ח.
והאריך בזה בספר ׳נפש החיים׳, עיין שם.
למעלה מן הטבע.
המלה ״רוכב״ מוסבת גם על ״שחקים״ (מושך עצמו ואחר עמו) – ״רוכב שמים בעזרתך ובגאותו רוכב שחקים״.
למעלה מן הטבע.
שזהו עיקר נוסף (מתוך שלשה) בצרכי בני אדם, עליהם אמר הכתוב (בפסוק כ״ח) שאין כח בעולם ככח של ״ישורון״, שהם גדולי ישראל, או כלל האומה, עיי״ש ברבינו.
ב״ר (
יט,
ז). וכן בפסיקתא רבתי ״ויהי ביום כלות משה״ (פיסקא ה׳).
כלל האומה הישראלית.
כי ביתו ממש זהו בית המקדש.
את המלך בשעת שלום, שאז הוא דר בביתו ממש, דכתיב...
כאן ממשיל את המצב למלך בעת שהולך למלחמה על ארץ אחרת, שדר שלא בביתו.
אז מתקיים המצב של מעונתו של הקב״ה אצל עם ישראל.
אין ככוח ישורון (בני ישראל).
שזהו עיקר נוסף (מתוך שלשה) בצרכי בני אדם, עליהם אמר הכתוב (בפסוק כ״ח) שאין כח בעולם ככח של ״ישורון״, שהם גדולי ישראל, או כלל האומה, עיי״ש ברבינו.
״בטח ובדד״.
כלומר, הקב״ה לא יגרע מצדיק את מבוקשו. ויש ראיה לדברי רבינו ממדרש תנחומא פרשת מטות: ״לא יגרע מצדיק עיניו״ – איך הקב״ה מונע מן הצדיק מה שרוצה לראות בעיניו. ללמדך שמשה היה רוצה לראות נקמת המדיינים, לכך נאמר ״צרור את המדיינים... אחר תאסף״.
מבוקשו של אדם נקרא ״עינו״, כי הוא נותן עין על זה.
המשך: ובשכר צניעות שהיתה בו בשאול זכה ויצתה ממנו אסתר.
׳עיניה׳.
זה לשונו בד״ה לא יגרע מצדיק עיניו: נותן עיניו במעשה הצדיקים לשלם להם גמולן אף לימים רבים מדה במדה.
ומבוקשו (״עין יעקב״).
זה כנגד ״וישכון... בטח״.
על הפסוק ״ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו״.
על הפסוק ״ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים״.
על הפסוק ״ותשב באיתן קשתו... מידי אביר יעקב״.
ומבוקשו (״עין יעקב״).
על הפסוק ״ויאמר עשו, אציגה נא עמך מן העם אשר אתי, ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדוני״.
על הפסוק ״ויבא יעקב שלם עיר שכם... ויחן את פני העיר״.
על הפסוק ״וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען״.
ה״בדד״.
רש״י בסנהדרין פירש: ״בטח בדד״ – שיושבין יחידים ואינן מתייראין לא מן הנכרים ולא מן חיות רעות. אך רבינו מפרש אחרת.
יסוד מרכזי במשנת גדולי האחרונים, הוזכר גם במשך חכמה בכמה מקומות ובספרים נוספים.
שנאמר
(ישעיהו כט,י) ״כי נסך עליכם ה׳ רוח תרדמה ויעצם את עיניכם״.
הרד״ל פירש: כמו שאמרו ביקש משה שלא תשרה שכינה רק על ישראל ונתנה לו, וז״ש ״בטח בדד עין יעקב״ – לבדו יזכה לראות בשכינת עוזו של הקב״ה ולקבל שפע נבואתו. וכן פירש המהרז״ו שם. אך רבינו מפרש לשיטתו.
״בטח ובדד״.
חברתי.
על הסיבה הראשונה שיכולה להפר את מדת (מצות) ״בטח״, שהיא ההכרח לסחור עם אומה אחרת.
כך שלא יהיה להם צורך לסחור עם אומה אחרת.
שכך היה מבוקשו ורצונו של יעקב...
׳יחד עם׳ = ״אל״.
שהיא הסיבה השניה היכולה להפר את מדת (מצות) ״בדד״.
שהיא מדת ״בטח״, וכנ״ל.
אין כמו הכח של האומה הישראלית.
אם הכוונה כפשוטו עם שנושע ע״י הקב״ה, מהו בי״ת ״בה׳ ״, הול״ל ׳עם נושע ע״י ה׳ ׳ וכדומה.
לפנינו מצאנו בתנחומא פרשת אחרי מות
(י״ב): אמר רבי אבהו, כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב״ה, שנאמר ״עמו אנכי בצרה וגו׳... ואראהו בישועתי״
(תהילים צא, טו-טז), עיי״ש.
עם ישראל אינו צריך...
להנצל משונאיו...
מציל עצמו ע״י שמגן על עצמו.
מעם ישראל.
וכפי שמופיע במסכת שבת
(סג,א) בהסבר דברי ר״א המתיר נשיאת כלי זין בשבת, כי ׳תכשיטין הן לו׳.
וכעין זה בספורנו.
וכעין זה בספורנו.
היה אצלו מצב של ״ויכחשו אויבך לך״, וכפי שהסביר רבינו לעיל ׳שמכחישים לומר שהם אויבים׳.
במדרש הביא על ענין יעקב: שנאמר: ״וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו״
(בראשית לו,ו).
״עם נושע בה׳ ״.
״מגן עזרך ואשר חרב גאותך״.
״ויכחשו אויביך לך״.
כוחם וגדולתם.
״ואתה על במותימו תדרוך״.