כך פירש רבינו את משמעות ׳שמיעה בקול׳ לאורך כל פירושו לחומש זה.
לשון כפולה, לעומת ״ושמעת״ לעיל
(כז,י).
ולא מוזכר ״בקול״.
ואין הכוונה לשמירת המצוות בעשייתן, שהיא נלמדת מ״לעשות״.
הדרשה בקדושין נאמרה על הפסוק
(לעיל יב,א) ״אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות״. רש״י שם בקדושין ד״ה תשמרון זו משנה: שמביאה לידי מעשה דכתיב ״תשמרון לעשות״.
לשמוע ולשמור.
הדרשה בקדושין נאמרה על הפסוק
(לעיל יב,א) ״אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות״. רש״י שם בקדושין ד״ה תשמרון זו משנה: שמביאה לידי מעשה דכתיב ״תשמרון לעשות״.
הספורנו פירש (וכן הראב״ע וחזקוני): אע״פ שלא תשתדל אתה להשיגם.
ועיין בספר ׳משמר הלוי׳ על התורה (׳עמלה של תורה׳ – עמ׳ מ״ה) שהאריך בעקבות דברי רבינו.
כלומר ׳מתפעל ומרגיש שמחה׳.
כפי שביאר רבינו משמעות ״שמיעה בקול״ בפסוק הקודם.
מפרש אפוא את ה״כי״ במשמעות ׳כאשר׳, ולא כנתינת טעם.
״אלפיך״ משמעותו – בקר, אך רבינו דן מהו ״שגר״.
כפי שפירש רש״י.
מלשון התלמוד ׳שגר לי בנך׳ וכו׳.
רש״י פירש ״עשתרות״ כתרגומו מלשון ׳עדרים׳.
כמו ב״שגר אלפיך״.
פירוש נוסף.
יתכן שהבין זאת מהמלה ״קרנים״ שמשמעותה – דבר גבוה כמו קרניים. ועיין ברד״ק שם פרשת לך לך.
וכן בירושלמי פאה
(פז, ה״ג), הובא ברבינו בחומשים קודמים - עיין בראשית
(ל,מג) ועוד.
וזה לשון המדרש: שני תמידים שהיו ישראל מקריבין בחג, היו מרכיבים אותן על שני הוגנין (גמלים בחורים – רש״י) והיו רגליהם שפופות בארץ... ומבאר בעל עץ יוסף: שלכבוד החג לקחו הכבשים היותר גדולים ואירע הדבר פעם אחת שהיו מרכיבין אותן על שני הוגנין – הם העיירים והגמלים הגבוהים, ואעפי״כ היו ׳רגליהן שפוכות׳ – פירוש, נגררות בארץ, בהיותם גדולים מאד (עכ״ל).
״טנא״ הוא הכלי ששמים בו הפירות, וכנ״ל (כו,ב) ״ושמת בטנא״, וא״כ מה המשמעות של ברכת הטנא, וברכת הפירות כבר הוזכרה ״פרי אדמתך״. רש״י אכן פירש ״טנאך״ – פירותיך, אך קשה כנ״ל.
׳אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין׳ (
תענית ח,ב ועוד), ועיין להלן הערה 37-36.
וזו הברכה המיוחדת בטנא שהיא מעבר לברכה שהוזכרה ״וברך... ופרי אדמתך״.
רשב״ם: הוא כלי שנותנין בו את הבצק.
והשוה לפירוש רש״י.
כלומר, כשאתה מתחיל ונכנס לעסק חדש.
סוף המדרש: ודוד מפרשה
(תהילים קכא,ח) ״ה׳ ישמור צאתך ובואך״. ומפרש מהרז״ו ד״ה בפרקמטיא: כפשוטו בבואך לעיר בסחורה ובצאתך לסחורה, והיה לו לומר תחילה היציאה ואח״כ הביאה, וזהו שאמר ׳ודוד מפרשה׳ – שדוד הקדים היציאה לביאה. רק בתורה בא להורות (בסדר ׳הלא נכון׳) על הדרשות הנ״ל (שלוש דרשות אחרות – אחת מובאת ברש״י).
לא ברור מדוע הוציא רבינו את הפסוק ממשמעותו הפשוטה בענין נצחון של עם ישראל על אויביו כחלק מהברכה. ויתכן שפסוקנו נאמר בתוך ברכות ממוניות-כלכליות כשהפסוק הסמוך חוזר לברכה ״באסמיך״ וכו׳ משמע שגם פסוקנו עוסק בענין פרנסתי-כלכלי.
לעומת ״שונא״.
ובאונקלוס הגדירו ״בעלי דבבך״.
קשה, אפוא, שאם ממלת ״אויבך״ כבר למדנו את ה׳בפועל׳, לשם מה נכתב גם ״אויבך״ וגם ״קמים עליך״.
שמשמעותו – שמבזים את ישראל וכו׳.
לאחר פסוקים ד-ו העוסקים בברכה באלו העסוקים בעבודת האדמה ובסחורה בארץ ישראל.
רבינו ביאר את מקור פירושו בקטע הסמוך בד״ה ובכל משלח ידך, עיי״ש.
ברכות (ל,א): היה עומד בחוצה לארץ יכוון את לבו כנגד ארץ ישראל...
על הגמרא שם: ואמר ר׳ יצחק, אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר ״יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך״ (רש״י: דריש ליה ״באסמיך״ - לשון דבר הסמוי מן העין). תנא דבי רבי ישמעאל, אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר ״יצו ה׳ וגו׳ ״ (רש״י: ״באסמיך״ - לשון גנזים).
ז״ל הריטב״א בד״ה אין הברכה שורה וכו׳: פירוש, מילתא דלית ליה נפחא ואין ניכר לעולם... אינו רואה סימן ברכה לעולם משום דנפיש נפחיהו ושלטא בהו עינא בישא. ודריש מ״אתך״ - דבר שהוא אתך ואינו ידוע לעולם.
עיין לעיל ד״ה יצו ה׳.
דייק ״ואקים״ ולא ׳ויקומו׳, משמע (לשון הפעיל) שהקב״ה מסייע בענין.
״עם קדוש״ הוא עם של ״קדושים״ – הם פרושים, כי כל לשון ׳קדוש׳ לשון פרישות הוא (עיין רש״י ריש פרשת ״קדושים תהיו״).
ז״ל הרמב״ן: יקרא ׳שבועה׳ – הברית אשר כרת עמהם בהר סיני על כל הדברים האלה, כי שם נאמר ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״.
הראב״ע מפרש: והקדושה – לשמור המצוות. רבינו לומד ״כי״ כ-תנאי, כלומר, יקימך ה׳ לעם קדוש בתנאי שתשמור את מצוותיו.
כמו הרבה מצוות מעשיות, שיש צורך להתעסק בעניינים גשמיים.
גם כאן כמו במקומות רבים, רבינו מתייחס לתנועת החסידות כפי ש׳נתפסה׳ בזמנו שמזלזלים במצוות מעשיות לטובת הדבקות, והאריך בזה גם בפירושו על שיר השירים.
כשתעסוק במצוות מעשיות.
בשעת ״והלכת״...
שרבינו הסביר שם בדרך שונה מהמקובל את מאמר חז״ל ׳גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה׳.
המוזכרים בפסוק הקודם ״ישימך... לעם קדוש״.
״ויראו ממך״ – יראת הרוממות – ממעלתך.
הראב״ע מבאר את המלה מלשון ׳להשאיר׳ – ׳להותיר׳. אך רבינו מפרש אחרת.
יתרון ועדיפות.
של הנהגה מעל לדרך הטבע.
מסחר.
כפי שיסביר רבינו מיד.
וזו ברכה של עבודת האדמה.
ומבנה הפסוק הוא א-ב א-ב.
ואמר רבי יצחק, גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו, שנאמר ״לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך״.
כי פשיטא אם הוא ״ראש״ שאינו ״זנב״!
במעלות הנפש.
לכאורה זו חזרה על ״לראש ולא לזנב״.
״לראש ולא לזנב״ עוסק במעלות הנפש, וכאן עוסק בעניינים גשמיים.
גם כאן כפילות, שהרי אם הוא למעלה פשיטא שאינו למטה.
בענינים גשמיים.
״ראש וזנב״.
״למעלה ולמטה״.
בקללות.
״הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה... הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב״.
על הפסוק ״וישם את אפרים לפני מנשה״.
ועיין גם להלן פסוק י״ד ד״ה ללכת אחרי וגו׳.
כפי שביאר רבינו פסוק א.
כפירוש רבינו ד״ה ולא תסור וכו׳.
פסוק י״ג ד״ה ולא תהיה למטה.
עד אשר באו אנשי כנסת הגדולה וביקשו (ונענו) לבטל יצרא דעבודה זרה.
כאשר ״לא תסור״ מושך עצמו (״ימין ושמאל״) ואחר (״ללכת אחרי אלהים אחרים״) עמו.
תנו רבנן, ״ושמתם״ – ׳סם – תם׳ (כלומר, תרופה מושלמת). נמשלה תורה כסם החיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו ׳בני! כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך... ואין אתה מתיירא...
ועיין לעיל פסוק ב׳.
רבינו ביאר לעיל בפסוק ה׳ ש״טנא״ הוא כלי קיבול גדול שנותנים שם את הפירות שמוליכים מן השדה לעיר, ואין לכלי זה מדה ומנין. וכן ״משארתך״.
אפילו בדבר הסמוי מן העין תישלח המארה.
שהרי עדיין לא מדד ולא שקל.
את ״ארור טנאך ומשארותך״.
לעומת הברכות, שם הקדים ברכת פרי הבטן לברכת טנאך ומשארתך. ועיין בזה ברמב״ן.
לעומת הברכות, שם הקדים ברכת פרי הבטן לברכת טנאך ומשארתך. ועיין בזה ברמב״ן.
אחרי ״פרי אדמתך״.
״אלפיך״ = בקר.
כך שאין כבר על מה יחול ה״ארור״.
במקביל לפירוש רבינו לפסוק י״ב.
כשהבעלים הם בכעס עקב הפסדים וכו׳ הם מטיחים את כעסם במשרתיהם.
שלא כגירסת ברלינר ו׳נתינה לגר׳. והשוה פירוש נתינה לגר: ״המגערת״ – ׳מזופיתא׳, תרגם מלשון ״גערה״ כמו שתרגם יונתן (בן עוזיאל) ״בגערתי״
(ישעיהו נ,ב) במזיפי (עכ״ל). הרי אותה מסקנא אולם בלי תיקון הגירסא.
כך הביא גם בעל ׳נפש הגר׳ כאן בפירושו.
אין הכוונה ״מפני רוע מעלליך״ – בגלל, אלא ״רוע מעלליך״ הוא המשך הקללה – תגיע למעללים רעים.
ה״מפני״ מוסב גם על ״אשר עזבתני״ וכאן במשמעות של ׳בגלל׳.
כי רק מי שהיה ׳מחובר׳ יכול ׳לעזוב׳.
כידוע מתקופת ישיבות ליטא שלפני השואה.
בקטע זה מסביר רבינו את הקטע הקודם.
רבינו מפרש שכל פסוק מוסיף קללה על אנשים במקום אחר, ולא שכל הקללות ניתכות על כל העם פעם אחר פעם.
של ״הדבר״.
״מעל האדמה וגו׳ ״.
של ״הדבר״.
הבית כולו, כאשר אין הכוונה לבנין כי אם לבני הבית (כגון ״כי אהבך ואת ביתך״).
שהוזכר בפסוק הקודם, שם מוזכר לשון כליון ״כלותי אותך״.
של ״הדבר״.
ברור שהשמים הם למעלה ולא למטה, ומדוע לציין ״על ראשך״.
של ״הדבר״.
כלומר, אין זה המשך ותוצאה של הפסוק הקודם כדעת הרשב״ם.
של ״הדבר״.
תצא מעיר זו לעיר אחרת.
כך מפרשים הראב״ע והרשב״ם.
המתים (״נבלתך״).
של ״הדבר״.
של ״הדבר״.
כך ברש״י.
ולכאורה עור ממשש גם בצהריים, שהרי אינו רואה מאומה.
וכך יישב החזקוני.
וזו משמעות ״אך״ = רק.
עקב ״תמהון הלבב״ שלך, כפי שפירש רבינו (פסוק כ״ח).
״בניך ובנותיך נתונים וגו׳ פרי אדמתך וכל יגיעך״...
ואין זה סיכום של הנאמר לפני כן. וכן משמע ברס״ג.
״משוגע״ כפשוטו, כתרגום אונקלוס והרס״ג, ולא כדעת הראב״ע.
של ״הדבר״.
וזהו סיום הפסוק ״מכף רגלך ועד קדקדך״.
רבינו אינו מבאר אם כוונתו לבית ראשון על גלות יהויקים שהוא עצמו הוגלה לבבל, או לתקופת בית שני, כדעת הרמב״ן שכל התוכחות שבפרשת כי-תבוא נאמרו על תקופת בית שני.
וקשה, הקללה על תבואת ארץ ישראל מפורשת לעיל פסוקים יז-יח, ועוד בדרך יותר חמורה מכאן. ועיין בזה בהרחבה ברמב״ן בפסוק מ״ב.
לא כדעת הראב״ע, עיי״ש.
היה צ״ל ״
יוציא השדה״ שהרי שדה לשון זכר, כמו
(בראשית כג,יז) ״השדה והמערה אשר
בו״, ושם (פסוק כ׳) ״
ויקם השדה... לאחוזת קבר״.
א״כ ״תוציא״ – אתה הזורע. וכן משמע באונקלוס. אך לא כך משמע מהרס״ג.
אם ״לא תשתה״ בודאי לא ״תאגור״.
קללה בעצם הענבים (ולא ביין) שאינם ראויים אפילו לצמוקים.
לכאורה כבר למדנו על הגלות והשבי בפסוקים ל״ב, ל״ו.
אצל האומה האחרת.
וכך פירש הרמב״ן על-אתר.
ולכן נקרא ״צלצל״ מלשון ׳צל׳.
איך יתכן ״גר״ בקרב עם ישראל כשהם בגלות.
וזה מתבטא בכך שהוא המלוה ולא הלוה.
והרי כבר הזכיר לעיל (פסוק ט״ו) על מה יבואו כל הקללות הללו.
(בסוגיית הטלת מס על תלמידי חכמים): אדנביאי (כלומר, המטיל עליהם מס עובר על דברי נביאים) דכתיב ״גם כי יתנו בגויים – עתה אקבצם, ויחלו מעט ממשא מלך ושרים״. אמר עולא, פסוק זה בלשון ארמית נאמר (כלומר, ״יתנו״ הוא מלשון לימוד), אי תנו כולהו (ילמדו תורה) – ״עתה אקבצם״. ואם (רק) ״מעט״ (מהם ילמדו תורה) ״יחלו״ (יהיו פטורים) מ״משא מלך ושרים״ (כלומר, תלמידי חכמים שהם מעטים יהיו פטורים ממסים).
סוף ד״ה אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה.
ע״פ הראב״ע והרשב״ם הכוונה לקללות. אך רבינו לומד אחרת.
בשקידת התורה.
רבינו מפרש כך בעיקר עקב פסוקים מ״ט עד סוף פסוק נד (״בכל ארצך״).
כפי שהוזכר בפסוק ל״ו. גם כאן רבינו אינו מבאר אם כוונתו על חורבן בית ראשון או שני, ועיין להלן פסוק מ״ט.
אלו שנותרו בא״י, וכנ״ל.
על אלו שנותרו בארץ ישראל.
כך בחזקוני.
כך ברמב״ן. רבינו נקט את שתי הדעות.
בגמר הגלות, לא יהיו די חיילים בחיל ישראל ויהיו שם גם נער וגם זקן.
״עד השמדך״.
הידוע בשם ׳מושך עצמו ואחר עמו׳ (בדרך כלל מדובר על פועל המוסב על שני עניינים).
״והצר״ במשמעות של ׳מצור׳. לא כאונקלוס שתרגם ״ויעוק״.
רבינו לא נימק (גם בד״ה הבא) מדוע האויב יצור תחילה על הערים הבצורות לפני ערי השדה, אחר שקודם כבש את שטחי ?החקלאות. אפשר היה לצפות שהאויב ילך מן הקל (ערי השדה הלא בצורות) לפני הערים הבצורות.
לשון ׳גלות׳.
ולא ׳בעלי דבבך׳ כמו שתרגם לעיל פסוק מ״ח ועוד (עיין ברבינו לעיל פסוק ז׳ ובהערות שם).
׳שנאה׳ היא בלב כמו ״לא תשנא את אחיך בלבבך״.
ע״פ רבינו, אונקלוס פירש את הפסוק, שאמנם מדובר באויב שמציק בפועל, אך הוא גם שונא בלב, ולכן הצקתו קשה יותר.
עולל שלה – רש״י.
רש״י פירש – ׳מלרחם על בן בטנה׳. אך רבינו פירש ׳מלאהוב את בן בטנה׳.
״רחם״ במשמעות אהבה. ׳אהבה׳ בארמית = ׳רחם׳, כמו
(לעיל ו,ד) ״ואהבת את ה׳ אלהיך״ – ״ותרחם ית ה׳ אלהיך״. חזינן שאשה אוהבת במיוחד את בן בטנה – כשהוולד בבטנה.
רש״י: אאהבך, כדתרגם ״ואהבת לרעך״ – ״ותרחם״. וכן רד״ק בפירוש הראשון וראב״ע בפירוש השני. וקצת דחוק לפרש את הפסוק ע״פ משמעות ארמית, ועל כן הביא רבינו ראיה מפסוק בתהלים.
כפי שנאמר בפסוק מ״ה.
תכלית שמירת דברי תורה המוזכרת כאן בפסוק היא ״ליראה את השם הנכבד״.
וגם היו צריכים (הנשארים) להתעשת ולשוב לתפלה ותענית.
כמבואר בפסוק הבא (״והפלא... מכות גדולות״).
לאלו שנשארו ולא גלו.
וכך ברש״י.
ומובדלות.
״ובינת נבוניו תסתתר״.
רש״י: מכוסים הם ונפלאים עדותיך מבני אדם. יש מצוות קלות שהרבית במתן שכרן כגון שילוח הקן. רד״ק: מענין ״כי יפלא ממך דבר״, כלומר, נסתרות יש בהם...
מסוג העונש המוטל באדם הוא יכול להסיק את סוג החטא שחטא לה׳, ומזה להסיק מסקנות על מה לשוב בתשובה ולהיטיב את דרכו.
ובזה המכות אינן ׳מופלאות ממנהג העולם׳ (כדעת האונקלוס ועוד), אלא הן מופלאות מבינת האדם עליו נחתו הקללות.
מכוסים ולא ברורים.
רבינו ממשיך להסביר את דברי מדרש איכה שהביא, כאשר עד כה הסביר את ההעלמה (״והפלא״) שתהיה במכות שיבואו על עם ישראל, ועתה יסביר את ההעלמה שתגיע ע״י חורבן בית המקדש. ובהמשך יסביר את ההעלמה הכפולה שבסילוקן של צדיקים.
מהי דרגתו האמיתית בעבודת ה׳. ומיד בהמשך יביא רבינו את הידיעה השניה.
כאשר רבינו יפרש כי יש כאן שתי טענות שונות מפי הנביא, כאשר השניה (״תקשיח״) מיתוספת על הראשונה (״תתענו״).
העלמות.
ידיעת דרגתו הרוחנית והשגת יראת שמים, וכן ידיעת הדין למי שמסופק בהוראה.
כלומר, לשאול את הת״ח ולהיעזר בזה על ידו.
ידיעת דרגתו הרוחנית והשגת יראת שמים, וכן ידיעת הדין למי שמסופק בהוראה.
מעבר לכל הידיעות הנ״ל שהיו לנו בזמן ביהמ״ק.
העלמות.
עץ יוסף: שאלת דוד היתה כיצד יזכה האדם להכנס לעולם הבא מיד בלי שום הפסק עונש תחילה... היינו ׳מפולש׳.
שם: יסורים ממרקין עוונות בעולם הזה, ונשאר נקי לעולם הבא.
כלומר, במה חטאתי כדי שאוכל לחזור בתשובה על חטאי.
על פי ׳מידה כנגד מידה׳.
דוד אל הקב״ה.
ולכן אינני זקוק ליסורים ׳במידה׳.
היצה״ר מתגרה...
שהגדול מחבירו יצרו גדול ממנו
(סוכה שם).
ד״ה ואותי צוה ה׳ וגו׳: מכאן ואילך הזהיר את התלמידי חכמים... (ועיין שם בהרחבה).
שהוזכרו בפסוק הקודם.
של הדימוי לכוכבי השמים.
׳שמיעה בקול ה׳ ׳ מתפרש תמיד אצל רבינו כלימוד תורה.
להיות ״ככוכבי השמים״ = גדולים ואנשי מעלה.
ההיפך מ״להיטיב״ – ״כוכבי השמים״.
ההיפך מ״ולהרבות״.
רש״י: לשון עקירה.
לעומת ״להשמיד אתכם״ שאינו כליון גמור.
לעומת פסוקים מ״ז והלאה העוסקים באלו שנשארו בארץ ישראל ולא הלכו לגלות.
בפסוק ל״ו כבר מוזכר ענין של גלות, ומה הוסיף בפסוקנו.
של אלו שבזמן הגלות הראשונה נשארו בא״י ולא גלו עם מלכם (והיא גלות רומי)...
לעומת גלות ראשונה בה כולם גורשו אל מקום אחד – ארץ בבל.
בבבל לא ניסו להעבירם על דתם.
כגון האומה הבבלית.
באבחנה שבין ״עמים״ ל״גויים״, עיין היטב גם ברבינו לבראשית (
לה,יא. מח,
ד). וכן לעיל
(ד,כז) ולהלן
(לב,ח) ועוד.
רש״י הוציאו מפשוטו בעקבות אונקלוס, אך רבינו מפרשו כפשוטו.
״ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן״, משמע שרק את הגוי לא ידעו, אבל העבודה זרה היתה ידועה.
כאשר ״לא ידעת״ מוסב גם על אלהים אחרים וגם על ״כל העמים״.
ולא ״ובעמים״ (עיין פסוק ס״ד).
לא כרש״י – לב חרד.
במעשה של עולא שעלה לא״י, ונלוו אליו שני בני חוזאי. קם אחד ושחטו לחבירו... תמה רבי יוחנן, מכדי כתיב ״ונתן ה׳ לך שם לב רגז״ – בבבל כתיב. אמר ליה עולא, ההיא שעתא לא עברינן ירדנא.
ע״פ רבינו ׳פחד׳ (לעומת אימה, יראה) משמעותו פחד מדבר שאינו אמיתי.
ע״פ רבינו ׳פחד׳ (לעומת אימה, יראה) משמעותו פחד מדבר שאינו אמיתי.
לעומת ברית חורב.
בפרשת שלח – במדבר שם, באריכות, ועוד.