Midrash Mishlei 1 – מדרש משלי משלי א‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) מִ֭שְׁלֵי^א שְׁלֹמֹ֣ה בֶן⁠־דָּוִ֑ד⁠ מֶ֝֗לֶךְ^ב יִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) לָדַ֣עַת חׇכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר⁠ לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה׃ (ג) לָ֭קַחַת מוּסַ֣ר הַשְׂכֵּ֑ל⁠ צֶ֥דֶק וּ֝מִשְׁפָּ֗ט וּמֵשָׁרִֽים׃ (ד) לָתֵ֣ת לִפְתָאיִ֣ם עׇרְמָ֑ה⁠ לְ֝נַ֗עַר דַּ֣עַת וּמְזִמָּֽה׃ (ה) יִשְׁמַ֣ע חָ֭כָם וְי֣וֹסֶף לֶ֑קַח⁠ וְ֝נָב֗וֹן תַּחְבֻּל֥וֹת יִקְנֶֽה׃ (ו) לְהָבִ֣ין מָ֭שָׁל וּמְלִיצָ֑ה⁠ דִּבְרֵ֥י חֲ֝כָמִ֗ים וְחִידֹתָֽם׃ (ז) יִרְאַ֣ת יְ֭הֹוָהיְ֭⁠־⁠הֹוָה רֵאשִׁ֣ית דָּ֑עַת⁠ חׇכְמָ֥ה וּ֝מוּסָ֗ר אֱוִילִ֥ים בָּֽזוּ׃ (ח) שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ וְאַל⁠־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ׃ (ט) כִּ֤י׀ לִוְיַ֤ת חֵ֓ן הֵ֬ם לְרֹאשֶׁ֑ךָ וַ֝עֲנָקִ֗ים לְגַרְגְּרֹתֶֽךָ׃ (י) בְּנִ֡י⁠ אִם⁠־יְפַתּ֥וּךָ חַ֝טָּאִ֗ים אַל⁠־תֹּבֵֽא׃ (יא) אִם⁠־יֹאמְרוּ֮ לְכָ֢ה אִ֫תָּ֥נוּ נֶאֶרְבָ֥ה לְדָ֑ם⁠ נִצְפְּנָ֖ה לְנָקִ֣י חִנָּֽם׃ (יב) נִ֭בְלָעֵם כִּשְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים⁠ וּ֝תְמִימִ֗ים כְּי֣וֹרְדֵי בֽוֹר׃ (יג) כׇּל⁠־ה֣וֹן יָקָ֣ר נִמְצָ֑א⁠ נְמַלֵּ֖א בָתֵּ֣ינוּ שָׁלָֽל׃ (יד) גּ֭וֹרָ֣לְךָ תַּפִּ֣יל בְּתוֹכֵ֑נוּ כִּ֥יס אֶ֝חָ֗ד יִהְיֶ֥ה לְכֻלָּֽנוּ׃ (טו) בְּנִ֗י אַל⁠־תֵּלֵ֣ךְ בְּדֶ֣רֶךְ אִתָּ֑ם⁠ מְנַ֥ע רַ֝גְלְךָ֗ מִנְּתִיבָתָֽם׃ (טז) כִּ֣י רַ֭גְלֵיהֶם לָרַ֣ע יָר֑וּצוּ וִ֝ימַהֲר֗וּ לִשְׁפׇּךְ⁠־דָּֽם׃ (יז) כִּֽי⁠־חִ֭נָּם מְזֹרָ֣ה הָרָ֑שֶׁת⁠ בְּ֝עֵינֵ֗י כׇּל⁠־בַּ֥עַל כָּנָֽף׃ (יח) וְ֭הֵם לְדָמָ֣ם יֶאֱרֹ֑בוּ יִ֝צְפְּנ֗וּ לְנַפְשֹׁתָֽם׃ (יט) כֵּ֗ן אׇ֭רְחוֹת כׇּל⁠־בֹּ֣צֵֽעַ בָּ֑צַע⁠ אֶת⁠־נֶ֖פֶשׁ בְּעָלָ֣יו יִקָּֽח׃ (כ) חׇ֭כְמוֹת בַּח֣וּץ תָּרֹ֑נָּה⁠ בָּ֝רְחֹב֗וֹת תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ׃ (כא) בְּרֹ֥אשׁ הֹמִיּ֗וֹת⁠ תִּ֫קְרָ֥א⁠ בְּפִתְחֵ֖י שְׁעָרִ֥ים בָּעִ֗יר⁠ אֲמָרֶ֥יהָ תֹאמֵֽר׃^ג (כב) עַד⁠־מָתַ֣י ׀ פְּתָיִם֮ תְּֽאֵהֲב֫וּ פֶ֥תִי⁠ וְלֵצִ֗ים לָ֭צוֹן חָמְד֣וּ לָהֶ֑ם⁠ וּ֝כְסִילִ֗ים יִשְׂנְאוּ⁠־דָֽעַת׃ (כג) תָּשׁ֗וּבוּ לְֽת֫וֹכַחְתִּ֥י⁠ הִנֵּ֤ה אַבִּ֣יעָה לָכֶ֣ם רוּחִ֑י⁠ אוֹדִ֖יעָה דְבָרַ֣י אֶתְכֶֽם׃ (כד) יַ֣עַן קָ֭רָאתִי וַתְּמָאֵ֑נוּ נָטִ֥יתִי יָ֝דִ֗י וְאֵ֣ין מַקְשִֽׁיב׃ (כה) וַתִּפְרְע֥וּ כׇל⁠־עֲצָתִ֑י⁠ וְ֝תוֹכַחְתִּ֗י לֹ֣א אֲבִיתֶֽם׃ (כו) גַּם⁠־אֲ֭נִי בְּאֵידְכֶ֣ם אֶשְׂחָ֑ק⁠ אֶ֝לְעַ֗ג בְּבֹ֣א פַחְדְּכֶֽם׃ (כז) בְּבֹ֤א [כְשׁוֹאָ֨ה⁠׀] (כשאוה) ⁠פַּחְדְּכֶ֗ם⁠ וְֽ֭אֵידְכֶם כְּסוּפָ֣ה יֶאֱתֶ֑ה⁠ בְּבֹ֥א עֲ֝לֵיכֶ֗ם⁠ צָרָ֥ה וְצוּקָֽה׃ (כח) אָ֣ז יִ֭קְרָאֻנְנִי וְלֹ֣א אֶעֱנֶ֑ה⁠ יְ֝שַׁחֲרֻ֗נְנִי וְלֹ֣א יִמְצָאֻֽנְנִי׃ (כט) תַּ֭חַת כִּֽי⁠־שָׂ֣נְאוּ דָ֑עַת⁠ וְיִרְאַ֥ת יְ֝הֹוָ֗היְ֝⁠־⁠הֹוָ֗ה לֹ֣א בָחָֽרוּ׃ (ל) לֹא⁠־אָב֥וּ לַעֲצָתִ֑י⁠ נָ֝אֲצ֗וּ כׇּל⁠־תּוֹכַחְתִּֽי׃ (לא) וְֽ֭יֹאכְלוּ מִפְּרִ֣י דַרְכָּ֑ם⁠ וּֽמִמֹּעֲצֹ֖תֵיהֶ֣ם יִשְׂבָּֽעוּ׃ (לב) כִּ֤י מְשׁוּבַ֣ת פְּתָיִ֣ם תַּהַרְגֵ֑ם⁠ וְשַׁלְוַ֖ת כְּסִילִ֣ים תְּאַבְּדֵֽם׃ (לג) וְשֹׁמֵ֣עַֽ לִ֭י יִשְׁכׇּן⁠־בֶּ֑טַח⁠ וְ֝שַׁאֲנַ֗ן מִפַּ֥חַד רָעָֽה׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א מִ֭שְׁלֵי =מ״ש ובדפוסים וקורן (אות מ״ם גדולה)
• א,ל=מִ֭שְׁלֵי (מ״ם רגילה)
• מעיון בצילום כתי״ל נראה שאין אות גדולה, וכן דעת דותן. אמנם ברויאר ציין ספק, כי גובה האות מתחילה טיפה מתחת לשורה, אבל ברור שאין בכך כוונה מיוחדת.

^ב מֶ֝֗לֶךְ א=מֶ֝לֶךְ (השמטת נקודת הרביע)

^ג בְּרֹ֥אשׁ הֹמִיּ֗וֹת‹ר0›תִּ֫קְרָ֥א‹ר1›בְּפִתְחֵ֖י שְׁעָרִ֥ים בָּעִ֗יר‹ר1›אֲמָרֶ֥יהָ תֹאמֵֽר׃ =א,ל וכן הוא במ״ג דפוס ונציה ובחלק מהדפוסים (כגון במבורגר). אך בחלק מהדפוסים (כגון לטריס ומ״ג דפוס וורשה) תיבת ״בעיר״ שייכת לחלק השלישי של הפסוק ולא השני; ולכן אצלם ״בפתחי״ במרכא במקום טפחא, ו״שערים״ באתנחתא, ואח״כ ״בעיר״ ברביע מוגרש: <בְּרֹ֥אשׁ הֹֽמִיּ֗וֹת תִּ֫קְרָ֥א בְּפִתְחֵ֥י שְׁעָרִ֑ים בָּ֝עִ֗יר אֲמָרֶ֥יהָ תֹאמֵֽר׃>
• קורן=<בְּרֹ֥אשׁ הֹֽמִיּ֗וֹת תִּ֫קְרָ֥א בְּפִתְחֵ֖י שְׁעָרִ֥ים בָּ֝עִ֗יר אֲמָרֶ֥יהָ תֹאמֵֽר׃> (!)

E/ע

הערותNotes

(א) משלי שלמה בן דוד מלך ישראל – רבי תנחום בן חנילאי פתח ואמר: ״והחכמה – מאין תימצא? ואי זה מקום בינה?⁠״ (איוב כ״ח:י״ב) – זה שלמה, שישב בתענית ארבעים יום, כדי שייתן לו המקום רוח חכמה ובינה, והיה משוטט ומבקש אחריה. אמר לו הקב״ה: ״שאל, מה אתן לך?⁠״ (מלכים א ג׳:ה׳) אמר לפניו ׳ריבונו של עולם, איני שואל ממך לא כסף ולא זהב, אלא חכמה בלבד׳, שנאמר: ״ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך״ (מלכים א ג׳:ט׳). השיבו הקב״ה ואמר לו ׳הואיל ולא שאלת לא כסף ולא זהב, החכמה והמדע נתונה לך במתנה׳. ולא עוד אלא שקדמה החכמה לתורה, שנאמר: ״ראשית חכמה יראת ה׳⁠ ⁠״ (תהלים קי״א:י׳). תמן תנינן: ״רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם אין תורה – אין דרך ארץ״ (משנה אבות ג׳:י״ז). ולפי שקדמה חכמתו, אמר עליו הכתוב: ״ויאהב שלמה את ה׳⁠ ⁠״ (מלכים א ג׳:ג׳); מלמד שהיתה חכמתו של שלמה מתנה. ״ואי זה מקום בינה?⁠״ – אמר רבי שמעון בר יוחאי: חכמה ובינה לשון אחד הם, במקום שיש חכמה יש בינה, ובמקום שיש בינה יש חכמה. ולפי שישב בתענית ארבעים יום, והיה מבקש חכמה, לא קיפח הקב״ה שכרו, שנאמר: ״וה׳ נתן חכמה לשלמה״ (מלכים א ה׳:כ״ו), וכתיב: ״ויחכם מכל האדם״ (מלכים א ה׳:י״א) – זה אדם הראשון, דכתיב ביה בשלמה: ״כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי״ (משלי ל׳:ב׳); ״מאיתן האזרחי״ – זה אברהם, דכתיב: ״מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו״ (ישעיהו מ״א:ב׳); ״הימן״ – זה משה, שנאמר: ״לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא״ (במדבר י״ב:ז׳); ״כלכל״ – זה יוסף, דכתיב: ״ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו״ (בראשית מ״ז:י״ב); ״דרדע״ – זה דור המדבר, שהיו בני דעה ביותר; ״בני מחול״ – זה דוד, שמחל לו הקב״ה על אותו עוון. ״ויהי שמו בכל הגויים סביב״ – זה שלמה, שיצא שמו מסוף העולם ועד סופו. ד״א ״והחכמה מאין תימצא״ – זה מלכת שבא, ששמעה את חכמתו, אמרה ׳אלך ואראה אם חכם הוא אם לאו׳, ומניין ששמעה חכמתו? שנאמר: ״ומלכת שבא שומעת את שמע שלמה לשם ה׳ ותבוא לנסותו בחידות״ (מלכים א י׳:א׳), מהו בחידות? אמר רבי ירמיה בר שלום: אמרה לו ׳אתה הוא שלמה, ששמעתי עליך ועל מלכותך ועל חכמתך?׳, אמר לה ׳הן׳, אמרה לו ׳חכם גדול אתה, אלא אם אני שואלת ממך דבר אחד, אתה משיב לי?׳, אמר לה: ״כי ה׳ יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה״ (משלי ב׳:ו׳). אמרה לו ׳מה הן שבעה יוצאין, ותשעה נכנסין, ושניים מוזגים, ואחד שותה?׳ אמר לה ׳בוודאי, שבעה ימי נידה יוצאין, ותשעה ירחי לידה נכנסין, שני דדיים מוזגים, והוולד שותה׳. אמרה לו ׳חכם גדול אתה, אלא אם אני שואלת ממך דבר אחר אתה משיבני?׳ אמר לה ״כי ה׳ יתן חכמה״, אמרה לו ׳מה הוא, אשה אמרה לבנה: אביך – אבי, זקנך – בעלי, ואת – ברי, ואנא – אחותך׳? אמר לה ׳בוודאי, שתי בנותיו של לוט הן׳. ועוד דוגמה אחרת עשתה: הביאה לפניו תינוקות בקומה אחת ובכסות אחד, אמרה לו ׳הפרש לי מאלו זכרים ונקבות׳. רמז לסריסיו, והביאו לו אגוזים וקליות, התחיל מפזרם לפניהם; זכרים, שלא היו מתביישים, היו נוטלים בבגדיהם, ונקבות, שהיו מתביישות, היו נוטלות בסודריהן. אמר לה ׳אלו זכרים ואלו נקבות׳. אמרה לו ׳בני, חכם גדול אתה!׳. ועוד דוגמה אחרת עשתה: הביאה ערלים ומהולים, אמרה לו ׳הפרש לי המהולים מן הערלים׳; מייד רמז לכהן גדול ופתח ארון הברית, מהולין שבהן כרעו בחצי קומתן, ולא עוד אלא שנתמלא פניהם מזיו השכינה, וערלים שבהן נופלים על פניהם, מייד אמר לה ׳אלו ערלים ואלו מהולים׳. אמרה לו ׳מהיכן לך?׳ אמר לה ׳מבלעם, דכתיב: ״אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עיניים״ (במדבר כ״ד:ד׳), אילו לא היה נופל – לא היה רואה כלום. ואם אין אתה רוצה ללמוד מבלעם, בוא ולמד מאיוב: בשעה שבאו שלושת רעי איוב לנחמו, אמר להם: ״גם לי לבב כמוכם, לא נופל אנוכי מכם״ (איוב י״ב:ג׳), לא נופל אנוכי כמותכם׳. באותה שעה אמרה לו: ״לא האמנתי לדברים עד אשר באתי ותראינה עיניי, והנה לא הוגד לי החצי, הוספת חכמה וטוב אל השמועה אשר שמעתי; אשרי אנשיך, אשרי עבדיך אלה העומדים לפניך תמיד השומעים את חכמתך; יהי ה׳ אלהיך ברוך אשר חפץ בך לתתך על כסא ישראל וגו׳ וישימך למלך לעשות משפט וצדקה״ (מלכים א י׳:ז׳). נאמר בשלמה ״משפט וצדקה״, ונאמר בדוד ״משפט וצדקה״, מניין? דכתיב: ״ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו״ (שמואל ב ח׳:ט״ו), ונאמר בשלמה ״משפט וצדקה״, מגיד הכתוב שחכמתו של שלמה שקולה כחכמתו של דוד, וחכמתו של דוד שקולה כחכמתו של שלמה. ד״א ״והחכמה מאין תימצא״ – מלמד שהיה שלמה מחפש, היכן החכמה מצויה. רבי אליעזר אומר: בראש, רבי יהושע אומר: בלב. הה״ד: ״נתתה שמחה בלבי״ (תהלים ד׳:א׳), וכתיב: ״חכם בני ושמח לבי״ (משלי כ״ז:י״א). ומפני מה נתנה חכמה בלב – מפני שכל האיברים תלויים בלב. אמר שלמה: אני עושה כדפתח אבי, שהוא פתח בחכמתו בראש אותיות וסיים באמצע אותיות: [פתח] בראש – דכתיב: ״אשרי האיש אשר לא הלך״ (תהלים א׳:א׳), וסיים באמצע – שנאמר: ״כל הנשמה תהלל יה״ (תהלים ק״נ:ו׳). בתחילה אני פותח באמצע, ומסיים בסוף: אני פותח ממקום שהחכמה נתונה, היכן היא – בלב, ולב היכן הוא נתון – באמצע. נמצאת אומר, שדוד תפש כדברי רבי אליעזר, ושלמה כדברי רבי יהושע. ולא עוד, אלא שהלב נתון בידו של הקב״ה, כדכתיב: ״פלגי מים לב מלך ביד ה׳, על כל אשר יחפוץ יטנו״ (משלי כ״א:א׳). וכיוון שהלב נתון ביד הקב״ה, אל מקום שהוא חפץ הוא מטה אותו. וכיוון שראה שלמה שהחכמה נתונה בלב, אמר: ממקום שניתנה החכמה אני מתחיל, שכן הוא אומר ״משלי שלמה״. בן דוד – מאי בן דוד, וכי אין הכל יודעין שהוא בן דוד?! אלא, כל מה שעשה, לכבודו של דוד עשה. מלך ישראל – וכי אין הכל יודעין שהוא מלך ישראל?! אלא, מה שעשה, לכבודן של ישראל עשה. (ב) לדעת חכמה ומוסר – אם חכמה, למה מוסר? ואם מוסר, למה חכמה? אלא, אם יש באדם חכמה, הרי הוא למד מוסר, ואם אין באדם חכמה, אינו יכול ללמוד מוסר. דבר אחר: לדעת חכמה ומוסר – אם יש באדם חכמה, דברי תורה נמסרין בידו, ואם אין בידו חכמה, אין דברי תורה מסורין בידו. להבין אמרי בינה – שצריך אדם שיהיה בידו בינה, להבין דבר מתוך דבר. (ג) לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים – כיוון שנתמנה אדם שופט, צריך להשכיל היאך יזכה את הזכאי ויחייב את החייב. ד״א כיוון שנתמנה אדם שופט, צריך להשכיל היאך הוא מדקדק את הדין בשביל שלא יחטא ויחטיא את העולם, שכיוון שהוא מקלקל את הדין, הרי הוא חוטא ומחטיא את העולם, אבל אם הוציא את הדין לאמיתו, נמצא עושה משפט וצדקה ומישרים – מה מישרים הללו אדם מהלך בהן ואינו נכשל, כך אם הוציא את הדין לאמיתו אינו נכשל ליום הדין, ומלאכי השרת מלמדין עליו זכות. (ד) לתת לפתאים ערמה וגו׳ – אמר שלמה: אני הייתי פתי, ונתן לי הקב״ה ערמה, ונער הייתי, ונתן לי הקב״ה מזימה. דבר אחר: לתת לפתאים ערמה – מכמה שנים ואילך צריך לו לאדם להיות לו ערמה? מבן עשרים שנה ומעלה. לנער דעת ומזימה – עד כמה שנים נקרא אדם נער? רבי מאיר אומר: עד כ״ה שנה, רבי עקיבא אומר: עד ל׳ שנה, אמר רבי ישמעאל: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד עשרים שנה, שמעשרים שנה ומעלה מחשבין לו עוונותיו, כמד״א מבן עשרים שנה ומעלה יבוא לעבוד עבודה, (מהו ״עבודת עבודה״? ריש לקיש אמר: אין עבודה אלא תפילה, שנאמר: ״עבדו את ה׳ ביראה״ (תהלים ב׳:י״א)), משעה שהוא מתחשב לעבודה – מתחשב לעבירה. (ה) ישמע חכם ויוסף לקח – אמר רבי ירמיה: אם ראית חכם שמתחכם בתורה, מוסיפין לו תורה על תורתו, חכמה על חכמתו. ונבון תחבולות יקנה – אם הבין אדם מעצמו, יילך וילמד תורה, יקנה לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. (ו) להבין משל ומליצה – להבין משל – אלו משלים של תורה, ומליצה – זו התורה עצמה, שנקראת שמה מליצה, שהיא מצלת עוסקיה מדינה של גיהנם לעתיד לבוא. דבר אחר: למה נקראת שמה מליצה – שכל מי שמתלוצץ בדברי תורה, מוסיפין לו ליצנות, כמד״א: ״אם ללצים הוא יליץ״ (משלי ג׳:ל״ד). דברי חכמים וחידותם – שאם ישמע אדם דברי חכמה, צריך לקשרם על ליבו, שנאמר: ״קשרם על לבך תמיד״ (משלי ו׳:כ״א). וחידותם – אמר רבי לוי: אפילו שיחת חולין שלהם שקולה כנגד כל התורה. (ז) יראת ה׳ ראשית דעת – אמר רבי זירא: מכאן אתה למד, שהסכים שלמה על דעתו של דוד אביו, שדוד אמר: ״ראשית חכמה יראת ה׳⁠ ⁠״ (תהלים קי״א:י׳), ושלמה אמר: יראת ה׳ ראשית דעת, לומר שהחכמה והדעת שקולים כאחד. חכמה ומוסר אוילים בזו – תמן תנינן: ״רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה – גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה – גופו מחולל על הבריות״ (משנה אבות ד׳:ח׳). דבר אחר: חכמה ומוסר – אם מוסר, למה חכמה? ואם חכמה, למה מוסר? אלא, אם למד אדם דברי תורה, ויושב ומתעסק בהן כדי צרכן, הרי בידו חכמה ומוסר; ואם לאו – הם מתבוזזים, ונקרא אויל. תמן תנינן: ״מתוך שאינו עמל בהן – סופו להיות מבקש ראש הפרק ואינו מוצא, ראש המסכתא ואינו מוצא, ראש הפרשה ואינו יודע אפילו פסוק אחד״ (אבות דרבי נתן כד#ו), ועליו אמר שלמה: ״על שדה איש עצל עברתי וגו׳ והנה עלה כלו קמשונים וגו׳⁠ ⁠״ (משלי כ״ד:ל׳), שמתוך שכחה סופו לטהר את הטמא ולטמא את הטהור, ועליו אמר שלמה: ״כסו פניו חרולים״ (משלי כ״ד:ל״א), ואם מתעסק בהם כדי צרכם – הם מצהילים ומזהירים לו פניו, שנאמר: ״והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ (דניאל י״ב:ג׳)״. לפיכך צפה שלמה בחכמתו ואמר: ״שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך״ (משלי א׳:ח׳). (ח) שמע בני מוסר אביך – מה שנמסר לך בסיני על כבוד אב; ואל תטוש תורת אמך – מה שהזהירו לך בסיני על כבוד האם. ואם עשית כן, נמצאת עושה כבוד אב ואם. דבר אחר: שמע בני מוסר אביך – זו תורה שבכתב; ואל תטוש תורת אמך – כל מה שנתפרש לך בסיני מפי הגבורה בתורה, על טהרה טהרה, ועל טומאה טומאה, ועל איסור איסור, ועל היתר היתר. (ט) ואם עשית כן – נמצאו דברי תורה נזר לראשך וקטליות לגרגרותיך, דכתיב: כי לווית חן הם לראשך, וענקים לגרגרותיך – כל זמן שאתה משמיע קולך בהן, הן נעשים לך דבש וחלב תחת לשונך. (י) בני! אם יפתוך חטאים – אל תבא! – אמר רבי שמעון בר יוחאי: ממי למד שלמה? מחכמתו של דוד אביו, שאמר: ״חטאים תרדף רעה״ (משלי י״ג:כ״א), לפיכך צפה שלמה בחכמתו ואמר ״בני, אם יפתוך חטאים – אל תבא״, אם יאמרו ׳פלוני עשיר הוא, נלך ונהרגו ונטול ממונו׳, אל תשמע להם, מפני שכל מחשבותם לרעה, ואם עשית כן נמצאת מקיים כל מצוות שבתורה, וכל המקיים מצוה אחת כאילו מקיים כל התורה כולה, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו מקיים עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, ולא עוד אלא שחטאיו צפונים לו לעתיד לבוא: (יא) אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם – אלו אחיו של יוסף, שהיו מצפין ואומרים ׳אימתי יגיע הקץ ונהרגנו׳, וכיוון שבא אצלם, התחילו אומרים זה לזה ׳הרי היא השעה, הרי היא העונה׳, והיתה השכינה משחקת ואומרת ׳אוי להם מדמו של צדיק זה׳, לכך נאמר ״נצפנה לנקי חינם״. ומכולם לא רצה להצילו אלא ראובן, שנאמר ״וישמע ראובן ויצילהו מידם״, אמר להם ׳בואו ואתן לכם עצה׳, אמרו לו ׳מה עצה אתה נותן לנו?׳ אמר להם ׳נשליך אותו לבור כשהוא חי וידנו אל תהי בו׳. (יב) מניין? שנאמר: נבלעם כשאול חיים, ותמימים כיורדי בור – שירד לבור לפי תומו, ולא היה יודע מה היו עושין לו. אמר רבי לוי בן זבדי: מי הורידו לבור מכל אחיו? הוי אומר שמעון ולוי, שנאמר: ״בסודם אל תבוא נפשי״ (בראשית מ״ט:ו׳), אבל ראובן היה בדעתו להצילו ולהחזירו אל אביו, שנאמר: ״למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו״ (בראשית ל״ז:כ״ב). ״וישב ראובן אל הבור״ (בראשית ל״ז:כ״ט) – והיכן היה? רבי יהודה ורבי נחמיה: רבי יהודה אומר: טרחתו של בית היתה מושלכת עליו, וכיוון שנפטר מטרחתו בא והציץ בתוך הבור ולא מצאו, הה״ד ״וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו״. רבי נחמיה אומר: בשקו ובתעניתו היה עוסק, על אותו מעשה שאירעו, ולא ניפנה, וכיוון שנפטר משקו ומתעניתו בא והציץ בתוך הבור ולא מצאו, הה״ד ״וישב ראובן אל הבור וגו׳⁠ ⁠״. ולא עוד, אלא כיוון שמכרו אותו היתה שכינה משחקת עליהם ואומרת להם: ״כי לא מחשבותיי מחשבותיכם וגו׳⁠ ⁠״ (ישעיהו נ״ה:ח׳), לא במחשבה שאתם חושבין, ״ולא דרכיכם דרכיי״, ולא בדרך שאתם אומרים, שאילולי שהיתה גזירה מלפניי, לא היתה עצתכם כלום. (יג) כל הון יקר נמצא, נמלא בתינו שלל – זו מכירתו של יוסף, שהיה בן יקיר לאביו, שנאמר: ״כי בן זקונים הוא לו״ (בראשית ל״ז:ג׳), נמצא מחיה לפניהם, דכתיב: ״כי למחיה שלחני אלהים לפניכם״ (בראשית מ״ה:ה׳). נמלא בתינו שלל – שמלאו בתיהם כסף וזהב מאוצרותיו של יוסף. אמר רבי יהושע בן לוי: לא נמשכו עשרה הרוגי מלכות אלא בחטא מכירתו של יוסף. אמר רבי אבין: הוי אומר: נפרעו עשרה מכל דור ודור, ועדיין אותו החטא קיים. (יד) גורלך תפיל בתוכנו – בשעה שישב יוסף, נוטל הכליד והיה מקיש בו: ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולון – בני אם אחת הם, יבואו וישבו; דן ונפתלי – בני אם אחת הם, יבואו וישבו; גד ואשר – בני אם אחת הם, יבואו וישבו; וחוזר והקיש בכליד, ואמר: בנימין יתום ואני יתום, נאה ליתום לישב אצל יתום. כיס אחד יהיה לכולנו – שהיו כולם אוכלים על שולחן אחד במסיבה, כיצד היה עושה? נתן לכל אחד ואחד חלק אחד, ולבנימין חמישה חלקים, כיצד? נטל חלקו, וחלק בנימין, וחלק אפרים, וחלק מנשה, וחלק אסנת אשתו של יוסף, ונתן לבנימין, שנאמר: ״וישא משאות מאת פניו אליהם ותרב משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות, וישתו וישכרו עמו״ (בראשית מ״ג:ל״ד). אמר רבי שמלאי משום רבי יצחק מגדלאה: מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין עד אותו היום, דכתיב: ״ולקדקוד נזיר אחיו״ (בראשית מ״ט:כ״ו). אמר רבי יוסי בר חנינא: אף הם לא טעמו טעם יין, שנאמר ״וישתו וישכרו עמו״. דבר אחר: גורלך תפיל בתוכנו – זו תורה, שהיתה גורלו של הקב״ה ונתנה לישראל; כיס אחד יהיה לכולנו – בשעה שעמדו על הר סיני ואמרו: ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע״ (שמות כ״ד:ז׳). (טו) בני! אל תלך בדרך אתם – אלו אומות העולם, שנאמר בהם: ״ולא תלכו בחוקות הגוי״ (ויקרא כ׳:כ״ג). מנע רגלך מנתיבתם – שלא לעבוד עבודה זרה שלהם, שנאמר: ״כי לא תשחתוה לאל אחר״ (שמות ל״ד:י״ד). (טז) כי רגליהם לרע ירוצו – זו עבודה זרה. וימהרו לשפוך דם – ללמדך שכל מי שעובד עבודה זרה כאילו שופך דם. (יז) כי חנם מזורה הרשת – כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? כנגד צרי עין. אמר רבי יהושע בן לוי: אפילו עופות ודגים מכירין בצרי עין, ואין נכנסין לבית מצודתם, לכך נאמר ״בעיני כל בעל כנף״. (יח) והם לדמם יארובו – אלו צרי העין. יצפנו לנפשותם – אלו בעלי לשון הרע, מי גרם להם? הם גרמו לעצמם. (יט) ולא לנפשותם בלבד גרמו, אלא לכל אשר להם, שנאמר: כן ארחות כל בוצע בצע, את נפש בעליו יקח. דבר אחר: כן ארחות כל בוצע בצע – משל לאדם שנטל חכה והשליכה לים, וראה אותו דג גדול, כסבור שהוא כלום ובלעה ונתפש, אילו היה מרגיש אליו, כלום היה מאבד את נפשו?! לכך נאמר ״את נפש בעליו יקח״, כך כל מי שנוטל שוחד אין בידו כלום, ומאבד את הממון, ובסוף הוא מאבד נפשו. אמר רבי יוחנן: כל הגוזל מחבירו שווה פרוטה, מעלה עליו הכתוב כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר ״כן ארחות כל בוצע בצע, את נפש בעליו ייקח״. (כ) חכמות בחוץ תרונה – בשעה שחכם יושב ועוסק בתורה, הכל מרננין אחריו, ואומרין ׳אשרי לזה שזכה ללמוד תורה׳. ברחובות תתן קולה – אלו תלמידי חכמים, שהן נאים ויושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשמיעים את קולם בדברי תורה. (כא) בראש הומיות תקרא – מה הים הזה הומה בגליו, כן תלמידי חכמים, בשעה שיושבין ומפרשין דברי תורה, הן הומין ויוצאין מלבן, ולא עוד, אלא שקולן ערב לפני הקב״ה, שנאמר: ״כי קולך ערב ומראיך נאוה״ (שיר השירים ב׳:י״ד). בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר – אפילו חכם ויושב בשערי העיר ובשער המדינה ומתעסק בדברי תורה, אינו מתבייש מן העוברים ושבים, ולא כנגד מלכים, ולא כנגד השרים, שנאמר: ״ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש״ (תהלים קי״ט:מ״ו). דבר אחר: אמריה תאמר – כשאדם בא לפניו בדין, אומר לזכאי זכאי ולחייב חייב, אחד עני ואחד עשיר. (כב) עד מתי פתים תאהבו פתי – אלו דור המדבר; ולצים לצון חמדו להם – אלו עדת קורח; וכסילים ישנאו דעת – זו מלכות הרשעה, שלא קיבלה עליה עול מלכות שמים ועול תורה. (כג) תשובו לתוכחתי – אלו ישראל, שהוכיחן משה על מעשה העגל. הנה אביעה לכם רוחי – בשעה שפירש להם משנה תורה. אודיעה דבריי אתכם – מלמד שהודיען דקדוקיה ופירושיה של תורה, טומאה וטהרה, איסור והיתר. (כד) יען קראתי ותמאנו – זה הקב״ה, שהשמיע קולו לישראל, וחזרו ופשעו בו, שנאמר: ״עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורתי״ (שמות ט״ז:כ״ח). דבר אחר: יען קראתי – זה משה, שהיה קורא להם דברי תורה, והם לא היו מאמינים, שנאמר ״עד אנה מאנתם״. דבר אחר: יען קראתי – זה ירמיהו, שהיה קורא להם לישראל בירושלים לעשות תשובה, ולא היו מאמינים לו, שנאמר: ״וימאנו להקשיב, ויתנו כתף סוררת וגו׳⁠ ⁠״ (זכריה ז׳:י״א). נטיתי ידי ואין מקשיב – זה גבריאל, שהיתה פשוטה ידו על ירושלים שש שנים ומחצה, והיו גחלים בידו, וביקש לזרקן עליהם בחמה, והמתין שיעשו תשובה, ולא הקשיבו. דבר אחר: נטיתי ידי ואין מקשיב – זה הקב״ה, שהיתה ידו פשוטה שש שנים ומחצה שיחזרו בתשובה ולא חזרו, עד מתי? אמר רבי ירמיה: עד ששב חרון אפו, שנאמר: ״ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו״ (הושע י״ד:ה׳). (כה-כז) ותפרעו כל עצתי – זה משה, שהיה מייעץ את ישראל, והיו חוזרין מאחריו ומבטלין את עצתו. ותוכחתי לא אביתם – זה ירמיהו, שכל תוכחה ותוכחה שהיה מוכיח את ישראל, היו מבזין אותו ומלעיגים עליו. אמר להם ירמיהו: חייכם, עתיד יום לבוא, כשם שהייתם מלעיגין עליי ומשחקים בי, לשחוק ולהלעיג עליכם, מניין? ממה שכתוב אחריו: ״גם אני באידכם אשחק וגו׳⁠ ⁠״ (משלי א׳:כ״ו), ואומר: ״בבוא כשואה פחדכם וגו׳⁠ ⁠״ (משלי א׳:כ״ז). (כח-כט) אז יקראוני ולא אענה – וכל כך למה? אמר רבי ישמעאל: אמר הקב״ה ׳אני אמרתי לכם על-ידי נביאיי: ״דרשו ה׳ בהימצאו״ (ישעיהו נ״ה:ו׳), חייכם שיבוא יום שאתם קוראים אותי ואיני עונה אתכם, הה״ד ״אז יקראוני ולא אענה״, וכל כך למה – ״תחת כי שנאו דעת, ויראת ה׳ לא בחרו״ (משלי א׳:כ״ט). (ל-לג) לא אבו לעצתי, נאצו כל תוכחתי – אמר הקב״ה: אני אמרתי לכם על-ידי נביאיי: ״שובו שובו מדרכיכם הרעים״ (יחזקאל ל״ג:י״א), חייכם שיבוא יום שאני פורע לכם כדרכיכם, שנאמר: ״ויאכלו מפרי דרכם וגו׳⁠ ⁠״ (משלי א׳:ל״א). וכל כך למה: ״כי משובת פתיים תהרגם וגו׳⁠ ⁠״ (משלי א׳:ל״ב). אבל כל מי שהוא שומע לדברי תורתי, אני מושיבו בהשקט ובבטחה, שנאמר: ״ושומע לי ישכון בטח״ (משלי א׳:ל״ג).רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון