×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ויקרא י״אתנ״ך
א֣
אָ
(א) {ששי} וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם׃ (ב) דַּבְּר֛וּ אֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכׇּל⁠־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (ג) כֹּ֣ל׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃ (ד) אַ֤ךְ אֶת⁠־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖יא הַפַּרְסָ֑ה אֶֽת⁠־הַ֠גָּמָ֠ל כִּֽי⁠־מַעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ה) וְאֶת⁠־הַשָּׁפָ֗ן כִּֽי⁠־מַעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ו) וְאֶת⁠־הָאַרְנֶ֗בֶת כִּֽי⁠־מַעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם׃ (ז) וְאֶת⁠־הַ֠חֲזִ֠יר כִּֽי⁠־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֙סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא⁠־יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ח) מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃ (ט) אֶת⁠־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר⁠־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ׃ (י) וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵֽין⁠־ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם׃ (יא) וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת⁠־נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ׃ (יב) כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵֽין⁠־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃ (יג) וְאֶת⁠־אֵ֙לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן⁠־הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת⁠־הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת⁠־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעׇזְנִיָּֽה׃ (יד) וְאֶ֨ת⁠־הַדָּאָ֔הב וְאֶת⁠־הָאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃ (טו) אֵ֥ת כׇּל⁠־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃ (טז) וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת⁠־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת⁠־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת⁠־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃ (יז) וְאֶת⁠־הַכּ֥וֹס וְאֶת⁠־הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת⁠־הַיַּנְשֽׁוּף׃ (יח) וְאֶת⁠־הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת⁠־הַקָּאָ֖ת וְאֶת⁠־הָרָחָֽם׃ (יט) וְאֵת֙ הַחֲסִידָ֔ה הָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת⁠־הַדּוּכִיפַ֖ת וְאֶת⁠־הָעֲטַלֵּֽף׃ (כ) כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל⁠־אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃ (כא) גאַ֤ךְ אֶת⁠־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל⁠־אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר⁠־[ל֤וֹ] (לא) כְרָעַ֙יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (כב) אֶת⁠־אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת⁠־הָֽאַרְבֶּ֣הד לְמִינ֔וֹ וְאֶת⁠־הַסׇּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת⁠־הַחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת⁠־הֶחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ׃ (כג) וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר⁠־ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃ (כד) וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כׇּל⁠־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃ (כה) וְכׇל⁠־הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃ (כו) לְֽכׇל⁠־הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע׀ אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כׇּל⁠־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא׃ (כז) וְכֹ֣ל׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל⁠־כַּפָּ֗יו בְּכׇל⁠־הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל⁠־אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כׇּל⁠־הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃ (כח) וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת⁠־נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד⁠־הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם׃ (כט)  וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל⁠־הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ׃ (ל) וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑הה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת׃ (לא) אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכׇל⁠־הַשָּׁ֑רֶץ כׇּל⁠־הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃ (לב) וְכֹ֣ל אֲשֶׁר⁠־יִפֹּל⁠־עָלָיו֩ו מֵהֶ֨ם ׀ בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכׇּל⁠־כְּלִי⁠־עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ⁠־עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כׇּל⁠־כְּלִ֕י אֲשֶׁר⁠־יֵעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד⁠־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃ (לג) {שביעי} וְכׇ֨ל⁠־כְּלִי⁠־חֶ֔רֶשׂז אֲשֶׁר⁠־יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל⁠־תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ׃ (לד) מִכׇּל⁠־הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכׇל⁠־מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכׇל⁠־כְּלִ֖י יִטְמָֽא׃ (לה) וְ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר⁠־יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם ׀ עָלָיו֮ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִהְי֥וּ לָכֶֽם׃ (לו) אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה⁠־מַ֖יִם יִהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא׃ (לז) וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל⁠־כׇּל⁠־זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא׃ (לח) וְכִ֤י יֻתַּן⁠־מַ֙יִם֙ עַל⁠־זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (לט)  וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן⁠־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר⁠־הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאׇכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃ (מ) וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד⁠־הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת⁠־נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד⁠־הָעָֽרֶב׃ (מא) וְכׇל⁠־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל⁠־הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃ (מב) כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל⁠־גָּח֜וֹןח וְכֹ֣ל׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל⁠־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כׇּל⁠־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכׇל⁠־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל⁠־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי⁠־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם׃ (מג) אַל⁠־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת⁠־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכׇל⁠־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם׃ (מד) כִּ֣י אֲנִ֣י יְהֹוָה֮יְ⁠־⁠הֹוָה֮ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת⁠־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכׇל⁠־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (מה) {מפטיר} כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי׃ (מו) זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכׇל⁠־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (מז) לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וּמִמַּפְרִסֵ֖י =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת טברניות ומ״ש
• ל=וּמִמַּפְרִיסֵ֖י (כתיב מלא יו״ד)
ב וְאֶ֨ת⁠־הַדָּאָ֔ה =ב,ש1,ק3,ו ושיטת-א
• ל,ל1=וְאֶת⁠־הַ֨דָּאָ֔ה (מקום המתיגה) וכמו כן בדפוסים
• ש=וְאֶת⁠־הַדָּאָ֔ה (אין מתיגה)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ג ‹רווח› ל=פרשה סתומה
ד אֶת⁠־הָֽאַרְבֶּ֣ה ל=אֶת⁠־הָֽאַרְבֶּ֣ה בגעיה ימנית
ה וְהַלְּטָאָ֑ה =ל (אין אות גדולה)
• יש ספרים=וְהַלְּטָאָ֑ה באות למ״ד גדולה
ו אֲשֶׁר⁠־יִפֹּל⁠־עָלָיו֩ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו
• דפוסים=אֲשֶׁר⁠־יִפֹּ֣ל עָלָיו֩ (״יפל״ בטעם מונח ובלתי-מוקפת) וכן בקורן
ז וְכׇ֨ל⁠־כְּלִי⁠־חֶ֔רֶשׂ =ב,ש1,ק3,ו? ושיטת-א ובדפוסים
• ל,ל1,ש=וְכָל⁠־כְּלִי⁠־חֶ֔רֶשׂ (אין מתיגה)
• קורן, ברויאר, סימנים, מכון ממרא
ח עַל⁠־גָּח֜וֹן =ל ובדפוסים
• הוי״ו גדולה בכתי״ל ויש הערת מסורה ״חצי אותיות בתורה״
E/ע
הערותNotes
(א) [סא] לאמר אליהם – אי אפשר לפרש לאמר לישראל דהא אמר אחר כך ״דברו אל בני ישראל״. ועל כרחך שמוסב על הנושאים הנזכרים בפרשה הקודמת – ״ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר״. אמר ה׳ למשה ואהרן שיאמרו אליהם (לאלעזר ואיתמר) שידברו פרשה זאת לבני ישראל כמו שאמרו בעירובין (דף נד:) כיצד סדר משנה וכולי. וכן תרגם יונתן אימר להון לבני אהרן. (ב) [סב] זאת החיה – כבר בארנו (בפר׳ צו סימן כג בתורה אור באורך) כי כינוי הרומז [זה, זאת, אלה] מורה תמיד על נרמז קרוב שהיא למראה עינינו. ובמקום שבא על דבר בלתי מצוי לפנינו דרשוהו חז״ל שהיה הענין אז למראה עינים כמו שאמרו במנחות (דף כט.) ומכלתא (פר׳ בא) ומדרש רבה (שם) ומד׳ בהעלותך (במ״ר, טו) ג׳ דברים נתקשה משה - מנורה ראש חדש ושרצים - והראהו השם, וזה מעשה המנורה, החדש הזה לכם, וזה לכם הטמא. והנה בחולין (דף מב.) אמר מלמד שתפס הקב״ה מכל מין והראה לו למשה, ופה אמר שמשה הראה לישראל. ומשני המקומות משמע שנתקשה בכל המינים וסותר למה שהזכרנו בשם חז״ל שלא נתקשה רק בשרצים. אולם דבריהם שגבו מאד, שבכל המינים הראה ה׳ למשה ומשה הראה לישראל, ומצאנו שכולם נשנו במשנה תורה לבד משרצים לא נשנו, כי כל המינים לא נקתשה בם. וספר פה מה שהראה ה׳ למשה. ומשנה תורה חזר והראה להם לישראל לבד משרצים שנתקשה בם ולא יכול להראות לישראל – לכן לא נשנו במשנה תורה. ובזה מיושב מה שנתקשו התוספות (במנחות שם ובחולין שם) למה חשוב שרצים ולא חשב ״זאת החיה״, עיי״ש. ולפי זה מה שסיים פה ״וזה לכם הטמא״ הוא רק מה שהראה ה׳ למשה.   [סג] זאת החיה אשר תאכלו – כל מקום שבא ציוי המתחלת במלת ״זה״ אין דרך לבא עמו מלת ״אשר״. כמו ״את זה תאכלו״ ״את אלה תשקצו״. וכן היה לו לכתוב פה ״זאת החיה תאכלו״. וכל מקום שבא מלת ״אשר״ כבר קדם הציוי בדרך כלל ובמלת ״זה״ בא לבאר הציוי בפרטות. כמו ״קינים תעשה את התיבה... וזה אשר תעשה אותה״ (בראשית ו׳:ט״ו), ״ואתה את בריתי תשמור... זאת בריתי אשר תשמרו (שם יז,), ״תקחו את תרומתי... וזאת התרומה אשר תקחו״ (שמות כ״ה:ג׳), ״ועשו בגדי אהרן... ואלה הבגדים אשר יעשו״ (שם כח,). וכל מקום שלא נזכר הציוי תחלה דרשוהו חז״ל. כמו שאמרו ביומא (דף ה.) על מה שכתוב (שמות כ״ט:א׳) ״וזה הדבר אשר תעשה לקדש אותם״ - להביא מכנסים ועשירית האיפה. בשלמא מכנסים כתיבי בענינא דבגדים אלא עשירית האיפה מנא לן. אתיה זה זה מ״זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה׳ ביום המשח אותו עשירית האיפה״. וכן בירושלמי: (פרק קמא דיומא) ריב״ח אמר עשירית האיפה ומכנסים מעכבים. מאי טעמא? זה וזה. ורצונו לומר שעל ידי שכתוב ״וזה אשר תעשה״ - מלת ״אשר״ מורה שכבר נאמר הציוי בדרך כלל ובא לפרש איך יעשה, ועל כרחך מוסב על מה שכתוב ״ומשחת אותם ומלאת בם את ידם וכהנו לי ועשה להם מכנסי בד״, ועל זה פירש איך יעשה את הקידוש. ואחר שבציוי הכללית נזכרו מכנסים – מבואר שהם בכלל הבגדים. וכן במה שכתב ״זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו״ - מלת ״אשר״ מורה שכבר אמרה הציוי בדרך כלל והוא מה שכתב בפר׳ תצוה ששם נאמר גם כן עשירית האיפה ופירש בפרשת צו איך יעשוה. וזהו שאמר אתיא זה זה. וכן במה שכתב (שמות כ״ט:ל״ח) ״וזה אשר תעשה על המזבח כבשים״ דריש בספרא (צו פרק א ריש צו) וזבחים (דף פג.) שמוסב על מה שכתוב ״כל הנוגע במזבח יקדש״, שהפסולים שיעלו למזבח לא ירדו, ומפרש ״וזה אשר תעשה על המזבח״ (ר״ל הראוים למזבח שיקדשו על ידי כבשים או עולה). ולפי הוצעה זו גם מה שכתוב פה ״זאת החיה אשר תאכלו״, מלת ״אשר״ מוכיח שמוסב על ציוי שכבר נאמרה; שכבר התיר בשר לאכילה באיזה מקום ופה מפרש הציוי. ואמר בספרא שמוסב על מה שכתב (בפר׳ נח) ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל״ שמשמעותו שהותר לגמרי – בין שיאכלו כל המינים (כמ״ש ״כל רמש״), בין שיאכלו כל גוף החי עם גידו דמו וחלבו, בין שיאכלוהו מבלי הכנה בשחוטה כמו ירק עשב שכולו מותר ומבלי הכנה. לעומת זה פרטה התורה שיש הבדל בין אכילת ירק ובין אכילת בעל חי (א) במינים, שעל זה אמר ״זאת החיה אשר תאכלו״ – רק מה שיש לו סימני טהרה, ועל זה אמר מלת ״אשר״ (ב) באיבריו, שאסר גיד הנשה ודם וחלב ואבר מן החי (ג) בהכשר אכילתו שצוה על השחיטה.   [סד] זאת החיה מכל הבהמה – במשנה תורה חושב המינים המותרים בפרטות – שור שה כשבים ושה עזים וכולי – ובודאי אין במציאות מינים טהורים יותר, ומדוע שינה פה ואמר דרך כלל ״זאת החיה... מכל הבהמה״. פירשוהו בספרא כי ממה שכתוב במשנה תורה נוכל לטעות שרק ז׳ מינים שחשב שם מותרים, לא המורכב משני מינים. שהרכיב בהמה עם בהמה וחיה עם חיה. לכן תפס פה חיה ובהמה להורות שלאו דוקא האישים שחשב שם כי גם המורכב כיון שהיא חיה או בהמה מותר אחר שיש לה סימני טהרה. והנה עדיין נאמר רק ׳או חיה או בהמה׳, לא הכלאים הבא על ידי הרכבת בהמה עם חיה (לר״א ולמחלקתו שסובר בבכורות (דף ז.) דחיה ובהמה מתעברים זה מזה). וזהו שאמר אין לי אלא חיה ובהמה – חיה מין חיה בהמה מין בהמה. מנין בהמה מין חיה?. אך שזה שתחלה אמר ״זאת החיה״ שהיא שם הסוג וכולל גם בהמה וכן מה שכתוב ״מכל בהמה״ כולל גם חיה כמו שיתבאר (בסימן סו), ואם כן הוא הדין כלאים מכל המינים. וזהו שאמר תלמוד לומר חיה מכל מקום ובהמה מכל מקום.   [סה] מכל הבהמה אשר על הארץ – זה מגביל נגד מה שכתב בחלוקה השנית ״את זה תאכלו מכל אשר במים״, כי בכלל מה שכתוב פה ״בהמה״ נכלל גם חיה כמו שיתבאר בסימן שאחרי זה, וכולל גם חית הים, הם הברואים שיש להם רגלים שנקראים חיה כמו שבארנו על ״מכל נפש החיה אשר במים״ (פסוק י׳). לכן אמר ״על הארץ״. וזהו פירוש [משנה ו׳]. והנה בחלוקה זאת באו שני בבות, חיוב ושלילה. ״את זה תאכלו... אך את זה לא תאכלו״. ואם היה אומר גדר זה בבבת השלילה – ״את זה לא תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ״ – הייתי ממעט חית הים מהשלילה והייתי אומר שהם יאכלו אף בלי סימנים. מה שאין כן כשאמר זה בבבת החיוב ממעט אותם שלא יאכלו אף בסימנים. וזהו פירוש [משנה ז׳]. ויותר נכון לגרוס תלמוד לומר ״זאת (תאכלו) אשר על הארץ״.   [סו] זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה – שם חיה ושם בהמה ישתמשו לפעמים לשם הסוג ולפעמים לשם המין. שם ׳חיה׳ יכלול כל החי מכל בשר כמו שכתב ״כל החיה אשר אתך״ (ומפרש) ״בעוף ובבהמה ובכל הרמש״ (בראשית ח, יז) ולפעמים שם הסוג הנמוך – ״וייצר הם מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם״. וכולל חיה ובהמה כמו שכתוב אחר כך ״ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל עוף השמים ולכל חית השדה״. וכן ״ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים״ (בראשית א, ל), ״ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים״ (שם ט, ב). ולפעמים תהיה שם המין לבעל חי הדרה במדבר, והביתיים יקראו בשם ׳בהמה׳ – ״ולבהמתך ולחיה אשר בארצך״ ופירשוהו חז״ל כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. וכן ״החיה וכל בהמה״ (תהילים קמ״ח:י׳). והטעם כי שם ׳חיה׳ הונח בעצם וראשונה על כל אשר בו רוח חיים. רק אחר שהבדילו המינים בשמות מיוחדים נתן בעל הלשון לכל מין שם מיוחד והונח לחיית המדבר שם ׳חיה׳. ויען שההבדל שבין הביתיים והמדבריים אינו הבדל עצמי, כי הביתיים היו תחלה מדבריים ונמצא ממינם במדבר כמו שאמרו חכמי הטבע וטרם כבשם האדם תחת רשותו – נקראו בשם ׳חיה׳. וכן רוב מדבריים אפשר ללמדם שיהיו בני תרבות. לכן לפעמים יקבצם שם אחד. וכמו שאמרו בשבועות (דף ז.) אמר רבי אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה. ולפעמים יבדילם מצד המדבריית כמ״ש במ״ש ״ואיש אשר יצוד ציד חיה ושפך את דמו״ שלמדו שדוקא חיה כדי שלא יסתור מה שכתוב ״על הארץ תשפכנו כמים״ כמו שאמרו בחולין (דף פד.). והכל לפי הענין. וכן מה שכתוב פה ״זאת החיה אשר תאכלו״ הוא שם הסוג וכולל כל אשר בו רוח חיים זולת האדם. ומתחיל לבאר הפרטים מכל הבהמה אשר על הארץ תאכלו כל מפרסת פרסה מן המים כל אשר לו סנפיר וכולי. וזהו שאמר בספרא ובחולין (דף עא.) מלמד שבהמה בכלל חיה. וכן שם ׳בהמה׳ בהבנתה הסוגיית תכלול כל בעל חי שנבראו בששי חוץ מן האדם, והוא שם ההבדל בין החי מדבר (שהוא האדם) ובין החי הדומה לו בבנין גופו ובלתי מדבר. וכמו שאמרו בנדרים (דף פא.) ״ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולכל חייתם״ אי לימא חיה - הא חיה בכלל בהמה, אלא חייתם ממש. ולפעמים יהיה שם ׳בהמה׳ דוקא בעלי החיים הבייתים ומגביל נגד שם ׳חיה׳ שיכוין על המדבריים. וכלל בלשון שכל מקום שיגביל שם ׳בהמה׳ נגד שם ׳אדם׳ – היא שם הסוג וכולל חיה ובהמה. כמו ״מאדם עד בהמה״ (בראשית ו׳ ז׳ יז׳ כג׳), ״אדם ובהמה תושיע השם״ (תהלות, לו). וכן (ויקרא ה, ב) ״ונפש כי תגע בכל טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה״, ושם (ויקרא ז, כא) ״ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה״ – ראה כי אחר שבכתוב השני הזכיר טומאת אדם לא הזכיר חיה טמאה כי בזה חיה בכלל בהמה. ובכל אחד נדון לפי הענין. שכל מקום דכתיב ״בהמה״ סתם ראוי לפרש שחיה בכלל כמו ״בהמתך לא תרביע כלאים״, ״כל שוכב עם בהמה״. ואב לכולם מה שכתוב (פר׳ ראה) ״זאת הבהמה אשר תאכלו...⁠״ ומפרש ״איל וצבי ויחמור״. וזהו שאמר בספרא ובחולין (דף עא.) חיה בכלל בהמה. (ועיין בבא קמא דף יז: ובתוסופת ד״ה קמ״ל). (ג) [סז] כל מפרסת פרסה – פרשה זאת הוכפלה במשנה תורה ודרושי הספרא פה נשענים על הכתובים שם ופה ויתבארו אחת אחת. שם כתוב (דברים יד, ד-ו) ״זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו״. והנה קשה: (א) למה חשב שם העשרה מינים הכשרים בפרטות, הלא די שיאמר ״כל מפריס פרסה ומעלה גרה תאכלו״ כי אין לך מפריס ומעלה גרה חוץ מעשרה מינים אלה, והלא בסדר שמיני הסתפק בכלל הזה ולא חשב המינים. (ב) אחר שחשב המינים בפרטות למה הוסיף ״וכל בהמה מפרסת פרסה וכולי״, שהוא מיותר לגמרי אחר שאין מפריס פרסה חוץ מהמינים שחשב שם בפירוש כמ״ש בספרי (פסקא ק ובחולין דף ס:). והנה על קושיא הראשון דרש דרש בספרי (ראה פסקא קא) וז״ל: לפי שריבה הכתוב טריפה כעין טריפות אף אני ארבה את הפסול כעין פסולים ואיזה החורש בשור ובחמור ובמוקדשים תלמוד לומר ״שור שה כשבים ושה עזים תאכלו״. ועדיין לא ארבה (כצ״ל) מוקצה ונעבד אתנן ומחיר כלאים (יוצא דופן) תלמוד לומר ״שור שה כשבים״. ועדיין לא ארבה את שנעבדה בו עבירה על פי שני עדים תלמוד לומר ״שור שה וכולי״. ר״ל שעשרה מינים שחשב הם עשרה רבוים ומרבה: (א) חורש בשור וחמור שעשה בם עבירה, (ב) מוקדשין (שכן צריכים ריבוי גבי קדשים כמ״ש ויקרא ס׳ סג), (ג) מוקצה, (ד) נעבד, (ה) אתנן, (ו) מחיר, (ז) כלאים, (ח) יוצא דופן, (ט) נעבדה בו עבירה על פי עד אחד, (י) על פי שני עדים. ואומר דלפי שריבה טריפה כעין טריפות, שהגם שלא נכתב רק ״ובשר בשדה טריפה״ ריבה י״ח טריפות (כמו שיתבאר (בסימן ע) על מה שכתוב ״את זה לא תאכלו ממעלי הגרה״) – כן נאמר שעוד נמצא ממעלי הגרה הבלתי נאכלים. לכן ריבה יו״ד דברים הנזכר. והקושיא השניה, מה שכתוב שם ״וכל בהמה מפרסת פרסה״ דורש בספרא פה. שמלבד הכתוב מיותר כנ״ל גם לשונו דברי מותר שאמר ״וכל בהמה וכולי בבהמה״, והיה לו לכתוב כמו שכתב כאן ״וכל מפרסת פרסה... בבהמה״. דריש בספרא (מובא בחולין דף סט) שבא ללמד גם כן כל בהמה בבהמה תאכלו, ר״ל בהמה הנמצאת בבהמה, שהיא השליל הנמצא במעי טהורה מעשרה מינים הנזכרים. ובודאי אינו מלמדנו שהשליל הנמצא חי מותר בשחיטה, דלמה יהיה אסור, והרי הוא בהמה טהורה? ועל כרחך מלמדנו אם נמצא מת נאכל עם אמו על ידי שחיטתה. וכן אם נמצא חי אינו צריך שחיטה כי הוא כחלק ממנה וניתר עמה. (כל שלא הוציא אבר לחוץ שהאבר היוצא אסור וסמכוהו על ״ובשר בשדה טריפה״ כמו שכתבנו במקום אחר). [ובזה יצדק מאד מה שכתוב במשנה תורה ״אך את זה לא תאכלו...השסועה״ ופירש רב בנדה (דף כד.) שהיא בריה שיש לו ב׳ גבין וב׳ שדראות הנמצא במעי טהורה. ור״ל הגם שבהמה בבהמה טהורה – מכל מקום אם הבהמה הנמצאת היא שסועה – אסורה.] ולפי זה ידבר הכתוב בהבנה תאומית שלפי פשוטו קאי על כלל הבהמות שיש להם ב׳ סימני טהרה, ובכל זה אחר שהוא למותר ויש בו זרות בלשון רמז גם כן כונה דרושיית. ובכל זה אין צריך שהעובר הנמצא יהיה לו ב׳ סימני טהרה דאפילו פרסותיו קלוטות טהור כמ״ש בחולין (דף סט.) כי עיקר הכתוב לא לכך נאמר. ומפרשים אותו (א) כל בהמה מפרסת פרסה...תאכלו, (ב) כל בהמה בבהמה תאכלו. וזה מוכרח לחכמים דסבירא להו בבכורות (דף ו.) דקלוט בן פרה מותר ואיך נאמר דבמעי אמו טמא, דלא גרע פנים מחוץ כמ״ש התוס׳ בחולין (דף ס״ח ד״ה ואליבא), רק צריך שיהיה בהמה, לא דמות עוף דהא כתיב ״בהמה בבהמה״. וכן הוא גם כן מסקנת הגמרא דחולין (דף סט.) לרב שימי בר אשי, עיי״ש.   [סח] כבר בארנו שמה שכתוב בפר׳ ראה ״כל בהמה מפרסת פרסה...בבהמה תאכלו״ דרשו כאילו אמר כל בהמה מפרסת פרסה תאכלו וכן כל בהמה הנמצא בבהמה זאת תאכלו, ר״ל שנאכל אותה ואת הולד הנמצא בה. ואף שהוציא את ידו – השאר מותר. (רק היד אסור משום בשר שיצא חוץ למחיצה. וסמכוה על ״ובשר בשדה טריפה. ומה שאמר הוציא העובר את ידו והחזירה – הוא הדין אף בלא החזירה העובר מותר. וגם בהחזירה האבר אסור, רק בהחזירה מותר מקום חתך. כן פירשו בחולין דף סח:) אמנם בהוציא ראשו הרי זה כילוד. וחז״ל סמכו זה ממה שכתוב ״אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה״. שמבואר אצלינו באילת השחר (ס׳ תקצא) שמלה ״אך״ מורה מיעוט במשפט השני. כי לקמן (סימן ע׳) יתבאר שמה שכתוב ״אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה״ דרשו שגם ממעלי הגרה לא יאכל אם נולד מן הגמל, ועליו אמר מלת ״אך״. אך זה לא תאכלו – היינו טהור היוצא מן הטמא. אבל טהור הנולד מן הטהור יאכל. וקמ״ל אף שיצא ראשו והחזירו – שדוגמת זה ביוצא מן הטמא אין מועיל לו שחיטה – ביוצא מן הטהור ניתר בשחיטת עצמו, וללמדינו דהוי כילוד. דכמו שבמיעוט ביוצא מן הטמא ע״כ מחזיקו כילוד דאי לאו כן אם היא כאבר מאמו מאי קמ״ל – כן ביוצא מן הטהור. ושאלו [במשנה י׳] דלמא קמ״ל אך את זה לא תאכלו אבל בן תשעה חי תאכל ובא לגלות דהיתר בהמה בבהמה היא רק בבן ט׳ חי. ומשיב דהא כתיב בפר׳ שמיני ״כל מפרסת...בבהמה״ ופסוק זה נדרש לרבות השליא, דפה לא כתיב ״כל בהמה בבהמה״ רק ״כל...בבהמה״, ובכל זאת דרשינן כל בבהמה תאכלו, ר״ל השליא הנמצא בה כי מילת ״בבהמה״ מיותר ועוד שהיה צריך לומר ״מן הבהמה״ כמו שכתב ״ואת אלה תשקצו מן העוף״ וכדומה וכמו שיתבאר (בסימן קז). וכיון מריבה אף השליא כל שכן בן ח׳ מת. וממ״ש ״כל בבהמה״ מלת ״כל״ מרבה הכל אף בקדשים ובמעשר׳ שהשליא קדוש בקדושת הקדשים. [ולמ״ש ויקרא (סימן קצו) שמלת ״כל״ כולל לכל הפחות ג׳ דברים מרבה חולין ומוקדשין וולד מעושרת].   [סט] אותה תאכלו – נודע כי כפילת הכינוי עם הפעול היא זרות בלשון ובא לדייק ולמעט תמיד, וכמו שכתבנו באילת השחר (כלל רי). וזה נשנה בפר׳ שמיני ובפרשת ראה, ועל שניהם כנן (?) שני הדרושים הנזכרים במשנה א. רק שהדרוש הראשון שנזכר יכול אפילו יצאה מקצתה אינו הדרוש העיקרי כמ״ש בחולין (דף סח:) דלהא לא צריך קרא כיון דאין שליא בלא ולד אם יצאת מקצתה י״ל דיצא רוב הולד. ופי׳ דלדרשא אחרינא אתי, שאם חתך מן הטחול ומן הכליות שהוא אסור באכילה, דפירושו רק אותה תאכלו, לא חלקי הבהמה שנחתכו. ומ״ש שנית ״אותה תאכלו״ ממעט בהמה טמאה כדי שיהיה על בהמה טמאה לאו הבא מכלל עשה. ועל זה לוקה אף שבכתוב אין מבואר רק גמל וארנבת ושפן וחזיר, כיון שיש על שאר בהמות טמאות קל וחומר. ואף דאין עונשין מן הדין – כיון שכבר נזכר איסורו בפירוש בלאו הבא מכלל עשה – עונשין מן הדין. כן כתב הרב המגיד. וכן משמע מהרמב״ם בשרשיו למנין המצות (שורש יוד) ובמנין המצות (מצוה קעב). וכן ראיתי שכתב הרמב״ן בחידושיו לפרק כיצד (דף כב:) דכיון דכתיב עשה בכולה בהמות טמאות – גילוי מלתא בעלמא היא. וכן כתב הריטב״א שם. ובפירוש התורה תפס סברה אחרת מפני שאמר הכתוב באיסור הגמל שטעם איסורו מפני שאינו מפריס פרסה. וכבר האריכו בזה המ״ל והשע״ה וכמה גדולים חקרי לב. ואם נכנס לפלפל בענין זה תקצר היריעה מהכיל. לכן הנחנו זאת עד יופיע רצון האל על מקומו בחדושנו. (ד) [ע] אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה – הלשון בלתי מתוקן שמשמע שאלה שמוציא הם מעלה גרה ומפריס פרסה, והיה לו לכתוב ״ממעלי הגרה או ממפריסי הפרסה״. ודרשו חז״ל בספרא (מובא בבכורות דף ו:) שבא לומר דהנולד מן הגמל גם אם הוא מעלה גרה ומפריס פרסה – לא תאכל. ושואל דיש לפרש בהפך – שלא תאכל הגמל גם אם נולד ממעלי גרה, ר״ל הנולד מן הטהור. ומשיב שעל זה אמר ״טמא הוא לכם״, שמלת ״הוא״ מוסב על סתם גמל, שסתמו נולד מן הגמל ודייק רק הוא טמא, לא גמל אחר הנולד מן הטהור. ודעת ר׳ שמעון דכפל גמל גמל אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה ללמד ששני מיני גמל טמאים – הנולד מן הגמל והנולד מן הפרה. ובגמרא שם אומר דלרבנן כפל במשנה תורה לאסור חלבו. ושם אומר דהגם שכפל גם שפן וארנבת מפני השסועה שחדש במשנה תורה – בכל זה, כל שיש דרשה דרשינן. ואמר [במשנה ו׳] שמה שכתוב שנית בפר׳ ראה ״את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה״ מלמד שיש במעלי הגרה ומפריסי פרסה שאין אתה אוכל והם הטרפות. ונראה שסמך לה על מה שכתב ״השסועה״, שקיימא לן כרב דמפרש לה בנדה (דף כד.) שמ״ש רב חנן שהיא בריה שיש לה ב׳ גבין וב׳ שדראות בריה בעלמא ליתא וכי אגמרא רחמנא למשה במעי אמה אגמרי. וכן תרגם יונתן בפר׳ ראה ברם ית דין לא תכלון ממסקי פשריה ומסדיקי פרסתא שלולא דלי׳ תרין רישין ותרתין שדראין הואיל ולית בזיניה חזו למתקיימא. ולפי זה טעם האיסור משום שאין מינו מתקיים. וכלל בזה שהוא הדין כל הטריפיות הבלתי ראוים לחיות. ופה תרגם יונתן ברם ית דין לא תכלון ממינא דמסקי פשרא וסדיקי פרסתא דאיתיליד ממסאבתא – הרי מפ׳ שמיני נדרש דרש טהור הנולד מן הטמא ומפרשת ראה דריש הבלתי מתקיים שעליו סמך לאסור כל שאין כמוה חיה והם הטריפיות. ובזה יתישב מדוע אמר ״השסועה״ במשנה תורה ולא בתורת כהנים. כי בתורת כהנים פתח ״זאת החיה אשר תאכלו״, שכלל בשם ׳חיה׳ רק הראוי לחיות, לא הטריפה. וכמ״ש בחולין (דף מב.) זאת החיה חיה אכול שאינה חיה לא תיכול, אילו י״ח טריפות. וכן תרגם יונתן ומלל ה׳ עם משה וכולי דיתפרשון מסואבות תמני סרי טריפון, שע״כ כיון על כתוב הסמוך ״זאת החיה״ – לכן לא הזכיר השסועה. ובמשנה תורה שלא הזכיר ״זאת החיה״, סמך את הטריפיות על מה שכתב שלא יאכלו ממעלי הגרה. והטריפות שמנה כולם מבוארים במשנה דאלו טריפות (דף מב.). ומ״ש פסוקת הגרגרת ברובה – ברייתא שם (דף מד.). ומ״ש נקבה המרה בשם ריב״י – ברייתא (דף מג.). ומ״ש [במשנה ח׳] דרוסת הזאב בדקה רי״א – ר״י בא לפרש דברי התנא קמא כמו שמבואר שם (דף נב:). ומ״ש יכול אפילו נפחת הגלגלות – משנה דאלו כשרות בבהמה (דף נד.). ונשמט מה שחושב שם נקבה הגרגרת או שנסדקה. ומ״ש [במשנה י] יכול אפילו אכלה הרדופני – היא במשנה שם (דף נח:), ור״ל אף על פי שאינה חיה, היא בת חיים מצד עצמה, רק המאכל עתיד להמיתה והיא בכלל מסוכנת. ועיין מה שכתוב בפרי תואר יורה דעה (סימן ס). ומ״ש הגלודה וכולי ומודים – היא במשנה (דף נד.) וברייתא (דף נה).   [עא] טמא הוא לכם – מה שסיים בכל אחד ״טמא הוא לכם״ מיותר. וגם כבר בארנו באילת השחר (סימן קלה) שכל מקום שבא מלת ״הוא״ הוא למותר ונדרש תמיד למעט איזה דבר. וזה נמצא בענין זה ששה פעמים. ד׳ פעמים פה – בגמל ושפן וארנבת וחזיר – וב׳ פעמים בפרשת ראה. ודריש בספרא (מובא בבכורות דף טז) לששה מעוטים. וכבר פירשו התוספות (שם ד״ה ת״ל) שדריש ממה שכתב ״טמא הוא לכם״ ור״ל רק הוא טמא על ידי שחסר בו סימן טהרה אבל יש דברים אחרים שטמאים אף שהם מעלי גרה ומפריסי פרסה והם חמש חטאות מתות ופסולי המוקדשים. ודריש ה׳ חטאות מה׳ פעמים ״טמא הוא לכם״ דכתיב במעלי הגרה (ר״ל כי רובן מעלי הגרה), ופסולי המוקדשין דרש ממה שכתוב ״טמא הוא לכם״ בחזיר שהוא מפריס פרסה. [ובגמרא הגירסא הפוכה, והכל אחד, כי שם פירש מ״ש ת״ל במעלי הגרה ״טמא״ היינו ה׳ פעמים ״טמא הוא לכם״ דכתיב במינים שטמאים משום חסרון מעלי גרה]. ומאחר שהמינים הנזכרו פה שאמר עליהם ״טמא הוא לכם״ חלבם אסור כמו שיתבאר – ממילא כן מה שמרבה מן הוא שיש עוד טמאים בהכרח שהם דוגמתם שגם חלבם טמא. וזהו שאמר מנין לרבות חלב וכולי, דהיינו שגם חלב ידעינן מריבוי זה עצמו. והשתא שואל מנא לן זה בעצמו דחלב בהמה טמאה טמא? (ורצה ללמדו במה מצינו מענבים בנזיר. ודחה שהיין הוא גופן של ענבים, לא כן החלב שבא מן הדם או מתמצית המזון. ורבן שמעון בן גמליאל דחה מטעם אחר דבנזיר שאני דגם פסולת הענבים אסור כמו שלמד במסכת נזיר (דף ?), אבל פסולת בהמה טמאה – שהם צואה ומי רגלים שבה – מותר. והגם שיש לומר תרומה תוכיח שפסולתה מותר ומשקה שלה אסור כמו שלמד בחולין (דף קכ.)). ומשיב שלמדינן לה ממה שכפל ״גמל״ ״גמל״ בתורת כהנים ובמשנה תורה, שמה שנשנה במשנה תורה ללא צורך הוא לאסור גם חלבו היוצא ממנו. ובבכורות (דף ו:) אומר דר׳ שמעון סבירא ליה שכפל ״גמל״ ״גמל״ – אחד גמל הבא מן הגמלה והב׳ גמל הבא מן הטהורה. וחלבו דריש מ״את הגמל״, ורבנן ״את״ לא דרשי. נראה פירושו: שכל אחד הולך לשיטתו. כי יש פה זרות בלשון, מה שכתב (דברים יד, ז) ״השסועה את הגמל״, שהיה צריך לכתוב ״את השסועה את הגמל״, או שיאמר בשניהם בלא מלת ״את״, כי כלל בלשון שכל המלות הבאים ביחוד אחד צריכים לבא בשוה (כמ״ש באילת השחר כלל רח). ולכן דריש ר׳ שמעון מלת ״את״ שבא שלא כהלכה, שאחר שכתב ״השסועה״ בלא מלת ״את״ – היה ראוי לכתוב גם ״הגמל״ בלא מלת ״את״. וחכמים לשטתייהו שסבירא להו שטמא הבא מן הטהור – טהור, ומה שכתב ״את הגמל״ מיירי בבא מן הגמלה – לדידהו בא כהלכה. כי השסועה בן מן הטהור, ופירושו ממעלי הגרה השסועה, השסועה הבא ממעלי הגרה, ו״את הגמל״ הוא ענין אחר. לכן אין דומים ביחוסם. ור׳ שמעון לשטתו שלדידיה גם הגמל בא ממעלי הגרה כמו השסועה, והיה צריך לכתוב שניהם בשוה, ומלת ״את״ בא שלא כהלכה לדרשה.   [עב] אך את זה לא תאכלו – ידוע שדעת הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מאכלות אסורות) שבשר מהלכי שתים יש בו עשה, וזה לשונו: האדם אף על פי שנאמר בו ״ויהי האדם לנפש חיה״ – אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה. לפיכך אינו בלא תעשה. והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת, אינו לוקה אבל אסור הוא בעשה שהרי הכתוב מונה שבעת מיני חיה ואמר בהן ״זאת החיה אשר תאכלו״, הא כל שהוא חוץ מהם לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה. והרמב״ן והרשב״א והראב״ד חולקים עליו וסבירא להו דאין עשה בבשר האדם. אבל פשטות הברייתא שמסיק שבשר האדם אין לא תעשה על אכילתו משמע אבל עשה יש בו, וכדעת הרמב״ם. מה שאין כן ברישא אמר ואין חלב מהלכי שתים טמא – משמע שאין בו אפילו איסור עשה. אמנם בטעם הדבר נראה לדעתי שלא כנראה משטחיות דברי הרמב״ם, כי לדעתי אין האדם נכנס בגדר שם ׳חיה׳ אף שכתוב ״ויהי האדם לנפש חיה״ ותרגומו ״לרוח ממללא״, חיה לחוד ונפש לחוד. ולא מצאנו בשום מקום בתנ״ך או בדברי חז״ל שהאדם יכנס בגדר שם ׳חיה׳. ובכל זה יש עשה באכילת בשר האדם מטעם אחר, כי אדם הראשון נאסר לו אכילת בשר כמו שאמרו בסנהדרין (דף נט:), וכשבא נח הותר לו אכילת בשר במה שכתב ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה״. ואין בשר האדם בכלל היתר זה כי אינו ״רמש״, ונשאר באיסורו כמקדם, שבכלל איסור הבשר לאדם הראשון היה גם בשר האדם דלא הותר לו רק הצומח. ובמה שכתב ״זאת החיה אשר תאכלו״ שמוסב על מ״ש לנח ״כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה״ (כמ״ש בספרא למעלה (שמיני פרשה ב מ״ג) משמע מוציא מיד משמע וכולי, וכמו שפירשתי שם (סימן סג)) – כל שכן שאכילת בשר האדם נשאר באיסורו הקודם שהיה אסור בעשה ממה שכתוב ״כל רמש אשר הוא חי״ ולא אדם, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכבר התבאר למעלה (סימן סט) דעת ההמ״ג שכל שאיסורו בעשה ויש בו קל וחומר – עונשים מן הדין, שמטעם זה בהמה טמאה בלא תעשה על ידי דין קל וחומר. וע״כ רצה תחלה לומר שבשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהיה בלא תעשה על אכילתם, ור״ל אחר שיש דין קל וחומר לאדם [שהחמיר במגעו (והיינו שמטמא מחיים בזב וזבות לפרש״י בכתובות (דף ס) או שאם נוגע בו במותו מטמא לפירוש הקרבן אהרן) וכל שכן שראוי להחמיר בבשרו] – ממילא הוא בלא תעשה כיון דיש בו עשה ודין קל וחומר. ואז נאמר גם כן שהחלב בלא תעשה כי נדון כמו שבטמאים החלב כבשר – כן גם במהלכי שתים. ולכן כתוב ״את זה לא תאכלו״ שהוא מיותר, כי אחר שתפס כל מין ומין מהטהורות והראה להם שעל זה אמר ״את זה תאכלו״ (כנ״ל ס׳ סב) לא הוצרך להראות הטמאות שחשב פה שיש להם סימן אחד כמו שלא הראה יתר הטמאות שאין להם שום סימן. וזה כפול בפר׳ שמיני ובפרשת ראה. ובא למעט בשר האדם וחלבו – רק את זה לא תאכלו אבל בשר האדם אינו בלא תעשה. ואחר שמה שכפל ״גמל״ ״גמל״ במשנה תורה בא לאסור חלב הטמאים (כמ״ש בסימן הקודם) – ממילא ממה שכתב ״את זה לא תאכלו״ ר״ל חלב הטמאים ממעט שחלב האדם אינו בלא תעשה וממילא בשר האדם נשאר בעשה שהיה בו קודם מתן תורה וחלב האדם הותר לגמרי כי אין לדמותו לטמאים לאסור חלבו אחר שזה בלא תעשה וזה בעשה. ולכן בחלב תפס זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא (ר״ל שהותר לגמרי), ובבשר תפס שאינו בלא תעשה. (ובגמרא שאמר למעט חלב ודם – היא דרשה אחרת. והספרא לשטתו שבפרשת צו (פרשה י מי״א) ממעט דם מהלכי שתים מ״לעוף ולבהמה״, עיי״ש. ומ״ש אוציא את החלב שאינו נוהג בכל – פירוש, שמותר בטהורה והיא חידוש כמ״ש בבכורות (דף ו:), עיי״ש. והמפרשים האריכו ונדחקו בפירוש הספרא הזה. ולמה שכתבנו הכל נכון תהילה לאל. וגם דעת הרמב״ם יש להסב אל כוונה הזאת למעיין. (ד-ז) [עג] את הגמל כי מעלה גרה הוא וכולי – הנה מ״ש בכל אחד בפני עצמו ״כי מעלה גרה ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם״, ולא כללם כולם בדיבור אחד כמו שעשה במשנה תורה שאמר ״את הגמל ואת השפן... טמאים הם לכם״ – זה לענין הדרוש הנזכר (בסימן עא) שכתוב ששה פעמים ״טמא הוא לכם״ לדרוש שרק ששה אלה טמאים משום חסרון סימן טהרה אבל יש ששה אחרים (שהם ה׳ חטאות מתות ופסולי המוקדשים) שאסורים אף שלא חסר להם סימן טהרה. וזהו שאמר [במשנה א] מה תלמוד לומר אם לתיקון המקרא (ר״ל אם תאמר שכן דרך הלשון לדבר על כל אחד בפני עצמו) הרי כבר נאמר ״הגמל והארנבת וכולי״ (ר״ל הלא במשנה תורה כללם ביחד), ולמה באו? לרבות את הריבוי שאמרנו. עתה שואל [במשנה ו] ״ואת הגמל וכולי״ מה תלמוד לומר – ר״ל הלא כלל הדיבור מיותר, שאחר שאמר שרק מפריס פרסה ומעלה גרה יאכלו – ידעינן שאם חסר סימן אחד אסור. ומשיב שהייתי טועה שמ״ש ״מעלה גרה״ פירושו או מעלה גרה; שאם מפריס פרסה לבד או מעלה גרה לבד מותר. וגם אם יכתב בו״יו – ״ומעלת גרה״ – נאמר שהוא וי״ו המחלקת. ואין לומר שאם כן יכתב צד אחד שהחזיר טמא ונדע גמל בקל וחומר אחר שאומר שהחזיר הגם שמפריס פרסה טמא כל שכן הגמל שאין מפריס. משיב שאז נטעה שעיקר האיסור היא חסרון גרה והגמל שמעלה גרה טהור. וכן אם יכתב גמל ולא חזיר נטעה בהפך. ולכן היה צריך לכתב שני הצדדים. ואחר שגוף הדבר צריך לכתב, האריך בלשונו וכתב גמל ושפן וארנבת כל אחד בפני עצמו לרבות הריבוי הנזכר בסימן עא. ועוד לאלקי מלים גם בדרך הפשט בשינוי לשון הכתוב. שבגמל אמר ״פרסה איננו מפריס״ ובשפן אומר ״פרסה לא יפריס״ ובארנבת אמר ״פרסה לא הפריסה״. כי יש הבדלים. שהגמל פרסותיו מופרסות וחכמי הטבע חושבים אותו בין מפריסי פרסה. אמנם כיון שפרסתו אינה שסועה לשתים, כי מחובר בסופו, אינו בכלל מפריס פרסה האמור בתורה; שצריך שיהיה שסוע לשתים. ועל כן תפס הלשון ״פרסה איננו מפריס״, כי יש הבדל בין מלת לא ובין מלת איננו. שמלת ״לא״ שולל הפעולה ומלת ״איננו״ שולל התואר מן המתואר או הקנין מן העצם. ופירושו שהגם שנעשה בו פעולת ההפרסה ולא נוכל לומר בו ״פרסה לא הפריס״ – בכל זה איננו מפריס, ר״ל אין בו תואר זה שיקרא ״מפריס פרסה״ לענין סימני טהרה. והנה במין השפן נמצא מין אחד הנקרא (וואווער), משכנו בנקרת הסלעים אשר על הר סיני והוא מעלה גרה וברגליו האחרונות יש לו שלשה פרסות, רק רגליו הראשונות הם עבות אחוזות בארבע אצבעות ונוכל לחשבו למפריס פרסה מצד רגליו האחרונות. לזה אמר בו ״ופרסה לא יפריס״ בלשון עתיד, רוצה לומר הגם שהתחיל להפריס בצד אחד מגופו – לא יפריס בעתיד, שלא יגמור בו הטבע פעולה זאת ברגליו הראשונות. אבל בארנבת שלא נמצא במינו פרסה כלל אמר לשון הפשוט – ״ופרסה לא הפריסה״. וכן במשנה תורה שכלל הכל כל אחד בקוצר אמר ״ופרסה לא הפריסו״. ובספרי (ראה פסקא קב) ״אך את זה לא תאכלו״ אמר רבי עקיבא וכי משה קניגי ובלסתר היה? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים. רוצה לומר שפה נמצא מופת שהתורה היא אלהית שנתן כלל שרק מפריס ומעלה גרה יאכל וחשב בפר׳ ראה עשרה מינים שיש להם ב׳ סימנים וג׳ מינים שהם מעלה גרה לבד ומין אחד שהוא מפריס פרסה. וחכמי דור דור חקרו ודרשו על כל מיני הבעלי חיים הנמצאים בכל חלקי עולם ולא מצאו אף מין אחד זולת אלה שיהיו לו ב׳ סימנים או סימן אחד. וזה מופת כי אלהים ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה. ודע כי חכמי הטבע הזכירו בעל חי אחד בין משפחת החזיר נקראת (טאיאסו), משכנו עדרים עדרים באמעריקא החמה הדרומית, והוא מפריס פרסה ולו ד׳ קיבות כמקרה כל בעל גרה באשר הוא גם מעלה גרה. והוא דומה בתוארו לחזיר היער וגדלו כחזית הבית. שערו קשה ושחור ועל צוארו כעמק ממראה לבן ובאמצע גבו ממעל שהוא שסוע כעובי אצבע ושם כיס קטן מלא מיץ מריח כביזאם. ולא נפלאת היא מ״ש רב חנין בר רבא (חולין ס, ב) השסועה בריה בפני עצמה שיש לה ב׳ גבין וב׳ שדראות וכי משה קניגי או בלסטרי היה מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים. וזאת סגולת החי הזה השוכן באמעריקא אשר נעלמה אז מעין כל, רק בורא כל הוא לקצות הארץ יביט. וזה כשמואל שפירש בנדה (דף כד.) דבריה בעלמא איתא. וכפרש״י שם ולא כרבינו תם. ולדעת רב דבריה בעלמא ליתא – צריך לומר שהגם שיש לו עומק בגבו, לא נקרא ב׳ גבין כיון שמדובקות בפנים. והשתא לדעת רב יוכרח לומר שאם אמת כדברי הכותבים יהיה זה ממין משפחת הטהורים, כי לכל אחד מן הטהורים יש מינים רבים, כמו משפחת היעלים הם י״ז, משפחת האיל י״ד מינים. אבל הנראה מדברי חכמי הטבע שבריה זו יש לה שיניים בלחי העליון כחזיר ולועסות המאכל הגם שיש לו ד׳ קיבות כבעלי הגרה. ולכן חשבה החכם לינעע למשפחת החזיר. וכבר גדרו חז״ל שבעלי הגרה אין להם שיניים בלחי העליון. וי״ל שלכן אמר בחזיר ״והוא גרה לא יגר״ בלשון עתיד, ר״ל שגם המין ממנו שהתחיל קצת ענין גרה על ידי ד׳ קיבות – לא תשלם בו הטבע פעולה זאת כי לועס בשיניו. וכמו שאמר בשפן ״פרסה לא יפריס״ כנ״ל. צא וראה כי במקום שהציבה לה תורת הכתב אות ומופת שהיא מן השמים כנזכר גם אחותה תורה שבעל פה נתנה לה מופת כי היא אלהית. אמרו חז״ל (חולין נט, א) כל שאין לה שינים למעלה בידוע שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה. ומאין נודע זאת להם שלא נמצא מין אחד בעולם שהיא טמא וחסר שינים העליונים? ואמר ר״ח היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרכותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב בידוע שהיא טהורה ואם לאו בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר ערוד. ומקשה דלמא איכא נמי מינא אחרינא דדומה לערוד. גמירי דליכא. והיכי בודק? אמר אביי ואיתימא ר״ח בכנפי העוקץ. מי בכל חכמי הטבע מעולם ועד עולם יגיד זאת?! (ח) [עד] מבשרם לא תאכל ובנבלתם לא תגעו – כבר התבאר בפרשת צו (סי׳ קיז) שכל מקום שיחד הבשר בפירוש בא למעט עצמות וגידים, דאי לאו כן הוה ליה לומר ״לא תאכלו מהם״, עיי״ש. ומה שכתב ״ובנבלתם לא תגעו״ – אי אפשר לפרש שהוא אזהרה, דהא אין ישראל מוזהרים על טומאת מת החמור וכל שכן על טומאת נבילות הקלים. רק פירוש ״בנבלתם לא תגעו״ – אם תרצו להיות טהורים, כגון ברגל שמחויב לטהר את עצמו. וזה פירוש [משניות ח׳ ט׳] מובא בראש השנה (דף טז.). [ובטורי אבן שם מקשה דלמא גם ישראל מוזהרים על טומאת מת, ומזהיר את הכהנים לענין שגם אם הם טמאים כבר מנבלה או טומאת זב וזבה – שבהאי גוונא ישראל מותר לטמא – וכהן אסור, עיי״ש. ולא קשיא מידי, דהלימוד הוא ממה שלא הוזהרו ישראל על טומאת מת וממילא אין מוזהרים כלל. דאין לומר דיזהרו מקל וחומר מטומאת נבלה – דאין מזהירים מן הדין. והשתא אין סברא שיהיו מוזהרים מטומאה קלה בלאו ולא מטומאה חמורה.] ואחרים [במשנה י׳] מביאין ראיה מלשון הכתוב (פסוק כד) ״ולאלה תטמאו וכולי לכל הבהמה וכולי״, ואם מוזהרים על נגיעתם היה לו לכתוב ״ולאלה לא תטמאו״ כמו שכתב ״לנפש לא יטמא בעמיו״, ותפס בלשון חיוב – אלה מטמאים אתכם – מזה מבואר דאין אזהרה בנגיעת נבלה. אולם אם היה תופס גם כן לשון כזה ״ולנבלתם תטמאו״ היה מקום טעות שהיא ציוי. לכן תפס כאן לשון שלילה, ר״ל לא תגעו אם תרצו להיות טהורים.   [עה] טמאים הם לכם – כבר אמר ״את זה לא תאכלו״ ואמר בכל אחד ״טמא הוא לכם״, ולמה חזר שנית ״מבשרם לא תאכלו טמאים הם לכם״? פירשוהו חז״ל מפני שכל האיסורים המחולקים באזהרתן כמו דם וחלב פיגול ונותר וטמא אין מצטרפין זה עם זה. וכמו שכתב הרמב״ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ד ופרק יד). ואחר שיחד את כל אחד בפני עצמו ואמר בו ״טמא הוא לכם״ – הוה אמינא שאין מצטרפין. לכן חזר וכלל אותם כאחד ללמד שהם באזהרה אחד ומצטרפין זה עם זה. ומבואר כי החלב הוא כבשר שכל הראוי לאכילה היא בכלל בשר (רק בטהורה שחלק הכתוב בפירוש בין חלב לבשר, וכמ״ש הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מאכלות אסורות ה״ב)). לכן אמר דחלבם ובשרם של כולם מצטרפין. אמנם שעל זה היה די במה שכללם במה שכתב ״מבשרם לא תאכלו״, ולמה אמר ״טמאים הם״? דאם לענין טומאה – הלא עתה אינו מדבר מטומאה, שזה יבוא בפסוק כד ״ולאלה תטמאו וכולי״ שסיים ״טמאים הם לכם״, ופה מדבר מאיסור אכילה. אמרו משום דבלשון אכילה אין במשמע הדבר הנמחה ממנו או הרוטב היוצא. מה שאין כן בלשון ׳טומאה׳ כולל גם צירן ורוטבם וקיפה שלהם כמו שדרוש גם כן בלשון ׳שקץ׳ (שמיני פרשה ג מ״ח ומשנה יב). ועיין מה שכתבנו לקמן (סי׳ פא). ובכל זה במה שכתב מלת ״הם״, שכבר בארנו באילת השחר (כלל קלה) דכל מקום בא לדרשה – מורה רק הם, ר״ל אם מורגש טעמם שאז יש מציאותם במאכל, לא אם אין בם בנותן טעם. ובמה שכתב מלת ״לכם״ משמע שהם טמאים לצרכיכם לאכילה אבל אם אינו לכם רק לאחרים כגון למכרם לעכו״ם – מותר. ועיין באילת השחר (כלל תקצד). (ט) [עו] את זה תאכלו כל אשר לו סנפיר וכולי וכל אשר אין לו – לא היה צריך לחזור החיוב והשלילה שהאחד נשמע מחברו; האיסור נשמע מכלל ההיתר וכן בהפך. רק כדי שיהיו בעשה ולא תעשה. וכמו שאמרו בירושלמי (פרק ב דביכורים): כל לא תעשה שבא מכח עשה עשה הוא. א״ר אבינא ממשמע שנאמר ״כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו״ אין אנו יודעים ״כל אשר אין לו לא תאכלו״?! ליתן עשה ולא תעשה על הטמאים. כגון דכתיב. הא אילו לא הוה כתוב עשה היא הוי כל לא תעשה שבא מכח עשה עשה הוא.   [עז] את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים וכולי – הנה מה שכתב שתי פעמים ״במים״ הוצרך, משום דאם יכתב ״בימים ובנחלים״ לבד לא נדע שאר מימות. ואף אם יכתב ״במים בימים״ – יהיה דינו ככלל ופרט. מה שאין כן כשכתב ב׳ פעמים ״במים״ דינו ככלל-ופרט-וכלל ומרבה כעין הפרט, גם הדומה לימים ונחלים, שהם חריצין ונעיצין המושכים או נובעים כמו שיתבאר במשנה ב׳. אמנם עדיין קשה למה חלק הכתוב לשני מאמרים? דהיה לו לכתוב ״את זה תאכלו מכל אשר במים בימים ובנחלים ובמים כל אשר לו סנפיר וקשקשת״, והיה כלל ופרט וכלל כבכל מקום. וזו מה ששואל [במשנה א׳] (מובא בחולין דף סו:) ״את זה תאכלו מכל אשר במים״ מה תלמוד לומר. ומשיב שיכול הואיל והתיר במפורש וכולי מה במפורש לא התיר אלא בכלים וכולי – פירוש, הואיל והתיר שרצי המים בלא סימני טהרה בב׳ מקראות – אחד סתום ואחד מפורש (כמו שיתבאר אחרי זה פירושו מהגמרא), הוה אמינא ילמד סתום מן המפורש, מה כשהתיר במפורש בלא סימני טהרה לא התיר רק לשרצים הגדלים במים שבכלים (שנוכל לשתות המים שבכלים עם התולעים שבם שלא פרשו), אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים. אבל בורות שיחין ומערות – אסירי. שנֹאמר שמה דדרשינן כלל ופרט וכלל ורבי כל הדומה לימים ונחלים – היינו מה שדומה להם בסגולתם שהם מים הגדלים על גבי קרקע, והוא הדין כל מימות שהם על גבי קרקע (ולא בכלים) – אסורים; אף שרצים הנמצאים בבורות שיחין ומערות שאינם לא מושכים ולא נובעים כיון, שהם על גבי קרקע ולא בכלים. מנין לרבות בורות שיחין ומערות שגם בהם לא נאסר שרצים שאין לו סנפיר וקשקשת. תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים. ודרך הלימוד הזה נ״ל משום דמה שכתב ״את זה תאכלו מכל אשר במים״ היא מגביל נגד מה שכתב ״זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ״, כלומר על הארץ דינו כך וכך ובמים דינו כך וכך. ועתה הגם ששם ׳מים׳ סתם כולל כל המימות שבעולם (אף מימות שבכלים) – מכל מקום שם ׳מים׳ המגביל נגד שם ׳ארץ׳ היא רק מים שהם על גבי קרקע [כמו ״ומלאו את המים במים והעוף ירב בארץ״, ״מי מדד בשעלו מים...וכל בשליש עפר הארץ״ (ישעיהו מ׳:י״ב), וכדומה]. ומזה לבד ידענו שאינו מדבר ממים שבכלים. והשתא אם איתא שכל מימות שעל גבי קרקע אסורים – אין צריך כלל ופרט וכלל, והיה די אם יאמר ׳מים׳ לבד שהיא שם הכלל לכל מימות. כי בכל זאת לא נטעה לאסור מימות שבכלים אחר שבא מגביל נגד ״על הארץ״. ומזה ידענו שמה שכתוב ״במים בימים ובנחלים״ כלל ופרט וכלל, מרבה רק הדומה לפרט – מימות הנובעים או מושכים, לא בורות שיחין ומערות שאין נובעים ומושכין, וכמו שיתבאר בפירוש [משנה ב׳]. ובגמרא שם אמר (דף סו:): היכן התיר בכלים? דכתיב ״את זה תאכלו מכל אשר במים וגומר״ – בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול דלית ליה לא תאכל, הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול. אימא בכלים אף על גב דאית ליה לא תיכול. לא סלקא דעתך דכתיב ״וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים״ – בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תיכול, הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול. והתוספות שם הקשו: תימה מאי ראיה הוא זו אימא דהאי קרא בתרא קאי אדיוקא דבימים ובנחלים כי ליה ליה לא תיכול הא אית ליה אכול, הא בכלים אף על גב דאית ליה לא תיכול, ותהוי השתא קרא קמא כפשטיה, עיי״ש שנדחקו בזה. ולדעתי דברי חכמים מכוננים על יסודי ההגיון. שאם נאמר: ״החכמים אשר בשושן יבואו אל משתה המלך״, מובן שהם שני תנאים – רק החכמים ורק אשר בשושן – אבל הסכלים בשושן וחכמי יתר מקומות לא יבואו. אבל אם נאמר: ״החכמים אשר בשושן יבואו והבלתי חכמים בשושן לא יבואו״ – מובן שבמאמר המחייב אין בו ב׳ תנאים שאם כן היה לו לומר ב׳ תנאים גם במאמר השולל והיה לו לומר ״והבלתי חכמים בשושן וחכמי יתר מקומות לא יבואו״. ועוד שלא היה לו לומר רק ״והבלתי חכמים לא יבואו״ לכלול שלא יבואו בשום מקום, ועל כרחך מה שנאמר במשפט הראשון ״החכמים אשר בשושן״ בא לומר שרק בשושן נתן תנאי זה שרק חכמים יבואו, לא ביתר מקומות ששם יבואו החכם עם הכסיל. ומשפט השולל שהוא למותר בא ללמד פירוש משפט הראשון; שלא גדר גדר רק בשושן, לא ביתר מקומות. ואם היה מסדר משפט השלילה קודם למשפט המחייב – ״הבלתי חכמים אשר בשושן לא יבואו והחכמים אשר בשושן יבואו״ – היה יוצא ההפך, כי אחר שמן המשפט הראשון השולל מובן שהם שני תנאים – רק הבלתי חכמים ורק אשר בשושן לא יבואו (ומובן שהבלתי חכמים מיתר מקומות יבואו) – לכן בא אחריו המשפט המחייב המיותר לגלות שאין במשפט הראשון שני תנאים שאם כן היה צריך לומר ב׳ תנאים גם במשפט המחייב. וע״כ פירושו שבשושן לבד נתן תנאי זה שרק הבלתי חכמים לא יבואו, לא ביתר מקומות ששם לא יבואו, לא כסילים ולא חכמים, כי המשפט השני המיותר מבאר את המשפט הראשון הסתום ומגלה פירושו. ולכן כאן שכתוב משפט המחייב תחילה ״כל אשר לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים תאכלו״, והמשפט השולל אחריו – המשפט השולל מבאר את המשפט הראשון הסתום, שאין בו שני תנאים (דהיינו רק אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו ורק בימים ובנחלים תאכלו) רק תנאי אחד – שבימים ובנחלים צריך סנפיר וקשקשת ולא ביתר מימות. ובזה מיושב גם הקושיה השני שהקשו התוספות שם, וא״ת היכא משמע מהאי קרא דשרי בכלים אימא למעוטי מלאו אתא אבל עשה מיהא איכא כדמוכח מקרא קמא אפילו ביש לו. ולמה שכתבנו פירוש דברי הגמרא שמאמר השולל מבאר פירוש של מאמר המחייב שאין בו שני תנאים רק תנאי אחד. וזה מובן לכל היודע חוקי הדבר וההגיון. ובגמרא שם (דף סז.): הי סתום והי מפורש. פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר יש לו מפורש ואין לו סתום. וחד אמר אין לו מפורש ויש לו סתום. מאי טעמא דמאן דאמר יש לו מפורש. אמר לך מיניה הוא דקא משתרי כלים. מאי טעמא דמאן דאמר אין לו מפורש. דהאי הוא דקמוכח אהאיך, דאי מהאיך הוה אמינא דבכלים אף על גב דאית ליה לא תיכול. והוא מובן במ״ש שמשפט הראשון ״כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים בימים וכולי״ נקרא ״מפורש״ מצד שבו מפורש הדין שמים שבכלים מותר, דבו נמצא כלל ופרט וכלל; ומשפט השני ״וכל אשר אין סנפיר וקשקשת״ נקרא מפורש שהוא בא לפרש את המאמר המחייב, שמ״ש ״כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים״ הוא תנאי אחד, לא ב׳ תנאים, ושפירושו הא בשאר מימות אף על גב דאין לו סנפיר וקשקשת תאכל. [ביאור משנה ב׳] שם מים הוא שם כולל לכל מימות שבעולם, וימים ונחלים הם שמות פרטיים. ה׳ימים׳ הם החללים הגדולים שברא ה׳ ביום השלישי שנקוו לשם כל מימי בראשית, ולדעת ר׳ יהודה (פרק ח דפרה מ״ח ופרק ה דמקואות מ״ד) הונח השם בעצם וראשונה על ים הגדול, שלדעתו מה שכתוב ״ולמקוה המים קרא ימים״ היינו לים הגדול, וקראו ״ימים״ בלשון רבים על שכל הימים הולכים אליו. וזהו שאמר ״ימים״ – זה ים הגדול, שסתמא ספרא ר׳ יהודה. ושם ׳נחלים׳ הונח על מקומות העמוקים בארץ שנוזלים בהם מי מעיינות וגשמים ושלגים והם מושכים תמיד. שמצד זה יקרא בשם ״נהר״ על שם משיכתו מלשון ״ונהרו אליו כל הגוים״. ושם ״נחל״ הונח על שם מקומו שהוא עמוק, כי שם ׳נחל׳ בא גם על העמק שאין בו מים – ״ויחפרו עבדי יצחק בנחל״. ואם היה כתוב ״בימים ובנחלים״ לבד הייתי אומר שבאו במובנם המדיוק – דוקא ים הגדול והדומה לו שהוא מלא תמיד ולא יחרב לעולם וכן דוקא נחלים המושכין תמיד ונובעים ממעיינות הנמצאים בם כמו שכתוב ״המשלח מעינים בנחלים״. והייתי אומר שימים ונחלים שהם מתיבשים בימות החמה – יען שאין מקורם ממבועי מים רק ממי גשמים ושלגים – אינם בכלל. וכן מים שבבברות (שהם מה שעושים ציידי דגים בים ובירדן להקוות הים במקום מיוחד) שהגם שתחתיהם מעיינות והם נובעים גם בימות החמה – מכל מקום הלא אין דומים לנחלים שמושכים ואינם נקוים. לכן כתב ״מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים״, שהגם שמה שכתב ״במים בימים״ הוא כלל ופרט ועיקר הוא הפרט (שמפרש ״במים״ באיזה מים? בימים ובנחלים, כמו ״מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן״) – בכל זה כיון דכתיב ״במים״ שני פעמים אי אפשר לפרשן כן; כי ״במים״ הראשון הוא הכלל ולמה בא הכלל שנית? ועל כרחך פירושו במים הדומים לימים ונחלים. (וזהו שאמר בגמרא שם דתרי כללי דסמוכי לאהדדי הטיל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל). ואם כן שם ׳ימים ונחלים׳ לא בא בדוקא רק לדוגמא. וממילא מרבינן (א) נחלים המושכים בימות הגשמים לבד (שהם המושכים ואינם נובעים) משם ״נחלים״, כי מצאנו בדרך ההרחבה שגם זה יקרא ״נחל״ כמו שכתוב (איוב ז׳:ו׳) ״אחי בגדו בי כמו נחל כאפיק נחלים יעבורו הקודרים מני קרח וכולי״, שהם נחלים החרבים בימות החמה. (ב) וגם מרבינן מים שבבברים שהם הנובעים ואינם מושכים משם ״ימים״, כי גם הים הוא הנקוה ועומד בכללו, וכמו שכתוב ״ולמקוה המים קרא ימים״. וכמו שאמרו ר׳ מאיר ור׳ יהודה במשנה דפרה הנ״ל. ומצאנו ים של שלמה שהיה נובע על ידי מבועי מים תחת הבקר ובלתי מושך. אולם אי אפשר לרבות בורות שיחין ומערות מכעין הפרט כיון ששמעינן מימים אפילו אינו מושך ומנחלים דאפילו אינו נובע; ואם כן נאמר דסגולת ימים ונחלים ביחד הוא ממה שהם מים גדלים על גבי קרקע, והוא הדין בורות שיחין ומערות, ולא נמעט רק מים שבכלים. אולם כבר אמר במשנה א׳ שלכן אמר ״את זה תאכלו מכל אשר במים״ שמזה ידעינן שמדבר רק במים שעל גבי קרקע, ואם גם בורות שיחין ומערות בכלל האיסור – לא היה צריך לומר אלא ״במים״ לבד שנכלל כל מימות שעל גבי קרקע. ועל כרחך שממעט מכעין הפרט בורות שיחין ומערות. כן העלו בגמרא שם. וזה כפרש״י שם שאין הבדל בין מאן דדריש כללא ופרטי ובין תנא דבי ר׳ ישמעאל שם דדריש רבוי ומעוטי לענין דינא. והתוספות שם הקשו על שטתו דאם כן כי פריך איפוך אנא ומשני מרבה אני בורות שיחין ומערות שהם עצורים ככלים – היה לו לומר דאיבעיא ליה לרבוייה חריצין ונעיצין לפי שהם נובעים, ועז״א דלמאן דדריש כללי ופרטי מרבה אפילו חריצין ונעיצין שאין עצורים להתירא כיון שאין נובעים. ולשטתייהו נצטרך לומר שהספרא פה שמרבה הכל לאיסורא אתיא כמאן דדריש רבויי ומעוטי, ובאמת הספרא הולך תמיד בשיטת ר׳ ישמעאל דדריש כללי ופרטי. ואף בשני כללות הסמוכות זה לזה ע״כ סבר כן דאם כן למה תני י״ג מדות ולא י״ד, וכמו שהקשו התוספות בשבועות (דף ה.). וכן בספרא בחוקתי (פרק יא מ״ז) דרש ״ופדויו מבן חדש תפדה״ למעט שטרות וקרקעות ועבדים וזה כמאן דאמר דתרי כללי דסמיכי נדונים בכלל ופרט, דלרבי שדרשם בריבוי ומיעוט אין ממעט אלא שטרות כמבואר בבכורות (דף נא.), ור׳ ישמעאל לחוד ותנא דבי ר׳ ישמעאל לחוד, כמ״ש בכ״מ. וגם מאן דאמר כללי ופרטי מרבה הכל לאיסורא ומה שתפס מה הפרט מפורש מים נובעים – מפני שהוא רבותא יותר עד שלכן תפסו בספרא בסוף כמ״ש עד שאתה מרבה מים שבבברים, וה״ה שמרבה מים מושכים דהא אמר בפירוש שאינו ממעט בורות שיחין ומערות. וגם לתנא דר״י דדריש רבויו ומעוטי מרבה הכל ואינו ממעט רק בורות שיחין ומערות. ומה שתפס מתתיה בר׳ יהודה מוציא אני חריצין שאין עצורים מפני דלשטתיה הק׳ מאי ראית וכולי וצריך להראות במה דומה יותר לכלים ובזה מים בלתי נובעים רבותא יותר שאף על פי כן אין דומים לכלים מפני שהם מושכים. כן נראה לפרש לפי שיטת רש״י. ולדעתי גם הרמב״ם פירש כן דברי הגמרא ועל כן פוסק דאסור בין בנובעים בין במושכים. ואין צריך לומר כמ״ש ההמ״ג שפסק כתנא דבר״י דאם כן יסבר בשני כללות הסמוכות זה לזה דדרשינן ריבוי ומיעוט ויסתר מה שפסק (פ״יא מהל׳ בכורים) לדרוש כלל ופרט וכמו שה״ק הפר״ח ביורה דעה (סימן פד). אמנם הפוסקים לא כן דעתם לשיטת רש״י. ואין פה מקום להאריך בזה כי לא באתי פה רק לבאר דברי הספרא, לא להכריע בעמק הלכה. [ביאור משנה ג׳] חזר ושאל מנין לנו שמה שכתוב ״במים בימים ובנחלים״ הוא כלל ופרט? הלא נוכל לומר ש׳מים׳ שם כולל בפני עצמו ו׳ימים ונחלים׳ היא שם פרט בפני עצמו ובא בדרך ההפוך – שאשר יש לו סנפיר וקשקשת תאכל בין במים (היינו בכל מימות שבעולם) בין בימים ונחלים. אבל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכל רק בימים ובנחלים, אבל במים תאכל. ויען שביתר מימות שם הבדל בין יש ובין אין לו – לכן אמר גם ״במים״. על זה משיב שאם כן מה שכתוב ״בימים ובנחלים״ במשפט הראשון מיותר, והיה לו לכתוב ״כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים תאכל (ר״ל בכל מימות) ואשר אין לו בימים ובנחלים לא תאכל״. וע״כ שבא ״בימים ובנחלים״ במאמר הראשון לגזירה שוה; ששניהם נאמרו בענין אחד. וכמו ש׳ימים ונחלים׳ דרישא הוא שם הדוגמא ולא בא על צד הדיוק, דעל זה מורה שם ״במים״ שבא עמו – כן מה שכתב בסיפא ״בימים ובנחלים״ הוא שם הדוגמא. [ביאור משנה ד׳] חוזר ושואל שנאמר גם כן שגם במין שדבר בו באו שני הבבות בדרך אחד, כמו שברישא דבר רק במין הדגים שבו יצויר סנפיר וקשקשת כן במאמר השולל ״וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכל״ מדבר רק במין הדגים שיש להם עצמות ופרה ורבה. ומנין לרבות אין לו עצמות או מה שאינו פרה ורבה והגלים והמינים החיים בים ויבשה? תלמוד לומר ״כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים״, שמזה יתרבה הכל כמו שיתבאר היטב לקמן (סימן פ).   [עח] קשקשת – לדעת התנא קמא היא שם היחיד כמו ״צנצנת״. ודעת ר׳ יהודה שהיא שם הקיבוץ ולכן נכפל בו פ״א ולמ״ד הפעל. ושם היחיד ׳קשקש׳. וראייתו דאם היה שם יחיד על משקל נקבה היה ראוי להיות ברבים – קשקשות – כמו מן עטֶרת מִגְבַעת בהֶרֶת ברבים עטרות מגבעות בהרות. וממה שבא שם ״קשקשים״ בלשון זכרים – מוכח דשם היחיד ׳קשקש׳/ כמו מן ׳גרגר - גרגרים׳ נמצא שם ׳גרגרת׳ שהיא שם הקיבוץ מכמה גרגרים וחוליות. ואמר אף על פי שאין ראיה לדבר – כי מצאנו ׳גחלת׳ ׳שבולת׳ שבא ברבים במשקל זכרים [שבלים, גחלים] – ומכל מקום זכר לדבר, כי אלה באו דרך זרות. ובשם כסמת שבא ברבים – ״דוחן וכֻסְמִים״ (יחזקאל, ד) כתב הרד״ק (מכלול דף קפ) שיש לפרש שהא׳ מן כסמים כסם וקבוץ כֻסֶמֶת כֻסָמות. ובזה יש לפרש דהרבים מן ׳קשקשת׳ היא באמת ׳קשקשות׳ והיחיד מן ״שריון קשקשים״ הוא ׳קשקש׳. ולכן אמר שהיא רק זכר לדבר. ומה שאמר ר׳ יוסי בן דורמסקית מובא בחולין (דף סז:). ופירש הערוך דבא לומר בל נטעה ממה שכתוב ״לויתן נחש בריח״ שהוא דג טמא.   [עט] אותם תאכלו – מה שכפל שנית פעל ״תאכלו״ מיותר, שכבר אמר ״את זה תאכלו״. וכן בפרשת ראה כפל פעל ״תאכלו״. וכבר התבאר באילת השחר (כלל קנו) שכל מקום שכפל את הפעל בא לאמר שיעשה הפעל בכל אופן. ורצונו לומר תאכלו מכל מקום. ופה מרבה אף שנמצא הטהור במעי הטמא – בכל זה תאכלו. ואינו דומה לבהמה. ששם נולד מן הטמא וכאן בלע את דג הטהור. ומה שכתב ״תאכלו״ בפר׳ ראה מרבה אף שנכבש עם הטמא, כל שלא נמוק. כי ציר דגים אינו אסור מדאורייתא, דשם לא כתוב ״אותם״ שיהיה משמע רק הטהורים, רק כתוב ״תאכלו״ סתם. ומבואר אצלינו באילת השחר (כלל רי) דכל מקום שכפל הכינוי עם הפעול בא למעט. וכן מה שכתוב פה מלת ״אותם״ היא מיותר בא להוציא – רק אותם הטהורים לבד, לא דג טמא הנמצא במיעיהם. והנה בבריית הארץ תפס לשון יחיד ״אותה תאכלו״, וכן בשרץ העוף (פסוק כ׳ ופסוק כג׳) ובשרץ הארץ (פסוק מא). לבד בדגים תפס לשון רבים – ״אותם תאכלו שקץ הם״ – כי הדגים דרך לכבשם יחד, לכן אמר ״אותם״. ומזה מוכיח דרשה השנית לא דג טמא הנכבש עמהם ונמוק, ר״ל הטהורים יחד תאכלו ורק אותם, לא הטמא עמהם. (י) [פ] מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים – כבר אמר בספרא למעלה [משנה ד׳] שבא לרבות בעל עצמות ואין פרה ורבה, ואין בעל עצמות ופרה ורבה, עד שמרבה הגלים והצפרדעים הגדלים בים והגדלים ביבשה. ר״ל כי שם ׳שרץ׳ בא בעצם על התנועה, ויקרא הבעלי חיים הקטנים הפחותים בשם זה כי אין מובדלים מן הדומם והצומח רק בתנועתם. ורש״י כתב דבר נמוך שרוחש ונד, וכן כתב בפירוש בראשית (בראשית א, כ) על ״ישרצו המים שרץ״. וכן כתב במכות (דף טז: ד״ה צרעא) וושרץ לשון קטנה נמוכה. [ועי׳ מ״ש פסחים כד: ובתוספות ד״ה צרעא]. וזהו שאמר בספרא עד שאתה מרבה הגלים והם מיני תולעים שגוללים את עצמם ורוחשים. והרמב״ן (בפר׳ בראשית) השיג עליו ממה שכתוב ״ואתם פרו ורבו״. אמנם אונקלוס תרגם ״שרצו בארץ״ (בראשית ח׳:י״ז, ט׳:ז׳) אתילידו, ויתילדון, שפעל זה משותף על שם ההשרצה וההולדה היתירה כרביית השרצים. וכמו שאמר בשמות רבה (שמות רבה, א) פרו וישרצו וכולי יש אומרים שבעים בכרס אחד. ואל תתמה שהרי העקרב שהוא מן השרצים יולד שבעים. וזה שמרבה פרה ורבה ואין בעל עצמות ממה שכתוב ״מכל שרץ המים״ – ר״ל השורץ ופרה ורבה במים. ונגד זה אמר ״את כל נפש החיה אשר במים״, הם הבריות שאינם פרים ורבים במים רק הם חיים במים והם הצפרדעים ויתר האמפיביאן שהם חיים במים וביבשה, והם משריצים ביבשה וחיים במים. ולפי זה מה שאמר למעלה עד שאתה מרבה הגלים והצפרדעים וכולי הוא פירוש למה שאמר מנין פרה ורבה ואין בעל עצמות (והם הגלים); בעל עצמות ואין פרה ורבה (פירוש: במים רק ביבשה, והם הצפרדעים). אולם היה לו לכתוב ״ואת כל החי במים״, ואמר ״החיה אשר במים״ שמשמעותיה גם כן מינים הנקראים בשם ׳חיה׳, הם הברואים שיש להם ד׳ רגלים. וזהו שאמר פה זו חיית הים. ובמה שכתב ״נפש חיה״ אמרו להביא את הסילונית – צריך לומר הסרנית, ר״ל מין חיית הים הנקרא בלשון יוני בשם סעריען אשר אמרו עליו שחצי גופה העליון כצורת אדם והתחתון כצורת דג. ובבכורות (דף ח.) מאי דולפינין? בני ימא. פרש״י דגים יש בים שחצים צורת אדם וחצים צורת דג ובלעז סריינא. ר״ל שבכלל ״נפש חיה״ היא האדם כמו שכתוב ״ויהי האדם לנפש חיה״, ונפש החיה אשר במים כולל חיה זאת שבאה בצורת אדם. ודעת ר״י בר׳ חנינא שמטמא באהל. והולך לשיטתו שכן דעתו גם לענין אדני השדה שהוא בר נש דטור שמטמא באהל (משנה כלאים ח׳:ה׳). על זה אמר תלמוד לומר ״זאת״ (כך גריס בילקוט), ר״ל ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״ – רק אדם, לא חיה בצורת אדם.   [פא] שקץ הם לכם – כבר בארנו (סימן עה) שכל מקום שאמר לשון טומאה ושקץ כולל כל אשר בם ורוטבם והיוצא מהם. אמנם ציר דגים אמר בחולין (דף צט.) שהוא דרבנן, דהא כבר ריבה למעלה [משנה ו] טהור שנכבש עם הטמא להתירא. ועיקר הקרא לרוטב וקיפה. ובכל זה ממה שכתב מלת ״הם״ – היינו אם יש בנותן טעם. וכן ממה שכתב ״לכם״ מבואר שמותר בהנאה כמו שבארנו (סימן עה). (יא) [פב] ושקץ יהיו לכם – אמר זה שנית שישארו שקץ, בל יערבו אותם עם טהורים לבטלם. ועל זה אמר ״לכם״ כי אם נתערב על ידי אחר – בטל מדאורייתא. ומזה משמע כמאן דאמר דאסור לבטל איסור מדאורייתא. זה מדאורייתא. וחכמים אמרו שגם אם נתערב אסור. ויש בזה ב׳ פירושים (משנה תרומות י׳:ח׳): לדעת הר״ש מיירי שנתערב גוף הדג, ומה שאמר כמה יהא בו עשר זוז וכולי – דסבירא ליה דבריה בטלה בתתק״ס (ובירושלמי שם מבואר החשבון). ומה שאמר דג טמא צירו אסור הוא ענין אחר. ועל זה אמר ר׳ יהודה רביעית בסאתים. ובאר בחולין (דף צט.) דאף על גב שר״י סובר מין במינו לא בטל – ציר דגים דרבנן. ולדעת הרמב״ם הכל מיירי בציר דגים. ועל כל פנים לכל הפירושים הוא דרבנן, כי גם מה דבריה אינה בטלה הוא דרבנן, וע״כ שעיקר הכתוב לאסור לערב לכתחלה. או למאן דאמר שמדאורייתא מותר לבטל איסור הוא לאסור בענין שנותן טעם על ידי בישול וכדומה. ומה שאמר ״מבשרם״ ולא מן העצמות – התבאר (פר׳ צו סי׳ קיז).   [פג] ואת נבלתם תשקצו – בחולין (דף סז.) ״כל השרץ השורץ על הארץ״ להביא יבחושין שסננם. ושם (עמוד ב) ״ואת נבלתם תשקצו״ – להביא את הדרנין שבבהמה. לדעת הגמרא מה שכתוב ״את נבלתם תשקצו״ שהוא בלתי מובן איך משכחת בהו הבדל בין בשרם ובין נבלתם וכי שייך גבייהו שחיטה ונבלה? פירשוהו שרצונו לומר על התולעים המתילדים בדגים הטמאים שהם אסורים. דדרני דכוורי הטהורים שריא (שם דף סז:) ושל טמאים אסורים. ומזה הוציא דהוא הדין דדרני שבבהמה אסורים כמש״ש דכיון דלא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימן. ופי׳ שנלמד מתולעי דגים טמאים דמנייהו קא גלי לתולעי בהמה. אמנם לגירסת הספרא ״להביא את היבחושין״ – מפרש מה שכתוב ״נבלתם״ ר״ל כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת – לפעמים מבשרם לא תאכלו, ולפעמים מבשרם תאכלו רק את נבלתם תשקצו; והם היבחושין הנולדים במים שבכלים ובורות שיחין ומערות שבעודם חיים במים מותרים, ואם סננם ומתו מיד אז נבלתם תשקצו. כי אם סננם ועודן חיים כשפרשו מן המים אסורים משום ״השרץ השורץ על הארץ״. ותראה זה היטב מדברי הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מאכלות אסורות ה״יט) המסנן את היין ואכל את היבחושין שסננם לוקה משום שרץ המים או שרץ העוף ושרץ המים. ושם (פ״ב מהל׳ מאכלות אסורות ה״כג) הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיה לו כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים ואכלה לוקה ג׳ מלקיות. ולפי זה מה שאמרו בספרא דיבחושין שסננם לוקה משום שרץ המים, וכן מ״ש הרמב״ם (הלכה יט) דאינו לוקה רק משום שרץ המים – על כרחך מיירי שמתו מיד כשפרשו, ועל זה ריבה אותם מן ״ואת נבלתם תשקצו״. ובברייתא בגמרא מיירי שחיו בצאתם מן המים ואז לוקה גם כן משום ״שרץ השורץ על הארץ״. (יב) [פד] כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים – פסוק זה מיותר לגמרי. ופירשוהו חז״ל שבא לפרש שמה שצריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת הוא רק בעודו במים, אף שמשירו כשעולה ליבשה – כל שהיה לו במים – מותר. ומובא בחולין (דף סו.).   [פה] שקץ הוא לכם – כבר דרש (בסי׳ פא) מלת ״לכם״ דשם על היתר הנאה, ופה שנשנה עוד ״שקץ הוא לכם״ דרש על איסור סחורה. וזה על פי הכלל דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, שבארנו באילת השחר (כלל רלז) שהוא מוסד בחכמת ההגיון, שהמשפט השני בא לבאר את הראשון ולהגבילו. שאמר תחילה ״שקץ הוא לכם״ – היינו לצרכיכם, לא לצורך אחרים. ועתה מגביל – כל שהוא לכם ולצרכיכם אף בכל אופן אסור. ותפסינן גבול אמצעי – שאם נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרם לעכו״ם; ולעשות סחורה לכתחלה אסור כמו שאמרו (משנה שביעית ז׳:ז׳). והנה לר׳ אבוה דסבירא ליה (פסחים כב, ב) דלא תאכלו איסור הנאה במשמע ניחא דצריך לכם. אבל לחזקיה (דסוגיית הספרא ריש פרק ה׳ כוותיה) למה לי ״לכם״? וכפי המבואר מסוגיא שם (דף כג.) והרי שרצים וכולי הוה טעינן ממה שכתוב בפסוק מ״א ״בשרץ הארץ לא יאכל״ לאסור הנאה בכולם. לכן כתוב בכל אחד מלת ״לכם״, ושם מבואר שמכאן למד חזקיה דלא יֵאָכל אסור הנאה משמע בכל מקום. והנה גם בחיות טמאות כתוב ״טמאים הם לכם״ שני פעמים (פסוק ח ופסוק כו), וכן בשרץ העוף (פסוק כ׳ כג׳). והגמרא (פסחים כג, א) למד איסור סחורה מ״טמאים יהיו לכם״. וכן בירושלמי (פרק ז דשביעית הלכה א ופרק ז דב״ק הלכה ז) כתיב ״טמאים הם לכם״ מה תלמוד לומר וטמאים הם לכם אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, פי׳ סחורה. ועיקר הדרוש מכפל ״טמאים הם לכם שקץ הם לכם״ כי מ״ש ״שקץ יהיו לכם״ צריך לערובם. (יג) [פו] ואת אלה תשקצו מן העוף שקץ הם – כבר התבאר שכל מקום שאומר ׳טמא׳ ו׳שקץ׳ כולל כל היוצא מהם. ואחר שבעוף אמר ב׳ פעמים לשון ״תשקצו... שקץ״, אוסר כל הדבוק עמהם והיוצא מהם. ובמה שכתוב ״מן העוף״ ואמר ״שקץ הם״ – משמע העוף עצמו שהוא בשרו, לאפוקי העצמות והנוצה וכדומה.   [פז] לא יֵאָכְלו – בא בנפעל, ובכל הפרשה דבר בקל. ופירשו שבא בנפעל להזהיר בל יאכלו על ידיכם על ידי שתאכילו אותם לאחרים, כי הנפעל יש לו פועל בהכרח. ומצאנו בכ״מ שבא אכילה בנפעל להורות שאסור גם בהנאה [והוא כדעת חזקיה בפסחים (דף כא) וזה מוכרח, דלשיטת ר׳ אבוה מוכרח לומר לר׳ יהודה דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ובספרא מבואר (צו פרשה ט מ״ה) דסבירא ליה לר׳ יהודה דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וכמ״ש התוספות שם (שם דף כב ד״ה חולין) מבואר שדעתו כחזקיה ודו״ק.] והלא יש לומר שגם פה בא על כוונה זו. אך הלא במשנה תורה אמר ״לא תאכלו״ בקל, ומשנה תורה בא לפרש ולהוסיף, ולמה לא אמר שם בנפעל? ועל כרחך שבא להזהיר על המאכיל. ועיין בקרבן אהרן האריך בזה אם כיון על המאכיל לקטנים (ולפי זה יש להקשות על זה מסוגיא ד״פ חרש (דף קי״ד)) או על המאכיל לגדולים, וכ״מ מדקתני שחייב מלקות. אמנם דרשה זו הוכפלה לקמן (שמיני פרק יב משני׳ א׳-ב׳) ובררנו שם, דמכאן למדנו על המאכיל לגדולים ושם הוכפל שנית – לא יֵאָכְל בנפעל אף לקטנים, עיי״ש. ומ״ש [במשנה ב׳] מובא בספרי (ראה פסקא קג). ושם גריס ״רבי עקיבא אומר״. ופירושו דנשר מיותר, דהשתא כל האימורים שיש להם קצת סימני טהרה אסורים, כל שכן נשר שאין לו שום סימן טהרה. וגם למ״ש [משנה ו׳] דצריך נשר ללמוד ממנו סימני טומאה למה כפול במשנה תורה אחר שאין צריך לגופיה? לזה אמר משום דבתורת כהנים כתוב ״יאכלו״ בנפעל לחייב את המאכיל כאוכל ובמשנה תורה כתיב ״תאכלו״ בקל ושם הוסיף ״הראה והדיה״ ונוכל לטעות שלכן כתב מינים אלה במשנה תורה ולא בתורת כהנים משום דעל ראה ודיה אינו חייב רק האוכל, לא המאכיל; ולא יכול לכתוב בתורת כהנים ששם חייב את מאכיל. לכן כפל לכתוב שם ׳נשר׳ להראות שאין שינוי בין הכתובים בתורת כהנים ובמשנה תורה כי כל מ״ש כאן שנה שם אף הבלתי צורך כמו נשר, כי שניהם שוים בדיניהם ובפרטיהם. (יד) [פח] ואת הדאה ואת האיה למינה – ובמשנה תורה כתיב ״והראה והאיה ואת הדיה למינה״. ודעת ר׳ אבוה בחולין (דף סג.) דראה מין איה, ונקראת ׳ראה׳ על שם שרואה מרחוק. וזה כברייתא דספרא וכן הוא בספרי (שם) בשם ר׳ שמעון. ושם אמר דהוא הדין דראה ודאה אחת, וכן איה ודיה. ולפי זה ׳ראה׳ ו׳דאה׳ ו׳איה׳ ו׳דיה׳ הם מין אחד, עיי״ש. (טו) [פט] את כל עורב למינו – מלת ״כל״ מרבה כל הנקרא בשם ׳עורב׳, דסתם עורב הוא השחור כמו שכתוב ״קווצותיו תלתלים שחורות כעורב״. ומלת ״כל״ מרבה הלבן שנקרא העמקי (כי מראה הלבן עמוקה נגד מראה שחור) ועורב שראשו דומה ליונה (כן פירשו בחולין דף סג). וכל מקום שאמר ״למינו״ ״למינה״ יש באותו מין מה שאין דומה לו בשמו ולא במראהו ואף על פי כן שייך למין זה. ובעורב הוא זרזור וסנונית לראב״י כמ״ש בחולין (דף סב.). ובנץ הוא בר חריא. ומפרש בגמרא (דף סג.) שרינקא⁠(?).   [צ] אמר פה ד׳ פעמים ״למינו... למינה... למינהו״ לרבות הדומה למין הטמא, מבואר שאם לא ריבה אותם הייתי מטהרם. וכאשר בדקנו את הנשר (שהוא הראשון בטמאים) עם התורים ובני יונה (שהם הרצוים לקרבן לה׳) ראינו שהם מחולקים בד׳ סימנים. מבואר שאלה הם סימני הטומאה והטהרה. וקבלו חז״ל שבכל המינים נמצאו ג׳ סימנים ובעורב יש שנים ובפרס ועזניה אחת אחת. וממה שהוצרך לכתוב את כולם ידעינן שאם יש סימן אחד של טהרה – טהור. וכל שכן שנים או שלשה. ולכן הוצרך למנות אלה הטמאים עם מה שהוא ממינם. ונשר לא הוצרך לכתוב – דהא אין לו שום סימן – רק בזה גלה שהוא הטמא בעצם וכל שהוא כמוהו בלא סימן טמא. ומה שתורים צריכים ד׳ סימנים הוא להכשיר לקרבן. ובגמרא דחולין יש בזה פלפול גדול ושיטה רחבה. וגם לי בסוגיא זאת פלפול ארוך בחדושי, ומהיות זה בלתי נחוץ להבנת הפשט בספרא קצרתי. (כ) [צא] כל שרץ העוף ההולך על ארבע – פי׳ כל שרץ העוף זולת אלה שיבאר אחר כך הם שקץ. כי אינו כלל גמור דהא הוציא ממנו ״אך את זה לא תאכלו״. אמנם שהוציא להתיר אשר לו כרעים וקרסוליו, לא התיר את כל מי שיש לו שני סימנים אל דהא פרט רק ארבה וסלעה וחרגל וחגב, והוסיף למינהו שהיא כולל המינים הדומים להם והרי זה כלל ופרט וכלל והריני למד שכל הדומה לפרט שיש בו ד׳ סימנים אלה טהור. ומ״ש ר׳ יוסי שמו חגב משמע דפליג אתנא קמא. ועיין בקרבן אהרן מה שכתב בזה. ומה שאמר ר׳ אליעזר בן יעקב שאין לו עכשיו – דריש קרי וכתיב ״אשר לא״, ויתבאר אם ירצה השם פר׳ בהר (סימן נח), עיי״ש.   [צב] בגמרא (שם) אמר דברייתא זו חולקת עם ברייתא דלעיל. דזו אתיא כתנא דבי רב דסבירא ליה דבהאי גוונא לא הוה כלל ופרט וכלל משום דכללא בתרא לא דמי לכללא קמא, דכללא קפיד אכרעים וכללא בתרא קפיד שיהיה למינהו. וסבירא ליה דהוא רק כלל ופרט. כי מה שכתוב ״ארבה״ ו״למינהו״ הכל הוא הפרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט – רק מיני׳. הלכך חד מחבריה לא אתי ומרבה דדמי ליה בב׳ צדדין. הלכך סתעם אתי מארבה וחרגול ואייתור ליה חגב לראשו ארוך. וזהו שאמר ״ארבה״ זה גבאוי למעוטי ראשו ארוך. וכל אלה שחשב פה הם מיני חגבים. צפורת כרמים דומה לארבה שאין לו גבחת, ויוחנא מין סלעם ויש לו גבחת. והצדיא מין חרגול ויש לו זנב. והארזבונית מין חגב ומשונה מהקודמים במראה. ומרבה מינא דכל חד. (כג) [צג] וכל שרץ העוף – כבר נאמר זה למעלה. ור׳ אברהם בן עזרא פירש שבא לאסור אף שאינו הולך על רגליו. וזה מופרך ממה שכתב הרמב״ן שלכן נקרא ״שרץ העוף״ מפני שיש לו ד׳ רגלים ואינו מעופף רק הולך ורוחש על רגליו; ואם אינו הולך עליהם – אם כן מעופף, והוא עוף לא שרץ? וחז״ל פירשו שכפל זה ללמד שלא אסרה תורה מחוסר כרעים רק בבעלי ארבע רגלים אבל בעלי חמש שבעוף מותרים. שכל משפט הבא כפול הוא בדוקא (כמו שבארנו בכמה מקומות), ואם כן ארבע דוקא.   [צד] שקץ הוא – מלת ״הוא״ מדייק – רק הוא, לא עירובין. ומכאן אמרו דציר חגבים טמאים אינו אוסר (והוא משנה פרק י דתרומות מ״ט ופרק ז דעדיות). וראב״צ העיד שגם הציר בפני עצמו טהור. ועיין בתוספות יום טוב שם. (כד-כו) [צה] ולאלה תטמאו וכולי לכל הבהמה אשר הוא מפרסת פרסה וכולי – הכתוב הזה מלמד המינים שאבר מן החי מהם יטמא כמו שיתבאר שסימן שאחרי זה. ומה שכתב ״ולאלה תטמאו״ – פרש״י לאלה העתידים להאמר למטה בענין. וכן פירש רשב״ם. והוא דעת חז״ל. והר׳ אברהם בן עזרא כתב: ״לאלה תטמאו״ מוסב למעלה לכל שרץ העוף בעל ד׳ רגלים. ודעת אחרים שפירושו לאלה תטמאו לכל הבהמה וכל הולך על כפיו. ולפי דעתי שמלת ״אלה״ קאי על הנזכר למעלה, עד כאן דבריו. והנה חז״ל בספרא פה יצאו להוכיח קבלתם שמה שכתוב ״ולאלה תטמאו״ מוסב למטה, לא על הנזכר למעלה. שאם נאמר שמוסב על המוזכר למעלה בכל הפרשה אם כן יקשה הלא בפרשה נזכר בהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים, ואם פירושו שלאלה כולם הנזכר תטמאו למה אמר שנית ״לכל הבהמה וכולי״, הלא היא בכלל מה שכתב ״ולאלה תטמאו״? וזהו שאמר יכול לכל האמור בענין ומה אמור בענין בהמה וחיה ועופות וכולי ת״ל בהמה. אמנם עדיין יש לומר כדברי הר׳ אברהם בן עזרא שמוסב על הנאמר למעלה ולא על כל הנאמר בפרשה, רק פירושו ולאלה תטמאו להנזכר בסמוך והוא מן העוף ואילך או מן שרץ העוף לבד. ומטעם זה הוצרך לומר ״לכל הבהמה״, שגם בהמה גם כן מטמא, כי מ״ש ״ולאלה תטמאו״ הוא רק עופות וחגבים הסמוך, לא בהמה וחיה ודגים, ומלמד שגם בהמה וחיה מטמא ומוציא הדגים שנאמרו קודם עוף שאין מטמאין. וזהו שאמר אוציא את הדגים ולא אוציא את החגבים וכולי ולא אוציא את העופות. על זה השיבו: תלמוד לומר מפרסת וכולי ת״ל פרסה – ר״ל שמה שכתב ״לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וכולי״ הם דברים מיותרים אחר שכולל פה בהמות וחיות טהורות וטמאות וכמו שיתבאר היה לו לכתוב ״לכל הבהמה״ שכולל הכל ולא יותר. ומזה מבואר שמ״ש ״אשר היא מפרסת פרסה״ בא ליתן טעם לטומאתם, שזה מפני שמשכחת במינם מפרסת פרסה. והנה על מפרסת פרסה כתב רש״י מפרסת כתרגומו סדיקא פרסה פלאנטי בלעז, ר״ל מפרסת היא מענין בקיעה על שם שבקוע לשנים ופרסה היא מענין כף הרגל. ולפי זה במה שכתב ״מפרסת״ כבר יוציא החגבים שאין להם חילוק אצבעות. ובמה שאמר פרסה יוציא גם העוף שהגם שהיא מפרסת ר״ל שאצבעותיו חלוקים, אין לו פרסה שקורין פלאנטע. ואחר שנתן טעם לטומאה מצד שהיא מפרסת פרסה מבואר שבעופות וחגבים אין בהם טומאה זו. ומ״ש ״ולאלה תטמאו״ מוסב רק למטה ור״ל שלכל הנזכר למעלה שהם דגים ועופות וחגבים אין להם טומאה זו רק לאלה שיזכיר שהוא לכל הבהמה וכולי. והנה עדיין יש לטעות שרק אבר מן החי של בהמה טמאה מטמא ולא של בהמה טהורה ולא של חיה בין טהורה בין טמאה כפשוטו של מקרא שאמר ״לכל הבהמה (לא חיה) אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת״ (שהיא טמאה לא טהורה). וגם יש לטעות שגם בהמה טמאה אין אבן מן החי מטמא רק אם היא מפרסת ולא שסע וגרה, שזה לא משכחת רק בגמל וסוס וחמור וצעברא, לא ביתר מינים. אולם לפי זה מלבד שיש יתור לשון שהיה לו לכתוב ״אשר היא מפרסת פרסה ולא שסע וגרה״ (ובפרט אם כוונתו על בהמה טמאה היה לו לכתוב ״לכל הבהמה הטמאה״). חוץ מזה כלל בלשון שהמקור או השם הבא לפני הפעל שבא בשלילה מורה שהיה הפעל ראוי להיות ולא היה. [כמו ״גם בוש לא יבושו״ (ירמיהו, ו), ״בכה לא תבכה״ (ישעיהו, ל) שפירושו מה שראוי שיבושו הם לא יבושו. ועיין מ״ש בזה בפר׳ קדושים (סימן נב) על ״והפדה לא נפדתה״]. ואם כן במה שכתב פה ״ושסע איננה שוסעת וגרה איננה מעלה״ מורה שהסברה נותנת יותר שיטמא בשהוא שוסעת ומעלה גרה כי כן מצאנו בעוף שנבלת עוף טהור מטמא בבית הבלועה ונבלת עוף טמא אינה מטמא. וקמ״ל שהגם שהשסע שראוי שיטמא על ידו איננו, והגרה הראוי איננה – בכל זה טמא הוא. מזה מבואר דאם הוא שסוע וגרה פשיטא דטמא. וזהו שאמר בספרא לשסועים מנין? ת״ל ושסע. לשאין שסועים מנין? ת״ל איננה שוסעת. מעלת גרה מנין? ת״ל וגרה. שאין מעלה גרה מנין? ת״ל איננה מעלה. וכן אין להקשות שאם כן יכתב רק צד אחד – ושסע איננה שוסעת, ונדע שהוא הדין אם איננה מעלה גרה טמא. על זה משיב והלא חזיר מפריס ומשוסע וכולי – ר״ל שאז נאמר שהחזיר שהיא מפריס ושסוע אין מטמא. ועדיין יש לטעות דאבר מן החי של עוף טהור מטמא, שהגם שלא נלמד מהכתוב שכתוב ״מפריס פרסה״ ועוף אין לו פרסה כנ״ל – נדון בו קל וחומר. וזהו שאמר בספרא אוציא את העוף הטמא ולא אוציא את העוף הטהור. ודין הוא דכיון שמטמא בגדים אבית הבליעה כל שכן שאבר מן החי יטמא. על זה משיב תלמוד לומר שסע – ר״ל אחר שכבר בארנו שמה שכתוב ״שסע איננה שוסעת״ שהקדים השם אל הפעל ללמד שבבהמה אין חילוק בין טהורה לטמאה, ובמלת ״שסע״ קמ״ל שבהמה טהורה מטמא (כמ״ש טעמו למעלה), הרי דלולא הקרא דשסע הייתי סובר דרק בהמה טמאה מטמאה (לא טהורה), וקשה, הרי יש קל וחומר: מה טמאה – שבעוף אין מטמא – בבהמה מטמא, כל שכן טהורה – שמטמא בעוף – כל שכן שיטמא בבהמה. ולמה לי קרא דשסע וע״כ דעוף טהור אין אבן מן החי שלו מטמא. ועדיין יקשה מנ״ל דבחיה אבן מן החי מטמא הלא כתוב ״לכל הבהמה״ ונאמר בהמה דוקא, לא חיה. דהא לפעמים אין חיה בכלל בהמה (כנ״ל סימן סו) דהכל לפי ענין. וזהו שאמר אין לי אלא בהמה וכולי חיה טהורה מנין? ת״ל מפרסת. חיה טמאה מנין ת״ל פרסה – רצה לומר אחר שמה שכתב ״אשר היא מפרסת פרסה״ מוסב על מה שכתוב תחלה ״זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה כל מפרסת פרסה״ ושם כולל בהמה וחיה – הוא הדין פה. וכן כמו שבבהמה כולל טהורה וטמאה כמו שבארנו – כן בחיה. ודייק בצחות הלשון שממה שמוציא במלת ״מפרסת״ החגבים שהם טהורים מבואר שאינו מוציא חיה טהורה. ובמה שהוציא במלת ״פרסה״ עופות הטמאים לא כן חיה טמאה. ובזה התבארו דברי הספרא אשר הם גל נעול ומעין חתום. (כד) [צו] כל הנוגע בנבלתם וכולי – דברים אלה הוכפלו בפרשה זאת ג׳ פעמים. פה אמר ״כל הנוגע... והנושא וכולי״, ואחר כך אמר ״וכל הולך על כפיו...כל הנוגע...והנושא וכולי״, ואחר כך אמר (בפסוק לט) ״וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתם וכולי״. וגם אם תרצה לומר שהנושאים שבשלשה הפסוקים משונים, שפה מדבר מבהמה טמאה ובפסוק שאחרי זה מן חיה ובפסוק ל״ט מן חיה טהורה – בכל זה לא היה לו לכפול הדברים רק לכלול הכל בפסוק אחד ולאמר ״מכל הבהמה והחיה הטהורה והטמאה במותם הנוגע יטמא והנושא יטמא״. ובשגם שכבר התבאר (בסימן הקודם) שפסוק זה כולל בהמות וחיות טהורות וטמאות. וכן פסוק ״וכל הולך על כפיו״ ופסוק ״וכי ימות מן הבהמה״ כמו שיתבאר בכל אחד במקומו. ואם כן הדברים משולשים ללא צורך. ולמדו רבותינו שאחד בא ללמד שהנבלה מטמא ואחד בא ללמד שגם אבר אחד מן המת מטמא ואחד בא ללמד שגם אבר מן החי מטמא. וזה פשוט שפסוק ״וכי ימות מן הבהמה״ אי אפשר לפרש רק בנבלה המתה, ולא נשאר לחקור רק בשני פסוקים דפה איזה מדבר באבר מן המת ואיזה באבר מן החי. והנה יש הבדל בין בנבלתם ובין במותם. ששם ׳נבלה׳ יפול גם על אבר אחד, כי שם ׳נבלה׳ הונח מצד הנבול שנמאס ונשחת על ידי המיתה, וזה ההבדל בינו ובין הנשחט כראוי שאין הבשר מתנבל. ויצדק שם זה גם על אבר אחד הנופל ונובל כפרי נובלי ומתנבל כמו שבמה שכתב בשרץ ״וכי יפול מנבלתם עליו״ מדבר באיברים הנושרים מן השרץ. והנה בחרו לפרש פסוק דפה על אבר מן החי משני טעמים: (א) מצד יחוס הלמ״ד – ״ולאלה תטמאו לכל הבהמה״, שכבר בארנו (סדר ויקרא סי׳ שו) ששם ופעל ׳טומאה׳ יבא תמיד בלא יחוד וכשבא ביחוס הלמ״ד יורה – או שמטמא לצורך אותו דבר (כמו ״לאביו ולאמו...ולאחותו הבתולה לה יטמא״, שפירושו לצרכם), או שבא לתת גדר למה נטמא, להוציא דבר אחר – כמו ״אנחנו טמאים לנפש אדם״ ר״ל לא משרץ ונבלה. וכן פה נתן גדר – לאלה תטמאו טומאה זו של אבר מן החי, להוציא עוף טהור שאין אבר מן החי ממנו מטמא כמ״ש בספרא (בסימן הקודם) וברמב״ם (פ״ג מהל׳ אבות הטומאה ה״טו) (ב) ממה שכתוב ״וכל הנושא מנבלתם״ במ״ם, ובאבר מן המת (פסוק כח) ובנבלה (פסוק מ) אמר ״והנושא את נבלתה״ כי צריך כזית (כמ״ש הרמב״ם מהלכות טו״מ) אבל האיברים אין להם שיעור. וגם ״מנבלתה״ ר״ל מקצת השיעור מטמא. וגם אמר ״מנבלתה״ כי החי עצמו לא נתנבל רק מקצתו שהוא האבר הנישא. וזה גדר המ״ם שמורה הקצתית. ועל זה אמר בספרא במה הכתוב מדבר? אם במיתתן הרי אמורה (ר״ל בפסוק לט), אם באבר מן המת אמור למטה (פסוק כח), הא במה זה מדבר? באבר מן החי. ושאל למה לי קרא – הלא נלמד זה מן הדין. והשיב דאי אפשר ללמד מן הדין, לא מאדם (שאבר מן החי ממנו מטמא כמו שלמד בספרי) – דטומאת אדם חמור שהיא טומאת ז׳, ולא משרצים (שלמד לקמן פרשה וא״ו מ״א שאבר מן החי מהם מטמא) – דשרץ חמור שעשה דמו כבשרו (כמו שלמד (פרשה ה מ״ב)) ולא מאבר מן המת דבהמה – דחמור שהבשר הפורש ממנו טמא. [ועיין לקמן פ״ו מ״ו]. לכן צריך קרא.   [צז] והנה קבלו חז״ל שלא יתכן שם ׳נבלה׳ רק על חלקים שנושרים מן החי הדומים כמיתת החי בכללו. והוא אם הוא אבר שאינו עושה חליפין לר׳ יוסי הגלילי, או גידים ועצמות לרבי עקיבא, או בשר גידין ועצמות לרבי (ובחולין (דף קכח) מבאר מה נפקא מינה ביניהם). לא אם נשר ממנו כזית בשר שאינו דומה כמיתת החי. וזה נלמד ממה שכתוב (פסוק לט) ״וכי ימות מן הבהמה אשר הוא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה והאוכל מנבלתה״, למה אמר שם ״נבלתה״? הלא אחר שהזכיר שמתה לא היה צריך לומר רק ״הנוגע בה והנושא ממנה״? וכמו שבשרצים אומר ״כל הנוגע בהם במותם... וכל אשר יפול עליו מהם״. רק בא להודיענו שאין קרוי נבלה רק אם דומה למיתה באחד משלשה אופנים אלה, לכל אחד כדאית ליה. ומזה נדון דהוא הדין למה שכתוב פה ״נבלה״ רצונו לומר שמת האבר. וזהו שאמר תלמוד לומר נבלה מה נבלה שאין לה חלופין, ופי׳ שנאמר פה נבלה ולקמן נבלה כי ברייתא זו נכתבה פה בקוצר ובש״ס פרק העור והרוטב מביאה בזו הלשון (חולין קכח, ב): דתניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא? ת״ל וכי ימות מן הבהמה – מה מיתה שאינו עושה חליפין וכולי, ומבואר שכן היה גרסתם בספרא. ושם אומר: אבר מן החי דמטמא מאי קרא? אר״י אמר רב ״וכי ימות מן הבהמה״. ההוא מבעיא ליה לאידך דרב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמא ואיזו זו טריפה ששחטה. אם כן לכתוב רחמנא ״מבהמה״, מאי ״מן הבהמה״? שמע מינה תרתי. אי הכי אפילו בשר נמי. לא סלקא דעתך דתניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא? ת״ל וכי ימות וכולי. כפי המבואר לא היה לפני המקשה והמתרץ הזה ספר הספרא כמו שהוא מסודר לפנינו (א) דהא כששואל אבר מן החי דמטמא מאי קרא – היה לו להשיב מפסוק ״ולאלה תטמאו״ כמו שדריש בספרא (דמה שמביא דאמר ר״י אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא הוא נמצא בספרא (פרשה י מ״א) ואיך מסופק אם הוא מימרא דרב או מתניתא? דהא מבואר בספרא שדורש ״וכי ימות מן הבהמה״ רק על בהמה שמתה ולפי זה אחר שרב היה בקי בספרא (כמו שאמרו בגמרא בכמה דוכתי) רחוק שנאמר שרב נטה מדרושי הספרא. רק שבאמת מ״ש רב יהודה אמר רב דאבר מן החי שמטמא יליף מן ״וכי ימות מן הבהמה״ כיון על מה שאמרו שם מאי איכא בין אבר מן החי לאבר של הנבלה? איכא בינייהו בשר הפורש ממנו – דבשר הפורש מן החי לא מטמא, מאבר מן הנבלה מטמא. ועל זה שואל: אבר מן החי דמטמא מאי קרא?, וכוונתו מנא לן חילוק זה שרק אבר מטמא, לא בשר. ועל זה השיב רב יהודה בשם רב ״וכי ימות מן הבהמה״ וכיון על מה שכתבנו, שמזה מוכח דלא מקרי נבלה רק דומיא דמיתה שאינו עושה חליפין לר׳ יוסי הגלילי או בשר גידים ועצמות לרבי. ועל גוף הדבר מנא לן שאבר שיש בו בשר גידין ועצמות מטמא לא שאל כלל כי ידע דרוש הספרא מן ״ולאלה תטמאו״ שהתבאר בסימן הקודם. והמקשה לא הבין הדברים וחשב שגוף טומאת אבר מן החי למד מפה והקשה ותירץ כפי שיטתו ולכן הקשו עליו ״אי הכי אפילו בשר נמי״, ומשיב ״לא סלקא דעתך דתניא וכולי״. ועתה ידע באמת שעיקר הלימוד של ״וכי ימות מן הבהמה״ היא רק על שבשר הפורש מן החי לא יטמא. (כד-כה) [צח] הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב וכל הנושא וכולי – הנה חזר בפרשה זאת ג׳ פעמים שהנוגע טמא עד הערב והנושא יכבס בגדיו. ולא סמך את עצמו שנלמד אחד מחברו לענין נוגע או לענין נושא משום שהסברה נותנת בהפך: (א) שהנוגע יכבס בגדיו, כי טומאת מגע מרובה מטומאת משא שכן השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה מטמאין במגע ולא במשא. לכן הוצרך לבאר בכל אחד שהנוגע יטמא עד הערב ולא יכבס וכן שהנושא מטמא בגדים אף שהנוגע אינו מטמא בגדים. (כה) [צט] יכבס בגדיו וטמא עד הערב – הציפה (או לגירסת הערוך הצרעה) אינו בכלל בגד, שאינו כלי. והנה בפרשה זאת כתוב ד׳ פעמים ׳יכבס בגדיו׳ ודריש: (א) גדול צבוע, (ב) קטן לבן, (ג) קטן צבוע, (ד) שביץ של סבכה. בל תאמר דוקא גדול שלש על שלש שמטמא בנגעים, מה שאין כן קטן או צבוע שאין מטמא בנגעים לא יטמא בזב ויתר טומאות. ומאמר זה הוכפל גם גבי זב (מצורע זבים פרשה ב מ״י) וגם בפר׳ אחרי (פרק יב מי״ב), עיי״ש. והנה מצאנו כמה פעמים דכתיב ״יכבס בגדיו״ ולא כתוב אחריו ״וטמא עד הערב״ ופה כתוב ״וטמא עד הערב״, וזה כתוב ד׳ פעמים. ודרש שבא לרבות תוספות טומאה והם: (א) לעשות שאר כלים כבגדים (ב) לרבות הציב היוצא (ג) לרבות השערה היוצא (ד) ועל מה שכתוב ״האוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב״ נמצא הדרוש במקומו. וכן בפרשת זבין דריש ששה דרשות מששה פעמים ״וטמא עד הערב״ (מצורע זבים פרשה ב) כמו שיבואר שם . (כו) [ק] לכל הבהמה – שם ׳בהמה׳ בהבנתה המדויקת הוא אחר שיצאה לאויר העולם, לא עובר בבטן המלאה, וכמו שאמר בספרא (פרשת ערכין פ״ט מ״ח) ״בהמה בבהמה״ ולא עוברין. אבל בהבנתה המורחבת גם העובר יקרא בשם ׳בהמה׳. וכשאמר ״לכל הבהמה״ מלת ״כל״ מרבה כל הנכנס בגדר השם ומרבה שגם העובר מטמא.   [קא] טמאים הם לכם – התחיל בלשון יחיד ״אשר היא מפרסת פרסה״ וסיים בלשון רבים – למד שכולם מצטרפין לשיעור טומאה כמו שדרש כן למעלה (סימן עה) מה שסיים בחיות טמאות ״טמאים הם לכם״. ומבואר אצלינו באילת השחר (כלל קלה) שמלת הוא היא הם מורה מיעוט תמיד – רק הם מצטרפים, ואינם מצטרפים עם טומאה אחרת שהוא בשר המת. ובפסוק שאחרי זה שמדבר מטומאת נבלה אמר שנית ״טמאים הם לכם״ על הצירוף. וממה שכתב מלת ״הם״ מבואר שנבלה ואבר מן החי אין מצטרפין הגם ששניהם טומאת ערב.   [קב] כל הנוגע בהם יטמא – זה מיותר לגמרי שכבר אמר ״הנוגע בנבלתם יטמא״. עוד יקשה דלשון ״הנוגע בהם״ משמע בחייהם והיה לו לכתוב כמו שכתב תחלה ״הנוגע בנבלתם״ או כמו שכתב בשרצים ״הנוגע בהם במותם״; כי ״הנוגע בהם״ משמע בחייהם. ולמדו רבותינו שבא ללמד שגם הנוגע בהם בשאינם נבילות יטמא, וזה יצויר בבהמה טמאה ששחטה ישראל, שלא נתנבלה במיתה, וכבר מהני לה השחיטה לענין דבעודה מפרכסת מטמאה טואמת אוכלים כמו ששנו במשנה דהעור והרוטב (דף קיז.) ויצדק הלשון שנוגע בהם בכל זה יטמא. ובארו דמן הסברה יש ללמדה בצד אחד משרץ דלא מהני ביה שחיטה והוא דומה לו דאין במינו שחיטה ובצד אחר יש ללמדה מטריפה דמהני ביה שחיטה לטהרה מידי נבלה והיא דומה לה שנבלתם מטמא במשא. ולכן צריך קרא. (ועיין בחולין (דף עב:)). (כז) [קג] וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע – דע שכל מקום שנאמר בעברי שם כף סתם היא רק כף היד, לא כף הרגל. כי כף הרגל בא תמיד בסמיכות [״כף הרגל״ ״כף רגליכם״] ופירושו הנכפף מן הרגל ככף כמו ״כף ירכו״ ״כפות תמרים״ ולא נמצא סתם, אבל כף היד בא תמיד סתם. [חוץ מג׳ מקומות: ״ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן״ (שמואל א ה׳:ד׳), ״ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים״ (מלכים ב ט, לה), ״ותניעני על ברכי ועל כפות ידי״ (דניאל י׳:י׳) – משום דשם נפרדו האיברים מן הגוף. וגם בדניאל על ידי החרדה נתבטלו הכחות ובזה יצייר האבר מופרד ולכן יסמיך ממה היה] ואחר שכל החיות הולכים על ד׳ רגליהם והאדם על שתי רגלים, מבואר שמה שכתב ״כל הולך על כפיו״ הוא הקוף, שמשפחת הקופים כפי שגדרו אותם חכמי הטבע הם בעלי ארבע ידים כי יכולים לאחוז כל דבר בידיהם האחרונות שהם הרגלים כבידיהם אשר לפנים. והנה הקופים העצמיים הם חסרי הזנב ונמצא ממיניהם שאין להם רגלים רק ארבע ידים עד שהם בכלל ״הולך על כפיו״ והם הקופד (מובא בברכות (דף נז:) חוץ מן הפיל והקוף והקיפוד, ופרש״י חיה הדומה לקוף ויש לה זנב. וכן פרש״י בבכורות (דף ח) שנקרא בל״א מערקאצע). וכן חולדת הסנאים היה מזה המין. ואדני השדה מובא בכלאים (פרק ח) ופירוש הרמב״ם חיות הדומים לבני אדם. ובירושלמי שם (ירושלמי כלאים) בר נש דטור והוא חי מן טבורא וכ׳. ולהרמב״ם יהיה אדם היערי (הנקרא בשם אראנג אוטאנג או המין הנקרא שימפאנזע). וגם כלב הים נכלל במה שכתב ״כל הולך על כפיו״ באשר באצבעות רגליהם פרוש עור המשוט ומהלך על הארץ ברגלים מועדת. וגם הוא מטמא כמ״ש במשנה (משנה כלים פ״יז) כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שבורח ליבשה. ובמדרש (קהלת) יש דברים הרבה מרבים הבל כגון מגדלי קופים וחתולים וחולדת הסנאים מה אית ליה הנאה מנהון – מבואר שאלה הם מינים דומים. ואחר שבכתוב הקודם דבר מאשר להם סימני טומאה או טהרה ברגליהם, באר פה המינים שאין להם רגלים כלל. והנה מה שכתב ״ההולכת על ארבע״ שהיא ד׳ רגלים היא שפת יתר, דלא מצאנו הולכים על שתי רגלים רק אדם ועופות ומהם לא דבר פה דהא אמר ״בכל החיה״. רק דכוון שמה שכתב ״בכל החיה״ פירושו עם כל החיה ורצונו לומר הולכי כפים עם כל החיה כולם מטמאים. ואם יאמר ״בכל החיה״ לבד נפרש שכיון על חיה טהורה ונאמר שפסוק הקודם דבר בטמאות (כמ״ש ״ושסע איננה שוסעת״) ובפסוק זה דבר מטהורות ונפרש שהולכי כפים טהורים עם כל החיה הטהורה שכמותם. ולפי זה לא יהיה פסוק זה מיותר ולא נדרש שני פסוקים אלה, אחד על אבר מן החי ואחד על אבר מן המת, רק נאמר שאחד דבר מחיות טמאות ואחד מן הטהורות ומלמד ששניהם מטמאים במותם. לכן אמר ״בכל (פירוש: עם כל) החיה ההולכת על ארבע״ שכולל בין טמא בין טהור. ועל ידי זה פסוק אחד מיותר ומוכרח להדרש אחד על אבן מן החי ואחד על אבר מן המת. וזהו שאמר בספרא זו חיה טהורה (ר״ל מן ״בכל החיה״ נאמר שפירושו חיה טהורה כנזכר) חיה טמאה מנין? ת״ל ההולכת על ארבע. (וזה שכיון במ״ש בחולין (דף ע:) חיה טהורה לא למדנו נם לי כל הולך על כפיו בכל החיה נמתי לו וכי נאמר ״וכל החיה״). ומה שאמר ״בכל החיה״ להביא את הפיל – ר״ל כי הפיל הוא נכנע וישוב בייתי אחר שנולד מדברי עד שהוצרך לאשמעינן בכלאים (משנה כלאים פ״ח) שהפיל מין חיה ולכן מרבה אותו מן מלת ״כל״.   [קד] וכבר בארנו (סימן צו) שמה שכפל שני פעמים שהנוגע והנישא נבלתם טמא (פסוק כד-כה ופסוק כז-כח) מפני שאחד מדבר באבר מן החי ואחד מדבר באבר מן המת. שמה שכתבו המבארים שתחלה דבר מבהמה ופה מחיה – אינו מעלה ארוכה. כי למה לא אמר בקיצור ״כל בהמה וחיה״ ותו לא? וגם למה כפל ״הנוגע... והנושא״ כמה פעמים? היה לו לכתוב בסוף כולם שהנוגע והנושא טמא. מזה הוכיחו שאחד מדבר מאבר מן החי ואחד מאבר מן המת. ועיין למעלה (סימן הנ״ל) מבואר הכל היטב.   [קה] כל הנוגע וכולי – כבר באר בספרא (למעלה סימן צח) מדוע כפל ופרט תמיד שהניגע טמא לבד והנושא צריך כיבוס בגדים; מפני שמן הדין הייתי טועה שהנוגע חמור מהנושא או שהנושא קיל מהנוגע על ידי שטומאת מגע מרובה מטומאת משא. ופה הראה עוד סברה אחרת למקום הטעות, מפני שטומאת מגע נוהג בין באדם בין בכלים שנגעו בטומאה, לא כן טומאת משא אין נוהג רק באדם אבל כלים שנשאו את הטומאה ולא נגעו אין נטמאים. ובזה יש לטעות גם כן שנוגע חמור מנושא אחר שנוהג גם בכלים וכן בהפך שנושא לא חמיר מנוגע. (וזה כונת [משנה ז׳ ומשנה ח׳]). ואמר [במשנה ט] שלכן אמר ״כל הנוגע יטמא״, מלת ״כל״ כולל גם כלים הנוגעים. כי הייתי דן קל וחומר שכלים לא יטמאו מחמת עצמם במגע מכל שכן ממשא החמור שמטמא בגדים. ואמר [במשנה י] שמה שכתב ״טמאים הם לכם״ שהוא מיותר שכבר אמר זה תחלה, רצונו לומר רק לכם הם טמאים מחמת משא, לא לזולתכם, היינו כלים, אין נטמאים על ידי משא; שהייתי דן קל וחומר ממגע הקל. ואמר עוד שדוקא הנושא יכבס בגדיו, לא הנישא – אדם הנישא מן הטומאה לא נטמא. (כט) [קו] וזה לכם הטמא בשרץ...אלה הטמאים – מה שכפל כינוי הרומז – זה הטמא, אלה הטמאים – שבא להוציא זולתם, פירשוהו בספרא מפני שיש מקום לטעות ממה שכתוב (בפסוק מ) ״אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם״. וכבר בארנו בסדר ויקרא (סי׳ שו) שכל מקום שבא במקרא פעל ׳טמא׳ נקשר אל ב׳ השימוש מורה תמיד על טומאת הנפש שהפוכו היא הקדושה, לא על טומאת הגוף שהפוכו הוא הטהרה. ועל כן בא על העריות והמעשים המוזהרים – ״אל תתן שכבתך לזרע לטמאה בה״ (ויקרא ט״ו:ל״ב), ״ויטמאו במעשיהם״ (תהלות, קו). ובכל זה ימצא קישור הב׳ על טומאת הגוף גם כן – ״אשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה״ (ויקרא טו, לב), ״לכל טומאתו אשר יטמא בה״ (ויקרא ה, ג), ״נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה״ (אמור ?). ויש בכל אלה דרושים לחז״ל כמו שיתבאר שם. על כל פנים ממה שכפל הלשון ״אל תטמאו בהם ונטמאתם בם״ נוכל לטעות שאחד בא על טומאת הקדושות (ר״ל טומאת הנפש שהפוכו קדושה) ואחד הנוסף בא על טומאת הגויות (שהוא טומאה ממש). על כן אמר פה ״זה לכם הטמא״ – הוא ולא אחר. ועדיין נוכל לומר שר״ל שזה הטמא באופן הנאמר שיטמא אדם וכלים, לאפוקי שאר שרצים, וממה שכתב ״ונטמאתם בם״ היינו ששאר שרצים מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם. לכן כפל שנית ״אלה הטמאים״ ולא זולתם - אין מטמאים כלל. והנה אמר ״אלה הטמאים בכל השרץ״, הוסיף מלת ״בכל״ ולא אמר ״בשרץ״ כמו שכתב תחלה ״וזה לכם הטמא בשרץ״, מפני שיש לטעות שאינו ממעט במלת ״זה״ ובמלת ״אלה״ רק הדומים לאלו הנחשבים פה שהם בעל עצמות ופרה ורבה, לא הבלתי דומה. ומה שכתב ״אל תשקצו וכולי בכל השרץ״ שיש טומאה ביתר שרצים היינו המובדלים ממינים הנחשבים בשאינם בעל עצמות או בלתי פרים ורבים או שמובדלים לגמרי שאינו בעל עצמות ולא פרה ורבה. לכן אמר ״אלה הטמאים בכל השרץ״ שבכל מיניהם רק אלה טמאים, לא זולתם. [וגירסת הקרבן אהרן ״אף אינו מוציא אלא כל שאינו בעל עצמות ואינו פרה ורבה מנין בעל עצמות וכולי עד שאתה מרבה את בעלי עצמות שהם פרים ורבים״, ולפי זה מרבה בכעין הפרט, ר״ל הדומה לפרט.   [קז] וזה לכם הטמא בשרץ – יש במלות אלה זרות היוצא מחוקי הלשון: (א) שהיה לו לכתוב ״אלה טמאים״ בלשון רבים כמו שכתב אחר כך ״אלה הטמאים לכם בכל השרץ״, כי מלת ״זה״ אינו צודק רק אם מציין שם יחיד. שבמה שכתב ״זאת הבהמה״ ״זאת החיה״ ישקיף על שם בהמה וחיה כשם יחיד. וכשאומר ״את זה תאכלו מכל אשר במים״ ציין במלת ״זה״ סימן הטהרה או הטומאה שהיא שם המקרה הנעלם בכוונת המדבר שרומז עליו במלת ״זה״, רוצה לומר ״את זה״ – מי שיש לו הסימן המכשירו. וגם מה שכתב ״את זה לא תאכלו... את הגמל״ מצד שדבר בכל הענין בלשון יחיד ציין הנושאים כל אחד בפני עצמו במלת ״זה״. לא כן פה שהענין לפניו ולאחריו מדבר בלשון רבים – ״את אלה תשקצו מן העוף״ (יג), ״את אלה מהם תאכלו״ (כב), ״ולאלה תטמאו״ (כד). ואמר ״וזה״ בוי״ו החבור וחושב אישים פרטיים החולד והעכבר – היה לו לאמר ״ואלה״. (ב) זאת שנית הנה בכל הפרשה דבר בדרך ההודעה – ״טמא הוא לכם״, ״טמאים הם״, ״שקץ הוא״, ״את אלה תשקצו ולאלה תטמאו״. ולמה שינה פה ודבר בדרך הידיעה – ״וזה הטמא״ ״אלה הטמאים״? היה לו לכתוב ״זה טמא״ ״אלה טמאים״. (ג) זאת שלישית כל מקום שיתפוס איש או אישים מכלל המין בא שימוש המ״ם – ״זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה... את זה לא תאכלו ממעלי הגרה״, ״וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת מכל שרץ המים״, וכן בכל הפרשה – כי יחוס המ״ם מציין החלק מן הכלל והאישים מן המין. ולמה אמר פה ״בשרץ... בכל השרץ״ בשימוש הב׳ שהוראתו על דבר הנמצא בדבר אחר? מזה הוציאו חז״ל דדם השרץ מטמא כבשרו. פירוש: ששינה הכתוב לשונו למען נבין ממנו כוונה שניה דרושית, שרצונו לומר שדבר הזה טמא בגוף השרץ. כי שם המין הבא בה׳ הידיעה נוכל לפרשו על כלל המין ונוכל לפרש על איש פרטי הנודע מכללות המין. ולפי הפשט פירוש ״בשרץ״ בכלל השרצים, ולפי הדרוש פירושו בכל שרץ ושרץ נמצא בו דבר טמא שהוא דמו. יען שקיימא לן (בפרק בתרא דעדיות ומנחות דף קג:) כמאן דאמר שדם נבלות טהור כמו שפסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ אה״ט ה״ד). וגם למאן דאמר טמא אינו מטמא בכזית כבשר רק ברביעית קמ״ל ״בשרץ״ בב׳ – שכל המכונס תוך השרץ טמא. ולכן אמר ״וזה״ כמורה על דבר פרטי אחד שהוא דם השרץ שהוא הטמא בשרץ ולא ביתר הטמאים. וכבר רגיל כזה בדברי חז״ל לדרוש כן בכ״מ שבא שימוש הב׳ תחת המ״ם בכיוצא בזה: כמ״ש בחולין (דף עב.) על מה שכתוב ״וכל הולך על כפיו בכל החיה״ אר׳ יצחק מהלכי כפים בחי׳ טמאתי לך פי׳ ולד הנמצא בחיה. ובסנהדרין (דף נו.) בן נח חייב על העוברים שנאמר ״שופך דם האדם באדם״, פי׳ אדם שנמצא באדם. וכן בארנו למעלה (סימן כז) שדריש ״כל בהמה מפרסת פרסה בבהמה״ על העובר הנמצא בבהמה. ובמעילה (דף יז.) שאלה או נשאלה מרשב״י מנין לדם שרצים שהוא טמא עקם פי׳ ראב״י וזה לכם הטמא. ובבראשית רבה (בר״ר, ס) אמר ר׳ אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא. רשב״י א׳ טמא הטמא. ראב״י זה וזה. ולמה שכתבנו הכל צריך לדרוש; אם מלת ״וזה״ תחת ״אלה״ (וממה שכתב בוי״ו הנ״ל), אם מלת ״הטמא״ תחת ״טמא״. וכן ממה שכתב ״בשרץ״ תחת ״משרץ״. ומלת ״זה״ רומז על הדם שבו. ועיין בירושלמי (פרק ב דביכורים).   [קח] והנה מלת ״לכם״ מיותר (ונדרש בכל הפרשה כנ״ל). בא לאמר זה טמא לכם – ר״ל מה שנמצא בגוף השרץ שהוא דמו, טמא הוא לכם – אבל אינו מועיל לאחרים לקבל טומאה דהיינו להכשיר את הזרעים כשאר דם. כמ״ש (פרק ו דמכשירין) דם השרץ מטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו.   [קט] בשרץ השורץ על הארץ – מה שכתוב ״השורץ על הארץ״ מיותר. כי בכל הבבות אמר כן לשלול החלוקה שכנגדה כמו: ״מכל הבהמה אשר על הארץ״ להוציא חיית הים שאין מועיל פרסה וגרה; ואמר ״מכל אשר במים״ לאמר שחיית היבשה אינו צריך סנפיר וקשקשת. אבל פה שחשב פרשת שרצים ומקומם נודע שהוא בארץ – למה אמר ״על הארץ״? אמר בספרא (מובא בחולין דף קכו:) שזה מפני העכבר שיש ממנו כמה מינים, ויש עכבר היבשה ועכבר המים כנודע, ושניהם נקראו בעברי בשם ״עכבר״ סתם. וכן יש עכבר הגדל בים וביבשה. והנה לענין אסורי מאכלות באר הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מאכלות אסורות ה״כג) הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיה לו כנפים והוא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים, ואכלה – לוקה ג׳ מלקיות. ובאר זה באורך בספר המצות (ס׳ קפ). הרי שאם חי בים וביבשה שני השמות עליו. ועתה לענין טומאת ח׳ שרצים נוכל להסתפק במין העכבר החי בים ויבשה, כי יש לומר שהעכבר הכתוב הוא דוקא עכבר היבשה שאינו דר במים כלל כמו החולדה שבכתוב שלא תמצא בים כלל, או שנאמר כיון ששמו עכבר טמא. לכן הוצרך לבאר שאינו מדבר רק בשרץ הארץ לבד. וזה פירוש [משנה ד׳]. אולם לפי זה היה די שיאמר ״וזה לכם הטמא בשרץ הארץ״ כמו שכתוב ״מכל שרץ המים״, ״עוף השמים״ ״חית השדה״ ״חיתו יער״ וכדומה. למה שאמר ״השורץ״? ומשיב [במשנה ה׳] משום שאז נטעה גם בעכבר החי ביבשה ובמים אחר שלענין אסורי מאכלות שני השמות עליו ולוקה עליו משום שרץ הארץ ושרץ המים – ממילא לענין טומאה שמצד שהוא במים אינו מטמא נאמר על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא. וזה, או שנאמר שכל שיורד לים פעם אחד אינו מטמא כלל אף בארץ כיון שאינו שרץ הארץ לבדו רק שרץ הארץ והמים, או שנאמר על כל פנים שבעת שהוא בים אינו מטמא. ושתי הפירושים נכללים במה שאמר ירד לים לא יטמא. לכן הוצרך לומר ״השורץ על הארץ״. כי כבר בארנו למעלה (סי׳ פ) ששם ״שרץ״ נקרא בו מצד התנועה והרחישה, אמנם פעל ׳שרץ׳ ישמש לרוב על ההפראה והרביה היתירה כמו ״שרצו בארץ״ ״פרו וישרצו״ וכדומה. ופירוש ״השורץ על הארץ״ - שמטיל בצים ומשריץ ופרה אל הארץ וקמ״ל שנלך אחר המקום ששם מוליד או מטיל בצים; שכל העכברים ישריצו ביבשה. ואז – הגם שחיים לפעמים גם בים – הוא מטמא, כי נקרא ׳עכבר היבשה׳. אבל עכבר המים שהוא שורץ ומטיל בצים בים – הגם שיצא לפעמים ליבשה – אינו מטמא. וזהו שאמרו בחולין (דף קכז.) הני ביברי דנרש אינם מן הישוב ופרש״י שאינם גדלות אלא במים, ר״ל שפרים ורבים שם. וזהו שאמר תלמוד לומר ״השורץ״ כל מקום שהוא שורץ יטמא – ר״ל שהכל תלוי במקום שהוא שורץ ופרה ורבה. וזהו פירוש [משנה ה׳]. אולם יקשה שאם כן היה לו לכתוב הפעל לבד – ״וזה לכם הטמא בשורץ על הארץ״ – ולמה אמר ״בשרץ השורץ״? ומשיב [במשנה ו׳] שאז הייתי אומר שפעולת ההשרצה, ר״ל ההפראה והרביה, היא תנאי לטומאה, ועכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו שורץ ופרה כלל רק נולד מאדמה – אינו טמא. לכן אמר גם השם ״בשרץ השורץ״, ששם ׳שרץ׳ הונח מצד התנועה והרחישה, אף שאינו פרה ורבה, בכל זה טמא. והוסיף פעל ״השורץ״ שאם הוא פרה ורבה יהיה הפריה ורביה על הארץ. וזהו פירוש [משנה ו]. ובחולין (דף קכז.) אמר על ברייתא זו: אמר ליה ההוא מרבנן לרבא אימא בשרץ לאתויי חציו עכבר וחציו אדמה, השורץ כל שהוא שורץ ואפילו עכבר שבים ואי משום ״על הארץ״ - על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא. אמר ליה ומאחר דשויתיה לים מקום טומאה מה לי הכא מה לי הכא? פירוש, דאף שפעל ׳שרץ׳ יבוא גם על הפריה ורביה, מכל מקום הלא נוכל לפרשו גם על הרחישה לבד כשם ׳שרץ׳ שהוא מצד הרחישה, ולפי זה הקשה שנאמר שגם פעל ׳שורץ׳ פירושו שרוחש ופירושו כל שרוחש על הארץ אף עכבר שבים טמא כיון שירחש לפעמים על הארץ. ואם תקשה שאם כן למה לי ״על הארץ״ אחר שכל העכברים טמאים ולא ממעט מידי דגם עכבר הים רוחש על הארץ – על זה אמר שנאמר שממעט שרק בעת שרוחש על הארץ יטמא ובעת שיורד לים אינו מטמא. על זה השיב כיון דשוותיה לים מקום טומאה ותאמר דעכבר שבים מטמא – איך יצויר שבעלותו ליבשה לא יטמא? שזה נגד השכל. ולפי פירושי מיושב כל מה שהתפלאו המפרשים על סוגיא זו. ראה והבן.   [קי] הצב למינהו – לרבות מינים של צב והם חברבר (ובגירסת חולין דף קכז ״ערוד״) ובן הנפילים וסלמנדרא. ערוד הוא היוצא מחבור הצב עם הנחש כמו שאמרו בגמרא שם. ובבראשית רבה (בר״ר, פב) בענה שהוציא כלאים – אמר לו הקב״ה חייך שאני בורא לך דבר מזיק ויצא חברבר. ובן הנפילים הוא הנקרא (ריזן שילד קרעטא) השוכן במים והוא שורץ ביציו ביבשה. וסלמנדרא נברא מן האור כמו שאמרו במדרש (שמות רבה, טו) זעזע את הישוב והראה למשה את הצב, זעזה את המים והראה לו את בן הנפילים, זעזע את האש והראה לו את הסלמנדרא. ובסנהדרין (דף סג.) על חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא פרש״י חיה קטנה שיוצאה מתנור שהאש בוער בו ז׳ שנים. ובחולין (דף קכז.) פרש״י שנעשה מהאור על ידי כשפים. ועיין בסוף חגיגה. ולכן אמר רבי עקיבא ״מה רבו מעשיך השם״. (לא) [קיא] אלה הטמאים לכם בכל השרץ – כבר בארנו (בסי׳ קז) שלפי חוקי הלשון היה לו לכתוב ״אלה טמאים מכל השרץ״; ולא שיאמר ״הטמאים״ בה׳ הידיעה ולא שיאמר ״בכל״ בב׳ השימוש. וכבר בארנו שם מה שמטעם זה דרשו חז״ל מה שכתוב ״וזה לכם הטמא בשרץ״ שזה הטמא בגוף השרץ שכל הנמצא בו טמא שהוא דמו. ופה ריבה שנית שהטומאה מתפשטת בכל השרץ, כל הראוי ליטמא ממנו, והם: (א) עורותיהם, שיש מקצת שרצים שעורותיהם רכים כבשר, ומלמד שיהיה דינו כגוף השרץ. ודעת התנא קמא שהם האנקה והלטאה והחומט; שהוא שִיעֵר שעור ההלטאה דומה כבשר. ור״י שיער שאינו כבשר. וכבר בארנו (פר׳ צו סימן כג) דמלת ״אלה״ נופל לרוב על המוזכר בסמוך. וכן לענין עורות נופל על הכתוב האחרון מן אנקה ואילך. ומזה שיער התנא קמא דנהזכר בפסוק האחרון עורותיהם כבשרן חוץ מהתנשמת, דכיון דעל כרחנו הטעם משום דעורותיהם רך, וזה המבדיל בינם לבין הנזכר בכתוב הקודם – אם כן התנשמת שעורה קשה אינו כבשר. (ב) ונכלל בדרוש הזה גם ביצת השרץ המרוקמת, דאחר שאמר שהטומאה מתפשטת בכל השרץ כשרקם כבר נקרא בשם ״שרץ״ (ובכל זה כיון שכתוב ״הנוגע״ צריך שיהיו ראוי ליגע והוא אם נקבה כחוט השערה שיכול ליגע בשערו). [ומה שאמר ״קולית השרץ״ (כן גריס בגמרא דף קכו:) – אגב גררא תפסיה כמו שאמרו התוספות שם ד״ה בנבלתה] וכן לר׳ יוחנן בן נורי דאמר דח׳ שרצים יש להם עורות ל״ק למה לי קרא דהטמאים דעיקר כוונת הפסוק שכל השייך לגוף השרץ טמא ולדידיה עדיין צריך על ביצת השרץ. [ומה שדריש בחולין (דף צט.) הטמאים לאסר צירן ורוטבן – זה דרש מלשון ׳טומאה׳ כמו שבארנו למעלה (סימן ?). ועיין בחולין (דף קכב.) ומ״ש התוספות שם.] וממה שכלל כולם כאחד ואמר ״אלה הטמאים״ מבואר שכולם מצטרפין, וכפי שבארתי זה למעלה (סימן עה). ואחר שדם השרץ איתרבי מן ״זה לכם הטמא״ מבואר שהוא הדין דם ובשר מצטרפין כמ״ש בכריתות (דף ד.) ובמעילה (דף יז.) ושם פלפל בברייתא דפה, עיי״ש.   [קיב] כל הנוגע בהם יטמא – מלת ״כל״ מיותר. דמה שכתב (פסוק כד וכז) ״כל הנוגע בנבלתה״ רצונו לומר במלת ״כל״ אדם וכלים ואוכלים. אבל פה שפירש כולם מן פסוק ל״ב ואילך – מה מרבה במלת ״כל״? פירשוהו בספרא שבא לרבות ידות הכלים. דבקרא לא כתיבי אלא כלים עצמם, לא ידותיהם. ומה שאמר או יכול שאני מרבה יתר משעורן? ת״ל לכם – כיון על מה שאמרו בספרא לקמן (פרק יא מ״ט) ״טמא הוא לכם״ (ר״ל מה שכתוב בפסוק לח ״וכי יותן מים על זרע... טמא הוא לכם״) כל שהוא לצרכיכם לרבות ידות האוכלים. מכאן אמרו יד הפרכיר טמא. ומובא בחולין (דף עח.). הרי דריש ממלת ״לכם״ דידות האוכלים אין מטמאים רק בשעורם שהוא לצורך התשמיש, והוא הדין דכאן בידות הכלים אין מטמאים יותר מכדי הצורך. וריב״נ הקשה על גוף הדרוש שדורש מה שכתוב ״טמא הוא לכם״ שבא לרבות ידות האוכלים ושאינו טמא רק הצריך לתשמישו. דהוא סבירא ליה דפירוש ״וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם״ היינו שיטמאו אתכם אם תאכלו המאכל. והוא כסלקא דעתך דש״ס יומא (דף פ:) שמקשה ומי אמר רב פפא הכי (דפסול גויה לאו דאורייתא) והכתוב לא תטמאו בהם ונטמתם בם ואמר רב פפא מכאן שפסול גויה דאורייתא. ומשיב: מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ועל זה הקשה ריב״נ דנאמר דפסול גויה דאורייתא ושזה מה שכתוב ״טמא הוא לכם״, לטמא אתכם. וזהו שאמר: הכתוב אומר במטמא (היינו שהמאכל יטמא את האוכל) ואתה אומר במטמא? והשיב לו רבי עקיבא דפסול גויה לאו דאורייתא כי האוכל אוכלים טמאים אין טמא טומאת ערב וכמו שמובא (משנה טהרות א׳:ג׳) דפסול גויה אין צריך הערב שמש, ובאר הר״ש הטעם משום שהוא מעלה בעלמא מדרבנן. ואם כן על כרחך דקרא ד״טמא הוא לכם״ קאי על ידות האוכלים הצריכים לצרכיכם. ומה שלא למד רבי עקיבא מן ״טמאים הם לכם״ שגבי תנור (שמיני פרק י מ״ט) משום דמש״ש ״יהיו לכם״ כל שהוא לצרכיכם לרבות ידות הכלים פירושו הוא שהיד מתטמא עם התנור כמו שיתבאר שם.   [קיג] כל הנוגע בהם במותם – היה לו לכתוב ״הנוגע בנבלתם״ כמו שכתב בכל הפרשה; דהא ״הנוגע בהם״ משמע בחייהם כמו ״טמאים הם״ הכתוב בחיות ודגים שמדבר בחייהם. ואמר בספרא שאם יאמר לשון ״בהם״ לבד יתפרש בחייהם ואם יאמר ״במותם״ או ״בנבלתם״ הייתי מוציא אם נשחטו (שאינם נבילות ולא מתות שמשמע מיתת עצמם). מה שאין כן כשאמר ״בהם במותם״ אני מפרש אף בהם (בשאינם נבלות) רק שמתו. וזה יצויר שמתו על ידי שחיטה. וכן דריש למעלה (סימן קב) מה שכתוב ״כל הנוגע בהם יטמא״ על טמאה ששחטה מטעם זה.   [קיד] כל הנוגע בהם – לשון ״בהם״ משמע שנוגע בכל השרץ כשהוא שלם (ואינו דומה אל לשון ״בנבלתם״ שכולל גם חלקים המתנבלים ונופלים ששם ׳נבלה׳ משתתף עם נובלת מתאנה ועם נפל כמו שכתבנו במקום אחר). ולפי זה יש לטעות שרק השרץ השלם מטמא, לא אבר ממנו. אבל אחר כך אמר ״וכל אשר יפול עליו מהם״, וכן אמר (ויקרא יא, לה-לז) ״וכל אשר יפול מנבלתם..⁠״ שמשמע גם קצת ממנו. פירשו חז״ל בספרא (מובא בחגיגה יא ונזיר נב) שמה שכתוב ״בהם״ היינו במקצתו שהוא ככולו והוא כעדשה שהוא בגודל זה בתחלת יצירתו. ור׳ יוסי בר׳ יהודה סובר כזנב הלטאה שיש בו חיות בפני עצמו והוא ככולו מצד זה. ובנדה (דף נו.) דריש ר׳ שמעון מפסוק זה דרשה אחרת. ולדעת התוספות (שם וחגיגה שם ד״ה הא) דרשת הספרא אסמכתא. ולדעת הרמב״ם (פ״ד מהל׳ אה״ט ה״יב) דרשת ר׳ שמעון אסמכתא. אבל מה שכתבו התוספות בחגיגה לתירוץ הב׳ דתרי קראי כתיבי ולא תטמאו בהם – לא יצדק לפי הכלל שבידינו ד׳טומאה׳ שנקשר עם ב׳ הוא טומאת הנפש לא טומאת הגוף כמו שכתבנו בסדר ויקרא (סימן שו). (לב) [קטו] וכל אשר יפול עליו מהם במותם – הכתוב תפס ג׳ לשונות: ״כל הנוגע בהם במותם״ (ויקרא יא, לא) ״וכל אשר יפול מהם״ (ויקרא יא, לב-לג) ״וכי יפול מנבלתם״ (ויקרא יא, לה-לח). והנה לשון ״הנוגע בהם״ משמע שנוגע בהם עצמם, וזה בהשרץ השלם המת. וזהו שאמר אם במיתתם הרי מיתתם אמור. ״ויפול מנבלתם״ – הוא בחלק הנופל מן השרץ המת. וזהו שאמר אם באבר מן המת הרי אמור למטה. ומה שכתב ״וכל אשר יפול מהם״ – היינו שמן השרץ השלם נפל אבר. וזהו שאמר כי פסוק זה מדבר באבר מן החי. [ובאר שלא נוכל ללמוד שרץ מקל וחומר מבהמה (שהתבאר (בסימן צו) שאבר מן החי ממנה מטמאה), הגם שיש לשרץ חומרא שעשה דמו כבשרו, כי לעומת זה יש חומרא לבהמה שמטמאה במשא]. ואמר [במשנה ב׳] דממה שכתב ״אשר יפול מהם״ משמע דוקא אם נפל, לא אם עדיין מחובר בו אף בכל שהוא. (ולפי זה מה שכתוב ״במותם״ לא קאי על מיתת השרץ רק על מיתת האבר). ובגמרא חולין (דף עד.) אמר דקמ״ל דמיתה עושה ניפול. שעל ידי המיתה דרך האבר ליפול ולהפרד משרשו. שאם דבק בו כחוט השערה כל זמן שהוא חי – אינו מטמא, אבל בעת מותו נפסק חיותו וחשוב כנפול ומטמא משום אבר מן החי. וכבר בארנו (פר׳ צו סימן טז) שב׳ המשמש אל המקור הנסמך אל הפעל יורה לפעמים היות זה בעת היה זה, ופירושו בעת מותם יפול. וממה שכתב ״במותם״ – שכינה נפילת האבר בשם ׳מיתה׳ – צריך שיהיה אבר הדומה בנפילתו כמיתת החי. והוא: בשאין לו חליפין לר׳ יוסי הגלילי, או בשר גידים לרבי עקיבא, וכולי. וכבר בארנו זה למעלה (סי׳ צז) גבי בהמה. ומובא בחולין (דף קכח.).   [קטז] מכל כלי עץ או בגד וכולי – מ״ם של ״מכל״ לא באה כפי הדקדוק. שהיה לו לכתוב ״כל כלי עץ וכולי״ כדין פרט המבאר את הכלל. וזה כלל בחוקי הלשון שכל מקום שבאו כמה שמות ביחוס אחד והם כולם מחלק הצדדי במשפט צריך שיבוא סימן היחוס עם כל אחד ואחד – ״מהעוף ומן הבהמה מכל רמש האדמה״ (בראשית ו, כ), ״ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים״ (תהלים קז, ג). (וכמו שכתבנו באילת השחר (כלל רח)). ואם כן היה צריך לומר פה ״מכל כלי עץ או מבגד או מעור״. ועל כרחך שהמ״ם של ״מכל״ אינו נצרך לסימן היחוס (שלא בא פה ביחוס שממנו), רק המ״ם ״מכל״ מורה הקצתיית, שלא כל כלי עץ מטמאים רק מקצת מהם. וזה סותר עם מלת ״כל״ שבא לכלול שכולם מטמאים. ובזה יש פה ריבה ומיעט. ולא נוכל לדעת מהו הכללות המטמא ומהו המקצת היוצא מן הכללות שאינו מטמא. ובזה צריכים אנו לעיין על יתר הפרטים שבאו פה. כי כבר בארנו שמדרך הלשון שנושאים המקובצים במשפט אחד יהיה להם איזה השתוות וזה ענין ההיקש (כמ״ש באילת השחר כלל קס). ובין הפרטים חשב שק והוא מבואר בענינו וצורתו. ונדמה הסתום אל המפורש; שהדומה לשק הוא בכלל הריבוי והבלתי דומה הוא בכלל המיעוט. והשק מצאנו בו שני ענינים: (א) שהוא משמש את האדם להתכסות בו ואת משמשי האדם – כי יניח בו כליו וחפציו. וזה הגדר הראשון שחשב בספרא [משנה ד׳] (מובא בתוספות סוכה דף ה, מנחות דף צו, ובפירוש הר״ש פרק טז דכלים מ״ז. ועיין תוספות בבא בתרא (דף סו), עירובין (דף לא) מה שכתבו על הספרא הלז). ור״ל הסולם משמש רק את האדם והקולב (פירש הרמב״ם דפוס שנקרא בערבי קלב. והראב״ד שהשיג (פ״ד מהלכות כלים) על הרמב״ם ופירש קלב סולם והביא ראיה מהתורת כהנים על כרחך היה גרסתו ״ומוציא אני את הסולם והקלב שהם משמשים את האדם״. אבל בתוספתא הכי איתא ״העשוי לשמש את האדם כגון הסולם, ואת הכלים כגון הקלב״). והנחותה – כלי שמניחים תחת הכלים. והמנורה שהם משמשים רק למשמשי האדם. לכן הם טהורים. ולר׳ יוסי במשנה דכלים (משנה כלים פ״טז מ״ז) יש גדר שלפעמים גם משמשים משמשי האדם טמאים גם משמש את הכלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. (ב) הגדר הב׳ שהשק מטלטל מלא וריקן כמו שכתוב ״ויהי הם מריקים שקיהם״. וזה מה שחשב [במשנה ה׳] (מובא בר״ש פרק ט״ו דכלים מ״א ופירושו מבואר במשנה שם). והשדה והתיבה וכל אינך מנה ר׳ מאיר במשנה שם לטהרה. ואמר דיתר הכלים אף מקבלים מ״ם סאה טמאים. ודרדור עגלה וקסתות המלכים וכולי מנה ר׳ יהודה במשנה שם לטומאה אף שמקבלים מ״ם סאה כי דרך לתת שם רק קצת ולטלטלם במלואם. ועל זה אמר ר׳ מאיר [במשנה ו] שכל מקום שחשב בטהרה טהור והשאר טמא, ור׳ יהודה שחשב את הטמאים לבד אמר שהשאר טהור. ואין ביניהם אלא עריבת בעל הבית שלר׳ מאיר טמאה אחר שלא חשבוה עם הטהורים ולר׳ יהודה טהורה כיון שלא חשבוה בין הטמאים. ודברי ר׳ נחמיה מובנים שאלו הכלים, אף על פי שאין מטלטלים מלאים, מטלטלים אם נשתייר בהם פחות ממ״ם סאה. ודברי ר׳ נחמיה מובאים בתוספתא דכלים (ב״מ פ״ה).   [קיז] או בגד – כבר בארנו בפר׳ קדושים (סימן קא) שבמקום שאין לטעות ידבר החילוק בוי״ו המחלקת ולא יבא מלת ״או״ רק במקום שיש לטעות שהוא וי״ו המחברת. (וכל מקום שיוצא מן הכלל יש דרוש על מלת ״או״). ופה היה יכול לכתוב ״מכל כלי עץ ובגד ושק״ כמו שכתב (במדבר לא, כ) ״וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים תתחטאו״. ומבואר אצלינו שלפעמים יבא מלת ״או״ להורות חלוקה מינית, ר״ל שאם יאמר ״כלי עץ ובגד ועור״ מדבר רק על הפרטים המוזכרים לבד; רק בגד ועור ושק, לא זולתם. אבל כשאמר מלת ״או״ – יבאר החלוקה בין כל מיני הכלים מה יהיה דינם. שעץ או בגד או עור דינם כך וכלי חרש דינו כך, כי מלת ״או״ ישמש על החלוקה המינית. וכבר בארנו בפרשת צו (סימן סז וסי׳ קיב) כי מתנאי החלוקה ההגיונית שתהיה שלמה ותקיף את כל המינים. ואחר שיש כלים שהם ממוצעים בין הבגד והעור או בין העור והשק (ר״ל שלא יפול עליהם בעצם לא שם ׳בגד׳ ולא שם ׳עור׳ או ׳שק׳ רק בדרך ההרחבה), ואם היה אומר בוי״ו החיבור הייתי אומר דוקא מה שנקרא ׳בגד׳ בדרך הדיוק, לא הלבדים. אבל כשאמר ״או בגד״ – שדבר בדרך החלוקה – בהכרח כל הקרוב לבגד יכלול בשם ׳בגד׳. (ושם בארנו כלל זה היטב, עיי״ש). וכן יורה מלת ״או״ כמלת ״אם״ שבא גם כן על החלוקה ומורה כל שהוא בגד, אף קטן וצבוע, דכבר ריבה אותה למעלה (סי׳ צט) לענין טומאת נבלה שהם בכלל ״יכבס בגדיו״ והוא הדין שנכללו במה שכתב ״או בגד״. מה שאין כן הציפה – אינו בכלל בגד כמו שבארנו שם (סימן הנ״ל). ויש טעות סופר בספרא וצריך לומר ״יכול אף הציפה״, ומלת ״יכבס״ טעות סופר. וכן מה שכתב ״מנין לעשות שאר כלים״ עד ״אדם וכלי חרס״ – צריך למחוק שנשתרבב בטעות מן הפסקא דלמעלה (סי׳ צט).   [קיח] או עור – שם ׳עור׳ הוא כולל – עור האדם, עור כל בעלי חיים. ונמצא גם על דגי הים – ״התמלא בסוכות עורו״ (איוב מ, לא). ובנגעים יש לימוד דעור חיית הים אינו מטמא. ובכלל קבלו דאין בכל מה שבים טומאה, לא לטמא ולא להתטמא כמו שאמרו בכלים (משנה כלים פ״יז מ״יג). ובכל זה אי אפשר ללמוד מנגעים – הגם שבצד אחד יש קל וחומר משם דשרצים קילי לענין טומאה דאין שתי וערב טמא בהם – דלעומת זה יש בהם גם כן חומרא שבגדים צבועים טמאים. אמנם ממה שכתב ״או בגד או עור״ מבואר שמדבר רק מעור היבשה כמו בגד. אולם כבר אמרנו שמלת ״או״ מורה על החלוקה השלמה ובא לרבות איזה דבר שיכנס בגדר שם ׳עור׳. ופירשוהו שמחבר אם חבר להם מן הגדל בארץ בענין שהוא חיבור לטומאה אפילו כל שהוא, שאז עור חיית הים מטמא. וברייתא זו מובאת בר״ש ורבינו מיימון (פרק יז דכלים).   [קיט] כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם – הוא כלל מוסיף על הפרטים לבאר שבפרטים האלה צריך (א) שיהיה כלי ולא עורות רצועות סנדלים שאינם כלי, אחר שעדיין לא תקנם בסנדל, (ב) שיעשה בהם מלאכה הצריכה להעשות. לאפוקי עור המצה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ. או עור האיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ כמ״ש בפרק המוציא (דף עט), (ג) מה שכתב ״אשר יעשה מלאכה״ ולא אמר ״אשר נעשה״ בלשון עבר להורות שגם דבר המתוקן להעשות למלאכתו כמו עורות אהלים מטמא. והוא הדין דוגמאות אלה בכל הכלים. וכיוצא דריש בפרשת תזריע (סימן קס בסופו, עיי״ש).   [קכ] או שק – כבר התבאר שמלת ״או״ בא על החלוקה המינית וכולל גם הדומה לשק כמו קלקלי וחבק. ובכל זה מה שאינו טוו וארוג לא נכנס בכלל שם ׳שק׳ כי נקרא ׳שער ונוצה׳, לא ׳שק׳. וזה פירוש [משנה א]. והנה במת כתוב (במדבר לא, כ) ״וכל מעשה עזים תתחטאו״. ויש לפרש דשם טמא גם טוו ואריג שבא מן העזים. דאין ללמוד משרץ דיש לומר שאני טומאת מת דחמורה. אמנם חז״ל קבלו דבגד ועור האמורים בשרץ וכן במת – מופנים, כי שרץ ומת הוקשו לשכבת זרע דכתיב (בפר׳ אמור) ״והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או איש אשר יגע בכל שרץ״ – משמע שטומאתם שוה. וכיון דכתיב ״וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע״ נדע דהוא הדין דבגד ועור מטמאין בשרץ ומת. ומיותרים לגזריה שוה. דמה שרץ (שכתוב בו בגד ועור) לא טמא אלא טוו ואריג – כך מת (שכתוב בו בגד ועור). ומה במת טמא כל מעשה עזים – אף בשרץ. וזה פירוש [משנה ב׳מ וג׳]. והנה אחר שחדש הגזירה שוה דבגד ועור אין צריך ״או שק״ על קלקלי וחבק, דהא למד ממת, ובמה שכתב ״כל מעשה עזים״ כולל גם קלקלי וחבק. רק שמה שכתב בשרץ ״או שק״ בא ללמד שלאו דוקא שק העשוי מן העזים; שהוא הדין העשוי משער חזיר – טמא. וגם בזה ילפינן מת משרץ בגזירה שוה דהוא הדין במת טמא גם שק הנעשה מן החזיר. וזה פירוש [משנה ד׳ וה׳]. [משניות אלה הובא בגמרא שבת (דף סד.). ועל פי פירוש הגמרא שם פרשתי.]   [קכא] כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם – כבר פירש זה (בסימן קיט). ופה מפרש מה שכתב ״כל כלי״ מלת ״כל״ בא לרבות כל שהיא כלי, אף הקלע והקמיע והתפלה. ומ״ש ״אשר יעשה מלאכה בהם״ דייק במה שכתב ״יעשה״ בנפעל – רק עלים נפעלים, לא פועלים מלאכה כמו העץ והעבות. ומתבאר במסכת כלים (משנה כלים פ״כא מ״א). ומ״ש מלת ״בהם״ – מדייק רק שנעשה המלאכה בהכלי עצמו, לא חפויי כלים שהמלאכה נעשה בהכלי והם רק מכסים הכלי שנעשה בו מלאכה.   [קכב] במים יובא – יש להסתפק אם לא טבל הכלים בפעם אחד רק חלק-אחר-חלק אם עלתה לה טבילה. כי לשון ׳ביאה׳ ו׳הבאה׳ יסופק. וכבר אפלוגי בזבחים (דף לב.) אם ביאה במקצת שמה ביאה. ומחולקים בזה הרמב״ם והראב״ד (פ״ג מהל׳ ביאת מקדש). ולמד לה הספרא (פה ובפרשת אמור פרק ד משנה ד) לענין טבילת אדם ממה שכתב ״ובא השמש וטהר״ והוא הדין פה כתב ״וטמא עד הערב וטהר״ שהוא הערב שמש. ובהכרח כמו שהטהרה שתגמור על ידי הערב שמש הוא בפעם אחד – כן מוכרח בטהרת הטבילה, שאם לא כן יצויר שבבוא השמש יטהר לחציו וזה אי אפשר. ואגב דייק מלשון ׳ביאה׳ שביאת השמש לא תצויר חלק אחר חלק כי ישקע כולו תחת האופק – מבואר שלשון ׳ביאה׳ והוא הדין ׳הבאה׳ הוא על ההבאה בפעם אחד.   [קכג] וטמא עד הערב וטהר – העתיד יבא על שני פנים כשיש מקום לוי״ו – (א) העבר המהופך לעתיד על ידי הוי״ו שבראשו כמו ״וטמא עד הערב וטהר״ (ב) העתיד הגמור עם וי״ו בלתי מהפכת כמו ״ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך״. ויש הבדל ביניהם. שהעתיד עם וי״ו המהפכת ידבר שכבר יהיה הדבר עבר בזמן העתיד ונשלם. והעתיד הגמור עם וי״ו החיבור ידבר על הפעולה העתידה, לא על השלמתה. ובארנו הדבר היטב בסדר תזריע (סימן ו). ולפי זה לא יצדקו שני פעלים אלה הסותרים – ״וטמא וטהר״ – בשאחד תנאי לחברו; שפעל ״וטמא״ מציין בזמן העתיד כבר היה טמא, ופעל ״וטהר״ מציין וכבר הוא טהור. וזה לא יתכן דהא הטהרה מתחלת אחרי הערב ובאה אחר הטומאה. והיה לו לכתוב ״ויטהר״ בעתיד הגמור. מזה מוכיח בספרא (מובא ביבמות דף קה. שכבר הטהרה תצויר בעבר, שכבר היה טהור לחולין קודם הערב שמש. ובגמרא גריס ״למעשר והיה טמא לתרומה״. (ועיין בפר׳ תזריע בסימן הנ״ל ובאילת השחר (כלל מב)). (לג) [קכד] וכל כלי חרס – כבר בארנו זה (סדר צו סימן סז) באורך שכל מקום שתעשה התורה חלוקה בין מין למינים על כרחך תעשה חלוקה שלימה כוללת ומקפת על כל המינים. והסימן לזה משם הסוג שהתחבר על שם המין. כמו מה שכתב פה ״כלי עץ״ ״כלי חרש״ – מבואר שבא לעשות חלוקה כוללת בין כל הכלים. ובזה בהכרח הכלים הדומים יותר לעץ יכנסו בכלל ״כלי עץ״ והדומים יותר לחרס יכנסו בכלל ״כלי חרש״; כי הכלי נתר יצטרפו בכבשן ככלי חרש. עיי״ש ותבין.   [קכה] וכל כלי חרס – מלת ״כל״ מרבה תמיד. ואמר בספרא שבא לרבות האהלים וכן שברי כלי חרס. רוצה לומר כל הנקרא בשם ״כלי״. ומה שאמר לרבות האהלים פירש הראב״ד בהשגות (פרק י״ג מהלכות כלים ה״ה) שהם השדה תיבה ומגדל הבאים במדה שהם כאהלים לענין שאין צריך צמיד פתיל באהל המת (דאפילו כיסוי בעלמא מציל) ואף על פי כן לענין אויר כלי חרס מטמאין ככלים ולא אמרינן שיהיו כאויר בית שאינו מטמא. ומרבה לה מן ״כל כלי חרש״. [ובעל קרבן אהרן לא עיין בראב״ד היטב]. אמנם גירסת הרמב״ם שם ״תלמוד לומר אל תוכו״. וזה לשונו שם (פ״יג מהל׳ כלים ה״ה): אחד כלי חרש שנכנסה טומאה לאוירו או שכפהו על הטומאה המונחת על הארץ שנעשה אהל עליו שהרי הטומאה בתוכו – מפי השמועה למדו שזה שנאמר ״אל תוכו״ לרבות האהלים. רצה לומר ש״אשר יפול״ אינו בדוקא, רק כל שהוא בתוכו. וצריך לומר דלהרמב״ם לא צריך קרא על כלי חרש הבאים במדה דהא כלי חרש לא אתקיש לשק. (ומה שאמר כלי עץ שטמא פשוטים פירושו בחזי למדרס. מה שאין כן מדרס כלי חרס - טהור). ומה שאמר מנין לרבות שברי כלי חרס – פירושו מפני שעדיין נקרא ׳כלי׳. ויש בזה שני תנאים. (א) שאם בהיותו שלם היה מקבל שלא על ידי סמיכה צריך שיקבל גם עתה שלא על ידי סמיכה, (ב) שיהיה הנשאר לפי גודל הכלי וכמותו. (וכל מה שכתוב במשנה ב׳ מועתק מפרק ב דכלים משנה ב). ומה שאמר הם קרקרותיהם – פירושו, בין הם עצמם בין שבריהם, שיעורן בכדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו (כמו שמובא בשבת דף עז) עד לוג, ולוג כלמטה (כמ״ש בתוספתא ובחולין נה). דאם היה תחלתו יותר מלוג עד סאה – שיעור שבריו ברביעית. ורבי עקיבא שהוא לא ישער לפי גודל הכלי רק לפי המקומות שרגילים לעשותם (ולודיות ולחמיות פירושם הנעשות בלוד ובבית לחם). ומה שאמר נשתקע הדבר וכולי – כן הוא בתוספתא ופירושו דעל יותר מלוג לא נאמרו אז רק ר״נ וראב״י סבירא להו גם שיעור דשני לוגין.   [קכו] אשר יפול מהם אל תוכו – לפי דרכי הלשון וכלליו היה ראוי לומר ״אשר יפול אל תוכו מהם״ כמו שכתב בפסוק הקודם ״וכל אשר יפול עליו מהם״ שהקדים מקום הנפילה לפני תיבת ״מהם״. וכן ראוי. כי נודע בכללי הלשון שהמלה העיקרית שיש בה חידוש תקדים תמיד במאמר וכמו שכתבנו באילת השחר (פרק כב). ואחר שההבדל בין כלי חרס לשאר כלים, שבשאר כלים התנאי ״אשר יפול עליו״ ובכלי חרס התנאי ״אשר יפול אל תוכו״ (ששאר כלים מטמאים מגבם וכלי חרס מתוכם) – אם כן מלת ״עליו״ ומלת ״אל תוכו״ היא עיקר החידוש בשני המאמרים. לא כן מלת ״מהם״ שאין בו שום חידוש. והיה צריך להקדים מלת ״אל תוכו״ קודם מלת ״מהם״. מזה הוכיחו חכמים שעל כרחך יש איזה חידוש ודיוק במלת ״מהם״ ולכוונה זו הקדימו. כי במה שכתב בשאר כלים ״אשר יפול עליו״ שהוא נגיעה בגב הכלי אי אפשר שיגע רק בגוף השרץ, אבל במה שכתב ״אשר יפול אל תוכו״ שהיא לאויר הכלי יצויר שהשרץ בלוע בדבר אחר ומכל מקום הוא נופל אל תוכו. ובאמת יש בזה הבדלים להלכה. שהתרנגול שבלע את השרץ ונפל לאויר התנור – טהור, כי השרץ בטל בבטן התרנגול כי עתיד להתעכל במעיו ונקרא על שם התרנגול שהוא נפל, לא השרץ. וזה דייק במה שכתב ״וכל אשר יפול מהם״ דוקא, ר״ל בשיקרא הנפילה על שם השרץ, לא על שם דבר אחר. אבל אם התרנגול מת אינו בטל במעיו והרי זה כאילו נפלו שניהם כל אחד בפני עצמו, השרץ והתרנגול. והוא הדין כל בלוע שסופו להפרד כמבואר ברמב״ם (פרק י״ד ופרק כ מהלכות ט״מ). וזה שורש לרוב הלכות המוסדים שם על יסוד זה ותלוים על הר הגדול מה שהקדים מלת ״מהם״ שצריך שיהיה השרץ בפני עצמו, לא בטל בעצמים בבטן המלאה.   [קכז] אל תוכו – הדבר שיושם בדבר אחר יזכירהו בעל הלשון בשימוש הב׳ – ״וישם באגנות״, ״הלחם אשר בסל״, ״בספל אדירים הקריבה חמאה״. אולם אז אין מן ההכרח שיהיה להכלי תוך, כמו: ״אש המזבח תוקד בו״, ״מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן״. וכשישמש במלת ״תוך״ – אם בא על הכלי – הוא מוקף מג׳ רוחות כמו ״כבשר בתוך קלחת״ (מיכה ג׳:ג׳), ״בתוך האיפה״ (זכריה ה׳:ז׳), ״כהתך כסף בתוך כור״ (יחזקאל כ״ב:כ״ב). ואם בא על עצמיים מקובצים יחד יכוין במלת ״תוך״ לרוב על נקודה האמצעית כמו שאמרו בבראשית רבה (בר״ר ד, ב) בשעה שאמר הקב״ה יהי רקיע בתוך המים גלדה הטפה האמצעיית. ״ועץ החיים בתוך הגן״ תרגם יונתן וכן הוא בזהר בראשית (ח״א לה, א) במציעות גנתא. וכן ״ויבא משה בתוך הענן״ אמר ביומא (דף ד.) נאמן כאן בתוך ונאמר ״ויבואו בתוך הים״ מה להלן שביל וכולי. וכן בזהר פר׳ נח (ח״א סו, א) במציעות עננא. ובברכות (דף ג:) אין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה, עיי״ש. וברבה וארא (שמו״ר, יב) ״ואש מתלקחת בתוך הבדר״ ר״י ור״נ חד אמר כפרצנותא דרומנא דחרצנותא מתחמו לגו, וחד אמר וכולי, עיי״ש. וזה המבדיל בין תוך ובין קרב. שבמלת ״קרב״ אינו מקפיד על שיהיה ממוצע או מוקף סביב. וזהו שאמר בספרא ממה שכתוב ״אל תוכו״ – את שיש לו תוך טמא וכולי. וזה שורש לההלכות שהזכיר הרמב״ם (פרק יח מהלכות כלים מן הלכות א׳ עד ט׳). ומה שאמר כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים – הוא משנה בכלים (משנה כלים ב׳:ג׳). ופירושו, חכמים גזרו על משקין טמאים שיטמאו כלי אף על פי שלא נטמאו המשקים רק מחמת שרץ והם ראשון – מטמאין כלי מדברי סופרים, ואם נגעו באחורי הכלי לא נטמא תוכו. וקמ״ל דבכלי שאין לו תוך – אין טומאת אחוריים נוהגת ולא נטמאו אחורי הכלי. וכן בכלי שטף בהני דחזי למדרס אורייתא – אם אין לו תוך אין בו חילוק בין תוכו לאחוריו ואם נטמאו אחוריו הכל טמא. כמו שמובא בבכורות (דף לח.).   [קכח] אל תוכו – ממה שכתב תחלה ״אשר יפול עליו״ ופה אמר ״אשר יפול אל תוכו״ – מבואר שפה אינו מטמא עליו, ר״ל מגבו ומאחוריו, רק מתוכו. ואולם עדיין יש לומר שמטמא מגבו מדין קל וחומר מכלי שטף שאינו מטמא מתוכו כמ״ש בספרא. ולכן רבא בחולין (דף כה.) לא נחה דעתו בזה ולמדה ממה שכתוב ״וכל כלי חרס אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא״ שמדבר מכלי חרס שיש בו חילוק בין אם יש עליו צמיד פתיל כיון שאין מטמא מגבו. ויש לפרש שגם הספרא פה סמך על לימוד זה. אולם ברמב״ם (פ״יג מהל׳ כלים ה״א) תפס כדברי הספרא פה ולא חש להזכיר דברי רבא.   [קכט] וכלי חרס אשר יפול אל תוכו – מבואר אצלינו תמיד יסוד נאמן וקיים שכל מקום שיקדים השם אל הפעל יורה הפוך וסתירה וחלוקה (וכמו שכתבנו באילת השחר פרק יב). והנה אם היה הדין שגם שאר כלים מטמאים מתוכם, (ואין הבדל בין כלי חרס ליתר כלים רק שכל הכלים יטמא מתוכם ומגבם וכלי חרס רק מתוכו, לא מגבו) – היה ראוי לאמר ״ואשר יפול אל תוך כלי חרס״, שבזה יודע שכלי חרס נבדל מכל הכלים שרק תוכו טמא והם טמאים גב ותוך. אבל במה שהקדים השם – ״וכלי חרס אשר יפול אל תוכו״ – נודע שרק כלי חרס מטמא מתוכו, לא יתר הכלים. והם מובדלים מהפך אל הפך. וזהו שאמר בספרא קל וחומר לכלי שטף וכולי תלמוד לומר ״כלי חרס אל תוכו״. ובחולין (דף כד.) וזבחים (דף ב:) מפרש תוך תוכו תוך תוכו, ופרש״י דהוה ליה לכתוב ״וכלי חרס אשר יפול אל תוך״ וכתיב ״תוכו״, ממעט תוכו של זה ולא תוכו של אחר. וזה לא יאות לפי דרכינו. דאיך יאמר ״אשר יפול אל תוך״? הלא יהיה חסרון בלשון – איזה תוך? והלא כפי הדקדוק מוכרח לכתוב ״תוכו״ בכינוי? רק פירושו שהיה ראוי לכתוב ״תוך״ – היינו ״אשר יפול אל תוך כלי חרס״, כי כשיכתב השם אחר הפעל אין צריך לרמזו על ידי כינוי.   [קל] אשר יפול אל תוכו – כל משכיל בלשון יודע שלא יצדק כינוי ״תוכו״ אם הוא תוך כלי אחר הנתון תוך כלי זה, דאז אינו ׳תוכו׳ רק תוך הכלי הפנימית. וזהו שאמר ולא כשיפול לתוך תוכו; שאם השרץ בחבית הנתונה בתנור שפי החבית למעלה (או בשוה) מן התנור – השרץ תוך החבית, לא תוך התנור. וכן במה שכתב ״כל אשר בתוכו יטמא״ גם כן, לא אשר בתוך תוכו (כמו שאמר [במשנה ח׳]). שאם היה הכונה שגם זה יטמא היה לו לכתוב ״כל אשר בתוך״, בלא כינוי, להורות כל תוך שיהיה. ובארו שצריך שני למודים: (א) שאינו נטמא משרץ שנתון תוך תוכו, (ב) שאינו מטמא אוכלים שנתונים בתוך תוכו. כי בצד אחד מדת לטמא מרובה יותר שמטמא מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו רק מאוירו, ומצד אחד מדת ליטמא מרובה יותר שמיטמא מבית שאור ואינו מטמא את השאור. והוא הדין המבואר במשנה דכלים (משנה כלים ח׳:ו׳), וברמב״ם (פ״יד מהל׳ כלים ה״ב) שבית שאור (הוא כלי בעל שני חדרים) המוקף צמיד פתיל ושרץ באחד ואוכלים בחדר השני ונתון בתנור – ניטמא התנור (כי אין צמיד פתיל מציל על הטומאה שלא לצאת), ואינו מטמא האוכלים (כי הצמיד פתיל מציל על הטומאה שלא תכנס). ולכן אי אפשר ללמוד חד מחבירו (ובזה תבין מה שאמור [במשנה ז׳ וח׳]). אמנם אם נקבה הכלי הפנימית כבר אינו ׳תוך תוכו׳ כיון שבטל מתורת כלי והוא רק כמחיצה החוצצת בין הטומאה ובין הכלי או בין האוכל והכלי שאינו מציל כמ״ש במשנה. ועל זה אמר מכאן אמרו כוורת. ומה שאמר [במשנה ט׳] תלמוד לומר כל אשר בתוכו – ר״ל דממה שכתב ״כל אשר בתוכו״ מבואר דאף שלא נגע (כמו שאמרו בחולין (דף כה.) דיצויר שהכלי מלא חרדל), ובכל זה הכל טמא אף על פי שלא נגע בהכלי. והוא הדין שמחיצה אינה מפסקת. ודין זה נוהג גם במ״ש ״אשר יפול אל תוכו״ אף שלא נגע כמש״ש נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו לטמא והוא הדין שמחיצה אין מפסקת וכלי הניקב הוא רק כמחיצה כיון שבטל מתורת כלי. ומה שאמר בכלי חרס ככונס משקה ובכלי שטף כמוציא זיתים – דכן שיעור טהרתם (כמו שמובא פרק ח דכלים מ״ב ופרק ג מ״א). ומה שאמר [במשנה י׳] מכאן אמרו כוורת פחותה ופקוקה בקש – ר״ל אף על פי שפקוקה בקש אינו תוך תוכו אחר שבטל מתורת כלי. ור׳ אליעזר סבר דמצלת כמו שזה מציל במת. וחכמים השיבו שבמת שאני שגם מחיצה מצלת באהל. ודבר זה עצמו אמר לו ריב״נ לר׳ אליעזר (וכמו שהוכיחו התוספות בזבחים וכמו שמשמע מדברי התוספתא). והשיב לו ר״י שזה הנידון, כי ר׳ אליעזר סבירא ליה דגם בכלי מועיל מחיצה. וכן על מה שאמר ר׳ יוסי מטפח על טפח השיבו גם כן שהיא הנידון. ובתוספתא שם אמר רבי היא תשובה ר״י הוא תשובה ריב״נ – רוצה לומר דר׳ אליעזר סבר שדרך לחלוק כלי חרס וטפח על טפח גם כן מציל בכלי חרס כמו באהל המת.   [קלא] כל אשר בתוכו יטמא – אחרי העיון והחיפוש ראינו שכל מקום שבא פעל ׳טמא׳ בלשון ציוי-עתידי, בדרך הפעל ״יטמא״ או על ידי וי״ו המהפכת (״וטמא עד הערב״) – כולם הם מטמאים לזולתם. כי זה גדר הטומאה שיוצאה אל הנוגע בה ומתדבקת בו. ודבר שאינו מטמא זולתו אינו ׳טמא׳ רק ׳פסול׳. וחכמים בלשונם הבדילו בין המטמא אחרים לבין הבלתי מטמא בשם ׳טמא ופסול׳. ובלשון המקרא כשיבא שם ׳טמא׳ בדרך השם – ״טמא הוא״ – יבא לפעמים על הפסול או על טומאה שפתרונה מענין שיקוץ וגיעול או הפך הקדושה כמו ״טמאים הם״ שכתוב בחית הארץ ודגי הים האסורים לאכילה. וכן ״ותטמא הארץ״, ״לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה״. לא בא פעל ציוי-עתידי. והוא טומאה הפך הקדושה וסימנו קישור הב׳ שאחריו. ועל יסוד זה בנה רבי עקיבא קרית עוז שהשני עושה שלישי ממה שכתוב ״כל אשר בתוכו יטמא״ בציוי – בהכרח האוכל מטמא אחרים, שאי לאו כן היה לו לכתוב ״כל אשר בתוכו טמא״ בדרך השם. וברייתא זו מובא במשנה דסוטה (דף כז:) ובגמרא (פסחים דף טז, חולין לג:). (והמפרשים שפירשו דדרשינן מקרא ומסורת – יְטַמֵא – לא דברו נכונה בזה). והנה גם לשון טומאה שבא בנפעל יורה גם כן לפעמים על הפסול כמו ״בגלולי מצרים על תִטַמָאו״, ״ונסתרא והיא נטמאה״. ובזה אם נגרוס ״אינו אומר יִטַמָא אלא יִטְמָא״ – גם כן נכון; שפעל יטמא בקל מורה שהוא טמא, לא פסול, ומטמא אחרים. ורבי יוחנן בן זכאי לא מצא את החק הזה המיוסד בלשון ובימיו היו מטמאין השלישי מקל וחומר ובדרך למודי המדות שיש מקום לפרכא, וכמו שפי׳ ופלפל בזה בגמרא בסוטה (דף כח.). וכשגילה רבי עקיבא כלל הזה אמר ר׳ יהושע מי יגלה עפר מעיניך וכולי וברוך שבחר בהם ובמשנתם.   [קלב] כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשברו – לפי צחות הלשון וסדרו היה ראוי לכתוב ״וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו תשברו וכל אשר בתוכו יטמא״. (א) שתחלה ראוי לכתוב דין הכלי עצמו ואחר כך דין הנוגע בו, (ב) שזה מגביל נגד מה שכתב תחלה ״מכל כלי עץ וכולי במים יובא...וכלי חרס תשברו״, שלזה מועיל טבילה ולזה אין מועיל. וראוי שיגביל זה מול זה. (ג) דהא אחר כך שב לדבר מן האוכל, וראוי לסמוך ״כל אשר בתוכו יטמא... מכל האוכל״, לא לדלג מן הכלי אל האוכל ולשוב לדין הכלי ולשוב לדין האוכל. (ד) שבזה לא היה צריך לכתוב מלת ״אותו״ שבא תחת השם והיה מקצר בלשונו. מזה מבואר שמה שכתב ״אותו תשברו״ אינו ציוי שמחויב לשברו, רק רשות; רצה לומר אם תרצה לטהרו לא יטהר רק על ידי שבירה. ובזה דרך הלשון להקדים את הדבר ההחלטי קודם דבר הרשות. ש״אשר בתוכו יטמא״ בהחלט, והוא יש לו תקנה על ידי שבירה. וכדרך שאמרו תנא חומרי חומרי נקיט, שדבר החמור והמוחלט יקדימנו בלשונו. מה שאין כן אם פירוש מה שכתב ״תשברו״ שאתה מחויב לשברו (ככלי חרס של חטאת שמצוה לשברו) – היה לו להקדים זה בתחלה ולא לעות הסדר בחנם. והנה דבר זה היה פשוט בעיני חז״ל. ועל יסוד זה (הפשוט בעיניהם עד שלא זכרוהו) שאלו: יכול ישברנו ודאי והרי הוא בזב וכלי חרס וכולי יכול ישברנו ודאי תלמוד לומר אותו וכולי – הקשו דילמא מה שכתוב ״ואותו תשברו״ הוא ציוי שמחויב לשברו, ואי משום הקושיא מה שלא אמר בהפך ״תשברו... וכל אשר בתוכו יטמא״ – הלא י״ל שאמר כן כדי למעט במלת ״אותו״ כלי אחר של זב שאין צריך שבירה (שעל זה אמר רק אותו, לא זולתו), ולכן הקדים ״כל אשר בתוכו יטמא״ כדי שיכתב מלת ״אותו״ (שזה לא יתכן לכתוב ״וכלי חרס אשר יפול אל תוכו אותו תשברו״; שזה נגד הדקדוק). ומשיב שאי אפשר לפרש כן, שהוא נגד הסברה. דאם פה מחויב לשברו כל שכן בזב החמור, ואם בזב החמור אין צריך שבירה כל שכן פה. ואם כן מה שכתב ״אותו תשברו״ לבסוף על כרחך מפני שהוא רשות ורצונו לומר אין לו טהרה אלא שבירתו אם תרצה לטהרו. והדבר אחר סבירא ליה שגם אם יהיה אומר ״ישבר וכל אשר בתוכו יטמא״ – לא נטעה שהוא ציוי, כי למה יהיה מחויב לשברו - וכי אסור להשהות כלי טמאה? רק לכן כתוב ״תשברו״ לבסוף עם מלת ״אותו״ – למעט אוכלים. האוכל יטמא ורק אותו הכלי חרס תשברו – לא אוכלים, אין מתטהרים בשבירה ופרירה לפרורים. (לד) [קלג] מכל האוכל אשר יאכל – זה מוסב על מה שכתב ״כל אשר בתוכו יטמא״ – רק אוכל ולא כלים שבתוך כלי חרש. ועל זה אמר בספרא (מובא בשבת דף קלח, פסחים דף כ) ״מכל האוכל״ - אוכלים מטמאים מאויר כלי חרש ולא כלים. ממה שכתב ״האוכל״ בה׳ הידיעה ולא אמר ״כל אוכל״, משמע אוכל הנודע; שהוא המיוחד לאדם, לא אוכלי בהמה. אבל במה שכתב ״כל האוכל״ – מלת ״כל״ הוא מחייב כללי, ומרבה כל שהוא עתה מיוחד לאדם, אף אוכל בהמה שחשב לאכלו. והוסיף ״אשר יאכל״ – שצריך שהאוכל יאכל, לא אם נסרח ובלתי ראוי לאכילה. וגם כולל שצריך שיעור מיוחד לאכילה שהוא שיעור ביצה. ומה שאמר שמטמא בכל שהוא – לדעת התוספות פסחים (דף לג.) הוא דרבנן, ולדעת הרמב״ם שמקבל טומאה בכל שהוא צריך לומר שזה ממ״ש כל אשר בתוכו יטמא אפילו חרדל. ומבאר ״מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים״, ר״ל לקבל הכשר מים צריך כביצה והוא הדין לטמא אחרים.   [קלד] מכל האוכל – הנה מ״ם של ״מכל״ זרה, שהיה לו לכתוב ״כל האוכל״ כדין הפרט המפרש את הכלל. וכבר בארתי בכיוצא בו למעלה (סימן קטז) על מ״ם ״מכל כלי עץ״ שאינו מ״ם היחוס, דאז היה צריך שיבואו כל השמות אצלו ביחוס שממנו – ״מכל כלי עץ או מבגד״, עיי״ש. וכן פה, אם היה מ״ם היחוס היה צריך לומר אחרי זה ״ומכל משקה אשר ישתה״ כמו שבארנו כלל זה היטב (סימן עא ובאילת השחר כלל רח). ומזה הוציאו שהוא מ״ם הקצתית – שרק מכל – לא כל האוכל; וממעט אוכל שנתון תוך כלי חרס המוקף צמיד פתיל ונתון בתנור, שהצמיד פתיל מציל על האוכלים כמו שמועיל צמיד פתיל לכלי חרס שבאהל המת להציל על מה שבתוכו, כמו שכתוב ״וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא״, דמשמע - הא יש צמיד פתיל עליו טהור ומציל על מה שבתוכו. ולמדו בספרי שם שאינו מדבר רק בכלי חרס שהטומאה נכנסת דרך פתחו, שאינו מטמא מגבו רק מאוירו. עוד אמרו שמה שכתוב ״כל אשר בתוכו יטמא״ (כן נראה להגיה) – מלת ״כל״ מרבה אף שהיא בכלי המוקף צמיד – אם היא כלי שטף – אין מציל על אוכלים שבתוכו כמו שאינו מציל באהל המת. ואמרו דצריך קרא כי מן הדין הייתי טועה לאמר: (א) שכלי שטף יציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל בכלי חרס אחר שמציל על עצמו בלא צמיד פתיל, כל שכן על מה שבתוכו בצמיד פתיל. דכל שכן מכלי חרס שמציל על מה שבתוכו באהל המת בצמיד פתיל אף שאינו בו כח להציל שם על עצמו. ועל זה צריך קרא ד״כל אשר בתוכו״. (ב) יש לטעות דכלי שטף שאינו מציל על מה שבתוכן בכלי חרס בצמיד פתיל כל שכן שלא יציל שם על עצמו בלא צמיד פתיל, דגם כלי חרס המציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת אינו מועיל להציל על עצמו בלא צמיד פתיל. על זה אמר ״כל האוכל״ ולא כלים. (ג) יש לטעות דכלי חרס לא יציל על עצמו באהל המת בצמיד פתיל אחר שאינו מציל על עצמו מכל מכלי שטף שאינו מציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל בכלי חרס אף שמציל על עצמו. על זה אמר ״וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו וכולי״.   [קלה] אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה וכולי – פירש שהאוכל אינו מטמא רק עד שיוכשר לקבל טומאה על ידי שבא עליו מים. (דאף שכתוב אחר כך ״וכי יותן מים על זרע״ – חד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ כמו שאמרו בחולין (דף לו:). והנה יש מאן דאמר דטומאת משקין אינם מן התורה. ומפרש מה שכתב ״וכל משקה״ פירושו: אשר יבא עליו מים וכל משקה יטמא. וטעמו דאם פירוש ״וכל משקה״ מוסב על ״כל אשר בתוכו״ היה לו לכתוב ״כל אשר בתוכו מכל האוכל וכל משקה יטמא״, ולא היה צריך לומר ג׳ פעמים ״יטמא״. וגם למאן דאמר דטומאת משקים דאורייתא סבירא ליה מטעם זה דיש בכתוב הבנה תאומית. ופי׳ גם כן אשר יבא עליו מים וכל משקה, ופירושו מים או שאר משקה. וממה שפרט מים לבד, הגם שהוא בכלל ״כל משקה״ – מבואר דמלמד רק משקה הדומה למים שאין לו שם לויי והם ז׳ משקים. ועיין מה שכתב הראב״ד (פ״א מהל׳ טומאת אוכלים) על דברי הרמב״ם ומה שהשיב עליו הכסף משנה מברייתא דפה. ובתוספתא באר עוד טעם על ז׳ משקים אלה דמצאנו בכולהו בכתוב לשון ׳שתיה׳, מה שאין כן בשאר משקים. עיי״ש באורך.   [קלו] אשר יבא עליו מים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי – מה שכתב ״אשר יבא עליו מים״ משמע בכל אופן; ואחר כך אמר ״אשר ישתה בכל כלי״ – התנה שני תנאים: (א) ״אשר ישתה״ - שמשמע שהכינם לשתיה שעל זה מורה פעל העתיד ׳ישָתֶה׳, שמוכן לכך (ב) ״בכל כלי״ - שיהיה בכלי תלושין מן הקרקע, לא מחוברים. וכיון שחלק מאמר הראשון בפני עצמו – ״אשר יבא עליו מים יטמא״ – להורות שהוא מאמר מובדל בפני עצמו – בא ללמד על שני התנאים שהוזכרו במאמר ״וכל משקה...⁠״ שהם לדוגמא. שמה שכתב ״בכל כלי״ אינו דוקא שיהיה בכלי, דאף שגבל בהם הטיט וכבס כליו ונפלו מן הטיט על האוכל – מוכשר, כיון שהם תלושין מן הקרקע כמו בכלי. וזהו מה שאמר [במשנה ב׳]. וכן מה שאמר ״אשר ישתה״ גם כן אינו דוקא שמלאם לשתיה רק פירושו שמלאם לצורך דבר תלוש שבזה דומה כמלאן לשתיה; לאפוקי אם מלאם שירדו לבורות שיחין ומערות. וכל זה ידעינן ממה שכתב תחלה סתם ״אשר יבא עליו מים״. וזה פירוש [משנה ג׳]. והנה גירסת הספרים משובשת והקרבן אהרן הגיה ותיקן על פי הילקוט, ולא הועיל מאומה. ואני העתקתי הגירסה הנכונה כמו שמצאתיה ערוכה ברש״י חולין (דף טז.). והאמת עד לעצמו.   [קלז] וכל משקה אשר ישתה – דעת ר׳ יהודה שהדם לא היה בכלל משקה, רק על ידי שאומר ״אשר ישתה״ מרבה אותו דמצאנו בו שתיה – ״מנחל בדרך ישתה״. ודעת ר׳ אליעזר ש״אשר ישתה״ מוצא משקה סרוח. וחכמים השיבו לו שאין משקים עולים מטומאתם על ידי הסורחן וכמו שהביא הרמב״⁠ ⁠״ם (פ״ב מהל׳ ט״א ה״כא) משקה שנטמא ואחר כך נסרח הרי הוא בטומאתו שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם. והראב״ד השיגו שאפילו לכתחלה מקבלים טומאה. ועיין בכסף משנה שם. ויש לבאר דבר זה בדברי הירושלמי (פרק יא דתרומות) רק שאין כאן מקום להאריך בזה.   [קלח] וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא – דעת ר׳ יהודה ור׳ יוסי שפסוק זה קאי לענין טומאת משקים; שמוסב על ״כל אשר בתוכו יטמא״ – בין כלי בין משקה – מתטמאין מאויר כלי חרס. ובמ״ש ״בכל כלי״ שמיותר – דעת ר׳ יהודה שבא ללמד שהמשקה שנטמאה היא טמאה בכל כלי שישימנה אחרי זה, ובא ללמד שהיא מטמאה את הכלי. כי כבר בארנו למעלה (סימן קלא) שפעל ׳יטמא׳ הבא בציוי מורה שמטמא אחרים, וכשאמר שהמשקה יטמא בכלי מבואר שיטמא באופן שיטמא את הכלי. ור׳ יוסי סבירא ליה שמה שכתוב ״בכל כלי״ פירושו אם היה בכלי חרס שנפל השרץ אל תוכו. ושיעור הכתוב: וכלי חרס אשר יפול אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל. וכן כל משקה יטמא בכל כלי שיפול השרץ אל תוכו. [ובפסחים (דף יח.) באר דר׳ יוסי סובר דאין משקים מטמאים לא משקים ולא כלים. ואמר שם דאמר בשיטת רבי עקיבא דדריש ״יטמא״ דכתיב גבי אוכל (כנ״ל סימן הנ״ל) וכן דריש ״יטמא״ דכתיב גבי משקים. ובעי: והיכי דריש לה. וכל משקה יטמא לטמא אוכלים אי אפשר אלא לטמא משקים אמרתי לא כך היה מאי לא כך היה אמר רב פפא לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה. רבינא אמר מגופא דקרא דא״א יטמא דסיפא לטמא משקים ודרישא נמי לטמא משקים לערבינהו ונכתבינהו ״מכל האוכל אשר יאכל וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא״, תרי ״יטמא״ למה לי? אלא יטמא דרישא לטמא משקין, יטמא דסיפא לטמא אוכלים. ואימא לטמא את הכלים ולאו קל וחומר הוא וכולי. פירוש, שר׳ יוסי סבירא ליה כלל שנתן רבי עקיבא דפעל ׳יטמא׳ הבא בציוי מורה שאינו פסול רק מטמא אחרים כמו שהוכיח מזה דשני עושה שלישי מ״ש ״יטמא״ באוכל (כנ״ל סימן קלא) והוא הדין ד״יטמא״ דסיפא פירושו שמטמא אחרים והיינו אוכלים. ושאל דלמא משקים. ואמר רב פפא אחר שלמדנו במה שכתב ״וכי יותן מים על זרע וכולי טמא הוא״ דאין טומאה עושה כיוצא אי אפשר לומר שמטמא משקים. ורבינא הוכיח זה ממה שכתב שני פעמים ״יטמא״ ולא כללם כאחד ועל כרחך דכל אחד טומאתו משונה. וכיון ד״יטמא״ דכתיב באוכל אינו מטמא אוכל רק משקה, דבאוכל למדנו דאין טומאה עושה כיוצא בה – על כרחך ד״יטמא״ במשקה מטמא אוכל דאם מטמא משקה אם כן טומאתם שוה ולמה אמר ב׳ פעמים ״יטמא״? והקשה דלמא מטמא כלים ובזה טומאתם חלוק. ומשיב על זה מדין קל וחומר. עיי״ש.] ור׳ יהושע בן קרחה מביא ראיה דמה שמשקים מטמאים כלים הוא מדברי סופרים ממה דקיימא לן דכלים שנטמאו במשקים אין צריך הערב שמש, כי טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ורבי הביא ראיה לזה ממה דקיימא לן דכלי שנטמאו אחוריו במשקים - תוכו טהור, שזה משום היכרא שהוא מדברי סופרים כמ״ש בבכורות (דף לח.). ור׳ אליעזר חולק דאין טומאה למשקים מן התורה ועיקר הכתוב מדבר לענין הכשר כפי שפרשנו בס׳ קל״ה. והביא ראיה ממה שהעיד יוסי על משקה בי מטבחיא שהן דכן. ובפסחים (דף יז.) פליגי בזה רב ושמואל, עיי״ש. ובמה שאמר ״רבי עקיבא אומר״ – פלפלו בזה בפסחים (דף כ.). ועיין בקרבן אהרן האריך בזה. (לה) וכל אשר יפול מנבלתם – כבר בארנו למעלה (סימן קטו) שהכתוב תפס בשרץ ג׳ לשונות: ״כל הנוגע בהם במותם״ – ומדבר בהשרץ השלם שמת. וזהו שאמר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה. ואמר ״וכל אשר יפול מהם״ על שנפל אבר מן השרץ השלם וזהו שאמר אם באבר מן החי הרי אבר מן החי אמור. ומה שכתב פה ״אשר יפול מנבלתם״ מדבר שנפל אבר מן המת. ושם בארנו טעם דרושים אלה באורך. ושם נבלה מענין כמישת האבר ונבולו וחסרונו, ולא בא בתנ״ך רק על הבשר שהוא מתנבל על ידי המות, לא על העצמות ושינים ושאר חלקים שאין מתנבלים ונמאסים. וכן בספרא (אחרי מות פרק יב מ״ב). וזהו פירוש [משנה ב׳].   [קלט] תנור וכירים יותץ – דע שיש הבדל בין לשונות של שבירה ניתוץ הריסה ניפוץ, ודומיהם. פעל שבר הונח על דבר התלוש שנשבר לשנים (כמו ״ועצם לא תשברו בו״, ״קנה רצוץ לא ישבר״) ועל הכלי שנשברה עד שלא תצלח למלאכתה כמו ״ויגשו לשבור הדלת״. ויבא על דבר המחובר מחומר אחד, לא המפרד חומרים מפורדים מדובקים יחד – ״וישבר את המצבות״ – כי המצבה היתה מאבן אחת והשבירה הוא לשנים. או בכלי שניקבה עד שאינה ראויה למלאכתה כמו שאמרו בזבחים (דף צו.) על מה שאמרו כלי חרש שנטמא חוץ לקלעים נוקבו ״ולאו כלי הוא וכולי״. וכן במה שכתב גבי שרץ על כלי חרש ״ואותו תשבורו״ היינו בענין שנטהר מטומאתו כנ״ל (סי׳ קלב). מה שאין כן אם שובר כל הכלי לחלקים דקים ישמש בלשון ניפוץ – ״ככלי יוצר תנפצם״ (תהלות, ב), ״ונבליהם ינפצו״ (ירמיהו מ״ח:י״ב), ״כאבני גיר מנופצות״ (ישעיהו כ״ז:ט׳); או בלשון הדקה – ״והמסכות שבר והדק״ (דברי הימים ב ל״ד:ד׳); או בלשון כתות – ״ושברה כשבר נבל יוצרים כתות״ (ישעיהו ל׳:י״ג-י״ד). אבל לשון נתץ לא בא על דבר התלוש רק על דבר המחובר לקרקע – ״ונתץ את הבית״ (ויקרא י״ד:מ״ה), ״אתוץ את המגדל״ (שופטים ח׳:ט׳) (שמה שכתב (תהילים נח, ז) ״מלתעות כפירים נתוץ השם״ – הוא בדרך המליצה כאילו הם בנוים לתלפיות). ולכן לא אמר פה ״ישבר״ כמו שכתב בכלי חרש כי התנור צריך להיות מחובר. וזהו שאמרו בשבת (דף קכה.) על המשנה (משנה כלים ה׳:ו׳) ״נתנו על פי הבור או על פי הדות ונתן שם אבן רי״א אם מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא ואם לאו טהור. וחכמים אומרים הואיל והוסק מכל מקום טמא״. במאי קמפלגי? בהאי קרא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם. ר״י סבר מחוסר נתיצה טמא שאין מחוסר נתיצה טהור. (ופירש״י דנתיצה לא שייכה אלא בבנין מחובר). ורבנן סברי טמאים יהיו לכם מכל מקום (פרש״י אף על פי שאין מתוקן כל צרכו). ורבנן הכתיב ״יותץ״? ההוא לאידך גיסא דסלקא דעתך כיון דחברה לארעא כגופא דארעה דמי, קמ״ל וכולי. יעויין שם. – מבואר דלכולי עלמא לא שייך נתיצה רק במחובר. וש עוד הבדל בין נתיצה ובין הריסה – ששניהם באו על הבנין המחובר – רק ההורס מקלקל צורת הבנין לבד ואינו משחית חומר הבנין, שיקפיד לפעמים על חלקיו וטיח הסיד שישארו שלמים. אבל הנותץ משחית גם החלקים ואינו מקפיד על קיומם (וכן כתב הרש״ף בספר יריעות שלמה חלק ג ס׳ כג). והנה ממה שכתב ״וכל אשר יפול עליו וכולי תנור וכירים יותץ״, שר״ל שעל ידי שיותץ לא יטמא (ופירושו שלא יקבל טומאה בעתיד וגם יטהר אם נטמא כבר) – על זה אמר בספרא תנור אם שלם טמא אם חתכו טהור. כיצד מטהרין אותו חלקו לשלשה (שזה גדר נתיצה והבדלו מן ׳בקיעה׳ ו׳שבירה׳ שהן לשנים) וגורר את הטפילה עד שיהיו בארץ (שזה גדר ׳נתיצה׳ והבדלו מן הריסה שמניח את הטפילה והטוח). ודעת רבי מאיר אין צריך לגרר את הטפילה ולא עד שיהיה בארץ רק ממעטו מבפנים ד׳ טפחים. והולך לשיטתו שסובר (בריש פ״ה דכלים) דתנור תחלתו ארבע ושיריו ארבע, ואם כן אם הוא פחות מד׳ אינו מקבל טומאה. ומפרש רבא בשבת (דף קכה.) שר׳ מאיר לא פליג רק על התקון שלא יקבל טומאה, אבל אם קבל טומאה שעליו אמר ״תנור... יותץ״ – מודה שצריך לגרור את הטפילה שזה גדר ׳נתיצה׳. ואין הלכה כוותיה רק כחכמים דתחלהו כל שהוא. ור׳ שמעון סבירא ליה שאחר שנתיצה כולל יותר מן הריסה, ממילא צריך להסיע ממקומו, כי הריסה היא שמריע ממקומו. ואין הלכה כוותיה, כי בפרט זה פעל ׳הרס׳ משונה מפעל ׳נתץ׳; שנתיצה יאמר גם אם ישארו החלקים הנתצים במקומם לבד שיתצם לגמרי, ופעל ׳הרס׳ הונח על שמסיע החלקים ממקומם וכמו שכתבנו בפירוש ירמיהו (סימן א) שלכן בא לפעמים פעל הרס מוסיף על פעל נתן כמו שכתוב ״לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס״. וכן שם (ירמיהו לא, כח) ״לנתוץ ולהרוס״, שר״ל שיתצם במקומם ואחר כך יהרסם במה שיסיע הכל ממקומו. ולכן במה שכתב ״יותץ״ אינו כולל שצריך להסיעו. (וזה פירוש [משנה ב׳] שמועתק מכלים פרק ה משנה ז). ומה שאמר [במשנה ג׳] חלוק לשנים וכולי - הגדול טמא משום דאיכא רובו של תנור. ובמה שאמר ״חלקו לשלשה אחד גדול״ פירושו כשנים. ומה שאמר ״חלקו לשנים וכולי מפני שאי אפשר״ פירושו לצמצם, וזה לכולי עלמא כיון דאיכא גומות וכמ״ש בפרק ב דבכורות (דף יז:) וכל שכן למה שכתב הרמב״ם (פ״ט מהל׳ רוצח ה״ח) דבידי אדם אי אפשר לצמצם. וכל זה איתא במשנה דכלים שם. ומה שאמר [במשנה ד׳] מכאן אמרו – הוא במשנה דכלים (משנה כלים ה׳:ט׳) ופירושו תנור שעשאו האומן דפים דפים לחברו על ידי למודים שהם מסגורות (פירוש ״למודים״ - עמודים שמעמידים הדבר, כן כתב הערוך והראב״ד (משנה ז פרק ז דעדיות)), כאשר נותן עליו הלימודים עדיין הוא טהור כי לא היה מחובר. ואם אחר כך נטמא וסלק את לימודיו – נטהר, כי זה נתיצתו. וכשהחזיר לימודיו אינו מקבל טומאה שאין הלימודים מיביאים לו טומאה רק פעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן. אבל אם מרח לתנור זה בטיט מקבל טומאה על ידי מריחת הטיט ואין צריך להסיקו שנית שכבר הוסק כשבא מחותך מבית האומן.   [קמ] תנור וכירים – התנור עשוי לאפות בתוכו כמו שכתוב ״מאפה תנור״, ״ואפו עשר נשים לחמיכם בתנור אחד״ (ויקרא כ״ו:כ״ו), ״כמו תנור בוערה מאופה״ (הושע ז׳:ד׳). והנה אין הכרעה אם מדבר בתנור שכבר הוסק או גם מתנור חדש שלא הוסק, כי אחר שדין התנור שוה עם דין הכלי חרש ששניהם מקבלים טומאה מאוירן, הסברה נותנת שענינם אחד. והנה בשם ״כלי חרש״ נקרא העפר מן העפרורית שנצרף בכבשן (רמב״ם סוף פרק א מכלים) וקודם לזה נקרא ׳חומר׳ או ׳טיט׳ כמו שכתוב ״ונשחת הכלי אשר הוא עושה כחומר ביד היוצר וישב ויעשהו כלי אחר״ (ירמיהו י״ח:ד׳). ועל כן נקרא בשם ״כלי יוצר״ – ״ככלי יוצר תנפצם״ (תהלות, ב), ״לנבלי חרש מעשה ידי יוצר״ (איכה ד׳:ב׳). ור׳ מאיר ורבנן פליגי בביצה (דף לב.). ר׳ מאיר סובר דכלי חרש מקבלין טומאה משתגמר מלאכתן והיא לפירוש התוספות בצירוף מעט. ולרבנן צריך צירוף הרבה. על כל פנים בלא צירוף כלל הוא חומר וטיט, לא חרס. אבל בשם ״תנור״ נקרא גם בלא היסק (שמסיקו לאפות בו). וזה הפלפול בין ר״א לרבי עקיבא. שתחלה אמר ודין הוא טמא כלי חרש וטמא תנור מה כלי חרס משתגמר מלאכתו אף תנור משתגמר מלאכתו – שהוסק לאפות. ועל זה השיב רבי עקיבא איך דנים אפשר משאי אפשר, דכלי חרס אם לא נצרף בכבשן הוא אדמה, לא חרס. לא כן התנור שהוא תנור אף שלא הוסק. ודעת ר׳ אליעזר שהוא ראיה גדולה כיון ששניהם טומאתם שוה ע״כ נעשו באופן אחד. ורבי עקיבא חזר והחליף את הדין, דהא גמר מלאכתו של חרש הוא בצירוף מעט כמו שאמרו בביצה (דף לב.) לר׳ מאיר משתמגר מלאכתו שהיא בצירוף מעט, ואף על פי כן צריך בכלי חרס שתגמר מלאכתו באור, לא די משתגמר מלאכתו לבד (ר״ל צירוף מעט), רק שתגמר מלאכתו באור (שהוא צירוף גמור). והוא הדין דתנור – אף שנגמר מלאכתו קודם – צריך שתגמר מלאכתו באור. וזה אין להקשות איך דנים אפשר משאי אפשר דגם כלי חרס אפשר שנקרא ״חרס״ משתגמר מלאכתו ואף על פי כן צריך שתגמר מלאתכו באור. בזה מקום הספק אם נדמה תנור וכלי חרס מצד ששוים בדיניהם או שנבדיל ביניהם באשר התנור מובדל מכלי חרס שנקרא בשם ״תנור״ בלא הסק כלל. ועל זה אמר תלמוד לומר כירים (כצ״ל), ר״ל כי שם ״כירים״ הוא על שם האש שבתוכו, כי הכירה אין אופים בה רק מניחים בה האש והקדרה שופתת עליו. ונקראת בשם הזוגי על שיש בה מקום שפיתת שתי קדרות. ושם ׳כיר׳ מלשון אש כמו ״ככיור אש בעצים״ (זכריה יב, ו) והוא עצמו שם ׳כור׳ שמתיכין בו הכסף – ״כור לזהב״ (משלי י״ז:ג׳), ״כהתוך כסף בתוך כור״ (יחזקאל כ״ב:כ״ב) על שם האש היוקד בו. ואמרו (משנה כלים ח׳:ט׳) כור שיש בו בית שפיתה טמא (פירש הר״ש שחופר בארץ או טח בטיט), וזה דומה לתנורו של בן דינאי (משנה כלים ה׳:י׳) שאי אפשר שיקרא בשם ״כור״ טרם הוסק עד שיכול הטיט לעמוד בפני עצמו כמבואר שם. והנה מה שכתב ״תנור וכירים״ הוא לדגומא, שהוא הדין יתר הבנינים שנעשו מחרס לאפות ולבשל כמו כופות ויורות הערביים ודומיהם, ואחר ששם ״תנור״ בא לדוגמא למה הוסיף שם ״כירים״, הלא נדעהו מתנור? ועל כרחך שבא ללמד על שם תנור שגם כן צריך הסיק כמו כירים. וכמו שאמר בספרא צו חלב נבלה וחלב טריפה, שטריפה מיותר ללמד על נבלה שיש במינה טריפה. ומ״ש מאימתי מקבל טומאה וכולי – מבואר בריש פ״ה דכלים. דלתנא קמא בעי היסק מרובה כהסיק תנור חדש, ולר״י די בהיסק מועט כאילו היה תנור ישן. ועיין בתוספות יום טוב שם.   [קמא] תנור וכירים יותץ – הנתיצה לא תהיה רק בחומריים המחוברים על ידי בנין ומלאכת מעשה כמו החרס שחבורו על ידי צירוף בכבשן או בנין של אבנים קטנים העומדים על ידי טיט. לא בדבר המחובר בטבע כמו אבנים שלמות שעליהם ישמש בלשונות אחרות כמו ״כפטיש יפוצץ סלע״, ״אבנים שחקו מים״. וכן על מתכיות יאמר ״וכתת נחש הנחושת״, ״ואקח את העגל ואכות אותו״ או לשון ׳שבירה׳ ו׳הדקה׳ וכדומה, לא לשון ״נתיצה״. וזהו שאמר בספרא את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכת – ר״ל אבן טהור לגמרי ושל מתכות טמא משום כלי מתכות ודיניו לא מאוירו ככלי חרס. ובהיותו מחובר לקרקע אינו טמא כלל. ואם ניקב או נפגם ונסדק או נעשה לו טפילה של טיט לסתמו (שעשה על פיו תוספות של טיט) – טמא משום כלי חרס. וכן הדין בכירה. ובכירה רגילים לעשות במקום הנקב פטפוטים שיושבת עליהם, ופלוגתא דר״י הוא גם גבי תנור כמ״ש בתוספתא (וכל זה מובא בכלים פ״ה משנה יא). ומה שאמר [במשנה ט׳] האבן שהיה שופת וכולי – פי׳ וחיברם בטיט. ומה שאמר ״עליה ועל האבן״ ואחת בטיט ואחת שלא בטיט וכפיי׳ הרע״ב (פרק ו דכלים מ״א) דסתם ספרא ר׳ יהודה. ועיין בתוספות יו״ט שם משנה ב.   [קמב] יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם – אין פירושו שמחויב לנתצו דאם כן למה אמר ״טמאים יהיו״ - הלא יתצם בהכרח ולא יהיו טמאים? ועל כרחך פירוש ״יותץ״ – אם רוצה לטהרו, וטמאים יהיו – אם לא ירצה לנתצם. וזהו שאמר יכול יתצם ודאי וכולי. ומה שכתב ״יהיו לכם״ – מלת ״לכם״ מורה כל הצריך לכם לצורך תשמיש התנור, הכל טמא כמוהו, והם הידות כפי הצורך לתשמיש התנור נטמא עם התנור. אבל יתר על הצורך אינו טמא דאין שייך אל התנור. וכתב ״טמאים הם״ - מלת ״הם״ מורה לא מה שהוא חוצה לו. ומה שאמר מכאן אמרו – הוא בפרק ה׳ דכלים (משנה כלים ה׳:ב׳). ומה שאמר ר׳ יהודה לא אמרו אלא בין התנור לכותל – ר״ל דאז אינו חיבור ביותר מטפח מפני שעתיד ליטלו כדי לקרב התנור אל הכותל. ומה שאמר היו שני תנורים, וממה שלא התעיק הרמב״ם דין זה (פ״יז מהל׳ כלים), משמע דאתיא כר׳ יהודה שהיא סתמא דספרא. (לו) [קמג] אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור – כתב רשב״ם לפי פשוטו אין המים מכונסים בקרקע מקבלים טומאה אלא כמו שפירש למעלה ״משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא״. וכן פירש הרמב״ן. וזה אמת לדידן דקיימא לן דיש טומאה למשקין מן התורה וגם לא קיימא לן כר״י דסבירא ליה דמה שכתב ״בכל כלי״ בא להורות דמשקין מטמאין כלים רק פירושו שהמשקה לא יטמא רק כשהוא בכלי, לא במחובר. ועל זה פירש כאן ״אך מעין ובור וכולי טהור״ ואין מקבל טומאה. ובכל זה כבר יהיה פסוק זה דברי מותר. דהלא ממה שכתב ״בכל כלי״ ידעינן שאם אין המשקה בכלי רק בקרקע הוא טהור. לכן פירשו בו חכמים עוד כוונה שניה דרושיית שלכן אומר שנית דמי מעין ובור אינו מקבל טומאה למען נלמד ממנו לכל מקום דכתיב ״במים יובא״ או ״ורחץ בשרו במים״ היינו במים כאלה הבלתי מקבל טומאה. כי גם הסברה מחייבת שלא יטבול במים שבכלים, שאחר שהם מתטמאים, בבוא הטמא לתוכם איך יטהרו את הטמא? והנה שם מקוה מים יפול על כל מקום שנתקבצו שם מים, בין על ידי שמים – ״ולמקוה המים קרא ימים״, בין על ידי אדם – ״נטה ידך על מימי מצרים וכולי ועל כל מקוה מימיהם״ (שמות ז, יט) (שכולל גם הנקוים על ידי אדם). ואם היה הכוונה שגם הנקוה על ידי שאיבה כשר – היה לו לכתוב ״מקוה מים יהיה טהור״, ולמה הוסיף מעין ובור? אך שבא ללמד מקוה מים הנעשה על ידי מעין ובור. והנה המעין מתמלא בידי שמים ולא חלו בו ידי אדם כלל, והבור הוא מים מכונסים על ידי גשמים וחלו בו פעולת אדם. ומזה ידעינן שהמקוה תהיה על ידי שמים ממי גשמים (לאפוקי אם מלא בכתפו מים שאובים) ולא יוזק אם חלו בו פעולת אדם כמו המניח קנקנים לראש הגג לנגבן ונתמלאו מי גשמים (והוא פלוגתא דר׳ אליעזר ור׳ יהושע (משנה מקואות ב׳:ז׳)) משום דאין בו תפיסת יד אדם – כשר. ודעת הרמב״ם (פ״ד מהל׳ מקואות ה״א) ותוספות פסחים (דף קט.) והר״ן בשם ר״י בן מיגש והרמב״ן בשם הדר״י וכן דעת הגאונים שכל מה שנאמר פה הוא אסמכתא; דפסול מים שאובים הוא דרבנן. ובין לדעת הרמב״ם ובין לדעת הראב״ד (פ״טו מהל׳ טומאת אוכלים) מבואר דמים שבקרקעות אין מקבלים טומאה בעודן מחוברים ולא משכחת בהו טומאה רק אם נפלו מים תלושין טמאים לתוכם ברצון ולא היה בהם מ׳ סאה לבטלן על ידי השקה. ולפי זה במ״ש שרק בכל כלי יטמא אבל מקוה מים טהור כולל גם השאובים. ומבואר אצלינו שכל מקום שיאמרו שהדרוש הוא אסמכתא דבריהם סובבים על שורש אחד הקבוע אצלינו שלא היה כח ביד חכמים לגזר דבר שהתירו מפורש בתורה וכמ״? הט״ז ביורה דעה (סימן קיז) ובארנו כוותיה במקום אחר לישב המון קושיות אשר הקשו עליו בעלי תריסין. ולכן במקום שגזרו חכמים דבר שידומה שמבואר הפוכו בכתוב – בארו כי יש לפרש הכתוב באופן שיסכים עם תקנת חכמים. וכן אמרו פה שהיתר של מים שאובים לא התבאר בכתוב כי יש לפרש דמקוה דומיא דמעיין ובור שלא חלו בם ידי אדם.   [קמד] אך מעין ובור מקוה מים – יש הבדל בין מעין ובין עין. שהעין הוא הנמצא בעמק עד שלא יתפשטו המים חוצה כמו ״ותרד העינה ותשאב״; והמעין מצייר נביעת המים והתפשטותם חוצה, בין אם העומק סביבו מעט או רב. שהמים מתפשטים כמו שכתוב (תהלים עד, טו) ״אתה בקעת מעין ונחל״, ״ומעיין יצא מבית השם והשקה את נחל השטים״, ״המשלח מעינים בנחלים״, ״יפוצו מעינותיך חוצה״. ומזה אמר [במשנה ג׳] שהמעין מטהר בזוחלין. ויש הבדל בין מעין ובין באר; שגם הוא נובע כמו שכתוב ״שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך״ ואמר (עבודה זרה יט, א) בתחלה מבורך ואחר כך מתוך בארך, ופרש״י בור מים מכונסים ובאר מים נובעים. ובזהר ריש פרשת נח בור לית ליה מדיליה אלא מה דיהבין בגויה באר מים דנבעין. ותמצא שבעל הלשון ישמש תמיד על הבור בלשון ׳חציבה׳ – ״לחצוב להם בורות״ (אם לא במקום שהבור ריק, אין בו מים) ועל הבאר בלשון ׳חפירה וכריה׳. כי אחר שהבור מכונס ממי גשמים יחצבוהו בקרקע קשה שעל זה נופל לשון ׳חציבה׳, רק הבאר נברא בעומק ויש בו מים רבים, והמעין נובע לפעמים על פני האדמה ומימיו מועטים. וזהו שאמר פה אי מה מעין מטהר בכל שהוא. ודריש ממה שכתוב ״אך מעין״, שמבואר אצלינו שמלת ״אך״ ימעט במשפט הזה עצמו – אם הוא אך מעין יהיה טהור – הגם שאין לו סגולה אחרת, ואך במעין נוהג זה. והנה הרשב״א למד מכאן דמן התורה גם לטבילת אדם אין צריך מ״ם סאה במעין דדוחק לאוקמי בכלים דוקא. אולם לתוספות ורא״ש דסברי דאף במעין צריך מ״ם סאה יפרשו שר״ל שאם יש כל שהוא מותר להוסיף עליו שאובים, דשאובין דאורייתא לדידהו. ולהרמב״ן דסובר שאובים דרבנן הוא סבירא ליה באמת דמעין מטהר האדם בכל שהוא.   [קמה] מעין ובור מקוה מים יהיה טהור – דרך הכתוב שבמקום שיזכיר דין אחד על שנים או שלשה דברים ידבר בלשון רבים (אם לא שבא מלת ״או״ לחלק שאז ידובר לפעמים גם ביחיד) – ״אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח״, ״לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם״ (במדבר ו׳:ז׳), ״כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ראשיתם״ (שם, יח), ודומיהם רבים. וכן היה לו לכתוב ״יהיו טהורים״. ושנו חכמים דיצויר מקוה אחת הנעשית משנים או שלשה אלה; שאחד חסר והשני משלימו כמו ששנינו (פרק ו דמקואות) מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב. וממה שלא חשב מעין את המעין משמע כדעת הרמב״ם והראב״ד דבמעין די בכל שהוא גם לטבילת אדם. ומה שאמר [במשנה ג׳] אי מה מעין מטהר בזוחלין וכולי ת״ל אך – התבאר (בסי׳ קמד) ובילקוט גרס זה בסוף משנה א והוא נכון.   [קמו] מקוה מים – דוקא מים לא יתר משקים. ודברי ר׳ יוסי מבואר (במשנה ג׳ פרק ז דמקואות). ומכאן מבואר כדברי התוספות יו״ט שם דהא ר׳ מאיר פליג אר׳ יוסי. והרמב״ם פסק כר׳ יוסי משום דהגמרא מכות (דף ג.) פריך מיניה, עיי״ש.   [קמז] ונוגע בנבלתם יטמא – זה מיותר שכבר אמר ״כל הנוגע בהם יטמא״. ואמר הלל שמלמד שהנוגע בנבלתם אף במעין ומקוה טמא, ולא נדון כמו שהארץ מעלה את הטמאים מטומאתן (שאם זרע מאכל טמא בארץ ונשרש בו - נטהר) והיא מציל את הטהורים מטומאה (שהמחובר לקרקע טהור) – כן המים שמעלה מטומאה תציל מטומאה כל שהיא בתוך המים. לכן אמרו שטמא כשנוגע בנבלתה אף תוך המקוה. ור׳ יוסי הגלילי מפרש שכפל זה לדייק – רק נוגע יטמא, לבל נאמר שמה שכתב תחלה ״כל הנוגע״ הוא לאו דוקא רק רצונו לומר אף נוגע וכל שכן נושא שטומאתו חמורה יותר. כי מן הסברה נאמר שאם בבהמה שלא עשה דמה כבשרה נושא טמא – כל שכן בשרץ. קמ״ל שנית שרק הנוגע טמא. ורבי עקיבא מפרש שבא לרבות כלי עצם שלא נזכרו בין הכלים שחשב בפסוק לב. (ואמר שאין ללמוד מן הדין שאם כלי עץ טמאים אף דפשוטי כלי עץ טהורים – כל שכן כלי עצם שבא מדבר טמא דבהמות וחיות מתות. כי יש להשיב דעץ חמור שמוכשר לקבל טומאה בבית המנוגע דכתיב ״ונתץ את אביו ואת עציו״). ור׳ ישמעאל בנו של ריב״ב למד לה ממה שכתב במלחמת מדין ״וכל מעשה עזים״ היינו דבר הנעשה מעזים וסבירא ליה דעזים שם הדוגמא, ר״ל דבר הנעשה מעצמות בהמה הדומה לעזים לאפוקי עופות. ומובא בחולין (דף כה.). (לז) [קמח] וכי יפול מנבלתם – הנה יתבאר (בסימן קנט) כי נמצא בפרשה זו י״א פעמים ״בנבלתה... מנבלתה..⁠״ וכולם נדרשים, כמו שיתבאר שם. ומה שכתב פה ״מנבלתם״ בא לדרוש רק מקצת מנבלתם מטמא, והוא הלחה או היבשה שיכולה לחזור לליחותה על ידי שריה בפושרין מעת לעת כמו שאמרו בנדה. ואם לאו אינה מטמא.   [קמט] על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא – פירשו חז״ל שמלמד שהמחובר לקרקע אינו מקבל טומאה. כי אין לפרש כמו שכתב רש״י שמדבר בתלושין שלא הוכשרו, דזה אמר אחר כך ״וכי יותן מים על זרע... טמא הוא״ – מבואר שקודם שהוכשר אינו טמא. והנה מה שכתב ״זרע זרוע״ פירושו זרע שנזרע בקרקע, והוא שם תואר כמו (ישעיהו סא, יא) ״זרועיה תצמיח״ או כמו שכתב הרד״ק במכלול שמשקלו כמו (ירמיהו ב, כד) ״פרא למוד מדבר״ ובא בצירי מפני הרי״ש. ומה שהוסיף ״אשר יזרע״ פירושו שגם מה שיזרע אחר שקבל טומאה – טהור; רוצה לומר נטהר מטומאתו. ומה שכתב מלת ״הוא״ מלמד שדוקא אם השרישו כי על צד זה ״אשר יזרע״ – לא יצדק מלת ״הוא״ (שמורה שטהור מכבר) רק מלת ״טהור״ (שפירושו שנטהר עתה מטומאתו). ואם כן מלת ״הוא״ אינו נופל רק על ״זרע זרוע״. וזה מכריח שהוא העיקר במאמר; שעל ידי שהנשרש בקרקע אינו מקבל טומאה לכן פקעה ממנו גם טומאתו מכבר, ואם כן דוקא אם נשרש כמו שהוא בזרע זרוע. (לח) [קנ] וכי יותן מים – יש ג׳ הבדלים בענין זה: (א) זרע המחובר לקרקע - טהור, והבלתי מחובר - טמא. (ב) אם נתן מים - הוכשר לטומאה, ואם נפלו בידי שמים - לא הוכשר. (ג) ההבדל בין אוכלי אדם לאוכלי בהמה. והנה בכתוב ״וכי יתן מים על זרע״ משמע אף זרע מחובר, ובפסוק ״אשר יבא עליו מים״ משמע אף בידי שמים. וכן במה שכתב ״וכי יתן מים על זרע״ משמע אף אוכלי בהמה, אך שאם כן יהיה הכל טמא. והכתוב האחד הבדיל ד״אשר יזרע טהור״ ורק ״כי יותן״ דומיא ד״כי יתן״ בידי אדם ורק ״מכל האוכל״ שהוא המיוחד למאכל אדם (כמ״ש בספרא למעלה). ובהכרח לחלק החלוקים הנ״ל. זה כוונת הספרא בשטחיותו. וגם יאמר שאם נאמר דהמחוברים לקרקע טמא והמים שנפל בידי שמים מכשירים ואוכלי בהמה טמא – יהיה הכל טמא, דאין לך תבואה שלא ירד הגשם עליו במחובר והוכשר לקבל טומאה ואין לך תלושין שלא היו מחוברים ואין לך אוכלי אדם שאינם ראוים למאכל בהמה.   [קנא] וכי יתן מים – הגם שכבר אמר בטומאת כלי חרס ״מכל האוכל אשר יבא עליו מים״ צריך להאמר שנית פה שגם אם נגע בשרץ עצמו אינו טמא אלא אם הוכשר במים. (ומסתמא יש גם כן סברה שלא הייתי יודע כלי חרס משרץ דהוה אמינא דכלי חרס שמטמא מאוירו חמור יותר, וכמו שאמרו במשנה ו׳). זה פירוש [משנה ה׳]. ואמר [במשנה ו׳] שהגם דשם כתוב ״אשר יבא עליו מים וכל משקה״ ולמדנו שגם שאר משקים מכשירים, ופה כתוב מים בלבד – למדו ממה שכתוב פה ושם, מים מים, דנאמרו בענין אחד. שהוא הדין מים דפה כולל כל משקה הדומה למים. דאי לאו כן היה לו לומר ״וכל משקה״ ומים בכלל. (ואף למה שלמד מה מים שאין לו שם לויי – היה לו לכתוב ״יין וכל משקה״, שגם יין אין לו שם לויי). ועל כרחך לדמות מים שכתוב פה ״וכי יתן מים״ שפירושו גם כן כל משקה. ואמר [במשנה ו׳] שאי אפשר ללמוד מן הדין דיש להשיב דכלי חרס חמור יותר שמטמא מאוירו. ואמר [במשנה ז׳] דאין אחר, שהלא יש לדון ולומר מן הסברה ששאר משקים יכשירו – כל שכן ממים. שאם הם טמאים חוזרים לידי אביהם ומתטהרים (ר״ל שמשיקן במים וטהורים כמו שאמרו בביצה (דף יז.)), ואף על פי כן מכשירין לקבל טומאה – כל שכן משקין שאין מועיל להם השקה. ומשיב שיש להשיב דמים חמורים יותר שנעשים אב הטומאה – הוא מי חטאת שיש בהם כדי הזיה שהם אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים (כדתנינן בריש כלים), ולכן צריך הגזירה שוה. ואמר [במשנה ט׳] שגם מה שלמד למעלה שמחשבתו על המים לצורך דבר תלוש מועיל כאילו נתנם (כמו שאמר בספרא (פרשה ח מבו״ג)) הוא הדין שגם בשרץ הדין כן ממה דכתיב ״מים...מים״ לגזירה שוה.   [קנב] וכי יתן מים על זרע – פי׳ שעל ידי המים נעשה הזרע מוכשר לקבל טומאה. ובספרא שואל מנא לן ענין הכשר כלל? הלא יש לפרש שהמים מתטמאים והם מטמאים הזרע? וכן מה שכתוב בכלי חרס ״מכל האוכל... אשר יבא עליו מים״ פירושו שאם יש מים על האוכל - המים מתטמאים והם מטמאים האוכל. ונאמר לפי זה שרק אם נתן מים על זרע - שנגעה הטומאה בהמים; אבל אם נתן זרע על גבי מים שאז נגעה הטומאה בהזרע – היא טהורה באמת, שאוכל אין מקבל טומאה רק על ידי מים שעליו שנטמאו. ושמה שכתוב ״וכי יותן מים על זרע״ הוא בדוקא. (וכל שכן שנאמר לפי זה שאם נתנגבו המים שוב אינו מקבל טומאה). משיב תלמוד לומר ״טמא״ – ר״ל שאם עיקר הטומאה מחמת המים היה לו לכתוב ״טמאים הם״ בלשון רבים על המים והזרע כיון שעיקר הם המים שנטמאו ומטמאים הזרע. אבל כשאמר ״טמא״, בלשון יחיד, מדבר בהזרע לבד שהוא הנטמא.   [קנג] טמא הוא לכם – פירשו חז״ל שמלת ״לכם״ (שמיותר) פירושו שכל שהוא לצרכיכם לאחוז בו האוכל מיטמא עמו. [וכבר ריבה למעלה (סי׳ קמב) מה שכתוב בתנור ״טמאים יהיו לכם״ לרבות ידות, וכבר התבאר בחולין (דף קיח.) למה לי כל הני קראי, עיי״ש באורך. ושם מביא דגם מ״ש ״וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה״ מרבה ידות. ולא כן דעת הספרא שדריש מלת ״לכם״ לדרשה אחרינא (פרשה י מ״ד). וצריך לומר להספרא, ד״לכם״ דגבי תנור בא להוציא ו״לכם״ דפה בא להכניס, וסובר שלמדינן חד מחבריה ודלא כשיטת הגמרא] ומה שאמר מכאן אמרו – הוא (בפרק א׳ דעוקצים משנה ב). ופרכול לשון פרכולי ענבים. ויד האשכל – עוקץ האשכל. וזנב האשכול שרקנו – שהושרו ממנו גרעיני הענבים ואף הוא יד לענבים שבראשו שאוחזים אותו בזנבו, וגם הוא שיעורו בכל שהוא אפילו ארוך הרבה. ומלעין של שבולת פירושו זקן העליון של שבולת. וממה שכתב ״טמא הוא״ משמע רק הוא לבדו, לא היד שהוא חוץ לאוכל הוא אם דשן בגורן שאז אינו שייך לפרי. (לט) [קנד] וכי ימות מן הבהמה – כבר התבאר למעלה (סימן צו) שדברים אלה הוכפלו בפרשה זאת ג׳ פעמים. ולמדו חז״ל שפסוק א׳ מדבר באבר מן החי, ואחד מדבר באבר מן המת ואחד מדבר בנבלה ממש. ומבואר כי פסוק דפה מדבר שהבהמה מתה. וזהו שאמר הרי מיתה ודאי. ומזה מבואר כי שני פסוקים הקודמים מדבר באיברים מן החי או מן המת כמ״ש במה הכתוב מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה.   [קנה] וכי ימות מן הבהמה – כבר התבאר (סדר ויקרא סימן יז) שיש הבדל בין אם ידבר על שם הכלל בלא ה׳ הידיעה – שאז כולם בכלל, ובין אם מזכיר שם הכלל בה׳ הידיעה עם מלת ״מן״ שאז יורה הקצתית וממעט מקצת מן המין. וכן ממה שכתוב פה ״מן הבהמה״ (ולא אמר ״וכי תמות בהמה״) – מורה יש מן הבהמה שאינה מטמאה במותה, והיינו טריפה ששחטה שנקרא מיתה כיון דאין השחיטה מתרת באכילה. ובכל זה מתרת אותה מטומאת נבילות. ואמר דמן הסברה יש לדון בצד אחד דהא בבהמה טמאה אין שם האיסור שעליו גורם טומאה, דכל זמן שלא מתה טהורה, רק המיתה גורמת טומאה. וטריפה זו הלא נשחטה ולא מתה. ובצד אחר יש לדון דכמו דלטמאה לא מהני שחיטה מצד שהוא אסורה קודם למיתתה – לא יועיל לטריפה שאסורה גם כן קודם למיתתה. ולכן צריך קרא. [ובמשנה ב׳] אמר דין אחר, שיש לדון מה מצינו מטריפה. ועל זה יש להשיב שטריפה שאני שהיה לה שעת הכושר. ואם תשיב מטריפה מן הבטן – יש להשיב דשאני טריפה שיש למינה שחיטה. אולם יש להשיב בן שמונה יוכיח שיש למינו שחיטה ואין שחיטתו מטהרתו. לכן צריך קרא. ובחולין (דף עד.) הקשה על ברייתא זו ממה דתני שם במתניתין (דף עב:) דבן שמנה אין למינו שחיטה ואמר רב כהנא יש במינו שחיטה אגב אמו. ודרשא זו ד״כי ימות מן הבהמה״ מביא בחולין (דף עד, פה:, קכח:, זבחים דף סט) בשם ר״י אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא.   [קנו] אשר היא לכם לאכלה – השם המצורף אחר מלת ״אשר״ יבוא תמיד בלא מלת ״הוא, – ״המזבח אשר פתח אהל מועד״, ״על העצים אשר על האש״, ״המזבח אשר לפני השם״, ״מקנך אשר בשדה, ״מן הדם אשר בסף״. וכן תמיד. ואם בא מלת ״הוא״ לפני השם מורה שמלת ״אשר״ היא מלת הטעם, שלכן מטמא יען שהוא לכם לאכלה. ובסימן שאחרי זה מבואר שמפרש ״לכם לאכלה״ בין הראוי לכם למלאכה או לאכלה, ופי׳ שמצד זה מטמא. לא כן השרצים שאינם ראוים לא למלאכה ולא לאכלה אינם מטמאים במשא. כי אף שביאר בשרצים שמטמאים במגע ולא כתב טומאת משא – הייתי טועה ללמדם מקל וחומר אחר שחמורים מבהמה לענין שדם השרץ מטמא כבשרו. והייתי אומר שאינו מטמא במשא בכעדשה כדין טומאת שרץ אבל מטמא בכזית כדין טומאת נבלה. ועיין תוספות (עירובין דף יג וסנהדרין דף יז) מה שכתבו בזה.   [קנז] אשר היא לכם לאכלה – כבר בארנו שהכתוב שלש דין טומאת נבלה – בבהמה טמאה ובחיה טמאה ופה בבהמה טהורה. רק אחר שהיה יכול לכלל הכל במאמר אחד למדנו שבא גם כן להודיע שאבר מן החי ואבר מן המת מטמא (כמ״ש בסימן ?). ובכל זה אין לצאת מפשוטו שגם הנבלה מטמא בכולם וכמו שפירש הרמב״ן ויתר מ״פ בפשוטו של מקרא. וחז״ל לפי דרכם דייקו ממה שלא אמר ״מן הבהמה הנאכלת״; שהגדר בין המותר והאסור לאכל יבא בלשון זה – ״בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל״. מה שאין כן מלת ״לאכלה״ בא בלשון על דבר המוכן לאכל, לא על המותר הפך האסור. כמו ״ולכל חית השדה... את כל ירק עשב... לאכלה״ (בראשית א׳:ל׳), ״והיה לך ולהם לאכלה״ (שם ו). וגם מלת ״לכם״ מיותר, דדי לאמר ״אשר היא לאכלה״ כמו שכתב ״בין החיה הנאכלת״ שלא אמר ״לכם״. על זה אמרו שפירושו – הבהמה אשר היא לכם לצרכיכם או לאכלה, בענין שכולל כל תשמישי האדם. והאכילה בא לדוגמא, כי גם הבהמה טמאה ישמשו בה לרכוב ולמשא, ואינו מוציא רק השרץ שאינו צריך לשום דבר (כנזכר בסימן הקודם).   [קנח] אשר היא לכם לאכלה – אחר שאין הבדל בדין זה בין בהמה טהורה לטמאה (כמ״ש בסימן הקודם), היה לו לכתוב ״וכי ימות מן הבהמה״ שכולל טהורה וטמאה. ולמה הוסיף ״אשר היא לכם לאכלה״ לתת מקום לטעות? משיב דבא להביא בן שמונה, כי לשון ״לאכלה״ הוא דבר המוכן לאכל כמו שכתבנו בסימן הקודם, ובן שמונה מוכן לאכל בשחיטת אמו. וקמ״ל שאם לא ניתר בשחיטת אמו, שאז מת אף שנשחט (כי דומה כמת כיון שאין ראוי להתקיים) – אין שחיטתו מטהרת. ור״י וראב״ש מדמה ליה לטריפה ותנא קמא סבירא ליה שאין דומה לטריפה שיש במינה שחיטה. כן מסיק רבא בשבת (דף קלו.). ולפי זה תנא קמא סבירא ליה דבן שמונה מקרי יש במינו שחיטה והולך לשיטתו דכן אמר סתמא דספרא למעלה [משנה ג׳], ור״י בר״י ור׳ אלעזר ב״ר שמעון סבירא להו כסתמא דמתניתין דחולין (דף עב:) דסבירא ליה דבן שמונה מקרי אין למינו שחיטה. וצריך עיון ששם (דף עד.) מקשה מברייתא דספרא על מתניתין ולא משני דפליגי תנאי בהכי.   [קנט] הנוגע בנבלתה – מלת ״בנבלתה״ מיותר, שדי לומר ״הנוגע בה״. וכן מה שכתב ״האוכל מנבלתה והנושא את נבלתה״ – הרי ג׳ פעמים ׳נבלתה׳ מיותר. ועוד נמצא בפרשה זו שמונה פעמים ׳נבלתה׳, והם ד׳ בבהמות טמאות וד׳ בשרץ. הרי י״א פעמים שכתוב מלת ׳בנבלתה׳. והנה התבאר (בסימן צו) שמה שכתוב בפסוק כד ״כל הנוגע בנבלתם״ צריך ללמד שמדבר באבר מן החי, ומה שכתב בפסוק כ״ז ״כל הנוגע בנבלתם״ צריך ללמד על אבר מן המת (כמ״ש בסימן הנ״ל). (ובסימן צז) התבאר שמה שכתב ״וכי ימות מן הבהמה הנוגע בנבלתה״ צריך ללמד מה נבלה שאין לו חלופים. ומה שכתב בפסוק ל״ה ״כל אשר יפול מנבלתם עליו״ צריך ללמד שמדבר באבר מן המת דשרץ (כמו שהתבאר בסימן קטו ובסימן קלח). ומה שכתב ״וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע״ צריך למעט נבלה יבשה (כמ״ש בסימן קמח). ונשארו עוד ששה פעמים ׳בנבלתם׳ שהם מיותר. ודרשם פה לששה דרושים: (א) ולא בעצמות. והוא הדרוש שכבר נזכר בספרא ריש פרק יוד (פרק י) ומובא בחולין (דף עז:), ועיי״ש. ומ״ש יכול אפילו בשעת חבורן תלמוד לומר יטמא – זה לא מיתור דריש רק רצונו לומר אחר שהבשר טמא פשיטא דגם העצם טמא משום יד. (דרוש ב) ״בנבלתה״ ולא בקולית סתומה. ומובא בחולין (דף קכו:). ושם גריס יכול אפילו ניקבה? תלמוד לומר ״הנוגע טמא״ את שאפשר לו ליגע טמא. (דרוש ג) ״בנבלתה״ ולא באלל המפוזר. ומובא במשנה דחולין (דף קיז:) ומפרש לה בגמרא (דף קכא.), עיי״ש. (דרוש ד) ״בנבלתה״ ולא בעור. דהיינו יתר משיעור שהוא אם מפשיט לשטיח כדי אחיזה ואם מפשיט לחמת צריך שיפשיט עד החזה. ומובא בחולין (דף קכ.). ומה שאמר יכול שאני מוציא פחות מכשיעור ת״ל טמא – ר״ל ״טמא הוא לכם״ שמזה ריבה ידות כנ״ל (סימן קיב) (דרוש ה) ״בנבלתה״ ולא בעור שאין עליו כזית בשר. וזה מובא בחולין (דף קיח.). ומפרש ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית. יכול שאני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר בשנוגע מאחוריו (ואפילו מעשה יד נמי לא עביד) – תלמוד לומר יטמא. (דרוש ו) ״בנבלתה״ ולא בשני חצאי זיתים וכולי. ופלוגתא דר׳ ישמעאל ורבי עקיבא מובא במשנה חולין (דף קכד.) וברייתא דפה מובא שם עמוד ב, עיי״ש. (מ) [קס] והאוכל מנבלתה – חז״ל הוכיחו דנבלת בהמה אינה מטמאה באכילה ממה שכתוב בנבלת עוף טהור ״נבלה וטרפה לא יאכל״ (שמדבר בנבלת עוף טהור שאין לו טומאה רק באכילה). ואמר ״לטמאה בה״, מלת ״בה״ ממעט זולתה שהוא נבלת בהמה שאינה מטמאה באכילה. ומאמר זה מובא שנית בספרא (אחרי מות פרק יב מ״ה) (אמור פרק ד מי״ב). ובפרשת אחרי יתבאר יסוד הדרוש הזה ועמודיו. ועל פי ההנחה הזאת הוכיחו שמה שכתוב פה ״האוכל מנבלתה יכבס בגדיו״ פירושו שיעור אכילה (כי יש פעלים רבים שמשמשים על השיעור כמו שהבאנו באילת השחר כלל יא), ור״ל כי באמת גם האוכל טמא, כי האוכל הלא נושא ונוגע. וגם אם תחב לו חברו בבית הבליעה – עדיין הוא נושא (ובפרט למה דקיימא לן כרבא דאמר בנדה (דף מב.) דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוה). רק שזה מיותר דהא כבר אמר ״הנוגע והנושא טמא״. ועל כרחך שבא לפרש שטומאת הנוגע והנושא הוא כמו טומאת האוכל שהוא שיעור אכילה ובזה טמא משום מגע ומשא. ומצאנו כמה פעלים שלא באו בדוקא כמו שכתוב ״והשורף אותם יכבס בגדיו״ – המכין עצמו לשרוף, וכמו שכתבנו שם באורך. וכן אמרו (נדה דף ח, יומא דף יד) ד״המזה מי הנדה״ פירושו הנושא כשיעור הזיה. וכן ״האוכל בבית״ גבי בית המנוגע פירושו כשיעור אכילת קבע. וכן מה שכתב ״האוכל״ בא על השיעור. והגם שכתוב ״האוכל בבית יכבס בגדיו״ שהוא משום שהוא נושא – למדו הוא הדין לשיעור נוגע מדכתיב באמצע בין נוגע ונושא. מה שאין כן ב״מזה מי הנדה״. (ומיושב קושיית התוספות נדה מב ד״ה את״ל). ומה שאמר במשנה יכול אף הציפה וכולי – כבר נזכר למעלה ופרשנוהו למעלה (סימן צט). (מא) [קסא] וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא – מה שכתב ״השורץ על הארץ״ – אי אפשר לומר דבא להוציא שרץ המים או שרץ העוף, שכבר אסר גם שרץ המים (פסוק י) ושרץ העוף (בפסוק יג). ופירשוהו חז״ל שבא להוציא את שלא שרץ ורחש על הארץ כגון תולעים שבפירות שלא פירשו. ובמה שכתב שנית ״לכל השרץ השורץ על הארץ״ אמר בספרא [משנה ב׳] להביא את התולעים שבעקרי זיתים. ופירשו בגמרא חולין (דף סז.) למסקנא דסיפא מיירי מה שהם באילן עצמו שדומה כאילו הם שורצים בארץ כי מהלכים באילן.   [קסב] לא יֵאָכל – בכל הפרשה דבר בקל ופה דבר בנפעל להזהיר שלא יאכלו אחרים על ידי כי הנפעל י״ל פועל בהכרח. ואין לפרש שבא ״לא יאכל״ על איסור הנאה דהא כתיב אחר כך ״לא תאכלום״ - בקל, שהוא דוקא אכילה. וכבר באה ברייתא זו למעלה (סימן פז) על מה שכתוב בעופות טמאים ״לא יאכלו״ בנפעל. ושם פרשתי יותר. והנה בסוף [משנה ב׳] סיים יכול יאכילו לקטנים? תלמוד לומר ״לא יאכל״. נראה פירושו כי למה כפל זה בעופות ובשרץ הארץ – על כרחך דשם מזהיר בל יאכילו לגדולים ופה מזהיר בל יאכילו לקטנים. ומזה מבואר שהברייתא שהובאה בפרק חרש (דף קיד.) לא תאכלום - לא תאכילום - להזהיר גדולים על הקטנים – נדפסה בטעות ובקיצור, כי צריך לומר שם כמו שהוא בספרא ״לא תאכלום״ יכול יאכילו לקטנים? תלמוד לומר ״לא יאכל״ – להזהיר גדולים על הקטנים. וזה ברור אצלי. (ובזה אין צריך למה שפלפל בזה בקרבן אהרן למעלה פרק ה׳ משנא א׳). (מב) [קסג] כל הולך על גחון – מפרש כל מיני שרצים. בין ההולכים על בטנם שאין להם רגלים כלל כמו נחש. ומלת ״כל״ מרבה השלשול הדומה לנחש וכל הדומה לשלשול. וכן השרצים ההולכים על ד׳ רגלים עד כל השרצים שיש להם רגלים על כל בטנם. ובכולם אמר ״כל״ לרבות המינים הדומה לכל אחד כי מתנאי החלוקה שתהיה שלמה, ובודאי בחלוקה זו כלל כל השרצים שהם – או בעל ד׳ רגלים או יותר או בלי רגלים. וכל יתר המינים נכנסים בגדרם וריבה אותם במלת ״כל״. וכמו שבארנו באורך בפרשת צו (סימן סז וסימן קיב).   [קסד] לכל השרץ השורץ על הארץ – אמר זה פעם שנית ופירש שבא להביא תולעים שבעקרי זיתים. וזה על פי החק המיוסד בלשון שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ומפורש אצלינו על פי חוקי ההגיון שהשם השני בא להגביל את השם הראשון, ואם נוסף שם שלישי בא להגביל את השני. שתחלה אמר רק ״על הארץ״ - לא בפירות, ובשני׳ אמר כל שהוא על הארץ - אף לא בארץ ממש כגון בעקרי האילנות שכבר דומה כאילו הוא על הארץ וכמו שאמרו בברכות (דף מ.) מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא. ובפי׳ הדבר להלכה, אם הוא כמסקנא שהוא דלא כשמואל, פלפלו התוספות בחולין שם ובפסחים (דף קטו.). ויש מחלוקת בין הפוסקים. ועיין בתוספתא (פ״ז דתרומות). ולא פה המקום להאריך בזה. ומה שאמר לא תאכלום יכול יאכילום לקטנים – פרשתי (בסימן קסב). (מג) [קסה] אל תשקצו וכו׳ בכל השרץ השורץ – אמר זה פעם שלישית. ופה לא אמר ״על הארץ״ כמו בב׳ פעמים הקודמים. ופירשוהו חז״ל שבא לרבות שרצי הפירות שפירשו לארץ וחזרו. כי שרצי הפירות אחר גדולם יצאו מן הפירות וקצתם יתעטפו במעטפה ויתהוה מהם עוף כנף ואז יטילו ביציהם. ואז הם ״השרץ השורץ״, ר״ל ששרץ ופרה והטיל בצים. ובא לומר אף שאינם על הארץ (כיון שחזרו) – כבר הם שרץ השורץ וראוי לפרות ואסור.   [קסו] ולא תטמאו בהם ונטמתם בם – כבר בארנו (ויקרא סימן שו ולמעלה סי׳ קו) שכל מקום שבא ׳טומאה׳ הפך הטהרה בא בלא שימוש או בשימוש הלמ״ד. ובכל מקום שבא פעל ׳טומאה׳ בקישור הב׳ אינו טומאה-הפך-הטהרה רק טומאה שהוא הפך הקדושה או מורה על השיקוץ והגיעול. כמו בעריות שכתוב ״לטמאה בה״ וכן ״ויטמאו במעשיהם״ - שיצאו מקדושתם או שנתגעלו ונתעבו. וזהו שאמר בספרא יכול יטמאו טומאה חמורה? ת״ל ולא תטמאו בהם – ר״ל שאם הוא טומאה ממש (שזה קורא טומאה חמורה) לא יצדק עליה שימוש הב׳. והנה עדיין לא ידענו אם הוא רק הפך הקדושה או אם הוא מענין שיקוץ וגיעול, שעל שניהם בא ׳טומאה׳ עם שימוש הב׳. וזהו שאמר יכול לא יהיו פוסלים את הגוף? ת״ל ונטמתם בם – שכפל לאמר שתדבק הטומאה בעצמכם כי המאכלים ההם ישקצו ויטמאו את הנפש. (וכבר העלה ביומא (דף פ) דטומאה גויה לאו דאורייתא, עיי״ש, ואם כן ענינו על השיקוץ והגיעול, לא טומאה). ובכל זה לשון ״בם״ מורה בהם עצמם, לא בדמם וחלבם.   [קסז] ולא תטמאו בהם ונטמתם בם – ר״ל שזה יהיה סבה שנטמתם ממש כי הם ישקצו אתכם עד יטמטמו את הלב בל יראהבאור המצוה ובתורה אור. ואמרו חז״ל ״ונטמתם״ כתיב, חסר אל״ף, שהעבירה מטמטמה את הלב. והרב אברהם בן עזרא כתב שהם שני שרשים כמו (איוב יח, ג) ״נטמינו בעיניכם״, וטעמו כאדם שאין לו דעת. (מד) [קסח] והתקדשתם והייתם קדושים – הקדושה תאמר על שני פנים: (א) על הפרישות, שהוא פורש ובודל עצמו מדברי חול וכובש את טבע יצר הלב (ב) על שמתרומם מדרכי הטבע בכלל ומדמה את עצמו לקדושים המובדלים מן החומר והולך על דרך הפלא והניסיי. על הראשון אמר ״והתקדשתם כי קדוש אני״ ומפרש בספרא כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ועל השני אמר ״והייתם קדושים כי קדוש אני״ ואמר כשם שאני קדוש וכולי.   [קסט] בכל השרץ הרומש על הארץ – אמר זה פעם רביעית בענין זה. ופה שינה ולא אמר ״השורץ״ רק ״הרומש״. ומבואר אצלינו למעלה (סימן פ׳) שפעל ׳שורץ׳ בא מצד ההפראה כמו ״שרצו בארץ״, וזה המבדיל בינו לבין פעל ׳רומש׳ שבא על הריחוש לבד. ומה נעמו דברי חז״ל שאמרו ״הרומש״ – אף על פי שאין פרה ורבה. (מה) [קע] כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים – תחלה אמר ״כי אני ה׳ אלהיכם והתקדשתם וכולי״ – כי יש הערת השכל והערת התורה; ותחלה הזכיר אותם מצד הערת השכל מצד שנפשכם חלק אלהי והוא אלהיכם יוצרם ובוראם וראוי שהנברא ישתדל להדמות לבוראו ולהתקדש כמוהו כמו שהאבות קיימו התורה מצד הערת השכל. ופה הזהיר אותם מצד הערת התורה, שזה נעשה בעת יציאת מצרים, שמאז נשתעבדו לו לעבדים והתחייבו לשמור מצותיו חקותיו ותורותיו, ויעד להם גמול ועונש. ועל זה אמר ״כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים״ - בעל כרחם, מצד הערת התורה והעונשים. ועל ידי זה – ״והייתם קדושים״ מצד ההכרח והמצוה. (מו) [קעא] זאת תורת הבהמה והעוף – הנה בפרשה בא הסדר: חית הארץ, דגי הים, עוף, שרצים. ולמה שינה פה את הסדר והקדים עוף לדגים? ועל כרחך מפני שיש איזה דימוי לעוף עם בהמה. ועל זה מקשה באיזה תורה שוותה בהמה לעוף? וכבר בארנו (צו סימן כד) שבמלת ״תורה״ מכניס דברים תחת לימוד אחד וראוי שיסדר הדברים הדומים בתורה זאת. ומה דימוי לעוף עם בהמה יותר מדגים עם בהמה עד שעקר את הסדר? פירשו חז״ל בספרא (מובא בחולין (דף כז)) שיש להם דימוי בשחיטה. [ולפי זה מה שסיים ״להבדיל בין הטמא וכולי״ היא עונה על מה שכתב ״זאת תורת הבהמה והעוף״ – שהיא להבדיל בין הטמא ובין הטהור בשחיטה, וכמ״ש בספרא [משנה ז] בין הטמא ובין הטהור בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו. ומה שכתב ״בין החיה הנאכלת״ היא עונה על מה שכתב ״וכל נפש החיה הרומשת במים ולכל נפש וכולי״.] וכבר בארנו (בפרשת צו סימן כג) שמלת ״זאת״ תציין תמיד רק זאת לבד. ר״ל רק בתורה הנזכר פה שוו, שפה לא דבר משחיטה בפירוש ללמד שבאמת לא שוו בכל פרטי הלכות שחיטה; שזה בסימן אחד וכולי. וכבר תני בר קפרא בחולין שם שלכן הטילם בין בהמה ודגים שהם ממוצעים ביניהם בענין השחיטה. דומים לבהמה שצריך שחיטה בסימן אחד ודומים לדגים בס׳(?) אחד שאין צריך שחיטה כי די שחיטת סימן אחד. ור׳ אלעזר אמר, שנדמו בתורה אחת – דשחיטת שניהם מן הצואר, ולא נדמו – דעוף כשר בעורף במליקה, לא בהמה דכתיב ״ומלק את ראשו״. ואם גם בהמה דרכה בכך לא היה צריך לבאר ״את ראשו״ רק ״ומלק״ כמו שכתב תמיד ״ושחט״ סתם ולא אמר ״את צוארו״ מפני שהשחיטה נוהגת ונודעת. ועיין בגמרא שם.   [קעב] וכל נפש החיה וכולי – כיון שאמר על זה ״להבדיל בין הטמא ובין הטהור״ וכפי הפשוט מוסב על כולם, כי גם בנפש החיה יש טמא וטהור בדגים הגם שבשרץ המים אין שם ׳טהור׳ וכן בנפש החיה אשר במים שאמר בפסוק י׳ שקאי על חיות בעל ד׳ רגלים שבים כולם טמאים פה אמר ״הרומשת במים״ ואינו מענין חיה וחיית הים כמו שם רק מענין ״ישרצו המים שרץ נפש חיה״ שכולל הדגים גם כן ובהם יש טמא וטהור. וכן במה שכתב ״לכל נפש השורצת על הארץ״ כולל שרץ העוף שהם החגבים שבדרך ההרחבה נכללו בשם זה כי משריצים ביציהם על הארץ לא באויר. ויש הבדל בין להבדיל ובין להורות או לדעת. שאם היה הכוונה הבדלה עיונית היה לו לכתוב ״לדעת״ או ״להורות בין טמא״, וכשאמר ״להבדיל״ הוא על ידי ההכרה בחושים בתאר׳ ותבניתם. וזהו שאמר: ולמה בה להבדיל לא לבד השינה וכולי. (מז) [קעג] להבדיל בין הטמא – לשון ׳הבדלה׳ נופל בעצם על דברים השוים והיא מבדיל ביניהם. אם על ידי צורתם ומעלתם כמו ״בין קדש לחול״, ״בין הקדש ובין קדש הקדשים״. אם על ידי מחיצה דקה מבדלת. לא כן דברים נפרדים לגמרי כמו בין חמור לערוד - מה שייך הבדלה? ועל כן דריש בין נשחט חציו של סימן לנשחט רובו שאין ביניהם אלא הבדל דק כחוט השערה. ויותר נראה שצריך לומר פה ״והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור״ שכתוב בפר׳ קדושים (ויקרא כ, כה), כי שם נמצא דרוש זה בספרא ושם מקומו, שלכן לא אמר שם רק בהמה ועוף לבד שהם צריכים שחיטה והפסוק שם מיותר (שכבר אמר פה ״להבדיל בין הטמא ובין הטהור) לדרשה זו.   [קעד] ובין החיה הנאכלת – גם בזה יש הבדל דק במיני טריפיות מה המותר ומה האסור שתלוי לפעמים כחוט השערה. ומימרא זו מובא בחולין (דף מב.) בשם תנא דבי ר׳ ישמעאל ואמר דאתיא כמאן דאמר טריפה חיה, ואחרים סבירא להו דבא לתת אזהרה לחיה, כי כבר אמר בספרא למעלה ״אין לי אלא בעשה; בלא תעשה מנין?, ולמד לא תעשה של חיות ובהמות טמאות שאינם מפריס ומעלה גרה מקל וחומר. ואחרים סבירא להו דאין עונשין מן הדין אף שיש שם עשה דלא כסברת ההמ״ג, רק שממה שכתב פה ״בין החיה אשר לא תאכל״ יש לא תעשה. ומכאן תשובה לכל המון הקושיות שהקשו על דברי ההמ״ג מסוגיא בתלמוד דיש להשיב דאתיא כדעת אחרים.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144