×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית י״בתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת לך לך} אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־אַבְרָ֔ם לֶךְ⁠־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל⁠־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃ (ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה׃ (ג) וַאֲבָֽרְכָה֙ב מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃ (ד) וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן⁠־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן׃ (ה) וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת⁠־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת⁠־ל֣וֹט בֶּן⁠־אָחִ֗יו וְאֶת⁠־כׇּל⁠־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת⁠־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר⁠־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃ (ו) וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖יג אָ֥ז בָּאָֽרֶץ׃ (ז) וַיֵּרָ֤א יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת⁠־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו׃ (ח) וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית⁠־אֵ֖לד וַיֵּ֣ט אׇהֳלֹ֑ה בֵּֽית⁠־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן⁠־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔הה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ט) וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה׃ (י)  וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי⁠־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ׃ (יא) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל⁠־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה⁠־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛יו אִשָּׁ֥ה יְפַת⁠־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ׃ (יב) וְהָיָ֗ה כִּֽי⁠־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ׃ (יג) אִמְרִי⁠־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב⁠־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ׃ (יד) {שני} וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת⁠־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי⁠־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד׃ (טו) וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל⁠־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃ (טז) וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי⁠־ל֤וֹז צֹאן⁠־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים׃ (יז) וַיְנַגַּ֨ע יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה ׀ אֶת⁠־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת⁠־בֵּית֑וֹ עַל⁠־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם׃ (יח) וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה⁠־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא⁠־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא׃ (יט) לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃ (כ) וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּח אֹת֛וֹ וְאֶת⁠־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־לֽוֹ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ב וַאֲבָֽרְכָה֙ =ו,ל1,ש,ש1 וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל,ק3?=וַאֲבָֽרֲכָה֙ (חטף); בכתי"ק3 נראה שיד שניה הוסיפה קו של פתח בחלל של האות.
• הערת ברויאר
ג וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י ל=וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י בגעיה ימנית
ד לְבֵֽית⁠־אֵ֖ל =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=כל בֵּיתְאֵל שוא נא ותיבה אחת (עיין משאת בנימין והגר"א באה"ע)? אינו כן אלא שני תיבות>
ה לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה ל=לַֽיהוָ֔הי⁠־⁠הוָ֔ה בגעיה ימנית
ו כִּ֛י =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=כ֛י אשה תביר? כן>
ז וַֽיְהִי⁠־ל֤וֹ וַֽיְהִי⁠־ל֤וֹ בגעיה ימנית
ח וַֽיְשַׁלְּח֥וּ ל=וַֽיְשַׁלְּח֥וּ בגעיה ימנית
E/ע
הערותNotes
(א) [מעשי אבות, פרק א] ויאמר ה׳ אל אברם. אמר רבי יצחק משל לאחד עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר אני בעל הבירה. כן לפי שהיה אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם בלא מנהיג הציץ עליו הקב״ה ואמר אני הוא בעל העולם: כבר יש לשאל במאמרו זה. תחלה מה ענין אומרו עובר ממקום למקום, שכיון שאין הכוונה לומר רק שהקב״ה הציץ עליו היה מספיק שיאמר מלמה״ד למי שראה בירה דולקת או שיאמר שהיה הולך בדרך, ומה ענין אומרו ממקום למקום. ועוד יאות לדקדק בדברי השלם הזה מה היא הכוונה בשנותו את טעמו מן הלשון המורגל עד שאמר הציץ עליו בעל הבירה, והל״ל אמר לו בעל הבירה אני וכו׳. ועוד מה הלחץ אשר לחצו לרבי יצחק במה שנאמר לך לך עד שהוצרך למשל זה. אבל ודאי לדעתי שהלחץ שלחצו לרבי יצחק הוא התחלת ענין נבואת אברהם שסופרה בתורה בלתי סיפור שום הקדמה כשאר הנביאים, וכמו שהיה במרע״ה שהקדים לומר שכאשר ראה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל אז נאמר וירא ה׳ כי סר לראות ויקרא אליו, אבל כאן נאמר ויאמר ה׳ אל אברם בלתי סיפור הקדמת דבר ולא נאמר שנראה אליו ולא שקרא אותו רק כמדבר איש אל רעהו המורגל אצלו. לכך דרש רבי יצחק ואמר היות טעמו שאברהם היה שוקד בחקירות האלהיות בלבו, ויודע נסתרות ובוחן כליות שידע מה שבלבו הציץ עליו, ר״ל פתאום. והיה זה כי אברהם אחרי שראה כל האמונות הבטלות שנתפשטו בזמנו, שקודם דור הפלגה בדור המבול היתה אמונתם שהעולם קדמון ושאין דין וחשבון, אמנם אחרי כן בדור הפלגה נחלקו לכמה אמונות כאשר בא ביאורו בח״א פל״ג מחבורנו ששם אמרנו שהיה זה עובד לשר אחד וזה לשר אחר מהע׳ שרים, ומשם נמשכו לעשות פסילים ומסכות וטלמסאות ועבודות לשרים ההם עד שההמוניים חשבו אותם המסכות ופסילי עץ ואבן שיש בהם ענין אלהות להיטיב ולהרע, והפקחים שבהם היו יודעים שאותם המסכות אינם רק דמיון ליראתם והיו עובדים לצבא השמים קצתם לשרים וקצתם לשמש וקצתם לירח וקצתם לכוכבים והם הם היו הנחשבים למעולים בשבח יתר על המאמינים בחמרים השפלים. וכאשר השיג אברהם בחקירתו והכזיב וסילק אותם האמונות שהיו מאמינים בדורו לנבראים מן היסודות השפלים או ליסודות עצמם, והגיע בחקירה על אמונת המאמינים לצבא השמים ולשרי מעלה, והיה חוקר והולך עד שהכזיבם גם כן, זהו שא״ר יצחק במשל הנמרץ הזה שהיה הולך ממקום למקום ושראה בירה דולקת שהכוונה לומר שראה ועיין והבין שאין אלהות בחמרים השפלים עד שהגיע לראות גם על העליונים וראה שהמאורות אמנם הושמו הכנה להאיר על הארץ, ואז הבין באמת שיש מנהיג לעולם שהכין אותם לצורך הבריות והציץ עליו הקב״ה לדבר עמו: ונגד זה הענין של אברהם גם כן אמר שלמה משל נאה ונמרץ והוא אומרו על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, אקומה נא ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו, מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם, כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו שאמנם הפליג לדבר על סגנון הענין ותמונתו, ואמר על אברהם שתחלה הכזיב האמונות שהיו מאמינים בנבראים השפלים וזה אומרו אסובבה בעיר בשווקים וברחובות בקשתיו ולא מצאתיו ואמר עוד שאח״כ מצאוהו השומרים הסובבים שהם צבא השמים הסובבים בעולם, שהם המאורות, וכמעט שעבר מהם רצה לומר שתכף שעבר מהם והכירם היותם שומרים סובבים הבין באמת שיש מי שהכינם ובראם לכך ועל זה אמר אחזתיו ולא ארפנו. וכמו כן אר״י במשלו זה לאיש שהיה עובר ממקום למקום, שהכוונה לומר בנמשל שהיה חוקר ומעביר מפניו ומכזיב האמונות אחת אחת עד שהגיע לאמונה שהיו מאמינים בצבא השמים, וכאשר ראה אותם סובבים להאיר לבירה הבין ונתאמת אצלו היות כאן מנהיג לבירה, עד שלכך אמר השלם הזה שהציץ עליו בעל הבירה, שאחר שראה וחקר מי ברא אלה הרי מצא אמתות מציאותו ית׳ והיותו מחוייב המציאות לא נשאר עוד דבר בינו ובין הבורא ית׳ כי תכף שרתה עליו רוח נבואה. וזהו שנא׳ ויאמר ה׳ אל אברם בלתי שום הקדמה, שכיון שהכזיב המאמינים בצבא השמים בחקירה במופת הנה אין עוד השגה עליונה הימנה באופן טבעי רק ע״י נבואה:   [מעשי אבות, פרק ב] ויאמר ה׳ אל אברם לך לך (כאן רמז לו השי״ת שיחיה מאה שנים כמנין לך לך, שהרי בן ע״ה יצא ובן קע״ה מת כאלו יאמר מאה שנים תלך בארץ ישראל) פירש״י להנאתך ולטובתך. כבר טענו קצת מפרשים שכיון שבפירוש נאמר ואברכך ואגדלה שמך וגו׳ אם כן מה צורך במה שכתב לך לך שפירושו להנאתך. ואין זו טענה כלל, שאם לא נכתב לך לך היה הנחשב שהיא מצוה עליו שילך לא״י ואומרו ואברכך ואגדלה הוא שכר המצוה, לכך כתב לך לך להנאתך כאלו אמר אם תרצה לך שהבחירה בידך, וזה השלים ואמר שכאן אי אתה זוכה לבנים כעצה טובה לא צווי. ועל מ״ש רש״י ז״ל לפי שהדרך גורמת לג׳ דברים ממעטת פריה ורביה וכו׳, כתב הרא״ם שא״כ אינו להנאתו ולטובתו רק שלא יפסיד ממה שהיה לו, ושזה סותר מה שכתב למעלה ושם האריך עוד על הלשון במדרש רבה. ולדעתי אין כאן מקום לטעון כלל, שכבר יאמר האדם לך בדרך זה ואעפ״י שתמעט ממונך וכבודך אח״כ תוסיף כהנה וכהנה, כי עם היות שהאדם פוחת ממה שיש לו, כשהוא על מנת להוסיף ודאי בשורה היא ע״ד שנאמר הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברנה נושא אלומותיו, אבל צריך שיהיה מאותו הענין בעצמו כזה שהוא זורע חטה אחת ומוציא כמה חיטים, ולכך כתב רש״י שהוצרך הבטחה באותו הענין בעצמו שהדרך ממעט שאח״כ יוסיף כי לא יקבל האדם נחמה רק באותו ענין בעצמו שנחסר ממנו וזה הענין היה אומר ישעיה כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו, שכוונתו לומר כי המנחם את חבירו צריך לו שני תנאים כדי שתהיה נחמתו מקובלת אל המתנחם, תנאי ראשון שגם המנחם יהיה לו שייכות באותה האבדה דאל״כ אין נחמתו מקובלת כמו שהיה אומר איוב לאליפז מנחמי עמל כלכם גם אנכי ככם אדברה לו יש נפשכם תחת נפשי, כלומר אין לכם חלק שייכות בצערי לכן אתם מנחמי עמל ואין נחמתכם מקובלת, באופן שביאר היות זה תנאי אחד צריך למנחם שיהיה בו קצת שייכות לאבדה ההיא. ועוד תנאי שני והוא מה שאמרנו שתהיה הנחמה באותו ענין עצמו, לכן אמר ישעיה על שני התנאים כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו, ר״ל שלאם יש לה שייכות וחלק באבידה שנאבד מבנה והיה כאלו ירמוז אל מה שנאמר בצרתם לו צר, ועל התנאי השני אמר ובירושלים תנוחמו ר״ל לא תנוחמו בעיר אחרת רק בירושלים עצמה, אם כן זהו שכתב רש״י ז״ל כי במה שהדרך ממעט באותו הדבר בעצמו הוצרך הבטחה שיוסיף לו. ומה שאמרו בב״ר ברם לית את חסר, בא להוסיף על מה שאמרנו שבישר אותו להנאתך ולטובתך, כי יובן שהיתה ההבטחה לאברהם שלא תהיה תוספת הצלחתו על דרך הזורע שהוא פוחת על מנת להוסיף אבל שיוסיף בלתי שיהיה פוחת, וזהו להנאתך שהיא ברכה שלימה. ובזה אין כאן סתירה על דברי רש״י ז״ל והדברים מיושבים כולם על נכון: ואומרו שם ואעשך לגוי גדול, כבר מדברי רש״י ז״ל יתבאר שכתב וכאן אי אתה זוכה לבנים שאומרו ואעשך אינו שב רק על הבנים שלא היו לו כלל, ואין שייך לומר שלא יחסר לו מהם. ובמה שפרש״י ז״ל וכתב ד״א ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב, כך אמרו בפ׳ ערבי פסחים. והרא״ם כתב וז״ל, ונ״ל שכך פירושו משום דאין הקב״ה מייחד שמו על היחיד אלא על האומה אלהי ישראל אלהי העברים אלהי העמים, לפיכך פירשו ואעשה אותך לגוי גדול שתחשב כאומה עד שאיחד שמי עליך שיאמרו אלהי אברהם. ומפני שפירוש ברכה תוספת טובה, פירשו ואברכך שהוסיף לו הקב״ה על הטובה הנזכרת שאף בנו יזכה בה שיאמרו אלהי יצחק. ומפני שואגדלה שמך מורה על תוספת גדולה על התוספת הקדום, אמרו שאף בן בנו יזכה בה שיאמרו אלהי יעקב, עכ״ל. ואחרי היותם נמשכים כלם לומר שעל יצחק ויעקב נאמרו הברכות הללו, יתכן לומר כפי הפשט שאומרו ואעשה אותך לגוי גדול הטעם שאברהם נקרא על שם אב המון גוים, ואברכך נאמר על יצחק שכן תמצא שהקב״ה אמר ליצחק ואברכך, ואומרו ואגדלה שמך הנה הוא ליעקב שגידל שמו וקרא אותו ישראל, וכן נאמר פה שהקדוש ב״ה אמר לאברהם שכאשר יזכה לבן שיברך אותו וזהו שאמר לו ואברכך, ולבן בנו שיגדל את שמו וכן תמצא שביצחק לא נאמר ואגדלך ולא הגדיל שמו של יצחק וגם ביעקב לא נאמר ואברכך, לכך דרשו ז״ל כן: ואומרו ונברכו בך פרש״י זהו פשוטו אדם אומר לבנו תהא כאברהם וזה מוכיח בך יברך ישראל, עכ״ל. ובאמת אין זה מוכיח, שאם כן הל״ל ויברכו בך כמו שנאמר בך יברך ישראל ולא אמר בך יתברך. אבל לדעתי פירושו שכל העולם יתברכו בו ויקבלו ברכה ושפע על ידו כמו שאמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, כי מפני הצדיק יתברך כל הדור: עוד כתב הרמב״ן וז״ל לך לך להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים לשון רש״י, ואין צורך כי משפט הלשון כן כן וכן הגשם חלף הלך לו אלכה לי אל הגדולים קומו ועברו לכם את נחל זרד ורובם ככה, אבל רבותינו עשו מדרש במה שאמר הכתוב ועשית לך ארון עץ עשה לך שתי חצוצרות כסף בעבור שאין המלאכה שלו והיה ראוי שיאמר כמו שנא׳ במשכן ואת המשכן תעשה. והיה מי שרצה לטעון נגד רמב״ן ולומר שאין מנהג הכתוב לומר כן כשהוא צווי, ושגם אומרו עברו לכם את נחל זרד איננו צווי אבל הכוונה לומר שאם ירצו להתקרב לא״י שיעברו אותו הנחל. וכל אלה דברי תוהו, כי מה יאמר במה שנאמר שובו לכם לאהליכם וכן קח לך עגל וכן קחו לכם מלא חפניכם. מארצך כתב רמב״ן ז״ל בשם רש״י והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד חרן, אלא כך אמר לו הקב״ה התרחק עוד מבית אביך. ור״א כתב וכבר אמר השם אל אברם לך לך מארצך כי הדבור הזה היה בעודנו באור כשדים ושם צוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו אשר שם, ואיננו נכון כי אם היה כן היה אברם עיקר הנסיעה מבית אביו במצות האלהים ותרח אביו ברצון נפשו הלך עמו והכתוב אמר ויקח תרח את אברם בנו יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו יצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ועוד כי הכתוב שאמר ואקח את אביכם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען היה ראוי שיאמר ואקח את אביכם מאור כשדים ואולך אותו בכל ארץ כנען כי משם לוקח ונצטוה כן. עוד טען עליהם כי אברהם בצוותו את אליעזר לקחת אשה לבנו אמר לו כי אל ארצי ואל מולדתי תלך והוא הלך אל ארם נהרים אל עיר נחור א״כ היא ארצו ומולדתו ושם נאמר אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי כי שם בית אביו ומשפחתו שהיא מולדתו, לא כאשר השתבש ר״א לומר אל ארצי חרן ומולדתי אור כשדים, והנה הוא האומר כאן כי באור כשדים נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך והנה לו ארצות רבות. אבל העיקר כבר ידעת אותו ממה שכתבנו בסדר שלפני זה כי חרן היא ארצו ושם מולדתו והיא ארץ אבותיו מעולם ושם, נצטוה לעזוב אותם, וכך אמרו בב״ר לך לך אחת מארם נהרים ואחת מארץ נחור. וטעם להזכיר ארצך ומולדתך ובית אביך, כי הוא קשה על האדם לעזוב ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו, וכ״ש כשהיא ארץ מולדתו ששם נולד, וכ״ש כשיש שם כל בית אביו. ולכך הוצרך לומר לו שיעזב הכל לאהבתו של הקב״ה, עכ״ל הרמב״ן ז״ל. עוד סוף פרשת נח כתב הרמב״ן ז״ל וז״ל, על פני תרח אביו בארץ מולדתו כתב רש״י לפי דברי רז״ל תרח קבל על אברהם בנו לפני נמרוד על שמידת צלמיו והשליכהו לכבשן והרן ישב ואמר אם אברהם נוצח אני שלו ואם נמרוד אני שלו וכשניצול אברהם אמרו לו משל מי אתה אמר להם משל אברהם אני השליכוהו לכבשן ונשרף וזהו אור כשדים, ומנחם פירש אור בקעה וכן באורים כבדו את ה׳ וכן מאורת צפעוני כל בקע וחור עמוק קרוי אור, והענין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת ואני מבאר אותו. א״א לא נולד בארץ כשדים כי אבותיו בני שם היו וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם, והכתוב אמר ויגד לאברהם העברי לא הכשדי, וכתיב בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור, ומלת מעולם תורה כי משם תולדותיו מאז, וכתיב ואקח וגו׳ את אברהם מעבר הנהר. וראיה לדבר כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער והכתוב סיפר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים. אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר והיא מנחלת אבותיו מעולם והכתוב אומר בבני שם ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם והוא שם כולל כדכתי׳ בארצותם לגוייהם וכתיב מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם והנה הוא ואבותיו מן הארץ ההיא מעולם, ומצינו בגמרא כי אברהם נחבש בכותא, וזאת העיר אינה בארץ כשדים דכתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוה ומחמת וכתיב אנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כותא עשו את נרגל אבל יראה כי הוא עיר בעבר הנהר בארץ ארם נהרים כי חרן שם עיר בארץ ארם נהרים דכתיב וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור שהיא חרן. ועוד חקרנו וידענו ע״פ תלמידים רבים שהיו יושבי הארץ ההיא כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור רחוקה ממדינת בבל ובינה ובין חרן כמו ו׳ ימים אבל היא נכללת בעבר הנהר בעבור היותה בין ארם נהרים ובין נהר פרת גבול א״י ובין חדקל ההולך קדמת אשור. והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו והלך עם אברם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד בנו הקטן הרן ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן או שנולד בעיר ההיא או שנתישב בה מכותא וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים כי שם מולדתו של הרן לבדו והענין הזה המקובל נמצא גם כן בספר קדמוני הנכרים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים כי הזכירו בספר עבודת האכרים המצרים כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדי השמש ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם. אח״כ פחד המלך שישחית עליו ארצו ויתר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו. והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה לאברהם אבינו נס נסתר שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו, או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצול כדברי רבותינו. ואל יפתה אותך ר״א בקושיותיו שאמר שלא סיפר הכתוב זה הפלא כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו אבל הנכרים ההם לא הזכירו זה בספרם לפי שהם חולקים על דעתו והיו חושבים בנסו שהוא מעשה כשפים כענין משה רבינו עם המצרים בתחלת מעשיו ומפני זה לא הזכיר עוד הכתוב הנס הזה כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים, ולא נתברר דברי אברהם עמהם כאשר נתבררו דברי משה בסוף. וזהו שאמר הכתוב אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה כי מלת הוצאתיך תלמד על נס, כי לא אמר אשר לקחתיך מאור כשדים אבל אמר הוצאתיך שהוציא ממסגר אסיר כמו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ואמר לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו ית׳ שיגדלנו ויתן לו הארץ ההיא, ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שניצול שילכו אל ארץ כנען שיתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם ועם אחד ושפה אחת לכלם כי לשון ארמית לשניהם ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו, וזה טעם ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם וישבו ביניהם [ונתעכבו] שם ימים רבים, ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען ועזב את אביו ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען, וזהו שאמר הכתוב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ ארץ כנען, כי בעבר הנהר נצטוה בזה ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען. והנה על דרך דעת רבותינו יהיה אור כשדים כפשוטו מלשון חמותי ראיתי אור ואומרו ויצאו אתם מאור כשדים ותרח לא יצא מן הכבשן אבל אברם הוא עיקר, או המקום נקרא כן בעבור הנס כמו ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה וזולתם וירמוז הכתוב כי בצאת אברהם מן הכבשן ברחו להם כלם משם. ופירוש באורים כבדו ה׳ על דעתי כדבריהם כי הם ההרים הגבוהים ששם עושים אורות ומשיאים משואות להודיע החדשות מהר במרחקים כאשר אמר באיי הים שם ה׳ אלהי ישראל, והענין שיודיעו בכל העולם הנס והפלא הנעשה להם לכבוד השם, וכן מאורת צפעוני חור שלו ששם אורו וחמימתו הגדול כמו שקורא אותו שרף. וראיתי במדרש קומי אורי על כן באורים כבדו ה׳ במה מכבדין אותו ר׳ ייבא בר כהנא אמר באילון פנסיא הן כגון העששיות שמדליקין בבתי כנסיות בכל מקום אפילו באיי הים לכבוד ה׳, הרי שהן מלשון אש כפשוטו ויצאו אתם וכו׳ בעבור שאברהם נכבד מאביו וההולכים בעצתו ובעבורו ילכו אמר הכתוב כן ואע״פ שאמר ויקח תרח אבל לוט ושרי בעבור אברם הלכו אתם כי גם אחרי שנפרד אברם מאביו הלכו אתו, עכ״ל הרמב״ן ז״ל והנה הארכתי להביא כל דבריו למען תראה את כל התלאה אשר מצאתהו בענין זה. והרא״ם הרבה להשיב על דבריו וקיים דברי רש״י. ויספיק לך מה שנדחק הרמב״ן ז״ל הוא בעצמו עד שלא נצטרך לטעון עליו יתר מזה, שבעיניך אתה רואה שנלחץ עד שהוצרך לומר שתרח הוליד בניו הגדולים אברם ונחור בעבר הנהר, ושאח״כ הלך עם אברם לבדו בארץ כשדים והניח נחור בעבר הנהר ובאור כשדים נולד הרן. והכתוב אמר היות תרח בן ע׳ כשהוליד שלשתם ולא הזכיר נסיעה לכשדים, ולא נודע למה חילק תרח הטף שלו מקצתו הניח בארם ומקצתו הוליך עמו שהרי כפי דבריו הניח את נחור בארם והוא תינוק דאל״כ לא קיימת שנולדו בהיותו בן ע׳, ועוד שכל זה דרך נבואה שאין בכתוב זכר מזה, ועוד פירש שתרח לא יצא מהאש של כשדים והשיב שאברהם עיקר. והוא בעצמו כתב לטעון על רש״י והר״א וז״ל, שהכתוב אמר ויקח תרח את אברם בנו יורה כי אברם אחרי אביו ובעצתו יצא מאור כשדים: אמנם אני חלקי אמרה נפשי לבחור בהבנת הכתוב כפשוטו וכאשר ראיתי את הראב״ע שהביא בפירוש באורים כבדו ה׳ שכתב יש אומרים שפירושו גבולות וכן אור כשדים, אכן אמרתי למצוא מנוח ולצאת ידי חובת כל הספקות שלפי דעתנו כל הכתובים מתיישבים בזה על מכונם אין כושל בהם, והיה כן שאין ספק שתרח וכל משפחתו היו מעולם בארם נהרים ולא זז משם כלל עד שהכתוב סיפר שהלך לחרן, ובארם נהרים התחיל אברהם טענותיו נגד האמונות הכוזבות ההם, והנה ארם נהרים היה תחת גבול וממשלת נמרוד ואמונתם היתה אמונת כשדים ושם השליכוהו בכבשן. ואם תרצה לקיים מה שאמרו ז״ל שנחבש בכותא, אמור מעתה שמשם תפשו את אברהם והוליכוהו בכותא ונחבש שם ושם נעשה לו הנס ושם ניצול מן הכבשן אז הניחוהו ללכת כאשר לב המלך ביד ה׳ כמו שכתב הרמב״ן ושב לעיר מולדתו לארם נהרים, ושם הסכימו לצאת מארם נהרים להיותו תחת גבול הכשדים, ולכך נאמר ויצאו מאור כשדים ר״ל מגבול כשדים ולא נאמר ויצאו מארם נהרים עם היות יציאתם משם, בהיות סיבת היציאה להיותה גבול כשדים. וכן היטיב לומר שמת הרן באור כשדים ר״ל בגבול כשדים שרצה הכתוב לגלות שנשרף דאל״כ כבר היה מספיק אומרו שמת בעיר מולדתו אבל אמר באור כשדים כלומר בגבול כשדים מת ששרפו אותו, וזה היה ארם נהרים ואמר בעיר מולדתו לשלול שלא בא עמהם בחרן כי גם חרן גבול כשדים היה, ואומרו באור כשדים ולא אמר בפירוש שמת בארם נהרים כבר אמרנו שאמר כן לפי שע״י היותם תחת ממשלת הכשדים שרפוהו ולכך הלכו משם ונתישבו בחרן עם היותו גבול כשדים שלא היו מאמינים בחרן באמונת השמש כמו שכתבו סופרי הנכרים שהיה טוען נגד עובדי השמש שהביא הרמב״ן, והעד גם כן מה שנאמר שלבן היה בחרן והיה לו תרפים ולא היה עובד השמש כי התרפים קרא אלוה כמו שנאמר למה גנבת את אלהי. ובזה יתיישב גם כן מה שנאמר אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים, שפירושו מארם ומחרן שהיה תחת גבולם וממשלתם של כשדים, ומפני היותו גבולם נחבש בידם, ותרח לפי שראה ששרפו את הרן הנה כבורח יצא משם וכלם הלכו אתו, ולפי זה הסמיך מיתת הרן ללקיחת תרח שאר בניו משם לפי שמיתתו בשריפה היתה סיבה לזה ומה שנאמר לך לך מארצך כשהיה בחרן נאמר לו כן, ואין אנו צריכים לפרש כמו שפרש״י התרחק כי אין הריחוק יציאה ואין היציאה ריחוק. ומה שטען הוא ז״ל שכבר יצא משם, אין הדברים כן שמעירו עיר שנולד בה שהיא ארם נהרים יצא אבל מארצו לא יצא עדיין, שארץ נאמר על עיירות רבות כמו שנאמר ארץ כוש וכן ארץ כנען ויש בכללה כמה עיירות וחרן ידוע שהוא מארץ ארם, ולכך היטיב ה׳ לומר לו ולצוותו שיצא מכל ארץ ארם שכל ארץ ארם נקראת ארצו וכלה תחת ממשלת כשדים. ומה שאמר ממולדתך ומבית אביך ר״ל שיפרד ממשפחתו שלא יקח משפחתו עמו כמו שהיה כשבאו עד חרן, ואין פירוש מולדתך מקום שנולד. ובא האות והמופת שכן הוא שהרי אברהם אמר לאליעזר אל ארצי ואל מולדתי תלך, וכשבא אליעזר לספר ללבן ולנחור דברי אברהם נאמר אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי, הרי לך שמה שאמר לו אברהם אל מולדתי פירושו אל משפחתי וזה לדעתי הזהירו הכתוב ואמר לך לך ר״ל לעצמך לבדך מארצך שהוא ארם שלא יעמוד עוד בחרן ושלא יעשה כמו שעשו כשיצאו מארם נהרים שיצאו כל בית תרח יחד רק שהוא לבדו יצא, ורצה כן הש״י כדי שלא יהיה למשפחתו כלל חלק בארץ. ובזה יתיישב ההכפל שקודם נאמר וילך אתו לוט ואח״כ נאמר שנית ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט, כי מה שנאמר וילך אתו לוט הוא כאלו יאמר שהוא לא לקח אותו עמו ולא פיתה אותו כי היתה כוונתו שלא ילך אחד ממשפחתו עמו כאשר צוה אותו הש״י, אבל כאשר לוט מעצמו בחר ללכת עמו לא היה יכול לעכב עליו מלבוא תחת כנפי השכינה ולכך נאמר שלקח אותו עמו ועוד תתבונן ותמצא שבפעם הראשונה אמר הקב״ה לאברם לזרעך אתן את הארץ הזאת ולא אמר את כל הארץ, אבל אח״כ נאמר וה׳ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, שודאי יש לשאול מה הוצרך לומר שזאת המראה היתה אחרי הפרד לוט ומה נמשך מזה אם היתה קודם הפרדו או אחר הפרדו מלוט. אבל נראה הטעם כאלו אמר שכשלוט היה הולך עמו אם לא היה נפרד ממנו היה לו חלק בארץ, ולכך בפעם הראשונה אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, ולא אמר כל הארץ שלא בשרו על כל הארץ בכללותה עד שנפרד לוט מעמו והלך לו לסדום א״כ יובן ודאי שאומרו לך ממולדתך ומבית אביך אזהרה היתה שלא יקח ממשפחתו מבני נחור אשר בארם נהרים ולא את לוט בן הרן שהם בית אביו כי ארם נהרים שנקרא עיר נחור על נחור אבי תרח אמר כן [שכל] המשפחה היו שם. ובדרכנו זה נתיישבו כל המקראות וכל מדרשיהם ז״ל לא יזוזו, וגם מה שאמרו שניצל מכבשן האש, יצא להם לרז״ל לדרוש כן ממה שנאמר אור כשדים ולא אמר גבול כשדים, שבהיות משפטם שכל הזז מאמונתם ישרף היה נקרא גבול המשפט ההוא אור. ובזה יתיישב גם כן שתרח לא יצא מגבול וממשלת כשדים שחרן ג״כ גבול כשדים הוא, אבל חשב לצאת ובא עד חרן ונשאר שם. וזהו אומרו ויצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען, שהכוונה היתה לצאת מאור כשדים ר״ל מגבול כשדים מכל וכל ולא יצאו כי נתעכבו בחרן. ובזה יצדק אומרו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים דהיינו מחרן שהוא ג״כ גבול כשדים, והעד מה שנאמר ויבאו עד חרן, ולא אמר ויבאו בחרן, כי מלת עד תורה על שלא נגמרה מחשבתם והיה כן כי גם חרן גבול כשדים הוא ובזה הותרו הספקות כלם: אבל עוד יתכן לומר נכון מזה עם מה שאמרו רז״ל שהרן כשדים שרפוהו והוא כי לדעתי אין כאן מקום שנקרא שמו אור כשדים כלל, רק פירושו אש כשדים כמו שנאמר ביחזקאל שלישית באור תבעיר, וכן בישעיה אור לו בציון ותנור לו בירושלים שנאמר אור על האש. והרן מת באדם נהרים שהיא עיר מולדתו בשרפה, ומה שנאמר באור כשדים הבי״ת אינה הוראת מקום רק הוראת המיתה שאמר שלא היתה מיתתו מיתה טבעית רק באש של כשדים מת, כמו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב שהוא להורות שמת בחרב, וכן הרגת בחרב בני עמון. ומה שנאמר ויצאו אתם מאור כשדים ג״כ אינו הוראת שם המקום שיצאו אבל כאלו יאמר שיצאו מפני אש הכשדים, ותהיה המ״ם כאן כמו מרוב כל שפירושו מפני רוב כל וכן מחטאת נביאיה. ואומרו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים כפשוטו ממש מכבשן האש, ולא נצטרך לומר כמו באורים כבדו ולא מאורת צפעוני. ובזה יתכן שנתבאר בכתוב כוונת רז״ל שאמרו שהרן נשרף, וזכינו שהנס שנעשה לאברהם בכבשן האש נאמר בפירוש אשר הוצאתיך ממש מאש של כשדים: ובמה שנאמר אל הארץ אשר אראך, פירש״י ע״פ מדרשם כדי לחבבה בעיניו, והרמב״ן כתב שכאשר אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת אז נתקיים אל הארץ אשר אראך, ולפי פירושו זה יתחייב לומר גם הוא שכדי לחבבה עליו לא גילה אותה לו וזהו כפי המדרש אגדה שהביא רש״י ז״ל, אבל לפי הפשט יפלא מה הוא רוצה לחבבה עוד והוא אומר לו שכאן אי אתה זוכה לבנים ושלהנאתו ולטובתו הולך. עוד כתב שאחז צדיק דרכו דרך ארץ כנען כי כן היה בדעתו ובדעת אביו ולבסוף הסכים לומר שאברהם כבר ידע כי כנען היה נחלת ה׳ ולכן שם פניו אל ארץ כנען עכ״ל. ולדעתנו לא נצטרך לכל זה, כי אחר שכבר יצא מארם נהרים ללכת לארץ כנען והקב״ה אמר לו בחרן לך לך שפירשנו היות הכוונה לומר שילך לבדו, א״כ לא הוצרך לומר לו [אנה] ילך שכבר היה על הדרך ללכת, אבל אומרו לו אל הארץ אשר אראך הוא כפשוטו ממש שילך אל כל הארצות שיראה לו כמו שנאמר שא עיניך וראה וגו׳ כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו׳ ששם הראה לו כל העיירות והיה הטעם בצווי שילך בכל ארץ הכנעני שהם ז׳ עממים, שכן נאמר ואולך אותו בכל ארץ כנען כנראה שהיה הצווי שילך בכלה, ואם כן יהיה אומרו כאן אל הארץ אשר אראך כאלו אמר שילך אל כל עיר ועיר שיראה לו. ולפי זה כאשר הראה לו כל הארץ צפונה ונגבה הלך בכלה, כי המחשבה ראשונה שיצא מארם נהרים היתה ללכת בעיר אחת מכנען להנצל מממשלת הכשדים בלבד, אבל עתה צוה לו שילך בכלה וזהו שנאמר וילך אברם הלוך ונסוע וגו׳ וכן ויעבור אברם בארץ שכן היה הצווי שילך בכל ארץ כנען, והיה רצונו ית׳ בזה שתהיה כהתראה לאנשי כנען שישובו מדרכם וזהו שנאמר ויקרא בשם ה׳. עוד יתכן לומר במה שנאמר אשר אראך, שאחר שראה הקב״ה שאברהם היה חושק להכיר הבורא ית׳ כשארז״ל שראה בירה דולקת ואמר תאמר בירה זו בלא מנהיג בלשון תימה, הנה אמר לו הקב״ה שילך אל המקום שהיתה כוונתו ללכת דהיינו ארץ כנען ששם יראה לו מה שהוא מבקש לדעת בחקירת האלהיות, ואומרו ויקרא בשם ה׳ כאלו יאמר שהשיג באלהיות דאוירא דא״י מחכים ושם חקר והכיר האלהות. והוא שביאר הכתוב בפירוש באומרו לה׳ הנראה אליו, כי זה יהיה עד נאמן שענין האלהות הוא שאמר להראות לו כשאמר לו אשר אראך, כי אז נראה אליו השי״ת שכל חשקו ותאותו היתה זאת. ויאות מאד אמרם ז״ל על מה שנאמר הלוך ונסוע הנגבה הרוצה להחכים ידרים, שהורו בזה שכל מגמתו היתה ללכת לכנען ששם שער השמים ושערי ההשגה כדי להגיע להשגתו. ובזה תסתלק טענת הרמב״ן שכתב שלהבטיתו בעבור יציאת הארץ כל הבטחות הללו אין בו טעם, שאמנם יהיה הטעם שנמשכו ההבטחות להודיעו שיראה אליו ענין האלהות ויכיר את בוראו, וזה אומרו לך לך אל הארץ אשר אראך מה שאתה חושק לראות ולהשיג בעל הבירה, ואז אחר שתראה ותשיג אעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, וזה טעם נכון. ואומרו את כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן, יצדק לפי הפשט במה שכתב הרמב״ן בשם סופרי הנכרים הקודמים שכתבו שאחר שהיה חבוש בכותא הניחו המלך אחרי שלקח כל הונו, כי זה אמר פה שכל מה שרכש בארם נהרים כי כבר לקח אותו נמרוד ולא הוליך עמו רק מה שחזר ורכש בחרן:   [מעשי אבות, פרק ג] אומרו ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען נראים דברים אין בהם צורך ואין בהם טעם, שאם היתה הכוונה להגיד הגעתם לארץ כנען כבר היה מספיק אומרו ויקח אברם את שרי אשתו וגו׳ ויבאו ארצה כנען, או שיאמר וילכו ארצה כנען. אמנם לדעתי אמר הכתוב בלשון חכמה ודרך בשורה שאברם וכל אשר לו יצאו במחשבתם ללכת בארץ כנען כאדם שהולך חוץ מביתו שאז יאמר שהלך מביתו, אמנם אם האיש יצא מעיר נכריה ללכת לביתו לא יאמר עליו שהלך לביתו אבל יאמר שבא לביתו, והנה הודיע הכתוב שבאו לארץ כנען לפי שהיא שלהם והיה כאלו יאמר שאברהם ושרה יצאו כיוצאים מביתם ללכת אל ארץ נכריה, ולא היה כן אבל באו אל ארצם ואל נחלתם, וזה אומרו ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. ואין לטעון על פירושנו זה ממה שנאמר קודם לכן ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם, ותאמר שהרי שם א״א לומר שחשבו ללכת מארם נהרים לעיר נכריה והם באו אל חרן שהיא ארצם כמו שאמרנו שהרי חרן אינה ארץ ישראל, כי אין מקום לטענה זאת ששם נאמר ויבאו עד חרן שר״ל שיצאו משם, ובמחשבתם היתה יציאה אבל לא נתקיימה עצתם שבחרן נתיישב תרח ולפי זה נאמר ויבאו עד חרן ולא אמר ויבאו בחרן, שאומרו ויבאו עד חרן מבואר שהכוונה להורות על שהמחשבה היתה ללכת כמו שאמרנו לפנים. ואומרו ויעבר אברם בארץ פרש״י נכנס לתוכה כלומר לא דרך העברה, ולדעתי לפי הפשט יתכן שהוא כמו שפירשתי בפירוש מגלת אסתר ויעבר מרדכי שהכריז התענית לצבור וכן ויעבירו קול במחנה, וכמו כן פה יאמר שהיה מכריז בארץ אלהותו ית׳ כמו שהשלים אח״כ ואמר ויקרא בשם ה׳, כי אומרו ויעבר אברם הוא על ההכרזה כוללת כל הארץ, ואומרו ויקרא הוא סיפור ההכרזה פרטית באותו מקום ובאומרו והכנעני אז בארץ פירש הראב״ע וז״ל, יתכן שארץ כנען תפשה כנען מיד אחר ואם אינו כן יש לו סוד והמשכיל ידום, עכ״ל והנה נמשך אחרי כוונתו המשובשת לומר שיש כתובים בתורה ח״ו שלא כתבם משה כמ״ש בפ׳ דברים, ואמר שכיון שבזמן משה היה אז הכנעני בארצו אם כן לא יתכן לו לומר שהכנעני אז בארץ, ולכן אמר שאפשר שמלת אז שבה אל מה שעבר שקודם לכן היתה לאחר, או הוא סוד כלומר שמשה לא כתבו ואין ראוי לגלות הדבר. זו היא כוונת הראב״ע ובסודו לא תבא נפשי, ולא עוד אלא שגם בחנם נכנס בין המצרים האלה, שאפילו נניח שמלת אז שבה אל העתיד יתכן גם כן שהם דברי משה, כי כאן לא היתה הבטחתו ית׳ לאברהם רק ארץ הכנעני דהיינו א׳ מז׳ עממים ולא הבטיחו על כל ז׳ עממים עד הפרדו מלוט שאמר לו שא נא עיניך שאומרו שא נא הכוונה לומר שא עיניך עתה שנפרדת מלוט. ולכך פה כאשר סיפר שבא לשכם, וכבר נאמר על שכם בימי יעקב שהיה מן החוי כמו שנאמר שם שהיה בקצה ארץ כנען שאומרו בקצה ארץ כנען יורה שלא היה ממנה עצמה ועוד נאמר חמור החוי נשיא הארץ, על זה בא הסיפור שהקב״ה הבטיח לאברהם הכנעני והזכיר שבא בשכם והבטיחו על שכם. ולכך אמר משה ששכם היתה אז לכנעני, משא״כ בימי יעקב ובימי משה שהיתה מן החוי. ובזה סרה תלונת הראב״ע וטענתו והסוד אין בו יסוד:   [מעשי אבות, פרק ד] בענין נסיעת אברהם מא״י מפני הרעב כתב הרמב״ן ז״ל וז״ל, ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בהשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו כי יש באלהים כח לעזור ולהציל, גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה בתחלה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות. [ועל] המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא, עכ״ל הרמב״ן ז״ל. ואני לדעתי דבריו ז״ל נגד רז״ל שהרי ארז״ל א״ר פנחס בשם ר׳ אושעיא אמר הקב״ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, והרמב״ן ז״ל בעצמו הביא המאמר הזה. ואם כן יראה כוונת ר׳ פנחס לומר שברשות הקב״ה ובמצותו יצא מא״י ובמצותו הלך למצרים ולא למקום אחר, כי מאז היתה הגזרה שמצרים ישעבדו את ישראל לא אומה אחרת מאחרי שאמר לו כבוש הדרך לפני בניך ולא מפני מקום המשפט שמה הרשע כמ״ש הרמב״ן ז״ל. ולא יתכן לומר שלחטא נחשב לו שבגמרא נחלקו פ׳ ד׳ נדרים וז״ל, א״ר אבהו מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו במצרים רד״ו שנה מפני שעשה אנגריא בת״ח שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן, ר׳ שמואל בר נחמני אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב״ה שנאמר במה אדע כי אירשנה, ר׳ יוחנן אמר מפני שהפריש בני אדם מלבא תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך, עכ״ל מאמרם שם. שהרי דבריהם של אלו השלמים לפי פשוטם נחלקו בחטאו של אברהם על שעבוד מצרים, וכל אחד בחר דרך לעצמו שלא היו נראים לו דברי חבריו, ועכ״ז אין אחד בהם שהחשיב ירידתו שם למצרים מפני הרעב לחטא, ולא מה ששם בסכנה אותה הצדקת כמ״ש הרמב״ן ז״ל (ולפנים יתבאר מאמר זה של פ״ד נדרים שאין מאמרו של ר׳ פנחס סותר דברי הד׳ השלמים הללו שנחלקו שם). ועוד יפלא על דברי הרמב״ן ז״ל שכתב על אברהם שחטא במה שירד למצרים מפני הרעב ושהיה לו לבטוח בהשי״ת, שהיאך יתכן זה ועינינו הרואות שביצחק כאשר רצה גם הוא לרדת למצרים מפני הרעב מנעו השי״ת עד שאמר לו אל תרד מצרימה, ואם באברהם היה נגד רצונו ית׳ למה לא יבטיחהו כמו שהבטיח בנו, וגדולה מזאת ששם נאמר שההבטחה היתה עקב אשר שמע אברהם בקולי אם כן היאך יתכן שליצחק הבטיח והזהיר שלא ירד למצרים בזכות אברהם ואת אברהם לא הזהיר ולא הבטיח ונחשב לו לחטא גדול כמו שכתב הרמב״ן: לכן נראה לדעתי שהיטיב אברהם לעשות בלכתו למצרים ולהיות לבו שלם עם השי״ת ובטוח בו הלך שם ועם היות שהש״י הבטיחו הלך שם, כי אם יפדה אותו מן הרעב צריך שבזכותו יפדה כל אנשי כנען אויבי ה׳ שנגזר עליהם הרעב ההוא, ולתת לאברהם לבדו לחם לשובע היה צריך להוריד לו מן משמים, כי אברהם לא היה עובד אדמה עד שישלח ברכה על שדהו לבדו גם לא היה לו שדה וכרם עד שקנה השדה מעפרון, ועוד שלא יתכן להיותו הוא שבע בין רעבים כי איש חסד היה ונותן מלחמו לדל ומכניס אורחים וכן ודאי שאברהם לא היה חסר כל טוב ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם אבל לבלתי היותו שבע בין רעבים הלך לו וזהו שנאמר כבד הרעב בארץ כי כבר היה מספיק אומרו כבד הרעב אבל אמר כי כבד הרעב בארץ להודיע כי לא היה הצדיק ההוא ברעב, לבד מפני היות הרעב לאנשי הארץ הלך וירד למצרים במצותו ית׳ כמ״ש ר׳ פנחס שאמר הקב״ה לאברהם כבוש את הדרך לפני בניך. שאמנם נראה בפירוש היות כוונת ר׳ פנחס לומר שיכבוש הדרך לפניהם כדי שיהיה מקום למהר את הקץ שיתחיל המנין מאז: והטעם במה שהיתה הגזרה ג׳ דורות ושהד׳ יגאלו, יהיה לדעתי לפי שרצה השי״ת שיהיו מושקעים בעבדות, כי כאשר יהיה אביו של האיש עבד ואבי אביו ואבי אבי אביו הרי נשקע בעבדות כמו שדרשו ז״ל על מה שנאמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך שכל דבר שיתנהג ויוטבע באדם ג׳ דורות נשקע בו לעד, וכדי שיהיו עבדים מושקעים בעבדות ואח״כ יגאלם ויהיו אז עבדים לה׳ לעולמי עד רצה כן. ואמר ת׳ שנה שסתם כל דור היה אז ק׳ שנה שמאדם ועד נח עשרה דורות והיו בקירוב אלף שנה, וכאשר היתה הגזרה כן רצה הקב״ה שיתחיל שרו של מצרים להיותו מושל על אומה זאת מאז שהתחיל הויתם בעולם כמו שיבא בס״ד הביאור באריכות בדברים הללו בח״ג מן המאמר הזה. וידמה שמצא ר׳ פנחס לדרוש כן ממה שנאמר וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבר נראים דברי מותר שאחרי שנתבאר שלסבת הרעב הלך שם הרי נודע שלגור הלך. אבל אמר לגור שם ר״ל שאחר שהיתה הגזרה כמו שנאמר לאברהם גר יהיה זרעך אם כן גילה הכתוב שירד לגור שם, כלומר כדי שיחשב לחשבון הגרות שנגזר על בניו שיהיו גרים במצרים. ועוד יבא בס״ד מאמרם פ״ד דנדרים בחלק ג׳ מן המאמר הזה, ויתבאר שלא היתה ירידת אבותינו למצרים לסבת חטא אבל אדרבה בזכותו של אברהם ירדו למצרים, ויתבאר שלא היה לאברהם חטא כלל בענין שרה: ונקדים מתחלת הכתובים שאמר אברהם הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, שעל זה ראיתי שטענו קצת מפרשים שאיך יתכן שלא ראה אותה והלא ארז״ל שאסור לאדם לישא אשה מבלתי שיראה אותה, והיתר הספק הזה מבואר ממה שנאמר כי אשה יפת מראה את שכבר היה מספיק שיאמר עתה ידעתי כי יפת מראה את, אמנם אמר כן לומר שבהיותה נערה בתולה כבר ראה אותה היותה יפה, אבל האשה לא תוכר היותה יפה בקטנותה כי כאשר תגדל בשנים תשתנה וכ״ש אחר נישואיה, לכן אמר אברהם שעתה ראה אותה שהיא אשה והיא יפה כי לא הביט ביפיה אחר היותה אשה, ובאומרו עתה ידעתי ר״ל שקודם לכן כדי לדעת שהיא יפה היה צריך לראותה ולהביט ביפיה, אבל אחר שהקריב לבא מצרים וראה אותם שחורים כעורב אמר עתה בלתי שאכוין לראות ולהביט ביפייך כבר אני יודע שאשה יפת מראה את בערך אל אלה אשר פה, ולא אמר עתה ראיתי רק עתה ידעתי ר״ל בלתי ראיה. וכבר רבו הפירושים, והרמב״ן ז״ל גם כן טען במעשה הזה על אברהם עד שאמר שהיה חטא, וטען גם כן היאך קבלה שרה לומר אחי הוא שמתוך כך תהיה נמסרת לנכרים עד שהשיב ואמר ששרה לא קבלה עליה לומר אחי הוא, ולא ידעתי מה הועיל בזה שהרי נאמר באבימלך שהיא אמרה ג״כ אחי הוא. ולדעתנו קבלה שרה לומר אחי הוא וכן עשתה והיטיבה לעשות כן גם היא גם הוא, ואחרי שידוקדק לשון הכתובים יובן הענין על מתכונתו ונאמר שאמנם מה שיפלא הוא אומרו והרגו אותי ואותך יחיו, שאחרי היות כל הפחד והיראה שלא יהרגוהו הרי פשוטים הדברים שיחיו אותה שהרי אין הורגים אותו אלא להתעולל בה, ואם כן מה צורך לומר ואותך יחיו. אמנם מבוארים הדברים מאד שאותם הצדיקים איש ואשתו כן היו מצטערים על אשר יטמאוה הנכרים כמו שהיו מצטערים על היותו הוא נהרג, ולכן השוה השתי רעות ואמר והרגו אותי ואותך יחיו וכשארז״ל הקיש גלוי עריות לשפיכות דמים, והיה כאלו יאמר שהיה יותר טוב שיהרגו שניהם, והצער המופלג להם היה מפני שלא יהרגו אותה אבל יחיוה לטמאה בה, ולכך הצדיק ההוא בקש לו ערמה נפלאה שלא יהרגו אותו וגם לא יקחו אותה, כי כאשר יאמר שהיא אחותו כל השרים יבקשוה ממנו גם יתנו לו מתנות בחשבם שע״י כן יתחתן בם, והוא בהיות המבקשים רבים לא יתננה לאחד מהם שאם אחד ירצה להכריחו השרים האחרים יעמדו נגדו בחשבם שהם יזכו בה, ובאופן זה ינצל הוא מן ההריגה והיא מן הטומאה בהם. וזה אומרו למען ייטב לי בעבורך ר״ל אהנה בעבורך שתנצלי מידם, וחיתה נפשי בגללך גם כן שלא יהרגוני שכל שר מבקש אותו והיה רואה שאברהם דוחהו היה חושב שגדול ממנו או עשיר ממנו רוצה אותה ולא היה רשאי לאונסו. והנה אברהם לא נשמר רק מהשרים כמו שנאמר והיה כי יראו אותך המצרים, אבל השרים כאשר ראו שלא ניתנה להם שבחוה אל פרעה, ואז לא נשאר לאברהם פתחון פה שאין שם גדול מן המלך ולכך לוקחה בית פרעה: ובמה שנאמר ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים, יש לשאול שאם פרעה נתן לו אותם העבדים והבהמות היה ראוי לומר ויתן לו כמו שנאמר באבימלך ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם. ועוד לא יתכן לומר היטיב רק בטובת הנאה, אמנם נתינת מתנות עבדים ושפחות וצאן ובקר וגמלים ואתונות כל אלו המינים לזאת תקרא מתנה גדולה לא טובת הנאה, וכבר דרשו ז״ל שזה היה נס שנתן לו המתנות ושלחו עם המתנות. וגם על זה יפלא שאברהם היה שונא מתנות כמו שנאמר במלך סדום שהיה נותן לו הרכוש ולא רצה מתנותיו, והיאך קבלם מפרעה: אבל לפי הפשט ידמה לומר בזה כפי מה שדרשו ז״ל שאמרו שהטמין אותה בתיבה ובמכס מצאוה. וידוע כי מנהג המוכסנים בדינא דמלכותא הוא כשימצאו דבר מוטמן מן המכס הנה כל הממון אשר ימצא עם הדבר הטמון הוא למלך, וכבר היה מס למלך שפורעים לגלגלת, הרי שבהטמנת שרה היה שם הברחת מכס. וזה סיפור הכתוב שעשה לו טובת הנאה בעבור שרה ולא לקח ממנו דבר מכל המינים ההם שהיו לו, וזהו ויהי לו כלומר יהי לך אשר לך. ונתבאר היות הדברים כן ממה שנאמר אח״כ וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו שלא לקחו משלו דבר: ובאומרו ויקרא פרעה לאברם פי׳ הרמב״ן ז״ל שאמר לו בספק מה זאת עשית לי למה לא הגדת להוציא מפיו האמת, ויש מי שפירש שאומרו על דבר שרי אשת אברם ר״ל דבורה של שרה שאמרה שהיא אשת אברם, והיה מקובל פירושו אם יוכל לפרש כן במה שנאמר באבימלך על דבר שרי אשת אברם, שהרי שם נאמר בפירוש גם היא אמרה אחי הוא כי על כן לא פירש שם דבר המפרש ההוא. אבל לדעתי יתכן לומר ששרה גילתה לו שמפחדו שמא יהרגוהו עשה אברהם כן, וגילתה להציל עצמה מן העבירה. ומה שנאמר על דבר שרי אשת אברם הוא פירושו על דבורה של שרה שאמרה שהיא אשת אברם, שאחר שאמרה לו שרה כן הוא לא היה מאמין לה. ועל כן הקב״ה שלח לו הנגעים, כאלו יאמר על פי התראת שרי שדברה לו שהיא אשת אברם שלח לו נגעים שלא האמין לה. ולכך קרא אותו ואמר לו למה לא הגדת לי כי אשתך היא, כלומר מה שאמרה שרי שאמרת אחותי היא מפני פחדך שלא יהרגוך הרי טוב, אבל לי שאני מלך במשפט יעמיד ארץ למה לא גלית הסוד, ועוד שכיון שראית שלקחתי אותה לי לאשה ולא לזנות הרי ראית שאין רצוני באסור אם כן היה לך לגלות לי. וזה אמרו מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי, כלומר מה שעשית שלא הגדת לאחרים מפני היראה הרי טוב אבל לי למה לא הגדת, ואקח אותה לי לאשה ואפילו שראית תום לבבי שלקחתי אותה לאשה ולא לזנות: ושם באבימלך שנאמר על דבר שרה אשת אברהם, גם כן נבא אל פירושו על הדרך הזה בעצמו אחר שנקדים הספקות אשר צריך להתעורר בהם: ספק א׳ אם עצירת הרחם היה מצד עונש, למה נענש אבימלך מאחר שהוא והיא אמרו היותה אחותו: ספק ב׳ שכיון ששרה אמרה לו אחי הוא הרי להתיר עצמה לו אמרה כן, א״כ היתה נכבשת ברצונה לערל: ספק ג׳ מה היתה תשובת אברהם באמרו לאבימלך ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא, כי מה התנצלות הוא זה בעבורה שהלא לא בעד זה היה ראוי לה להפקיר עצמה: ספק ד׳ למה לא השיב אברהם לפרעה כפי מה שהשיב לאבימלך שהוא ביקש ממנה שתאמרי אליו אחי הוא: לכך נראה שאין ספק ששרה אמרה לאבימלך שאברהם הוא בעלה, ולא רצה לשלחה שלא האמין לה, וזה אומרו על דבר שרה אשת אברהם שכבר ידענו שהיא אשת אברהם, אבל פירושו בשביל דבורה של שרה שאמרה לו שהיא אשת אברהם ולא האמין לה והיה מחזיק בה, ועשה כן להיות שקודם אמרה לכל שואלה אחי הוא. וזהו שהשיב אבימלך להקב״ה ואמר שאברהם א״ל שהיא אחותו וגם היא שאמרה לו אח״כ שהוא בעלה כבר אמרה לאחרים שהוא אחיה, לכן נאמר הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא, שלא נאמר אמרה לי כמו שאמר באברהם אמר לי אבל נאמר אמרה שפירושו לאחרים וזה אומרו היא גם היא כאלו אמר שהיא גם היא שאמרה לי בעלי הוא אמרה לאחרים אחי הוא ולכך לא האמנתי לה. ובזה יתכן שהיתה התנצלותו של אברהם בעד שרה שטענת אבימלך היתה על שרה שנגד אחרים אמרה שהוא אחיה ולו אמרה שהוא בעלה, שמפני זה השיב בעדה אברהם לומר שמה שאמרה לאחרים שהוא אחיה הוא ביקש ממנה לעשות זאת בכ״מ שתבוא, אבל כשראתה עצמה באה לידי עבירה אמרה האמת. ואל יפלא לעין הרואה לפרש על דבר שרה על דבורה, שגם רז״ל כך פירשוהו על דבורה שהיתה אומרת הכה. (ובמקומו פי״ד יתבאר אומרו על דבר שרה בענין אבימלך באופן נאות ע״ש). ובזה גם כן יהיה לך טעם נכון אל מה שלא השיב אברהם לפרעה כפי מה שהשיב לאבימלך, כי לא היתה נופלת תשובה זו לפרעה כי פרעה לא נתרעם על מה שאמרה היא אחי הוא ותלונתו לא היתה רק על אברהם שלא גילה לו הסוד כאשר אמרנו ומה שנאמר ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות ששם העבדים ושפחות בין החמורים והאתונות לא כמו שאמר העבד ללבן ששם נאמר עבדים ושפחות וגמלים וחמורים, הוא הטעם כי קודם שנצטוה על מילת העבדים היו ממש כחמורים וכאתונות, אבל אחר המילה לא היו כחמורים ממש, אבל היו עם הדומה לחמור כמו שדרשו ז״ל במה שנאמר שבו לכם פה עם החמור, ועל כן כאשר הזכירם אליעזר שהיה אחר המילה הזכירם קודם שהזכיר החמורים, וכן יעקב כאשר שלח המנחה לעשו אמר ויהי לי שור וחמור וצאן ועבד ושפחה:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית של דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144