×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות י״בתנ״ך
א֣
אָ
(א)  אוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ (ב) הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ (ג) דַּבְּר֗וּ אֶֽל⁠־כׇּל⁠־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית⁠־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃ (ד) וְאִם⁠־יִמְעַ֣ט הַבַּ֘יִת֮ מִהְי֣וֹתב מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל⁠־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל⁠־הַשֶּֽׂה׃ (ה) שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן⁠־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן⁠־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן⁠־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃ (ו) וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ (ז) וְלָֽקְחוּ֙ מִן⁠־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּג עַל⁠־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל⁠־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר⁠־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ (ח) וְאָכְל֥וּ אֶת⁠־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי⁠־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל⁠־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ (ט) אַל⁠־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם⁠־צְלִי⁠־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל⁠־כְּרָעָ֖יו וְעַל⁠־קִרְבּֽוֹ׃ (י) וְלֹא⁠־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד⁠־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד⁠־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ (יא) וְכָ֘כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מׇתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ד בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יב) וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ⁠־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל⁠־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד⁠־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל⁠־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יג) וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת⁠־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא⁠־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (יד) וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחׇגֻּֽהוּ׃ (טו) שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖רה מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כׇּל⁠־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד⁠־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ (טז) וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא⁠־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא⁠־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כׇּל⁠־מְלָאכָה֙ לֹא⁠־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכׇל⁠־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ (יז) וּשְׁמַרְתֶּם֮ אֶת⁠־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת⁠־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת⁠־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃ (יח) בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃ (יט) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כׇּל⁠־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ (כ) כׇּל⁠־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת׃ (כא) {חמישי} וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכׇל⁠־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃ (כב) וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר⁠־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל⁠־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל⁠־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן⁠־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח⁠־בֵּית֖וֹ עַד⁠־בֹּֽקֶר׃ (כג) וְעָבַ֣ר יְהֹוָה֮יְ⁠־⁠הֹוָה֮ לִנְגֹּ֣ף אֶת⁠־מִצְרַ֒יִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת⁠־הַדָּם֙ עַל⁠־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ עַל⁠־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל⁠־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃ (כד) וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת⁠־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחׇק⁠־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד⁠־עוֹלָֽם׃ (כה) וְהָיָ֞ה כִּֽי⁠־תָבֹ֣אוּ אֶל⁠־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת⁠־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (כו) וְהָיָ֕ה כִּֽי⁠־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ (כז) וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח⁠־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהֹוָ֗הי⁠־⁠הֹוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַ֠ח עַל⁠־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנׇגְפּ֥וֹ אֶת⁠־מִצְרַ֖יִם וְאֶת⁠־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּו׃ (כח) וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (כט) {ששי} וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהֹוָה֮י⁠־⁠הֹוָה֮ הִכָּ֣ה כׇל⁠־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל⁠־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ (ל) וַיָּ֨קׇם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכׇל⁠־עֲבָדָיו֙ וְכׇל⁠־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי⁠־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין⁠־שָׁ֖ם מֵֽת׃ (לא) וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם⁠־אַתֶּ֖ם גַּם⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם׃ (לב) גַּם⁠־צֹאנְכֶ֨ם גַּם⁠־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם⁠־אֹתִֽי׃ (לג) וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל⁠־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן⁠־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים׃ (לד) וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת⁠־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל⁠־שִׁכְמָֽם׃ (לה) וּבְנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי⁠־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת׃ (לו) וַֽיהֹוָ֞הי⁠־⁠הֹוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת⁠־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת⁠־מִצְרָֽיִם׃ (לז)  וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ⁠־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃ (לח) וְגַם⁠־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ (לט) וַיֹּאפ֨וּ אֶת⁠־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי⁠־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם⁠־צֵדָ֖ה לֹא⁠־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃ (מ) וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃ (מא) וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּז כׇּל⁠־צִבְא֥וֹת יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (מב) לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא⁠־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהֹוָ֔הי⁠־⁠הֹוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכׇל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם׃ (מג)  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כׇּל⁠־בֶּן⁠־נֵכָ֖ר לֹא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (מד) וְכׇל⁠־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת⁠־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (מה) תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹח׃ (מו) בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא⁠־תוֹצִ֧יא מִן⁠־הַבַּ֛יִת מִן⁠־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ⁠־בֽוֹ׃ (מז) כׇּל⁠־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃ (מח) וְכִֽי⁠־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶ֘סַח֮ לַיהֹוָה֒י⁠־⁠הֹוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כׇל⁠־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכׇל⁠־עָרֵ֖ל לֹֽא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹ׃ (מט) תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָֽאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ (נ) וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כׇּל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶת⁠־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת⁠־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (נא)  וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶת⁠־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל⁠־צִבְאֹתָֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב מִהְי֣וֹת =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורת-ל וטברנית ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו)
• ל!=מִהְיֹ֣ת (כתיב חסר וי״ו)
• הערת ברויאר
ג וְנָ֥תְנ֛וּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3 ושיטת-א (מרכא בטעם תביר)
• ל,ו=וְנָֽתְנ֛וּ (געיה ותביר)
ד נַֽעֲלֵיכֶם֙ ל=נַֽעֲלֵיכֶם֙ בגעיה ימנית
ה שְּׂאֹ֖ר =ל,ל1,ב?,ש,ש1,ק3,ו (שי״ן דגושה) וכך הכריעו ברויאר ומג״ה
• א⁠(ס)=״אינו כן אלא רפה כמשפטו״ (!) וכן הוא בדפוסים
ו וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=וַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ (נקודה בוי״ו עיצורית)
• הערות ברויאר ודותן
ז יָ֥צְא֛וּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3 ושיטת-א (מרכא בטעם תביר)
• ל,ו=יָֽצְא֛וּ (געיה ותביר)
ח לֹא⁠־יֹ֥אכַל בּֽוֹ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=לֹא⁠־יֹ֥אכַל⁠־בּֽוֹ (המקף השני בתיבת משרת)
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
(א) ויאמרא – עתה תחילת המצוות שהיו על ידי משה ואהרן, כי הם לבדם נביאי התורה, כי אחריהם לא נתחדשה המצוה, רק אם היתה לצורך שעה כדבר גדעון ואליהו. ואל יעלה על לבך דבר השיר שהיה בבית השם על ידי דוד, כמו תקון היה, ומוסד שיסד דוד ושמואל. וככה אמר הכתוב: באמונתם (דברי הימים א ט׳:כ״ב), ולא: בנבואתם. והגאון אמר: כי קבלה היתה בידם מפי משה, כי מלך יקום ויחדש כלי שיר, וכמוהו: לא תוציאו משא מבתיכם (ירמיהו י״ז:כ״ב). (ב) החדש הזה – א״ר יהודה הפרסי: כי ישראל היו מונים כפי שנת החמה, וחדשיהן חדשי החמה, כמשפט הערלים. וראיתו: ושמרת את החקה הזאת למועדה (שמות י״ג:י׳), כי שנת לבנה איננה שוה,⁠ב כי ימי החריש והקציר תלויים בהליכת השמש לבדו, כפי נטותה לצפון או לדרום. ולא דבר נכונה. ועתה אפרש לך: ידענו כי מהלך הלבנה בגלגלה, הנקודה ידועה כנגד המזלות, עד שובה אל הנקודה בעצמה, הם שבעה ועשרים יום ושלישית יום בקרוב. והנה נחשוב, כי התחברה עם השמש, כשהיתה בנקודה הראשונה, בתחלת מזל טלה. והנה בשובה אל ראש מזל טלה, לא מצאה שם השמש, כי כבר הלך במהלכו האמצעי עשרים ושבע מעלות, כי מהלך שניהם בראיות גמורות הוא ממערב למזרח, הפך התנועה העליונה. והנה הלכה הלבנה באלה המעלות שכבר הלך השמש, גם הלכה הלבנה בחלקים שהלך השמש בלכת הלבנה המעלות הנזכרות, שני ימים, וקרוב מחמש שעות התחברו שניהם לסוף תשעה ועשרים יום וחצי, ושתי ידות שעה, גם ע״ג חלקים מחלקי ישראל. והשנה באמת היא לשמש לבדה, כי היא המולידה זמני קור וחום וקיץ וחורף,⁠1 שהם ארבע תקופות השנה. ואז תחשוב שהיתה בתחלת ראש טלה, והוא ילך בגלגלו שס״ה ימים וקרוב מרביע יום עד שובו פעם שנית, ובעבור זה נקרא שנה. והנה, אין ללבנה שנה כלל כאשר אין לשמש חדש כלל, כי לא יתחדש בשמש. רק דבר החדוש היא לאור הלבנה, ובעבור זה נקראה חדש גם ירחים, בעבור חדש אור הירח, כי אין לה אור בראיות גמורות, כי אם מהשמש. על כן לא תקדר השמש כי אם ברגע מחברתו עם הלבנה, אם היו בראש התלי או בזנבו. ולא יהיה קדרות ללבנה, כי אם בהיותה לנכח השמש בלילה במקומות הנזכרים. ובעבור שהיתה שנת הערלים קרובה אל שנת החמה, וראו ששתים עשרה פעמים תתחדש הלבנה בשנת החמה,⁠ג חלקו ימי השנה על שנים עשר, וקראו לכל חלק חדש, בעבור שהוא קרוב מימות חדש הלבנה. וזאת הסכמה מהם אינה בדרך התולדת. גם הישמעאלים בעבור כי מועדיהם תלויים בימי חדש לבנה, ותחלת החדש מליל ראיית הלבנה, וראו כי שנים עשר יש בשנת החמה, לא מצאו חשבון יותר קרוב מזה. כי אין בין שני המספרים רק אחד עשר יום, ועל כן שמו כל שנותיהם שנת הלבנה. וכל שנה ישתנה מועד פסחם בכל שנה אחורנית אחד עשר יום, עד שיהיו שלשים ושלש שנות חמה, הם שלשים וארבע שנות הלבנה, כי אלה אינם על דרך התולדת. והשם צוה בתורתו לשמור במועדיו במועדים, כי אמר: שמר את חדש האביב ועשית פסח לי״י (דברים ט״ז:א׳). והנה אם לא ימצא אביב בחצי החדש, נעשה הפסח בחדש הסמוך אליו. וככה קרא חג השבועות: חג הקציר (שמות כ״ג:ט״ז), וסכות: חג האסיף (שמות כ״ג:ט״ז), כי הקציר והאסיף תלויים באביב. וראינו שאמר שלא נעשה פסח רק בחצי חדש הלבנה, וככה סכות. והנה צוה לשמור ימי חדש הלבנה, ויהיו המועדים זמניהם שמורים. ומשה לא הזכיר בתורה שנספר שנים עשר חדש או שלשה עשר, רק אמר בחדש שנמצא האביב בו נחל לספר, והוא יקרא ראשון, בין שתהיה השנה משנים עשר או משלשה עשר. וככה כתוב: בחדש השני (במדבר י׳:י״א), ובחדשד השלישי (שמות י״ט:א׳), וכולם על דרך הזה. וניסן, ואייר, וסיון, וכל שמות החדשים, אינם לשון הקדש, כי אם לשון כשדיים. על כן לא תמצא אחד מהם כתוב במקרא, רק בנבואת חגי, זכריה (זכריה א׳:ז׳, ז׳:א׳), ומלאכי, וספר דניאל, ועזרא (עזרא ו׳:ט״ו, נחמיה ב׳:א׳, ו׳:ט״ו), ומגלת אחשורוש (אסתר ב׳:ט״ז, ג׳:ז׳, ח׳:ט׳), כי בגולה היו. וככה הפירוש: בחדש הראשון שיקרא ניסן (אסתר ג׳:ז׳) בלשון כשדים. רק מצאנו בלשון הקודש שנקראו שלשה חדשים בדרך אחרת: ירח זיו (מלכים א ו׳:ל״ז), בירח האיתנים (מלכים א ח׳:ב׳), ירח בול (מלכים א ו׳:ל״ח). אם רדפנו אחר הפשט, אין ירח זיו ניסן, רק אייר, כי כן כתוב: הוא החדש השני (מלכים א ו׳:א׳) הידוע, שהוא שני לראשון חדשי ישראל. ומלת למלך שלמה (מלכים א ו׳:א׳) איננה דבקה עם החדש, רק בשנה הרביעית... למלך שלמה (מלכים א ו׳:א׳), כי לא מצאנו בחשבון כל המלכים שיספר חדשים רק השנה שמלך. והעד, שהוא כתוב בדברי הימים: בחדש השני בשני (דברי הימים ב ג׳:ב׳). ויש לטעון על יהודה הפרסי: כי כל השנים אינם שוות, כי יבא להם שינוי מפאת מערכת המשרתים, שירבו הגשמים או ימעטו, וימעט או ירבה החום או הקור בכל חדש שישנה מהמנהג הידוע. על כן לא ימצא אביב בשוב השמש אל הנקודה שהיה שם בתחלת השנה שעברה, שנמצא אז אביב. ויהי בין אביב לאביב יותר משנה שלמה עם תוספת שבועים, על כן היו ישראל סומכים על האביב הנמצא בארצם, באי זה חדש שיהיה נמצא, כי האביב בכל הארצות ישתנה עתו, כפי מרחק כל ארץ מהקו השוה. ועתה אתן לך כלל: אע״פ שישראל שהיו בבית המקדש היו מסתכלין אל האביב, לא היה עבור השנה מסור כי אם לבית דין, כי היה מסתכל לדברים אחרים חוץ מהאביב, ככתוב במשנה (בבלי סנהדרין י״א:). והנה משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים, ואם לא ימצא אביב,⁠ה מה נעשה. ויש לתמוה מזה תמה גדול: איך פירש כל נגעי המצורע, שהוא אדם אחד, ולא יעמוד בכל זמן,⁠ו והניח דבר המועדים, שכל ישראל חייבין לשמרן בכל זמן, ויש כרת על אכילת חמץ שבעת ימים של פסח, ועל אכילת יום הכיפורים. והנה אם סמך על המולד היה לו לפרש, אם הוא כפי המהלך האמצעי, או כפי מולד האמת, שהוא כנגד המזלות, שפעמים יהיה בין מולד העיבור ובין מולד האמת, פעם להוסיף ופעם לגרע קרוב מי״ד שעות. ובעבור זה אמרו האבות הקדושים: פעמים שבא בארוכה, פעמים שבא בקצרה (בבלי ר״ה כ״ה.). וזה לא יוכל לדעת אותו אלא מי שהוא חכם בחכמת המזלות. וזה היה לו לפרש על אי זה מקום מן הארץ הוא המולד, כי הנה בין ירושלם ובין זאת העיר ששמה דרום, יותר משלש שעות. ואם על הראייה לסמוך, היה לו לפרש על אי זה מקום היא הראיה, כי תשתנה קשת המראה בכל מקום כפי רוחב הארץ, וכפי מרחב הלבנה מקו המזלות על חלוף המראה,⁠ז בארך וברוחב, וגבהותו, ושפלותו, ואוירו. ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך. ואם לא היה האויר זך, ועשה ראש חדש שני ימים ספק. וזה לאות, כי סמך על קריאת ב״ד בכל דור ודור, והיתה קבלה בידם, שלעולם יקבע ב״ד שבע שנים בכל תשע עשרה שנה שהם רל״ה חדשים, והם ששת אלפים גם תתקל״ט, גם שתי שלישיות יום גם תקצ״ה חלקים. ואלה הם תשע עשרה שנות החמה בלי תוספת ומגרעת. ואל תחוש לשעה ותפ״ה לחשבון תקופת שמואל, וידענו כי לא נעלם ממנו זה, רק תפס דרך קרובה בזמנו לאנשי דורו, כי היום יש בין תקופת האמת ובין תקופתו קרוב מתשעה ימים. ואל תתמה על זה, כי הנה אמרה ברייתא שלו: הרוצה לדעת מקום הלבנה, יחשוב שנות העולם ויעשה מהם חדשים, ויקח לכל חדש כ״ט יום וחצי, וב׳ח ידות שעה, שהם תש״כ חלקים, והנה חסר ע״ג חלקים, והנה יתחברו מהם בכל מחזור יותר משתי שלישיות יום. והנה המרחק בין חשבון מולדת מימי בראשית ובין חשבון מולדנו היום, קרוב מחצי שנה. והנה התברר לך, כי כלל שנותינו ישוב בכל המחזור שנת החמה, וחדשינו תמיד חדשי הלבנה, וברוך השם שהדריכנו דרך ישרה. והנה אתן לך ראיה מן המקרא שהמועדים תלויים בבית דין, דכתיב: ויועץ המלך חזקיהו לעשות פסח בחדש השני (דברי הימים ב ל׳:ב׳). ואם היתה קבלה בידם להסתכל לדבר האביב לבדו, כאשר אמרו החולקים על קדמונינו, למה לקח עצה לקבוע פסח בחדש השני. ועתהט יראה, אם דבריהם אמת, כי עשה חזקיהו שלש רעות: האחד – שלא הקריב הפסח בזמנו ובמועדו והיה טהור, ולמה אחר זה בעבור רוב הקהל שלא בא, ואין זה כתוב בתורה, כי אם בדברי הקבלה. והשני – שאכל והאכיל כל ישראל חמץ בחדש הראשון. ושלישי – שבדא מלבו לעשות חג המצות בחדש השני (דברי הימים ב ל׳:י״ג) שבעת ימים, וכן לא יעשה.⁠2 כי השם לא צוה לעשות חג המצות בחדש השני, רק על אכילת הפסח לילה אחת, כי כל הטמאים אוכלים בחדש הראשון מצות עם כל ישראל. חלילה חלילה שעשה חזקיהו רעות כאלה, כי הכתוב דבר עליו: לא סר מכל מצות י״י ימין ושמאל. גם הוא אמר: זכר נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי (מלכים ב כ׳:ג׳). והנה עתה אפרש לך: דע, כי חזקיהו נועץ עם הקהל, בהכנס החדש הראשון,⁠י שיעשה פסח בחדש הבא אחריו, בעבור רוב הקהל שלא בא, והכהנים לא התקדשו למדי (דברי הימים ב ל׳:ג׳). והנה עיבר השנה, והפסח שנעשה פסח ראשון היה, ובמועדו נעשה. והעד: כי השם נגע האוכלים הפסח בלא ככתוב (דברי הימים ב ל׳:י״ח). ואם לא נעשה בזמנו, במה נגעם, אחר שלא היה הפסח מקובל לפניו. ואילו חטא חזקיהו, איך התפלל בעדם, ושמע השם תפילתו, וירפא העם (דברי הימים ב ל׳:כ׳). ואם טען טוען, הלא הקדמונים לא הודו לו שעיבר ניסן בניסן (משנה פסחים ד׳:ט׳). והתשובה: אמת אמרו, כי מנהג כל בית דין להסתכל בסוף חדש אדר, אם הוא צריך לעבר שנה אם לא. והנה חזקיהו לא עשה כן, כי שגג שגגה קטנה לעבר שנה בראש חדש. ובעבור כי חדש העיבור לעולם יהיה לפני החדש הראשון, על כן יהיה לעולם ראש לחדשים, ויהיו המועדים בחדש השביעי ממנו, וזהו: ראשון הוא לכם לחדשי השנה. וידענו כי מצות רבות הם בתורה הם לזכר מצרים, והנה ראוי להיות זה תחלת חשבון ישראל. וככה כתוב: ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצריםיא (מלכים א ו׳:א׳). והמינים אמרו: אם השנה בנויה מחדשים, הנה החדש האביב הוא יסוד וראש, אם כן למה תחלו כבודכם מהחדש השביעי, ותאמרו כי הוא ראש השנה. והתשובה: כבר הזכירו רבותינו ז״ל, כי ארבעה ראשי שנים הם (משנה ר״ה א׳:א׳). וראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא כ״ה:ט׳-י׳). ועוד: כי צוה השם לקרוא בתורה במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל״א:י׳) למען ישמעו ולמען ילמדו (דברים ל״א:י״ב). ואם תחלת שנת השמיטה תהיה מניסן, למה לא צוה לקרוא התורה בחג המצות. והנה חצי השנה עמדו בטלים. וכתוב: וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל״ד:כ״ב), ומקום אחר: בצאת השנה (שמות כ״ג:ט״ז). ועוד נוכל ללמוד מדברי התורה גם מדרךיב התולדת, שאמר בתחלה: לא תזרעו (ויקרא כ״ה:י״א), ואח״כ: {ו}⁠לאיג תקצרו (ויקרא כ״ה:י״א), כי הזריעה סמוכה לתשרי לא לניסן. ועוד: אם שמנויד תחלת השמיטה ניסן, מי שזרע בשנה הששית לא יקצר בשנה השביעית, כי הקציר אחר ניסן הוא וכבר נכנסה שנת שמיטה, גם לא יזרע בשנת השמיטה. והנה כי דברי חכמינו ז״ל הם נכונים. אמר רבי משה הכהן: אין צריך לומר ״ראש חדש״, רק ״חדש״ לבדו, כי הטעם: יום חדוש אור הלבנה, וכן כתיב: חדש ושבת (ישעיהו א׳:י״ג), חדשיכם ומועדיכם (ישעיהו א׳:י״ד), מדי חדש בחדשו (ישעיהו ס״ו:כ״ג). ואחרים טענו עליו: אם כן למה אמר הכתוב: בחדש השביעי באחד לחדש (במדבר כ״ט:א׳). והוא השיב: להסיר הספק. גם טענו עליו: ובראשי חדשיכם (במדבר כ״ח:י״א). והוא השיב: כי על חדש ניסן ידבר, בכל שנה, כי ניסן לבדו הוא ראש חדשים. ושאלוהו: אם כן מה קרבן שאר החדשים. והוא השיב, כי שם כתוב: זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה (במדבר כ״ח:י״ד), בפרשה עצמה. וככה אמר: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת (במדבר י׳:י׳) – כי הוא תחלת השנה. ואנחנו לא נניח דברי קדמונינו בעבור סברתינו, כי הם אמרו: כי בכל חדש יתקעו בחצוצרות. והוא נכון לומר: חדש או ראש חדש, וכתוב: עד חדש ימים (במדבר י״א:כ׳), שטעמו: שימלאו ימי החדש שלו. (ג) דברו אל כל עדת בני ישראל – כי כל בני מצוה חייבים. ויקחו להם – מי שיש להם ממקנהו, כי מקנה רב היה להם. או: יקנו. ויפת אמר: כי מיום העשור יחלו להכין השה עד יום י״ד.⁠טו רק לא ידענו אם זה מצוה לדורות, או על פסח מצרים.⁠טז ואחר שאמר: שה לבית אבות, אמר:⁠יז שה לכל בית ובית. ובתחלת זה הספר פירשתי בית (ראב״ע שמות פירוש שני א׳:א׳). (ד) ואם ימעט הבית מהיות משה – מאכילת השה, כי אנשי הבית יהיו מעטים, יקח הוא ושכנו. ופירוש במכסת – כמו: המכס לי״י (במדבר ל״א:ל״ז), חלק שיקח כל אחד. וכמוהו: י״י מנת חלקי וכוסי (תהלים ט״ז:ה׳). גם תכסו – והוא מפעלי הכפל, והכפל חסר ממלת במכסת, גם מן: המכס (במדבר ל״א:ל״ז). הנה אמר: המכס על משקל: וממר ליולדתו (משלי י״ז:כ״ה), שהוא מפעלי הכפל. (ה) שה תמים – בלא מום. הנה אמר: כי שה – יקרא כל אחד משני המינים ששם הצאן כוללם. וככה: שה כשבים ושה עזים (דברים י״ד:ד׳). א״ר משה בן ר׳ עמרם הפרסי: כי השה חיוביח פסח מצרים, ובארץ ישראל: שה או פר. וראייתו: וזבחת פסח לי״י אלהיך צאן ובקר (דברים ט״ז:ב׳), שהוא פסח דורות. ולא דבר נכונה, כי כל פסח דורות הוא זכר לפסח מצרים, ואין ראוי לשנות. רק: וזבחת פסח לי״י אלהיך צאן (דברים ט״ז:ב׳) – חיוב, ובקר – לשלמים לאכול בחג, מבושל במים. וכמוהו: ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך (דברים ט״ז:י״ד), אתה – חייב, ובנך – רשות. והעד, שהוא כתוב בדברי הימים (דברי הימים ב ל״ה:א׳-ט׳): ששחטו יום ארבעה עשר כבשים ופרים, ושם כתוב: הכבשים לפסחים (דברי הימים ב ל״ה:ז׳), והפרים בשלום בסירות ובדודים (דברי הימים ב ל״ה:י״ג), רק לבד הצאן בשלו באש כמשפט. א״ר ישועה: כי יש הפרש בין בן שנה ובין בן שנתו (ויקרא י״ב:ו׳), כי בן שנה הוא – עלתה לו שנה, ובן שנתו – כמשמעו. והנה בקרבן הנשיאים: כבש אחד בן שנתו לעולה (במדבר ז׳:כ״א), ובאחרונה כתוב: שנים עשר כבשים בני שנה (במדבר ז׳:פ״ז). (ו) והיהיט – מלת בין הערבים – קשה. ורבינו שלמה אמר: כי זה רגע נטות השמש מחצי היום לצד מערב. ולא נתן טעם למה ערבים שנים. והנה כתוב: ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים (שמות ל׳:ח׳), ואין ספק כי בשקוע השמש ידליק הנרות. וכאשר חפשנו זאת המלה, מצאנו: כי יקרא רגע בין הערבים – ערב, כי כתוב: בין הערבים תאכלו בשר (שמות ט״ז:י״ב), ושם כתוב: בתת י״י לכם בערב בשר לאכול (שמות ט״ז:ח׳). ובהדלקת הנרות: יערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (שמות כ״ז:כ״א). וכתיב: עולות לי״י לבקר ולערב (עזרא ג׳:ג׳), וכתיב: ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כ״ט:ל״ט). והנה על הפסח, שכתוב בו בין הערבים מצאנו: שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש (דברים ט״ז:ו׳). ורבינו שלמה אמר: כבא השמש לצד מערב. ואין זה משמע ביאה, כי הוא הפך יציאת השמש על הארץ (בראשית י״ט:כ״ג), שהחל להראות על הארץ, וככה: ובא השמש (ויקרא כ״ב:ז׳) – שלא יראה על הארץ. והנה כתוב על מקרה לילה: והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כ״ג:י״ב). ואם אין הדבר כן, יבאר לנו מה הפרש יש בין כבא השמש של פסח ובין כבא השמש של מקרה לילה. וככה: ובא השמש (ויקרא כ״ב:ז׳). אמרו המינים: שלשה ערבים הם, וראייתם: עד הערב השלישית (שמואל א כ׳:ה׳). והם לא הבינו האמת, כי כתוב: מחר חדש {וגו׳} ושלשת תרד מאד (שמואל א כ׳:י״ח-י״ט), שפירושו:⁠כ כאשר יהיה היום השלישי מהיום הסמוך לערב תרדכא השדה שאתה נסתר לשם. ובעבור זה אמר: עד הערב השלישיתכב (שמואל א כ׳:ה׳). ועתה אשוב לפרש: דע, כי משקל ערבים לעולם נופל על משקל שנים, כמו: אבנים (שמות א׳:ט״ז), וכמו: לוחתים (יחזקאל כ״ז:ה׳), וככה: דרכים (משלי כ״ח:י״ח), והעד: יפול באחת (משלי כ״ח:י״ח). וככה: שמים (בראשית א׳:א׳), כי הם שני סדני הגלגל, שהם כמוכג נטועים שעליהם משענת תנועת הגלגל, וכתוב: לנטוע שמים (ישעיהו נ״א:ט״ז). וכבר פירשתי בספר השם הנכבד, כי שמים מגזרת: שם ישר נכח עמו (איוב כ״ג:ז׳), רמז לשנים מקומות. והנה יש לנו שני ערבים: שם האחד – ערביתכד השמש, והיא ביאתו תחת הארץ, והערב השני – ביאת אורו הנראה בעבים. והנה יש ביניהם קרוב משעה ושליש שעה, אז יבא בעל הקרי אל המחנה, וידליק אהרן את הנרות (שמות ל׳:ח׳). אמר הגאון רב סעדיה: מדת מזבח העולה חמש אמות ארך, וחמש אמות רוחב (שמות כ״ז:א׳), ובמדה הזאת לא יעמדו כי אם כהנים מעטים, שהם זורקים דמי הפסחים קודם שיקרשו. והנה בימי יאשיהו (דברי הימים ב ל״ה), שהיו ישראל מועטים, לא יכלו הכהנים לזרוק דמי הפסחים והשלמים ששחטו, לזרקם בשעה ושליש שעה, ואף כי בהיות כל השבטים בארצם. והנה היתה קבלה, שיחלו לשחוט מן הרגע שיתברר לאדם כי השמש נטה לצד מערב. והזכיר הכתוב: בין הערבים, שהרי אז היה נשחט, והוא סוף הזמן שלא יעבור עד עריבת אור השמש. (ז) ולקחועל שתי המזוזות – פתח הבית. ועוד יפרש משה איך יקחו הדם (שמות י״ב:כ״ב). ומלת משקוף – מגזרת: חלון (בראשית ח׳:ו׳), וישקף (בראשית כ״ו:ח׳). וזה המשקוף הוא על פתח הבית. וככה כל מנהג ארץ ישמעאלים, כי מנהג ארץ הערלים לא היה כמנהג המצרים, אפילו במאכליהם, כמו: פתות אותה פתים (ויקרא ב׳:ו׳). וככה תכשיטי הנשים לשום נזם באף ובאזן, וכל אשר הזכיר ישעיהו על בנות ציון (ישעיהו ג׳:י״ז-כ״ד). וככה אין בית כי אם בחצר, האחד יקרא פתח הבית, והחיצון שער החצר. ורבים אמרו: כי נתינת הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף – להראות תועבת מצרים, כי כבר נפל פחדם עליהם (תהלים ק״ה:ל״ח), ולא יפחדו שיסקלום. ואילו היה כן, היה זה בשער החצר. והנה לא הושם הדם כי אם בסתר, שסגרו שער החצר. והם שחטו בין הערבים, שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה. ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר, שהלכו לדרכם, וסגר כל אחד שער חצרו, כי המצריים חושבים שישובו. רק הטעם להיות הדם על המשקוף – להיותו כפר בעד כל האוכל בבית, ויהיה סימן למשחית שיראנו, כדרך: והתוית תו (יחזקאל ט׳:ד׳). מלת בתים – משונה בדקדוק, כי יש דגש אחר קמץ גדול, ואין זה משפט הלשון, רק אם היה הקמץ חטף, כמו: רנו שמים (ישעיהו מ״ד:כ״ג), אולי היה כן בעבור חסרון יו״ד בית, שלא תתערב זאת הגזרה עם גזרת: עשרת הבתים חומר (יחזקאל מ״ה:י״ד), שהוא לשון רבים, מן: האיפה והבת (יחזקאל מ״ה:י״א). ומלת על הבתים – יותר,⁠כה כי הוא מלעיל הפך המנהג. (ח) ואכלו – אמר אחד מחכמי הדור: ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור, ובעבור שלא ירד שם גשם, כי האויר הוא לח תמיד, על כן מנהגם להיות לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל. ואפילו לא תהיה למצרי אלא פת לבדה, לעולם המרורים יהיו עמו על שולחנו לטבול בו את הפת, כי הם רפואה לאוירם. ואנחנו נסמוך על קדמונינו, כי המרור זכר לוימררו (שמות א׳:י״ד). (ט) אל תאכלו ממנו נא – יש אומרין: כאשר הוא עתה, שהבשר חי. ובדרך הזאת לא מצאנו בכל המקרא. ואחרים אמרו, כמו: כי הניא אביה אותה (במדבר ל׳:ו׳), והטעם: שבור. ואין זה נכון, כי אחר כן אמר: ועצם לא תשברו בו (שמות י״ב:מ״ו). והישר בעיני: שאין חבר במקרא לה, ופירושו: הפך מבושל, והוא שנקרא חי, כמו: ולאכו יקחכז ממך בשר מבשל כי אם חי (שמואל א ב׳:ט״ו). וכבר אמרתי בספרי כי רוב לשון ערבית דומה ללשון עברית. והבשר החי יקראו בלשון ערבית: ניי, ואותיות אהו״י להם מתחלפים בלשונם כמו בלשונינו. ובשל – שם התואר, ופירושו שהוא מבושל במים, כי גם צלי אש – יקרא מבושל, כדכתיב: ובשלת ואכלת (דברים ט״ז:ז׳), ויבשלוכח הפסח באש כמשפט (דברי הימים ב ל״ה:י״ג). ויתכן להיות ובשל מבושל – כמאכל המלכים, על דרך המשקיות, כי ישימו על האש כלי נחשת רחב, וימלאו חציו מים, וכאשר ירתיחו המים ישימו סיר הבשר עם מים קרים על המים הרותחים, וככה יתבשל הבשר. וזה המאכל יועיל יותר מכל המאכל שיהיה קרוב אל האש. כט[והנני הכותב מוסיף על פירוש החכם כאשר שמעתי מפיו: ובשל – שם התאר על משקל, כבד, זקן. וככה זה: ובשל – כי הבי״ת קמוץ והשי״ן רפה. ואיננו שם הפעל, על דרך: כי כבד אכבדך (במדבר כ״ב:י״ז), הכה תכה (דברים י״ג:ט״ז), כי לעולם לא יבוא שם הפועל בהתחברו רק על לשון עבר או עתיד, כמו: דבר ידבר (שמות ד׳:י״ד), הקדש הקדשתי (שופטים י״ז:ג׳). רק להתחבר שם הפועל עם פועל ופעול לא יבא. והנה זה: בשל, כמו: כבד, ולנקבה: את הזרע בשלה (במדבר ו׳:י״ט). ואל תתמה לומר מה צרך לומר שני העניינים בשל ומבושל, כי שני בישולים הם, כמו שפירש: האחד להכניס כלי שהבשר בתוכו בתוך כלי המים הרותחים. ולרבים: מבושלים,⁠ל כמו: והמה חכמים מחוכמים (משלי ל׳:כ״ד). וככה יאמר ליחיד: חכם מחוכם, ברוך ומבורך. והפרש יש בין בדיקות הלשון בין חכם למחוכם, וככה בין בשל למבושל, כאשר פירש.] ראשו על כרעיו ועל קרבו – כמו: עם, כמו: ויבאו האנשים על הנשים (שמות ל״ה:כ״ב). והראש והקרב והכרעים ירחץ במים כמשפט (ויקרא א׳:י״ג). (י) ולא תותירווהנתר ממנו – אם היה אנוס שלא היה יכול לאכול חלקו. ויפת אמר: על העצמות. ואיננו נכון, כי לא דבר הכתוב רק על ההוה. (יא) וככה – פסח מצרים לבדו. והמינין שהם בבורגלןלא עושים ככה היום זכר ליציאת מצרים. ואלה תועי רוח ילכו יום חמשה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים.⁠לב ומקלכם – לנהוג את החמורים, כמו: ויך את האתון במקל (במדבר כ״ב:כ״ז). וטעם בחפזון – שלא יתעכבו, וימהרו לאכלו לפני בא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח. על כן צוה להיותו צלי אש להתבשל מהרה. וכן אמרו אבות הקדושים: איננו נאכל אלא עד חצות.⁠לג (יב) ועברתי – כי השם וגבורותיו הם העוברים, כאלו השם עובר. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים – כדרך: וראש דגון נופל לפניו ארצה (שמואל א ה׳:ד׳), ככתוב: ובאלהיהם עשה י״י שפטים (במדבר ל״ג:ד׳). (יג) והיהלאת – טעם לאות: שיחזק לבבכם, ולא ירך בשמעכם צעקת המצרים במות בכוריהם בעבור המשחית. כי בעבור הדם אשר אני רואה אפסח עליכם ולא יהיה בכם נגף, כי זה הדם לאות יהיה על המשחית. (יד) והיהזה היום יהיה לזכר לדורות. וחגותם אותו – חג הפסח. ואמר לדרתיכם חקת עולםלד – ולא אמר: בכל מושבותיכם, כי המצוה תלויה בארץ כאשר אפרש (ראב״ע שמות פירוש שני י״ב:כ״ה). (טו) שבעת – טעם מצות תאכלו – זכר לאכילתכם בצאתכם ממצרים, כי לא צוו שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה. רק שבעת ימים צוה לאכול מצות – להיות זכר לאשר קרה להם בצאתם, כי שם כתוב: כי לא חמץ (שמות י״ב:ל״ט), ואלו היו מניחין המצרים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם. והשבעה ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי, כי הענן היה מוליכם יומם ולילה, ולא היו מתעכבים בחנותם עיכוב רב. וככה כתוב על הפסח: שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני (דברים ט״ז:ג׳). והנה הזכיר על הפסח: שבעת ימים מצות תאכלולה – חיוב על דרך הפשט. והעד: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים (דברים ט״ז:ג׳). ובעבור זה כתוב: כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות י״ב:כ׳), חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ. ואחרי שקבלה היתה ביד ישראל שיחלו לשחוט הפסח בנטות השמש לצד מערב, וכתוב: לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות ל״ד:כ״ה), על כן דרשו רבותינו ז״ל: אך – חלק. ודע כי כלוי מעשה אינו מעשה. והנה פירוש ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב׳:ב׳) – כאשר נכנס היום השביעי שכבר כלתה מלאכתו. וככה: ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם – בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל שאר מהבתים. והנה תחלת יום ראשון סוף יום ארבעה עשר בערב, וכתוב: מיום הראשון עד יום השביעי. והנה פירוש זה, כי שבעת ימים שלמים הם מיום ארבעה עשר לחדש בערב שהוא סוף יום ארבעה עשר, עד יום האחד ועשרים לחדש בערב (שמות י״ב:י״ח), ועוד אדבר על זה. (טז) וביום – הוא יום יציאת מצרים, והיום השביעי – הוא יום טביעת פרעה כאשר אפרש3 (ראב״ע שמות פירוש שני י״ב:ט״ו). כל מלאכה – בכל המועדים, חוץ מיום שבת ויום הכיפורים, אין כתוב בהם: כללו מלאכה, רק בפסח לבדו אמר, והתנה להוציא אוכל נפש. ובכל מקום, בין בפסח, בין בעצרת, בין יום הזכרון וחג הסכות, אוחז דרך קצרה לאמר: כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ז׳ ועוד), רק במקום אחד בפסח כתוב: לא תעשה מלאכה (דברים ט״ז:ח׳), על הדרך שהזכיר תחילה. (יז) ושמרתם – הנה צוה להיות המצות שמורים מימי הקציר. וכתוב: הוצאתי את צבאותיכם – ועוד לא יצאו, כי בתחלת החדש היתה זאת הנבואה. והטעם: שתאמרו כן לדורותיכם. (יח) בראשון – אחז דרך קצרה, בעבור שהזכיר בתחילה: ראשון הוא לכם (שמות י״ב:ב׳), והנה הטעם: בחדש הראשון, וכמוהו: בעשירילז באחד לחדש (בראשית ח׳:ה׳). (יט) שבעתשאור – שהוא מחמיץ, והוא הידוע. ואחר כן אמר: כי כל אכל מחמצת – כל דבר שיחמץ. ודע:⁠לח כי מיום הראשון עדלט יום השביעי (שמות י״ב:ט״ו) אינו דבק בקרוב אליו שהוא: ונכרתה (שמות י״ב:ט״ו), רק עם: כל אכל מחמצת, כמו: למלך שלמה על ישראל (מלכים א ו׳:א׳). אמר יפת: כי יש אותיות מושכות אחרות אחורנית, כמו: אדם פטדה וברקת (שמות כ״ח:י״ז) – שהטעם: אדם ופטדה וברקת. וככה: מיום הראשון עדמ יום השביעי (שמות י״ב:ט״ו). וכבר הזכיר כי כל האוכל חמץ מישראל חייב כרת (שמות י״ב:ט״ו), ובכאן הוסיף הגר שהוא גר צדק. (כ) כל – הזכיר העונש בתחלה ואחר כך האזהרה. ואין בכל מושבותיכם תאכלו מצות רשות, כמו: ששת ימים תעשה מלאכה (שמות ל״ה:ב׳), רק חיוב למען תזכור. (כא) ויקראלכל זקני ישראל – והם יאמרו לקהל. וקחו לכם צאן – בעשור לחדש, כאשר צוהו השם. אמר מדקדק: כי ושחטו הפסח – מהבנין הדגוש. ולא דבר נכונה, כי ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל (שמות י״ב:ו׳) הוא מהבנין הקל, והשי״ן קמוץ כמשפט, בעבור הנח הנעלם. רק ושחטו הפסח – לשון צווי מהבנין הקל. ולא מצאנו זאת הגזרה בכל המקרא מהבנין הדגוש, והיה ראוי השי״ן להיות חרק תחתיה, כמו: משכו, רק בעבור אות הגרון שהוא אחריו נפתח השי״ן, כמשפטם לעשות ככה, כמו: בחרו לכם (יהושע כ״ד:ט״ו), ורבים ככה. על כן יהיה השי״ן בפתח גדול בלשון הצווי, ושניהם מבנין אחד. (כב) ולקחתם – עתה פירש איך יקחו מהדם ויתנו על המשקוף ועל המזוזות. ומלת אגודה כמו: חגורה, כמו: ויהיו לאגדה אחת (שמואל ב ב׳:כ״ה). ורבי מרינוס אמר: כי האל״ף נוסף, והוא מגזרת: גדוד. ואחרים אמרו: כי האל״ף שרש, כמו: וחשב אפודתו (שמות כ״ח:ח׳). והגאון פירש האזוב בלשון ערבי: צעתר, ובלשון לעז: אורינג״ם, והוא עשב נכבד במיני מטעמים. וזה לא יתכן, כימא הכתוב אומר: ועדמב האזוב אשר יצא בקיר (מלכים א ה׳:י״ג). והנה לא ידעתי מה הוא, רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף, כי הוא הפך הארז שהזכיר הפסוק. ויש אומרים: כי הפסח היו שוחטין אותו בסף השער, ויטבלו האזוב בו ויגיעו אל המזוזות, כמו: וימד סף השער (יחזקאל מ׳:ו׳), אמות הספים (ישעיהו ו׳:ד׳). ואחרים אמרו: כי הוא כלי, ועליו היו שוחטים, כמו: משכב וספות (שמואל ב י״ז:כ״ח). ועוד אפרש עד בקר (ראב״ע שמות פירוש שני י״ב:ל״א). (כג) ועברולא יתן המשחית – לא יניח, כמו: על כן לא נתתיך לנגע אליה (בראשית כ׳:ו׳). והנה המשחית ברשותו, אם יניחנו, כאילו נתן לו רשות. (כד) ושמרתם – רבים חשבו: כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות חיוב לדורות, בעבור כי הדבר הזה סמוך אל לקיחת האזוב וטבילתו. ועוד, כי כתוב אחר כן: אשר פסח על בתי בני ישראל (שמות י״ב:כ״ז). ובדרך הסברא נכון יהיה לולי קבלת האמת הנגמרה. והנה הנכון, שהדבר הזה שב אל: ושחטו הפסח (שמות י״ב:כ״א). (כה-כו) וטעם שאילת הבנים, בראותם כל המשפחה חבורה אחת אוכלים שה תמים, ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות י״ב:ט׳), ועצם לא תשברו בו (שמות י״ב:מ״ו), ובן נכר וערל ותושב ושכיר לא יאכל בו (שמות י״ב:מ״ג-מ״ה), ואין זה המנהג במועדים אחרים. (כה) והיה – עתה פירש כי שחיטת הפסח תלויה בארץ. ואל יקשה עליך פסח הר סיני (במדבר ט׳), כי מצוה עליונה היתה, ולא עשו פסח אחר במדבר. כי בהר סיני היו עם הישוב וימצאו מצות, ובהיותם בארץ אשר לא עבר בה איש,⁠4 אין להם רק המן לבדו. (כו) והיהמה העבודה הזאת – השנוי שהזכרתי (ראב״ע שמות פירוש שני י״ב:כ״ד). (כז) ואמרתם – מצאנו: פסוח והמליט (ישעיהו ל״א:ה׳), וטעמו, כמו: חמלה. ובעבור שהשם חמל על בכוריהם בעבור דם השה, נקרא השה פסח, כמו: ושחטו הפסח (שמות י״ב:כ״א). והגאון אמר: שהוא מגזרת: פסח, כי הפסח ישען על רגלו התמימה, והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית מצרים, ופסח על בית שכנו עברי ולא השחית. וכמוהו: עד מתי אתם פוסחים (מלכים א י״ח:כ״א). (כח) וילכו ויעשו בני ישראל – שלקחו שה בעשור לחדש. כאשר צוה השם למשה ולאהרן – זאת חקת הפסח (שמות י״ב:מ״ג), כן עשו. (כט) ויהי בחצי הלילה – אמר יפת: כי השבויים הטוחנים ברחים ביום בבית הסהר, יכניסם בבור בלילה, וישימו הריחים על פי הבור, וזהו: אשר אחר הריחים (שמות י״א:ה׳). והנה הוא כמו: בבית הבור. (ל) ויקם – הוא בעצמו, כמו: ועבד הלוי הוא (במדבר י״ח:כ״ג). כי אין בית – על הרוב ידבר הכתוב. (לא) ויקרא – מדרך הסברא: כי משה ואהרן לא היו בליל חמשה עשר בארץ רעמסס עם בני ישראל, רק במצרים שהיתה מקום המלוכה, שהיה שם פרעה. והנה יצאו הם מפתח ביתם במצות השם בחצי הלילה, ונתן להם רשות פרעה שילכו ישראל לעבד את השם. והנה הלך משה עם עבדי פרעה לרעמסס להוציא ישראל. וידוע היום, כי יש בין מצרים הישנה, שיש שם אוצרות יוסף ידועים עד היום, ובין רעמסס שש פרסאות. והנה החלו לצאת בבקר, והוא עת עלות השחר, שיחל להראות אור השמש בעבים. והנה יש בין תחלת זה הרגע עד זרוח השמש, שעה ישרה ושליש שעה. והנה יש לנו בקר והחשך גדול, כמו: ותשכב מרגלותיו עד הבקר (רות ג׳:י״ד), ושם כתיב: בטרם יכיר איש את רעהו (רות ג׳:י״ד). והנה היו מישראל שיצאו בעלות עמוד השחר, ועודנו לילה בדרך התורה עד זרוח השמש, ואלו היו קרובים אל מצרים, והאחרים שהם רחוקים יצאו בו ביום. כי קהל רב היה, ויותר יש מתחלת רעמסס עד סופה יותר משמונה פרסאות. על כן כתוב: הוציאך י״י אלהיך ממצרים לילה (דברים ט״ז:א׳), וכתוב אחר: היום אתם יוצאים (שמות י״ג:ד׳). ועוד: ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות י״ד:ח׳, והשוו במדבר ל״ג:ג׳), וכתוב שם: ומצרים מקברים (במדבר ל״ג:ד׳), וביום יקברו. (לב) וכבר פירשתי (ראב״ע שמות פירוש שני ד׳:י׳) גם אתם. כדברכםמג – שתלכו דרך שלשת ימים (שמות ח׳:כ״ג). גם כאשר דברתם – וגם מקננו ילך עמנו (שמות י׳:כ״ו). וטעם וברכתם גם אותי – שיברכו אותו ויתפללו בעדו. וטעם גם – שגם הואמד נתן זבחים, כאשר אמר משה (שמות י׳:כ״ה). (לג) ותחזק מצרים – לשון נקבה, כי מדינת מצרים כוללת הכל. וטעם כלנו מתים – פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש שני ה׳:ג׳) במלת: פן יפגענו (שמות ה׳:ג׳). (לד) וישאמשארתם – כלי עץ, כמו: טנאך ומשארתך (דברים כ״ח:ה׳), כי חמוריהם היו טעונים בגדים ששאלו ממצרים. (לה) ובני – כל אחד שאל כפי מעלתו, כי הנה במעשה המשכן הנשיאים לבדם הביאו האבנים היקרות והבשם והשמן. (לו) וי״י – לא מצאנו גזרת הצלה מהבנין הקל, רק מהנוסף או הדגוש, ושניהם פעלים יוצאים. כי אין הפרש בטעם בין: וינצלו את מצרים, ובין: ויצל אלהים את מקנה (בראשית ל״א:ט׳), רק בבנין הנוסף יזכיר הפעול, ולא כן בדגוש. (לז) ויסעו – היה הסמ״ך ראוי להדגש בהתבלע הנו״ן, כמו: ויגשו (בראשית י״ט:ט׳), ויתנו (בראשית ל״ה:ד׳). אולי בא כן להקל על הלשון. רעמסס – בפתח תחת הרי״ש, ושבא תחת העי״ן, שם מחוז לא עיר.⁠מה וזכר הגברים, ואין צורך להזכיר הנשים, כי כן הם כמוהם או יותר.⁠מו (לח) וגם ערב רב – מאנשי מצרים שהתערבו עמהם, והםמז האספסוף (במדבר י״א:ד׳) שהתאספו עליהם. (לט) ויאפו – הנה הבצק שהוציאו ממצרים לא היה בו שאור, ולא אפוהו עד שחנו בסכות. (מ) ומושב – חשבונות רבים יש במקרא, לא ידענו למי הם סמוכים, והנה אזכיר במקצתם: ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום (שמואל ב ט״ו:ז׳), ואבשלום לא היה בןמח ארבעים שנה, גם לא נשלמה מלכות בית דוד. ומפרשים אמרו: כי זה חשבון מיום שבת הארון בקרית יערים (שמואל א ז׳:ב׳). וכתוב: ויהי בשלשים שנה (יחזקאל א׳:א׳), יש אומרין: בןמט שלשים שנה נתנבא, ויש אומרים: ליובל, ויש אומרים: למציאת ספר תורה שמצא חלקיהו הכהן. ואני לא ידעתי, כי הם סברות בלי יסוד ומשענת. וכתוב: ובעוד ששים וחמש שנה (ישעיהו ז׳:ח׳), וזאת הנבואה היתה בימי אחז, ומלכותו היתה שש עשרה שנה, ובשנת שש לחזקיהו בנו גלתה שומרון. על כן הוצרכו המפרשים לומר: כי תחלת ובעוד ששים וחמש שנה (ישעיהו ז׳:ח׳), מיום שנבא עמוס: וישראל גלה יגלה מעל אדמתו (עמוס ז׳:י״א). ואחרים אמרו: משנת הרעש. וכאשר חפשנו שנות שבת ישראל במצרים בימי יוסף ואחריו, הנה לא יגיעו במספר הכתוב. כי אין ספק כי קהת היה מיורדי מצרים, ונחשב כי הוליד עמרם בנו בסוף ימיו, וגם עמרם הוליד משה בסוף ימיו, והנה מספר חיי שניהם: מאתים ושבעים שנה. ומשה היה בן שמונים שנה בצאת ישראל ממצרים, והנה הכל: שלש מאות וחמשים שנה, הנה חסרו לנו שמונים. והזקנים הוסיפו: ״ובשאר ארצות״ (בבלי מגילה ט׳.), כי ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג) אינו דבק עם: וענו.⁠נ טעמו רק הוא דבק עם: כי גר יהיה זרעך (בראשית ט״ו:י״ג). וכמוהו רבים, ובפרשה הזאת: מיום הראשון עד יום השביעי (שמות י״ב:ט״ו). ואחר שמצאנו כתוב: שהשם אמר לאברהם בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג), ידענו כי חשבון ומושב בני ישראל תלוי בקץ אברהם. והוצרך בעל סדר עולם לאמר: כי אחר שבא אברהם לארץ כנען שב לחרן (סדר עולם רבה א׳). והוצרכו המפרשים לומר: כי נבואת אני י״י אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט״ו:ז׳) איננה דבקה עם פרשה הנזכרת.⁠נא ואין צורך לכל זה. רק: חשבון ארבע מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק. ואלה השלשים שנה הנוספים, מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן, כאשר כתוב: ויבואו עד חרן וישבו שם (בראשית י״א:ל״א), ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים, ובא אל ארץ כנען והוא בן חמש ושבעים (בראשית י״ב:ד׳), ולא שב אל חרן. והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מארצו, כי הוא העיקר, כי לו נתנה ארץ כנענים. והנה פסוק: אני י״י אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט״ו:ז׳) דבק עם כל הפרשה למטה ולמעלה. והנה פירוש: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים – שהיו גרים שם, גם אבותיהם היו גרים, ככתוב: כמעט וגרים בה (תהלים ק״ה:י״ב). ואברהם אמר: גר ותושב אנכי עמכם (בראשית כ״ג:ד׳). שלשים שנה וארבע מאות שנה – מיום שיצא אברהם אביהם מארץ מולדתו. (מא) וטעם ויהי מקץ שלשים שנה – להודיע, כי בעבור צעקתם אל השם לא יצאו, עד שהגיע הקץ שגזר עליהם. (מב) ליל שמוריםנב – על דרך הפשט: בעבור שהזכיר ליל שמורים הואנג לי״י, ובסוף אמר: שמורים לכל בני ישראל, נראה כי הטעם: בעבור שהשם שמרם, ולא יתן המשחית לבוא אל בתיהם לנגף (שמות י״ב:כ״ג), צוה שיהיה זה הלילה שמורים לישראל לדורותם. והטעםנד שלא ישנו, רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים. וככה רמזו חכמינו ז״ל (הגדה של פסח): הגיע זמן קרית שמע של שחרית. (מג) ויאמר י״י – בעבור שהזכיר: ליל שמורים (שמות י״ב:מ״ב) שהוא ליל חמשה עשר שבו יאכל הפסח, השלים לפרש חוקות פסח דורות, והנה לא הזכיר דבר המשקוף והמזוזות. ולא הזכיר: על מצות ומרורים, כי כבר הזכירו בפסח מצרים (שמות י״ב:ח׳). והנה הטעם: תאכלו הפסח לדורות כפסח מצרים, והוסיף מצות אחרות, אבל מצות המשקוף אינה מענין אכילת הפסח, הלא תראה תחלת הפרשה. כל בן נכר לא יאכל בו – ובן נכר שאינו מזרע ישראל. או: אם היה מישראל והוא עובד אל נכר. ואמר לא יאכל בו – והטעם, כמו: ממנו, כי נכון הוא בלשון הקודש גם בלשון ערבית לומר ככה, וכמוהו: והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח׳:ל״ב). (מד) וכלומלתה אותו – כרצונו, שישוב לתורת ישראל אם הוא בן מצוה. ומשפט מקנת כסף או יליד בית שוה, רק דבר הכתוב בהווה יותר. (מה) תושב – מישראל, או שכיר, לא יאכל בפסחו, אםנה לא יכוס על השה כמשפט כלנו העדה. (מו) בבית – כפסח מצרים. והעד: לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. וקדמונינו ז״ל אמרו: בחבורה אחת (מכילתא שמות י״ב:מ״ו), והוא הנכון. (מז) כל עדת ישראל – חייבין לעשות הפסח. וכאשר חפשתי התורה מצאתי שלשה ועשרים כריתות האמורים בתורה, כולם הם במצות לא תעשה. אבל במצות עשה לא מצאתי רקנז הפסח לבדו והמילה. אולי היה כן בעבור כי יציאת מצריםנח להזכירה חיוב, ואין זכרם יותר מאכילת הפסח בזמנו. ובתחילת עשרת הדברים: אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ׳:ב׳). (מח) וכי יגור – טעם אתך בארץ מצרים. וטעם ועשה פסח – והוא רוצה לעשות הפסח, ימול בתחלה. וטעם וכל ערל לא יאכל בו – על ישראל שלא נמול, כמו: הילודים במדבר בדרך (יהושע ה׳:ה׳). (מט) תורה – זה הגר הוא גר צדק, לא גר שער. (נ) ויעשו – טעם ויעשו כל בני ישראל וכבר הזכיר זה למעלה (שמות י״ב:כ״ח), אולי זה על הפסח שעשו במדבר סיני, שמלו הגרים. ואל תתמה בעבור שהוא כתוב במקום הזה, כי בפרשת רדת המן כתיב: שיקח צנצנת אחת ויתן שמה מן ויניחה לפני העדות (שמות ט״ז:ל״ג). ועוד לא צוה השם לעשות ארון העדות. וכמוהו: הוצאתי אתנט צבאותיכם (שמות י״ב:י״ז). (נא) ויהי – לפי דעתי: זה הפסוק דבק עם הפסוק הבא אחריו, שדבר השם למשה לקדש הבכורים (שמות י״ג:א׳-ב׳). ובחצי הלילה היתה מכת הבכורים (שמות י״ב:כ״ט), ובצאת ישראל ביום צוה השם מיד לקדש הבכורים, בכורי ישראל, ובכורי בהמתם.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו ללשון הפסוק בבראשית ח׳:כ״ב.
2 השוו ללשון הפסוק בבראשית ל״ד:ז׳.
3 כן בכתבי היד. אולי כוונתו ״כאשר פרשתי״, ואולי נתכוון ראב״ע להרחיב בזה להלן ולא עשה.
4 השוו ללשון הפסוק בירמיהו ב׳:ו׳.
א כן בפסוק ובדפוס נפולי וקושטא. בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827, ברסלאו 53, וטיקן ניאופיטי 2: וידבר.
ב כן בכ״י לוצקי 827, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53: שנה.
ג ״וראו ... החמה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ד כן בפסוק ובכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827, וטיקן ניאופיטי 2: והחדש.
ה המלה ״אביב״ הושמטה בכ״י פריס 176, 177 והושלמה מכ״י ברסלאו 53.
ו המלים ״בכל זמן״ הושמטו בכ״י פריס 176 והושלמו מכ״י פריס 177.
ז ״בכל מקום ... המראה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
ח המלה ״וב׳⁠ ⁠״ הושמטה בכ״י פריס 176 והושלמה מכ״י פריס 177.
ט בכ״י פריס 176 בין השיטין: ס״א והנה.
י כן בכ״י וטיקן ניאופיטי 2 ובדפוסים. בכ״י פריס 176, 177, 181, ברסלאו 53, לוצקי 827 חסרה מלת: ״הראשון״.
יא כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ממצרים.
יב כן בכ״י פריס 177 ובכ״י פריס 176 בין השיטין. בטקסט כ״י פריס 176: מדברי.
יג בפסוק: ולא. בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827, ברסלאו 53: לא.
יד כן בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י ברסלאו 53: אמרנו.
טו כך בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ד׳.
טז בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״שה לבית אבות – אם הם מעוטים, שה לבית – אם הם רבים.⁠״ התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.
יז כן בכ״י לוצקי 827, ברסלאו 53, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176, 177 חסרה מלת: אמר.
יח כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: חייב.
יט בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״לכם למשמרת – שישמרנו כל אחד בביתו.⁠״ התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.
כ כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176: שפירוש.
כא כן בכ״י ברסלאו 53, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י לוצקי 827: אצא. בכ״י פריס 176, 177 המלה חסרה.
כב כן בפסוק ובכ״י לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, וטיקן ניאופיטי 2: השלישי.
כג בדפוסים נוספה כאן המלה: ״מסמרות״. היא חסרה בכ״י פריס 176, 177, 181, ברסלאו 53.
כד כן בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176 בין השיטין: עריבת.
כה כן בכ״י פריס 176, 177, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י לוצקי 827: יורה. בכ״י ברסלאו 53: יותר משונה.
כו בכ״י פריס 176: לא.
כז בכ״י פריס 176: אקח.
כח כן בנוסח שלנו. בכ״י פריס 176 נוספה כאן מלת: את.
כט הפירוש בסוגריים המרובעים הינו הוספה של המעתיק המופיעה בכ״י בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53. היא חסרה בכ״י וטיקן ניאופיטי 2.
ל המלה ״מבושלים״ הושמטה בכ״י פריס 176, 177 והושלמה מכ״י ברסלאו 53.
לא כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ״בוורגלן״. בכ״י ברסלאו 53: ״בארגון״.
לב כן בכ״י ברסלאו 53. ״ואלה ... מצרים״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176, 177.
לג בדפוסים יש כאן תוספת: ״ואינו נאכל אלא צלי״. התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177, 181, ברסלאו 53.
לד בכ״י פריס 176, 177: חקת עולם לדורותיכם.
לה כן בכ״י וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176, ברסלאו 53: יאכל מצות.
לו המלה ״כל״ הושמטה בכ״י פריס 176 והושלמה מכ״י פריס 177, ברסלאו 53.
לז כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: בחדש העשירי.
לח כן בכ״י פריס 177, ברסלאו 53, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176: ודעו.
לט כן בפסוק ובכ״י וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176, פריס 177, ברסלאו 53: ועד.
מ כן בפסוק ובכ״י וטיקן ניאופיטי 2, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, פריס 177: ועד.
מא כן בכ״י פריס 177, ברסלאו 53, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176 חסרה מלת: כי.
מב בכ״י פריס 176, 177: ועל.
מג כן בכ״י לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177, וטיקן ניאופיטי 2: כדבריכם.
מד כן בכ״י לוצקי 827, ברסלאו 53, וטיקן ניאופיטי 2. בכ״י פריס 176, 177 חסרה מלת: הוא.
מה בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״סכתה – אל סכות.⁠״ התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.
מו בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״לבד מטף – שהוא פחות מכ׳ שנה.⁠״ התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.
מז כך בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: וגם.
מח כן בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53. בכ״י לוצקי 827, ובכ״י פריס 176 בגליון: חיה.
מט כן בכ״י פריס 177, ברסלאו 53, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: בין.
נ המלה ״וענו״ הושמטה בכ״י פריס 176 והושלמה מכ״י פריס 177.
נא בדפוסים יש כאן תוספת: ״אבל אחר זה נאמרה״. התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.
נב כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176, לוצקי 827 חסרה מלת: שמורים.
נג כן בפסוק ובכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53, וטיקן ניאופיטי 2 חסרה מלת: הוא.
נד בדפוסים יש כאן תוספת מהפירוש הראשון של ראב״ע: ״אכילת הפסח על משפטו, ומצות ומרורים בלילה הזה. ויש מפרשים אותו, כטעם: שומרי החומות (שיר השירים ה׳:ז׳)״. התוספת חסרה בכ״י פריס 176, 177.
נה כן בכ״י לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177, וטיקן ניאופיטי 2: ואם.
נו כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 176, 177: על.
נז כן בכ״י לוצקי 827. בכ״י פריס 176 נוספה כאן מלת: מן.
נח כך בכ״י לוצקי 827, ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177: הפסח.
נט כן בפסוק ובכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827 נוסף כאן: כל.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144