¹ הפרק השני להבין דעת הרב ז״ל צריך אתה לדעת שגדולי חכמי ישראל נחלקו במספר עקרי אמונתנו, כי הרמב״ם ז״ל מנה בפירושו למשנת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, י״ג עקרים ויסודי דתנו הנודעים לכל איש ישראלי. אשר עליהם נוסד גם השיר ״יגדל״, ויש שחלקו עליו ומנו כ״ו, ויש שמנו רק ששה, וס׳ העקרים מנה רק שלשה, מציאות ה׳, השגחתו, ותורה מן השמים, (עיין מכל זה שם מ״א פ״ג.) על כן נתן הרב ז״ל פה כלל נכון בבחינת העיקרים, ואמר שרק אותן האמונות, אשר מהן נוכל לאמר לא לבד שמי שאינו מאמינם איננו בכלל ישראל, כ״א גם, שמי שמאמינם הוא בעל דת ואמונת ישראל, נוכל לחשוב שעקרי דת משה וישראל אבל האמונות אשר המאמין אותן בלבד, אינו מוכרח עוד להיות בעבור זה בעל דת ישראל, ד״מ האמונ׳ במציאות הי״ת, אחדותו ובלתי היותו גשם או כח בגשם, אף שמבלעדה לא תצוייר דת ישראל, בכל זאת אחרי שיש בעלי דתות אחרות המאמינים ג״כ בכל אלה, ובכל זאת אינם ישראלים לא נוכל לחשוב אותן כעקרים מיוחדים לדת ואמונת ישראל בפרט, וע״כ מנה הרב רק ששה עקרים המיוחדים לדת ישראל בלבד, אשר המאמין אותם יכונה בשם ישראל, והם האמונה בחידוש העולם והבראו עפ״י הי״ת, ביכלתו לשנות כרצונו חוקי הטבע לטובת בחיריו, בנבוא׳ מן השמים בהשגחתו עלינו, וכי יש אלהים שופע בשמים ממעל את כל מעללינו עלי ארץ, בתועלת התשוב׳ וכפרת עונינו והאמונה בשכר ועונש בעולם הנצחי, ולמען השריש פנות דתנו אלה המיוחדות לה בלב כל איש ישראל נתן לנו הי״ת המועדים הידועים, אשר כל אחד ואחד מהם מורה על אחד מעיקרי דת אלה כי השבת מורה על אמונת החדוש אשר בו תלוים כל שאר העקרים אשר עליהם יורו שאר המועדים, כי מי שאינו מאמין שהי״ת ברא העולם מאין, או לפחות מהילי (חומר) קדום כי האמונה בחידושו מאין גמור ומוחלט, אינה הכרחית לאמונת התורה, [עיין למעלה בביאורי שמות דף ט׳ ע״ב, ותראה כי בהשקפה ראשונה דבריו פה סותרים דבריו למעלה, אך באמת אינו כן, כי פה ידבר רק בתנאי מפורש אם יודה לדעת הרמב״ם במורה ח״ב פכ״ה, שפסוקי התורה יוכלו להתבאר גם אם נאמר כדעת פלאטון שברא הי״ת את עולמו מחומר קדום, (עיין גם ספר העקרים פ״כ ממאמר ח) אבל שם בפ׳ שמות יגלה לנו דעת עצמו והיא כי דעת התורה והאמונה האמיתית היא, כי הי״ת ברא עולמו מאין גמור ומוחלט מבלי שהי׳ חומר קדום כלל.] (עין מ״נ ח״ב פכ״ה וס׳ העקרים מאמר א׳ פ״ב) אשר ע״כ אמר הכ׳ לדעת הרב ז״ל רק ״בראשית ברא אלהים״ וכו׳ ולא אמר ״ברא אלהים מאין״) אינו יכול להאמין ביכלתו לשנות חוקי הטבע, בנבוא׳ ותועלת התשובה, ושכר ועונש כמבואר כבר בשערים הקדומים ויבואר עוד, ע״כ נקרא השבת פה לבד במקום אשר יצווה על כל המועדים בשם ״שבת שבתון״ מקרא קודש, להורות כי הוא אב לכל מועדי ה׳ אשר בשם שבתות יקראו והם כמו קרואיו.

² הפרק השלישי כי אמיתת וכו׳, כונתו כי רק מי שיאמין שהי״ת ברא עולמו וחדשו, יוכל להאמין ג״כ כי היה יכול לשנות חקי הטבע וסדרי הבריאה, בעשר מכות שהביא על מצרים להוציא ישראל משם, וע״כ חוברו שני אלה יחד במצות שמירת השבת, כי בדברות הראשונות נאמר ״זכור את יום השבת״ וכו׳ והטעם, ״כי ששת ימים עשה ה׳⁠ ⁠״ וכו׳, ובדברות שניות נאמר ״שמור״ וכו׳ והטעם, ״וזכרת כי עבד היית וכו׳, ויוציאך ה׳ אלהיך משם״ וכו׳, וע״ז רומז גם מחז״ל באמרם ״שמור וזכור בדבור אחד נאמרו״, ר״ל אמונת יכולת ה׳ שנזכרה בשמור, ואמונת החידוש שנזכרה בזכור צמודות וחוברות הן אשה אל אחותה.

³ הפרק הרביעי, תוכן דעתו ז״ל הוא כי בעבור היות חג השבועות מעורר ומזכיר אותנו בעיקר האמונה בנבואה ותורה מן השמים, ע״כ באו בפרשה אשר בו נצטוינו לחוג אותו שלש ענינים המתיחסים לקנין התורה והחכמה האלהית, הא׳ כי העסק בעניני העולם להמציא מזון הגוף וכל מחסוריו, אשר בלעדם לא יוכל איש לעסוק בתורה ע״ד מחז״ל אם אין קמח אין תורה, הוא הכרחי לנו, ותורה אותנו באיזה אופן וכונה, ראוי שיהיה, הב׳ בי התשוקה לעסוק בתורה צריכה להיות יותר גדולה מאל שאר העסקים, והג׳ תראה אותנו מעלת ושלימות העסק התוריי הזה, וההבדל שיש בבחינתו בבני אדם.
אח״כ מבאר הרב ז״ל ג׳ ענינים ואומר, בי כבר התבאר גם בחכמת הפילוסופיא שאף שקנין הטובות הזמניות הוא הכרחי לחיי האדם עלי ארץ, בכל זאת אינן ראויות להיות התכלית המבוקש כי אם השתדלות וכונת הקונה אותן צריכות להיות תמיד רק לבוא על ידן ובאמצעותן אל קנין השלימות הנפשית, כי במלאת ספק ומחסורי האדם הגופנים, יוכל יותר על נקלה להתעסק בהשלמת נפשו מבלי עצב ודאגה, (עיין ביאורי לשער מ״א), ומה שהבטיחה ג״כ התורה קניני הזמן אלה לשכר עושי מצותיה הוא רק, יען כי מלבד שהם אות ורומז על השכר הרוחני, יגיע גם האדם על ידם יותר על נקלה אל היכולת והאפשרות, להוסיף עוד שלמותו האמיתית, ולקנות על ידה השכר הנצחי [וכן כתב גם הרמב״ם פ״ט מה׳ תשוב׳.] וע״ז רומז גם הכ׳ ״אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד״ ר״ל כי כמו שהימין הוא העיקר והשמאל טפל לו, כן גם השכר הרוחני בעולם הנצחי הוא העיקר, והעושר והכבוד המדומה, הם רק טפלים ואמצעים לו, ובזה מבאר הרב והולך גם מזמור ס״ז אשר פסוקיו שבעה ותיבותיו מ״ט, ותקנוהו קדמונינו לאמרו בימי הספירה אשר גם הם מ״ט יום ושבעה שבועות, לעורר אותנו על רעיון זה לפני התקדש חג השבועות יום מתן תורתנו, אשר העסק בה הוא העיקר, וכל השתדלותו לאסף פרי ותבואת הארץ, או שאר קניני הזמן, צריכים להיות רק האמצעי והטפל לו, גם בפרשתנו רומז על זה, כי באמרו ״כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם״ יורה כי הארץ וכל תבואתה, הן מתנות אלהיות למלאות מחסורינו ההכרחיים, למען השיג על ידי זה התכלית הנרצה בעיני הי״ת שהוא קנין התורה ושלמות נפשית, וע״כ חוברה למאמר זה מצות הבאת ראשית הקציר לפני ה׳ לרצון, לעורר אותנו בזה כי כל קניננו הארציים צריכים להיות תמיד קודש לה׳, ונועדים ממנו רק לתכלית הנרצה לפניו, ויום הנפת העומר היה לפי קבלת חז״ל ממחרת השבת השביעית למועד חג הפסח עת צאתנו ממצרים, והחל בנו הנהגת אלהים הנסיית, ולא ממחרת שבת בראשית, אשר בו החלה הנהגת העולם הטבעית, (עיין ביאורי בראשית דף ל״ז) להורות בזה כי גם ברכת תבואת הארץ ונתינת יבולה למכביר לא תהיה לבני ישראל עפ״י ההנהגה הטבעית, כ״א עפ״י ההנהגה ההשגחיית והנסיית לפי גמול מעשיהם, (עיין מכל זה ביאורי לשער נ״ו).
ועל התשוקה המחויבת להיות בלב כל איש ישראלי ללימוד התורה ולקיום מצותיה וחקיה, רומזת מצות הספירה, כי ספירת הימים לדבר מה, תורה על הצער אשר יש לנו כל עוד יעדר הדבר ההוא ממנו, והעונג אשר ניחל להשיג בבוא אלינו, וכמו שנצטוו הזב והזבה לספור שבעת ימים לטהרתם, להורות בזה שמחתם בקרבתם יום יום אל טהרתם והסרת טומאתם, כן היה הענין גם בבחינת ישראל וקבלתם התורה, כי אף שתכלית יציאתם ממצרים היתה רק לעבוד את הי״ת ולקבל תורתו על הר סיני כמאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, הוכרחו בכל זאת למנות שבעה שבועות מיום צאתם ממצרים עת התרחקו מטומאת גילוליהם עד בוא יום טהרתם המוסרית בקבלתם התורה (ואף שהיה הדין נותן שאם מטומאת הגוף לטהרתו צריך מנין ז׳ ימים, יצטרך מטומאת הנפש לטהרתה שבעה יובלים, בכל זאת הקל הי״ת עול המתנתם זאת, וצוה רק שתהיינה שבעה שבועות, כי כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, ומסבב להם בזאת תנועה קלה ומהירה אף כי בעצמם לא היו יכולים עוד לעוף ולהרחיק מקנם, כן סייע ה׳ להם בטהרתם להקל אותה להם, כמאמר הכתוב ״ואשא אתכם וכו׳, ואביא אתכם אלי״, ובמשך זמן זה הוכנו ע״י הנס שנעשה להם במרה, ושימת שם חוק חוק ומשפט להם, להיות ראוים יותר לקבלת התורה, ועל כל זה רומז גם המדרש ״תני ר׳ שב״י בשעה שיצאו״ וכו׳, שהביא הרב ז״ל, (עיין בפנים הספר) ולזכרון מנין הימים הזה שמנו אבותינו בצאתם ממצרים, נצטוינו גם אנחנו לספור הימים בכל שנה מפסח עד עצרת, ולהראות גם בזה משוש לבנו בראותנו, כי מדי יעבור יום יום אנו קרבים יותר לאט לאט אל יום שמחתנו יום מתן תורתנו, אשר הסירה חרפת סכלותנו וטומאת מעשינו ומדותינו הרעות מעלינו להאיר עיני שכלנו ולטהרנו מכל סיג וחלאה מוסרית, וכל זה יורה על התשוקה והכוסף, אשר צריכים להיות לנו אל לימוד התורה וידיעתה, כי רק אז אם בכל אות נפשנו, נשתדל בה, וכצמא נערוג אל אפיקי מימיה, תבוא גם היא כמים בקרבנו, ותשובב נפשנו ותכה שורש בל ימוט בלבנו, כמאמר הכתוב ״הוי כל צמא, וכו׳ ומחז״ל והוי שותה בצמא את דבריה״, והיות ב׳ הקרבנות אשר נצטוו ישראל להביא מתבואת הארץ בתחילת ובסוף ימי הספירה, אשר הם כעין הכנה ליום נתינת התורה, באים ממינים שונים, מורה על הענין השלישי שהוא ההבדל במדרגות ומעלות האנשים בבחינת קנין התורה ושלמות נפשם, כי מנחת העומר מהשעורים אשר הובאה בחג הפסח, רומזת על האומה הישראלית בכלל, אשר בעבור מעלתם ויתרונם על זולתם, יצאו מכלל שאר העמים הקדמונים אשר נדמו בעבור כי נעדרה מהם האמונה האמיתית וכל שלמות מוסרית, לקש ותבן, אשר כבר הוציאו מהם הבר, דומים רק לשעורים אשר בעבור פחיתות ערכם הם מאכל משותף לאדם ולבהמה, ומנחת שתי לחם בחג השבועות הבאה מן החטים שהם מאכל אדם ביחוד, בעבור חשיבותם, רומזת להשלמים בעם, ויען כי גם השלם בבני אדם יעלה רק מעלה מעלה במדרגות שלמותו, ע״כ באה תחילה בפסח מנחת עומר שהיא מן השעורים, ושתי לחם מהחיטים באחרונה, במלאת ימי הספירה וההכנה בחג השבועות, ויען כי מנחת העומר רומזת על התחלת השלימות, אמרו במדרש בשם ר׳ יוחנן ״אל תהי מצות עומר קלה וכו׳⁠ ⁠״ (עיין בפנים הספר) שעל ידה זכה אברהם מדי החילו להשלים את נפשו לירש את הארץ כמאמר הכתוב ״ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך״ שנאמר לו לפני המולו עוד בשר ערלתו (בראשית י״ז), וכן גדעון, ודור חזקיהו ויחזקאל אשר כולם עמדו רק בתחילת השלמות זכו רק בעבורה להיות נצלים מרעה,

⁴ והנה וכו׳, כונתו כי אחרי שבא בקבל׳ שמזמור ס״ז זה הי׳ כתוב ומצויר במגן דוד כדמות מנורה ג׳ פסוקים בשלשה קנים מצדה הימנית ושלשה מצדה השמאלית, וכתוב אחד באמצע, מבאר הרב ז״ל כי ג׳ פסוקים הימנים כולם מורים על האושר הרוחני והאמיתי, כי הפסוק ״אלהים יחננו ויברכנו״ מורה על ברכת והצלחת הנפש האמיתית, וב׳ הכתובים ״לדעת בארץ וכו׳ יודוך עמים״ וכו׳ אשר הם בקשה שתפרוץ ידיעת ה׳ והכרתו בכל הארץ הוא האושר היותר גדול והיותר נכבד מכל זולתו, המבוקש מהשלם האמיתי בעבור שהוא אושר רוחני ואמיתי וכולל כל בני אדם יחד, כמ״ש החוקר ״שהטוב היותר כולל הוא גם היותר גדול (עיין ביאורי ויקרא דף כ״ט ע״ב) ועל זאת יתפלל גם כל איש ישראל בכל יום בתפלת ״על כן נקוה״ ושלשה פסוקים השמאלים יודוך עמים״ וכו׳ ״ארץ נתנה״ וכו׳ ״יברכנו״ וכו׳ מורים על קניני הזמן, ור״ל שכאשר תתן הארץ יבולה למכביר יתנו לך כל העמים תודה, ובראותם כי רק הוא לבדו יברכנו מברכות שמים מעל, ורק מידו נתונים לנו כל קניני הזמן, יראו מפניו כל אפסי ארץ וכמו שכל שני הפכים יתאחדו באמצעיתם, ד״מ החום והקור הם ב׳ הפכים כאלה ומתאחדים יחד באמצעיתם כי הפושר שהוא האמצע ביניהם הוא מורכב מקור וחום ומחברם יחד, (עיין מזה ביאורי לשער ס״ה) כן הי׳ הכ׳ ״ישמחו וירננו לאומים״ וכו׳, כתוב על הקנה האמצעי המחבר ששת הקנים יחד, יען כי הוא כולל התכלית מהאושר הרוחני הכלול בג׳ פסוקים הימנים, והאושר הגופני הכלול בשלשה השמאלים, כי תכלית ידיעת ה׳ והכרתו היא השמחה הנפשית לדעת כי הי״ת נוהג עולמו בצדק ובמישרים, וזש״א ״ישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור״, ותכלית הטובות הזמניות הוא כי ינחם וינהלם בלחם לכל צרכיהם מבלי מחסור כל דבר כל ימי שבתם עלי ארץ כמ״ש ״ולאומים בארץ תנחם סלה״.

⁵ הפרק החמישי, תוכן דבריו הוא, כי שכל כל אדם בריא יחייבנו להאמין בהשגחת הבורא ית׳ על מעשי בני אדם וכי עת ומשפט לו לתת להם כדרכיהם וכפרי מעשיהם, כי לולא זאת הלוא אין יתרון לאדם מן הבהמ׳ ואיך נוכל להעלות על דעתנו כי כדגי הים חסרי דעת עשה ה׳ את בני אדם בעלי חכמה ותבונה עלי ארץ, אשר הגדול והחזק מהם יבלע הקטן והחלש ממנו, מבלי אשר יענש על רשעתו זאת? וע״כ נראה ג״כ כי האמונה הזאת כי יש אלהים שופטים בארץ נתפשטה מימי קדם קדמתה בכל העמים ומשפחות האדמ׳, ובכל עת אשר יענה איש את רעהו ויראה המעונ׳ כי אין מציל לו מרעתו, גם לא יענש מכהו על עונו, ישא עיניו למרום אל ה׳ וייחל ממנו כי הוא יוציא לאור משפטו לקחת נקמתו מיד המעול, והוא ישיב גמולו בראשו, ועל קדקדו חמסו יוריד, [וכן אמר המליץ ציצערא לעם רומי כאשר ראו ופחדו מאוד בימיו מפני חמת המציק קאטילינא העריץ, אשר קם על עיר מולדתו רומי ויתלקטו אליו אנשים רקים ופוחזים להלחם עליה, וינחם אותם וידבר על לבם לאמר: אם גם אכחד תחת לשוני העוזרים הרבים אשר אתנו מאשר אתם וכו׳ תוכלו ג״כ להיות בטוחים כי תעוז ידכם עליהם, כי מצדנו ילחמו המדות הטובות. הבושת. היראה, האמונה הגבורה. אהבת ארץ מולדתנו הכבוד הפרישות, הצדק, המישרים והחכמה. ולמינם יעמדו רק העזות, הרשע, הכזב, מורך לבם, שנאת עיר מכורתם, השפלות והפחיתות, התאוה, העול, העושק, והסכלות, ומי זה לא יבין כי במלחמת הרע עם הטוב תעיז יד השני על הראשון זה יכנע וזה יגבר וכו׳. ומלבד כל אלה הלא לאלהים המשפט. לו העוז והגבור׳ הוא יעמוד לימין הצדק להושיעו מכף מעול וחומס, קרנות ישרים ירומם וקרן עולתה יגדע.⁠״] אפס בכל זאת נתיחדנו ונפלינו אנחנו בזה מכל העמים בג׳ ענינים הא׳ כי אנחנו היינו הראשונים אשר ידעו זאת אחרי שהודיענו היית בתורתו שברא עולמו ברצונו המוחלט אשר מזה יתחייב, כי לא לתוהו בראו, כי אם שיונהג בצדק ובמישרים ולא ירעו ולא ישחיתו איש לרעהו וכל עושה רשעה ענוש יענש, כמו שהעירו על זה מתקני התפלה ״מראשית כזאת הודעת״ וכו׳, ורק ממנו נודעה אמונת חידוש העולם ומשפט אלהים לכל העמים זולתו, הב׳ שאנחנו לבדנו יודעים היום המיוחד למשפט אלהי זה, הג׳ שעל ידינו לבד יוקבע יום הדין הזה, וכל שאר המועדים התלוים בו כמבואר בתחילת שער זה.

⁶ וזה שגזרת אמת וכו׳, כונתו שמלת ״אמת״ תורה על הסכמת המחשבה אשר בנפש האדם עם הדבר אשר חוצה לה, ד״מ אם נחשוב שעץ העומד לפנינו הוא תאנה, והוא באמת תאנה אז נחשוב דבר אמיתי, אפס אם הוא תפוח אז מחשבתנו כוזבת, ובאופן זה יהיה משפט הנימוס אמת וצודק רק אם הוא מסכים עם מה שיחייב משפט השכל אשר הטביע ה׳ בקרבנו בענין זה, ד״מ משפט הנימוס, כי מי שמסבב נזק לרעהו ישלמנו, הוא נוסד גם בשכל ועל אופן זה אחז״ל שיש דין אמת למטה המסכים אל הדין הנמצא למעלה, כמאמר הכתוב ״אמת מארץ תצמח״ וכו׳ ר״ל שרק אז נקרא דין בני אדם בשם אמת, אם הוא מסכים עם הצדק הנשקף משמים, ר״ל עם השכל המוטבע בקרבנו אשר מקורו בשמים מעל, כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וזשאחז״ל על מאמר הכתוב ״כן בנות צלפחד דוברות, כך כתובה לפני במרום״.

⁷ הענין הראשון וכו׳ להבין דעתו פה, עיין ביאורי בתחילת שער מ״ג ותוכן דעתו פה בקוצר הוא, כי ביחס הבנים לאבותם והעבדים לאדוניהם אין מקום לצדק הנימוסי והדתי, כמו שיש ביחס בני חורין שאינם קרובים זה לזה, כי אם צדק לפי ההדמות, כי אחרי שהבנים נכנעים ומשועבדים לאבותם מלידה ומבטן והעבדים מקנת כסף אדוניהם, הם ביכלתם וברשותם לכל אות נפשם לעשות בהם כרצונם, מבלי אשר יחשב להם לעול ובלי צדק אם ירעו למו ורק מדת הצדק יחייב כי יחמלו עליהם להטיב לו, ולא יעשה להם רע מאומה, ואחרי כי אנחנו בני אדם ביחס אל הבורא ית׳ כבנים או כעבדים, אין מקום לחשוב שנוכל לתבוע טובה מה ממנו עפ״י דין ומשפט ורק בתורת חסד חנינה ורחמים, אנו יכולים לבוא לפניו, וזה גם כונת הפייטן כי מדי יאמר ״היום יעמיד במשפט״ וכו׳ יחבר עמו הרעיון שאינו המשפט הדתיי, אחרי שיחסנו אליו ית׳ ״אם כבנים אם כעבדים״, ורק בתורת רחמים ירחם עלינו כרחם אב על בנים או בתורת נדבה וחנינה, כי עינינו לך תלויות עד שתחננו וכו׳.

⁸ עיין ביאורי למעלה (בראשית דף רל״ב ע״א.)

⁹ הענין וכו׳, כוונתו כי נוסד בטבע כל אדם שכוחות נפשו הפנימיות מתפעלות, ע״י פעולות חיצוניות, כמו שנמצא באלישע שהשכלתו הרוחנית וחול עליו הנבואה האלהית היתה מסובבת ע״י ניגון כלי השיר כמאמר הכתוב ״והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה״⁠ ⁠׳, (ועיין מזה ברמב״ם פ״ו מהלכות יסודי התורה) וכמו כן המציאו החכמים תחבולות שונות לחזק כח הזכרון באדם ולהשאיר בלבו על ידן זכרון הדברים אשר ראה או שמע, והחכמה המלמדת זאת תקרא מנעמאניקא, וכמו כן יש כלי ניגון שונים, אשר כנגן המנגן עליהם יתפעל השומע מהם לשמחה או לעצב ולאבל, לבכיה או לחרדה והתעוררות, והנה השופר עיקר פעולתו הוא לעורר החרדה בלב שומעיו, כמאמר הכתוב ״אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו״, אבל בכל זאת לא כל הקולות היוצאת ממנו שוים, כי התקיעה הפשוטה תסבב כעין הרהבת עוז והתפעליות השמחה וישוב הדעת, תחת כי התרועה היא סימן החרדה והצער, והשברים ממוצעים הם בין שתיהם, ויען כי הצדיקים ישמחו ליום המשפט והדין אחרי הודעם כי בו יבואו על שכרם, כמאמר הכתוב ״וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים״. והרשעים בהפך חרדים מיום הדין כמאמר הכתוב ״כהמס דונג מפני האש יאבדו רשעים מפני ה׳⁠ ⁠״, והבינונים יש להם התפעליות מעורבת משמחה עצב ותקוה, ולהורות על כל זה נצטוינו לתקוע בר״ה ג׳ קולות שונות אלה, תקיעה שברים תרועה, כמו שהולך הרב ז״ל ומבאר.

¹⁰ וזה וכו׳, ר״ל שכמו שהרופא החכם יצוה לשומרי פקודיו לקחת מרקחת ידועה או סם משלשל׳ בזמן קבוע לנקות גופם ולשמרם מחלאים קלים, ובכל זאת אם יחלו דרך מקרה באמצע השנה בחולי רע ירפאם בשאר רפואות או ימותו, כן קבע הי״ת יום הדין בר״ה לנקותם מחטאים קלים ע״י שיעיר אותם לתשובה, כי יען שאין בכל אחד מהם כדי להמית בעליהם בעבורו, עד שיקבצו כולם יחד, מצפה ומאריך להם כל השנה לשפטם על כולמו יחד, אבל אם יחטאו באמצע השנה חטא גדול הם נידונים עליו בכל עת, אם ישובו יחיו, ואם לא ישובו, ימותו על עונם.
הפרק הששי, תוכן דעתו בקוצר הוא, כי המועדים שנזכרו עד הנה, הם משרישים בלב כל איש ישראל רק אותם עיקרי אמונה, אשר כל השומר אותם ויחיה עליהם, יהיה על ידם איש הולך מישרים ועושה רצון הי״ת, אפס אחרי שיש הרבה מבני אדם, אשר בגבור תאותם עליהם ישכחו העיקרים האלה וישטו מדרך התורה והמוסר, ואם תפקחנה עיניהם אח״כ ויראו כי הלכו עקלקלותם הלוא יאמרו נואש לנפשם, ויחשבו בלבבם לאמור נגרזנו מנגד עיני ה׳, אין עוד תרופה למכתנו המוסרית ואם גם נרחץ עתה בנקיון כפינו לא יראה ה׳ ולא יבין עוד אלהי יעקב ע״כ מה בצע כי נתם דרכנו, ונירא מהיום והלאה את ה׳ ודבר קדשו, הלוא בכל זאת לא ישוב עוד מחרון אפו? ע״כ טוב לנו, כי נרוה בדשן התענוגים את בשרנו, כל עוד נתהלך פה עלי ארץ, ובאופן זה היו החושבים והאומרים ככה הולכים מדחי אל דחי ולא היתה עוד יראת ה׳ על פנימי לעולם. (וכעין זה התנצל אחר לר״מ תלמידו שאמר לו אף אתה ״חזור בך״ בעבור החזיקו עוד ברשעתו כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר עיון חגיגה ט״ו ע״א) ע״כ היה זה מחסדי הי״ת לקבוע לנו יה״כ, ולהשריש בקרבנו עיקר האמונה בתועלת התשובה וכפרת העון והסליחה, למען ישוב החוטא מדרכיו ולא ישקע במצולת הרשעה עדי עד, כי אם יוסיף עוד ליראה ה׳ וללכת בדרכיו ועיין מזה במורה נבוכים חלק ג׳ פ׳ ל״ו, ובמאמר השכל דיבור הרביעי כי בדבריהם אתו גם ד׳ הרב ז״ל פה וע״ז רומז מאמר הכתוב ״כי עמך הסליחה למען תורא״, ר״ל אחרי שנודע לו כי תסלח לעונינו שעברו, אנו משתדלים לשוב מחטאינו ולירא אותך עוד, אף שכבר החילונו לעזוב אותך וללכת בדרך עקש ופתלתול, וע״ז רומז גם המדרש שהחל בו הרב ז״ל, וה׳ נתן קולו לפני חילו״, זה ר״ה, ר״ל כי אז יעורר אותנו ע״י קול השופר לשוב אליו, ״כי רב מאוד מחנהו״, זה ישראל, ר״ל הרבה מהם ילכדו בעבור תאותם ברשת הרשעה, וע״כ הם מצטרכים לתשובה, כי עצום עושה דברו״ ר״ל כאשר יעשו דבריו אלה אשר בקול שופר ישמיע למו יתעצם כחם המוסרי, ובהפך הלוא ידע כל משכיל ״כי גדול יום ה׳ ונורא מאוד״, זה יה״כ ר״ל למי שישמע קול השופר ולא נזהר.

¹¹ הפרק השביעי, תוכן דעת הרב ז״ל הוא, כי האמונה בשכר ועונש רוחני, תועיל לבעליה מאוד כי היא תסבב אותו לעזוב ולמנוע החריצות וההשתדלות היתירה, לאסוף הון ורכוש זמניי בעמל ויגיעה רבה, כי אם להשתדל יותר בעשיית המעשים הטובים ומצות התורה אחרי הודעו, כי ע״י שמירתן ישיג באופן קל בשובה ונחת, האושר הרוחני והנצחי היקר מכל מחמדי התבל וסגולותיה, תחת כי האיש אשר תחסר לו האמונה הזאת, עד שיחשוב שבמות גופו תכלה גם תוחלתו ותקותו תאבד לנצח, הלוא תגבר עליו התשוקה החמרית, להתענג רק בתענוגים ארציים, ולמען המציא אותם לעצמו ככל אות נפשו מבלי מחסור, ישתדל תמיד בכל מאמצי כחו לאסוף ולרכוש הון ורכוש מבלי חשך, עד שיתמכר רק לעניני העולם, ולאסיפת קניני הזמן לבד, מבלי שים לב על קנין שלמות נפשית ומוסרית, ובמאמר הכתוב ״כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם וכו׳⁠ ⁠״, ובמאמר הכתוב, ״כי עבדי הם וכו׳, לא ימכרו ממכרת עבד״, מזהיר אותנו הכ׳ גם על זה, שלא נעזוב ההשתדלות בקנין השלמות המוסרית, בעבור התמכרנו, רק לעבדות העולם השפל, כאשר יורו על זה גם הכתובים (שמות י״ח א׳-ז׳, ובקהלת י״ב,) אשר מבאר אותם הרב ז״ל בענין זה, כ״א ליחד רוב השתדלותנו רק לשמור מצות התורה לקנות על ידן האושר הרוחני והאמיתי, ולהשתדל בעניני העולם רק כפי הצורך ההכרחי להחיות נפשנו ונפש בתינו במדה ובמשורה, מבלי בקשת המותרות, כמאמר הכתוב ״והיה אם שמוע וכו׳, ואספת דגנך וכו׳, ר״ל המצטרך רק בהכרח לך, ולביתיך, כמו שאמר אח״כ, ״ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת״ ועל אמיתת ענין זה העיר גם דוד המלך ע״ה בדבריו האחרונים, כי אחרי אשר היה בישורון מלך, והוכרח בעבור זה לא לבד ללחום מלחמות רבות כ״א גם להשתדל הרבה בשאר עניני העולם לשחר בזה טובת עמו וארצו, ולעשות צדקה ומשפט לכל הסרים למשמעתו, גם עלה על במתי ההצלחה הזמנית, כי כל אשר היה עושה ה׳ היה מצליח בידו, ובכל דרכיו השכיל, עד שהשתחוו לו כל העמים ואויביו עפר לחכו ראה והכיר מכל זאת עפ״י נסיונו, כי כל קניני התבל ומחמדיה, הבל המה יחד, ואין טוב לאדם לעמול וליגע בהם, כ״א לפי הצורך ההכרחי, וע״כ חשב אותו למשפט בזקנתו להורות זה, גם לכל זולתו, כמו שהולך הרב ז״ל ומבאר דבריו, ובעבור היות תועלת האמונה בשכר ועונש רוחני גדולה כל כך, ע״כ אחר אשר השריש הי״ת בלב כל ישראל ע״י קביעת שאר המועדים שעברו האמונה בחידוש העולם, ביכולת הי״ת, בנבואה ותורה מן השמים, במשפט אלהים, וכפרתו עון השבים אליו, השתדל להשריש בקרב לבם גם אמונת השכר והעונש הרוחני ע״י קביעת חג הסוכות, כי בצאתנו בעת תחילת ימי הגשם והקור מבתינו הספונים בארץ, אשר מלבד שהם לנו למחסה מזרם וממטר הם מלאים גם כל טוב עושר ונכסים כלי כסף וכלי זהב ושאר מחמדי עין שיש לנו, לשבת שבעת ימים בצל סוכה אשר מלבד שאין שם כמעט מאומה מכל ההון והעושר אשר הציל ה׳ לנו, כי אם ארוחה אחת קטנה דבר יום ביומו, ישב עלינו שם גם ממעל לראשנו רוח קר ורטוב תחת כי שאר יושבי הארץ ישתדלו אז בהפך להאסף אל הבית, למצוא מגן ומחסה מקור האויר, וכל זה נעשה רק למען הפיק רצון הי״ת המצוה זאת לנו, הלוא מורים אנו בזה, ומשרישים גם בלב בנינו ובנותינו הצעירים לימים הרעיון היקר הזה, כי טוב לאדם הסתפק פה עלי ארץ במעט קניני הזמן והנאות הגוף ההכרחייות ולהשתדל יותר בקנין השלמות הנפשית האמיתית והאושר הרוחני בעולם הנצחי על ידי מעשיו ופועל כפיו הטובים פה עלי ארץ.
אח״כ יאמר הרב ז״ל כי אחר שמצות סוכה בכלל רומזת אל האושר הרוחני הזה, יורו עליו גם חלקיה ופרטיה כי בהיות הכשרה בשבעה טפחים אורך ורוחב, ועשר טפחים גובה אשר הוא רוח מצומצם מאוד, ובהכפל מספר שבעה בעשר יעלה משפר שבעים, תרמוז לנו שאנו מחויבים לצמצם הנאות גופנו ותענוגי בשרנו במשך זמן חיותנו עלי ארץ שבעים שנה, והיות מחיצותיה כשרות אם יפסיק גם ביניהן ובין הארץ למטה אויר ג׳ טפחים פחות מעט, (לפי שאז נחשוב אותן בכל זאת כמחוברים ולבודים בארץ,) אם רק יעלה שיאם עד עשרה, יורה לנו כי גם התחלות האדם, ר״ל סבות היותו וקיומו, כל עוד היותו מחובר לגופו שהוא חלקו הארציי, הן שלש החימר הצורה, וההעדר הקודם להוייתו, (עיין מזה למעלה בביאורי לשער ס״ד), וכי תעודת ותכלית האדם עלי ארץ צריכה להיות תמיד להתקרב אל כבוד הי״ת שהוא לדחז״ל למעלה מעשרה. (ר״ל למעלה מעשר ספירות שהן כולן תארי הי״ת הרמים והנשאים, או למעלה מעשר מדרגות המלאכים שמנה הרמב״ם ז״ל בפ״ב מה׳ יסודי התורה, או למעלה מתשעה הגלגלים וגולם ארבע היסודות שנברא מתחת לגלגל הירח, כמבואר שם ברמב״ם פ״ג (עיין מכל זה בביאורי לשער מ״ד,) ובהיותה כשרה רק בהיותה תחת השמים מבלי הבדל אילן או תקרת הבית, והיות הסכך פסול בהיותו מדברים מקבלי טומאה, כל זה מורה שראוי לאדם להשתדל בימי חייו עלי ארץ, שיביט תמיד השמימה, ולא יהיה מסך מבדיל בינו ובין כבוד הי״ת, ואף כי מחיצה בלתי טהורה, ר״ל טומאת נפשו המוסרית בבחינת מדותיו ותכונותיו, והיות מחויב שיהיה צלתה מרובה מחמתה, יורה כי צריך האדם יותר לחסות תחת צל עליון מבטוח על כחות גופו ואיבריו התלויות מחום גופו, או על הצלחתו הזמנית אשר כאור שמש יופיע עליו לפי שעה, ומה שצריך שיראו הכוכבים מבעד לסכך, יורה כי מחובת השלם להשקיף תמיד אל מעשי הי״ת ונפלאותיו אשר עשה בבריאת כוכבי השמים וכסיליהם, להכיר עי״ז יותר את בוראו כמאמר הכתוב ״וידעת היום וכו׳, כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל וכו׳⁠ ⁠״, ובהיות כי החקירה והתבוננות הזאת צריכה להיות ממוצעת, לבלתי היות חסירה או יתירה מהגבול הראוי באופן שיצא בעליה על ידה רק מגדר הפתיות והסכלות, מבלי אשר יהרוס ויפרוץ הגדר האנושי אשר הושם לגבול בל יעבור לאדם, עד פה יבוא ולא יוסיף, ואור החקירה אשר יהל יותר מדי יעור עיני האדם קצרי ראות, יורה על זה גם הסכך הפסול בהיותו מעובה כמין בית עד שלא יראו מתוכו הכוכבים או שאין המטר יוכל לרדת אל תוכו, באופן שהיושב תחתיו לא יראה נפלאות תמים דעים בשמים מעל, או בהיות חמתו מרובה מצלתו באופן שיראה מתוכו אור השמש יותר מדי.
והיות הסוכה כשירה בשתי מחיצות שהן כהלכתן, והשלישית אפי׳ טפח מורה כי ב׳ מיני התשוקות אשר לאדם, והם אל המועיל לו בעניני עולמו הזמניי, ואל הערב לחושיו, צריכים להיית נגדרים ומוגבלים במחיצות חזקות, לבל תפרוצנה החוצה, תחת כי התשוקה הנ׳ והיא אל הטוב האמיתי, ר״ל הצדק והיושר וחקירת האמת, אף שגם היא צריכה להיות נגדרת בבחינה מה, לבלתי תעבור החוק והגבול הראוי לאדם עלי ארץ, כמאמר הכתוב ״אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם (קהלת ז׳:ט״ז),⁠״ ״בכל זאת הלוא בהזהרה מעטה די להרחיק האדם מזה ולהנהיג תשוקתו זאת רק בדרך הממוצע, אחרי שלא יסיתהו יצרו לעבור הגדר והגבול הראוי, כמו שהוא בתשוקותיו אל המועיל והערב לחושיו, והיותה בלתי מצטרכת למחיצת רוח רביעית כ״א כשירה אף אם היא פרוצה שם, רומזת כי אותה המחלקה מבני אדם אשר יש להם התשוקה הרביעית והיא התשוקה אל הרע המוחלט (עיין ביאורי בראשית דף פ״ט ע״א, כי שם נתבארו ד׳ תשוקות אלה שנזכרו גם בדחז״ל,) להם לא תועיל שום מחיצה, כי הם הורסים ופורצים כל גדר, ומשתוקקים אל הרע תמיד מבלי חשך וע״כ מחויבת רק האכילה ושאר דבר של קביעות להיות בסוכה, אבל לימוד של עיון, אשר תכליתו מצד עצמותו להסיר עין השגחת בעליו מעניני הגוף, ולהשקיף רק אל עיונים ומושכלים רוחנים, באופן שגם על ידו יושג תכלית וכונת הסוכה, אינו צריך באמת להיות בתוך הסוכה וע״כ פטורים גם העבדים והקטנים, החרשים והשוטים משבת בסוכה, שאחרי שהם חסרי הדעת והתבונה לא תושג אצלם התכלית המכוונת מיישיבת הסוכה ושמירת כל חקותיה, ועל כל זה רומזים גם דחז״ל במשנה שהביאה הרב ז״ל בתחילה ״הישן תחת הסוכה״ וכו׳, כמו שהולך ומבאר אותה.

¹² וקרוב להליץ וכו׳, ר״ל שדברי הכתובים האלה המורים לפי פשוטם על העבד העברי, יכולים להאמר על דרך משל ומליצה גם על כל אדם אשר ימכר לעבדות עולמו השפל, כי כמו שיעבוד העבד שש שנים ובשביעית יצא לחפשי חנם כן גם האדם, אם גם יעבוד עבודתו עלי ארץ בעמל ויגיעה רבה שש עשריות שנה, הלא בשביעית יוכרח לצאת לחפשי חנם. וערום כאשר יצא מבטן אמו, ואף כי יאמר העבד הזמניי הזה ״אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני״, ר״ל אהבתי את גופי וחמרי שהיה תמיד לאדון לו, ואת משפתתי ושאר קניני לא אצא חפשי, הלא בהכרח יגישהו אדוניו, ר״ל גופו בעצמו יכריחהו לשוב אל אלהיו, כי אחרי שיפסד גופו ויכלו כחותיו, הלוא בהכרח ישוב לאדמתו, ורוחו תשוב אל האלהים אשר נתנה, והנה ידוע, כי באחת משתי סבות ימות האדם מיתה טבעית לעת זקנתו, אם בעבור שיוחלשו קצת מאיברי גופו עד שלא יוכלו עוד לעשות מלאכתם, ד״מ אם יסתמו צנורות השתן, או שיתקשה הכבד כאבן, ושאר חלאים כדומה, אשר יקרא הרב ז״ל בשם ״התכת הגוף״, או שיוחלשו תשוקות האדם המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף ההכרחיית לקיומו, אשר יקרא הרב בשם ״התכת התשוקות והפסד המאוויים״, ויען כי יחש הלב מושב התשוקות החיוניות האלה אל הגוף כלו המקיף אותו מסביב לו, כיחס המזוזה אל הדלת המקיף שתי המזוזות, המשקוף והסף, גם יחד, ע״כ יאמר הרב ז״ל כי כמו שיובא העבד אל הדלת, או אל המזוזה, ישם יוחלט לאדוניו לעבד עולם, כן ימות האדם באחת משתי אלה ההתכות, ויוכרח עי״ז להיות לעבד עולם לאדוניו האמיתי בעולם הנצחי.

¹³ והכונה וכו׳, כונתו כי האיש הזמני, משתדל כל ימיו רק לדלות בעוצם תשוקתו וכוספו, (שהוא חבל הכסף) מגולת הזהב, ר״ל ממקור ההון והעושר, עם כדו של חרס ר״ל עם כחות גופו החלשים, מיט, רב או מעט, ע״י הגלגל, ר״ל גלגל המזלות, והכונה לפי מזלו, ולעת זקנתו תכלה תשוקתו, ומקור וההין והעושר (שהוא גולת הזהב,) ייבש בבחינתו, גם כדו ישבר, ר״ל כחיו הגופנים יוחלשו, וכוכב מזלו ישקע.

¹⁴ ולא היה חסרונות וכו׳, הלשון הזה דחוק קצת, ור״ל כי השלמים האמיתיים לא יחפצו בקניני העולם ורק אל הטוב האמיתי שהוא הכרת האמת וקנין השלמות הנפשית כל ישעם וכל חפצם, וע״כ הם סכלים לפעמים ובלתי יודעים בטוב הענינים והעסקים הזמניים, כמו שאמר החוקר כי חכמי יון, אנאקסאגאראס וטהאלעס, היו ״חכמים״ ר״ל להכיר האמת בעיונים ומושכלים רוחנים אבל לא היו ״נבונים״ בבחינת הדברים הארציים, המועילים להם ולאחרים בבחינה גופנית, גם יחסרו להם בעבור זה לפעמים הרבה קנינים זמנים אשר יש להסכלים והבוערים בעם, החפצים ומשתוקקים רק אל כל אלה, אפס כל זאת לא יחשב לחסרון ופחיתות מעלה להאנשים ומהלמים האמיתיים האלה, אחרי שהם בעצמם לא יחושו לקנינים כאלה.

¹⁵ סוף דבר וכו׳, כוונתו כי כמו שאמר החוקר, כי לא נשבות בעבור שנשבות״. ר״ל שניגע ונעמול רק להביא טרף לבתינו, למען נוכל לשבות ולנוח אח״כ, ״ונלחם להביא השלום״ ר״ל שנלחום עם הצרים לנו רק למען המציא לנו השלום, לא למען כבוש ארצות, והדבר עמים תחת רגלינו. כן ראוי לאדם ג״כ לעמול וליגע כל ימי היותו עלי ארץ במעשים ופעולות נכוחות, רק למען קנות לעצמו עונג המנוחה והמרגוע בעולם הנצחי, והנה ידוע ג״כ כי מדי יזקן האדם כי ימעטו גם עמלו ויגיעתו עלי ארץ עד שיחדלו לצמיתות בהפרדו מארצות החיים, כי אין מעשה ופועל אנושי עוד שם בארצות החיים האמיתיים, כמו שהוא פה בארץ הנשמה הלזו ולרמוז על כל זה היה מספר פרי החג הולך ומתמעט יום יום בשבעת ימי החג הרומזים על שבעה עשיריות שני חיי האדם, עד שהיה קרבן יום השמיני שהוא מקרא קודש, ורומז על חיי העולם הנצחי הבא לאדם אחרי כלותו חייו הארציים, רק פר אחד לבדו לרמוז בזה שגם שם בעולם הבא אין שום עסק אחר לנפשות רק להתענג בנעימות נצח, ושובע שמחות את פני עליון.

¹⁶ הנה בפרק הח׳ וכו׳, דברי החוקר האלה הנעתקים ככל דבריו מלשון יונית ללשון עברית, הם קשי ההבנה מאוד וכונתו לפי מה שבארו הרב ז״ל היא, כי כמו שהעונג, אשר ימצא הבונה בית לשבתו בכלותו את מלאכתו זאת, אינו דומה לא בכמות ולא באיכות, אל העונג אשר היה לו בעת שכלה רק חלק פרטיי ממלאכתו זאת, ד״מ בעת אשר חבר האבנים או הלבנים יחד בחומר ובטיט, או בעת אשר הניח קורות הבית, וכן גם איש אשר יסע מעירו אל מקום אחד רחוק, אשר שם יקוה להשיג חפצו, אף כי ישמח ויגל בכל כברת ארץ אשר הלך, יען כי הולך הוא וקרב אל המקום ההוא בכל זאת לא תדמה שמחתו זאת לא לבד בכמותה, כי אם גם במהותה ואיכותה לא תדמה אל שמחתו אשר ישמח בבואו אל מחוז חפצו, וגם מהות השמחה בהשלמת החלקים הפרטים השונים, משתנה, כי כמו שלא תדמה מהות מלאכת הרכבת האבנים למלאכת הנחת הקורות והליכת קו או פרסה זו להליכת האחרת, כי האחת היא לפעמים בהר, מקום אשר יכו שם את ההולך השרב והשמש, והאחרת ביער או בעמק על שפת וחוף נהר, מקום אשר ישב שם רוח צח ונעים ואף כי אם תעשינה ההליכות השונות האלה באופנים שונים, ד״מ האחת ברגל, בהליכה ראויה או בקפיצה, והאחרת ברכיבת בהמה או בישיבה בקרון, כן תשתנה גם השמחה במלאכות או בהליכות ותנועות חלקיות אלה השונות, כן לא ידמה גם התענוג האמיתי אשר יגיע אל השלמים באחרונה, (ר״ל בעולם הנצחי והרוחני) אחרי הגיעם כבר אל מחוז חפץ כל השתדלותם לא לבד אל תענוגי הגוף ההמוניים, כ״א גם אל התענוג החלקיי אשר ישיגו בחייהם בהיותם הולכים ודורכים במעגלי השלמות ועולים תמיד מעלה מעלה בסולם השלמות, לא ידמה ולרמוז על רעיון יקר ונכבד זה אחז״ל, כי אף שכל ח׳ ימי חג הסוכות ימי שמחתנו, בכל זאת השמיני שהוא עצרת לה׳ ורומז אל התענוג הרוחני בעולם הנצחי, הוא רגל בפני עצמו באופן ששמחתו נפרדת ונבדלת במהותה ואיכותה, משמחת ותענוג ז׳ הימים שעברו.

¹⁷ והנה, תוכן דעתו, שמלת ״אך״ רומזת, שבעת אספכם את תבואת השדה, ויותן לכם בזה יד ומקום לשמוח ולהתענג בשמחה גופנית, בכל זאת אל יפתה לבבכם להמשך רק אחר תאות העולם, כי אם תפרידו מחשבותיכם מהטובות הזמניותי ותחוגו חג אך לה׳ לבדו, כי כל ענין החג הזה הוא כמו שבאר כבר להזכירנו רק בהבלי הזמן וביקרת האושר הנצחי בעולם הרוחני, וע״כ נצטווינו לקחת בו ביום הראשון ארבעה מינים המורים על המציאות כולה, כי האתרוג פרי עץ הדר אשר הוא נפרד מהאגודה ולא יתחבר עם שאר ג׳ מינים, רומז על הי״ת שהוא עלת וסבת כל הנמצאים ואינו מחובר ומורכב עמהם כלל, וע״כ נקח בשמאל מקום מושב הלב, להורות כי הלב צריך תמיד לזכור ולאהוב את הי״ת, והלולב שהוא העליון באגודה רומז אל עולם המלאכים שהוא העליון משאר המעולמות, וכמו שעליו סדורים זה למעלה מזה, כן יש גם במלאכים מדרגות שונות זו למעלה מזו, וענף עץ עבות שהוא ההדס רומז אל עולם הגלגלים, ויען כי הגלגלים, בעצמם הם לדעת הקדמונים ״ספיריים״ והכוכבים, ר״ל ״מאירים״, והירח גוף עכור ומקבל אורו רק מהשמש וכמו כן שאר כוכבי לכת לדעת האחרונים (עיין מכל זה בביאורי למעלה במבוא לשער ל״א) ע״כ להורות על ג׳ חלקי עולם הגלגלים השונים האלה, ילקחו ג׳ בדי הדס, וערבי נחל שנים, שאין בהם לא מאכל ולא ריח רומזים על העולם השפל אשר אישיו הוים וקלים להפסד, כמו שערבי נחל מדי יתרחקו מהמים ייבשו ויבולו, ובאופן זה הולך הרב ז״ל ומבאר הכל על נכון יותר.