×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות ל״דתנ״ך
א֣
אָ
(א) {חמישי} א וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה פְּסׇל⁠־לְךָ֛ שְׁנֵֽי⁠־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל⁠־הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת⁠־הַדְּבָרִ֔יםב אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל⁠־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃ (ב) וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל⁠־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל⁠־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃ (ג) וְאִישׁ֙ לֹֽא⁠־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם⁠־אִ֥ישׁ אַל⁠־יֵרָ֖א בְּכׇל⁠־הָהָ֑ר גַּם⁠־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל⁠־יִרְע֔וּ אֶל⁠־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃ (ד) וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי⁠־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל⁠־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃ (ה) וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ו) וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה ׀ עַל⁠־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב⁠־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃ג (ז) נֹצֵ֥רד חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל⁠־בָּנִים֙ וְעַל⁠־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל⁠־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל⁠־רִבֵּעִֽים׃ (ח) וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ (ט) וַיֹּ֡אמֶר אִם⁠־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ⁠־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם⁠־קְשֵׁה⁠־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃ (י) {ששי} וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כׇּֽל⁠־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא⁠־נִבְרְא֥וּ בְכׇל⁠־הָאָ֖רֶץ וּבְכׇל⁠־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כׇל⁠־הָ֠עָ֠ם אֲשֶׁר⁠־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת⁠־מַעֲשֵׂ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ כִּֽי⁠־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃ (יא) שְׁמׇ֨ר⁠־לְךָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת⁠־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ (יב) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן⁠־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן⁠־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃ (יג) כִּ֤י אֶת⁠־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת⁠־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת⁠־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃ (יד) כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑רו כִּ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃ (טו) פֶּן⁠־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃ (טז) וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת⁠־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃ (יז) אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה⁠־לָּֽךְ׃ (יח) אֶת⁠־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃ (יט) כׇּל⁠־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכׇֽל⁠־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂהז׃ (כ) וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם⁠־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא⁠־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃ (כא) שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃ (כב) וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה׃ (כג) שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כׇּל⁠־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת⁠־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כד) כִּֽי⁠־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת⁠־גְּבֻלֶ֑ךָח וְלֹא⁠־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת⁠־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת⁠־פְּנֵי֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃ (כה) לֹֽא⁠־תִשְׁחַ֥ט עַל⁠־חָמֵ֖ץ דַּם⁠־זִבְחִ֑י וְלֹא⁠־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃ (כו) רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא⁠־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (כז) {שביעי} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה כְּתׇב⁠־לְךָ֖ אֶת⁠־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל⁠־פִּ֣י׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃ (כח) וַֽיְהִי⁠־שָׁ֣ם עִם⁠־יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל⁠־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃ (כט) וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד⁠־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן⁠־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא⁠־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃ (ל) וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכׇל⁠־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת⁠־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃ (לא) וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכׇל⁠־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃ (לב) וְאַחֲרֵי⁠־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כׇּל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כׇּל⁠־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃ (לג) {מפטיר} וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל⁠־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃ (לד) וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת⁠־הַמַּסְוֶ֖ה עַד⁠־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃ (לה) וְרָא֤וּ בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת⁠־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת⁠־הַמַּסְוֶה֙ עַל⁠־פָּנָ֔יו עַד⁠־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹פפ› =ספרי התורה ע״פ רשימת הרמב״ם. אמנם ברוב כתבי⁠־היד הטברנים הפרשה כאן סתומה ולא פתוחה (ל,ל1,ב,ש,ש1 לעומת ק3,ו). הרמב״ם ציין כאן פרשה פתוחה בכתר, וכך התקבל בספרי התורה של כל העדות. רוב עדי הראייה לאחר הרמב״ם, שבדקו את כתר ארם צובה כשהיה עדיין בשלמותו, ציינו שהפרשה כאן הייתה סתומה (סתהון, קמחי). אבל עֵד ראייה אחד (עמאדי) כתב שתי הערות סותרות. פנקובר (הרמב״ם, עמ׳ 51 הערה 125) ועופר (קאסוטו, עמ׳ 306-307) הציעו שהכתיבה התחילה כל כך קרוב לתחילת השורה עד שלא היה ברור אם יש שם רווח לפרשה סתומה, או לחלופין אם מדובר על פרשה פתוחה, והרמב״ם הכריע שהפרשה פתוחה.
ב אֶ֨ת⁠־הַדְּבָרִ֔ים =ב,ק3,ו ושיטת-א ובדפוסים
• ל1=אֶת⁠־הַ֨דְּבָרִ֔ים (מקום המתיגה)
• ל,ש,ש1=אֶת⁠־הַדְּבָרִ֔ים (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
ג וֶאֱמֶֽת׃ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (בכתי״ו חסר נקודותיים של סוף פסוק כמו במקומות רבים אצלו)
• בכתי״ל יש סימן לא ברור אחרי ״וֶאֱמֶֽת״, אולי נקודותיים של סוף פסוק (׃), אבל אולי קו (׀).
ד נֹצֵ֥ר =מ״ש ורשימת האותיות הגדולות במ״ג ובספר אכלה ואכלה, וכן הוא בספרי ספרד ואשכנז
• לשש1=נֹצֵ֥ר באות רגילה, וכן ל-קטנות, וכן הוא בספרי תימן
• הערת ברויאר
ה שְׁמׇ֨ר⁠־לְךָ֔
• יש ספרים=שְׁמׇ֨ר⁠־לְךָ֔ באות שי״ן גדולה
ו אַחֵ֑ר =ש ומ״ש
• ל=אַחֵ֑ר (אות רגילה)
ז וָשֶֽׂה =ל1,ב,ש,ש1, ובדפוסים
• ל!=וָשֶֽׁה (נקודת שי״ן ימנית)• הערות ברויאר ודותן
ח גְּבֻלֶ֑ךָ =ל1,ב,ש1,ק3[לאחר תיקון],ו ומסורות-א,ל ורמ״ה (כתיב חסר וי״ו)
• ל!,ש=גְּבוּלֶ֑ךָ (כתיב מלא וי״ו)
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
(א) והנה אחר שהודיענו איך יהיו אלו הענינים רצה להוציאם אל הפעל וצוה אותו פסל לך שני לוחות אבנים וגו׳. [ו] לפי שהדברים האלהיים בהחלט אין להם קיום אצל בני אדם לפיכך לא נתקיימו הלוחית הראשונים שהלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא לכן פסל לך ועשה אתה את גופן ואני אתן את צורתן ועם זה כבר יהיו כדמותם וצלמם ויתקיימו אצלם. (ג) ואיש לא יעלה עמך – [ו] לפי שבפעם הראשון היתה הכונה בעבור ישמע העם בדברו עמו ולזה יצא העם לקראת האלהים ועלו אהרן נדב ואביהו והזקנים אמנם עכשו כבר נתפרסם להם דבור ה׳ את משה פנים אל פנים ולזה לא הוצרך שיעלה איש עמו. אמנם הצאן ובקר אל ירעו אל מול ההר ההוא כמו בראשונה שהיו נאסרים גם כן מקדוש העם והגבלתם וזה ליקרת הכבוד הנראה שם. (ד) ויפסול שני לוחות אבנים וגו׳ וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני – זה עדות גמור׳ לפרש״י שכל הדבורים הראשונים היו באהל ובהשכמ׳ עלה עם גלמי הלוחות כאשר צוה. (ה) וירד ה׳ בענן וגו׳ – הוא מה שנאמר לו ראשונ׳ הנה מקום אתי ונצבת על הצור כי משה הוא המתיצב. ויקרא בשם ה׳. הוא מה שנאמר לו ראשונ׳ וקראתי בשם ה׳ לפניך כמו שפירשנו כי עכשיו קרא אותו ככתבו לפניו ולמדו איך יתנהג על פי הקריא׳ ההיא בכל השלש עשרה מדות שיזכור. (ו) והנה כנגד מה שאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך אמר ויעבור ה׳ על פניו והכונ׳ שהשגתו מצד עצמו לא היתה רק דרך העברה ועל דרך שנאמר ושכותי כפי עליך עד עברי. אמנם מה שאמר והסירותי את כפי וראית את אחורי הוא מה שקרא ה׳ ה׳ אל רחום וחנון והכונ׳ שמה שיובן מכל המדות ההם שיזכור יהיה על דרך השלילות לא על דרך החיוב כמו שאמר ופני לא יראו. ואם נסבול שיהי׳ הכנוי בפניו שב לו יתעלה כמו שכתב הרב המורה פרק כ״א חלק א׳ יהיה פירושו מופלא מאד לפי דרכנו יאמר שנשמט ממנו יתעל׳ על ענין התארים המחייבים המכונים אל פניו והשכילהו כי כל התארים שיזכרו שם צריך שיובנו על דרך השלילות. וכבר כתבנו ראשונ׳ שאפלא מהרב שלא פי׳ כן והוא מבואר ממה שאמר בכאן שהשם יתעלה העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה אל ראית הפנים והעבירו לענין אחור כלומר לידיעת הפעולות המיוחסות לו יתע׳ שיחשב בהם שהם תארים רבים כמו שאבאר ב״ה. ועל כל פנים הודעת המדות האלה הוא מה שנאמר לו עליהם וחנותי את אשר אחון ורחמתי וגו׳. ובהגדת ר״ה (דף יז ע״ב) אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח צבור והראה לו למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין עשה לפני כסדר הזה ואני אמחול להם אמר רב יהודה ברית כרותה לי״ג מדות שאינם חוזרות ריקם מלפניו שנאמר הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך וגו׳. ועתה אבאר אלו הי״ג מדות כפי שהורגלו בהוראתם מפי הראשונים ז״ל ואצרף עמהם מה שחשבו שכוונתו יתעלה להראות לו איך התנהג באלו המדות עם הדורות הראשונים רצוני מהאבות ובניהם עד מצרים וממצרים ועד הנה ומה שעתיד להשלים מהם עד סוף המאמר. ואומר כי במאמר ויעבור י״י על פניו נזכר שם העצם שלא נתן לבאר בו כלל כי הוא המורה על המהות עצמו והוא שנאמר עליו שקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד ולפי שאין שום השגה בו אל השכל האנושי אמר עליו ושכותי כפי עליך עד עברי. אמנם כל השמות הנזכרים בכאן הם מכלל המדות והתארים שנתחדשו אליו יתעלה ע״י חדוש העולם כמו שזכרנו ראשונ׳. והנה אם כן תהיה הכונ׳ אל שם י״י הראשון לכנותו יתעלה מצד מה שהוא המהוה העולם והממציא אותו אחר שלא היה. ומזה הצד אומרים (ברכות ס׳:) שהוא בעל הרחמים כי כרחם אב על בנים רחם י״י על יראיו (תהלים ק״ג:י״ג) והוא שהכירו אברהם אבינו והכריזו ופרסמו בעולם כמו שנתבאר מאומרו ויקרא שם אברם בשם י״י (בראשית י״ג:ד׳), ויבן שם מזבח לי״י (בראשית י״ב:ז׳). וכל זה לפרסם אמיתת מציאות הסבה הראשונ׳ שממנה היו כל ההויות והנמצאות כלן ובמדה ההיא נהג בו תמיד זולתי במה שידבר עמו על בשורת יצחק (בראשית י״ז) ושאר ענינו שאז ידבר בשם אלהים כמו שיבוא. ושם י״י היא מדה השנית נאמרת מצד מה שהוא יתעלה משגיח על ברואיו ומתרצה להם על טוב מעשיהם וכועס על זולתם כי על כן נקרא פעמים הרבה בשם אלהים דתרויהו אתנהו אדני יה-וה אתה החלות (דברים ג׳:כ״ד) כיוצא וכזה השם ירחם על החוטא כשיחטא וישוב כי אין איש שלא יחטא כמו שאמרנו בהקדמה. ואמרו ז״ל (ר״ה י״ז:) אני י״י קודם שיחטא האדם אני י״י אחר שיחטא וישוב. וכמו שאמר המשורר רחם י״י על יראיו (תהלים ק״ג:י״ג) כי הוא ידע יצרנו וגו׳. והכונה שאעפ״י שחטא אם שב כראוי הנה לא יצא מכללו להתנהג עמו במדת רחמים. ולזה נאמר בדוד כששב בתשובה שלמה גם ה׳ העביר חטאתך וגו׳ (שמואל ב י״ב:י״ג). והמדה הזאת היתה מיוחדת ליצחק שתחלת ענינו היתה מדת הדין גמורה כמו שסכר אצל הבכורה שער כ״ג שלא נמצא בכל ספורי יצחק רק שם אלהים עד שנעקד על גבי המזבח שנהפכ׳ מדת דינו לרחמים. ונאמר ויקרא מלאך ה׳ אל אברהם (בראשית כ״ב:ט״ו) ומשם ואילך היה ענינו בשם י״י. אמנם אמר ויתן לך האלהים (בראשית כ״ז:כ״ח) אחר שאמר כריח שדה אשר ברכו ה׳ (בראשית כ״ז:כ״ז) להורות על השתוף משתי המדות אשר בזה כמו שאמרנו. אל – היא מדה שלישית הוא לשון חוזק ותוקף. כמו ואת אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו) והוא ג״כ מדת רחמים כמו שאמר כי אל רחום ה׳ אלהיך (דברים ד׳:ל״א) וכמו שהוכיחו חז״ל (מכלתא שירת הים פ״ג) מאומרו אלי אלי למה עזבתני (תהלים כ״ב:ב׳) שאין אומרים כן למדת הדין אבל זה השם הכובש למדת הדין בחזקה להציל ולהסתיר אשר לא חטאו או אשר חטאו ושבו בהם. אשר מי אל בשמים ובארץ וגו׳ (דברים ג׳:כ״ד) יעמוד לפניו בזה והמדה הזאת נתיחדה ליעקב אבינו ובה ברכו יצחק אביו אחר דעתו אותו אמר ואל שדי יברך אותך (בראשית כ״ח:ג׳) כי הוא צריך חוזק להצילו מחזק ממנו ונאמר בו אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה (בראשית ל״א:י״ג). ויקרא למקום אל בית אל (בראשית ל״ה:ז׳) ונאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל (בראשית ל״ג:כ׳) ועל כן נקרא שמו ונאמר וישר אל מלאך ויוכל וגו׳ בית אל ימצאנו וגו׳ (הושע י״ב:ה׳). ועל זה אמר המשורר אשרי שאל יעקב בעזרו (תהלים קמ״ו:ה׳). ונאמר נדר לאביר יעקב (תהלים קל״ב:ב׳). רחום – היא מדה רביעית ענינה עם כלל האנשים שלא שבו בכל לבבם ובכל נפשם כי אלו צריכים מדת רחמים גמורה כמו שאמר כי אל רחום ה׳ אלהיך וגו׳ (דברים ד׳:ל״א). ונאמר והוא רחום יכפר עון ולא ישחית (תהלים ע״ח:ל״ח). והיא המדה שבה רחם על בני ישראל בהיותם במצרים לשום להם שארית מכל הגזרות שחדשו עליהם. וכמו שאמר ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם (תהלים ק״ו:מ״ו). ובה נתמלא רחמים עליהם וכבשו רחמיו את כעסו לרדת להוציאם משם כמה שכתוב וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים (שמות ב׳:כ״ה) כי מדת הדין נהפכה להם לרחמים וכמו שאמר אנקלוס ואמר למפרקהון ה׳. וכל זה נרמז שם ברמז נפלא ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו׳ וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. הנה שזכר המדות הנזכרות תכופות ורצופות. ואין ספק כי וידע אלהים הוא מדת רחום מלשון כי ידעתיו (בראשית י״ח:י״ט). ויש מתרגם ארי ארחמיטה. ואדעך בשם (שמות ל״ג:י״ז). מודע לאשה (רות ב׳:א׳) כלן לשון אהבה וקורבה. וחנון – היא מדה חמישית ראויה למי שאין בידו מעשים שצריך לתת לו מתנת חנם כמו שאמרו רז״ל הראה לו הקב״ה למשה ג׳ אוצרות וא״ל ג׳ אוצרות אלו למה א״ל זה ללומדי תורה ומצות וזה לגומלי חסדים וזה אוצר של חנם כשאני רואה שאין לו תורה ומצות ואין לו זכות אני נותן לו מתנה של חנם וכן אמר וחנותי את אשר אחון (שמות רבה מ״ה). וכמו שאמרו על ואתחנן (דברים רבה ואתחנן) הצדיקים אע״פ שיש בידם מעשים טובים מבקשים מתנת חנם ובמדה הזאת נתחסד עם ישראל להבטיחם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כמו שאמר בשעת מעשה ונתתי את חן העם (שמות ג׳:כ״א) וה׳ נתן את חן העם וישאילום שזה בתורת מתנת חנם גמורה וכמו שאמרו (בהגדה של פסח) אלו קרע לנו את הים ולא נתן את ממונם. ארך אפים – היא מדה ששית למי שהכביד עליו חליו והוא מחולל מפשעיו מדוכא בעונותיו ואם ישיב לו כפעלו אוי לו אללי לו הוא מאריך אפו וגובה ממנו מעע מעט. ואולי בנתים יעשה תשובה. ועל אומרו אפים בלשון רבים אמרו ז״ל (ב״ק נ׳:) לצדיקים ולרשעים ויש מפרשים שני פנים פני הרעה ופני הטובה שגם כן מאריך שכר המצות ולפעמים כל ימיהם כמו שאמר (סוף מס׳ חולין) שכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ובמדה הזאת האריך לפרעה הרשע עד הביאו למקום משפטו. ובה האריך לישראל. כמה ימרוהו במצרים. ועל הים. ובמרה. ובאלים. וכמה נסוהו על הים ברפידים והכתוב הורה על אריכות זה בבירור כשאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו׳ (שמות ט״ז:כ״ח) והוא מבואר מעצמו. ורב חסד – מדה שביעית ראויה ונאותה לאותם שענינם שקול כלומר שחציין זכאין וחצי׳ חייבין (ר״ה י״ז.) כי הוא יתברך מטה כלפי חסד להכריען לכף זכות כי מדת החסד מרובה. ובמדרש שוחר טוב במזמור ס״ב ולך ה׳ חסד כי אתה וגו׳. רבי נהוראי ורבי נחמיה אמרי מדת פורענות עקרה ואינו עושה פירות מדה טובה עושה פירות שנאמר זרעו לכם לצדקה (הושע י׳:י״ב). מה הקב״ה עושה גובה מהאדם עונותיו ונותן לו שכרו ורבנן אמרי אפי׳ עונותיו אינו גובה ממנו בבת אחת שנאמר כי אתה אלהינו חשכת למטה מעונינו (עזרא ט׳:י״ג). רבי אליעזר ור׳ יוסי בר חנינא אמרי כף מאזנים מעויין הוא כאן עונות וכאן זכיות ומה הקב״ה עושה מטה כלפי חסד. רבי יוסי בר חנינא אומר מה הקב״ה עושה חוטף שטר אחת מעוונות שהם בכף ומיד הזכיות מכריעות שנאמר ויט אליו חסד (בראשית ל״ט:כ״א). ורבנן אמרי מסייע לכף עונות ומעליהו ומיד הזכיו׳ מכריעות וכן הוא אומר נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז׳:י״ח). ראה כמה נמלצו מאמריהם בענין המדה הזאת. כי הנה שני החכמים הראשונים אמרו שהיא עושה פירות להכריע על הזכות יותר משיעורו. ורבנן אמרי אף לבטל העונות. אמנם השלשה האחרים ביארו ענינים נפלאים באופני ההכרעה הזאת נמצא צדדים צחים. ונעימים בהם יחשב המשקל המעוין למוכרע כי הנה רבי אליעזר בא מטעם יוקר הדבר הנשקל וחשיבותו כי הוא ידוע כי הזהב והשוהם וכיוצא כשהוא מעוין במשקלו מיד יחשב למוכרע ולא יבוקש מהם הכרעת השקל כמו שהוא בשאר הדברים הנשקלים. וכבר הצריכו הקלבון בשקל הקדש (שקלים פ״א). ומזה הטעם הוא מבואר כי כשיהיו הזכיות מעוינים עם העונות שהוא ראוי שכף של זכיות יחשב למוכרע לפי יוקר הדבר הנשקל וכל שכן שהעונות אשר לעומתם אינם כמוכרעים לפי פחיתותם. ולזה אמר כף מאזנים מעוין הוא מטה כלפי חסד לומר שהוא מהראוי כי מצד חשיבות הזכיות ופחיתות העוונות כשיהיה המשקל מעויין יהיה מטה כלפי חסד. אמנם רבי יוסי בר חנינא בא מטעם השווי בהחלט. וזה כי הדבר הנשקל בכלי אם שהוא מעויין עם מה שנשקל בלא כלי הנה כשתוציא משקל הכלי יהיה שכנגדו מכריע כל משקל הכלי ההוא ודאי. 1והנה העונות בלי ספק יראה כאלו הם נשקלים בכלי כבד והוא החומר הגופיי ששם בקרבו וכשתוצי׳ ממשקלם קצת עוונות שאין ראוי לחשבם מצד הכרחיות חמרם ועוצם נטיתם אליו הנה ישאר כף של זכיות מכריע מאד כי הם נשקלים בלי כלי כבד לפי שנושאם ותחלתם היא הנפש השכלית שאין לה שום כבדות והוא מה שאמר מה הקב״ה עושה חוטף שטר אחת של עוונות ומיד כף של זכיות מכרעת שנאמר ויט אליו חסד כי החסד מאליו הוא נוטה להכרע׳ הזאת בלי ספק והיא השקפה נכונה ועמוקה לזכות. אמנם רבנן באו מצד חסד השוקל ודקות תחבולתו לסייע לטובה מבלי הרגשת המנגד כי כשראה שכף מאזנים הוא מעויין הוא מסייע כדרך התגרים הבקיאים בזה שעושים זה בנקל ותחבולה מועטת וזה אומרם מסייע לכף עונות ומעליהו. ומאמר נושא עון ועובר על פשע הוא מליצה נפלאה בזה כי במה שנושא כף העוון על דרך הסיוע היו הזכיות מכריעות והפשעים כלם בטלים וכל זה הם ענינים נפלאים במדה זו לאשר הם מוכרעים במעשיהם כי לאשר כבדי עון לא יועילו למו אלו האופנים רק מדות אחרות כמו שיבא. אמנם במדה הזאת נתחסד עם ישראל להכריע לכף זכות לספק צרכיהם במדבר ולהצילם מכל התלאות עם היותם מכעיסים לפניו וכמו שאמר הנביא עליהם חסדי ה׳ אזכיר וגו׳ ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם וגו׳ (ישעיהו ס״ג:ז׳). ואמת – מדה שמינית היא באה על אמות דבריו והבטחותיו וכמו שאמר אם יתמהמה חכה לו וגו׳ (חבקוק ב׳:ג׳). ואמרו בברכות [ז]. מעולם לא יצאת הבטחה מאת הקב״ה לטובה ואפי׳ על תנאי וחזר בה מנא לן ממשה. וצריך שתדע שזה יהיה כאשר האיש ההוא לא הפסידה בעונו כמשה שלא היה לו להפסיד מה שהבטיח לו מפני שנתחסד למסור נפשו על הצלת עמו. אמנם הטובות המיועדות על תנאי או בסתם ושב האיש או הגוי ההוא ועשה הרע גם כן יחזרו הטובות ההם בלי ספק כמאמר ירמיהו ע״ה (י״ט). וכמו שאבאר זה היטב אצל איכה נדע את הדבר שער צ״ו בע״ה. מכל מקום משם יראה שאמות המדה הזאת הטובה היא לעולם מרובה על הרעה בלי ספק. ובראש השנה (ר״ה י״ז:) אלפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה באמת ולסוף ורב חסד יראה שירצה שבתחלה יבא לקיים מה שנגזר על האדם מהרע ואח״כ קדמוהו חסדיו. ומדה הזאת נתנה תורת אמת לישראל ולקיים הבטחת האבות וגם מה שאמר להם ראשונה בהוציאך וגו׳ על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). ומקרא מלא הוא ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם משמים ותתן להם משפטים ישרים וגו׳ (נחמיה ט׳:י״ג) וכן דניאל ולהשכיל באמיתך (דניאל ט׳:י״ג). (ז) נוצר חסד לאלפים – מדה תשיעית צריכה מאד לרוב האדם כי כמו שילדו בנות העשירים בנים עצלים שפלי יד אם לא יירשו ממון אבותיהם ימותו ברעב או יחזרו על הפתחים כן יש ויש מי שאין לו תקומה מצד מעשיו ויועילו למו מעשי האבות. ולזה הקב״ה במדה זאת אוצר ונוצר קצת חסדי הראשונים לפקדון לבניהם אחריהם וכמ״ש ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם (תהלים י״ז:י״ד). ובזו המדה נחם על ישראל בעוון העגל כאשר לא הספיק להם אריכות אפים ואמר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם אמנם כשאמר זכור לאברהם ליצחק וגו׳ מיד וינחם ה׳ וגו׳. ובמדרש (שמות רבה מ״ד) אמר ליה משה רבון העולמים תן לי רשות שאדבר אמר ליה אמור כל מה שתבקש אמר ליה רבון העולמים המה בטלו ראשו של דבור ואתה מבקש לבטל סופו אמר ליה הקב״ה איך אמר ליה עברו על לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות כ׳:ב׳) ואתה מבקש לבטל סופו שנאמר ועושה חסד לאלפים (שמות כ׳:ה׳). מה מתקו דבריהם ז״ל. נושא עון ופשע וחטאה – אלו הן ג׳ מדות י׳ וי״א וי״ב והן חלוקות לפי חלוק מעשיהם וחומרתם כי גדול כח המדה הנושאת העון מן הנושאת החטא וגדול כח נשיאת הפשע משתיהן. ובסדרן בכתוב יש דעות לרבותינו ז״ל (ביומא ל״ו:) מהם אומרים שהכונה נושא וסובל לא העוון בלבד כי גם הפשע שהוא המרד ואין צריך לומר החטא שהוא השוגג. ואמרו שיש לאומרן כן בסדר הודוי עויתי פשעתי חטאתי בזאת הכונה עצמה. ובמדרש אמרו (שם) שאם ישראל עושין תשובה כל העונות והפשעים נעשו להם כשגגות. ולפ״ז תהיה כונת הכתוב נושא עון ופשע כחטאה וכן תרגם יונתן ב״ע על שגיונות (חבקוק ג׳:א׳) ויהון כל חוביהן דחבו קודמוהי כל בית ישראל כשלותא וכבר הסכימו (טא״ח סי׳ תרכ״א) לסדר הודוי על סדרן בקולא וחומרא וכמו שאמר המשורר חטאנו עם אבותינו והרשענו (תהלים ק״ו:ו׳). וראוי שתעיין שלא נאמר מוחל עוון ופשע או סולח אלא נושא כי היא המדה שבה ישא את החוטא מזמן לזמן לא שימחול ויסלח לו כלל. ועם שלשה מדות רצה לנהוג עם ישראל בעון זה שהיו עליו כי לא רצה למחול לגמרי רק להמתין להם עד זמן אחר כמו שאמר וביום פקדי וגו׳ כמו שפירשנו בשער הקוד׳. ושלשה מינים אלו כלהו איתנהו ביה. מהם היו מורדים גמורים. ומהם מזידים. ומהם שוגגים. וכל אחת מהכתות צריך מדה בפני עצמה לישא ענשו. ובזאת המדה בקש משה בענין המרגלים כשאמר וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה (במדבר י״ד:י״ט) כמו שיתבאר ונקה לא ינקה מסדרי התפלות הפרידו ונקה מלא ינקה. וכבר זכרנו בספקות שלא יסבול כן דרך הפשט וחשבון המדות. והענין הזה הכריח הרב המורה פרק נ״ג חלק ראשון לומר שהוא מגזרת ונקתה לארץ תשב (ישעיהו ג׳:כ״ו) והכונה ושרש לא ישרש. [ז] והנכון בעיני ע״ד הפשט כי ונקה לא ינקה מדה אחת נמשכת לקודמת לה. יאמר כי הוא נושא עון ופשט וחטאה מזמן לזמן לא מוחל לגמרי כי היושר והמחילה לא יצדקו יחדו מבלי תשובה נכונה ועל ידו אמר הכתוב טוב וישר י״י על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כ״ה:ח׳). ירצה כי לפי שיצדקו מדות הטוב והיושר יחדו על כן יורה חטאים בדרך התשובה. כי כבר יוכל להטיב להם ביושר הצדק והמשפט. וכבר אמרו (בבא קמא נ׳.) האומר הקב״ה ותרן הוא יותרו חייו. לכן הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה אמנם נקה לא ינקה לגמרי כי לא יתכן מהיושר האלהי כמו שאמרנו וביאר איך יחוברו יחד שני העניינים האלה עם הראותם הפכיים. ואמר פוקד עון אבות וגו׳ – יאמר שענין זה הנשיאות הוא שינשא עונש העוונות והחטאים מהאבות לבנים עד דור רביעי באופן שהם ישאו את עונם ולא יכלה השרש והוא טוב להם שאם כלה השרש לא ישאר לו שום ענף. ולזה הוא מדת רחמנות לפי מקומה. וזה הטעם שזכרה משה במרגלים להעביר קצף הכליה הגמורה כמו שאמר והמתה את העם הזה כאיש אחד (במדבר י״ד:ט״ו) עד וישחטם במדבר ועתה יגדל נא כח י״י וגו׳ (במדבר י״ד:י״ז) נושא עון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עון וגו׳ (במדבר י״ד:י״ח). והוא מה שהודה לו באומרו סלחתי בדבריך. ולזה נשאו בניהם את עונם בהיותם רועים במדבר ארבעים שנה עד תום פגרי האבות כמו שאמר ובניכם יהיו רועים במדבר ונשאו את זנותיכם וגו׳ (במדבר י״ד:ל״ג) והוא מבואר מאד. והנה הראב״ע ז״ל כתב שהיא מדה טובה שתליץ להם עד ארבעה דורות. והרמב״ן ז״ל כתב (שמות כ׳) שהיא מדה של פורענות שנפרע מהם עד ארבע דורות. ואני אומר שהיא מדה טובה שנפרע מהם עד ארבע דורות ואינו מכלה השרש אלא שמ״מ מדה של פורענות קראו אותה חכמים (תוספתא סוטה פ״ד) בערך ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו׳ (שמות כ׳:ה׳) והוא יותר נכון בהסכמת הכתובים כלם כמו שאמרנו. ואם נאמר שהשם הראשון אינו מן המנין אלא שהוא שם העצם המתואר בתוארים הללו. כמ״ש המשורר ואתה ה׳ אל רחום וחנון ארך אפים וגו׳ (תהלים פ״ו:ט״ו) כי זכר מלת ואתה מעמד השם הראשון. הנה תהיה מדת פוקד עון אבות מדה י״ג כי לבחינות שנזכרו תחשב כל אחד בפני עצמה והוא ג״כ נאות לפי הפשט. והנה בזה השלים המדות הכוללות ההנהגה הצריכה לו לפי בקשתו באומרו הודיעני נא וגו׳ והודיעו עוד איך נהג עמהם בם מדור לדור ובעת ובשנה ההיא הוא נוהג במדת נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עון וגו׳. (ח-ט) ולזה נאמר וימהר משה ויקד ארצה וגו׳ ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני אפי׳ עיון הגס מחוייב לתת לב למה בא בכאן שם חדש שלא נזכר בזאת הפרשה ובאמת כי בו יודע טעם השאלה זאת האחרונה. וזה כי חכמי הקבלה יאמרו כי זה השם אדני הוא השער לה׳ שבו נכנס כל מבקש כל דבר משער לשער לדבקה בו לפי שהוא סוף כל המעלות ממעלה למטה והוא ההיכל ששם ה׳ שוכן בו והוא בית מקדשו על סוד מקדש ה׳ כוננו ידיך (שמות ט״ו:י״ז). ולזה נקרא תמיד בשמו כלומר כל מבקש ה׳ ימצאהו בכנוי אדני. ולזה קבעוהו בתחלת התפלת אדני שפתי תפתח הכל כמו שכתוב בתחלת ספר שערי אורה. ועוד כתוב שם בלשון הזה ולפעמים נקרא שם אדני בכנוי לשון כל. והטעם לפי שלא יחסר כל בו וכל מיני השפע. והאצילות וכל מיני ברכה וקיום כלם נכנסים בתוכו ונקרא כל שהכל בתוכו וכל שיצטרך דבר בעולם אין לו לבקש מאלהים אחרים ולא ממקום אחר וממקום זה יפיק כל שואל רצונו וכל אחד ואחד כפי חפצו בהיותו קורא אותו באמת עד כאן. ועוד האריך הרבה בדברו בענין הנפלא הזה אבל יספיק מה שזכרנו ללמוד שני דברים: האחד כי זה ה׳ הוא שנתברר להם שעליו נאמר כי שמי בקרבו (שמות כ״ג:כ״א). והשני כי הוא היותר קרוב והיותר נמצא למלאת צרכי האדם והיותר נאות אליו להקריבו בשעת הכעס ולהעביר על המדה. והנה מזולת מה שכתבו זה החכם מספר הנזכר מצאנוהו מבואר מהכתובים כי כשבקש משה אדונינו על עצמו אחר גזר דין אמר אדני אלהים אתה החילות וגו׳ (דברים ג׳:כ״ד). הנה שנכנס בשער התפלות וכבר קבל ממנו במקצת. והנה דניאל כשעמד לפניו על הגלות אמר ועתה ה׳ אלהינו אשר הוצאת וגו׳. אדני ככל צדקותיך ישוב נא אפך והאר פניך וגו׳ למען אדני. אדני שמעה אדני סלחה אדני הקשיבה (דניאל ט׳:ט״ו-י״ט). יראה כי הוא הקרוב לכל קוראיו בעת צרתם. גם נראה שהוא המוחל והסולח העונות לא הנושא לבד כמו שאמרנו בשלש עשרה מדות כמ״ש אדני סלחה. ואמר המשורר כי אתה אדני טוב וסלח (תהלים פ״ו:ה׳), אדני מי יעמוד וגו׳ (תהלים ק״ל:ג׳), אדוני אלהינו הרחמים וגו׳ (דניאל ט׳:ט׳). והיות זה ההבדל בין לשון נשיאות חטא ובין לשון סליחה הוא מבואר מהוראת המאמרים. כי נשיאות החטא הוא סבול אותו מזמן לזמן כמו שאמר וכמו שנתבאר מענין הספור שאנו בביארו. אמנם הסליחה היא מחילה לגמרי כמו שנתבאר מאומרו יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה וגו׳ (ירמיהו נ׳:כ׳). [ח] והנה אחר שבאנו לכלל דעת זה נאמר כי אחר שהודה לו יתעלה שאלתו בהודעת דרכיו כנזכר בקש ממנו בכח הידיעה ההיא על ההליכה עמהם כמ״ש ראשונה ובמה יודע איפה וגו׳ הנא בלכתך עמנו כמו שאמרנו ראשונה. אך אמנם לפי שראה משה אדונינו שסוף כל מה שהודיעו ה׳ מכח השם הנכבד והנורא שהעביר על פניו ותכלית כל המדות שהודיעו ממנו בענין שהם עליו הוא שהיה נושא עון ופשע וחטאה ינקה לא ינקה לא שיסלח להם כמו שאמר לזה מיהר להשתחוות אל מול הכבוד והנורא הנראה אליו ואמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני וגו׳ וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו והוא שבקש מלפניו שיהיה ענינו עמו בשם ה׳ הקרוב והנאות למדרגת האדם כי עם קשה עורף הוא ואינם צריכין התלייה בנשאות החטא לבד כי אם המחילה והסליחה והשם הזה הוא הסולח והמוחל לא הנושא לבד כמ״ש ונחלתנו כי על זה האופן לא לבד יכניסם לארץ אבל תתקיים לעד בידם כמו שאמר תחלה ונחלו לעולם. ואין שאלה זו בעיני זולת הודעת מה שאמר לו בתחלה פני ילכו והניחותי לך כי הוא המלאך שנאמר לו ראשונה הנה אנכי שולח מלאך לפניך כי המלאך ההוא אינו רק הוא יתעלה בהוראת זה האלהים כמ״ש וה׳ הולך לפניהם ואומר ויסע מלאך האלהים. ואמר ומלאך פניו הושיעם בסוד ועתה אדני אלהינו אשר הוצאת את עמך מארץ מצרים. והוא עצמו מה שאמר לו השמר מפניי ושמע בקולו אל תמר בו וגו׳ – ירצה השמר לך פן תגרום לי להמיר המדה ולהחליפה באחת כי זה לא ישא לפשעכם על דרך נושא עוון ופשע אלא הוא מוחל וסולח לגמרי. כי שמי בקרבו ירצה כי גבורת שמי הגדול ועוצם כחו ותקפו הלא הוא כמוס עמו ועצור בתוכו והוא שיאות לכם כפי תכונתכם והוא עצמו מה שביארו משה כשאמר ועתה יגדל נא כח אדני (במדבר י״ד:י״ז) וסמיך ליה סלח נא לעון העם הזה וגו׳ (במדבר י״ד:י״ט). אמנם אמר לשם וכאשר נשאת וגו׳ לפי שבענין ההוא היה אריכות אף לאבות וסליחה לבנים והוא מה שאמר ויאמר י״י סלחתי כדברך (במדבר י״ד:כ׳) כי הסליחה בדברו הי׳ על זה האופן והוא ענין זולת הסליחה סתם ולזה יחס אותה אל שם י״י לקיים מה שנאמר ועתה יגדל נא וגו׳ כאשר יתבא׳ שם במקומו יפה ב״ה. סוף דבר כשראה כי במה שהוסיף לשאול שילך עמם באותה מדה המכונה לכבודו ועצמו כמו שפירש בלכתך עמנו ימשך להם זה הענין מתוקף ההנהגה חזר למה שהודה לו מתחלה פני ילכו וידע כי הטוב והנאות להם הוא שנתחדש לו זה מענין הראות כבודו שעליו נאמר ויעבור ה׳ על פניו מ״מ לזה נעתק מדבר בשם י״י הגדול והנורא ודבר בשם אדני הטוב והישר להם. ואברהם אבינו עליו השלום מצאנו כיוצא בו כשבקש על סדום ובנותיה כי בראשונה היה ענינו בשם הגדול שנאמר ויאמר י״י זעקת סדום ועמורה (בראשית י״ח:כ׳). ואברהם עודנו עומד לפני ה׳ (בראשית י״ח:כ״ב) ויגש אברהם ויאמר וגו׳ (בראשית י״ח:כ״ג) ושם נאמר ויאמר י״י אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם וגו׳ (בראשית י״ח:כ״ו). והנה שבהיות שם חמשים צדיקים עדיין לא אמר וסלחתי לכל המקום בעבורם רק ונשאתי כמו שאמר בכאן נושא עוון ופשע. ולזה נעתק מדבר בשם הזה אל שם אדני כמו שעשה משה. הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי יחסרון וגו׳ התשחית בחמשה (בראשית י״ח:כ״ח) ושם נאמר לא אשחית אם אמצא שם (בראשית י״ח:כ״ח) ואם לא ישחית הרי הם מחולים. אכן משם ואילך לא בקש אלא משם אדני אל נא יחר לאדני הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם וכשנסתלק הסניגור (שמות רבה ל״ב) ונשארו פני הזעם עליהם מה נאמר וילך ה׳ כאשר כלה (בראשית י״ח:ל״ג) לדבר הרי שהדברים מסכימים והיו לאחדים. ובמדרש פ׳ משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו׳ אמר ליה הקב״ה למשה מי ששמר את האבות ישמור את הבנים וכן אתה מוצא באברהם כשבירך את יצחק אמר ה׳ אלהי השמים וגו׳ הוא ישלח מלאכו לפניך וגו׳ (בראשית כ״ד:ז׳), ויעקב אבינו מה אמר לבניו המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (בראשית מ״ח:ט״ז). אמר להם: הוא גאלני מיד עשו, הוא הצילני מיד לבן, הוא זנני ופרנסני בשני רעבון. לכך אמר ליה הקב״ה עכשיו מי ששמר את האבות הוא ישמור את הבנים שנאמר הנה אנכי שולח מלאך בכל מקום שהמלאך נראה שכינה נראת שנאמר וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש (שמות ג׳:ב׳) ומיד ויקרא אליו ה׳ (שמות ג׳:י״ח) ולא עוד אלא בשעת הישועה לישראל כך. בסנה ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שמות ג׳:ט׳). וכן בגדעון וירא אליו מלאך ה׳ ויאמר לך בכחך וגו׳ והושעת את ישראל (שופטים ו׳:י״ב). וכן לעתיד לבא בעת הגאולה שנאמר הנני שולח מלאכי (מלאכי ג׳:א׳). הנה שהסכימו חכמי המדרש בזה בכל מקום שאמרנו. ועם שכבר הוזכרו שם דעות אחרות כמו שיעלו בתחלת המחשבה בזה הנה זה סיום ענינם והעולה כהוגן. וכבר זכרו הרמב״ן ז״ל שם והסכים אל כללות זה הדעת עם שלא ביאר טעם כי לא ישא לפשעכם ולא העניני׳ הנלוים אליו על זה האופן הנאות שכתבנו. (י) ויאמר הנה אנכי כורת ברית וגו׳ הבטיחו על מה שבקש ממנו וכרת ברית על הדבר כמו שאמרו ז״ל (ר״ה י״ז:) ברית כרותה לי״ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית ועוד כי נגד כל עמך אעש׳ נפלאות וגו׳ כמו שבקשת ונפלינו אני ועמך מכל העם וגו׳. וכשיושקף בטוב הוא עצמו סלוק הנבואה מהאומות שאמרו ז״ל (ברכות ז׳.) שבקש ממנו עם שנראית שאלה בלתי הגונה כמו שאפרש בשער נ״ו הבא קרוב ב״ה. [ט] ולדעתי כי בכתוב הזה נרמזו הגדולות והנוראות שנעשו על ידי יהושע בשמש בגבעון שלא היה כיום ההוא לשמוע ה׳ בקול איש (יהושע י׳:י״ד) וכל הנפלאות מהירדן וזולתם. ואמר וראה כל העם אשר אתה בקרבו וגו׳ כי כלם יכירו וידעו כי המעשי׳ ההם הגדולים והנוראים כלם יעשו בזכותך ובכחך כמו שאמר על הכל כאשר צוה ה׳ את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע (יהושע י״א:ט״ו). וכבר כתבנו זה וביארנו ענינו יפה בפרשת נח שער י״ג עיין עליו כי הוא דבר שיקרר דעתך בזה הכתוב ובדרוש ההוא שבא עליו. (יא) [י] והנה לחזק בידו ההבטחה הנזכרת בלי שום ספק אמר שמור לך את אשר אני מצוך היום הנני גורש מפניך וגו׳ לא כמו שאמרתי בשביל מעשה העגל ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את האמורי כי אני רצוני במלאך פני כי שמי בקרבו אלך עמך לגרש גוים מפניך כמו שסיימתי בדברי אשר אני עושה עמך. וכבר כתבו חכמי האמת כי מלת אני הוא כנוי אל שם אדני שבקש עליו ועליו אמר הנני גורש והוא חזרת ענין המלאך הנאמר לו ראשונה לישוב הראשון כמו שאמרנו. (יב-טז) וראה נפלאות מאמתות זה הענין הנפלא במה שלא נאמר לו בכ״ז שנמשך הנה רק אותם הדברים עצמם שהמשיך אל מאמר הנה אנכי שולח מלאך וגו׳ כי שם נאמר כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי וגו׳ לא תשתחוה להם וגו׳ ועבדתם את ה׳ אלהיכם (שמות כ״ג:כ״ג-כ״ה) עד סוף הענין ההוא שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי (שמות כ״ג:ל״ב-ל״ג) כי כל זה עדות ברורה שאינו אלא חזרת הענין הראשון בעינו כלומר כיון שהלכו פני הזעם נחזור לענינו הראשון. (יז) ולזה חתם אלו האזהרות באומרו אלהי מסכה לא תעשה לך כנגד מה שאמר עשו להם עגל מסכה כלומר מאי דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא. (יח-כו) ולא עוד אלא שסמך גם כן מה שנמשך שם לצוות ולזרז על השבת והמועדים וראית שלשה רגלים הכל בשוה כמו שנזכר שם עד שסיים בשני הכתובים עצמן לא תזבח על חמץ וגו׳ ראשית בכורי אדמתך וגו׳ שהכל עדות ברורה להצבת המצבת האחד בעינו וכבר ביארנו שם אלו הכתובים. (יט-כ) ואולם הוסיף בכאן מצות פטר רחם לי כל בכור בניך תפדה. ולא יראו פני ריקם לרמוז להם כי מעתה בעבור חטא העגל יצטרכו כל הבכורות ליפדות בלוים כי עד הנה היתה עבוד׳ כשרה בבכורות ולא הוצרכו הפדיון ההוא (זבחים קט״ו:). הנה עם זה לא יראו פני ריקם כי הפדיון הוא מקום העבודה. וזה הענין מהפדיון הוא מה שיבא בחומש הפקודים (במדבר ח׳). (כח) וכמו שאחר הענין ההוא נאמר למשה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כ״ד:י״ב) ויהי משה ארבעים יום וארבעים לילה וגו׳ (שמות כ״ד:י״ח). כן בכאן נאמר ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וארבעים לילה וגו׳. (כט-ל) אמנם נאמר ויהי ברדת משה מהר סיני וגו׳ ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו עד וייראו מגשת אליו. [יא] להגיד שאף על פי שלא מנאן בעביר׳ כראשונ׳ מכל מקום לא חזרו לאיתנן שהרי בתחל׳ אחרי שזבחו שלמים נאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר (שמות כ״ד:י׳) ועכשיו לא היה כח להסתכל בקרני הודו של משה. וכן אמרת במדרש (במדבר רבה פ׳ י״א) בוא וראה כמה כחה של עבירה שער שלא פשטו ידיהם בעבירה אומר ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת (שמות כ״ד:י״ז) ואינם מזדעזעים ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו יראין ונרתעי׳. וענין קירון הפנים הוא זיו עליון וזוהר אלהי המושפע על האיש אשר מלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ודעת כמ״ש החכם חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח׳:א׳) וכ״ש מי שזכה לראות פני עליון לדבר בו פנים אל פנים שיהיה הזוהר נפלא מאד כמו שאמרו (ב״ב ע״ה.) פני משה כפני חמה. ובתנחומא (כי תשא) בשעה שהקב״ה מלמדו תורה מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. יאמרו כי אורו פניו מאור רבו וקרנים מידו לו. אמנם מה שאמר חז״ל (שמות רבה מ״ז) בענין הזה כבר כתבנוהו בהקדמה ושם נתבאר כי להיותו שותף להקדוש ברוך הוא. במעשה הלוחות השניות נטל זאת הפעם קירון הפנים כמו שאמר רבי ברכיה הכהן (שמות רבה מ״ז) הלוחות היה ארכן ששה טפחים וכו׳ עד ומשם נטל משה קרני ההוד מה שלא היה כן בלוחות הראשון שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא כמו שנזכר שם. ואולי שיראה גדולה מזו היתה להם להסתכל בו כשירד בלוחות הראשונות אלא שלא נזכרה מפני טרוף השעה וקלקולה. ומסייע לזה מה שנאמר במשנה תורה ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית וגו׳ (דברים ט׳:ט״ו). ירצה שכשירד עמהם היו קרני זיוו כאש אוכלת בכל ההר. וכאשר ראה כי חטאו פרחו האותיות ונכבה האש ושבר אותם (שמות רבה מ״ו) כמו שאמר וארא והנה חטאתם לי״י אלהיכם וגו׳ ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם (דברים ט׳:ט״ז-י״ז). והנה בזה ובמה שקדם נאמר מה שראוי שיאמר בענין קרני ההוד אשר נבהלו מפניהם זקני ישראל וכל העם. אמנם ענין המסוה לא תחשוב שהיא תקנה להם כדי שיוכלו לגשת אליו שאם כן היה לו לתתו על פניו כאשר ידבר עמהם ולהסירו אחרי כן והוא היה עושה בהפך כמו שנרא׳ מהכתוב מבואר אבל הוא ענין בפני עצמו נכבד מאד להגיד על שלמות אדונינו משה בהיותו דבק תמיד בענינים השכליים ובלתי פונה אל אלו הענינים המורגשים כי אם זמן מועט מאד. [יב] וזה כי כשהיה משה לומד מפי הגבורה היה צריך להסיר מעל פניו מסוה ומסך אלו העניינים המורגשים כדי ליפות כח המושפע וכשהיה מלמד לישראל היה גם כן צריך להסירו לגדל ולחזק כח המשפיע אשר בזה היה יוצא כמעט כל זמנו כמו שיודע מסדר הלמוד. הנה אם כן שלא היה לו פנאי לתתו על פניו רק במעט מהזמן שלא היה לומד ומלמד. ושיעור הכתובים כפשוטן וכהויתן הוא מבואר. (לא-לה) ויקרא אליהם משה ויאמרו וגו׳ ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר י״י אתו בהר סיני ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה ובבא משה לפני י״י לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את כל אשר יצוה וראו בני ישראל את פני משה כי קרן וגו׳ והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו. יעיד הכתוב כי בקרון הפנים בלי מסוה דבר אתם. אמנם ככלותו לדבר אתם פירש זמן מועט לענינים המורגשים מהאכל ופקדת ביתו בשאר הצרכים והוא זמן נתינת המסוה על פניו עד שובו לפני י״י בלי מסוה. וזה דבר מבואר מאד מעצמו והוזקקתי להזכירו למה שנמצא להרב רבי לוי בן גרשון זכרו לברכה שכתב זה לשונו והגיע למשה מחוזק התבודדות שקרן עור פניו רוצה לומר שהיה לו אור השכל גם בעת חשבו לדבר עם ישראל עד שכבר היו באים לפניו ולא היה מרגיש בהם וכאשר ראו ישראל זה הענין וייראו מגשת אליו עד שקרא משה אליהם ואז שבו אליו ודבר דבריו אליהם. וזה אמנם היה כשנתן על פניו מסוה רצוני לומר ששם השתדלות להפריד זה ההתבודדות באופן שיוכל לדבר דבריו עם ישראל. ואולם בבאו לדבר דבריו עם השם יתעל׳ מסיר זה המסוה ולא היה צריך להשתדלות אחר להגעת ההתבודדות לשכלו מבין שאר חלקי הנפש. אשרי ילוד אשה שהגיע לזאת המדרגה העצומה מה נפלא חלקו ומה נעים גורלו. והנה לא הסכמנו לבאר ענין המסוה כפשוטו שאם היה כפשוטו לא היה צריך משה להסיר המסוה מעל פניו בעת הנבואה. וזה מבואר בנפשו. כל אלו דבריו. והנה עם שיצדקו בענין הוראת המסוה הלא בהשתמשו בו בפני העם אני תמה מדבריו שנראה מדבריו שנזדמנה לו נסחה אחרת בכתובים ומה שכתבנו הוא הנכון. ובזה יושלם מה שראיתי לכתוב באלו הענינים החמורים אשר יכללם זה החלק מהספור המופלא אשר באו בו כמה דברים שצריכין כוון וישוב. וכבר השתדלתי בפירושן וישובן על צד היותר נאות לפי קוצר השגתי במה שיראה גמגום בדברי הראשונים והרואה ידרוש ויבחר.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 והנה העונות וכו׳, כוונתו שכמו שאם יושם דבר מה, ד״מ דבש או שמן בכלי וינתן בכף מאזנים אחת, ולעומתו בכף שניה ד״מ אבני משקל ב׳ ליטרות ויהיו שניהם שוים, לא נוכל בכל זאת להחליט שהשמן משקלו ב׳ ליטרות, אחרי שגם הכלי אשר הוא בתוכו הכביד משקלו, כן הדבר ד״מ במשקל העונות והזכיות בבחינה מוסרית, כי יצר לב אדם הרע מנעוריו וחומר גופו המסיתו לחטוא בכל עוז, הדומה לכלי כבד ד״מ, מקל חומר ועונש חטאו אבל ערך ומשקל הזכיות לא יוגרע ע״י הכרחת טבע אדם. כי מלבד שלא יכריחהו יצר לבו לעשות הטוב הוא מפתה אותו בהיפך שלא לשמוע בקול תבונתו ונפשו המשכלת אשר תצונו להטיב מעלליו וע״כ בצדק יכריעו הזכיות את העונות, אף כי בהשקפ׳ ראשונה נדמה שהן שוות ובמאזנים תשאינה יחד.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144