ואשה אחת פי׳ חכמינו זכרונם לברכה שהיתה אשת עובדיה שהחביא מאה נביאים במערה ויכלכלם לחם ומים ולצורך זה לוה מעות מאחאב ויהורם לקח ממנו רבית ונשה בו ורצה ליקח את בניו לעבדים וע״כ צעקה אל אלישע שע״י שעבדך היה ירא ה׳ על ידי כן נסתבב שהנושה בא לקחת ילדיו לעבדים – וכבר אמרו אצל בתו של ר׳ נחוניא אפשר דבר שנזהר בו אותו צדיק יכשל בו זרעו, כי הגם שלפעמים מה״ד פוגע בצדיק, לא יהיה זה בסבת מצוה שהיה עוסק בה תמיד להציל לקוחים למות, וגם שאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, ואיך אפשר אחר שהיה ירא ה׳ שיקח הנושה ילדיו לעבדים וכבר אמרו שביואב נאמר מיתה על שלא הניח בן ממלא מקומו, וע״ז צעקה עבדך אישי מת רצה לומר שיצדק עליו שם מיתה אחר שהנושה יקח ילדיו לעבדים.

מה אעשה לך כי אין הברכה שורה על אין רק על דבר יש, וע״כ הגידי לי מה יש לך בבית שעליו תחול הברכה ותאמר וכו׳ כי אם אסוך שמן ופי׳ חכמינו זכרונם לברכה שעובדיה היה מדליק תמיד שמן לבני הנביאים אשר בלילה לא יכבה נרם, ראוי שיהיה נס בשמן.

לכי ושאלי לך – הנה הנס היה רק בהאסוך שנעשה כמעין ומקור יזל שמן מדליו בשפע שובע רצון, ובכ״ז היה צריך שגם הכלים שתצוק השמן בהם יהיו מוכנים לקבל הברכה, ולכן הוסיף מאת כל שכיניכי שבזה הכין כלי כל השכנים אל קבלת הברכה, והנה אלישע רצה שיגמר הנס בפעם הראשון שתרבה בכלים כל כך עד שיהיה די לשילום החוב ולפרנסתם בעתיד, ולז״א כלים רקים אל תמעיטי.

ובאת וסגרת הדלת בל יחול עין הרע, ובל יקרב איש בלתי ראוי, שעל ידי רוע מעשיו תופסק צינור השפע, ובמ״ש בעדך ובעד בניך ידעה כי יש עוד תנאי, והיה בזה ג׳ תנאים,

א. שהיא לא תזוז ממקומה, כי הנקודה שבו חלה הברכה היה במקום מוגבל, שם נפתח המעין וניגר במורד ואם תזוז ממקומה יושחת המעין, ועל זה אמר בעדך ובעד בניך – ואמר הם מגישים אליה כי היא לא זזה ממקומה,

ב. שאחר שהפכה את האסוך ופיה למטה החזיקה אותו כן עד גמר הנס, ועל זה אמר ויצקתה רצה לומר בלי הפסק וכן אמר והיא מוצקת

ג. שרק על הכלים שהוכנו ששאלה מאת שכניה, לז״א האלה.

ויהי כמלאת הכלים מבואר שלא שאלה כלים הרבה כל כך, ועל זה אמר הגישה אלי עוד כלי וכו׳ ויעמד השמן רצה לומר על ידי שלא היו כלים הרבה, ולא היה השמן מספיק לפרנסתה אחרי שילום החוב על ידי כן עמד השמן, רצה לומר שלא יצא מן האסוך שהיתה פיה למטה, רק עמד בתוך האסוך, ובזה היה האסוך עדיין מוכן להשפיע משמן הברכה בעתיד.

ויאמר לכי מכרי הבטיח לה שהשמן שיצא אל הכלים יספיק לשילום החוב, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שנתיקר השמן עד שהיה בו כדי החוב,

ואת ובניך תחיי בנותר רצה לומר בשמן הנותר באסוך זה יספיק לפרנסתה כי יזול תמיד שמן ככל הצורך לפרנסתה ואמרו חכמינו זכרונם לברכה תחיי בנותר עד שיחיו המתים.

ושם אשה גדולה פי׳ חכמינו זכרונם לברכה שהיתה גדולה במע״ט ובחשיבות,

ותחזק בו לאכל לחם – הנה חכמינו זכרונם לברכה אמרו הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, רצה לומר כי אלישע לא נהנה מכל מי שיהיה רק בתנאים מיוחדים, כמ״ש ר׳ פנחס בן יאיר (חולין ו׳) ישראל קדושים הן יש י״ל ואינו רוצה וכתיב (משלי כ״ג) אל תלחם את לחם רע עין, ויש רוצה ואין לו, אבל אתה רוצה ויש לך, וכן בודאי נזהר אלישע מזה, והאשה הזאת היתה אשה גדולה בעושר ויש לה, וגם ותחזק בו רצה לומר שהפצירה בו הרבה שמזה ידע שי״ל ורוצה, והנה ר׳ פנחס בן יאיר כשהגיע לביתו של רבי לא רצה ליהנות על שראה כודניתא בביתו, כי היה לו גם כן תנאי שמי שיהנה ממנו לא ימצא בו כל דבר רע והיא היתה אשה גדולה במע״ט וע״כ אכל לחם בביתה. והנה אמרו כל המארח ת״ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו כאילו מקריב תמידין שנאמר איש אלהים קדוש, עובר עלינו תמיד, באור דבריהם, כי אכילת ת״ח י״ל דמיון עם הקרבן, ושולחנו י״ל דמיון עם המזבח, כמ״ש בסוף חגיגה פתח בשולחן וסיים במזבח וכו׳, כי כמו שעל ידי הקרבן היתה השכינה שורה בישראל ובאר בכוזרי שכמו שהנשמה הרוחנית תשכן בגוף על ידי המאכל, שהצלול והזך שבמאכל יזדכך בכבד ועליו תנשא נפש הצומחת, והזך יותר יעלה ללב ועל ידי זה תשכן בו הנפש החיונית, והזך יותר יעלה אל המוח ועליו תנשא הנפש המשכלת, ועל ידי המשכלת תשכן בו הנשמה האלהית על ידי מצועים רבים, הגם שהנשמה מצד עצמה אין לה שום קשר עם המאכל הגשמי, וכן על ידי הקרבנות הנשרפים ומתעכלים על גבי המזבח כדרך עיכול שבאצטומכא, תעלה מהם הרוחני אל מזבח הקטורת שבו תשכון עננה הריח הטוב הרוחני, ומשם אל ארון הברית שם תשכון מחשבת המקריב וטוב כוונתו בקדש, ועליו ישכון ה׳ אלהים, ואחר שהנביא ואיש אלהים הוא מקום מוכן להשראת השכינה ודומה לארון הברית בקדש הקדשים, נמצא על ידי המאכל המחיה גוף הנביא ועל ידי כוונתו באכילתו לשם שמים מברר הזך שבו בירור אחר בירור מחלקי דומם צומח חי מדבר עד הנפש המשכלת והרוחנית והחיה ויחידה שבו ישכון ה׳ בו, והמאכיל אותו עם הכוונה הראויה מקריב תמידים והשולחן אשר לפני ה׳ הוא המזבח, ואלישע שנודע לו בפעם הראשונה שאכל בבית הצדקת הלז כי הקריבה לחמה לריח ניחוח בטוב הכוונה והמחשבה הראויה, לכן ויהי מדי עברו יסור שמה מעצמו לזכות אותה במצוה רבה הזאת.

ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי – רצה לומר מזה שהנביא בא מעצמו לביתי ולא כפעם הראשונה שהוכרחתי להפציר בו, ומזה ידעתי שמצד שהוא איש אלהים קדוש מצד זה עובר עלינו תמיד שמגמת חפצו בעברו דרך שונם הוא רק עלינו ובעבורנו לסעוד אצלנו ולזכות אותנו במצוה זו, שלכן עובר תמיד, שאכילתו כקרבן והתמדת בואו כקרבן תמיד.

נעשה נא ולכן רצתה לעשות גם משכן לארון הברית הזה שביתה תהיה מעון לשכינה השוכנת על הנביא,

ושם נשים כסא ומטה וכו׳ שהם ד׳ תקוני שכינתא כדי שבבואו אלינו יסור שמה – ויהיה שם מקום מיוחד לשכינת אל.

ויהי היום שהיה מיוחד אל הנביא לבוא למקום ההוא ביחוד,

סר אל העליה וישכב שמה באופן שנעשה שם מקום קבוע אל הנביא.

הנה חרדת רצה לומר כי אלישע בהיותו נהנה משל אחרים כן היה משפיע להם מברכתו, באופן שלא היה מקבל רק משפיע ברכה, כמ״ש תיכף לת״ח ברכה כמו שהלב המקבל החיות מן האיברים חוזר ונותן ומשלח מעינות הדם אל כולם, ואמר הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת (כענין שאמרו ארח טוב מהו אומר כל מה שטרח בעה״ב לא טרח אלא בשבילי),

מה לעשות לך – כיון שבהכרח אעשה לך טובה בעבור זה, ויצויר שיעשה עמה טובה בדרך העולם כמו לדבר בעבורה עם גדולי המדינה שהיה אלישע חשוב בעיניהם ויעשו כל אשר ישאל, או שיעשה עמה טובה אצל ה׳ על ידי תפלה או בדרך נס ושידוד הטבע, ותחלה רצה לעשות בדרך הטבע, ועל זה אמר היש לדבר לך רצה לומר בעבורך אל המלך, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת באין מכלים דבר, וגם למ״ש שרצה להתפלל בעדה פי׳ בזוהר ששאל אם יש לדבר בשבילה אל מלכו של עולם או לפעול בעדה על ידי שרי צבאותיו המניעים את המערכת, והשיבה שאינה רוצה לפרוש מן הכלל ותפלת הרבים.

ויאמר ואז כאשר יצאה שאל ומה לעשות לה, והשיב גיחזי אבל יש לה צורך לבן כי בן אין לה והיא עקרה בטבעה וגם אישה זקן ואין לה הכנה להוליד לא מצד הפועל ולא מצד המתפעל.

ותעמד בפתח באשר בפעם הראשון לא דבר עמה בנכח נשמרה מלכנס בחדרו כי ראתה שנזהר מלדבר עם אשה, ורק בפעם הזאת שאמר דבר נבואה הוצרך לומר לה בנכח, למען יתקיים.

למועד הזה כעת חיה פי׳ הרלב״ג שרצה לומר למועד של הרגע ההוה שאני מדבר שנקראת עת חיה, כי הזמן העבר הוא עת מתה שאינה במציאות, והעתיד לא נולד עדיין רק זמן ההוה הוא החי,

אל תכזב בשפחתך כאשר אמר לה את חובקת בן שזה מורה רק שתחבוק אותו לא שיאריך ימים (כי היה לו לומר ולך בן כמ״ש המלאך לשרה כעת חיה ולשרה בן), וגדר הכזב הוא דבר הפוסק ואינו מתקיים (כמו היו תהיה לי כמו אכזב) א״ל הגם שידעתי שלא תשקר ואוליד בן הלא אם ימות אחר כך תהיה הבטחה כוזבת ופוסקת.

אשר דבר אליה אלישע רצה לומר שלא היה זה על ידי תפלה רק על ידי דבר אלישע וגזרתו הצדיק גוזר וה׳ מקיים.

ויגדל הילד מבואר שלא היתה סיבת המיתה מחולשת הילד שלא נשלם כראוי כי גדל כדרכו רק ויהי היום ויצא אל אביו – והשמש קופחת על ראשו של אדם בעת השרב כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה.

ויאמר אל אביו ראשי ראשי שהיה הכאב בראש, וכפל דבריו להורות על עוצם הכאב, ופי׳ הרי״א שי״ל לפי שכאב הראש יבא לפעמים משתוף האיצטומכא ופעמים יבא מהראש עצמו כשיעשה בו מורסא, אמר ראשי ראשי, שהיה החומר והחולי בראש מעצמות הראש, לא משתוף אבר אחר,

ויאמר אל הנער שאהו אל אמו – לפי שחשב שאומר כן כדי שישאהו אל אמו.

(כ-כא) וישב על ברכיה ספר שהתגבר החולי בחוזק מאד שמת בזמן מועט, וכתב רי״א שמאשר זכר הכתוב החולי ואחריו המות ידענו שמת בהחלט ויצאה נשמתו מגופו, ושלא היה עילוף, כי זה לא יבא לנערים, ולא אחר קדימת חולי הראש, והנה ספר בזה גם כן בטחון השונמית שלא עשתה לו שום רפואה עד מותו, ולא השכיבתו על מטה וערש דוי עד אחר מותו, בבטחונה על דבר הנביא וגם אחרי מותו לא צעקה ולא הודיעה גם לבעלה רק השכיבתו על מיטת הנביא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

מדוע את הולכת אליו היום לא חודש כי היה מנהגם ללכת אל איש האלהים בחדש ושבת שכמו שצוה ה׳ על העליה ברגל ללמד שם דרכי ה׳ מפי הכהנים ולהמשיך עליו שפע קדושה מהשוכן בבית הנבחר, והיה מן הראוי שיעלו גם בחודש ושבת וכמו שיהיה לעתיד לבא שכתוב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות, רק שבזה״ז שהוא דבר שאי אפשר היו הולכים בחדש ושבת אצל הנביא שעליו ה׳ שוכן כדוגמת שישכון במקדש אל, וממנו ילמדו דרכי ה׳ ויקבלו שפע קדושה וברכה, ובמועד היו עולים לרגל למקדש הגדול, וע״כ תפס חדש ושבת לבד, וחכמינו זכרונם לברכה הוציאו מזה שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל, כי בזמן הזה שאין מקדש יהיה קבלת פני רבו במקום עליה לרגל, והגם שבחדש ושבת אין חיוב כיון שאין בו חיוב עליה לרגל, במועד יש חיוב בדבר כיון שהתחייב לעלות לרגל, ומפסוק הזה למדנו שקבלת פני הרב הוא כמקבל פני שכינה במקדש.

השאלות:

למה חבשה היא את האתון ולא הנער.

ותחבוש האתון מפני שהיה הנער נער קטן בהכרח שאם לא כן היה אסור לה ללכת עמו בשדה לבדה משום יחוד, חבשה האתון בעצמה לזרז הדבר, ובמר לבבה הלכה רגלי,

ותאמר אל נערה בל יעצר האתון בשבילה כדי שתרכב,

כי אם כשתאמר לו וכן הלכה ברגלה עד שבאה אל הר הכרמל.

(כה-כו) הנה השונמית הלז רצה לומר שהוא דבר תמוה למה באה שלא בזמן הראוי, לכן רוץ נא לקראתה כי בודאי חסר לה איזה דבר לה או לבעלה או לילד לז״א השלום לך וכו׳.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

השאלות:

מה רצה באמרו ה׳ העלים ממני.

ותחזק ברגליו לרמז שלא תניחנו עד שילך אתה,

וגחזי רצה להדפה כי אין מן המוסר שאשה תקרב אל הנביא ויאמר הרפה לה שזה מצד מרירות נפשה וה׳ העלים ממני רצה לומר כי מה שיעשה ה׳ דרך עונש יגלה סודו תחלה אל עבדיו הנביאים למען יבקשו רחמים וכמ״ש המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, אבל הנעשה מעצמו על ידי חולי יעלם מהנביא ומזה הוציא שלא חטאה ולא בא זה אליה בעבור חטאה.

ותאמר השאלתי כי המפציר בחבירו לפעמים יתן לו דבר לפי שעה למען ירף ממנו, לא כן בזה שאני לא שאלתי בן רק אתה נתת לי ראוי שיהיה בן קיים ובפרט שהתניתי ואמרתי לא תשלה אותי כמ״ש אל תכזב בשפחתך שלא יהיה מתנה לפי שעה לבד.